על השעות השבורות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על השעות השבורות
מכר
מאות
עותקים
על השעות השבורות
מכר
מאות
עותקים

על השעות השבורות

4.7 כוכבים (50 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ריקי כהן

ריקי כהן (נולדה ב-26 במרץ 1969) היא משוררת, עורכת וסופרת ישראלית. כתבה בעיתונים העיר, מעריב, ynet, ובאתר סלונה. שירים וסיפורת פרי עטה התפרסמו במספר כתבי עת, בהם "מסמרים", "מאזניים", "גג", "שבו", "משיב הרוח", "המוסך מוסף לספרות", "עתון 77", "ננופואטיקה", "מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר", וכן במגזינים הספרותיים בינלאומיים בתרגום לאנגלית, "jewish fiction", "THE SHORT STORY PROJECT" וכן "Jewish Women Of words".

מספריה:
ערמה מלוכלכת בכל חדר, שירים, הוצאת ספרא 2014
מעטה דק, שירים, הוצאת פרדס 2019.
על השעות השבורות, פרוזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2022, זכה בפרס ע"ש גדעון תלפז, קרן רבינוביץ ומענק הקרן להוצאה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4eme6r89

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בספרה על השעות השבורות ניגשת ריקי כהן בזהירות רבה אל זיכרונות ילדותה וחושפת בפני עצמה ובפנינו, טפח אחר טפח, את מה שלכל אורך חייה ביקשה להסתיר ולשכוח: את ילדותה בצל אם חולת נפש. עתה היא כותבת באומץ את סיפורה כדי להדוף את הבושה וההסתרה, לתת לאמה קול ונוכחות ולומר – כזאת היא הייתה, והיותה הוא חלק ממני. 

בישירות דחוסה ופוצעת היא מספרת על התפרצות המחלה של אמה, על האשפוזים, על אזלת ידו של האב המתקשה לטפל לבדו בשלושת ילדיו – אבל גם על רגעים יפים במחיצת האם ועל אומץ לבה למרוד מרידות קטנות-גדולות בתוך האקלים הפטריארכלי שבו חיה. 

במבטה המאוחר של ריקי כהן יש חמלה רבה כלפי האם וחייה המוחמצים וגם מחילה לאב, אשר עמו, לעת זקנתו, היא מנהלת דיאלוג קרוב ואינטימי. 


ריקי כהן פרסמה שני ספרי שירה – ערמה מלוכלכת בכל חדר ומעטה דק, וערכה את האנתולוגיה לשירה ולתצלומים את לא נולדת אישה. 

הספר זכה בפרס לספרי ביכורים על שם הסופר גדעון תלפז.

פרק ראשון

אתמול, בין הבוקר המאוחר לערב המוקדם, שכחתי שאימא מתה. הסתובבתי, דיברתי, עבדתי, ישנתי, אבל הידיעה שאימא מתה לא עלתה אל תודעתי. כבר שנתיים ורבע היא איננה, אבל אני שכחתי מכך לחלוטין. התקיימות כזו, ללא ידיעת מותה, ואפילו לא בתא הכי זעיר ומרוחק בראשי, היא המצב ההפוך מהמסע שהתחלתי לעשות כחודש אחרי מותה הפתאומי: שאיבת הזיכרונות מן המצולות שבהן שיקעתי אותם כדי לשרוד.

שלוש מחברות, שלושה חודשים

שלושה חודשים שכבו המחברות דוממות במגירה האדומה. אחי מצא אותן במקרה, אחרי מותה, תוך פינוי חדרהּ בדיור המוגן לנפגעי נפש, שם חיה בשנותיה האחרונות. הן כמעט הושלכו לאשפה, שכן היו חבויות בתחתית ארגז ומעליהן חפצים בלים שלא היה אפשר לתרום ולכן יועדו לזריקה. שלוש מחברות בשקית פרחונית דהויה, שהמילים "תודה ולהתראות" מודפסות עליה בתבנית חוזרת.

האישה גדולת הגוף וּורודת הפנים שעמדה ליד אמי בעת שקרסה ומתה אמרה שבשנים האחרונות היא כבר לא כתבה, שכן מצב הרוח שלה השתפר. היא כתבה כשהייתה למטה, אמרה והפנתה את אגודלה כלפי האדמה. האישה הזאת הייתה אם הבית שלה בשמונה השנים האחרונות. היא העניקה לה חום ואמפתיה, דבר שלא הייתי מסוגלת לתת לה בעצמי, כי אז הייתה בולעת אותי בנוכחותה: בשיחות הטלפון, בביקורים, בסיפוריה המכאיבים על חייה בעבר ובהווה. זה היה גורר אותי למטה, אל התהום התמידית המלווה אותי מאז הילדות.

חודשים עברו. לא חלף יום שלא ניקרה בי המחשבה לפתוח את השקית ולהתחיל לקרוא את המחברות, אבל בכל יום מחדש הדפתי ודחיתי אותה באימה. הן היו האש הדולקת במגירה, מחכה לי שאצעד לתוכה, כדי שתוכל ללחך את עורי, לחרוך את הנקבוביות והכתמים ולאכֵּל בשאגה את הבית שבניתי ואת כל מה שיש לי.

המחיקות

המחברות מרופטות. באחת מהן נתלשו הדפים אחד־אחד ואי־אפשר לדעת אם נשמר הסדר הכרונולוגי שבו נכתבו. היא לא ציינה תאריכים. מגע הדפים התלושים באצבעות מזכיר חול.

אחד הדברים הראשונים שהזדקרו מול העין הקוראת היה המחיקות שביצעה, וגם השינויים התהומיים בצורתו של כתב היד שלה. כמעט בכל דף חצו קווים את שורות הטקסט, היא חתכה באותיות שלה בערך באמצע. בחלק מהמקומות עוד ניתן היה לקרוא את הטקסט שמתחה עליו קו, דק ומהוסס. במקומות אחרים חרטה קווים כמו בזעם, כמו בסלידה ממה שכתבה, ואלה הסתירו כמעט כליל את המילים והמשפטים. כעת אני עושה זאת בעצמי, רק באמצעים טכנולוגיים נוחים יותר, כותבת ומוחקת שורות מהטקסט הזה, שמנסה לפענח אותה ואת עברנו.

 

אני קוראת:

מה שמצער ביותר הוא שמשפחתי כיום, כלומר ילדיי ואישי, רואים בי מקרה אב[וד]. הסטיגמה עליי מצִדם תמיד תעמוד לי מנגד, בעוד שאנשים שבקושי מכירים אותי לא רואים בי את הסטיגמה. זה לא רק מצער, זה גם כואב מאוד מבחינה נפשית.

אלוהים עדי שניסיתי למלא כיאות את תפקידי כאם וכרעיה למרות מחלתי. אך זה לא עזר לי, ילדיי ואישי תמיד ישנאו אותי, ונכדיי אפילו לא יזכו להכיר אותי, הוי כמה זה כואב.

 

הייתי בת תשע כשהתפרצה אצלה המחלה. בהתחלה הם נתנו לה את השם "מאניה דפרסיה" ואחר־כך החליפו לשֵׁם שיש בו רק מילה אחת המתחילה באות סמ"ך. את השם הזה אני מתקשה עכשיו להניח על הדף.

אני מסתייגת מגרפולוגיה. היא נראית לי תורה שרלטנית. שמעתי על כמה גרפולוגים שאבחנו אנשים בצורה מפליאה ועל טבעית, ועדיין אני חשדנית כלפיה. לאחר שקראתי כמה דפים, צפה ועלתה בי תחושה חריפה של פיצול. לולא התוכן, היה ניתן לחשוד כי שתי נשים כתבו במחברת הזאת, שתי נשים שונות, מקוטבות. האחת — סופה חשמלית המבעירה את היקום, האחרת — ביישנית, מופנמת, בעלת כתב יד עגול ונקי כשל ילדה בכיתה ד'.

אני משערת שאנשי בריאות הנפש יקשרו את הפיצול בכתב היד למחלה הזאת. אני שומעת בדמיוני את אבי החי, ששקע גם הוא בדמדומי מציאות מאז מותה, אומר לי: טוב, היא הייתה חולה, זה מתבטא גם בכתב, אלה אותן עליות וירידות שאת מכירה אצלה. אחר־כך הוא יעצום את עיניו להרף עין, כאומר, מה אפשר לעשות עכשיו.

מאז שהופיעו סימני מחלתה, אני מנהלת מאבק בדמותה המשתקפת בי, אני מפרידה אותה בכוח מהזהות שלי. בשלבים שונים, מאז הילדות, דימיתי את הפעולה הזאת לעקירה, ניתוק, חליצה, פירוק. מוות.

מילים חוזרות

המילים החוזרות ונשנות בכתביה הן: בדידות, אהבה, משמעות. בדידות, אהבה, משמעות. אני חושבת שהמילה בדידות לבדה חוזרת תשע או עשר פעמים בארבעת העמודים שכבר קראתי. אני לא מעיזה לבדוק.

 

ולפעמים מרגישה כמו אגל טל בקיץ, הנוחת על דשא הבדידות הענק הרובץ בתוכי.

 

היא לא הזכירה אותי כמעט במחברותיה (פעמיים התייחסה לכעסהּ על כך שאני לא עונה לשיחות ממנה או לא מסכימה להפגיש אותה עם ילדיי), אבל לאחי, שמצא אותן, התייחסה כמה פעמים, וניכרו בדבריה אהבה ודאגה. האם המחברות היו המקלט מאימהוּתה שסועת האשמה והצער, המקום שבו הייתה היא עצמה?

לאט־לאט קראתי במחברות, בחומרי הנפץ שהותירה, ולקראת סופה של הקריאה הלא כרונולוגית שלי נגלה הסוד. ברגעים הראשונים הוא הלם בי, אבל לאחר זמן־מה חשבתי שבעצם ידעתי את זה תמיד. באחד ממרתפי ההכרה נמה הידיעה: היא לא רצתה את התינוק, את בן הזקונים האהוב עליה, את אחי. היא נכנסה להיריון שלישי, לא מתוכנן, ורצתה להפיל, בגלל העוני, בגלל הזוגיות המעורערת והחלומות שהלכו והתנדפו לה. אבל אבא שלי התנגד בכל כוחו ושכנע אותה להמשיך בהיריון. אחרי הלידה הגיע הדיכאון. עם הזמן הוא הלך והחמיר עד התפרצות המחלה, ואז האבחון שלה, האשפוזים החוזרים ונשנים, התרופות ומכות החשמל שמחקו את האישה שהייתה. המחברות הן שארית מאישיותה הרצוצה.

רבים מתיאוריה עוסקים בקינה על המצב הכלכלי של המשפחה. עוני מרוד, קראה לזה. אכן, רוב חיינו כמשפחה נעו בין דרגות שונות של עוני, ממשי ומטאפורי. היא כתבה איך טיפלה לבד באחותי ובי, בזמן שאבי עבד כל היום במשק החקלאי המשפחתי. הדחק והמחסור היו גדולים ומדכאים, היא הרגישה כלואה. אבל אבי הפציר בה ללא הרף, הוא רצה בן זכר. זה היה חשוב לו. הוא השקיע מאמצים רבים כדי לשכנע אותה שלא תעשה הפלה, והיא התרצתה, בלית ברירה. אני זוכרת איך בהקשרים שונים היא הייתה נוהגת לומר, "לאן יש לי ללכת?"

אם כן, היא מילאה את רצונו, ילדה בן זכר, ומיד לאחר הלידה נכנסה לדיכאון קליני שממנו גלשה אל מחלת הנפש שאובחנה כמאניה דפרסיה, ובהמשך כסכיזופרניה.

(זמן קצר אחרי שילדתי את בתי השנייה הכרזתי שלא אביא עוד ילדים לעולם. אפילו כתבתי על זה טור במגזין רשת, ובו העליתי שלל טיעונים נגד הבאת ילד שלישי לעולם. הטיעונים היו פרגמטיים ודיברו על הצורך בהישרדות הזוגיות ובמימוש עצמי. כמה חזקה ההדחקה).

במהלך הכתיבה אזרתי אומץ לדבר על זה עם אבי. הוא הכחיש בתוקף שלחץ עליה להמשיך את ההיריון. "לא הכרחתי אותה, מה פתאום, היא רצתה," התגונן. גופו התקפד והתכנס והוא השתתק לזמן מה. אני זוכרת איך שכבה על הספה והוא, התינוק, עליה, על בטנה וחזה. היא כבר הייתה אז בדיכאון עמוק. אני זוכרת איך כילדה בת שש או שבע, הרגשתי חרדה, ראיתי שיש ביניהם איחוד קשה מנשוא. מאגי. דיכאוני.

אחי היה היחיד שראה אותה אחרי מותה, על הרצפה בדיור המוגן. מותה היה פתאומי מאוד, לא היו אותות אזהרה מקדימים, כביכול. היה העישון הכבד שהתרגלנו אליו ושממנו היא לא יכלה להיגמל, והיה הרופא, ששנה קודם לכן אמר לה — אם תמשיכי, יש לך שנה לחיות. "אמרתי לה הרבה פעמים, את תמותי," הפטיר אחי בזעם מריר, אבל נראה שאיש מאיתנו לא באמת האמין שתמות מזה, וממילא לא היה אפשר לשכנע אותה להפסיק לעשן.

כשהתקשרו מהדיור המוגן וביקשו שאגיע מיד, הייתי עם בן זוגי ושני ילדינו המתבגרים בצימר פסטורלי בטוסקנה. בדיוק חזרנו מארוחת בוקר משפחתית נינוחה בעיירה הסמוכה. המחשבה הראשונה, האינסטינקטיבית, שבקעה ממוחי לאחר השיחה, רודפת ומענה אותי עד היום. לא אוכל לפענח את מה שגרם לה לבקוע, לא אוכל לספר עליה לאף אדם בעולם, על אחת כמה וכמה לא אהיה מסוגלת לגרום לאצבעות המקלידות להניח אותה על הדף.

לפני שנסעתי היא אמרה לי, "את מממשת את כל החלומות שלי." סיפרה שחלומה הגדול היה להגיע לפירנצה. האמירה הזאת שלה גרמה לי להתבוסס באשמה ולכן נמנעתי מלהתקשר אליה במשך שבעת ימי הטיול. ניסיתי להשכיח אותה מלבי בעזרת נופי איטליה, שעליהם חלמה. ביום שהתקשרו, התכוונו לבקר בפירנצה. חצי שעה לאחר הצלצול שדרש את בואי ללא דיחוי, התקשרו שוב ובישרו שהיא איננה.

הם הזעיקו לפיכך את אבי, שכבר היה הגרוש שלה, ואחי הצטרף אליו. אבי חיכה בחוץ, נמנע מלראות את גופתה. אחי נכנס לחדר שבו הניחו אותה כדי להיפרד. "בכוונה הזזתי את השמיכה שכיסתה אותה. רציתי לראות את הפנים שלה. הייתה לי תקווה לראות שהיא מתה עם חיוך, שהיא נפרדה בשלווה." הוא שתק כמה רגעים והמשיך, "אבל לא היה לה חיוך, היא הייתה בהלם. הפה שלה היה פתוח כאילו חטפה שוק."

ריקי כהן

ריקי כהן (נולדה ב-26 במרץ 1969) היא משוררת, עורכת וסופרת ישראלית. כתבה בעיתונים העיר, מעריב, ynet, ובאתר סלונה. שירים וסיפורת פרי עטה התפרסמו במספר כתבי עת, בהם "מסמרים", "מאזניים", "גג", "שבו", "משיב הרוח", "המוסך מוסף לספרות", "עתון 77", "ננופואטיקה", "מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר", וכן במגזינים הספרותיים בינלאומיים בתרגום לאנגלית, "jewish fiction", "THE SHORT STORY PROJECT" וכן "Jewish Women Of words".

מספריה:
ערמה מלוכלכת בכל חדר, שירים, הוצאת ספרא 2014
מעטה דק, שירים, הוצאת פרדס 2019.
על השעות השבורות, פרוזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2022, זכה בפרס ע"ש גדעון תלפז, קרן רבינוביץ ומענק הקרן להוצאה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4eme6r89

סקירות וביקורות

ריקי כהן יצאה למסע של היזכרות, שהתכנס לספר כואב ויפה נועה לימונה הארץ 14/12/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
בעקבות מות אמה, ריקי כהן כתבה ספר על השנים שהתאמצה כל כך לשכוח גילי איזיקוביץ הארץ 17/11/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ריקי כהן יצאה למסע של היזכרות, שהתכנס לספר כואב ויפה נועה לימונה הארץ 14/12/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
בעקבות מות אמה, ריקי כהן כתבה ספר על השנים שהתאמצה כל כך לשכוח גילי איזיקוביץ הארץ 17/11/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
על השעות השבורות ריקי כהן

אתמול, בין הבוקר המאוחר לערב המוקדם, שכחתי שאימא מתה. הסתובבתי, דיברתי, עבדתי, ישנתי, אבל הידיעה שאימא מתה לא עלתה אל תודעתי. כבר שנתיים ורבע היא איננה, אבל אני שכחתי מכך לחלוטין. התקיימות כזו, ללא ידיעת מותה, ואפילו לא בתא הכי זעיר ומרוחק בראשי, היא המצב ההפוך מהמסע שהתחלתי לעשות כחודש אחרי מותה הפתאומי: שאיבת הזיכרונות מן המצולות שבהן שיקעתי אותם כדי לשרוד.

שלוש מחברות, שלושה חודשים

שלושה חודשים שכבו המחברות דוממות במגירה האדומה. אחי מצא אותן במקרה, אחרי מותה, תוך פינוי חדרהּ בדיור המוגן לנפגעי נפש, שם חיה בשנותיה האחרונות. הן כמעט הושלכו לאשפה, שכן היו חבויות בתחתית ארגז ומעליהן חפצים בלים שלא היה אפשר לתרום ולכן יועדו לזריקה. שלוש מחברות בשקית פרחונית דהויה, שהמילים "תודה ולהתראות" מודפסות עליה בתבנית חוזרת.

האישה גדולת הגוף וּורודת הפנים שעמדה ליד אמי בעת שקרסה ומתה אמרה שבשנים האחרונות היא כבר לא כתבה, שכן מצב הרוח שלה השתפר. היא כתבה כשהייתה למטה, אמרה והפנתה את אגודלה כלפי האדמה. האישה הזאת הייתה אם הבית שלה בשמונה השנים האחרונות. היא העניקה לה חום ואמפתיה, דבר שלא הייתי מסוגלת לתת לה בעצמי, כי אז הייתה בולעת אותי בנוכחותה: בשיחות הטלפון, בביקורים, בסיפוריה המכאיבים על חייה בעבר ובהווה. זה היה גורר אותי למטה, אל התהום התמידית המלווה אותי מאז הילדות.

חודשים עברו. לא חלף יום שלא ניקרה בי המחשבה לפתוח את השקית ולהתחיל לקרוא את המחברות, אבל בכל יום מחדש הדפתי ודחיתי אותה באימה. הן היו האש הדולקת במגירה, מחכה לי שאצעד לתוכה, כדי שתוכל ללחך את עורי, לחרוך את הנקבוביות והכתמים ולאכֵּל בשאגה את הבית שבניתי ואת כל מה שיש לי.

המחיקות

המחברות מרופטות. באחת מהן נתלשו הדפים אחד־אחד ואי־אפשר לדעת אם נשמר הסדר הכרונולוגי שבו נכתבו. היא לא ציינה תאריכים. מגע הדפים התלושים באצבעות מזכיר חול.

אחד הדברים הראשונים שהזדקרו מול העין הקוראת היה המחיקות שביצעה, וגם השינויים התהומיים בצורתו של כתב היד שלה. כמעט בכל דף חצו קווים את שורות הטקסט, היא חתכה באותיות שלה בערך באמצע. בחלק מהמקומות עוד ניתן היה לקרוא את הטקסט שמתחה עליו קו, דק ומהוסס. במקומות אחרים חרטה קווים כמו בזעם, כמו בסלידה ממה שכתבה, ואלה הסתירו כמעט כליל את המילים והמשפטים. כעת אני עושה זאת בעצמי, רק באמצעים טכנולוגיים נוחים יותר, כותבת ומוחקת שורות מהטקסט הזה, שמנסה לפענח אותה ואת עברנו.

 

אני קוראת:

מה שמצער ביותר הוא שמשפחתי כיום, כלומר ילדיי ואישי, רואים בי מקרה אב[וד]. הסטיגמה עליי מצִדם תמיד תעמוד לי מנגד, בעוד שאנשים שבקושי מכירים אותי לא רואים בי את הסטיגמה. זה לא רק מצער, זה גם כואב מאוד מבחינה נפשית.

אלוהים עדי שניסיתי למלא כיאות את תפקידי כאם וכרעיה למרות מחלתי. אך זה לא עזר לי, ילדיי ואישי תמיד ישנאו אותי, ונכדיי אפילו לא יזכו להכיר אותי, הוי כמה זה כואב.

 

הייתי בת תשע כשהתפרצה אצלה המחלה. בהתחלה הם נתנו לה את השם "מאניה דפרסיה" ואחר־כך החליפו לשֵׁם שיש בו רק מילה אחת המתחילה באות סמ"ך. את השם הזה אני מתקשה עכשיו להניח על הדף.

אני מסתייגת מגרפולוגיה. היא נראית לי תורה שרלטנית. שמעתי על כמה גרפולוגים שאבחנו אנשים בצורה מפליאה ועל טבעית, ועדיין אני חשדנית כלפיה. לאחר שקראתי כמה דפים, צפה ועלתה בי תחושה חריפה של פיצול. לולא התוכן, היה ניתן לחשוד כי שתי נשים כתבו במחברת הזאת, שתי נשים שונות, מקוטבות. האחת — סופה חשמלית המבעירה את היקום, האחרת — ביישנית, מופנמת, בעלת כתב יד עגול ונקי כשל ילדה בכיתה ד'.

אני משערת שאנשי בריאות הנפש יקשרו את הפיצול בכתב היד למחלה הזאת. אני שומעת בדמיוני את אבי החי, ששקע גם הוא בדמדומי מציאות מאז מותה, אומר לי: טוב, היא הייתה חולה, זה מתבטא גם בכתב, אלה אותן עליות וירידות שאת מכירה אצלה. אחר־כך הוא יעצום את עיניו להרף עין, כאומר, מה אפשר לעשות עכשיו.

מאז שהופיעו סימני מחלתה, אני מנהלת מאבק בדמותה המשתקפת בי, אני מפרידה אותה בכוח מהזהות שלי. בשלבים שונים, מאז הילדות, דימיתי את הפעולה הזאת לעקירה, ניתוק, חליצה, פירוק. מוות.

מילים חוזרות

המילים החוזרות ונשנות בכתביה הן: בדידות, אהבה, משמעות. בדידות, אהבה, משמעות. אני חושבת שהמילה בדידות לבדה חוזרת תשע או עשר פעמים בארבעת העמודים שכבר קראתי. אני לא מעיזה לבדוק.

 

ולפעמים מרגישה כמו אגל טל בקיץ, הנוחת על דשא הבדידות הענק הרובץ בתוכי.

 

היא לא הזכירה אותי כמעט במחברותיה (פעמיים התייחסה לכעסהּ על כך שאני לא עונה לשיחות ממנה או לא מסכימה להפגיש אותה עם ילדיי), אבל לאחי, שמצא אותן, התייחסה כמה פעמים, וניכרו בדבריה אהבה ודאגה. האם המחברות היו המקלט מאימהוּתה שסועת האשמה והצער, המקום שבו הייתה היא עצמה?

לאט־לאט קראתי במחברות, בחומרי הנפץ שהותירה, ולקראת סופה של הקריאה הלא כרונולוגית שלי נגלה הסוד. ברגעים הראשונים הוא הלם בי, אבל לאחר זמן־מה חשבתי שבעצם ידעתי את זה תמיד. באחד ממרתפי ההכרה נמה הידיעה: היא לא רצתה את התינוק, את בן הזקונים האהוב עליה, את אחי. היא נכנסה להיריון שלישי, לא מתוכנן, ורצתה להפיל, בגלל העוני, בגלל הזוגיות המעורערת והחלומות שהלכו והתנדפו לה. אבל אבא שלי התנגד בכל כוחו ושכנע אותה להמשיך בהיריון. אחרי הלידה הגיע הדיכאון. עם הזמן הוא הלך והחמיר עד התפרצות המחלה, ואז האבחון שלה, האשפוזים החוזרים ונשנים, התרופות ומכות החשמל שמחקו את האישה שהייתה. המחברות הן שארית מאישיותה הרצוצה.

רבים מתיאוריה עוסקים בקינה על המצב הכלכלי של המשפחה. עוני מרוד, קראה לזה. אכן, רוב חיינו כמשפחה נעו בין דרגות שונות של עוני, ממשי ומטאפורי. היא כתבה איך טיפלה לבד באחותי ובי, בזמן שאבי עבד כל היום במשק החקלאי המשפחתי. הדחק והמחסור היו גדולים ומדכאים, היא הרגישה כלואה. אבל אבי הפציר בה ללא הרף, הוא רצה בן זכר. זה היה חשוב לו. הוא השקיע מאמצים רבים כדי לשכנע אותה שלא תעשה הפלה, והיא התרצתה, בלית ברירה. אני זוכרת איך בהקשרים שונים היא הייתה נוהגת לומר, "לאן יש לי ללכת?"

אם כן, היא מילאה את רצונו, ילדה בן זכר, ומיד לאחר הלידה נכנסה לדיכאון קליני שממנו גלשה אל מחלת הנפש שאובחנה כמאניה דפרסיה, ובהמשך כסכיזופרניה.

(זמן קצר אחרי שילדתי את בתי השנייה הכרזתי שלא אביא עוד ילדים לעולם. אפילו כתבתי על זה טור במגזין רשת, ובו העליתי שלל טיעונים נגד הבאת ילד שלישי לעולם. הטיעונים היו פרגמטיים ודיברו על הצורך בהישרדות הזוגיות ובמימוש עצמי. כמה חזקה ההדחקה).

במהלך הכתיבה אזרתי אומץ לדבר על זה עם אבי. הוא הכחיש בתוקף שלחץ עליה להמשיך את ההיריון. "לא הכרחתי אותה, מה פתאום, היא רצתה," התגונן. גופו התקפד והתכנס והוא השתתק לזמן מה. אני זוכרת איך שכבה על הספה והוא, התינוק, עליה, על בטנה וחזה. היא כבר הייתה אז בדיכאון עמוק. אני זוכרת איך כילדה בת שש או שבע, הרגשתי חרדה, ראיתי שיש ביניהם איחוד קשה מנשוא. מאגי. דיכאוני.

אחי היה היחיד שראה אותה אחרי מותה, על הרצפה בדיור המוגן. מותה היה פתאומי מאוד, לא היו אותות אזהרה מקדימים, כביכול. היה העישון הכבד שהתרגלנו אליו ושממנו היא לא יכלה להיגמל, והיה הרופא, ששנה קודם לכן אמר לה — אם תמשיכי, יש לך שנה לחיות. "אמרתי לה הרבה פעמים, את תמותי," הפטיר אחי בזעם מריר, אבל נראה שאיש מאיתנו לא באמת האמין שתמות מזה, וממילא לא היה אפשר לשכנע אותה להפסיק לעשן.

כשהתקשרו מהדיור המוגן וביקשו שאגיע מיד, הייתי עם בן זוגי ושני ילדינו המתבגרים בצימר פסטורלי בטוסקנה. בדיוק חזרנו מארוחת בוקר משפחתית נינוחה בעיירה הסמוכה. המחשבה הראשונה, האינסטינקטיבית, שבקעה ממוחי לאחר השיחה, רודפת ומענה אותי עד היום. לא אוכל לפענח את מה שגרם לה לבקוע, לא אוכל לספר עליה לאף אדם בעולם, על אחת כמה וכמה לא אהיה מסוגלת לגרום לאצבעות המקלידות להניח אותה על הדף.

לפני שנסעתי היא אמרה לי, "את מממשת את כל החלומות שלי." סיפרה שחלומה הגדול היה להגיע לפירנצה. האמירה הזאת שלה גרמה לי להתבוסס באשמה ולכן נמנעתי מלהתקשר אליה במשך שבעת ימי הטיול. ניסיתי להשכיח אותה מלבי בעזרת נופי איטליה, שעליהם חלמה. ביום שהתקשרו, התכוונו לבקר בפירנצה. חצי שעה לאחר הצלצול שדרש את בואי ללא דיחוי, התקשרו שוב ובישרו שהיא איננה.

הם הזעיקו לפיכך את אבי, שכבר היה הגרוש שלה, ואחי הצטרף אליו. אבי חיכה בחוץ, נמנע מלראות את גופתה. אחי נכנס לחדר שבו הניחו אותה כדי להיפרד. "בכוונה הזזתי את השמיכה שכיסתה אותה. רציתי לראות את הפנים שלה. הייתה לי תקווה לראות שהיא מתה עם חיוך, שהיא נפרדה בשלווה." הוא שתק כמה רגעים והמשיך, "אבל לא היה לה חיוך, היא הייתה בהלם. הפה שלה היה פתוח כאילו חטפה שוק."