איך נהייתי כזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך נהייתי כזה
מכר
מאות
עותקים
איך נהייתי כזה
מכר
מאות
עותקים

איך נהייתי כזה

4.9 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ניר אבישי כהן

ניר אבישי כהן, יליד 1981 , בן מושב אלמגור. קצין לוחם בגולני, רס"ן במילואים, פעיל זכויות אדם ולשעבר דובר ארגון "שוברים שתיקה".

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

איך נהייתי כזה הוא מסע הלוקח את הקורא אל העבר, ההווה והעתיד של מדינת ישראל ובני האדם החיים בתוכה ולצידה, מסע החושף זווית ראייה אחרת הקוראת תיגר על הנרטיב הישראלי המרכזי, ומותירה אחריה הרבה סימני שאלה וקריאה על החברה שלנו.
ניר הוא ישראלי שלא ניתן להישאר אדיש אליו, לטוב ולרע. בספרו הוא מפגיש את הקורא עם הזהויות המגדירות אותו כישראלי. הזהות היהודית כנכד לניצולי שואה, הזהות הלוחמת כקצין האוחז בנשק ומגן על הארץ הזו, והזהות ההומנית כאזרח הנאבק על זכויות האדם ועל החירות של שכניו.
זהו סיפור ישראלי דרך עיניו של מי שהפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם השמאל בישראל, הרבה בשל השתתפותו בתוכנית הריאליטי "האח הגדול" שבה חשף על המרקע את דעותיו הפוליטיות בפני כל המדינה.
חוויות השירות הצבאי בשטחים, העשייה הפוליטית, ואפילו ההשתתפות ב"האח הגדול", יוצרות תמונה מורכבת, אחרת ומרתקת של ישראליות.

ניר אבישי כהן, יליד 1981 , בן מושב אלמגור. קצין

לוחם בגולני, רס"ן במילואים, פעיל זכויות אדם

ולשעבר דובר ארגון "שוברים שתיקה".

פרק ראשון

מבוא

בשנים האחרונות, בטח מאז שהפנים שלי הפכו מוכרות במרחב הציבורי, אני נשאל את אותן השאלות שוב ושוב. אותן השאלות שחוזרות בכל הרצאה ושיחה עם צעירים וצעירות, תלמידי תיכון, חניכי מכינות וכאלה שסיימו לא מזמן את שירותם הצבאי. אחרי אלפי פעמים שבהן סיפקתי תשובות, הבנתי שכדאי לענות בצורה מסודרת, בכתב. מכאן נולד רעיון הספר הזה.

לכל אחד יש את הדרך שלו לנסח את השאלה, יש את הישירים ויש את המתפתלים, יש כאלה שלא מצליחים למצוא את המילים הנכונות ויש את אלה שאומרים בדיוק את המילים הנכונות.

"איך אתה, עם המקום שגדלת בו ועם הרקע שלך, נהיית כזה?"

לעיתים, במהלך השיחה, אני מבקש להתעכב על המילה "כזה" ושואל: לְמה את או אתה מתכוונים כשאתם אומרים נהייתי "כזה"? ואז מגיעות התפתלויות. חלקם אומרים במפורש, איך הפכת להיות "שונא ישראל" או "אנטי ציוני", חלקם אומרים, איך הפכת להיות "שונא צה"ל ומלשין על החיילים בהאג" וחלקם עונים בפשטות, איך הפכת לאחד עם דעות כל כך שונות. כן, זה המצב היום בקרב חלקים נרחבים בעם, אם אתה לא במיינסטרים, אתה הופך אוטומטית לשונא ישראל. תוסיפו לכך המון הסתה ומידע שקרי עליי באופן אישי ברחבי הרשתות החברתיות בשנים האחרונות, והינה לכם התוצאה.

בכל פעם מחדש אני נפעם מחוסר הידע שיש לאנשים בני שמונה־עשרה, בוגרי מערכת החינוך הישראלית, בקשר לעובדות סביב הסכסוך עם הפלסטינים. אין ספק שהם לא אשמים, הם השתקפות של מה שלימדו אותם וחינכו אותם על פיו. כבר לא מעט שנים שיש פה מערכת חינוך שמנסה להעלים חלקים משמעותיים בהיסטוריה של הסכסוך, שמראה צד אחד, עם נרטיב מאוד פשוט ושטחי, ועוסקת בהטמעתו בכל יהודי שגר כאן - "הם הערבים, הרעים, ואנחנו היהודים, הטובים". במשפט הזה מסתכם אותו נרטיב. שום מורכבות, שום עומק. הם, הערבים, רק רוצים לרצוח אותנו ולא מוכנים לעשות איתנו שלום, בעוד אנחנו, היהודים, מושיטים כל העת את ידנו לשלום ועוסקים רק בהגנה על גבולות המולדת.

בשנים האחרונות פגשתי לשיחות אלפי חניכים וחניכות של מכינות קדם צבאיות. אותן מכינות מזמינות אותי כדי להציג בפני החניכים את תפיסת העולם שלי. אני רואה בכך הזדמנות אמיתית לנהל שיחה עמוקה וארוכה עם אותם חבר'ה צעירים. פעם אחר פעם, כאשר אני פוגש את הנערים והנערות הללו שהרגע סיימו י"ב, רגע לפני הגיוס הצבאי שלהם, אני נדהם מבליל הסיסמאות שהממסד הצליח לדחוף להם, ממש שטיפת מוח ימנית שמקדשת את ההתנחלויות, אבל מקדשת דבר נוסף, את הבורות. ככל שאותם נערות ונערים ידעו פחות, כך המערכת תצליח להחדיר למוחם את מנטרת "הערבים הרעים והיהודים הטובים".

אבל צריך לומר את האמת - לא מדובר רק באותם בני שמונה־עשרה, אלא ברוב העם. ממשלות הימין בעשרים השנים האחרונות הצליחו להחדיר את האג'נדה הפוליטית שלהן לכל מקום, בעיקר לתקשורת. ערוצי הטלוויזיה המרכזיים מתחילים את הדיווחים על כל אירוע שקורה בשטחים מתוך נקודת מבט ימנית מאוד, מתוך אותה הנחת יסוד של רעים וטובים. לנצח יצעקו אנשי הימין שהתקשורת שמאלנית, משום שעמדת הקורבן נוחה להם, אבל האמת היא שהתקשורת לא שמאלנית בכלל, היא כמו רוב העם בישראל, במרכז עם נטייה ימינה. אני כן רואה איך התקשורת הופכת להיות יותר ויותר ימנית לאומנית, תוצאה של השקעה רבת שנים מצד שלטון הימין.

עצרתי בנקודת אמצע החיים שלי כדי להתבונן על סיפור חיי, על הסביבה שבה גדלתי, על האנשים שאותם פגשתי, על המקומות שבהם ביקרתי ועל מה שעיצב את תפיסת עולמי ויצר בי את התובנות שלי בעקבות האירועים שחוויתי. בדפים הבאים אני עונה על השאלה, איך נהייתי כזה.

זה הסיפור האישי שלי, אבל אני מאמין שיש חלקים נרחבים בסיפור שאיתם יזדהו לא מעט ישראלים, כל אחד והפרשנות והתובנות שהוא בוחר לגרסה האישית של חייו.

- פרק 1 -
אבא הולך לצבא, בעצם כולם הולכים

אחד מזיכרונותיי הראשונים הוא מקיץ באמצע שנות השמונים, הייתי אז בן חמש בערך. חם מאוד בחוץ ואבא לא נמצא. הוא יצא למילואים. שוב פעם. האבא הגיבור שלי, עם הנעליים האדומות, הולך די הרבה לצבא. בעונת המנגו זו בעיה, ואימא לוקחת אותי ואת אחי הגדול לאסוף את מנגו הַמיה הבשל. אנחנו נוסעים לשטח בפולקסווגן האפורה, טרנספורטר מיושן שמקרטע כל הדרך למטע המנגו המשפחתי. השביל שם מרוצף קוצי ינבוט דוקרים, ואנחנו מפלסים את דרכנו רגלית. אני לא זוכר את קטיף המנגו עצמו, אבל הינבוט זכור לי. אני גם זוכר את אימא ממש מסבירה לנו שאין מישהו אחר שיקטוף כי אבא בצבא. אני בן החמש ויובל בן השבע מתגייסים לעבודה. כנראה שם מתחיל הזיכרון שלי למשהו שקשור לצה"ל. כנראה רבים יגידו ששם גם החלה המחויבות שלי לשירות המילואים, זו שהובילה לעובדה שגם היום עודני לובש מדים והולך למילואים, בדיוק כמו אבא שלי בשנות השמונים. זו הסביבה שבה גדלתי.

מושב אלמגור היה אז קטנטן ומנה חמישים משפחות, כולם חקלאים, כולם מגדלים בעיקר מנגו. עוד לא היה אינטרנט, רק ערוץ טלוויזיה אחד, ובעיקר היה נדמה כאילו הכול רחוק מכאן. זו אחת התחושות שאני זוכר מאותן שנים. להבדיל מהימים האלה, אז, בשנות השמונים, וגם התשעים, את רוב ערכיך רכשת מהמשפחה ומהסביבה הקרובה, קרי חברים מהמושב ובבית הספר. ההשפעה של התקשורת הייתה מועטה מאוד.

 

סבתי הגיעה מהונגריה אחרי ששרדה את אושוויץ. היא ואחיה היו היחידים ששרדו את זוועות הנאצים, בעוד שאר בני משפחתם נרצחו שם. היא עלתה לארץ באוניית המעפילים "לא תפחידונו". עדיין קיים קטע וידאו מצולם מרגע עגינת האונייה, ובו רואים את סבתי על סיפון האונייה כאשר עגנה בחופי ישראל. כשהגיעה לארץ היא הכירה את סבא שלי, גם הוא מהונגריה וגם הוא שרד את השואה. ימים ספורים לאחר שסבי הגיע ארצה הוא כבר נלחם במלחמת העצמאות. יחד נולדו להם שלושה ילדים, ישעיהו (שי, אבא שלי), יוסי ואסתר ז"ל. אבא שלי שירת בסדיר כקצין בסיירת חרוב ועוד שנים ארוכות במילואים של חטיבת צנחנים.

גם יוסי ואסתר היו קצינים בצה"ל. בשנת 1976 איבדה אסתר את חייה במהלך שירותה כקצינת קישור והפכה את משפחתו של אבי למשפחה שכולה. זיכרון ילדות חזק מאוד אצלי הוא ההתאספות המשפחתית, כמובן עם סבא וסבתא (שכבר שנים ארוכות אינם בין החיים), בימי הזיכרון לחללי צה"ל סביב קברה של אסתר ז"ל.

אני זוכר שסבתא לאה הייתה תמיד אומרת שלמרות שהיא אישה דתייה, החג הכי חשוב ומשמח הוא יום העצמאות, כי אין דבר יותר חשוב מהעובדה שיש לנו, היהודים, מדינה. היא, שהקריבה את היקר לה מכול, דאגה להזכיר לנו, פעם אחר פעם, שמדינת ישראל היא יקרה מפז ושעלינו לתרום את תרומתנו לביטחונה. לא היה גאה ממני כאשר הגעתי לבקרה לבוש מדי צבא, עונד את סמל חטיבת גולני עם הכומתה החומה - הינה סבתא, גם אני תורם את תרומתי למדינה שאת כל כך ייחלת לה ושעל מזבחה נפלה בתך היחידה.

גם במקום קטן ומרוחק כמו אלמגור מופיעה המורכבות הקלאסית של הישראליות. הערבוב בין השכול של יום הזיכרון לשמחה על העצמאות של המדינה. לימים, יום העצמאות בימי הקורונה נחגג במושב בצורה שהותאמה למצב של ימי מגפה. כל תושבי המושב נשארו בבתים בשל ההנחיה שאסרה על התקהלויות. אני התנדבתי להיות בין אלה שנוסעים בין בתי המושב בטנדר המחובר לעגלה כדי לחלק לכל משפחה בירה, המבורגר וגלידה. גם כדי לשמח את האנשים הנצורים בביתם וגם כדי שבכל זאת נחגוג את יום העצמאות, "החג הכי חשוב של השנה", כפי שסבתא לאה נהגה לומר לנו. עברנו בית אחר בית עם הרבה חיוכים ומוזיקה עליזה ורועשת. כל המשפחות יצאו אלינו בשמחה ובהוקרה. גם הוריו של גיל, גילוש כפי שקראנו לו, חבר הילדות הכי טוב שלי שנפל במהלך שירותו הצבאי, יצאו מביתם, רגע אחרי יום הזיכרון. הם בירכו, עודדו וחיזקו אותנו. עמדתי שם, על העגלה, מביט בהם מבלי לדעת מה לעשות, אם להשפיל את עיניי או להביט בגאווה לתוך עיניהם. רגע קצרצר שהורגש כמו דקות ארוכות. העצב על השכול והשמחה על עצמאותנו התערבבו ברגע אנושי וכל כך ישראלי. עגלת יום העצמאות עם הדגלים והמוזיקה פוגשת את הוריו של הקצין האלמגורי, "הישראלי היפה", כפי שאביו מזכיר על קברו בכל אזכרה, זה שכבר יותר מדי זמן לא איתנו.

 

כשהייתי בכיתה א' השתתף אבי בצניחה גדולת ממדים של חטיבת המילואים שלו, ואני זוכר אותנו מגיעים לקבל את פניו בשטח האימונים לאחר הצניחה. כך גדלנו. אף על פי שאבי לא היה איש צבא, אלא בכלל חקלאי, הצבא היה נוכח מאוד בחייו. בשנה ממוצעת הוא שירת שבעים־שמונים ימי מילואים.

עדות נוספת שריתקה אותי בתור ילד הייתה הרסיס ברגלו הימנית. אני זוכר שהתבוננתי ארוכות במקום שבו הרסיס נשאר תקוע ברגל של אבא שלי, חשתי אותו באצבעותיי הקטנות, ועד היום אני לא באמת יודע את פרטי המקרה, בעיקר כי אבי לא התפאר בסיפורי גבורה, הוא העדיף לדבר על דברים אחרים. הוא רק אמר שהרופאים אמרו לו שלא כדאי להוציא את הרסיס והשאירו לו מזכרת צבאית לכל החיים.

עוד קודם, כשהייתי בבטן אימי, אבא שוב הלך לשירות מילואים ארוך. בלי טלפונים ניידים ועם מעט אפשרות לתקשורת. כשאימא הרגישה כאבים, השכן היה זה שהסיע אותה לבית החולים, ולאבא נודע על כך רק כשחזר מהשירות. כמה חודשים לאחר מכן הוא גויס להילחם במלחמת לבנון הראשונה והארורה, משאיר בבית אישה עם תינוק בן פחות משנה ועוד ילד שעדיין לא מלאו לו שלוש. במהלך השירות בלבנון שלחה אליו אימא כמה פעמים תמונות שלנו, של ילדיו הזעירים. אבא, שהיה אז מפקד פלוגה, מספר שהוא לא פתח את המעטפות. הוא פחד שהמעטפות ירפו את רוחו, יגרמו לו לחשוב על מה שהשאיר בבית, במקום להתעסק בלחימה.

סבא שלי מהצד של אימי, סבא אבישי ז"ל, שעל שמו אני קרוי, היה מנהל של כפר הנוער "מאיר שפיה" ובהמשך עסק גם הוא בחקלאות במושב בית חנניה. אשתו, סבתא שולה ז"ל, הייתה מורה ומחנכת.

ההורים שלי, אחרי שסיימו את לימודיהם האקדמיים, חיפשו מושב להתיישב בו, מקום שבו אבא יוכל להגשים את חלומותיו החקלאיים ואימא תוכל לפתח את קריירת הטיפול שלה, תחילה כעובדת סוציאלית ובהמשך כפסיכותרפיסטית. הם נחתו באלמגור, ולאחר "שנת מועמדות" נקלטו כחברי מושב. בתחילת שנות השמונים החקלאות באלמגור לא שגשגה, והמשפחות עדיין נאבקו לדעת מה יהיה הגידול הנכון להן. היו לנו אבטיחים, מלונים, אבוקדו, תפוזים, אשכוליות, אבל בסוף הבינו חקלאי אלמגור כי האקלים פה הוא אידאלי למנגו. כולם באלמגור מגדלים מנגו. העונה של הקטיף היא חודשי הקיץ, בדיוק בזמן שבו יש חופשה מבית הספר. כך מצאתי את עצמי, גם כחלק מהחינוך של הוריי אבל גם כצורך אמיתי, עובד במשק מגיל צעיר. בהתחלה הייתי עוזר בקיפול ובסידור הקרטונים, לאחר מכן עזרתי במיון הפרי שהגיע מהמטע, ובערך מכיתה ז' נשלחתי לחזית, כלומר לקטיף המנגו עצמו. איזו גאווה הייתה לי לקום מוקדם בבוקר, בחושך, ולהצטופף לצד אחיי, יובל הבכור וזיו הצעיר, בעגלה הנגררת על ידי הטרקטור שבו נוהג אבי. ומכופלת הייתה גאוותי לחזור באותה בעגלה, בצוהרי היום, אך הפעם כשהיא מלאה במנגו. עונת המנגו הייתה חלק משמעותי מילדותי ומנעוריי.

כאמור, ערך אהבת המדינה היה משמעותי ביותר במשפחה ובסביבה שבה גדלתי. "שמאל ציוני" קוראים לכך היום. שמאל שבטוח שאין מוסרי ממנו. מוסר שעוד אדון בו בדפים הבאים.

כמו כולם במושב, גם אני הייתי פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, חטיבת בני המושבים. בהתחלה כחניך ולאחר מכן כמדריך. הערכים שהונחלו שם היו בעיקר סביב אהבת הארץ והחשיבות שבהגנה על המולדת. התנועה טיפחה את המיתוס סביב יישובי "חומה ומגדל" ונתנה לנו את ההרגשה שאנחנו, המושבניקים, ממשיכי דרכם. שאנחנו מלח הארץ, יותר טובים מאחרים, האליטה שבאליטה.

מי אלו האחרים? כל מי שאינו גר במושבים ובקיבוצים. את השכנים הערבים שלנו ודאי שלא הזכירו. במרחק של פחות מעשרים דקות נסיעה מאלמגור שוכנים כפרים ערביים רבים. מעולם לא נכנסנו אליהם, לא הכרתי אף אחד משם. חומות ענקיות ובלתי נראות נבנו וטופחו בין היישובים היהודיים ליישובים הערביים, השכנים שלנו. המפגש היחיד שלי עם ערבים היה עם הפועלים החקלאים מהיישוב הבדואי טובא־זנגרייה, כפר בזמנו, ששוכן רבע שעת נסיעה מאלמגור. טרום עידן העובדים התאילנדים, עשרות עובדים מטובא היו מגיעים לעבוד באלמגור בעונת המנגו, וכמה מהם אף עבדו במושב במשך כל השנה.

המפגש עם הערבי היה תמיד בהקשר של עובד־מעביד. הפועל הערבי עובד אצל בעל הקרקעות היהודי. ממש הגשמת הציונות וחלומם של מייסדי קק"ל ושאר המוסדות הציוניים שעיסוקם המרכזי למן הקמת המדינה הוא להבטיח שקרקעות המדינה יהיו בבעלות יהודית.

אבא שלי, אוהב אדם, שגדל בילדותו בראש פינה וראה את טובא מהצד השני של הכביש, ניסה לשבור את החומות הללו. היו לו קשרי חברות אמיתיים עם רבים מאנשי טובא. הוא היה מגיע לשמחות שלהם כמו גם לביקורי חולין. בתור ילד הוא דאג לקחת אותנו איתו, שנבין שהערבי הוא לא אויב. אבל זה היה מעט לעומת הלך הרוח הכללי בחברה שבה גדלתי. גם היום חומות ההפרדה בין החברה היהודית לחברה הערבית גבוהות, אולי אפילו הלכו וגבהו. נערים מאלמגור לא יפגשו נערים ערבים במהלך כל ילדותם ונעוריהם על אף המרחק הגאוגרפי הזעיר שקיים בין היישובים.

האחריות לכך היא על כולנו. כמובן, על מערכת החינוך, אבל גם על האנשים עצמם שלא דואגים לשנות את המצב הקיים. על בסיס הזרות וחוסר הידע ניתן לבנות תילי תילים של דעות קדומות וסטריאוטיפים ובכך לשמר ואף להרחיב את ההפרדה ואת תחושת הניכור בין יהודים לערבים.

 

הייתי בן שתים־עשרה כשישראל חתמה עם הפלסטינים על "הסכמי אוסלו". כל בני המשפחה היו מרותקים לטלוויזיה ברגעי חתימת ההסכם בין יצחק רבין ליאסר ערפאת על מדשאות הבית הלבן. דמעות של אושר זלגו מעיניה של אימי. השלום ממש עמד בפתח, יכולנו להרגיש אותו. היא בוודאי חשבה על השנים הבאות, כשילדיה יתגייסו לצבא, שהינה ההסכם הזה יביא את השקט המיוחל ואנחנו הילדים לא נצטרך לחוות את חוויות הלחימה כמו אבא שלי ולעבור את כל מה שהדור שלהם חווה. וכמה שהיא טעתה. בשנות התשעים הייתה בישראל אווירה שאוטוטו הסכסוך מסתיים, גם עם הפלסטינים וגם עם הסורים. "מזרח תיכון חדש" כינה את זה שמעון פרס.

אלא שבמקביל האווירה החלה להיות רעילה, ההפגנות נגד רבין ופרס הלכו ונהיו קשות ובוטות. באזור שלנו, במיוחד ברמת הגולן הסמוכה, החלו להופיע אין־ספור כתובות גרפיטי בגנותו של רבין לצד קריאות חד־משמעיות למותו. כל כמה קילומטרים התנוססה כתובת מרוססת על בית נטוש או שלט דרכים שעליו המילים "מוות לרבין" ו"רבין בוגד". אבא שלי, שהזדעזע מהכתובות הללו, החליט לכתוב מכתב לראש מועצת רמת הגולן. הוא ציין במכתבו שההסתה בשטחי המועצה משתוללת ושבאחריות ראש המועצה להורות על מחיקת הכתובות האלימות כאמירה ערכית של הנהגת המועצה.

הוא מעולם לא קיבל תשובה למרות שהכתובת הייתה על הקיר גם פה בצפון הרחוק. בעצם המציאות החזירה לו את התשובה, שלוש יריות בגב של יצחק רבין היו התשובה המהדהדת למכתבו.

 

למדתי בבית ספר תיכון "בית ירח", בית ספר שהכיל בעיקר את ילדי הקיבוצים של עמק הירדן. גיבורי בית הספר, אלה שהיו הכי נחשבים, היו מי שהצליחו להתקבל ליחידות העילית של צה"ל, כלומר מי שעברו את הגיבושים לסיירת מטכ"ל ולשייטת. השיח על הצבא היה מרכזי כבר בכיתות ט' ו־י', הרבה לפני שהשירות עצמו נראה באופק. השיח היחיד שהיה קיים סביב הצבא עסק בשאלה עד כמה קרבי תהיה. ברור היה לכולם שהולכים לשירות קרבי, כמובן, למעט מי שהפרופיל הרפואי שלו לא אפשר זאת. לא התנהל שיח על אם כן או לא להתגייס לצבא, לא התקיים שיח על אודות מוסר זה או אחר, אלא תחרות נראית לעין מי יהיה יותר "פייטר". שיעורי הספורט בהוראתו של צורי, המורה האגדי והנערץ, בן קיבוץ אפיקים, היו קשים מאוד והיוו מבחינתנו הכנה לצבא הרבה לפני שהיו חוגי הכנה לצה"ל. צורי היה נותן לנו תרגילי ריצה וכוח לביצוע בבית כדי שנבוא מוכנים לגיבושים בפרט ולשירות הצבאי בכלל. היו לו לצורי משפטים חדים ומדויקים שנחרתו אצלנו לשנים ארוכות. "כמות הופכת לאיכות" היה המשפט שתמרץ אותנו לצאת לריצות מפרכות שוב ושוב, הכול כדי להפוך להיות לוחמים טובים בצה"ל. מדי כמה שיעורים הוא היה לוקח אותנו לעלייה האימתנית שמחוץ לבית הספר, בכניסה לימייה על גדות הכינרת. היינו עולים בריצה מהירה את מאתיים המטרים ואז יורדים בהליכה או בריצה קלה, וחוזר חלילה. כך במשך שיעור שלם. את אותו אימון מפרך ביצעתי אין־ספור פעמים גם בעליות של אלמגור, בשעות אחר הצוהריים, הכול כדי לבוא מוכן לצה"ל. יכולתי להרגיש את הציונות נושפת בעורפי, מדרבנת אותי להיות חזק ומוכן יותר לשירות הצבאי.

גם המוות הצבאי ביקר במחוזות "בית ירח" כאשר בן אחד מקיבוצי האזור ובוגר "בית ירח" נפל באסון המסוקים בשנת 1997. מאז, בכל פעם שהיינו מגיעים למקום הבילוי היחיד שהיה לנו, "דיסקו העמק", תמונה ענקית של דמותו נשקפה אלינו. הייתי מסתכל בתמונה הזו בהערצה, מבין היטב את המסר שהחברה העבירה, בין שהתכוונה ובין שלאו. הינה הדמות לחיקוי, הישראלי היפה, זה שהלך לקרבי ונפל. החברה הישראלית לא מפספסת אף הזדמנות כדי לטפח את הנרטיב, כדי לחזק את התחושה שהדבר הכי נעלה שנוכל להיות הוא חלל צה"ל, בבחינת קדוש.

הלכנו לצבא גם כדי להפוך להיות "גברים", חלק מטקס החניכה לעולם הגבריות של החברה הישראלית, בטח של החברה הקיבוצית והמושבית באותם ימים. לא היו הרהורים, לא היו ספקות. כמה שיותר קרבי ככה יותר נחשב. וכן, הלכנו לצבא כי האמנו שאנחנו הולכים להגן על המולדת, על המדינה האהובה, על היישובים ועל המשפחות שלנו. היינו תוצר של מערכת שלמה שחינכה אותנו ללכת קדימה - ששים אלי קרב, יהיה המחיר אשר יהיה. בית הספר, תנועת הנוער, התקשורת, ההורים והחברים, לכולם היה ברור כי הדבר הנכון הוא להתגייס לקרבי. אף אחד לא שאל שאלות נוקבות שנכון היה לשאול, אף אחד לא הטיל ספק.

לפני זמן יצרה איתי קשר ידידה שלי וסיפרה שהבן הגדול שלה סיים י"ב והוא מתלבט אם להתגייס לצבא. היא ואני קרובים מאוד בדעותינו הפוליטיות, היא אפילו תרמה מזמנה ועזרה לי בהתמודדות שלי בפריימריז של מפלגת מרצ. היא ביקשה ממני להיפגש איתו, אולי זווית הראייה שלי תעזור לו לקבל החלטה, תהיה אשר תהיה. ישבנו, אני והוא ופק"ל קפה, בחורשה קסומה ועלומה ברמת הגולן. תוך כדי שהמים מתחממים על הגזייה הוא סיפר לי על ההתלבטות שלו, בדיוק אותה התלבטות שמעולם לא הייתה לי או למישהו מחבריי. הוא דיבר על הצורך בקיומה של מדינת ישראל, אבל באותה הנשימה הוא דיבר גם על הצורך של הפלסטינים במדינה משלהם. הוא חשש שהשירות הצבאי שלו יגרום לעוולות לשכנים שלנו, הוא חשש להיות חלק מהכוחות הצבאיים ששולטים על אוכלוסייה אזרחית בלי סיבה נראית לעין. הוא דיבר על ערכים יפים והומניים שבוודאי ינק מאימו החכמה, ערכים של שוויון וחירות. הוא דיבר על הפרה של זכויות אדם שמתרחשת יום־יום בשטחים על ידי אותו גוף שהוא מתלבט אם נכון או לא נכון להתגייס אליו. בגילו הצעיר הוא כבר ידע כל כך הרבה, ידע לאבחן אבחנות חכמות ביותר. הרגשתי כמו בשיעור. שיעור של המציאות על איך נכון היה לי להתנהג. לחשוב, להטיל ספק, להתלבט. הרגשתי כבוד לשבת עם אותו בחור צעיר, לא הזדמן לי להכיר בחור בן שמונה־עשרה מהסביבה שבה אני גדלתי עם מחשבות בריאות כאלה.

קטונתי מלפתור את ההתלבטות הזו שלו, וודאי שלא עודדתי אותו לעשות מעשה זה או אחר. אבל כן ניסיתי, ממרומי עשרים ושתיים שנות ההפרש בינינו, לתת לו קצת פרספקטיבה, לספר לו על ההתלבטויות שלי אם להמשיך לשרת במילואים.

כשהסתיימה השיחה עם הבחור האמיץ והחכם הזה תהיתי ביני לבין עצמי איך בחברה שבה אני גדלתי לא התנהל בכלל דיון כזה. בעיקר הבנתי שהחברה שבה גדלתי לא הייתה כזו ליברלית ופתוחה כפי שחשבתי.

 

אחי הגדול, יובל, התגייס בגאווה גדולה לסיירת מטכ"ל ובהמשך הגיע לסיירת גולני, שם שירת כקצין, מפקד על צוות לוחמים. באותה תקופה צה"ל עוד היה שקוע בבוץ הלבנוני, ויובל בילה את רוב זמנו ברצועת הביטחון במבצעים מסוכנים. דאגתי לו באופן יום־יומי. כל מהדורת חדשות עם בשורת איוב על מוות של חיילים בלבנון הייתה מעבירה אצלי חלחלת פחד. חיכיתי שיצא משם ויבוא הביתה, חששתי לגורלו. תוך כדי השירות של יובל בלבנון החלה אימי להיות פעילה בתנועת "ארבע אמהות", תנועה שקראה ליציאת צה"ל מלבנון. מצד אחד אחי הבכור נלחם בלבנון ומהצד השני אימי נלחמת כלביאה על האיוולת שבשירות שלו שם, וזו אולי דוגמה מובהקת לבית שבו גדלתי. מצד אחד הולכים לשירות הכי קרבי שיש, בלי לשאול שאלות, ומהצד השני נלחמים בעד השלום ונגד מלחמות מיותרות.

"בלי לשאול שאלות" היה מוטיב מרכזי בגיוס לצה"ל. הולכים לצבא כי יש לנו מדינה אחת וחייבים להגן עליה. זהו, עובדה קבועה ואינה ניתנת לערעור. היום אני מצטער על כך, אני חושב שחייבים לשאול שאלות, להטיל ספק.

אני מאמין שנכון שבני שבע־עשרה ושמונה־עשרה ינהלו שיח כן ואמיתי בינם לבין עצמם ובינם לבין הוריהם על מהות השירות הצבאי שנכון להם, שיח מורכב שאינו מקבל דבר כמובן מאליו. חברה בריאה היא חברה שמתווכחת, שמנהלת שיח על הכול, שמטילה ספק. אבל אנחנו חברה שזקוקה לריפוי.

ברור לי כי הטלת הספק שלי היא תוצאה של הפיכת חלקים נרחבים של צה"ל מצבא הגנה לישראל לצבא הגנה להתנחלויות. החברה הישראלית חייבת לשאול את עצמה שאלות נוקבות היכן ולמה נשפך דם בניה ובנותיה. מיעוט דתי משיחי גרר אותנו לתוך ביצת בוץ טובענית שבה אנו שרויים כבר חמישים וחמש שנים, ואנחנו כמו הולכים אחרי אותו מיעוט כאילו היה החלילן מהמלין. שולחים חיילים לבצע משימות הזויות, לשלוט בעם השכן, לדכא אותו. מיעוט קטן וחכם הצליח לבנות תמונת שווא לחברה הישראלית. הצליחו לשכנע אותנו שכל מה שהפלסטינים רוצים הוא לרצוח אותנו. מכונת תעמולה של הפחדה עובדת כאן כבר שנים על ספידים. כל הזמן מפחידים אותנו שהינה בעוד רגע עפים פה טילים מאיזה יישוב פלסטיני על תל אביב ורק בזכות ההתנחלויות זה לא קורה. אבל קרה כאן משהו שהוא לא פחות גרוע מהפחדה. תחושה כללית של אין אופציה אחרת אופפת אותנו. שכנעו אותנו שאין פרטנר, שאין ברירה אחרת אלא להמשיך בכיבוש. וככל שהשנים עוברות, כך אנחנו מתרגלים למצב המטורף הזה. מתרגלים לסירחון השליטה בעם אחר, מתרגלים למציאות של אלימות, ודאי שמתרגלים, ואולי אפילו נהנים מהמצב הקבוע שאנחנו הקורבן, אותה תחושה שמלווה אותנו כל כך הרבה שנים. זה בכלל לא משנה שיש לנו את הצבא הכי חזק במזרח התיכון, שיש לנו כלכלה מעולה, אנחנו לנצח נהיה הקורבן. אפילו המיתוס השקרי כאילו אנחנו מושיטים את ידנו לשלום כבר אינו מתקיים, אלא רק התחושה שאוטוטו הפלסטינים רוצחים את כולנו.

 

ההורים שלנו, דור שני לשואה, היו עסוקים בלהמשיך את מה שהתחילו הוריהם, בניית המדינה הזו. יותר מכך, הם היו עסוקים בלבנות את עצמם. לבנות את הזהות הישראלית. כנראה מתוך הטראומה של השואה טעה הדור של ההורים שלי ולקח פנייה לא נכונה בנקודה מסוימת - קידוש הציונות לצד ציור הערבים כאויב במקום לקדש את הדמוקרטיה ולצייר את הערבים כשכנים שנמצאים איתנו בסכסוך. דור ההורים שלי הוא דור של פוסט־טראומה. יש הרבה תופעות לוואי שליליות לפוסט־טראומה לאומית. אחת מהן היא גזענות ושנאת הזר.

"ערבי" הייתה קללה בילדותי באלמגור. בהרבה מקומות בישראל זו עדיין קללה. דאגו להפחיד אותנו מהערבי הזר. מזה שגר בכפר לידנו ובוודאי מזה שנמצא בשכם או בג'נין. ערבי תמיד הוזכר בקונוטציה שלילית. "גנב", "עצלן", "מחבל" ועוד שלל סטריאוטיפים שליליים. אנחנו, העם היהודי, זה שסבל לפני פחות ממאה שנים מגזענות איומה, הפכנו להיות עם גזען בעצמנו. שנאת הזר והאחר נטועה היטב בחברה הישראלית.

ניר אבישי כהן

ניר אבישי כהן, יליד 1981 , בן מושב אלמגור. קצין לוחם בגולני, רס"ן במילואים, פעיל זכויות אדם ולשעבר דובר ארגון "שוברים שתיקה".

עוד על הספר

איך נהייתי כזה ניר אבישי כהן

מבוא

בשנים האחרונות, בטח מאז שהפנים שלי הפכו מוכרות במרחב הציבורי, אני נשאל את אותן השאלות שוב ושוב. אותן השאלות שחוזרות בכל הרצאה ושיחה עם צעירים וצעירות, תלמידי תיכון, חניכי מכינות וכאלה שסיימו לא מזמן את שירותם הצבאי. אחרי אלפי פעמים שבהן סיפקתי תשובות, הבנתי שכדאי לענות בצורה מסודרת, בכתב. מכאן נולד רעיון הספר הזה.

לכל אחד יש את הדרך שלו לנסח את השאלה, יש את הישירים ויש את המתפתלים, יש כאלה שלא מצליחים למצוא את המילים הנכונות ויש את אלה שאומרים בדיוק את המילים הנכונות.

"איך אתה, עם המקום שגדלת בו ועם הרקע שלך, נהיית כזה?"

לעיתים, במהלך השיחה, אני מבקש להתעכב על המילה "כזה" ושואל: לְמה את או אתה מתכוונים כשאתם אומרים נהייתי "כזה"? ואז מגיעות התפתלויות. חלקם אומרים במפורש, איך הפכת להיות "שונא ישראל" או "אנטי ציוני", חלקם אומרים, איך הפכת להיות "שונא צה"ל ומלשין על החיילים בהאג" וחלקם עונים בפשטות, איך הפכת לאחד עם דעות כל כך שונות. כן, זה המצב היום בקרב חלקים נרחבים בעם, אם אתה לא במיינסטרים, אתה הופך אוטומטית לשונא ישראל. תוסיפו לכך המון הסתה ומידע שקרי עליי באופן אישי ברחבי הרשתות החברתיות בשנים האחרונות, והינה לכם התוצאה.

בכל פעם מחדש אני נפעם מחוסר הידע שיש לאנשים בני שמונה־עשרה, בוגרי מערכת החינוך הישראלית, בקשר לעובדות סביב הסכסוך עם הפלסטינים. אין ספק שהם לא אשמים, הם השתקפות של מה שלימדו אותם וחינכו אותם על פיו. כבר לא מעט שנים שיש פה מערכת חינוך שמנסה להעלים חלקים משמעותיים בהיסטוריה של הסכסוך, שמראה צד אחד, עם נרטיב מאוד פשוט ושטחי, ועוסקת בהטמעתו בכל יהודי שגר כאן - "הם הערבים, הרעים, ואנחנו היהודים, הטובים". במשפט הזה מסתכם אותו נרטיב. שום מורכבות, שום עומק. הם, הערבים, רק רוצים לרצוח אותנו ולא מוכנים לעשות איתנו שלום, בעוד אנחנו, היהודים, מושיטים כל העת את ידנו לשלום ועוסקים רק בהגנה על גבולות המולדת.

בשנים האחרונות פגשתי לשיחות אלפי חניכים וחניכות של מכינות קדם צבאיות. אותן מכינות מזמינות אותי כדי להציג בפני החניכים את תפיסת העולם שלי. אני רואה בכך הזדמנות אמיתית לנהל שיחה עמוקה וארוכה עם אותם חבר'ה צעירים. פעם אחר פעם, כאשר אני פוגש את הנערים והנערות הללו שהרגע סיימו י"ב, רגע לפני הגיוס הצבאי שלהם, אני נדהם מבליל הסיסמאות שהממסד הצליח לדחוף להם, ממש שטיפת מוח ימנית שמקדשת את ההתנחלויות, אבל מקדשת דבר נוסף, את הבורות. ככל שאותם נערות ונערים ידעו פחות, כך המערכת תצליח להחדיר למוחם את מנטרת "הערבים הרעים והיהודים הטובים".

אבל צריך לומר את האמת - לא מדובר רק באותם בני שמונה־עשרה, אלא ברוב העם. ממשלות הימין בעשרים השנים האחרונות הצליחו להחדיר את האג'נדה הפוליטית שלהן לכל מקום, בעיקר לתקשורת. ערוצי הטלוויזיה המרכזיים מתחילים את הדיווחים על כל אירוע שקורה בשטחים מתוך נקודת מבט ימנית מאוד, מתוך אותה הנחת יסוד של רעים וטובים. לנצח יצעקו אנשי הימין שהתקשורת שמאלנית, משום שעמדת הקורבן נוחה להם, אבל האמת היא שהתקשורת לא שמאלנית בכלל, היא כמו רוב העם בישראל, במרכז עם נטייה ימינה. אני כן רואה איך התקשורת הופכת להיות יותר ויותר ימנית לאומנית, תוצאה של השקעה רבת שנים מצד שלטון הימין.

עצרתי בנקודת אמצע החיים שלי כדי להתבונן על סיפור חיי, על הסביבה שבה גדלתי, על האנשים שאותם פגשתי, על המקומות שבהם ביקרתי ועל מה שעיצב את תפיסת עולמי ויצר בי את התובנות שלי בעקבות האירועים שחוויתי. בדפים הבאים אני עונה על השאלה, איך נהייתי כזה.

זה הסיפור האישי שלי, אבל אני מאמין שיש חלקים נרחבים בסיפור שאיתם יזדהו לא מעט ישראלים, כל אחד והפרשנות והתובנות שהוא בוחר לגרסה האישית של חייו.

- פרק 1 -
אבא הולך לצבא, בעצם כולם הולכים

אחד מזיכרונותיי הראשונים הוא מקיץ באמצע שנות השמונים, הייתי אז בן חמש בערך. חם מאוד בחוץ ואבא לא נמצא. הוא יצא למילואים. שוב פעם. האבא הגיבור שלי, עם הנעליים האדומות, הולך די הרבה לצבא. בעונת המנגו זו בעיה, ואימא לוקחת אותי ואת אחי הגדול לאסוף את מנגו הַמיה הבשל. אנחנו נוסעים לשטח בפולקסווגן האפורה, טרנספורטר מיושן שמקרטע כל הדרך למטע המנגו המשפחתי. השביל שם מרוצף קוצי ינבוט דוקרים, ואנחנו מפלסים את דרכנו רגלית. אני לא זוכר את קטיף המנגו עצמו, אבל הינבוט זכור לי. אני גם זוכר את אימא ממש מסבירה לנו שאין מישהו אחר שיקטוף כי אבא בצבא. אני בן החמש ויובל בן השבע מתגייסים לעבודה. כנראה שם מתחיל הזיכרון שלי למשהו שקשור לצה"ל. כנראה רבים יגידו ששם גם החלה המחויבות שלי לשירות המילואים, זו שהובילה לעובדה שגם היום עודני לובש מדים והולך למילואים, בדיוק כמו אבא שלי בשנות השמונים. זו הסביבה שבה גדלתי.

מושב אלמגור היה אז קטנטן ומנה חמישים משפחות, כולם חקלאים, כולם מגדלים בעיקר מנגו. עוד לא היה אינטרנט, רק ערוץ טלוויזיה אחד, ובעיקר היה נדמה כאילו הכול רחוק מכאן. זו אחת התחושות שאני זוכר מאותן שנים. להבדיל מהימים האלה, אז, בשנות השמונים, וגם התשעים, את רוב ערכיך רכשת מהמשפחה ומהסביבה הקרובה, קרי חברים מהמושב ובבית הספר. ההשפעה של התקשורת הייתה מועטה מאוד.

 

סבתי הגיעה מהונגריה אחרי ששרדה את אושוויץ. היא ואחיה היו היחידים ששרדו את זוועות הנאצים, בעוד שאר בני משפחתם נרצחו שם. היא עלתה לארץ באוניית המעפילים "לא תפחידונו". עדיין קיים קטע וידאו מצולם מרגע עגינת האונייה, ובו רואים את סבתי על סיפון האונייה כאשר עגנה בחופי ישראל. כשהגיעה לארץ היא הכירה את סבא שלי, גם הוא מהונגריה וגם הוא שרד את השואה. ימים ספורים לאחר שסבי הגיע ארצה הוא כבר נלחם במלחמת העצמאות. יחד נולדו להם שלושה ילדים, ישעיהו (שי, אבא שלי), יוסי ואסתר ז"ל. אבא שלי שירת בסדיר כקצין בסיירת חרוב ועוד שנים ארוכות במילואים של חטיבת צנחנים.

גם יוסי ואסתר היו קצינים בצה"ל. בשנת 1976 איבדה אסתר את חייה במהלך שירותה כקצינת קישור והפכה את משפחתו של אבי למשפחה שכולה. זיכרון ילדות חזק מאוד אצלי הוא ההתאספות המשפחתית, כמובן עם סבא וסבתא (שכבר שנים ארוכות אינם בין החיים), בימי הזיכרון לחללי צה"ל סביב קברה של אסתר ז"ל.

אני זוכר שסבתא לאה הייתה תמיד אומרת שלמרות שהיא אישה דתייה, החג הכי חשוב ומשמח הוא יום העצמאות, כי אין דבר יותר חשוב מהעובדה שיש לנו, היהודים, מדינה. היא, שהקריבה את היקר לה מכול, דאגה להזכיר לנו, פעם אחר פעם, שמדינת ישראל היא יקרה מפז ושעלינו לתרום את תרומתנו לביטחונה. לא היה גאה ממני כאשר הגעתי לבקרה לבוש מדי צבא, עונד את סמל חטיבת גולני עם הכומתה החומה - הינה סבתא, גם אני תורם את תרומתי למדינה שאת כל כך ייחלת לה ושעל מזבחה נפלה בתך היחידה.

גם במקום קטן ומרוחק כמו אלמגור מופיעה המורכבות הקלאסית של הישראליות. הערבוב בין השכול של יום הזיכרון לשמחה על העצמאות של המדינה. לימים, יום העצמאות בימי הקורונה נחגג במושב בצורה שהותאמה למצב של ימי מגפה. כל תושבי המושב נשארו בבתים בשל ההנחיה שאסרה על התקהלויות. אני התנדבתי להיות בין אלה שנוסעים בין בתי המושב בטנדר המחובר לעגלה כדי לחלק לכל משפחה בירה, המבורגר וגלידה. גם כדי לשמח את האנשים הנצורים בביתם וגם כדי שבכל זאת נחגוג את יום העצמאות, "החג הכי חשוב של השנה", כפי שסבתא לאה נהגה לומר לנו. עברנו בית אחר בית עם הרבה חיוכים ומוזיקה עליזה ורועשת. כל המשפחות יצאו אלינו בשמחה ובהוקרה. גם הוריו של גיל, גילוש כפי שקראנו לו, חבר הילדות הכי טוב שלי שנפל במהלך שירותו הצבאי, יצאו מביתם, רגע אחרי יום הזיכרון. הם בירכו, עודדו וחיזקו אותנו. עמדתי שם, על העגלה, מביט בהם מבלי לדעת מה לעשות, אם להשפיל את עיניי או להביט בגאווה לתוך עיניהם. רגע קצרצר שהורגש כמו דקות ארוכות. העצב על השכול והשמחה על עצמאותנו התערבבו ברגע אנושי וכל כך ישראלי. עגלת יום העצמאות עם הדגלים והמוזיקה פוגשת את הוריו של הקצין האלמגורי, "הישראלי היפה", כפי שאביו מזכיר על קברו בכל אזכרה, זה שכבר יותר מדי זמן לא איתנו.

 

כשהייתי בכיתה א' השתתף אבי בצניחה גדולת ממדים של חטיבת המילואים שלו, ואני זוכר אותנו מגיעים לקבל את פניו בשטח האימונים לאחר הצניחה. כך גדלנו. אף על פי שאבי לא היה איש צבא, אלא בכלל חקלאי, הצבא היה נוכח מאוד בחייו. בשנה ממוצעת הוא שירת שבעים־שמונים ימי מילואים.

עדות נוספת שריתקה אותי בתור ילד הייתה הרסיס ברגלו הימנית. אני זוכר שהתבוננתי ארוכות במקום שבו הרסיס נשאר תקוע ברגל של אבא שלי, חשתי אותו באצבעותיי הקטנות, ועד היום אני לא באמת יודע את פרטי המקרה, בעיקר כי אבי לא התפאר בסיפורי גבורה, הוא העדיף לדבר על דברים אחרים. הוא רק אמר שהרופאים אמרו לו שלא כדאי להוציא את הרסיס והשאירו לו מזכרת צבאית לכל החיים.

עוד קודם, כשהייתי בבטן אימי, אבא שוב הלך לשירות מילואים ארוך. בלי טלפונים ניידים ועם מעט אפשרות לתקשורת. כשאימא הרגישה כאבים, השכן היה זה שהסיע אותה לבית החולים, ולאבא נודע על כך רק כשחזר מהשירות. כמה חודשים לאחר מכן הוא גויס להילחם במלחמת לבנון הראשונה והארורה, משאיר בבית אישה עם תינוק בן פחות משנה ועוד ילד שעדיין לא מלאו לו שלוש. במהלך השירות בלבנון שלחה אליו אימא כמה פעמים תמונות שלנו, של ילדיו הזעירים. אבא, שהיה אז מפקד פלוגה, מספר שהוא לא פתח את המעטפות. הוא פחד שהמעטפות ירפו את רוחו, יגרמו לו לחשוב על מה שהשאיר בבית, במקום להתעסק בלחימה.

סבא שלי מהצד של אימי, סבא אבישי ז"ל, שעל שמו אני קרוי, היה מנהל של כפר הנוער "מאיר שפיה" ובהמשך עסק גם הוא בחקלאות במושב בית חנניה. אשתו, סבתא שולה ז"ל, הייתה מורה ומחנכת.

ההורים שלי, אחרי שסיימו את לימודיהם האקדמיים, חיפשו מושב להתיישב בו, מקום שבו אבא יוכל להגשים את חלומותיו החקלאיים ואימא תוכל לפתח את קריירת הטיפול שלה, תחילה כעובדת סוציאלית ובהמשך כפסיכותרפיסטית. הם נחתו באלמגור, ולאחר "שנת מועמדות" נקלטו כחברי מושב. בתחילת שנות השמונים החקלאות באלמגור לא שגשגה, והמשפחות עדיין נאבקו לדעת מה יהיה הגידול הנכון להן. היו לנו אבטיחים, מלונים, אבוקדו, תפוזים, אשכוליות, אבל בסוף הבינו חקלאי אלמגור כי האקלים פה הוא אידאלי למנגו. כולם באלמגור מגדלים מנגו. העונה של הקטיף היא חודשי הקיץ, בדיוק בזמן שבו יש חופשה מבית הספר. כך מצאתי את עצמי, גם כחלק מהחינוך של הוריי אבל גם כצורך אמיתי, עובד במשק מגיל צעיר. בהתחלה הייתי עוזר בקיפול ובסידור הקרטונים, לאחר מכן עזרתי במיון הפרי שהגיע מהמטע, ובערך מכיתה ז' נשלחתי לחזית, כלומר לקטיף המנגו עצמו. איזו גאווה הייתה לי לקום מוקדם בבוקר, בחושך, ולהצטופף לצד אחיי, יובל הבכור וזיו הצעיר, בעגלה הנגררת על ידי הטרקטור שבו נוהג אבי. ומכופלת הייתה גאוותי לחזור באותה בעגלה, בצוהרי היום, אך הפעם כשהיא מלאה במנגו. עונת המנגו הייתה חלק משמעותי מילדותי ומנעוריי.

כאמור, ערך אהבת המדינה היה משמעותי ביותר במשפחה ובסביבה שבה גדלתי. "שמאל ציוני" קוראים לכך היום. שמאל שבטוח שאין מוסרי ממנו. מוסר שעוד אדון בו בדפים הבאים.

כמו כולם במושב, גם אני הייתי פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, חטיבת בני המושבים. בהתחלה כחניך ולאחר מכן כמדריך. הערכים שהונחלו שם היו בעיקר סביב אהבת הארץ והחשיבות שבהגנה על המולדת. התנועה טיפחה את המיתוס סביב יישובי "חומה ומגדל" ונתנה לנו את ההרגשה שאנחנו, המושבניקים, ממשיכי דרכם. שאנחנו מלח הארץ, יותר טובים מאחרים, האליטה שבאליטה.

מי אלו האחרים? כל מי שאינו גר במושבים ובקיבוצים. את השכנים הערבים שלנו ודאי שלא הזכירו. במרחק של פחות מעשרים דקות נסיעה מאלמגור שוכנים כפרים ערביים רבים. מעולם לא נכנסנו אליהם, לא הכרתי אף אחד משם. חומות ענקיות ובלתי נראות נבנו וטופחו בין היישובים היהודיים ליישובים הערביים, השכנים שלנו. המפגש היחיד שלי עם ערבים היה עם הפועלים החקלאים מהיישוב הבדואי טובא־זנגרייה, כפר בזמנו, ששוכן רבע שעת נסיעה מאלמגור. טרום עידן העובדים התאילנדים, עשרות עובדים מטובא היו מגיעים לעבוד באלמגור בעונת המנגו, וכמה מהם אף עבדו במושב במשך כל השנה.

המפגש עם הערבי היה תמיד בהקשר של עובד־מעביד. הפועל הערבי עובד אצל בעל הקרקעות היהודי. ממש הגשמת הציונות וחלומם של מייסדי קק"ל ושאר המוסדות הציוניים שעיסוקם המרכזי למן הקמת המדינה הוא להבטיח שקרקעות המדינה יהיו בבעלות יהודית.

אבא שלי, אוהב אדם, שגדל בילדותו בראש פינה וראה את טובא מהצד השני של הכביש, ניסה לשבור את החומות הללו. היו לו קשרי חברות אמיתיים עם רבים מאנשי טובא. הוא היה מגיע לשמחות שלהם כמו גם לביקורי חולין. בתור ילד הוא דאג לקחת אותנו איתו, שנבין שהערבי הוא לא אויב. אבל זה היה מעט לעומת הלך הרוח הכללי בחברה שבה גדלתי. גם היום חומות ההפרדה בין החברה היהודית לחברה הערבית גבוהות, אולי אפילו הלכו וגבהו. נערים מאלמגור לא יפגשו נערים ערבים במהלך כל ילדותם ונעוריהם על אף המרחק הגאוגרפי הזעיר שקיים בין היישובים.

האחריות לכך היא על כולנו. כמובן, על מערכת החינוך, אבל גם על האנשים עצמם שלא דואגים לשנות את המצב הקיים. על בסיס הזרות וחוסר הידע ניתן לבנות תילי תילים של דעות קדומות וסטריאוטיפים ובכך לשמר ואף להרחיב את ההפרדה ואת תחושת הניכור בין יהודים לערבים.

 

הייתי בן שתים־עשרה כשישראל חתמה עם הפלסטינים על "הסכמי אוסלו". כל בני המשפחה היו מרותקים לטלוויזיה ברגעי חתימת ההסכם בין יצחק רבין ליאסר ערפאת על מדשאות הבית הלבן. דמעות של אושר זלגו מעיניה של אימי. השלום ממש עמד בפתח, יכולנו להרגיש אותו. היא בוודאי חשבה על השנים הבאות, כשילדיה יתגייסו לצבא, שהינה ההסכם הזה יביא את השקט המיוחל ואנחנו הילדים לא נצטרך לחוות את חוויות הלחימה כמו אבא שלי ולעבור את כל מה שהדור שלהם חווה. וכמה שהיא טעתה. בשנות התשעים הייתה בישראל אווירה שאוטוטו הסכסוך מסתיים, גם עם הפלסטינים וגם עם הסורים. "מזרח תיכון חדש" כינה את זה שמעון פרס.

אלא שבמקביל האווירה החלה להיות רעילה, ההפגנות נגד רבין ופרס הלכו ונהיו קשות ובוטות. באזור שלנו, במיוחד ברמת הגולן הסמוכה, החלו להופיע אין־ספור כתובות גרפיטי בגנותו של רבין לצד קריאות חד־משמעיות למותו. כל כמה קילומטרים התנוססה כתובת מרוססת על בית נטוש או שלט דרכים שעליו המילים "מוות לרבין" ו"רבין בוגד". אבא שלי, שהזדעזע מהכתובות הללו, החליט לכתוב מכתב לראש מועצת רמת הגולן. הוא ציין במכתבו שההסתה בשטחי המועצה משתוללת ושבאחריות ראש המועצה להורות על מחיקת הכתובות האלימות כאמירה ערכית של הנהגת המועצה.

הוא מעולם לא קיבל תשובה למרות שהכתובת הייתה על הקיר גם פה בצפון הרחוק. בעצם המציאות החזירה לו את התשובה, שלוש יריות בגב של יצחק רבין היו התשובה המהדהדת למכתבו.

 

למדתי בבית ספר תיכון "בית ירח", בית ספר שהכיל בעיקר את ילדי הקיבוצים של עמק הירדן. גיבורי בית הספר, אלה שהיו הכי נחשבים, היו מי שהצליחו להתקבל ליחידות העילית של צה"ל, כלומר מי שעברו את הגיבושים לסיירת מטכ"ל ולשייטת. השיח על הצבא היה מרכזי כבר בכיתות ט' ו־י', הרבה לפני שהשירות עצמו נראה באופק. השיח היחיד שהיה קיים סביב הצבא עסק בשאלה עד כמה קרבי תהיה. ברור היה לכולם שהולכים לשירות קרבי, כמובן, למעט מי שהפרופיל הרפואי שלו לא אפשר זאת. לא התנהל שיח על אם כן או לא להתגייס לצבא, לא התקיים שיח על אודות מוסר זה או אחר, אלא תחרות נראית לעין מי יהיה יותר "פייטר". שיעורי הספורט בהוראתו של צורי, המורה האגדי והנערץ, בן קיבוץ אפיקים, היו קשים מאוד והיוו מבחינתנו הכנה לצבא הרבה לפני שהיו חוגי הכנה לצה"ל. צורי היה נותן לנו תרגילי ריצה וכוח לביצוע בבית כדי שנבוא מוכנים לגיבושים בפרט ולשירות הצבאי בכלל. היו לו לצורי משפטים חדים ומדויקים שנחרתו אצלנו לשנים ארוכות. "כמות הופכת לאיכות" היה המשפט שתמרץ אותנו לצאת לריצות מפרכות שוב ושוב, הכול כדי להפוך להיות לוחמים טובים בצה"ל. מדי כמה שיעורים הוא היה לוקח אותנו לעלייה האימתנית שמחוץ לבית הספר, בכניסה לימייה על גדות הכינרת. היינו עולים בריצה מהירה את מאתיים המטרים ואז יורדים בהליכה או בריצה קלה, וחוזר חלילה. כך במשך שיעור שלם. את אותו אימון מפרך ביצעתי אין־ספור פעמים גם בעליות של אלמגור, בשעות אחר הצוהריים, הכול כדי לבוא מוכן לצה"ל. יכולתי להרגיש את הציונות נושפת בעורפי, מדרבנת אותי להיות חזק ומוכן יותר לשירות הצבאי.

גם המוות הצבאי ביקר במחוזות "בית ירח" כאשר בן אחד מקיבוצי האזור ובוגר "בית ירח" נפל באסון המסוקים בשנת 1997. מאז, בכל פעם שהיינו מגיעים למקום הבילוי היחיד שהיה לנו, "דיסקו העמק", תמונה ענקית של דמותו נשקפה אלינו. הייתי מסתכל בתמונה הזו בהערצה, מבין היטב את המסר שהחברה העבירה, בין שהתכוונה ובין שלאו. הינה הדמות לחיקוי, הישראלי היפה, זה שהלך לקרבי ונפל. החברה הישראלית לא מפספסת אף הזדמנות כדי לטפח את הנרטיב, כדי לחזק את התחושה שהדבר הכי נעלה שנוכל להיות הוא חלל צה"ל, בבחינת קדוש.

הלכנו לצבא גם כדי להפוך להיות "גברים", חלק מטקס החניכה לעולם הגבריות של החברה הישראלית, בטח של החברה הקיבוצית והמושבית באותם ימים. לא היו הרהורים, לא היו ספקות. כמה שיותר קרבי ככה יותר נחשב. וכן, הלכנו לצבא כי האמנו שאנחנו הולכים להגן על המולדת, על המדינה האהובה, על היישובים ועל המשפחות שלנו. היינו תוצר של מערכת שלמה שחינכה אותנו ללכת קדימה - ששים אלי קרב, יהיה המחיר אשר יהיה. בית הספר, תנועת הנוער, התקשורת, ההורים והחברים, לכולם היה ברור כי הדבר הנכון הוא להתגייס לקרבי. אף אחד לא שאל שאלות נוקבות שנכון היה לשאול, אף אחד לא הטיל ספק.

לפני זמן יצרה איתי קשר ידידה שלי וסיפרה שהבן הגדול שלה סיים י"ב והוא מתלבט אם להתגייס לצבא. היא ואני קרובים מאוד בדעותינו הפוליטיות, היא אפילו תרמה מזמנה ועזרה לי בהתמודדות שלי בפריימריז של מפלגת מרצ. היא ביקשה ממני להיפגש איתו, אולי זווית הראייה שלי תעזור לו לקבל החלטה, תהיה אשר תהיה. ישבנו, אני והוא ופק"ל קפה, בחורשה קסומה ועלומה ברמת הגולן. תוך כדי שהמים מתחממים על הגזייה הוא סיפר לי על ההתלבטות שלו, בדיוק אותה התלבטות שמעולם לא הייתה לי או למישהו מחבריי. הוא דיבר על הצורך בקיומה של מדינת ישראל, אבל באותה הנשימה הוא דיבר גם על הצורך של הפלסטינים במדינה משלהם. הוא חשש שהשירות הצבאי שלו יגרום לעוולות לשכנים שלנו, הוא חשש להיות חלק מהכוחות הצבאיים ששולטים על אוכלוסייה אזרחית בלי סיבה נראית לעין. הוא דיבר על ערכים יפים והומניים שבוודאי ינק מאימו החכמה, ערכים של שוויון וחירות. הוא דיבר על הפרה של זכויות אדם שמתרחשת יום־יום בשטחים על ידי אותו גוף שהוא מתלבט אם נכון או לא נכון להתגייס אליו. בגילו הצעיר הוא כבר ידע כל כך הרבה, ידע לאבחן אבחנות חכמות ביותר. הרגשתי כמו בשיעור. שיעור של המציאות על איך נכון היה לי להתנהג. לחשוב, להטיל ספק, להתלבט. הרגשתי כבוד לשבת עם אותו בחור צעיר, לא הזדמן לי להכיר בחור בן שמונה־עשרה מהסביבה שבה אני גדלתי עם מחשבות בריאות כאלה.

קטונתי מלפתור את ההתלבטות הזו שלו, וודאי שלא עודדתי אותו לעשות מעשה זה או אחר. אבל כן ניסיתי, ממרומי עשרים ושתיים שנות ההפרש בינינו, לתת לו קצת פרספקטיבה, לספר לו על ההתלבטויות שלי אם להמשיך לשרת במילואים.

כשהסתיימה השיחה עם הבחור האמיץ והחכם הזה תהיתי ביני לבין עצמי איך בחברה שבה אני גדלתי לא התנהל בכלל דיון כזה. בעיקר הבנתי שהחברה שבה גדלתי לא הייתה כזו ליברלית ופתוחה כפי שחשבתי.

 

אחי הגדול, יובל, התגייס בגאווה גדולה לסיירת מטכ"ל ובהמשך הגיע לסיירת גולני, שם שירת כקצין, מפקד על צוות לוחמים. באותה תקופה צה"ל עוד היה שקוע בבוץ הלבנוני, ויובל בילה את רוב זמנו ברצועת הביטחון במבצעים מסוכנים. דאגתי לו באופן יום־יומי. כל מהדורת חדשות עם בשורת איוב על מוות של חיילים בלבנון הייתה מעבירה אצלי חלחלת פחד. חיכיתי שיצא משם ויבוא הביתה, חששתי לגורלו. תוך כדי השירות של יובל בלבנון החלה אימי להיות פעילה בתנועת "ארבע אמהות", תנועה שקראה ליציאת צה"ל מלבנון. מצד אחד אחי הבכור נלחם בלבנון ומהצד השני אימי נלחמת כלביאה על האיוולת שבשירות שלו שם, וזו אולי דוגמה מובהקת לבית שבו גדלתי. מצד אחד הולכים לשירות הכי קרבי שיש, בלי לשאול שאלות, ומהצד השני נלחמים בעד השלום ונגד מלחמות מיותרות.

"בלי לשאול שאלות" היה מוטיב מרכזי בגיוס לצה"ל. הולכים לצבא כי יש לנו מדינה אחת וחייבים להגן עליה. זהו, עובדה קבועה ואינה ניתנת לערעור. היום אני מצטער על כך, אני חושב שחייבים לשאול שאלות, להטיל ספק.

אני מאמין שנכון שבני שבע־עשרה ושמונה־עשרה ינהלו שיח כן ואמיתי בינם לבין עצמם ובינם לבין הוריהם על מהות השירות הצבאי שנכון להם, שיח מורכב שאינו מקבל דבר כמובן מאליו. חברה בריאה היא חברה שמתווכחת, שמנהלת שיח על הכול, שמטילה ספק. אבל אנחנו חברה שזקוקה לריפוי.

ברור לי כי הטלת הספק שלי היא תוצאה של הפיכת חלקים נרחבים של צה"ל מצבא הגנה לישראל לצבא הגנה להתנחלויות. החברה הישראלית חייבת לשאול את עצמה שאלות נוקבות היכן ולמה נשפך דם בניה ובנותיה. מיעוט דתי משיחי גרר אותנו לתוך ביצת בוץ טובענית שבה אנו שרויים כבר חמישים וחמש שנים, ואנחנו כמו הולכים אחרי אותו מיעוט כאילו היה החלילן מהמלין. שולחים חיילים לבצע משימות הזויות, לשלוט בעם השכן, לדכא אותו. מיעוט קטן וחכם הצליח לבנות תמונת שווא לחברה הישראלית. הצליחו לשכנע אותנו שכל מה שהפלסטינים רוצים הוא לרצוח אותנו. מכונת תעמולה של הפחדה עובדת כאן כבר שנים על ספידים. כל הזמן מפחידים אותנו שהינה בעוד רגע עפים פה טילים מאיזה יישוב פלסטיני על תל אביב ורק בזכות ההתנחלויות זה לא קורה. אבל קרה כאן משהו שהוא לא פחות גרוע מהפחדה. תחושה כללית של אין אופציה אחרת אופפת אותנו. שכנעו אותנו שאין פרטנר, שאין ברירה אחרת אלא להמשיך בכיבוש. וככל שהשנים עוברות, כך אנחנו מתרגלים למצב המטורף הזה. מתרגלים לסירחון השליטה בעם אחר, מתרגלים למציאות של אלימות, ודאי שמתרגלים, ואולי אפילו נהנים מהמצב הקבוע שאנחנו הקורבן, אותה תחושה שמלווה אותנו כל כך הרבה שנים. זה בכלל לא משנה שיש לנו את הצבא הכי חזק במזרח התיכון, שיש לנו כלכלה מעולה, אנחנו לנצח נהיה הקורבן. אפילו המיתוס השקרי כאילו אנחנו מושיטים את ידנו לשלום כבר אינו מתקיים, אלא רק התחושה שאוטוטו הפלסטינים רוצחים את כולנו.

 

ההורים שלנו, דור שני לשואה, היו עסוקים בלהמשיך את מה שהתחילו הוריהם, בניית המדינה הזו. יותר מכך, הם היו עסוקים בלבנות את עצמם. לבנות את הזהות הישראלית. כנראה מתוך הטראומה של השואה טעה הדור של ההורים שלי ולקח פנייה לא נכונה בנקודה מסוימת - קידוש הציונות לצד ציור הערבים כאויב במקום לקדש את הדמוקרטיה ולצייר את הערבים כשכנים שנמצאים איתנו בסכסוך. דור ההורים שלי הוא דור של פוסט־טראומה. יש הרבה תופעות לוואי שליליות לפוסט־טראומה לאומית. אחת מהן היא גזענות ושנאת הזר.

"ערבי" הייתה קללה בילדותי באלמגור. בהרבה מקומות בישראל זו עדיין קללה. דאגו להפחיד אותנו מהערבי הזר. מזה שגר בכפר לידנו ובוודאי מזה שנמצא בשכם או בג'נין. ערבי תמיד הוזכר בקונוטציה שלילית. "גנב", "עצלן", "מחבל" ועוד שלל סטריאוטיפים שליליים. אנחנו, העם היהודי, זה שסבל לפני פחות ממאה שנים מגזענות איומה, הפכנו להיות עם גזען בעצמנו. שנאת הזר והאחר נטועה היטב בחברה הישראלית.