חלומותיהם החדשים

"חיים של אחרים? תדעי לך גברתי, שבכל מקום ובכל זמן תמיד יימצא מישהו שיַראה עניין אמתי בחייו של הזולת," אמר, ואחרי הרהור הוסיף בלחש, "אם לחובה ואם לזכות, תלוי באיזה צד אותו מישהו נמצא ביחס אליו."

המשפט הזה, שהיה כנראה המשפט השני או השלישי שאמר גדעון שׂורק לאלמה וֶבֶּר בשיחת הטלפון הראשונה שלהם, חזר אליה פתאום כשנעצרה בפיצוצייה ברחוב אלנבי בצהרי יום רביעי, 2 בינואר 2008, כששבה מחופשת כתיבה של עשרה ימים במטולה. היא נעצרה שם כדי להצטייד בבקבוקי בירה ובפיצוחים לקראת ביקורה של חברתה דפנה, ואז, ללא כל הכנה מראש, ניבטו אליה מעמודי השער של העיתונים עיניו הנוגות והחכמות שאיזה לגלוג מתגרה מהול בהן, וננעצו בלבה.

"לא מרגישה טוב, אחותי? רוצה אולי לשתות משהו?" שאל בעל הפיצוצייה, שראה שהקונה שלו, אישה בשנות הארבעים המאוחרות, נאחזת בדלפק, והגיש לה את בקבוק המים המינרליים שפתח למענה.

אלמה לגמה לגימה ושתיים ובתוך כך חיפשה בקדחתנות אחר הנייד שלה.

"ראית בעיתון משהו שעשה לך רע?" הסתקרן המוכר שכבר הספיק לקרוא את הכותרות הראשיות המבשרות על היעלמו המסתורי של גרהרד שטרוק, שלדברי הדיילי פוסט, הוא אחד מבכירי הסוכנים של המוסד הישראלי. עקבותיו אבדו, כך דיווח הצהובון הבריטי רב־התפוצה, בערב חג המולד או למחרת היום בכפר קטן בדרום מערב אנגליה, אי־שם בין לונדון לפלימות'.

אלמה הנהנה והמשיכה בחיפושיה, אבל עד מהרה נזכרה שבמתכוון לא לקחה אתה את הטלפון הנייד בנסיעתה למטולה, ועכשיו היא חייבת להגיע אליו מהר ככל האפשר.

"תארוז לי, בבקשה, גם את ידיעות וגם את מעריב," ביקשה אלמה מהמוכר, "ותעשה לי חשבון על הכול."

הוא, כשהתברר לו מה היא מחפשת, אמנם הציע לה באדיבותו את הטלפון שלו, אבל אלמה חייכה חיוך נבוך ואמרה שלמען האמת היא לא זוכרת את המספר שאליו היא מבקשת לטלפן, ושהוא שמור, ככל יתר המספרים, ברשימת אנשי הקשר שבנייד שלה.

"תאמיני לי, אחותי, שבמקום שהמשטרה תעשה לי עניינים בגלל הווֹדקות והבירות שאנחנו מוכרים לקטינים, שאני נשבע לך בעיניים שלי שהם נראים הרבה יותר מבוגרים מהמבוגרים, ובמקום שהיא תחרים לי פעמיים בשבוע את החגיגַת ואת התותי פרוטי ואת המבסוטון, השוטרים היו צריכים להחרים את כל הג'אנקיאדה הזאתי," וידו חגה כמסוק תקיפה מעל לערמות העיתונים שבקדמת הפיצוצייה, "שעל בטוח מביאים על הבני אדם יותר צרות גם מכל האלכוהול וגם מכל הסמים הקלים ביחד."

וכך, בשעה שנגררה הביתה עם הטרולי בדרכה אל הנייד, חרֵדה לגורלו של גדעון שורק, המכונה בעיתונים גרהרד שטרוק, הריצה אלמה בראשה כל מיני תרחישי זוועה להיעלמו מהבֵּד אֶנד בּרֶקפֶסט שבטבורו של בּינסטֶד, הכפר האנגלי המנומנם הזה שבמזרח המפשייר, שמתחילת נובמבר כבר הספיקה להכיר אותו לפני ולפנים מתוך שיחותיהם היומיומיות בסקייפ, והילכה כבת המקום במשעוליו המוריקים, בין משוכות שגובהן כפליים מקומת אדם ובקתות עם גגות קש, עוברת את חצר הכנסייה העתיקה, מבלה בפאב היחיד שנותר במקום, "דֶה סידֶרס", שגדעון כינה אותו מתוך חיבה "הארזים", וכל שבוע מפליגה אתו לעיירה הסמוכה להתענג על סוּשי במסעדה היפנית, לערוך קניות במרכול ובבית המרקחת ולפקוד את שתי חנויות הספרים המשומשים.

הדרך מאלנבי פינת אחד העם אל ביתה התארכה לה כנצח. תרחישי הזוועה ועמם החרדה הנוראה לגורלו והכעסים פינו פתאום את מקומם לשאלה אם טליה כורם, האדם היחיד שיש טעם לפנות אליו בשעה זו, אכן תדע יותר ממה שנדפס בעיתונים שהיא נושאת תחת זרועה ואם תהיה רשאית לשתפה במידע...