אידיופתיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אידיופתיה
מכר
מאות
עותקים
אידיופתיה
מכר
מאות
עותקים

אידיופתיה

כוכב אחד (דירוג אחד)

עוד על הספר

סאם ביירס

סאם ביירס נולד באנגליה ב– 1979. הוא השלים לימודי MAבמסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטת איסט אנגליה. מאמרים וכתבות שלו הופיעו ב”ניו יורק טיימס” וב”גרנטה” (Granta), והוא משמש כמבקר במוסף הספרותי של “הטיימס” הבריטי.

תקציר

קתרין ויתרה על הניסיון להיות מאושרת. השנינות הצינית שלה דוחה מעליה את האנשים שהיא מעוניינת למשוך, ומושכת את הטיפוסים שהיא יודעת שעליה לדחות. האקס שלה דניאל לא יודע אם הוא אוהב את החברה החדשה שלו. הוא אומר לה שכן רק כדי לא לערער את הסטטוס קוו. ונייתן, חברם משכבר הימים, חוזר משהות במחלקה הפסיכיאטרית רק כדי לגלות שאמו נהפכה לסופרת מצליחה ולתופעת טוויטר בשם "אמא קוראז'" כשחשפה לעיני העולם את התמודדותה עם האמהוּת. קתרין, דניאל ונייתן מחליטים להיפגש כדי לרפא פצעים ישנים. אך האם האיחוד יסתיים בטוב?

אידיופתיה בוחן את המתח שבין ציניות לרומנטיות בקרב בני דור שמרוכז בעצמו, ומשלב עלבונות עוקצניים עם תיאור מדויק ונוגע ללב של אהבה ובדידות. אידיופתיה יורה את חציו לכל עבר: החל באנשי איכות סביבה מיליטנטיים וכלה בשרלטנים מתחום העזרה העצמית, ומבשר את לידתו של כישרון יוצא דופן להצחיק.

סאם ביירס נולד באנגליה ב– 1979. הוא השלים לימודי MAבמסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטת איסט אנגליה. מאמרים וכתבות שלו הופיעו ב”ניו יורק טיימס” וב”גרנטה” (Granta), והוא משמש כמבקר במוסף הספרותי של “הטיימס” הבריטי.

"אידיופתיה הוא רומן מוזר ונפלא, שגיבוריו הנוירוטים יוצרים סלט אנושי מתובל בעוינות ובמתח מיני... רציתם כותב מושלם שהוא התשובה האנגלית לג'ונתן פראנזן? קיבלתם. עכשיו אל תבואו אלינו בטענות."

רן בן נון, 24 שעות

"ככל שקרב הרומן לסופו הצטערתי על הסיום המתקרב; עניין שאינו שכיח בקריאה ושחשיבותו להערכת ספר גדולה מאוד. בסופו של דבר, הרומן הסאטירי הזה, על אנשים קוצניים ומובסים ואנטי-רגשניים, עורר בי רגשות משמעותיים."

אריק גלסנר, 7 לילות

"יחסים, דימוי עצמי, בורגנות וקפיטליזם הם רק חלק מהנושאים שמשתקפים מגיבוריו של סאם ביירס. ספר הביכורים שלו עשוי להפוך לקול משמעותי בדורו."

נטע הלפרין, ישראל היום

"סאם ביירס לא חשב שספר הביכורים שלו אידיופתיה יצליח, אבל יש שכבר משווים אותו לג'ונתן פרנזן. עם צאת התרגום העברי, הוא מגלה למה לא ינטוש את עבודתו בשירותי הרווחה לטובת הספרות."

מיה סלע, גלריה, הארץ

"מזכיר את ג'ונתן פראנזן במיטבו... מבשר את הופעתו של כוכב חדש בעולם הפרוזה."

Booklist

"רומן מבריק ... גדוש חיוניות קומית."

Sunday Telegraph

“ספר ביכורים מצחיק בטירוף של קול חדש, מוכשר וציני."

The Financial Times

"מבדר באופן כמעט לא הגון."

Times Literary Supplement

"... אינטליגנציה רגשית, דיוק לשוני, סרקזם. ביירס הוא שחקן המילים החדש של תקופתנו, והפסיכואנליטיקאי שלה."

Der Spiegel

פרק ראשון

לא מכבר, במהלך כינוס משפחתי - שלגביו הטילה אמה של קתרין מה שכינתה "משמעת סיעתית", אך אחותה של קתרין בכל זאת הצליחה לחמוק ממנו איכשהו - הציגה אמה של קתרין את התצלומים שבארנקה לפני שולחן מלא קרובי משפחה שטרחו ובאו. קרובי המשפחה היו, רובם ככולם, מהסוג המזדקן, והנאתם המובטחת מתצלומים היתה תופעה שקתרין מעולם לא הצליחה להבין. מבחינתה, תשעים אחוזים מהתצלומים (ומקרובי המשפחה) נראו אותו הדבר. ילד מחייך אחד היה זהה לילד מחייך שני; לא היה כל הבדל בין חתונה אחת לאחרת; ובהתחשב בעובדה שרוב בני משפחתה נהגו לנפוש באתרים צפויים במידה מדכדכת, היתה תנובת התמונות מנסיעותיהם לחוץ לארץ אחידה למדי גם היא. בעוד קרובי המשפחה האחרים: הדודה ג'ואן והדוד דיק ובתם איזבל, שהזכירה באופן מוזר רוח רפאים, ונוסף עליהם שניים־שלושה מקומטים נטולי זהות שקתרין זכרה במעומעם אך לא היה לה כל רצון מיוחד לערוך איתם היכרות מחודשת. בעוד כל אלה הומים ומפזמים למראה התצלומים כפי שעשוי מישהו להמות ולפזם למראה קינוח יפהפה ומעורר תיאבון במיוחד, שמרה קתרין על שתיקה והעבירה את עיניה הלוך ושוב, כפי שעשתה לעתים קרובות כל כך באירועים כאלה, מפניה של אמה אל לוח המחוגים בשעונה, אף כי שני אלה לא נסכו בה כל ביטחון שהאירוע יגיע בקרוב אל קצו.

עור הארנק של אמה, שלא כמו עור הידיים שאחזו בו, היה חלק וחדש; הוא נקנה לא מכבר, כך ידעה קתרין, ב"ליברטי", שם נהגה אמה דרך קבע לשאוב שאיבת יתר ממשאביה.

"איזה ארנק יפה," אמרה דודנית מדַרגה זו או אחרת, שאין ספק כי היתה מודעת לעובדה שכל אביזר שאמה של קתרין מציגה בציבור מוכרח להוליד מחמאה אחת לפחות כדי שלא ייתחב לאלתר אל תוך שק הפריטים העזובים שהיא מפקידה בקביעות מדאיגה בחנות צדקה מקומית. עלה על דעתה של קתרין כי אילו גילו קרובי המשפחה מידה דומה של מחויבות בכל הנוגע לגברים בחייה של אמה, הרי שנסיבות חייה של אמה היו שונות למדי.

"נכון שהוא חמוד?" אמרה אמה של קתרין, כמצופה ממנה. "ליברטי. פשוט מציאה. לא עמדתי בפיתוי."

התצלומים נשמרו היטב ובמידה ראויה לציון, שכן אמה של קתרין נהגה ברוב חפציה כאילו היו עמידים לנצח ולאחר מכן, בעודה מביטה בעצב בשרידים ששבקו חיים, היתה מקוננת על האיכות הירודה שפשתה במלאכת היד של ימינו.

"רק תסתכלו," אמרה אמה של קתרין והתייחסה לתצלומים בנימת קול זהה לזו שבה השתמשה כשדנה בארנק. "נכון שהם פשוט נהדרים?"

היא העבירה בין הנוכחים את התצלום הראשון - בשחור־לבן ובגודל תמונת פספורט - ובו הייזל, אחותה של קתרין, לופתת דובון רפוי. בעיניו המתגלגלות מעלה ובטונוס השרירים הנמוך שלו נראה היצור הקטן כאילו סומם, ובכך העניק להייזל (בעיניה של קתרין, לפחות) מראה של חוטפת ילדים מרושעת.

"לדובון קראו בְּלוּט," אמרה אמה של קתרין בעוד התמונה עוברת מיד ליד, "אבל אלוהים יודע למה. הוא איבד כל צורה אחרי שהיא הקיאה עליו ונאלצנו לכבס אותו במכונה. הילדה הזאת הקיאה על כל דבר שהיה לה, בשלב זה או אחר. בחיי, גוף של גוזל."

"חבל כל כך שהיא לא הצליחה לבוא היום," אמרה מישהי.

"כן, אני יודעת," אמרה אמה של קתרין. "אבל אין לה רגע אחד לעצמה בימים אלה. היא רק עובדת ועובדת. ועוד כל העניין הנורא הזה עם הפרות..."

ראשים הנהנו בהסכמה, ואף על פי שקתרין לא היתה בטוחה, ומאוחר יותר תשכנע את עצמה שרק דמיינה, היא חשבה לרגע כי יותר מזוג עיניים אחד שלח מבט מהיר לעברה מתוך רפלקס הביקורתיות האופייני לכל כינוס משפחתי: נוכחות היתה קשורה קשר הדוק לתעסוקה. אנשים הכירו לך תודה אם באת, ומצד שני הניחו שהמִשרה שלך אינה חשובה ואינה תובענית, שכן כל קרובי המשפחה בעלי המשרות החשובות והתובעניות היו עסוקים מכדי להגיע לכינוסים שכאלה יותר מפעם בשנה, ואז היו זוכים לקבלות פנים כאבירים השבים ממסעי הצלב, ולקריאות עידוד לחזור לענייניהם עוד באותו יום שמא יפריע להם משהו בעבודתם יתר על המידה. זה כמה שנים שאחותה של קתרין התענגה על תפקידה זה, ואת קתרין הטרידה העובדה שככל שהופיעה הייזל פחות, כך נעשתה בעיני כולם יותר ויותר קדושה מעונה שעובדת עד כלות כוחותיה, בעוד קתרין, ככל שהשקיעה והופיעה יותר והתאמצה להיות קשובה למשפחתה, כך נראתה יותר כמי שמבזבזת את חייה. אבל יש להודות שהפעם היו הדברים שונים במקצת, בהתחשב בעובדה שמחצית הכבישים היו חסומים בגלל הפרות. כל מי שהגיע נראה גאה וזועף בעת ובעונה אחת, כאילו חצה אזור קרבות. לקתרין לא היה אכפת בכלל מהבקר, אבל היא נהנתה מן הכבוד הרגעי שעוררה נוכחותה, כך נראה לה.

התצלום השני הוצג רק כשהושלם הסיבוב של התצלום הראשון בין כולם. נראה בו אביה של קתרין, לבוש במעיל גשם, עומד בתנוחה מגושמת ובידיו רובה ציד.

"הנה ניק," אמרה אמה של קתרין. "הוא לא פגע בשום דבר, כמובן, אבל הוא נהנה לשחק את התפקיד. היה לו כל הציוד הדרוש, מיותר לומר, אבל זה היה ניק. חזק בתוכניות, חלש בהוצאה לפועל. צילמתי את התמונה הזאת בעצמי."

לפני שהעבירה את התמונה בין הנוכחים עצרה לרגע לשם הדגשה ובכך סחטה כמה הנהוני אהדה מדודות ודודים. מובטח היה כי אמה של קתרין תפרוט על מיתר האהדה - היא עשתה זאת מאז ומעולם, ככל שזכרה קתרין - בבואה לדון באיש שהיה אבי בנותיה, נשאר בסביבה שנתיים וערק ליוון עם אישה שפגש במרפאה כשהמתין לבדיקת רמת כולסטרול. קתרין קיבלה שתי איגרות ברכה בשנה מאביה, בחג המולד וביום הולדתה, ואיגרת בונוס אם הגיעה להישג כלשהו הראוי לציון. הוא התקשר אליה רק פעם אחת, במצב של שכרות רגשנית ובלי ספק כשהוא לפות בצבתותיו של משבר־אמצע־חיים מעיב ומערער, ואמר לה להיזהר שלא תגדל להיות כמו אחד מהוריה.

התצלום עבר סביב השולחן ואחריו באה, בתזמון מדויק, תמונה צבעונית של הוֹמֶר, הכלב של המשפחה, שלא היה הנבון בבעלי החיים וזינק אל מותו ברודפו אחר כדור טניס מעל שורת עצים כרותים כשהוא משפד את עצמו על ענף מרוסק ומותיר לקתרין, שהשליכה את הכדור, להסביר לאמה כי לא זו בלבד שבן הכלאיים היקר לה כל כך מת, אלא שיש לחלצו מהענף שלו, בעוד בתה בריאה ושלמה באופן בלתי־מוסבר ועיניה יבשות מדמעות במידה שלא תסולח.

התצלום הבא, שהתברר כי הוא האחרון, היה של דניאל, בכובע חג המולד נטוי כשיכור, מרים את כוסו מתנוחתו המלכותית מאחורי תרנגול הודו גדול וצלוי.

"אהה," אמרה אמה של קתרין. "הנה דניאל, תראו. איזה חמוד. פגשתם את דניאל? כן, כמובן, הרי הוא הגיע לאירוע ההוא לפני כמה שנים. פשוט השתגעתי עליו. קתרין המסכנה. זה הבחור שברח לך מהידיים, נכון, חביבתי?"

"לא ממש," אמרה קתרין. "לא."

"זה עדיין נושא רגיש," אמרה אמה של קתרין וחייכה אליה חיוך אמהי - דבר שעשתה אך ורק בפומבי. "דניאל מצליח מאוד בימים אלה, כמובן, שלא כמו אחרים שיישארו עלומי שם." מבטה, ששינה את צורתו כמו ספָרות נוזליות בשעון דיגיטלי, הפך נוקשה. "כמה קל להיתקע, נכון?"

היא החליקה את התמונה בחזרה אל בין קפלי ארנקה, סגרה את התפס בנקישה והשיבה את הארנק לתיק היד שלה כך שכולם יוכלו להעיף מבט אחד, קצרצר, בקתרין ואחר כך לבהות בחוסר נוחות בשולחן ולשתוק עד להגעתו הברוכה של הקפה. אז ביקשה קתרין בנימוס את סליחתם כדי ללכת לשירותים ולקרוע גליל נייר טואלט לשניים...

סאם ביירס

סאם ביירס נולד באנגליה ב– 1979. הוא השלים לימודי MAבמסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטת איסט אנגליה. מאמרים וכתבות שלו הופיעו ב”ניו יורק טיימס” וב”גרנטה” (Granta), והוא משמש כמבקר במוסף הספרותי של “הטיימס” הבריטי.

סקירות וביקורות

בשבחי האוטיזם 'אידיופתיה' הוא רומן שנון ואפקטיבי שקשוב מאוד לרוח הזמן מאוד אוהבים היום לדבר על רגשות. ובכן, בואו נדבר מעט בשבחו של חוסר רגש. קודם כל, חוסר רגש הוא גם סוג של רגש; אפתיות היא אמוציה מעניינת למדי. בין אם היא מסתירה תחתיה רגש חזק ובין אם לא. גישה רגשנית לחיים יכולה להיות גישה מאוד לא רגישה, בכך שהיא מחמיצה את אותם חלקים נרחבים בחיינו ובחיי זולתנו שבהם אנחנו ציניים או סתם אדישים. שנית, חוסר רגש יכול לעיתים לעזור בסקס; זו הסיבה שבגללה הפנטזיה על מפגש עם זרים מסעירה כל כך את חלקנו. שלישית, עודפות רגשית ביחס לזולת פוגעת באינדיבידואליות שלנו; היא יכולה להוביל לסימביוזה, שאינה בהכרח דבר טוב.

מה שמייחד את ספרו של סאם ביירס - סופר ומבקר בריטי יליד ‭ ,1979‬ ש'אידיופתיה' הוא ספרו הראשון - הוא קודם כל בחירתו לעסוק בדמויות שיחסן לרגשות עוין או חשדני או, לכל הפחות, מורכב. לא רק רתיעה מרגש יש להן ‭ ")‬הוא אכן אהב אותה. היא אהבה אותו. זה היה נורא‭,("‬ אלא שפעמים קרובות רגשותיהן סותרים ומאיינים זה את זה: "אם ניתן להתגעגע למישהי ובה בעת לקוות לא לראות אותה שוב לעולם, הרי שכך הרגיש דניאל כלפי קתרין‭."‬ למעשה, זה רומן סאטירי עם טוויסט. הסאטירה עצמה היא גישה לא רגשנית לחיים, בני האדם בסאטירה מתוארים בעוקצנות - אלא שהדמויות המרכזיות בסאטירה של ביירס מתקשות בעצמן להרגיש או להביע רגשות. הן עוקצניות, או גולמניות, או אפילו מעט אוטיסטיות. שלוש דמויות מרכזיות יש ‭ ,'אידיופתיה'ב‬ רומן המסופר בגוף שלישי: דניאל, קתרין ונייתן, כולם בסביבות גיל ‭ .30‬ דניאל וקתרין היו בעבר הקרוב זוג. קתרין היא בחורה עוקצנית, דיכאונית וחובבת קונפליקטים. דניאל הוא איש יחסי ציבור מוצלח אבל אדם מופנם ומעט אוטיסט. נייתן הוא בחור מעורער שהתאשפז בבית חולים לחולי נפש אחרי שהתוודה באהבתו לקתרין ונדחה. כשנייתן משתחרר מבית החולים, נדברים השלושה להיפגש אחרי שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה. יש לשער שהמפגש יהיה טעון.

שלושת הגיבורים, בריטים צעירים וקשים, מוקפים בבריטים צעירים אידיאליסטים, רוחניים ורגשניים. אנג'ליקה, חברתו החדשה של דניאל, מאמינה בחשיבותה של הבעת אהבה, והאינטימיות שהיא מציעה חונקת את דניאל. חבריה של אנג'ליקה הם אקטיביסטים חדורי תחושת שליחות, שמפגינים נגד כל דבר תחת השמש, בין השאר מול מקום עבודתו של דניאל בתעשיית המזון המהונדס. וזו מעלתו השנייה של הספר: היותו קשוב לרוח הזמן. הרוח הזו מתאפיינת בחוסר רגש ושטחיות מצד אחד (יחד עם קתרין עובד גבר מכור לסקס שמנסה להיגמל, כלומר מנסה "להרגיש‭- ("‬ ומצד שני בהיפר-רגישות ובמוסרנות, צעירים שרגישותם רבה כל כך, עד ששום דבר תחת השמש אינו משתמט מלעורר אותה.

ביירס לא אומר את זה, אז אומר זאת אני: רגישות יתר והיעדר רגישות יכולים להיות שני צדדיו של אותו מטבע. אמנם ביירס כמו-מבאר את העוני הרגשי של גיבוריו ברקע המשפחתי שלהם - אביה של קתרין ואמו של דניאל נטשו את משפחותיהם כשהיו ילדים - אבל נדמה שהוא חג ברומן סביב תמה רחבה יותר, סוציולוגית יותר מאשר פסיכולוגית: בחברת מדיה כמו החברה שלנו, אנחנו נתבעים להרגיש רגשות לגבי אלף ואחד דברים שאינם נוגעים לסביבתנו המיידית (אירועי אקטואליה, דמויות טלוויזיוניות‭,(‬ ואחת התגובות לתביעה כזו היא לפתח אפתיות. טשטוש ההבדלים האלה, בין הספירה הפרטית לציבורית, בא לידי ביטוי בספר בקריירה של אמו של נייתן, שהפכה להיות סופרת הכותבת לציבור הרחב על הקשיים בגידול ילד הסובל מבעיות נפשיות.

זה רומן שנון ומלוטש מאוד. אין בו כמעט משפטי "מילוי" או משפטי "גישור‭,"‬ שנועדו רק לקדם את העלילה. כמעט כל משפט כאן טעון ומקפיץ. יש גם מעט מה לומר לגנותו של הרומן: העלילה כאן קלושה למדי. כלומר, יש סיפור - הצעידה הדרוכה לקראת מפגש השלישייה וההשערות שעולות בקורא על הפיצוץ שוודאי יתרחש בו - אבל המבנה העלילתי הזה חשוף מדי, והפיצוץ כשלעצמו לא מצדיק את ההמתנה; ישנו חוסר איזון בין ההכרזות של דניאל בפני עצמו על דפיקותו לבין דפיקותו בפועל; ניכר מאמץ מיוזע להציג את קתרין כאישה נוראית-אך-מעוררת-אהדה; ובנוסף, כמה מהמשפטים השנונים גובלים בהתחכמויות.

אבל המגרעות בטלות - לא בשישים אבל, נגיד, בשישה - וככל שקרב הרומן לסופו הצטערתי על הסיום המתקרב; עניין שאינו שכיח בקריאה ושחשיבותו להערכת ספר גדולה מאוד. בסופו של דבר, הרומן הסאטירי הזה, על אנשים קוצניים ומובסים ואנטי-רגשניים, עורר בי רגשות משמעותיים.

עוד 3 משולשים רומנטיים:
מדברים על זה > ג'וליאן בארנס
פוליטיקה > אדם תירוול
ז'יל וז'ים > אנרי־פייר רושה

בתמונה: מתוך עבודה של מונטן ורוזנבלום, 2006
אריק גלסנר 7 לילות 28/02/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

בשבחי האוטיזם 'אידיופתיה' הוא רומן שנון ואפקטיבי שקשוב מאוד לרוח הזמן מאוד אוהבים היום לדבר על רגשות. ובכן, בואו נדבר מעט בשבחו של חוסר רגש. קודם כל, חוסר רגש הוא גם סוג של רגש; אפתיות היא אמוציה מעניינת למדי. בין אם היא מסתירה תחתיה רגש חזק ובין אם לא. גישה רגשנית לחיים יכולה להיות גישה מאוד לא רגישה, בכך שהיא מחמיצה את אותם חלקים נרחבים בחיינו ובחיי זולתנו שבהם אנחנו ציניים או סתם אדישים. שנית, חוסר רגש יכול לעיתים לעזור בסקס; זו הסיבה שבגללה הפנטזיה על מפגש עם זרים מסעירה כל כך את חלקנו. שלישית, עודפות רגשית ביחס לזולת פוגעת באינדיבידואליות שלנו; היא יכולה להוביל לסימביוזה, שאינה בהכרח דבר טוב.

מה שמייחד את ספרו של סאם ביירס - סופר ומבקר בריטי יליד ‭ ,1979‬ ש'אידיופתיה' הוא ספרו הראשון - הוא קודם כל בחירתו לעסוק בדמויות שיחסן לרגשות עוין או חשדני או, לכל הפחות, מורכב. לא רק רתיעה מרגש יש להן ‭ ")‬הוא אכן אהב אותה. היא אהבה אותו. זה היה נורא‭,("‬ אלא שפעמים קרובות רגשותיהן סותרים ומאיינים זה את זה: "אם ניתן להתגעגע למישהי ובה בעת לקוות לא לראות אותה שוב לעולם, הרי שכך הרגיש דניאל כלפי קתרין‭."‬ למעשה, זה רומן סאטירי עם טוויסט. הסאטירה עצמה היא גישה לא רגשנית לחיים, בני האדם בסאטירה מתוארים בעוקצנות - אלא שהדמויות המרכזיות בסאטירה של ביירס מתקשות בעצמן להרגיש או להביע רגשות. הן עוקצניות, או גולמניות, או אפילו מעט אוטיסטיות. שלוש דמויות מרכזיות יש ‭ ,'אידיופתיה'ב‬ רומן המסופר בגוף שלישי: דניאל, קתרין ונייתן, כולם בסביבות גיל ‭ .30‬ דניאל וקתרין היו בעבר הקרוב זוג. קתרין היא בחורה עוקצנית, דיכאונית וחובבת קונפליקטים. דניאל הוא איש יחסי ציבור מוצלח אבל אדם מופנם ומעט אוטיסט. נייתן הוא בחור מעורער שהתאשפז בבית חולים לחולי נפש אחרי שהתוודה באהבתו לקתרין ונדחה. כשנייתן משתחרר מבית החולים, נדברים השלושה להיפגש אחרי שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה. יש לשער שהמפגש יהיה טעון.

שלושת הגיבורים, בריטים צעירים וקשים, מוקפים בבריטים צעירים אידיאליסטים, רוחניים ורגשניים. אנג'ליקה, חברתו החדשה של דניאל, מאמינה בחשיבותה של הבעת אהבה, והאינטימיות שהיא מציעה חונקת את דניאל. חבריה של אנג'ליקה הם אקטיביסטים חדורי תחושת שליחות, שמפגינים נגד כל דבר תחת השמש, בין השאר מול מקום עבודתו של דניאל בתעשיית המזון המהונדס. וזו מעלתו השנייה של הספר: היותו קשוב לרוח הזמן. הרוח הזו מתאפיינת בחוסר רגש ושטחיות מצד אחד (יחד עם קתרין עובד גבר מכור לסקס שמנסה להיגמל, כלומר מנסה "להרגיש‭- ("‬ ומצד שני בהיפר-רגישות ובמוסרנות, צעירים שרגישותם רבה כל כך, עד ששום דבר תחת השמש אינו משתמט מלעורר אותה.

ביירס לא אומר את זה, אז אומר זאת אני: רגישות יתר והיעדר רגישות יכולים להיות שני צדדיו של אותו מטבע. אמנם ביירס כמו-מבאר את העוני הרגשי של גיבוריו ברקע המשפחתי שלהם - אביה של קתרין ואמו של דניאל נטשו את משפחותיהם כשהיו ילדים - אבל נדמה שהוא חג ברומן סביב תמה רחבה יותר, סוציולוגית יותר מאשר פסיכולוגית: בחברת מדיה כמו החברה שלנו, אנחנו נתבעים להרגיש רגשות לגבי אלף ואחד דברים שאינם נוגעים לסביבתנו המיידית (אירועי אקטואליה, דמויות טלוויזיוניות‭,(‬ ואחת התגובות לתביעה כזו היא לפתח אפתיות. טשטוש ההבדלים האלה, בין הספירה הפרטית לציבורית, בא לידי ביטוי בספר בקריירה של אמו של נייתן, שהפכה להיות סופרת הכותבת לציבור הרחב על הקשיים בגידול ילד הסובל מבעיות נפשיות.

זה רומן שנון ומלוטש מאוד. אין בו כמעט משפטי "מילוי" או משפטי "גישור‭,"‬ שנועדו רק לקדם את העלילה. כמעט כל משפט כאן טעון ומקפיץ. יש גם מעט מה לומר לגנותו של הרומן: העלילה כאן קלושה למדי. כלומר, יש סיפור - הצעידה הדרוכה לקראת מפגש השלישייה וההשערות שעולות בקורא על הפיצוץ שוודאי יתרחש בו - אבל המבנה העלילתי הזה חשוף מדי, והפיצוץ כשלעצמו לא מצדיק את ההמתנה; ישנו חוסר איזון בין ההכרזות של דניאל בפני עצמו על דפיקותו לבין דפיקותו בפועל; ניכר מאמץ מיוזע להציג את קתרין כאישה נוראית-אך-מעוררת-אהדה; ובנוסף, כמה מהמשפטים השנונים גובלים בהתחכמויות.

אבל המגרעות בטלות - לא בשישים אבל, נגיד, בשישה - וככל שקרב הרומן לסופו הצטערתי על הסיום המתקרב; עניין שאינו שכיח בקריאה ושחשיבותו להערכת ספר גדולה מאוד. בסופו של דבר, הרומן הסאטירי הזה, על אנשים קוצניים ומובסים ואנטי-רגשניים, עורר בי רגשות משמעותיים.

עוד 3 משולשים רומנטיים:
מדברים על זה > ג'וליאן בארנס
פוליטיקה > אדם תירוול
ז'יל וז'ים > אנרי־פייר רושה

בתמונה: מתוך עבודה של מונטן ורוזנבלום, 2006
אריק גלסנר 7 לילות 28/02/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
אידיופתיה סאם ביירס

לא מכבר, במהלך כינוס משפחתי - שלגביו הטילה אמה של קתרין מה שכינתה "משמעת סיעתית", אך אחותה של קתרין בכל זאת הצליחה לחמוק ממנו איכשהו - הציגה אמה של קתרין את התצלומים שבארנקה לפני שולחן מלא קרובי משפחה שטרחו ובאו. קרובי המשפחה היו, רובם ככולם, מהסוג המזדקן, והנאתם המובטחת מתצלומים היתה תופעה שקתרין מעולם לא הצליחה להבין. מבחינתה, תשעים אחוזים מהתצלומים (ומקרובי המשפחה) נראו אותו הדבר. ילד מחייך אחד היה זהה לילד מחייך שני; לא היה כל הבדל בין חתונה אחת לאחרת; ובהתחשב בעובדה שרוב בני משפחתה נהגו לנפוש באתרים צפויים במידה מדכדכת, היתה תנובת התמונות מנסיעותיהם לחוץ לארץ אחידה למדי גם היא. בעוד קרובי המשפחה האחרים: הדודה ג'ואן והדוד דיק ובתם איזבל, שהזכירה באופן מוזר רוח רפאים, ונוסף עליהם שניים־שלושה מקומטים נטולי זהות שקתרין זכרה במעומעם אך לא היה לה כל רצון מיוחד לערוך איתם היכרות מחודשת. בעוד כל אלה הומים ומפזמים למראה התצלומים כפי שעשוי מישהו להמות ולפזם למראה קינוח יפהפה ומעורר תיאבון במיוחד, שמרה קתרין על שתיקה והעבירה את עיניה הלוך ושוב, כפי שעשתה לעתים קרובות כל כך באירועים כאלה, מפניה של אמה אל לוח המחוגים בשעונה, אף כי שני אלה לא נסכו בה כל ביטחון שהאירוע יגיע בקרוב אל קצו.

עור הארנק של אמה, שלא כמו עור הידיים שאחזו בו, היה חלק וחדש; הוא נקנה לא מכבר, כך ידעה קתרין, ב"ליברטי", שם נהגה אמה דרך קבע לשאוב שאיבת יתר ממשאביה.

"איזה ארנק יפה," אמרה דודנית מדַרגה זו או אחרת, שאין ספק כי היתה מודעת לעובדה שכל אביזר שאמה של קתרין מציגה בציבור מוכרח להוליד מחמאה אחת לפחות כדי שלא ייתחב לאלתר אל תוך שק הפריטים העזובים שהיא מפקידה בקביעות מדאיגה בחנות צדקה מקומית. עלה על דעתה של קתרין כי אילו גילו קרובי המשפחה מידה דומה של מחויבות בכל הנוגע לגברים בחייה של אמה, הרי שנסיבות חייה של אמה היו שונות למדי.

"נכון שהוא חמוד?" אמרה אמה של קתרין, כמצופה ממנה. "ליברטי. פשוט מציאה. לא עמדתי בפיתוי."

התצלומים נשמרו היטב ובמידה ראויה לציון, שכן אמה של קתרין נהגה ברוב חפציה כאילו היו עמידים לנצח ולאחר מכן, בעודה מביטה בעצב בשרידים ששבקו חיים, היתה מקוננת על האיכות הירודה שפשתה במלאכת היד של ימינו.

"רק תסתכלו," אמרה אמה של קתרין והתייחסה לתצלומים בנימת קול זהה לזו שבה השתמשה כשדנה בארנק. "נכון שהם פשוט נהדרים?"

היא העבירה בין הנוכחים את התצלום הראשון - בשחור־לבן ובגודל תמונת פספורט - ובו הייזל, אחותה של קתרין, לופתת דובון רפוי. בעיניו המתגלגלות מעלה ובטונוס השרירים הנמוך שלו נראה היצור הקטן כאילו סומם, ובכך העניק להייזל (בעיניה של קתרין, לפחות) מראה של חוטפת ילדים מרושעת.

"לדובון קראו בְּלוּט," אמרה אמה של קתרין בעוד התמונה עוברת מיד ליד, "אבל אלוהים יודע למה. הוא איבד כל צורה אחרי שהיא הקיאה עליו ונאלצנו לכבס אותו במכונה. הילדה הזאת הקיאה על כל דבר שהיה לה, בשלב זה או אחר. בחיי, גוף של גוזל."

"חבל כל כך שהיא לא הצליחה לבוא היום," אמרה מישהי.

"כן, אני יודעת," אמרה אמה של קתרין. "אבל אין לה רגע אחד לעצמה בימים אלה. היא רק עובדת ועובדת. ועוד כל העניין הנורא הזה עם הפרות..."

ראשים הנהנו בהסכמה, ואף על פי שקתרין לא היתה בטוחה, ומאוחר יותר תשכנע את עצמה שרק דמיינה, היא חשבה לרגע כי יותר מזוג עיניים אחד שלח מבט מהיר לעברה מתוך רפלקס הביקורתיות האופייני לכל כינוס משפחתי: נוכחות היתה קשורה קשר הדוק לתעסוקה. אנשים הכירו לך תודה אם באת, ומצד שני הניחו שהמִשרה שלך אינה חשובה ואינה תובענית, שכן כל קרובי המשפחה בעלי המשרות החשובות והתובעניות היו עסוקים מכדי להגיע לכינוסים שכאלה יותר מפעם בשנה, ואז היו זוכים לקבלות פנים כאבירים השבים ממסעי הצלב, ולקריאות עידוד לחזור לענייניהם עוד באותו יום שמא יפריע להם משהו בעבודתם יתר על המידה. זה כמה שנים שאחותה של קתרין התענגה על תפקידה זה, ואת קתרין הטרידה העובדה שככל שהופיעה הייזל פחות, כך נעשתה בעיני כולם יותר ויותר קדושה מעונה שעובדת עד כלות כוחותיה, בעוד קתרין, ככל שהשקיעה והופיעה יותר והתאמצה להיות קשובה למשפחתה, כך נראתה יותר כמי שמבזבזת את חייה. אבל יש להודות שהפעם היו הדברים שונים במקצת, בהתחשב בעובדה שמחצית הכבישים היו חסומים בגלל הפרות. כל מי שהגיע נראה גאה וזועף בעת ובעונה אחת, כאילו חצה אזור קרבות. לקתרין לא היה אכפת בכלל מהבקר, אבל היא נהנתה מן הכבוד הרגעי שעוררה נוכחותה, כך נראה לה.

התצלום השני הוצג רק כשהושלם הסיבוב של התצלום הראשון בין כולם. נראה בו אביה של קתרין, לבוש במעיל גשם, עומד בתנוחה מגושמת ובידיו רובה ציד.

"הנה ניק," אמרה אמה של קתרין. "הוא לא פגע בשום דבר, כמובן, אבל הוא נהנה לשחק את התפקיד. היה לו כל הציוד הדרוש, מיותר לומר, אבל זה היה ניק. חזק בתוכניות, חלש בהוצאה לפועל. צילמתי את התמונה הזאת בעצמי."

לפני שהעבירה את התמונה בין הנוכחים עצרה לרגע לשם הדגשה ובכך סחטה כמה הנהוני אהדה מדודות ודודים. מובטח היה כי אמה של קתרין תפרוט על מיתר האהדה - היא עשתה זאת מאז ומעולם, ככל שזכרה קתרין - בבואה לדון באיש שהיה אבי בנותיה, נשאר בסביבה שנתיים וערק ליוון עם אישה שפגש במרפאה כשהמתין לבדיקת רמת כולסטרול. קתרין קיבלה שתי איגרות ברכה בשנה מאביה, בחג המולד וביום הולדתה, ואיגרת בונוס אם הגיעה להישג כלשהו הראוי לציון. הוא התקשר אליה רק פעם אחת, במצב של שכרות רגשנית ובלי ספק כשהוא לפות בצבתותיו של משבר־אמצע־חיים מעיב ומערער, ואמר לה להיזהר שלא תגדל להיות כמו אחד מהוריה.

התצלום עבר סביב השולחן ואחריו באה, בתזמון מדויק, תמונה צבעונית של הוֹמֶר, הכלב של המשפחה, שלא היה הנבון בבעלי החיים וזינק אל מותו ברודפו אחר כדור טניס מעל שורת עצים כרותים כשהוא משפד את עצמו על ענף מרוסק ומותיר לקתרין, שהשליכה את הכדור, להסביר לאמה כי לא זו בלבד שבן הכלאיים היקר לה כל כך מת, אלא שיש לחלצו מהענף שלו, בעוד בתה בריאה ושלמה באופן בלתי־מוסבר ועיניה יבשות מדמעות במידה שלא תסולח.

התצלום הבא, שהתברר כי הוא האחרון, היה של דניאל, בכובע חג המולד נטוי כשיכור, מרים את כוסו מתנוחתו המלכותית מאחורי תרנגול הודו גדול וצלוי.

"אהה," אמרה אמה של קתרין. "הנה דניאל, תראו. איזה חמוד. פגשתם את דניאל? כן, כמובן, הרי הוא הגיע לאירוע ההוא לפני כמה שנים. פשוט השתגעתי עליו. קתרין המסכנה. זה הבחור שברח לך מהידיים, נכון, חביבתי?"

"לא ממש," אמרה קתרין. "לא."

"זה עדיין נושא רגיש," אמרה אמה של קתרין וחייכה אליה חיוך אמהי - דבר שעשתה אך ורק בפומבי. "דניאל מצליח מאוד בימים אלה, כמובן, שלא כמו אחרים שיישארו עלומי שם." מבטה, ששינה את צורתו כמו ספָרות נוזליות בשעון דיגיטלי, הפך נוקשה. "כמה קל להיתקע, נכון?"

היא החליקה את התמונה בחזרה אל בין קפלי ארנקה, סגרה את התפס בנקישה והשיבה את הארנק לתיק היד שלה כך שכולם יוכלו להעיף מבט אחד, קצרצר, בקתרין ואחר כך לבהות בחוסר נוחות בשולחן ולשתוק עד להגעתו הברוכה של הקפה. אז ביקשה קתרין בנימוס את סליחתם כדי ללכת לשירותים ולקרוע גליל נייר טואלט לשניים...