פרקליטי העשוקים

פרק ראשון 

קלרנס דרו, פרקליט הנרדפים

החוקים דומים לקורי עכביש: החלשים נלכדים ברשתם

ואילו העשירים והחזקים קורעים אותם.

אנכרזיס

נעשיתי לעורך דין בזכות אדם אחד, קלרנס סיוארד דרו (Clarence Seward Darrow) שמו. יד המקרה - או שמא היתה זו ידו המכוונת של אבי זכרו לברכה - גִלגלה אלי את הביוגרפיה "לצד הנרדפים",[13] שכתב אירווינג סטון על אודותיו של דרו ובה תיאר בהרחבה את פעילותו בתור עורך דין מוביל לזכויות אדם. מאבקיו ההרואיים להביס את המערכת השיפוטית המושחתת שבו את לבי. הדרך שבה הגן על ג'ון סקופס, המורה שלימד את תורת האבולוציה בטנסי והועמד על כך לדין ב־1925 במשפט הקופים המפורסם, הסעירה אותי. לא יכולתי להניח את הספר מידי.

את הספר המאובק והמתפורר מצאתי יום אחד בספרייתו העשירה של אבי, כאשר שתים־עשרה שנים אחרי מותו הפתאומי גייסה אמי את תעצומות הנפש שהיו דרושות לה לסדר את חדר עבודתו. הצעתי לעזור לה. זו היתה שנתי השנייה בלימודי המשפטים באוניברסיטה, אַכזבתי מהם היתה גדולה, ושׂשׂתי לכל תירוץ להתחמק מנוכחות בקורסים. הלימודים היו רחוקים ממה שדמיינתי. חלמתי צדק לחלשים וקיבלתי מציאות של עוד כוח לחזקים. קיוויתי להיטיב עם בני אדם ומצאתי את עצמי בדרך לקריירה שנדמתה לי כולה כשירות הרע. פעמיים עמדתי לפרוש מהלימודים וחזרתי בי, כנראה היתה זו החרדה הכלכלית שליוותה אותי כל חיי שהניאה אותי מכך. באותו בוקר אצל אמי הרגשתי שאיני יכול עוד. תכננתי לספר לה שהחלטתי סופית לעזוב את הלימודים.

ואז הגיח "לצד הנרדפים" מאחת החצרות האחוריות בספרייה של אבא. הוא הסתתר מאחורי שורה של ספרים חדשים יותר, לצד ספרים נשכחים אחרים. קראתי אותו בנשימה אחת לאורך סוף השבוע לקול מחאותיה של אמי ("באת לעזור לי לסדר או לקרוא? נו באמת, יובל!"), עד שהגעתי לפרק האחרון, שמתאר את מסע הלוויה שנערך לדרו: "עברו אלפי אנשים על פני ארונו כדי להיפרד ממנו. פועלי רכבת ופועלי פלדה בסרבליהם, פועלות ניקיון בחלוקי עבודתן, כושים נושאים סלי סעודתם בזרועם; ידועי הפחד והאימה שפנו אליו בשעתם כדי להחם את לבם כנגדו; החלשים, הנבוכים והמהססים שנתחזקו מכוח עוז לבו; ידועי התלאות, האומללים והחולים בנפשם שניסה להבהיר לעולם את מצוקתם; מורים שאת חירותם הרחיב במאבקיו; תלמידים שדעתם נתעוררה בזכות כפירתו במקודש; [...] ובשעות האפלות שלפנות בוקר באו ציפורי הלילה, היצאניות, הארחי־פרחי, הנרקומנים, הגנבים, החלכאים [...] כל אלה שזקוקים היו לידיד והיו חסרי ידידים ואשר להם היה קלרנס דרו כידיד".[14] כולם יחד שמעו את מספידיו מכנים אותו "שוחר החירות הבולט ביותר בהיסטוריה האמריקנית מאז ימיו של תומאס ג'פרסון", ובחיוך מהמרים כי "מחולל הוא מהומות בבתי הדין של מעלה כמו שעשה כאן",[15] שהרי דרו טען בחייו ש"אחת היא לו אם יגיע למרומים או לשאול, ידידים טובים כה רבים יש לו גם כאן וגם כאן".[16]

קראתי וגיליתי את המשפט שחלמתי להיות אחד ממשרתיו. המשפט שהוא שליחות ולא רק שירות. המשפט שמאמין בכוחו לתקן חברה. המשפט שדמיינתי בנעורי כשלמדתי מהנביא מיכה כי החשוב מכל יסודות הקיום האנושי הוא עשיית הטוב ("הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואַהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך").[17]

גיליתי ונשארתי. עד עצם היום הזה.

אין הרבה אגדות משפטיות כמו זאת של קלרנס דרו, שכונה בצדק "פרקליט המקוללים". הוא היה ממייסדי האיגוד האמריקני לחירויות האזרח; הוא שם את נפשו בכפו כשהתנגד לעונש מוות בזמנים שהכול תמכו בגזר הדין הזה; הוא הצליח לחלץ מעונש מוות את הנערים־הרוצחים משיקגו, לאופולד ולב, ב־1924; וכאמור ייצג בהתנדבות את ג'ון סקופס. פעם אחר פעם ייצר תקדימים וסייע לשחורים, שהופלו לרעה בתוך מערכת המשפט הלבנה והגזענית, ולכל מי שכינה "רפי השכל, המטורפים והאומללים". הוא היה דמות גדולה מהחיים, בכל מובן. אדם שבז למוסכמות והרבה לקומם ולהכעיס את אדוני השיטה (בייחוד שבה את לבי במנהגו לבוא לעתים לבתי המשפט ללא מקטורן כנדרש). הוא לא שעה לכללי אתיקה שנדמו בעיניו לא ראויים. פועל צדק אמיתי וחסר פחד בתעשיית משפט שהיתה, לרוב, מושחתת והפלתה לטובת לבני העור בעלי ההון והכוח.[18]

המשכתי וחקרתי על דרו, והתפעלותי גברה והלכה. נאומיו המפורסמים בפרשת סוויט (Ossian and Henry Sweet)[19] ריגשו אותי מאוד. לכאורה היה זה עוד סיפור אחד מני רבים על אפליית השחורים. משפחה שחורה רכשה בית בשכונה יוקרתית שכל תושביה לבנים. מהרגע הראשון דחו אותה השכנים וניסו להבריחה אך ללא הואיל. הרוחות התלהטו, וכשמשפחת סוויט השחורה נכנסה לביתה, הגיעו לשיאן. באותו לילה צבאו על הבית המון לבנים גזענים חמומי מוח וניסו לפגוע ביושביו. משפחת סוויט הגיבה בירי, ואחד התוקפים הלבנים נהרג.[20] יושבי הבית, בהם ארבעה מבני משפחת סוויט, הועמדו לדין לפני חבר מושבעים לבן והואשמו ברצח. נאום הסיכום שנשא דרו בתום המשפט הוא, לטעמי, אחד מנאומי הסנגוריה היפים ביותר בהיסטוריה. הוא ארך יותר משבע שעות, ולא בכדי נכנס לרשימת הנאומים ששינו את העולם. דרו הצליח לשכנע את חבר המושבעים לראות בירי אקט של הגנה עצמית ולזכות את הנרי סוויט. בהמשך ביטלה התביעה את יתר כתבי האישום.

"אני מתעקש כי אין דבר בתיק הזה למעט דעות קדומות. אם זה היה הפוך ואחד־עשר לבנים היו יורים והורגים שחור כשהם מגִנים על ביתם ועל חייהם נגד אספסוף שחור, אף אחד לא היה חולם להגיש נגדם כתב אישום. להפך. הם היו מקבלים מדליה! [...] זה המצב, רבותי, וזה כל מה שיש במצב הנוכחי. סלקו ממנו את השנאה ולא נותר דבר...[21]

"עכשיו, רבותי, רק עוד מילה אחת ואסיים את טיעוני. אינני גר בעיר דטרויט ואין בלבי על העיר. למעשה תמיד אזכור אותה בחיבה גדולה, בעיקר אם משפט זה יסתיים כפי שאני חושב ומרגיש שהוא יסתיים. אני אחרון האנשים שיבוא לכאן כדי לעורר שנאה על בסיס גזע או שנאה מכל סוג אחר. אין אני מאמין בחוק השנאה. אמנם ייתכן שאינני נאמן לאידיאלים שלי תמיד, אבל אני מאמין בחוק האהבה ואני מאמין שאי־אפשר לעשות דבר בעזרת שנאה. יום יבוא, אני מקווה, ואנשים יאהבו איש את רעהו וישכחו מה צבעם או דתם. עד אותו יום לא נימנה עם בני התרבות.

"אני יודע, לגזע השחור צפויה עוד דרך ארוכה. חייו של הגזע השחור היו, אני מאמין, חיים של אסון, של עוולה ושל דיכוי. החוק עשהו שווה בין שווים ואילו בני האדם לא. והרי אחרי ככלות הכול חשוב מה עשה האדם ולא מה עשה החוק. אני יודע, צפויה לו עוד דרך ארוכה, לפני שיוכל לתפוס את אותו המקום אשר על פי אמונתי עליו לתפוס. אני יודע כי צפויים סבל, יגון, מצוקה ומוות בקרב השחורים ואולי גם הלבנים. צר לי. אעשה ככל יכולתי כדי למנוע את הדבר. אציע סבלנות. אציע סובלנות. אציע הבנה. אציע את כל אותם הדברים הדרושים לחיים משותפים לבני אדם.

"רבותי, מה לדעתכם חובתכם במשפט זה? התבוננתי מדי יום ביומו באותם פנים שחורים דרוכים שהצטופפו בבית המשפט. פנים שחורים אלה מביטים כעת בכם, שנים־עשר אנשים לבנים, ומרגישים כי תקוות הגזע שלהם ופחדיו נתונים בידיכם. משפט זה עומד להסתיים, רבותי. בעבורם הוא החיים. אף לא אחד מבני צבעם יושב בחבר המושבעים. גורלם נתון בידיהם של שנים־עשר לבנים. עיניהם תלויות בכם, לבבותיהם יוצאים אליכם ותקוותיהם תלויות בפסק הדין שלכם. זה הכול. אני מבקש מכם, בשם הנאשם, בשם אותם אנשים חסרי אונים הפונים אליכם ויתרה מזאת - בשם האומה הגדולה הזאת והעיר הגדולה הזאת שעליה מוטלת החובה להתמודד עם הבעיה הזאת ולהתמודד איתה ביושר - בשם הקִדמה והמין האנושי, אני מבקש מכם לקבוע שפסק הדין במשפט זה הוא: חף מפשע! תודה".[22]

כשעצמתי את עיני יכולתי ממש לדמיין את התדהמה שנפלה באולם בית המשפט כשהוא נשא את דבריו. וכך, במרוצת השנים, כשנתקלתי שוב ושוב בשמו של דרו, הוא תמיד הזכיר לי מדוע רציתי להיות עורך דין וגם איזה עורך דין ביקשתי להיות.

רק כעבור זמן, ואני כבר שבוי בגורלי כעורך דין קהילתי הפועל בסמטאות האחוריות של החברה הישראלית, התוודעתי לגילויים שנפוצו בארצות הברית על דרו ועל דרך התנהלותו. הרשת הוצפה אז במידע המרעיש עם פרסום ספרו של ג'פרי קוהאן The People v. Clarence Darrow,[23] שבו חשף כי דרו שיחד עדים ומושבעים כדי להבטיח זיכויים או כדי לפסול חבר מושבעים במשפטים פליליים. קוהאן, שאהד את דרו, הצדיק את מעשיו בטענה שלדרו לא היתה ברירה. אם רצה לתת הזדמנות שווה ללקוחותיו הרדיקלים מארגוני העובדים מול התאגידים הגדולים שלחצו להרשעתם, היה חייב להיעזר בתשלומי שוחד, אבל התגובות נגדו בקהילה המשפטית היו חריפות עד מאוד.[24] אלן דרשוביץ, עוד אחד מעורכי הדין הגדולים מהחיים, כתב בשצף קצף:

"הייתי הרוס. לגיבור שלי לא היו רק רגלי חרס; דמותו כולה התפוררה לנגד עיני... היו מניעיו של דרו אשר היו, הראיות המשכנעות שהוא שיחד מושבעים פסלו לנצח את דרו מלשמש מופת חיקוי לפרקליטים. אין כל הצדקה להשחתת המערכת המשפטית, גם כשהדבר נעשה כדי להשוות את הסיכויים [...] קוהאן כתב בספרו שבתי הספר למשפטים אינם מלמדים שימוש באמצעים כגון שוחד [...] הסכמתי איתו. הסיבה לכך שאיננו מלמדים 'אמצעים' כאלה בבית הספר למשפטים היא שאין אלה כלים של עורכי דין. ייתכן אמנם שהם משמשים מהפכנים ואחרים הפועלים מחוץ למערכת, וייתכן שניתן אפילו להצדיקם בשיקול מהפכני של קידוש אמצעים ומטרה. אבל עורך דין, המבצע עבודה של עורך דין, אינו יכול להשתמש באמצעים כמו אלה, בלא הבדל מה הפרובוקציה הניצבת מולו. עורך הדין רשאי להתמרמר על שחיתותם של יריביו; עורך הדין רשאי לחשוף או לגנות - או אולי אפילו זכאי לפרוש מעיסוקו המשפטי ולהפוך למהפכן, אם המטרה צודקת והפרובוקציה חמורה דיה. אבל עורך הדין אינו רשאי להפוך לחלק מן השחיתות במטרה ללחום למען הצדק כעורך דין. אם דרו חצה את הקו הזה, כפי שקוהאן טוען בצורה משכנעת שחצה, כי אז אין הוא ראוי לאדרת הכבוד שנשא בגאווה על כתפיו במשך רוב המאה הזאת. אלה מאיתנו שבמשך שנים רבות ראו בדרו גיבור יתאכזבו לגלות את רגלי החרס שלו, אבל תובענותיה הנוקשות של ההיסטוריה חייבות לגבור על כל נטייה להאדרה, גם כאשר מדובר באחד הפרקליטים המעטים מאוד שהיה סיכוי להציגו כקדוש משפטי".[25]

כדי לסבר את האוזן, זו היתה התגובה הפושרת מכולן. נדמה היה שהכעס על דרו הציף את כל אוחזי העט בקרב עוטי הגלימות השחורות. תחושות של אכזבה אישית נמהלו בכעס אמיתי על ה"בגידה" של דרו. איך העז להטעות את כולם? הטהרנות המשפטית בשילוב הארס, שהוא חלק מארגז הכלים המשפטי, הפכו את פרקליט המקוללים למקולל בעצמו. היו שהציעו להוציא את פסקי הדין שלו מספרי הפסיקה או לכל הפחות למחוק את החלקים שעוסקים בו מספרי הלימוד בפקולטות למשפטים.[26]

דעתי לא היתה כדעתם. בשלב זה של חיי המקצועיים כבר הכרתי די מקרוב "משפטנים דגולים" חיים כדי לדעת שכאשר מתקרבים לאנשים "גדולים", נחשפים לרוב גם לקטנותם. אבל לא רק משום כך לא חשתי נבגד ממעשיו של דרו. ניסיוני כעורך דין בתוך מערכת משפט שלא תמיד ביקשה באמת לסייע ללקוחותי המוחלשים לזקוף את גוום גרם לי לחשוב כי ייתכן שיש צדק במעשיו של דרו. ביני לביני תהיתי: האם מעשיו של דרו אכן כה חמורים? האם מבחן התהליך לעולם מכתים את מבחן התוצאה? והרי אין מחלוקת בין המלומדים שבזכות התקדימים שיצר דרו (ובהם אף אלה המבוססים על מעשי שוחד), פעלה מערכת המשפט האמריקנית במקומות אחרים ובזמנים מאוחרים יותר באופן נכון יותר, צודק יותר וראוי יותר. כמי שייצג את המקוללים והאומללים אני מאמין שבעיניו של דרו, לא עמדה לפניו כל דרך אחרת לסייע להם ולהביא את השינוי ואת הצדק המבוקש. הרי לבעלי הכוח וההון אין צורך בשיחוד מושבעים, הם הרי יודעים להשפיע באמצעות כספם וכוחם, באופן חוקי, על השיטה כדי שזו תשרת אותם. אם כן, מה הרבותא?

במהלך שמונה שנים ניהלתי בעזרת תלמידַי בקליניקות המשפטיות של האוניברסיטה העברית בירושלים פרויקט מעקב אחרי משפטים של נעדרי ייצוג. הסטודנטים ישבו באולם במהלך הדיונים ותיעדו את הדרך שבה ממלכת הצדק פועלת, הלכה למעשה. הסטודנטים בחרו אקראית הליכים משפטיים - כמעט כולם של נתבעים במשפטים אזרחיים - שלא היו מיוצגים משום שלא היה לאל ידם לשלם על הייצוג. בלשון המעטה אפשר לומר שיחסם של השופטים כלפי הנתבעים היה פעמים רבות מחפיר. לא עניינה את שופטי ישראל עשיית הצדק, לא נגעה ללבם המצוקה נטולת הייצוג שזעקה באולמותיהם. נעדרי הייצוג היו עבורם התיקים הכי מהירים להכרעה, וזו כמעט תמיד היתה לרעתם. תיקים "פעוטים" אלה אפשרו לשופטים להפגין יעילות, ולמנהל בתי המשפט להציג מספרים יפים על "קיצור פרק הזמן של התיקים המחכים להכרעה במערכת המשפט". במקומות שבהם הופיע פרקליט צמרת, מהסוג שהשופטים נוהגים להתרפס לפניו, העוול והעיוות היו גרועים אף יותר. ניסיון רע זה, שתיארתי בספרי "זרים במשפט",[27] גרם לי לחשוב מחשבות שניות על הביקורת שהוטחה בדרו.

האם לא היתה הביקורת נגועה בטהרנות יתר? כזו המאפיינת את אלה שלעולם לא ידעו מהו הטעם בפיך כשאתה נכנס לאולם בית משפט ויודע כי אין לך או ללקוח שלך סיכוי כלשהו, משום שמנגד יש פרקליט אחר בעל השפעה או תובע בעל הון או חבר מושבעים המשקפים חברה גזענית או שופט שהמערכת לוחצת עליו להכריע מהר, ואתה המקרה הקל והנוח ביותר לשפר את הסטטיסטיקה?

לא, אני לא הייתי משחד מושבעים ולא הייתי נוקט שום פעולה לא חוקית, ואולם, איני פועל בתקופה משפטית חשוכה כמו זו אשר בה פעל דרו. עם כל הביקורת שלי על מערכת המשפט של ימינו, בכל זאת היא שקופה יותר, מבוקרת יותר ועל כן טובה יותר. ובכל זאת קל לי להזדהות עם המצוקה של דרו, שכן גם היום, אף שהמערכת טובה וצודקת עשרות מונים מזו שהיתה קיימת בזמנו, עדיין אין לחלשים, לידועי התלאות ולאומללים המקוללים שבאים בשעריה סיכוי רב לקבל צדק. הם נעדרים שוויון הזדמנויות אמיתי בחברה, וכפועל יוצא מכך גם במשפט, שמשקף את הדעות הרווחות בחברה שבה הוא פועל.

המשורר חזי לסקלי כתב פעם על שירה שהיא "חייבת לעמוד ולדבר. לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר בשפתו של הגרב שגרם לקלקול. שירה חייבת לרקוד, ולצייץ בשפתו של העכבר המתגורר מתחת לבמה ונחרד מעדינותו המופרזת של המחול... שירה יכולה לבנות בית מגורים, בית חולים, בית ספר, בית סוהר, בית כנסת אך היא מעדיפה לגלות באר חלב באמצע עיר".[28] לטעמי כך גם צריך לנהוג המשפטן המבקש לחולל תיקון חברתי. לרקוד לפי הכללים, אבל גם לצייץ בשם אלה שמתגוררים מתחת לבמה המשפטית ונחרדים מזעזועיה. לעמוד על מכונת כביסה, אבל גם להשמיע את קולו המושתק של הגרב שגרם לקלקול. כמו השירה, גם עריכת הדין חייבת "להיות קבורה באדמה ולדבר בשפתם של המתים". וזה לטעמי מה שעשה דרו. ובזכות מעשיו הצליח, כחזיון תעתועים, להפוך את המשפט בשנים החשוכות ביותר באמריקה לבאר חלב של תקווה. את זה איש לא יוכל לקחת ממנו. גם לא טהרני העתיד.

גם לקלרנס דרואים הבאים - אשר יעזו, יפרצו ויעשו שימוש במשפט לתקן עולם מקולקל - אני מקדיש את הספר הזה. דרך צלחה.