ברטוק

פרק 1: ילדות

בלה ברטוק האב. משפחת ברטוק התגוררה בעיירה נוֹג'סֶנְטְמיקְלוֹש[4] שבטרנסילבניה, השוכנת כשני קילומטרים וחצי מנהר מורש (Mures); ליד העיירה עובר הארנקה (Aranca), פלג מים מנהר מורש. מי שישוטט באזור לא יתעלם מיופיו — רבים בו שדות מוריקים ומטעים, ועגלות עמוסות עושות דרכן תדיר מגני הירק לשוק שבעיירה.

האב בלה היה מנהל בית הספר החקלאי בעיירה. משפחת הרוזנים לבית מקו (Mako) הקימה את בית הספר בשנת 1799 וחשיבותו בחיי האיכרים באזור הייתה רבה. שם למדו את השיטות החקלאיות החדשות, הן להלכה הן למעשה. מנהל בית הספר אף ערך כתב עת חקלאי למען חקלאֵי האזור. היה זה מרכז חשוב שאליו פנה החקלאי שחיפש ייעוץ בנושאים מקצועיים. בשנת 1863 החלה הממשלה לתמוך במוסד והוא השתלב ברשת הפיקוח הממשלתית. הממשלה אף בנתה בניין חדש וגדול עבור בית הספר. המבנה הישן ובו קומה אחת שימש כעת בית מגורים למנהל ולמשפחתו.

בשנת 1876 הגיעה לעיירה צעירה בת עשרים ואחת, פאולה בויט, שסיימה את לימודיה בסמינר למורים בעיר פוז'וני ונשלחה לנוג'סנטמיקלוש לשמש מורה בבית הספר היסודי. בשנת 1880 נישאה הצעירה למר בלה ברטוק. בעשרים וחמישה במרס 1881, כאשר נודע בעיירה שלבני הזוג פאולה ובלה ברטוק נולד בן, ביקשו הכול לשמח את מנהל בית הספר החקלאי, שהיה אהוב על כל מיודעיו.

אורחים רבים הגיעו לבית הספר, וכאשר ניגנה תזמורת העיירה נעימות עַם שונות, נענה כל הציבור והשתתף בשירה. עם הישמע מחולות העם האהובים, מיהרו צעירי המקום להזמין את בנות זוגם לריקוד צ'רדש. לאחר ההפסקה כבר ניצבה קבוצת גברים משולבי ידיים מוכנה לפתוח במחול הוֶורבּונקוש שהִרבו לרקוד בתקופת שירותם הצבאי. המחולות נמשכו עד שעה מאוחרת והשמחה הייתה רבה.

באותו יום שוחררו תלמידי בית הספר לבתיהם מוקדם מהרגיל. הייתה זו שמחתו של מנהלם האהוב. הוא, שהיה חתן השמחה, אף ניגן בצ'לו והשתתף בנגינה בתזמורת החובבים של העיירה שהקים.

הכול ביקשו לברך את בני הזוג ברטוק להולדת בנם בכורם, שנקרא בלה, כשם אביו. ומי לא הכיר את המשפחה? סבו של הרך הנולד, בלה ויקטור יאנוש, הגיע לעיירה בשנת 1863. הוא היה בעל השכלה חקלאית רחבה ושימש מנהל בית הספר החקלאי. ברטוק זכה לכבוד רב בזכות מסירותו; הוא העלה את הרמה האקדמית, ובתקופתו נהרו לבית הספר תלמידים מכל רחבי המחוז.

בין המברכים היו איכרים בוגרים שזכרו לטובה את סבו של הרך הנולד ובאו לברך את הבן שניהל את בית הספר משנת 1877 לאחר מות אביו. אכן תינוק נאה היה הרך הנולד, שופע בריאות ומסב שמחה להוריו.

כבר למחרת חזרו החיים למסלולם והאדון ברטוק חזר לעבודתו במלוא המרץ, כדרכו. לא קלה הייתה עבודתו של מנהל בית הספר. במחוז חיו זה בצד זה ארבעה מיעוטים אתניים: הונגרים, רומנים, סרבים וגרמנים. כל מיעוט קינא למוצאו והדבר גרם סכסוכים לא מעטים. המנהל נאלץ לפַנות חלק ניכר מזמנו לטיפול בבעיה זו. תפקיד המנהל בבתי הספר בהונגריה כלל גם תיווך וגישור בין קבוצות המיעוטים שהסכסוכים ביניהם הגיעו לא פעם למהלומות. במקרים לא מעטים סירבו מנגנים בתזמורות לנגן את ההמנון הלאומי ההונגרי כיוון שהיה זר להם. אכן עבודה קשה ומסובכת הייתה מנת חלקו של מנהל בית הספר החקלאי בעיירה. לעת ערב היה יוצא לביתו. ממהר היה, כל הדרך השתעשע במחשבה שהנה יראה את בנו הקטן, שאהב מאוד לשחק אתו והעניק לו הנאה ושמחה. כך השתחרר מדאגותיו. לאחר מכן, כשישב לאכול, הקשיב לרעייתו האהובה וזו סיפרה לו על אירועי היום. אחרי כן היה מספר לה על ההתרחשויות בבית הספר.

יום אחד חזר לביתו עייף וייגע, וכדרכו רץ מיד אל מיטת בנו, אך הפעם הופתע מאוד כשלא מצא אותו במיטתו. המטפלת חשה אחריו כדי לספר לו את אשר אירע.

"קרה משהו?" שאל.

"ילדך חלה," ענתה המטפלת, "בבואי לכאן הבחנתי שהוא מכוסה כולו בפריחה אדומה. הזעקתי את רעייתך מבית הספר. המראה לא מצא חן בעיניה ומיד לקחה את הבן לרופא."

"כנראה חלה במחלה רצינית," אמר, "פאולה לא תמהר לרופא אלא אם היא סבורה שהמקרה אינו פשוט." עודם מדברים ופאולה נכנסת נושאת את בנה בזרועותיה והוא אכן מכוסה כולו בפריחה אדומה.

האב הביט בבנו וברעייתו חליפות, לבסוף שאל: "ובכן, מה אמר הרופא? אני מקווה שהמקרה אינו חמור."

"הוא נתן לי הוראות אחדות ואף רשם תרופות," אמרה האם, "אך לפי מראה פניו הבנתי שאין הוא מסוגל לומר בדיוק מהי מחלתו של בננו וכיצד תתפתח." בעדינות רבה הניחה פאולה את התינוק במיטתו והתיישבה לנוח.

"יקירי," אמרה לבעלה, "אל תפריע לעצמך, אל תדאג, אטפל בבננו עד שיבריא."

"אני מאמין לך," אמר בעלה, "את אישה לוחמת ולא תוותרי."

"כל כך כואב לי הלב," אמרה פאולה, "תינוק בן שלושה חודשים וכבר הוא צריך לסבול כל כך! הנה, אני רואה שהתפרחת שהתחילה בפניו הולכת ומתפשטת בכל גופו."

חמש שנים נמשכה המחלה. מדי פעם, כשקיבל הילד חום, חלפה התפרחת, כאשר ירד החום — חזרה. אמו טיפלה בו במסירות.

גילויי כישרון מוקדמים. למרות הכול גדל בלה והתפתח, ולשמחת ההורים אף גילה יחס מיוחד למוזיקה.

האם הייתה פסנתרנית טובה וגם האב ניגן בפסנתר. מדי פעם, כשההורים ניגנו דואטים, היה בלה מפסיק את משחקיו, מניח את הצעצועים ומקשיב. הראשון שגילה זאת היה האב שאמר לרעייתו: "פאולה, הבה ננגן וברגע מסוים תפני לאחור ותסתכלי על בלה. תגלי דבר מעניין שוודאי ישמח אותך." לאחר שניגנו דקות אחדות פנתה פאולה לאחור וראתה שהילד הניח את צעצועיו והיה מרוכז כולו בהאזנה לנגינה.

כדי להיות בטוחה שהתופעה אינה מקרית פנתה פאולה אל בעלה ביום אחר ואמרה: "בלה יקירי, הבה ניגש אל הפסנתר, אני רואה שהקטן מרוכז מאוד במשחק, אני מבקשת לוודא שאין זו תופעה חולפת ושבהשפעת הצלילים אכן ינטוש את צעצועיו ויקשיב."

שניהם ניגשו לפסנתר והחלו לנגן. האם בסקרנותה פנתה פעמים אחדות לעבר בנה וראתה שאכן נטש הילד את המשחק והקשיב. לפתע הפסיקה האם את הנגינה, רצה אל התינוק, עטפה אותו בנשיקות רבות ובחיבוקים וחזרה אל הפסנתר. "לא יכולתי להתאפק," אמרה לבעלה, "הבה נמשיך לנגן, אני מבינה שילדנו הוא ילד מוזיקלי וזה משמח אותי."

יום אחד ישב הילד בחדר שעה שהמטפלת טיפלה בלבנים וכדרכה שרה שירי עם. כך שרה שיר אחרי שיר ולא נתנה דעתה שהילד עוקב אחרי שירתה. לפתע פרץ הילד בצחוק ומחא כפיים. המטפלת הבינה שהילד מקשיב לה, אך המשיכה בשלה ושרה להנאתה.

כאשר חזרה פאולה מבית הספר אמרה לה המטפלת: "בלה שלנו מקשיב לשירים שאני שרה ושמתי לב שהוא אוהב שיר מסוים יותר מן האחרים."

"איך הגעת למסקנה זו?" שאלה האם.

"שרתי את השירים וכאשר הגעתי לשיר מסוים, מחא הילד כפיים ופרץ בצחוק רם. אחר כך המשכתי לשיר וחזרתי על שיר זה שלא במתכוון ובלה הגיב כמקודם. מכאן הבנתי שהוא אוהב את השיר."

באחד הימים כאשר חזרה פאולה מעבודתה מצאה את בנה מתייפח. "מדוע אתה בוכה ילדי?" שאלה אותו פאולה. בלה הצביע על המטפלת ששרה באותו זמן שיר עצוב.

"אל תבכה בני," אמרה לו האם ונשקה לו.

כעבור דקות אחדות שמעה את בנה צוחק ומוחא כפיים. עתה שרה המטפלת שיר שמח. התופעה אך שמחה את פאולה שאמרה לעצמה: 'ילדי הוא ילד מוזיקלי ותגובותיו מעידות שהוא מבין את תוכנם של השירים.'

כדי לוודא זאת נהגה מדי יום לשבת ליד הפסנתר, לנגן שירים שונים ולבחון את תגובותיו. כאשר שמע הילד שיר שאהב, צחק בכל לִבו ומחא כפיים. לבעלה אמרה: "בלה שלנו יהיה מוזיקאי. הוא מבחין בין השירים ומגיב בבירור לשירים שהוא אוהב. ולא רק זאת, אלא שהוא מושך לי בסינר ומבקש שאגש לפסנתר לנגן. מובן שיגיב במחיאות כפיים רק כאשר אנגן את השיר 'המעניין'. אתמול ניגנתי סונטה מאת מוצרט, הוא ישב בשקט ושיחק בצעצועים אך אוזניו היו כרויות. כאשר הגעתי לקטע שמצא חן בעיניו הפסיק את משחקו וצהל בקול. והרי אינו אלא בן שנה וחצי."

"הדבר מעיד גם על טעם," אמר האב, "אמנם הוא מבחין באופי השירים וזאת בהחלט מעלה, אך הבחירה שלו מעידה על טעם טוב וזה משמח אותי."

פאולה הייתה נאמנה להחלטתה והקדישה לילד את כל מרצה. לקחה אותו לטיולים בטבע כדי לחזות בתופעות השונות. הם התבוננו בציפורים במעופן, למשל, והוא התעניין גם בסוגי הציפורים ושם לב להבדלים ביניהן. האם אף סיפרה לו על מסעות הציפורים. גם מטיולי העננים בשמים לא התעלם ואף יכול להביט זמן רב בסוגי העננים. פאולה הייתה מותקפת בשאלות רבות. יום אחד כאשר חזרה עם בנה מטיול ישבה וקראה בספר. כאשר חזר בעלה מבית הספר וראה אותה קוראת, שאל אותה, "איזה ספר את קוראת כך בעיון?"

"אני קוראת מעט על בעיות האקלים," אמרה פאולה. "היום שאל אותי בנך לאן מטיילים העננים. וכי יכולתי להסביר לו לאן הם מטיילים? ולא רק זה, בבוטניקה הוא שואל אותי את השמות של כל העצים שאנו פוגשים בדרכנו, וכך גם שמות של חרקים. אני מרגישה שלימודי בסמינר למורים אינם מספקים את סקרנותו של הילד שלנו."

לעתים נהגו לעמוד זמן רב ולהתבונן באיכרים החורשים את אדמתם, או באיכרות הקוטפות פירות במטעים. הילד אהב מאוד לעקוב אחר חרקים; בראותו נמלה נושאת עלה גדול על גבה היה שואל את אִמו: "לאן הולכת הנמלה?"

"עקוב אחריה," ענתה האם, "ותמצא את הבית שלה."

הילד לא התעצל ועקב אחרי הנמלה עד שהגיעה לקן. עתה צצה שאלה חדשה: "מדוע מכניסה הנמלה את העלה לקינה?"

לעתים ראה תולעת מטיילת על ענף ושוב הציף את אִמו בשאלות.

לימים המשיך להתעניין בחיי החרקים ובכל פעם שפגש בחרק היה מתעכב לידו ומנסה להגדירו. בִּרבות הימים רכש ידע רב בנושא והיה משוחח עליו עם ילדיו שלו. ואכן, ספרייתו הגדולה כללה גם ספרי בוטניקה וזואולוגיה.

בלה היה, כאמור, ילד סקרן וביקש להבין את תופעות הטבע שחזה סביבו. מקום חביב עליו היה הנהר. שם היו הוא ואמו משוטטים ומשחקים וכמובן בונים בתים, משחקים בכדור וגם משתעשעים במים. כך חלפו הימים והקשר בין האם ובנה התחזק מאוד.

יום אחד, כאשר חזר האב לביתו, נמצאו בבית אורחים אחדים וילדיהם, אך בנו לא נמצא ביניהם. הוא שאל את רעייתו: "פאולה יקירתי, אולי תאמרי לי היכן בלה?"

"גש למיטתו, שם תמצא אותו," ענתה האם. "אם תצליח להביאו לכאן אשמח מאוד."

ניגש האב למיטה וראה את בנו ניצב לידה ואינו מסכים להצטרף לאורחים.

"בוא אִתי ושב על ברכַּי," שידל האב את בנו.

"אני לא רוצה להיות עם הילדים," ענה הבן. כל השתדלויותיו של האב היו לשווא. הילד חיכה עד צאת האורחים מן הבית. הוא חש היטב שהילדים מסתייגים ממנו, הם לא יכלו לשאת את מראה פניו עם הפריחה, או שהוריהם היו מדברים בבית ומזהירים אותם לבל ייגשו אליו. היו שכינו אותו בכינויי גנאי. כיוון שהיה ילד רגיש הבין היטב את הסיבה, לכן מיאן לצאת מן הבית או להימצא בחברת ילדים כל זמן שסבל מן המחלה. כאשר יצא עם אִמו לטייל נהג לבקש ממנה להתרחק מחברה כדי לא להיחשף במומו. התפרחת שעטפה את גופו גרמה לו סבל רב, אך הוא הגיב בסבלנות לסבלו ואף נמנע מלהביט בגופו כי בעצמו נרתע ממראהו. אך תמיד היה חוזר על דברי אִמו שנהגה לומר: 'עוד תגדל, הכול יעבור ותהיה ילד יפה בלי פריחה.'

הילד גדל וגילה שכאשר חום גופו עולה נעלמת הפריחה. הוא החל בוחן את גופו מדי יום, בתקווה לגלות שינוי כלשהו. האב, שגילה את השינוי בהתנהגותו, סיפר זאת לאם שאמרה: "גם אני שמתי לב, זה מעיד שהילד מקווה לשינוי, אני מקווה שעד שיגיע לבית הספר תיעלם הפריחה. בינתיים אלמד אותו לקרוא ולנגן כדי שירגיש את יתרונו על פני ילדים אחרים ויתחזק ביטחונו העצמי."

"אני מבין שהתבודדותו הכפויה מעוררת את סקרנותו," אמר האב, "בעוד ילדים אחרים רצים ברחובות ומשחקים, ילדנו מתרכז בהאזנה למוזיקה ובמעקב אחר תופעות הטבע. אל נזלזל בכך, כוח הספיגה בגילו הוא עצום. זיכרון הילדות הוא עשיר ביותר."

למחרת כאשר חזר האב מבית הספר, חש שרעייתו מבקשת לומר לו דבר. כאשר סח לה את תחושתו אמרה לו פאולה: "אכן יש לי משהו מעניין לספר לך, אך לפני כן שב, שתה ואכול משהו, אתה נראה עייף וייגע. אני מקווה שלא נאלצת להרגיע שוב את הסרבים והרומנים."

"פאולה יקירתי, אין מה לעשות, הסכסוכים בין הגזעים יימשכו. לדאבוני, זו תופעה יומיומית. הוריהם מסיתים אותם; רק הפרדה מוחלטת תפתור את הבעיה."

בעת שאכל אמר לרעייתו: "אני ממש סובל כשאני רואה את בלה יושב בבית ומסרב לצאת בין הילדים. מה שקרה אתמול היה מצער מאוד. ילדי השכן הם בני גילו, אבל הוא אינו מוכן לגשת אליהם."

"גם הם אינם מעוניינים בחברתו," ענתה פאולה, "הבה נניח לבלה להתבייש, לא נוח לו לחשוף את מראהו. הדבר שרציתי לומר לך הוא, שעקבתי לאחרונה אחר מעשיו בחדר הרחצה וראיתי שהילד ממשיך לגשת אל הראי כדי לבחון את פניו ולראות אם חל שינוי כלשהו בפריחה. לא ניגשתי אליו כדי שלא יחשוד שאני עוקבת אחריו, אך הוא ניגש אלי והראה לי מקומות אחדים בגופו שהיו נקיים מפריחה. אמרתי לו שזה סימן שהמחלה תחלוף ואין לו מה לדאוג."

ברטוק לומד לנגן. בלה גדל והתפתח. בהיותו בן שלוש הפתיע אותו האב והביא לו תוף. בלה היה מסתובב בבית ומתופף להנאתו. עתה הבחינה האם בתופעה חדשה. כאשר נמצא התוף בידי הילד והיא מנגנת קטע במשקל זוגי, מיד מלווה בלה את הקטע בתיפוף מתאים. כאשר עברה לקטע חדש במשקל משולש, הפסיק הילד את הליווי, הקשיב רגע והמשיך ללוות במשקל החדש. בגיל ארבע ידע בלה לתופף שירים רבים במקצבים ובמשקלים שונים.

באחד הימים ישבו בני הזוג לסעוד את לִבם והנה שמעו את בלה מנסה את כוחו בנגינת שיר ידוע בפסנתר. הם הפסיקו את הסעודה ופנו לאִטם לחדר אחר. להפתעתם ראו את בנם עומד ליד הכלי ומנגן באצבע אחת את השיר.

"האם אתה יודע לנגן בפסנתר עוד שירים?" שאלה פאולה.

"כן אמא," אמר הילד, "כבר למדתי עוד שירים," ומיד החל לנגן שיר אחרי שיר שלמד במשך הזמן.

"האם אתה אוהב לנגן בפסנתר?" שאל האב המופתע.

"אני אוהב מאוד לנגן ואני רוצה ללמוד," אמר הילד.

"כאשר תגדל, אמא תלמד אותך לנגן בפסנתר," אמר האב לבנו ואחר פנה לרעייתו: "מה דעתך על הילד? הוא כנראה מחכה מדי יום בסבלנות עד שהפסנתר יתפנה ואז הוא ניגש ולומד לנגן את השירים המוכרים לו. זה ממש מוצא חן בעיני. לא תהיה לך ברֵרה אלא להתחיל ללמד אותו בקרוב."

"יש לו באמת זיכרון טוב," אמרה פאולה, "שיר שלמד נחקק בזיכרונו מיד, לעולם לא יטעה אם יתבקש לחזור ולנגן אותו. אני סבורה שאתחיל ללמד אותו כשיגיע לגיל חמש."

ואכן בגיל חמש החלה פאולה ללמד את בנה לנגן בפסנתר.

בהיותו בן ארבע נולדה אחותו, אלזה. ואז שאל האב את בנו: "האם תרצה לנגן לאחותך את השירים שלמדת?" ללא היסוס ניגש בלה אל הפסנתר ולשמחת לב כולם ניגן לכבודה חמישה שירים.

בגיל חמש רצה האב לשמח את בנו ולקח אותו להאזין לקונצרט של התזמורת המקומית. התזמורת ניגנה באחת המסעדות במקום. הנגינה שימשה מוזיקת רקע לסועדים. הרפרטואר כלל מחולות שונים ומחרוזת של פתיחות תזמורתיות. כשהלכו הביתה לאחר הקונצרט שאל האב את בנו: "האם מצאה חן בעיניך הנגינה?"

בתשובה אמר בלה: "הפתיחה של רוסיני 'סמירמיס' מצאה חן בעיני, אבל איני מבין מדוע אנשים ממשיכים לאכול כאשר מנגנים מוזיקה כה יפה, ואינם מקשיבים."

"אנשים צריכים ללמוד להקשיב," השיב האב לבנו, "מוזיקה אינה שפה קלה. לא כולם לומדים לנגן או יוצאים להאזין למוזיקה. אני מקווה שאתה תתמיד כדי שתוכל ליהנות משפה מרתקת זו."

התקדמותו של בלה בנגינה הייתה מהירה. בכל הזדמנות ניגש לנגן בפסנתר. כעבור שנה, שאל אותו אביו בחיוך: "ובכן בלה, אתה כבר לומד זמן רב, האם אתה מוכן לנגן אתי דואט בארבע ידיים?"

"אני מוכן," ענה בלה לאביו המופתע, שלא התכוון ברצינות בשאלתו.

התווים הונחו על גבי הפסנתר והנגינה החלה. לאחר שסיימו את הדואט הראשון, הניח האב דואט נוסף, קשה יותר. גם עליו התגבר והוא רק בן שש. כך עברו על פני יצירות אחדות והילד קרא אותן בהצלחה רבה למרות שלא למד אותן. האב המאושר הבין שלבנו יש פרימה ויסטה[5] מעולה. לפתע שמעו מחיאות כפיים. השניים פנו לאחור וראו את האם המאושרת מוחאת כפיים בעוז.

"ממתי את נמצאת כאן?" שאל האב.

"מרגע ששמעתי את הדואטים ולא האמנתי למִשמע אוזני," אמרה, "אתה ודאי זוכר שאמרתי שבלה שלנו יהיה מוזיקאי. היום נוכחת בזאת."

"אכן כך, רעייתי," אמר האב, "אני זוכר שדיברת על כך והיום קיבלתי אישור מבני."

ערב אחד ישבו האב ובנו באחד החדרים. האב קרא, והבן הכין שיעורים. האם ניגנה בפסנתר בחדר הסמוך. ברגע מסוים הבחין האב שבנו שר בשמות התווים את אחת הנעימות שניגנה האם בחדר הסמוך. האב המופתע הפסיק לקרוא והקשיב. האם ניגנה סונטה כלשהי והבן בהיסח הדעת חזר שוב בתווים על הנעימה. כדי להיווכח שהשערתו נכונה קרא לרעייתו ואמר: "פאולה יקירתי, דומני שלבננו יש שמיעה אבסולוטית,[6] חזרי בבקשה לחדר השני ונגני לאט תווים שונים ללא סדר. אני אבקש מבלה לחזור על התווים בשמותיהם."

כך עשו, ובלה חזר על התווים בשמותיהם. פאולה הפסיקה את הנגינה וביקשה מבנה לשיר את מה ששמע ואכן נוכחה לדעת שלבנה יש שמיעה אבסולוטית. עתה עברו השלושה לחדר הפסנתר ובלה התבקש לשיר צלילים שונים בשמותיהם. הוא עשה זאת ללא קושי.

לבעלה המאושר אמרה פאולה: "אני שמחה לגלות שלבננו יש עוד סגולה מוזיקלית חשובה."