מעל גלים אהבתיך

1

סבא זלמן מת, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה שעוד פעם לא יחגגו לי יומולדת. למרות שהיה ירושלמי בחייו, העדיף סבא זלמן להיות במותו לחיפאי וביקש להיקבר סמוך לחלקת קדושי הפאטריה בבית הקברות שבחוף הכרמל. היו מי שהרימו גבה ושאלו למה כל כך רחוק. היה קונה קבר בגבעת שאול גוש ה' חלקה ארבע, משקיף על כל ליפתא. אני חשבתי שאלה שהרימו גבה הם בדיוק הסיבה שסבא העדיף את חיפה על פני ירושלים, שיפסיקו להציק לו עם כל ההצעות שלהם. אם לא בחייו, אז לפחות במותו.

סבא אהב תחרויות. זאת אומרת, לְנצח. אבל הפעם אמא הקדימה אותו ומתה ראשונה. לקח לו שנתיים להגיע אחריה לקו הגמר. אמא חטפה את תנומת הצהריים הקבועה שלה ביום שבו כל עם ישראל ישב מול מסכי הטלוויזיה וצפה ב"איוון האיום" עומד למשפט. יואל, שחזר הפעם מוקדם מהעבודה כדי לצפות בשידור חי בדמיאניוק המורשע, ניגש אל אמא וניסה להעיר אותה כדי שלא תפספס את "הרגע ההיסטורי הזה". היא לא פקחה עיניים, למרות שקרא בשם שלה בקולי־קולות וניער אותה חזק והרטיב לה את הפנים במים קרים. אחר־כך הוא מיהר להזמין אמבולנס, ובשעה שבית המשפט העליון הכריז: "תם ולא נשלם, השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם," כבר קבע הרופא שבא אלינו הביתה בניידת לטיפול נמרץ כי וריד פקע במוח של אמא בזמן שישנה. מהשלב הזה היא כבר לא ידעה מכלום. לא שדמיאניוק גורש כמה ימים אחר כך בחזרה לארצות הברית, ושם - בעזות מצח - הוחזרה לו האזרחות; לא שווריד שרוחבו רק ארבעים מילימטרים חתר תחתיה במשך שנים, התחזה למיגרנות מזדמנות, ומיום ליום נעשה דק יותר ויותר עד שהתפוצץ. מבחינתה, זו היתה בסך הכול שנת צהריים ארוכה.

מכיוון שאמא מתה בשישה־עשר בפברואר ואני נולדתי בעשרים, יום ההולדת התשיעי שלי נהפך לעוד אחד מימי השבעה הרגילים ונחגג בעיקר בברכת שלא־תדע־עוד־צער. אני זוכר לפחות שני מקרים של אנשים שבאו לשבעה, ניגשו אלי, לחצו לי יד ואמרו: תנחומי... וכשעניתי להם: אוריה, נעים מאוד להכיר אותך, אדון תנחומי... הם לא חייכו. מה שגרם לי להבין שבזמנים של אֵבל, המבקרים מצפים לראות אותך עצוב. אחר־כך, כשנגמרה השבעה ואמא לא הופיעה עם החיוך המפגר על הפנים ואמרה שהכול היה מתיחה אחת גדולה, התעצבנתי. עליה. לא בבת אחת, אבל בקצב די מהיר. כי דווקא אמא, שהיו לה לא פעם מתיחות כל כך מצוינות, אִכזבה הפעם. שנה אחר־כך יצא שיום האזכרה העברי של אמא לקח יוזמה והתרחש בדיוק ביום ההולדת הלועזי שלי. כך שגם את גיל עשר לא בדיוק חגגתי. ועכשיו סבא זלמן מת, בתזמון מושלם עם יום ההולדת האחד־עשר - ליתר דיוק, בדיוק יומיים קודם. בשלב הזה כבר הבנתי שכדי לחגוג באמת ימי הולדת כדאי שלא יהיו לך קרובים בכלל.

עד שאמא מתה, סבא זלמן וסבתא אביגיל היו בעיקר סבא וסבתא של יום שישי בערב. מיואל כבר לא היו לי סבא וסבתא, כך שהצד של אמא הרוויח את כל תשומת הלב וחסך מאיתנו את המריבות המשפחתיות הידועות הקשורות בשאלה אצל מי נאכל הפעם.

הדירה שלהם ברחוב הארזים בבית הכרם היתה בקומה השנייה. בימים טובים, ולפני שנטעו שם ברושים, היה אפשר להשקיף מהבית שלהם על הקבר של הרצל. הם גרו בשני חדרים מצופי טפטים ירוקים ומרפסת בגודל של שישה מטרים רבועים בערך. יואל סגר את המרפסת בחלונות כדי להעלות את ערך הדירה ובשביל שסבא וסבתא יוכלו לשבת בה בחורף ולהתבונן ברחוב. אבל מלבד אינספור קופסאות נעליים של סבא זלמן לא ישב בה איש. היו גם הול רחב, שירותים צרים חסרי אוורור, ומטבחון.

בכל יום שישי, בדיוק עם צפירת השבת, התייצבנו כל המשפחה - יואל, אמא ואני - אצל סבא זלמן וסבתא אביגיל לארוחת ליל שבת. כשהייתי עולה את כל ארבעים ושתיים המדרגות עד לדלת המיוחלת שעליה נכתב משפחת הרניק, כבר הספיקו הנחיריים שלי לשכוח את ריח התבשילים של גברת בוכריס מן הקומה הראשונה. אצל סבא וסבתא היה מין ריח אחר, צלול יותר.

בדרך כלל סבתא פתחה את הדלת, ולמרות שמאז שאני זוכר את עצמי לא פספסנו אפילו יום שישי אחד, היא תמיד נראתה מופתעת כשבאנו. סבא היה הרבה יותר מאופק. אם סבתא היתה מחבקת בכניסה, הוא היה מסתפק במבט מתנצל מן החדר השני. על מה ההתנצלות? על שחשב בטעות שאנחנו עומדים להפר את המנהג הקבוע שלנו ולא להגיע לארוחה. אולי אפילו קיווה לכך. אם סבתא היתה קוראת לעברי: "אורינ'קה, איך גדלת!" אף על פי שבסך הכול לא התראינו שבוע, סבא היה מסתפק בהנהון קל, כאילו גם הוא הבחין בכך ורק הניח לה לומר זאת קודם. הוא מעולם לא בא לקראתנו. תמיד היה צריך ללכת אליו עד לחדר השני, וגם בסדר מסוים: אמא, יואל, ורק בסוף אני. אמא ואני נהגנו לנשק אותו על הלחיים, והוא תמיד היה עומד באמצע החדר ולא זז. פסל. משום מה דווקא ליואל הוא היה מחזיר חיבוק ונשיקה, למרות שליואל היה תמיד ריח של סיגריות מהפה ושבכלל לא היתה ביניהם קרבת דם.

כשהייתי קטן יותר הייתי נעלב מזה, אף על פי ששנאתי לנשק אותו. פעם אפילו אמרתי לאמא שאני חושב שהוא בכלל לא אוהב אותנו, אבל היא אמרה שאני מדבר שטויות. "ככה הוא. אתה מכיר אותו." ובאמת, לא הכרתי אותו כמעט בכלל.

כשאני חושב על זה היום, באמת לא ממש הכרתי את סבא זלמן. זאת אומרת, ידעתי שהוא היפוכונדר גדול וידעתי שהוא אוהב להפתיע. עד היום זכור לי מקרה הדני.

במשך תקופה ארוכה הוא היה קונה מעדן דני. הייתי פותח את המקרר, ובמדף העליון היו ניצבות מולי שתי שורות של דני. שורה ראשונה קומה אחת. שורה שנייה שתי קומות. ואז, יום שישי אחד, אחרי שבמשך שבועות רבים הורגלו עינינו למדף הדני, פתחתי את המקרר, וכמו סכין בלב, כל המדף מלא בפרילי תות.

"סבא, איפה הדני?" שאלתי אותו באכזבה והוא השיב בלשון יבשה, "לא היה מספיק קופסאות בשביל השורה השנייה."

הפתעה.

גם במוות שלו הוא השתדל להפתיע. שנים הוא סבל מאי־ספיקת כליות. שנים אמרו לו הרופאים שנותרו לו רק חודשים ספורים לחיות. בסוף הוא מת מהתקף לב.

גם שתקן גדול הוא היה. סבתא היתה הפה שלו. אם אמא היתה שואלת: "נו, אבא, איך היה היום בבית הכנסת?" הוא היה שולח מבט בסבתא והיא היתה עונה במקומו: "לציון הקצב נולד עוד נין." כשאמא מתה, יואל ואני הפסקנו להציק לסבא בשאלות. זאת אומרת, לסבתא. כשאמא מתה גם ארוחות ימי השישי מתו. אולי לא ממש מתו, אבל גססו. יואל לא הקפיד שנבוא כל יום שישי, וסבתא מעולם לא התקשרה במיוחד כדי להזמין. אם באנו, באנו. הדני חיכה לנו במקרר בשתי קומות, או הפרילי תות. סבא חיכה בחדר השני או במרפסת. בכל פעם שראיתי אותו שם, הוא תמיד נראה עסוק בארגון מחדש של המקום. כל־כולו מגויס לעניין, כאילו מדובר באיזו משימה סודית, חשובה ושאינה סובלת דיחוי. העיניים שלו סרקו במהירות את כל הקופסאות, והידיים החליפו בנחישות קופסה מרוחקת באחרת קרובה או הזיזו אחת מראש הערמה וקברו אותה בתחתית... או שפעם אחת, אני לא כל כך יודע מה עבר על סבא באותו היום, הבחנתי שבערמה של קופסאות נעלי הספורט תוצרת הארץ צצה פתאום גם קופסת נעלי בית משובצות. באחת ההזדמנויות כשהוא סידר שם שאלתי אותו מאיפה הוא השיג כל כך הרבה קופסאות נעליים, כי הוא תמיד נעל אותו זוג, ולפי הכמות במרפסת נראה שהיו לו לפחות מאתיים זוגות דומים. סבתא ענתה לי: "וַיְיל. מול מעיין שטוּב מתחת לביקור חולים, בניין כלל למטה. החנות נעליים של וייל. הוא מתפלל ספסל מאחורי סבא. הוא שומר לו את הקופסאות שהקונים לא רוצים לקחת איתם."

סבא היה מנהל עבודה בחברת בנייה במשך שלושים שנה. עד יומו האחרון הוא עבד. כל בוקר בשבע היה לובש את המכנסיים השחורים והחולצה הלבנה, שהיו מגוהצים כאילו היה בדרכו לחתונה ולא לעבודה באתר בנייה. חבוש מגבעת שחורה (בשנתיים האחרונות נוסף גם מקל הליכה) הוא היה עולה על אוטובוס קו 16, נוסע איתו עד לכניסה לעיר, מחליף לקו 36, וממשיך איתו עד שכונת רמות אשכול. שם החלו לבנות בהר. קודם חצבו בו, וכך גם נקבע שמו - הר חוצבים. סבא פיקח על בניית שני בניינים בהר, ואני תמיד התפלאתי איך הפועלים יודעים מה לעשות אם סבא לא מוציא מילה מהפה וסבתא לא שם בשביל לדבר במקומו.

אף פעם לא הלכתי איתו לעבודה. אבל פעם אחת הלכתי איתו לבית האבות שאליו הוא נהג ללכת בימי שלישי. קראו למקום "נווה שמחה". הוא נמצא במרכז קריית מטרסדורף בשכונת רוממה בירושלים, בין ישיבות למוסכים. זה היה אחרי שאמא מתה, ובעצתו של יואל שאמר: "צריך להוציא את אוריה כמה שיותר מהבית." אז סבתא חשבה שכדאי שאני אצטרף אל סבא שהלך לעבוד עם הקשישים, שזה יכול להועיל לי וללמד אותי דבר או שניים על החיים, למרות שבאותם רגעים שסיפרו לי שאמא מתה הרגשתי שלמדתי כבר מספיק. בכל זאת, סבתא אמרה: "אוריה, תלך." ואני התעקשתי: "אז תבואי איתנו." וסבתא מיד חזרה בה: "אז אל תלך."

"למה?"

"כי אני לא מתקרבת למקומות האלה. אף פעם. זו המצווה של סבא שלך. הוא עושה את זה כבר שנים, ותמיד באותו מקום. הוא יודע לטפל באנשים. תאמין לי. אני לא. אני לא יכולה להתקרב למקומות האלה. זה יקרב אלי את המוות. סבא שלך איש חזק, מביט למוות בעיניים. הוא מקבל כוח ונותן כוח לאנשים שם. אני רק אתן. בגלל זה אני לא מתקרבת למקומות האלה. אם אתה לא רוצה ללכת, אתה לא חייב."

הלכתי.

סבא ואני נכנסנו לבית האבות. הלכתי לצִדו והסתכלתי סביב. הלובי היה מפואר, ובכלל המקום נראה כמו בית מלון, ולא כמו תחנת מעבר לבית הקברות בגבעת שאול. פקידת הקבלה חייכה אלינו. סבא נד בראשו לעברה. אנשים חלפו על פנינו. חלקם החזיקו בזרועות של קשישים, אחרים דחפו קשישים בכיסאות גלגלים. ירדנו במעלית לקומה מינוס שתיים. כשהדלתות נפתחו, סבא פנה ימינה. הלכתי אחריו. רוב הזמן העיניים שלי היו תקועות ברצפה. חלפנו על פני כמה חדרים וחדר אוכל גדול, עמוס בכיסאות גלגלים שעליהם ישבו זקנים בלי לזוז. אחדים היו לבד. אחרים היו עם בני משפחה שסיפרו להם סיפורים על העולם בחוץ, אבל לא נראה שהם בכלל הקשיבו. בין הכיסאות התרוצצו שלוש אחיות צעירות, ניגבו ריר, הושיטו כפית עם מחית לא מזוהה, יישרו ישיבה. הצצתי ונגעלתי. בעיקר מהריח. כאילו מהלו את המקום במין תרכיז של טחב. סבא לא נראה מוטרד מהריח או מהמראות. הוא היה רגיל אליהם. שנים הוא בא לשם וסעד אנשים, ובעצם זה היה תמיד אותו אדם. לא ידעתי מי היה האיש הזה, שגר בחדר מאה ושתיים. רק פעם אחת באתי עם סבא אל האיש, וכבר יכולתי לנחש שבכל פעם שסבא בא לבקר אותו בחדר מאה ושתיים מתרחשים הדברים באותו אופן בדיוק. סבא נכנס לחדר שעל הדלת שלו לא היה כתוב שמו של האיש אלא רק מספר. הוא ניגש אל האיש ולא אמר דבר. האיש ישב בכיסא גלגלים ובהה במסך הטלוויזיה, שהקרין פסים צבעוניים שמופיעים בדרך כלל בזמן של תקלה בשידור. סבא משך כיסא מפינת החדר, הניח את התיק שלו לפניו, הוציא ממנו סינר וכרך אותו סביב הצוואר של האיש. אחר־כך הוא שלף קופסת גרבר וכפית והתחיל להאכיל את האיש בלי לומר מילה. האיש פתח את הפה שלו ואכל. לא הסתכל על סבא, לא השמיע קול, כאילו יש מכונה בקצה האחורי של הראש שלו. בכל פעם שהכפית נגעה בשפתיים, פתחה המכונה את הפה של האיש, הניחה לאוכל לזלוג פנימה וסגרה את החניכיים החלקות. כשסבא סיים את ההאכלה, הוא הקפיד לנגב בזהירות את שאריות הגרבר מהסנטר של האיש, שהמשיך לבהות בפסים שעל המסך.

אחר־כך סבא הסיר ממנו את הסינר, החזיר הכול לתיק שלו וקם. הוא החזיק את הידיות של כיסא הגלגלים, סובב את הכיסא לכיוון היציאה והחל לדחוף אותו קדימה.

כשהפנים של האיש הופנו אלי על ידי סבא, לא נשמתי לרגע. במבט ראשון חשבתי שסבא מטפל באח של יצחק רבין, שהיה ראש הממשלה שלנו באותם הימים. לא ידעתי אם היה או לא היה לרבין אח, אבל חשבתי שאם יש לו, זה בטח האיש הזה של סבא. השניים נראו בדיוק אותו הדבר. במבט שני שמתי לב שהאיש של סבא זלמן אפילו יפה יותר.

כשיצאנו מבית האבות שאלתי את סבא איך קוראים לאיש והוא לא ענה. שאלתי אותו ממתי הם מכירים ומאיפה, וגם על זה הוא לא ענה. שאלתי אותו אם הוא מטפל רק בו ועל זה הוא ענה, אבל רק בהִנהוּן. יותר לא שאלתי דבר. גם לא באתי יותר עם סבא לבית האבות, אבל את הפנים של האיש ההוא אני זוכר ממש טוב.