בנות הדרקון 3 - כל הילדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בנות הדרקון 3 - כל הילדות
מכר
מאות
עותקים
בנות הדרקון 3 - כל הילדות
מכר
מאות
עותקים

בנות הדרקון 3 - כל הילדות

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 476 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 56 דק'

מרית בן ישראל

מָרית בן ישראל (נולדה ב-1956) היא סופרת, במאית ויוצרת בינתחומית ישראלית. ביימה ועיצבה עבודות בתיאטרון ובקולנוע בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, הקרן לירושלים, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב, המועצה לתרבות ואמנות ובית ברל.

ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי (1986), שם פיתחה שיטה ללימוד תיאטרון חזותי – "בימוי דרך עיצוב".

בשנים האחרונות מתמקדת בכתיבה. בבלוג שלה ("עיר האושר") היא כותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות.

מספריה:
1996 "אסור לשבת על צמות", רומן בסדרת "ספריה לעם" של עם עובד, זכה בפרס טובה ויצחק וינר לסיפורת חדשה.
2005 "טבע דומם", רומן בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
2007 "בנות הדרקון", רומן, חלק ראשון בטרילוגיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
2009 "חפץ לב - יסודות תיאטרון הבובות האמנותי", (בשיתוף עם רוני מוסנזון נלקן), הוצאת כרמל ותיאטרון הקרון
2010 "כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי", קו אדום אמנות, הקיבוץ המאוחד.
2012 "סיפורים יכולים להציל", עם עובד, סל תרבות ארצי
2022 "בנות הדרקון, ספר המשאלות", ספר שני בטרילוגיה, עם עובד
2022 "בנות הדרקון, כל הילדות", ספר שלישי בטרילוגיה, עם עובד

מעבודותיה בתיאטרון ובקולנוע
1983 "מוכרת הגפרורים" – טקס אשכבה (עיצוב, בימוי וביצוע). בכורה בפסטיבל הבינלאומי הראשון לתיאטרון בובות, ירושלים.
1985 "עליסה בארץ המראות" – אופרה לזמרים ובובות בביצוע התזמורת הקאמרית תל אביב (עיצוב).
1986 "נסיך בשלושה חלקים" – פסל תיאטרלי (עיצוב, בימוי וביצוע) בכורה בפסטיבל ישראל. הופעות באיטליה (1986) צרפת (88) פולין (88) הולנד (89) גרמניה (89).
1987 "מעשה בחייל" (עיצוב) בכורה בפסטיבל ישראל.
1990 "אילו" על פי ש"י עגנון (עיצוב, בימוי וביצוע) סיבוב הופעות בגרמניה (1992).
1993 "ריקוד הפנים של חווה" (עיצוב, בימוי וביצוע) – סרט קצר. וידאו ארט. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yzdbf55z

תקציר

כששולחים אותך לדרקון את צריכה קודם כל להרוג אותו, לפני שהוא יהרוג אותך. ונניח שהצלחת כנגד כל הסיכויים, עכשיו מגיע החלק הקשה באמת: לחזור לחֶברה ששלחה אותך אל מותך, להשתחרר מתפקיד הקורבן, להשיג שליטה בגורלך, מקום משלך בעולם. זהו סיפור פנטסטי כביכול ובעצם ריאליסטי עד העצם, על ילדות שמסרבות להרפות את אחיזתן מעולם שמתעקש לנער אותן מעליו.

מרתה מאושרת כמו שלא הייתה זמן רב, היא מוזמנת כאורחת הכבוד לחג הדרקון הראשון ללא דרקון. סוף־סוף יכירו בגבורתה. אפילו הצל הרודף אחריה לא יעיב על הרגע הזה. אך עיר האושר השתנתה, בית הכלא כורע תחת החשדנות והפחד, ומן המדורים התחתונים של ספינת השוטים עולה צחנה מסוג חדש, מזימות אפלות נרקמות שם. גם נועה חזרה לעיר האושר, והיא לכודה בחושך משלה. כוחות חזקים יקרעו את הילדות זו מזו, אך הן ישובו ויתאחדו בסיום שבו תגיע הטרילוגיה לשיאה.

כל הילדות הוא החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית בנות הדרקון. קדמו לו 
ספר האבות וספר המשאלות.

בפעלולי דמיון מרהיבים מרית בן־ישראל בוראת עולם קרקסי וחושני ובו בזמן ריאליסטי עד העצם, עולם שהכיעור והנשגב הולכים בו שלובי זרוע. למי שיעז ליפול לתוכו צפויות פלאות אין-קץ. 

"השנים שחלפו מאז ראה אור בנות הדרקון, ספרה המופלא, האכזרי ומלא החסד, החלומי והסיוטי של מרית בן ישראל, רק העצימו את כוחו וחשיבותו. הקריאה המחודשת בו צורבת ומרוממת כמו שרק ספרות יכולה לעשות. צריכה לעשות". נועה מנהיים

פרק ראשון

ארבעה עשר באוגוסט, יום הרשימה השלוש מאות לספירת הדרקון (1)
 

בארבעה עשר באוגוסט, שנת שלוש מאות לדרקון, בשעת בוקר מוקדמת, הגיע שוטה גבוה ושמן לכיכר העיר ונעמד בכניסה לאחד הבתים. מן המבוי האפלולי המוגבה בכמה מדרגות הוא השקיף על האנשים שהתקבצו בכיכר. הפעמונים צלצלו מעלות השחר אבל גם לוּ דממו, היו האנשים מוצאים את דרכם לרחבה. זה היה חזק מהם; במשך מאות בשנים נהגו להתכנס בארבעה עשר באוגוסט לשמוע את דרישותיו של הדרקון. ואף שמת וכבר לא דרש שום דבר, הם עדיין נהרו לכיכר.

למה ציפו? הם עצמם לא ידעו. הפרק הזה נגמר; שום ילדה אומללה לא תטפס על המדרגות כדי לדקלם את דרישותיו של הדרקון ולחזור על עקבותיה אל מוות ידוע מראש. אולי נמשכו אל המרפסת הריקה, להתייחד, לחלוק כבוד. אלא שהמרפסת לא הייתה ריקה. שני משרתים כרעו על ברכיהם ושפשפו אותה במברשות קשות. מים הקציפו במורד המדרגות. השלוליות שנותרו בגומות ובסדקים התנדפו לאיטן בחום השמש. ובתוך ההבל העדין, החלבי, צץ לו מקסים, מזכירו יפה הבלורית של ראש העיר, מלווה בשני עוזרים שמדדו את הבמה וסימנו צלבים קטנים על פי הוראותיו. מדי פעם נפתחה דלת העירייה, פרצופים עגולים סקרניים הציצו מן הפתח, ויד נעלמה משכה אותם לאחור. ובינתיים, בתוך המרפסת, נמשכו ההכנות. סולמות הושענו אל הקיר, דגלים נפרשו, כדי פרחים נישאו, חצוצרנים ומתופפים נאספו לרגלי הבמה. משהו התרקם פה ללא ספק. מין אירוע חדש. האנשים צעקו את הניחושים שלהם זה לזה כדי לגבור על שאון הפעמונים. מדי פעם פזלו אל השוטה שבכוך; השוטים היו קטני קומה בדרך כלל. גם אנשים מגודלים התכווצו במדור התחתון, כמו שקורה לפעמים בזִקנה ואפילו ברגע המוות; הגוף מצטמק כשהוא הופך לגופה. רק השוטה הזה נותר גבוה ושמן. גלימתו האקסטרווגנטית (בהשוואה להידור המתון והציורי של השוטה המצוי) השתרבבה מן הגומחה, וגם שפת הגוף שלו הייתה שונה; הוא לא דשדש בסנדליו כמו שוטה מן השורה אלא הטיח את עקביו בקרקע כאילו חותלו בנעליים יקרות שחרטומיהן ארוכים ומסולסלים. אפילו עכשיו, כשהיה נעוץ כמו פקק בפי המבוי, הוא כאילו ניצב על במה. דוברי העירייה אמנם חזרו והכחישו אבל לאנשים היו עיניים בראשם, והעיניים אמרו להם שראש העיר לשעבר מר אָדוֹנִיס בֶּלְקִינְד (כי זה, מן הסתם, היה השוטה המגודל) גבר על הקסם העתיק של המסכה. וזאת לא הייתה, אגב, מסכה רגילה של חתול או קיפוד או אדום חזה. גם עכשיו, כשתוויה צועפו באפלולית, היא הייתה כה חריגה וכה מבעיתה, שכולם תהו איך הוא עשה את זה, איך הוא גבר על המפלצת. לשאלה הזאת היו כל מיני תשובות.

"המסכות תוכננו לאנשים רגילים, הקסם נשרף כשנגע בו", הטעים מישהו בזקיפת אצבע.

"למה שלא תשתחווה ותלקק לו את האבק מהסנדלים?" אמרה אשתו, שהייתה גבוהה ממנו כמעט בראש.

(אבק? אָדוֹנִיס הצמיד את הגלימה לשיפולי כרסו והציץ אל הרצועות הגסות של סנדלי השוטים. קצת סבלנות, הוא אמר לבהונותיו, ברגע שנשלים את תוכניתנו נשתחרר גם מהזבל הזה.)

"יש לך הסבר יותר טוב?" צעק הבעל, כדי לגבור על שאון הפעמונים או כדי להתחנף לאָדוֹנִיס.

"מזל של רשעים", קראה אישה כהה שעמדה במרחק יריקה מן הכוך. שיניה הלבינו כשהצטחקה, וצמידי הזהב שלה הצטלצלו.

אָדוֹנִיס התחייך בלי משים. המזל שלו היה כל כך מוצק שאפשר היה לנגוס בו כמו באפרסק. בשנה שעברה אמנם ספג איזו טלטלה כשגורש מדירת השרד שלו אל חדר הנידונות, ושם פוטם, הולבש בשמלה אדומה ונשלח לדרקון. הכלוב היה קטן עליו בכמה מספרים; משמניו נלחצו אל הסורגים המוזהבים (לפעמים, כשהוא עוצם את עיניו, הוא עדיין חש בצריבתם). כולם חשבו שמזלו בגד בו, וגם לו עצמו היו ספקות; אמנם נמלט מן האי אבל במקום לחזור אל שער השמיים הוא הושלך אל ספינת השוטים. זה קרה באישון ליל. משרת צעיר נשא את הכבודה כשהוא ממרר בבכי. המזוודות היו מלאות בבגדים חסרי תקדים אבל אָדוֹנִיס לא השלה את עצמו. המדור התחתון היה השְאוֹל שממנה ייוולד מחדש בסנדלים מכוערים ובגלימת שוטים. הוא ישכח שהיה פעם אָדוֹנִיס עם מלתחה עילאית. כשהמסכה הודקה אל פניו הוא נפרד מעצמו, אבל מזלו האפרסקי פשוט הקדים אותו בצעד; נמאס לו משער השמיים, נמאס לו לתמרן בין חוקים ותקנות, להתקיים על זרזיף של שלמונים ומיסים. ספינת השוטים שחררה את הרסן. שותפו ורעו מיכה שדה־בוכים הזרים אליו כסף וזהב, חביונות של שמן שקדים, ילדים רכים ועזובים. חייו הנוכחיים כבר עלו לאין ערוך על חייו הקודמים, וברגע שישלימו את מזימתם... אָדוֹנִיס נאנח בסיפוק. כמה מן הקצוות נותרו פתוחים, אבל הוא סמך על מזלו. הייתה לו הרגשה שהפתרון כבר פה. בקרוב הוא יפער את פיו וינעץ את שיניו באפרסק.

הוא נד בראשו והחזיר את עיניו למרפסת הפתוחה של העירייה. היה קצת משונה לצפות בה מרחוק, מעברה האחר של הכיכר, להאזין לניחושים, להשערות. בייחוד שידע מה עומד לקרות — כל פרט ופרט עד להפתעה הקטנה והמלוכלכת שנשמרה לרגע האחרון. הוא התפתה להדליף אותה, אבל לא, הוא לא בא לבלות, הוא בא לבדוק את השטח, למשש את הלך הרוחות. מיכה ניסה להניא אותו. הוא חשש מסיבוכים; (מאז שאחד מחביביו שופד על אריה הנחושת הוא נהיה קצת חרדתי.) מוטב שאָתוֹניס, כפי שקרא לו, ימתין בספינת השוטים. "אתה לא תתענק על הפִּרפּוּרים של השחיין", הזהיר אותו, והתכוון שהוא לא יתענג על הבִּרבּורים של האחיין, קרוב משפחתו המוזר של ראש העיר, שיצר את האירוע וחיבר את דברי הבלע שייאמרו על הבמה. "הקַפְצָנים יאספו את המֵיתָע", הציע מיכה בלשונו המסורסת. ואָדוֹנִיס תרגם בליבו: הקבצנים יאספו את המידע. "מיכה, אתה משורר", נאנח, אף שמיכה תמיד הצטנע והתכחש למעידותיו הלשוניות. אָדוֹנִיס חיבב את מיכה, אבל בעניינים מסוימים הוא סמך רק על עצמו. ומלבד זאת השתוקק לבדוק את השפעת המסכה. ואי אפשר לומר שהתאכזב; קצת אחרי שנדחק למבוי נפתחה דלת הבית, מישהו נחפז החוצה והתנגש בגבו של אָדוֹנִיס. "מה לעזאזל..." הוא התחיל, ואָדוֹנִיס לא עשה הרבה, רק פנה לאחור, והאיש נסוג תוך כדי השתחוויות וטרק את הדלת. אָדוֹנִיס שמע את הבריח משתקשק מאחורי גבו.

הוא צחק והחזיר את מבטו לעירייה. במרכז המרפסת, ששימשה גם כבמת טקסים, עמדה כורסתו של ראש העיר, ולצידה, בזווית שובבה, הונח ההדום הילדותי של כובעו. לימין הכורסה ולשמאל ההדום הוצבו אגרטלי פרחים. כל אחד מהם היה הראשון בטור אלכסוני של אגרטלים שהגיע עד תחתית המדרגות. אם מישהו היה מותח קו בין האגרטלים היה מתקבל מעין שביל מתרחב מן המרפסת לכיכר. ברקע נתלו שני דגלים ארוכים זהובים־אדמדמים שאיש כחול מוזר מרקד במרכזם. זה היה דגלה של עיר האושר, והשריד היחיד מטקסי העבר. כל השאר השתנה.

קחו למשל את מושבי הכבוד. בימים כתקנם הם נערכו על הבמה בשתי שורות: השורה הקדמית נשמרה לדוכס ולמלוויו, והאחורית נועדה לכל המרבה במחיר. אָדוֹנִיס ידע שהדוכס ייעדר השנה, הוא דחה את ההזמנות שנשלחו לו. אבל מה עם שורת הנכבדים, למה לוותר על כסף טוב? ובינינו לבין עצמנו, הוא הופתע גם מסירובו של הדוכס. מיכה טען שהוא שרוי באבל על בנותיו, אבל אָדוֹנִיס חשב שהוא מגזים; בגלל כמה עצמות קטנות שהתגלו בחצר? ומצד שני... "תסתגר, חביבי. תסתגר", מלמל, "כך לא תתחב את אפך לענייניי".

והיה עוד פרט שצרם בהיעדרו: המדרגות היו חשופות. לא היה זכר לשביל המשי הלבן שרק כמה חלוקי נחל מנעו ממנו להתעופף. ליבו של אָדוֹנִיס נצבט למראה השיש העירום. ועם זאת... הגיע הזמן להתקדם, חשב, והנוסטלגייה נמחתה בפרץ אדרנלין.

הכיכר הלכה והתמלאה. הקבצנים מבריכת הניסים חשפו את פצעיהם המגעילים. מיכה סיפר לו שהם מורחים אותם בדבש כדי למשוך את הזבובים. אָדוֹנִיס הצטחק. הם היו כל כך יצירתיים, הבחורים. הם הניפו את כלי הפח שלהם עכשיו, כאילו שמעו את מחשבותיו, וטלטלו אותם בקול גדול.

ובינתיים נערכו הנגנים על המדרגות. בזה אחר זה הם התייצבו לצד האגרטלים. כמה מהם בדקו את כליהם, ואחרים סתם בהו נכחם, ופתאום נפתחה דלת העירייה, ומקסים, מזכירו יפה הבלורית של ראש העיר, פרץ למרפסת. בהינף יד שם קץ לצלצול הבלתי נסבל. מקלות התופים הזדקפו. החצוצרות ירו ניצוצות זהב בדרך לפִּיות. הס הושלך בכיכר, ומקסים ניגש לדלת הכפולה, הקיש שלוש פעמים ונסוג. החצוצרות הריעו, התופים השתוללו, כנפות הדלת נפתחו באיטיות וראש העיר עמד בפתח. מקסים הוביל אותו לכורסתו והמתין שיסיר את כובעו ויניח אותו במרכז ההדום. שורה של עוזרים ושומרי ראש התייצבה בינתיים לאורך הקיר. אחד מהם, אישון מוזר בחלוק מרופט, רמז למקסים שיתקרב. המזכיר רכן אליו בזהירות (שבלוריתו לא תיפרע). הוא עצם את עיניו והגביה את גבותיו ברוב קשב. מדי פעם הנהן באיטיות (בגלל בלוריתו וכולי). לבסוף הזדקף וצעד למרכז הבמה.

"אזרחים יקרים, תושבים אהובים", פתח, ועשה הפסקה קטנה בשביל הרושם. "אני מתכבד לקרוא לכם עכשיו את דבר ראש העיר, מר תרח חנקין". הוא החווה קידה קלה לכורסה, פרש את גליל הקלף, צחצח את גרונו וקרא: "מה נשתנה יום הרשימה הזה מכל הימים?"

מרית בן ישראל

מָרית בן ישראל (נולדה ב-1956) היא סופרת, במאית ויוצרת בינתחומית ישראלית. ביימה ועיצבה עבודות בתיאטרון ובקולנוע בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, הקרן לירושלים, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב, המועצה לתרבות ואמנות ובית ברל.

ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי (1986), שם פיתחה שיטה ללימוד תיאטרון חזותי – "בימוי דרך עיצוב".

בשנים האחרונות מתמקדת בכתיבה. בבלוג שלה ("עיר האושר") היא כותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות.

מספריה:
1996 "אסור לשבת על צמות", רומן בסדרת "ספריה לעם" של עם עובד, זכה בפרס טובה ויצחק וינר לסיפורת חדשה.
2005 "טבע דומם", רומן בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
2007 "בנות הדרקון", רומן, חלק ראשון בטרילוגיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
2009 "חפץ לב - יסודות תיאטרון הבובות האמנותי", (בשיתוף עם רוני מוסנזון נלקן), הוצאת כרמל ותיאטרון הקרון
2010 "כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי", קו אדום אמנות, הקיבוץ המאוחד.
2012 "סיפורים יכולים להציל", עם עובד, סל תרבות ארצי
2022 "בנות הדרקון, ספר המשאלות", ספר שני בטרילוגיה, עם עובד
2022 "בנות הדרקון, כל הילדות", ספר שלישי בטרילוגיה, עם עובד

מעבודותיה בתיאטרון ובקולנוע
1983 "מוכרת הגפרורים" – טקס אשכבה (עיצוב, בימוי וביצוע). בכורה בפסטיבל הבינלאומי הראשון לתיאטרון בובות, ירושלים.
1985 "עליסה בארץ המראות" – אופרה לזמרים ובובות בביצוע התזמורת הקאמרית תל אביב (עיצוב).
1986 "נסיך בשלושה חלקים" – פסל תיאטרלי (עיצוב, בימוי וביצוע) בכורה בפסטיבל ישראל. הופעות באיטליה (1986) צרפת (88) פולין (88) הולנד (89) גרמניה (89).
1987 "מעשה בחייל" (עיצוב) בכורה בפסטיבל ישראל.
1990 "אילו" על פי ש"י עגנון (עיצוב, בימוי וביצוע) סיבוב הופעות בגרמניה (1992).
1993 "ריקוד הפנים של חווה" (עיצוב, בימוי וביצוע) – סרט קצר. וידאו ארט. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yzdbf55z

סקירות וביקורות

מרית בן ישראל: "יש כל כך הרבה דרכים לדכא ילדות. מין הוא רק קצה הקרחון" גילי איזיקוביץ הארץ 21/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 476 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 56 דק'

סקירות וביקורות

מרית בן ישראל: "יש כל כך הרבה דרכים לדכא ילדות. מין הוא רק קצה הקרחון" גילי איזיקוביץ הארץ 21/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
בנות הדרקון 3 - כל הילדות מרית בן ישראל

ארבעה עשר באוגוסט, יום הרשימה השלוש מאות לספירת הדרקון (1)
 

בארבעה עשר באוגוסט, שנת שלוש מאות לדרקון, בשעת בוקר מוקדמת, הגיע שוטה גבוה ושמן לכיכר העיר ונעמד בכניסה לאחד הבתים. מן המבוי האפלולי המוגבה בכמה מדרגות הוא השקיף על האנשים שהתקבצו בכיכר. הפעמונים צלצלו מעלות השחר אבל גם לוּ דממו, היו האנשים מוצאים את דרכם לרחבה. זה היה חזק מהם; במשך מאות בשנים נהגו להתכנס בארבעה עשר באוגוסט לשמוע את דרישותיו של הדרקון. ואף שמת וכבר לא דרש שום דבר, הם עדיין נהרו לכיכר.

למה ציפו? הם עצמם לא ידעו. הפרק הזה נגמר; שום ילדה אומללה לא תטפס על המדרגות כדי לדקלם את דרישותיו של הדרקון ולחזור על עקבותיה אל מוות ידוע מראש. אולי נמשכו אל המרפסת הריקה, להתייחד, לחלוק כבוד. אלא שהמרפסת לא הייתה ריקה. שני משרתים כרעו על ברכיהם ושפשפו אותה במברשות קשות. מים הקציפו במורד המדרגות. השלוליות שנותרו בגומות ובסדקים התנדפו לאיטן בחום השמש. ובתוך ההבל העדין, החלבי, צץ לו מקסים, מזכירו יפה הבלורית של ראש העיר, מלווה בשני עוזרים שמדדו את הבמה וסימנו צלבים קטנים על פי הוראותיו. מדי פעם נפתחה דלת העירייה, פרצופים עגולים סקרניים הציצו מן הפתח, ויד נעלמה משכה אותם לאחור. ובינתיים, בתוך המרפסת, נמשכו ההכנות. סולמות הושענו אל הקיר, דגלים נפרשו, כדי פרחים נישאו, חצוצרנים ומתופפים נאספו לרגלי הבמה. משהו התרקם פה ללא ספק. מין אירוע חדש. האנשים צעקו את הניחושים שלהם זה לזה כדי לגבור על שאון הפעמונים. מדי פעם פזלו אל השוטה שבכוך; השוטים היו קטני קומה בדרך כלל. גם אנשים מגודלים התכווצו במדור התחתון, כמו שקורה לפעמים בזִקנה ואפילו ברגע המוות; הגוף מצטמק כשהוא הופך לגופה. רק השוטה הזה נותר גבוה ושמן. גלימתו האקסטרווגנטית (בהשוואה להידור המתון והציורי של השוטה המצוי) השתרבבה מן הגומחה, וגם שפת הגוף שלו הייתה שונה; הוא לא דשדש בסנדליו כמו שוטה מן השורה אלא הטיח את עקביו בקרקע כאילו חותלו בנעליים יקרות שחרטומיהן ארוכים ומסולסלים. אפילו עכשיו, כשהיה נעוץ כמו פקק בפי המבוי, הוא כאילו ניצב על במה. דוברי העירייה אמנם חזרו והכחישו אבל לאנשים היו עיניים בראשם, והעיניים אמרו להם שראש העיר לשעבר מר אָדוֹנִיס בֶּלְקִינְד (כי זה, מן הסתם, היה השוטה המגודל) גבר על הקסם העתיק של המסכה. וזאת לא הייתה, אגב, מסכה רגילה של חתול או קיפוד או אדום חזה. גם עכשיו, כשתוויה צועפו באפלולית, היא הייתה כה חריגה וכה מבעיתה, שכולם תהו איך הוא עשה את זה, איך הוא גבר על המפלצת. לשאלה הזאת היו כל מיני תשובות.

"המסכות תוכננו לאנשים רגילים, הקסם נשרף כשנגע בו", הטעים מישהו בזקיפת אצבע.

"למה שלא תשתחווה ותלקק לו את האבק מהסנדלים?" אמרה אשתו, שהייתה גבוהה ממנו כמעט בראש.

(אבק? אָדוֹנִיס הצמיד את הגלימה לשיפולי כרסו והציץ אל הרצועות הגסות של סנדלי השוטים. קצת סבלנות, הוא אמר לבהונותיו, ברגע שנשלים את תוכניתנו נשתחרר גם מהזבל הזה.)

"יש לך הסבר יותר טוב?" צעק הבעל, כדי לגבור על שאון הפעמונים או כדי להתחנף לאָדוֹנִיס.

"מזל של רשעים", קראה אישה כהה שעמדה במרחק יריקה מן הכוך. שיניה הלבינו כשהצטחקה, וצמידי הזהב שלה הצטלצלו.

אָדוֹנִיס התחייך בלי משים. המזל שלו היה כל כך מוצק שאפשר היה לנגוס בו כמו באפרסק. בשנה שעברה אמנם ספג איזו טלטלה כשגורש מדירת השרד שלו אל חדר הנידונות, ושם פוטם, הולבש בשמלה אדומה ונשלח לדרקון. הכלוב היה קטן עליו בכמה מספרים; משמניו נלחצו אל הסורגים המוזהבים (לפעמים, כשהוא עוצם את עיניו, הוא עדיין חש בצריבתם). כולם חשבו שמזלו בגד בו, וגם לו עצמו היו ספקות; אמנם נמלט מן האי אבל במקום לחזור אל שער השמיים הוא הושלך אל ספינת השוטים. זה קרה באישון ליל. משרת צעיר נשא את הכבודה כשהוא ממרר בבכי. המזוודות היו מלאות בבגדים חסרי תקדים אבל אָדוֹנִיס לא השלה את עצמו. המדור התחתון היה השְאוֹל שממנה ייוולד מחדש בסנדלים מכוערים ובגלימת שוטים. הוא ישכח שהיה פעם אָדוֹנִיס עם מלתחה עילאית. כשהמסכה הודקה אל פניו הוא נפרד מעצמו, אבל מזלו האפרסקי פשוט הקדים אותו בצעד; נמאס לו משער השמיים, נמאס לו לתמרן בין חוקים ותקנות, להתקיים על זרזיף של שלמונים ומיסים. ספינת השוטים שחררה את הרסן. שותפו ורעו מיכה שדה־בוכים הזרים אליו כסף וזהב, חביונות של שמן שקדים, ילדים רכים ועזובים. חייו הנוכחיים כבר עלו לאין ערוך על חייו הקודמים, וברגע שישלימו את מזימתם... אָדוֹנִיס נאנח בסיפוק. כמה מן הקצוות נותרו פתוחים, אבל הוא סמך על מזלו. הייתה לו הרגשה שהפתרון כבר פה. בקרוב הוא יפער את פיו וינעץ את שיניו באפרסק.

הוא נד בראשו והחזיר את עיניו למרפסת הפתוחה של העירייה. היה קצת משונה לצפות בה מרחוק, מעברה האחר של הכיכר, להאזין לניחושים, להשערות. בייחוד שידע מה עומד לקרות — כל פרט ופרט עד להפתעה הקטנה והמלוכלכת שנשמרה לרגע האחרון. הוא התפתה להדליף אותה, אבל לא, הוא לא בא לבלות, הוא בא לבדוק את השטח, למשש את הלך הרוחות. מיכה ניסה להניא אותו. הוא חשש מסיבוכים; (מאז שאחד מחביביו שופד על אריה הנחושת הוא נהיה קצת חרדתי.) מוטב שאָתוֹניס, כפי שקרא לו, ימתין בספינת השוטים. "אתה לא תתענק על הפִּרפּוּרים של השחיין", הזהיר אותו, והתכוון שהוא לא יתענג על הבִּרבּורים של האחיין, קרוב משפחתו המוזר של ראש העיר, שיצר את האירוע וחיבר את דברי הבלע שייאמרו על הבמה. "הקַפְצָנים יאספו את המֵיתָע", הציע מיכה בלשונו המסורסת. ואָדוֹנִיס תרגם בליבו: הקבצנים יאספו את המידע. "מיכה, אתה משורר", נאנח, אף שמיכה תמיד הצטנע והתכחש למעידותיו הלשוניות. אָדוֹנִיס חיבב את מיכה, אבל בעניינים מסוימים הוא סמך רק על עצמו. ומלבד זאת השתוקק לבדוק את השפעת המסכה. ואי אפשר לומר שהתאכזב; קצת אחרי שנדחק למבוי נפתחה דלת הבית, מישהו נחפז החוצה והתנגש בגבו של אָדוֹנִיס. "מה לעזאזל..." הוא התחיל, ואָדוֹנִיס לא עשה הרבה, רק פנה לאחור, והאיש נסוג תוך כדי השתחוויות וטרק את הדלת. אָדוֹנִיס שמע את הבריח משתקשק מאחורי גבו.

הוא צחק והחזיר את מבטו לעירייה. במרכז המרפסת, ששימשה גם כבמת טקסים, עמדה כורסתו של ראש העיר, ולצידה, בזווית שובבה, הונח ההדום הילדותי של כובעו. לימין הכורסה ולשמאל ההדום הוצבו אגרטלי פרחים. כל אחד מהם היה הראשון בטור אלכסוני של אגרטלים שהגיע עד תחתית המדרגות. אם מישהו היה מותח קו בין האגרטלים היה מתקבל מעין שביל מתרחב מן המרפסת לכיכר. ברקע נתלו שני דגלים ארוכים זהובים־אדמדמים שאיש כחול מוזר מרקד במרכזם. זה היה דגלה של עיר האושר, והשריד היחיד מטקסי העבר. כל השאר השתנה.

קחו למשל את מושבי הכבוד. בימים כתקנם הם נערכו על הבמה בשתי שורות: השורה הקדמית נשמרה לדוכס ולמלוויו, והאחורית נועדה לכל המרבה במחיר. אָדוֹנִיס ידע שהדוכס ייעדר השנה, הוא דחה את ההזמנות שנשלחו לו. אבל מה עם שורת הנכבדים, למה לוותר על כסף טוב? ובינינו לבין עצמנו, הוא הופתע גם מסירובו של הדוכס. מיכה טען שהוא שרוי באבל על בנותיו, אבל אָדוֹנִיס חשב שהוא מגזים; בגלל כמה עצמות קטנות שהתגלו בחצר? ומצד שני... "תסתגר, חביבי. תסתגר", מלמל, "כך לא תתחב את אפך לענייניי".

והיה עוד פרט שצרם בהיעדרו: המדרגות היו חשופות. לא היה זכר לשביל המשי הלבן שרק כמה חלוקי נחל מנעו ממנו להתעופף. ליבו של אָדוֹנִיס נצבט למראה השיש העירום. ועם זאת... הגיע הזמן להתקדם, חשב, והנוסטלגייה נמחתה בפרץ אדרנלין.

הכיכר הלכה והתמלאה. הקבצנים מבריכת הניסים חשפו את פצעיהם המגעילים. מיכה סיפר לו שהם מורחים אותם בדבש כדי למשוך את הזבובים. אָדוֹנִיס הצטחק. הם היו כל כך יצירתיים, הבחורים. הם הניפו את כלי הפח שלהם עכשיו, כאילו שמעו את מחשבותיו, וטלטלו אותם בקול גדול.

ובינתיים נערכו הנגנים על המדרגות. בזה אחר זה הם התייצבו לצד האגרטלים. כמה מהם בדקו את כליהם, ואחרים סתם בהו נכחם, ופתאום נפתחה דלת העירייה, ומקסים, מזכירו יפה הבלורית של ראש העיר, פרץ למרפסת. בהינף יד שם קץ לצלצול הבלתי נסבל. מקלות התופים הזדקפו. החצוצרות ירו ניצוצות זהב בדרך לפִּיות. הס הושלך בכיכר, ומקסים ניגש לדלת הכפולה, הקיש שלוש פעמים ונסוג. החצוצרות הריעו, התופים השתוללו, כנפות הדלת נפתחו באיטיות וראש העיר עמד בפתח. מקסים הוביל אותו לכורסתו והמתין שיסיר את כובעו ויניח אותו במרכז ההדום. שורה של עוזרים ושומרי ראש התייצבה בינתיים לאורך הקיר. אחד מהם, אישון מוזר בחלוק מרופט, רמז למקסים שיתקרב. המזכיר רכן אליו בזהירות (שבלוריתו לא תיפרע). הוא עצם את עיניו והגביה את גבותיו ברוב קשב. מדי פעם הנהן באיטיות (בגלל בלוריתו וכולי). לבסוף הזדקף וצעד למרכז הבמה.

"אזרחים יקרים, תושבים אהובים", פתח, ועשה הפסקה קטנה בשביל הרושם. "אני מתכבד לקרוא לכם עכשיו את דבר ראש העיר, מר תרח חנקין". הוא החווה קידה קלה לכורסה, פרש את גליל הקלף, צחצח את גרונו וקרא: "מה נשתנה יום הרשימה הזה מכל הימים?"