אמא של ג'ניס

רחל העיפה מבט אחרון על השולחן הערוך, אחזה בידית וסגרה לאט את הדלת. אולי הייתי צריכה לקלף את הביצים הקשות, חשבה, להוציא עוד בקבוק מיץ אשכוליות מהמקרר. היא עמדה בחדר המדרגות החשוך. הכפתור הזוהר של הפעמון האיר באור ירוק חיוור את שם המשפחה שגרה בדירה. רק לפני מספר חודשים אמרה לה אַניִקוֹ, "זה מזל, או גורל, כמו שאומרים היום על הכול."
אניקו דיברה הרבה על המזל. בלוטו אף פעם לא היה לה מזל, אותם המספרים כבר כמה שנים וכלום, לכל היותר היו לה שלושה ניחושים. אניקו אמרה שלג'ניס היה מזל גדול, "אי אפשר לדבר על זה אחרת. אצלנו אומרים, היא התפללה טוב, היה לה מזל שמישהו שמע אותה." רחל הניחה לרגע את כף ידה על לוח הדלת הסגורה, ובידה השנייה גיששה אחר מתג האור. היא ירדה במדרגות שלוש קומות, בדקה כהרגלה את תיבת הדואר ויצאה לרחוב החמים. הדוורית החייכנית חילקה את הדואר בשעות הבוקר, ובמקום שרחל נעמדה, על המדרכה, כבר פלש צלו הזקן של עץ הג'קרנדה הענק. בסוף כל אביב קישטו פרחי השלכת הסגולים שלו את חגורת מרצפות הבטון סביבו. עכשיו, בתחילת הסתיו שבושש לבוא כהרגלו, עוד היו ענפיו מכוסים במניפות עלים שינשרו עם בוא הימים הקרים. מעבר לרחוב, בצל דחפור דומם, ישבו שלושה פועלי בניין וניגבו חומוס. השעה הייתה שלוש.
רחל הניעה את בהונותיה בתוך נעלי הספורט הלבנות, כפות רגליה סירבו לזוז. היא תכננה במבט את נתיב הליכתה ברחוב ירמיהו המוכר, שבימים האחרונים הפך למסלול מכשולים של שברי אספלט ושורשי עצים גלויים. זוויות ברזלים חלודים בלטו מתוך תלוליות החול שינקו רטיבות מצינורות מים סדוקים. למרות הכול הם התחילו לבנות. בשלושה ימים הספיקו לפרוץ את גבולות השכונה, לגדר את שדה החרציות הנטוש, לעקור את שני שערי הכדורגל העקומים. ליד שלד הבניין שהיה פעם המכולת כבר עמדו מגדלי מרצפות ארוזות בניילון תכלכל שקוף על משטחי עץ, שילדים ישמחו להשליך למדורות ל"ג בעומר עתידיות. בפינת הרחוב נשתל שלט ענק שהצהיר באותיות אדומות, כאן ייבנה קניון הצומת.
"תלכי עכשיו הביתה, בובה'לה, מספיק מהיום הזה, מחר יום חדש," אמרה אניקו לרחל כל ערב. תלכי עכשיו הביתה, אמרה רחל לעצמה, לפני שכולם יחזרו. הביתה, לחדר וחצי, מיטה וחצי, שולחן עץ, כיסא, ספה דו–מושבית, כרית רקומה עם מראות. את כל השאר ארזה בחמש קופסאות קרטון קטנות ואפסנה בפינת המחסן של מינימרקט מורדי ובת שבע ושילמה להם עשרים דולר דמי שכירות, לחצי שנה מראש, במזומן. הם לא חקרו ולא שאלו, עטפו את כל רכושה ביריעת ניילון וביקשו מרחל שלא תספר על המחסן שהניב להם הכנסה צדדית פטורה ממס. את שני ארגזי הספרים תרמה לספריית בית הספר. גם את המילונים. אנגלית– עברית–אנגלית, צרפתית–עברית–צרפתית, גרמנית–עברית– גרמנית. הכריכות היו מהוהות, הדפים הצהיבו, אבל הספרים היו שלמים, ללא פגם, אפילו אוזני חמור לא הסתלסלו בפינות העמודים. הספרנית הקשישה, שהייתה מאושרת מהמתנה, לא שאלה מנין לרחל כל הספרים ומדוע היא נפרדת מהאוצר, רק ציינה שחלקם לא יתאימו לבית הספר היסודי, ואולי היא יכולה לקחת אותם לספרייתה הפרטית? לרחל לא היה אכפת. היא סיכמה עם עצמה שבבוא הזמן תרכוש ספרים חדשים שיתאימו לצרכיה המשתנים. בשש בערב קבעה עם בעל הבית שתחזיר לו את המפתח.
חגורת הכסף לחצה על בטנה, התפרים של הבד דגדגו את עורה. היא שלחה יד לתוך מכנסי הג'ינס, רופפה מעט את הקשר ההדוק על מותניה והחלה לצעוד במעלה הרחוב.