להגן על ג'ייקוב

1 | בפני חבר המושבעים הגדול

מר לג'ודיס: ציין את שמך לפרוטוקול בבקשה.

עד: אנדרו בַּארְבֵּר.

מר לג'ודיס: במה אתה עוסק, מר בארבר?

עד: הייתי תובע במחוז הזה במשך 22 שנים.

מר לג'ודיס: "היית". במה אתה עוסק כיום?

עד: אפשר לומר שאני מובטל.

באפריל 2008 זימן אותי ניל לָג'וּדיס להופיע סוף סוף בפני חבר המושבעים הגדול. אבל זה היה כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי בשביל התיק שלו, ללא ספק, אבל מאוחר מדי גם בשביל לג'ודיס. המוניטין שלו כבר נפגע ללא תקנה, וכך גם הקריירה שלו. תובע יכול להסתובב עם מוניטין פגום במשך זמן מה, אבל עמיתיו יארבו לו כמו זאבים ובסופו של דבר הוא ייאלץ להסתלק, לטובת הלהקה. ראיתי את זה קורה הרבה פעמים: תובע יכול להיות חסר תחליף יום אחד, ולהישכח למחרת.

תמיד היתה לי חולשה לניל לג'ודיס (מבטאים את זה: לָה־ג'וּ־דיס). הוא הגיע לפרקליטות המחוז כעשר שנים קודם לכן, בוגר טרי של הפקולטה למשפטים. הוא היה בן עשרים ותשע אז, נמוך, עם שיער מקליש וכרס קטנה. כיוון שהיו לו יותר מדי שיניים בפה, היה עליו לסגור אותו בכוח, כמו מזוודה שעלתה על גדותיה, דבר ששיווה לו הבעה חמוצה וקפוצת שפתיים. נהגתי להזכיר לו שוב ושוב לא לכווץ כך את פניו מול המושבעים - איש לא אוהב שמזעיפים אליו פנים - אבל הוא לא שלט בזה. הוא היה נעמד מול חבר המושבעים, מטלטל את ראשו ומכווץ את שפתיו כמו כומר או מורה קפדנית, ועורר אצל כל אחד מהמושבעים דחף נסתר להצביע נגדו. במשרד התאפיין לג'ודיס בהתנהגות חנפנית ותככנית וספג לא מעט לעג. שאר התובעים נטפלו אליו, אבל לא רק הם אלא גם אנשים שלא עבדו במשרד - שוטרים, מתמחים, מזכירות - אנשים שלא נהגו בדרך כלל להביע בוז כלפי תובע בצורה גלויה כל כך. הם כינו אותו מִילְהאוס, על שם דמות עלובה ממשפחת סימפסון, והמציאו לו המון כינויים: לה־אינפנטיל, לה־דביל, פרקליטִיס ועוד. אבל בעיני, לג'ודיס היה בסדר. הוא היה פשוט תמים. הוא היה מסוגל לנפץ לרסיסים חיים של אנשים מתוך הכוונות הטובות ביותר ובלי נקיפות מצפון. שהרי הוא רדף רק אחרי הרעים. זוהי הטענה המופרכת של התובע - הם אנשים רעים, הרי אני תובע אותם - ולג'ודיס לא היה הראשון שהלך שולל אחר הטענה הזו, לכן סלחתי לו על צדקנותו. אפילו חיבבתי אותו. נמשכתי אליו דווקא בשל המוזרויות שלו, שמו הבלתי אפשרי, השיניים הבעייתיות - שאותן היה כל אחד מעמיתיו מיישר כבר מזמן בעזרת פלטה יקרה, באדיבות כספם של אבא ואמא - ואפילו בגלל האמביציה הגלויה שלו. בעיני, היה משהו בבחור הזה. איזו נחישות שבזכותה עמד איתן לנוכח כל הבוז שספג, והמשיך לספוג ולספוג. הוא היה ללא ספק ילד ממעמד הפועלים הנחוש להשיג בעצמו את הדברים שכל כך הרבה אחרים קיבלו על מגש של כסף. מהבחינה הזאת, וזאת בלבד, נראה לי שהוא היה בדיוק כמוני.

עכשיו, קצת יותר מעשור לאחר שהגיע למשרד, ולמרות כל המוזרויות שלו, הוא הגשים את שאיפותיו, או כמעט הגשים. ניל לג'ודיס היה המשנה לפרקליטת המחוז, מספר שתיים במשרד פרקליטות המחוז של מידלסקס, יד ימינה של הפרקליטה וראש סגל התובעים במשרד. הוא החליף אותי בתפקיד - הילד שפעם אמר לי, "אנדי, יום אחד אני רוצה להיות בדיוק כמוך." הייתי צריך לדעת שכך יהיה.

המושבעים שישבו בחדר של חבר המושבעים הגדול באותו בוקר היו שרויים במצב רוח מדוכדך ותבוסתני. הם ישבו שם, כמעט שלושים איש ואישה שנבחרו באקראי ולא השכילו לחמוק ממילוי חובתם כמושבעים, דחוסים בכיסאות בית ספר שאל משענת היד שלהם מחובר לוח כתיבה בצורת דמעה. בשלב זה הם כבר הבינו את תפקידם די טוב. מושבעים בחבר מושבעים גדול משרתים בתפקיד כמה חודשים, והם מבינים די מהר מה הסיפור: תאשים, תצביע באצבע, תנקוב בשמו של האיש הרע.

דיון של חבר מושבעים גדול אינו משפט. אין שופט בחדר וגם לא סנגור. התובע הוא שמנהל את העניינים. זוהי חקירה שאמורה למעשה לבדוק את כוחו של התובע, מאחר שחבר המושבעים מחליט אם יש ברשותו מספיק ראיות כדי להעמיד את החשוד למשפט. אם יש די ראיות, חבר המושבעים הגדול מתיר לתובע להגיש כתב אישום, הכרטיס שלו לבית המשפט המחוזי. אם לא, המושבעים משיבים כי "אין סיכוי סביר להרשעה" והתיק נסגר עוד לפני שהמשפט החל. מקרים כאלו הם נדירים. רוב המושבעים מאשרים את כתב האישום. ולמה לא בעצם? הם שומעים רק צד אחד של הסיפור.

אבל נדמה לי שבתיק הזה המושבעים ידעו שאין ללג'ודיס שום עילה. לא היום. אין סיכוי שהאמת תתגלה, לא כשהעדויות כל כך מעופשות ומוכתמות, לא אחרי כל מה שקרה. עברה כבר יותר משנה, יותר משנים־עשר חודשים מאז נתגלתה בחורשה גופתו של נער בן ארבע־עשרה כשבחזהו שלושה פצעי דקירה מסודרים בשורה, כאילו ננעץ בו קלשון. אבל זה לא היה בגלל הזמן שעבר, לא רק. זה היה בעיקר בגלל כל השאר. מאוחר מדי, וחבר המושבעים הגדול ידע את זה.

גם אני ידעתי את זה.

רק לג'ודיס לא נרתע. הוא כיווץ את שפתיו בסגנון המוזר הזה שלו. הוא סקר את ההערות שרשם לעצמו על בלוק כתיבה צהוב והרהר בשאלתו הבאה. הוא עשה בדיוק מה שלימדתי אותו לעשות. הקול שבראשו היה קולי: לא משנה כמה חלש התיק שלך, עליך לדבוק בשיטה. תשחק את המשחק כפי שמשחקים אותו כבר חמש מאות שנה, תשתמש באותה טקטיקה מסריחה שבה משתמשים מאז ומעולם בחקירה הנגדית - לפתות, ללכוד, לדפוק.

הוא אמר, "אתה זוכר את הפעם הראשונה שבה שמעת על הרצח של ריפקין הילד?"

"כן."

"תתאר אותה."

"נדמה לי שהתקשרו אלי קודם כול מיפמ"פ, כלומר, ממשטרת המדינה. מיד אחר כך קיבלתי עוד שתי שיחות, אחת ממשטרת ניוטון, והשנייה מהתובע המחוזי הכונן. אולי לא בדיוק בסדר הזה, אבל הטלפון התחיל לצלצל בלי הפסקה."

"מתי זה היה?"

"יום חמישי, 12 באפריל 2007, בערך בשעה תשע בבוקר, מיד אחרי גילוי הגופה."

"למה התקשרו אליך?"

"הייתי המשנה לפרקליטת המחוז. דיווחו לי על כל מקרה רצח במחוז. זה היה ההליך המקובל."

"אבל אתה לא טיפלת בעצמך בכל תיק ותיק, נכון? לא ליווית באופן אישי את החקירה ואת ניהול התיק בכל מקרה רצח שהתקבל במשרד?"

"לא, ברור שלא. לא היה לי מספיק זמן לזה. בדרך כלל טיפלתי בעצמי במעט מאוד תיקי רצח. לרוב התיקים מיניתי תובעים אחרים."

"אבל את זה השארת אצלך."

"כן."

"האם החלטת מיד שתטפל בו אישית, או שהגעת להחלטה רק מאוחר יותר?"

"החלטתי כמעט מיד."

"למה? למה רצית דווקא את התיק הזה?"

"היה לי סיכום עם לין קאנַוָון, פרקליטת המחוז, שאשמש כתובע בתיקים מסוימים."

"איזה מין תיקים?"

"תיקים בעדיפות גבוהה."

"למה אתה?"

"אני הייתי התובע הבכיר במשרד. היא רצתה לוודא שתיקים חשובים מטופלים היטב."

"מי קובע אם תיק הוא בעדיפות גבוהה?"

"אני, ממש בהתחלה. מובן שבהתייעצות עם פרקליטת המחוז, אבל בדרך כלל העניינים מתקדמים מהר מאוד בהתחלה. לרוב אין זמן לקיים פגישה."

"אז אתה החלטת שהרצח של ריפקין הוא תיק בעדיפות גבוהה?"

"ברור."

"למה?"

"כי היה מדובר ברצח של ילד. אני חושב שגם תיארנו לעצמנו שהעסק עשוי להתנפח, לזכות בתשומת לב תקשורתית. זה היה תיק מהסוג הזה. וזה קרה בעיירה אמידה, והקורבן היה אמיד. כבר היו לנו כמה מקרים כאלו. בהתחלה גם לא ידענו בדיוק במה מדובר. מבחינות מסוימות זה נראה כמו רצח בבית הספר, כמו בקולומביין. האמת היא שלא היה לנו מושג מה לעזאזל קרה, אבל זה הריח כמו תיק גדול. אם היה מתברר בהמשך שזה עניין פעוט יותר, הייתי מעביר את זה הלאה, אבל בשעות הראשונות הייתי צריך לוודא שהכול נעשה כמו שצריך."

"האם דיווחת לפרקליטת המחוז שיש לך כאן ניגוד אינטרסים?"

"לא."

"למה לא?"

"כי לא היה לי."

"האם ג'ייקוב, הבן שלך, לא היה בן כיתתו של הנרצח?"

"כן, אבל לא הכרתי את הקורבן. וגם ג'ייקוב לא הכיר אותו, ככל שהיה ידוע לי. אף פעם לא שמעתי את שמו של הנער שמת."

"בסדר, אז לא הכרת את הנער. אבל ידעת שהוא והבן שלך באותה שכבה באותה חטיבת ביניים באותה עיירה?"

"כן."

"ובכל זאת לא חשבת שיש כאן ניגוד אינטרסים? לא חשבת שהאובייקטיביות שלך עלולה להיות מוטלת בספק?"

"לא, ברור שלא."

"גם לא במבט לאחור? אתה מתעקש שאתה - גם במבט לאחור - עדיין לא סבור שבשל הנסיבות היה חשש, ולו רק למראית עין, לניגוד אינטרסים?"

"לא, לא היה בזה משהו לא הולם. זה אפילו לא היה יוצא דופן. למה? כי אני מתגורר בעיירה שבה התרחש הרצח? זה היה דווקא לטובה. במחוזות קטנים קורה לא מעט שהתובע גר בקהילה שבה מתרחש הפשע, לרוב הוא מכיר את האנשים שנפגעו ממנו. אז מה? זה רק אומר שיש לו מוטיבציה גדולה עוד יותר לתפוס את הרוצח. תראה, השורה התחתונה היא שיש לי ניגוד אינטרסים עם כל הרוצחים. זה התפקיד שלי. זה היה רצח איום, איום ונורא; התפקיד שלי היה לטפל בעניין. וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות."

"בסדר." לג'ודיס השפיל את עיניו אל הדפדפת שלו. אין טעם להתקיף את העד בשלב מוקדם כל כך של עדותו. אין ספק שהוא יחזור לעניין הזה מאוחר יותר, כשאתעייף. בינתיים, רצוי לא לחמם את האווירה.

"אתה מבין את זכויותיך על פי התיקון החמישי לחוקה?"

"כמובן."

"ואתה ויתרת עליהן?"

"כנראה. עובדה שאני כאן, שאני מדבר."

גיחוכים מקרב חבר המושבעים הגדול.

לג'ודיס הניח את הדפדפת שלו, ויחד איתה נראה שזנח לרגע גם את האסטרטגיה שלו. "מר בארבר - אנדי - אני רוצה לשאול אותך משהו רגע: אז למה לך לדבר? למה לא לשמור על זכות השתיקה?" את המשפט הבא הוא הותיר בלי שייאמר: זה מה שאני הייתי עושה.

לרגע חשבתי שזה תכסיס, איזו העמדת פנים. אבל נראה היה שלג'ודיס באמת התכוון לכך. הוא חשש שאני זומם משהו. הוא לא רצה שיעבדו עליו, שיציגו אותו כטיפש.

אמרתי, "אין לי שום רצון לשתוק. אני רוצה שהאמת תצא לאור."

"בכל מחיר?"

"אני מאמין במערכת, בדיוק כמוך, בדיוק כמו כל מי שיושב כאן."

טוב, זה לא היה ממש נכון. אני לא מאמין במערכת בתי המשפט, או לפחות לא מאמין שהיא מוצלחת במיוחד בחשיפת האמת. אין עורך דין שמאמין בזה. כולנו ראינו יותר מדי שגיאות, יותר מדי תוצאות גרועות. פסק דין של חבר מושבעים הוא רק ניחוש - אמנם ניחוש שכוונותיו טובות לרוב, אבל פשוט אי אפשר להבדיל בין עובדות לבדיות על ידי עריכת הצבעה. ועם זאת, למרות הכול, אני מאמין בכוחו של הטקס. אני מאמין בסמליות הדתית, בגלימות השחורות, בבתי המשפט עם עמודי השיש שנראים כמו מקדשים יווניים. כשאנחנו מנהלים משפט, אנחנו מקיימים מיסה. אנחנו מתפללים יחד שנצליח לעשות את הטוב ולהתגונן מפני הסכנה, וזה דבר שראוי לעשותו גם אם תפילותינו אינן נענות.

לג'ודיס לא קנה כמובן את השטויות כבדות הראש האלו. הוא חי בעולם המוחלט שבו חיים עורכי דין - אשם או לא אשם - והיה נחוש בדעתו להשאיר גם אותי נעוץ שם.

"אז אתה מאמין במערכת, כן?" הוא משך באפו. "בסדר, אנדי, בוא נחזור אם כך לעניין. בוא ניתן למערכת לעבוד." הוא נתן במושבעים מבט יודע ומתחכם.

יופי לך, ניל. אל תיתן לעד לקפוץ למיטה עם המושבעים - קפוץ אתה למיטה עם המושבעים. קפוץ ותתכרבל איתם מתחת לשמיכה ותשאיר את העד לבד, בקור. גיחכתי. אם היה מותר הייתי נעמד ומוחא כפיים, כי זה בדיוק מה שלימדתי אותו לעשות. למה שאמנע מעצמי קצת גאווה אבהית? כנראה לא הייתי לגמרי גרוע - עובדה, הצלחתי להפוך את ניל לג'ודיס לעורך דין לא רע בכלל.

"אז תמשיך כבר," אמרתי והצטנפתי לצד המושבעים. "תפסיק להתמזמז ותתחיל כבר להתקדם, ניל."

הוא נעץ בי מבט, ואז שוב הרים את הדפדפת הצהובה שלו ועבר עליה בחיפוש אחר המקום שבו הפסיק. יכולתי לקרוא, הלכה למעשה, את המחשבה החרותה על מצחו: לפתות, ללכוד, לדפוק. "בסדר," הוא אמר, "בוא נמשיך במה שקרה אחרי הרצח."