כוכבי הכלב

ספר ראשון

 

1

 

אני מתחזק את החיה, אני מתדלק אותה במאה אוקטן, אני צופה מראש תקיפות. אני די צעיר, אני די זקן. פעם אהבתי לדוג טרוּטות יותר מכל דבר אחר כמעט.

קוראים לי היג, שם אחד. ביג היג אם אתם רוצים עוד אחד.

אם קרה שהתעוררתי בבכי באמצע חלום, ואני לא אומר שכן, זה רק כי הטרוטות נעלמו עד האחרונה שבהן. טרוטות הנחלים, החוּמות, עין הקשת, אדומות הצוואר, אדומות הקשת, עד האחרונה שבהן.

הטיגריס עזב, הפיל, קופי האדם, הבבון, הצ'יטה. היַרגָזי, הפְריגַטָה, השַׂקנאי (אפור), הלווייתן (אפור), תור הצווארון. עצוב אבל. לא בכיתי עד שהטרוטה האחרונה שחתה במעלה הזרם לחפש אולי מים קרים יותר.

מֶליסה, אשתי, הייתה היפית מזדקנת. לא ממש מזדקנת. היא נראתה טוב. בסיפור הזה היא הייתה יכולה להיות חוה, אבל אני לא אדם. אני דומה יותר לקין. אין אחים כמוני.

קראתם פעם את התנ"ך? ממש ישבתם וקראתם אותו כמו ספר? תציצו בהזדמנות באיכה, מגילת הקינות. שם אנחנו נמצאים, פחות או יותר. מקוננים פחות או יותר. שופכים את הלב כמו מים.

אמרו שבסוף יהיה יותר קר אחרי שיהיה יותר חם. הרבה יותר קר. אני עדיין מחכה. מפתיעה, אימא אדמה שלנו, הפתעות גדולות אחת אחרי השנייה עוד לפני ההיפרדות מהירח שחג וחג כמו בן זוג של אווזה ירויה.

אין יותר אווזים. בודדים. באוקטובר שעבר שמעתי לפנות ערב את הגִעגוע המוכר וראיתי אותם, חמישה על רקע הכחול המדמם מעל הרכס. חמישה כל הסתיו, נדמה לי, באפריל שאחריו אפס.

כשלא זורחת השמש אני שואב ידנית בנזין תעופתי מאה אוקטן מהמכל הישן של שדה התעופה, ויש לי גם את המשאית של משלוחי הדלק. יותר דלק ממה שהחיה תצרוך כל חיי אם אמשיך לצאת רק לגיחות מקומיות, כמו שאני מתכנן, כמו שאני חייב. היא מטוס קטן, החיה, סֶסנָה 182 מ־1956, יפהפייה אמיתית. שמנת וכחול. נראה לי שאני אמות לפני שהיא תגמור סופית את הקריירה. אעבור לעולם שכולו טוב. עולם של אדמה פורייה ושדות מרעה ותירס שיש בו עדיין נחל קר שנובע מההרים הסגולים שוקק עין הקשת ואדומות הצוואר.

אבל קודם אני אצא לסיבובים שלי, הלוך ושוב.

יש לי שכן. אחד. רק שנינו בשדה תעופה כפרי קטן כמה מיילים מההרים. שדה אימונים שבנו עליו כמה בתים בשביל אנשים שלא היו מסוגלים להירדם בלי המטוסים הקטנים שלהם, כמו שחקני גולף שגרים על המסלול. בֶּנגלי, זה השם ברישיון של הטנדר הישן שלו, שכבר לא נוסע. בּרוּס בֶּנגלי. מצאתי אותו בתא הכפפות כשחיפשתי מד לחץ אוויר לצמיגים לקחת אתי בחיה. כתובת בוִויט רידג', קולורדו. אבל אני לא קורא לו ככה, מה הטעם, רק שנינו פה. רק אנחנו ברדיוס של שמונה מיילים לפחות, זה המרחק בערבה החשופה עד תחילת יער הערער שלרגלי ההר. אני רק אומר, היי. מעל הערער יש אלוני גֶמבּל ואחריהם עצים שחורים. חומים, בעצם. נפגעי חיפושיות ובצורת. רבים מהם עומדים עכשיו מתים, מתנדנדים כמו המון שלדים, נאנחים כמו המון רפאים, אבל לא כולם. יש כמה פיסות של יער ירוק ואני המעריץ מספר אחת שלהן. אני מעודד אותן מכאן מהמישור. ירוק עולה - עולה עולה, ירוק עולה - עולה עולה. זה שיר האוהדים שלנו. אני צועק אותו מהחלון כשאני טס נמוך מעליהן. הפיסות הירוקות הולכות ומתפשטות משנה לשנה. החיים מגלים עקשנות אם רק נותנים להם טיפת עידוד. אני מוכן להישבע שהעצים שומעים אותי. הם מנופפים לי, מנופפים הלוך ושוב בזרועותיהם הנוצתיות למטה למטה עד הגזע, הם מזכירים לי נשים בקימונו. צעדים זעירים או בכלל לא, נופפו נופפו ידיים לצדדים.

אני עולה לשם ברגל כשאני יכול. ליער הירוק יותר. מצחיק להגיד את זה: כאילו שאני צריך לבטל פגישות. אני עולה לשאוף אוויר. את האוויר השונה. זה מסוכן, זריקת אדרנלין שהייתי יכול להסתדר בלעדיה. ראיתי עקבות של אייל קנדי. לא מאוד ישנות. אם יש בכלל עוד איילים קנדיים. בנגלי אומר שאין סיכוי. יש, אבל. לא ראיתי אפילו אחד. איילים אחרים ראיתי בשפע. אני לוקח את ה־0.308 ויורה באיילה וגורר אותה חזרה בקיאק שניסרתי לו את הסיפון ועכשיו הוא מזחלת. המזחלת הירוקה שלי. האיילים נשארו כאן עם הארנבים והחולדות. בְּרוֹמית הגַגוֹת נשארה, כנראה שזה מספיק.

לפני שאני עולה אני טס פעמיים. אחת ביום, אחת בלילה עם המשקפיים. אפשר לראות איתם לא רע את הקרקע דרך העצים בתנאי שהעצים לא צפופים מדי. אנשים יוצרים צלליות ירוקות פועמות, גם כשהם ישנים. עדיף מאשר לא לבדוק. אחר כך אני עושה לולאה דרומה ומזרחה וחוזר מצפון. מרחק של שלושים מייל, יום הליכה לפחות. כל השטח חשוף, כולו מישורי, מרווה ועשב ושיחי כריזוֹתַמנוּס והחוות הישנות. שדות עגולים וחומים כמו טביעות קב נמוגים אל הערבה. גדרות חיות ושוברי רוח שחצי מהעצים בהם שבורים, עקורים, רק בודדים עוד ירוקים ליד מעיין או לאורך נחל. ואז אני אומר לבנגלי.

כשאני גורר מזחלת ריקה אני עובר את שמונת המיילים בשעתיים, ואחריהם אני תחת מחסה. אני עדיין יכול לנוע. אבל הדרך חזרה עם אייל לוקחת הרבה יותר זמן. בשטח שכולו חשוף. מאמצע הדרך בנגלי מחפה עלי. עדיין יש לנו את הניידים ועוד אפשר לטעון אותם מהקולטים. תוצרת יפן, איכות טובה. לבנגלי יש רובה צלפים צֵ'יי־טק 0.408 שעומד על מגדל שהוא בנה. עם מד טווח. איך שיחקתי אותה. חולה נשק. חולה נשק אכזרי. הוא אומר שהוא יכול להוריד אדם ממרחק של מייל. והוא עשה את זה. ראיתי יותר מפעם אחת. בקיץ שעבר הוא ירה בילדה שרדפה אחרי במישור הפתוח. ילדה ממש, שלד. שמעתי את הירייה, עצרתי, השארתי את המזחלת, חזרתי. היא הייתה מוטלת על הגב על סלע, חור במקום מותניים, קרועה לשניים כמעט. החזה שלה עלה וירד, התנשף, הראש שלה היה מעוקם הצידה ועין אחת שחורה ונוצצת הסתכלה אלי למעלה, בלי פחד, כאילו בשאלה, יוקדת, כאילו שמכל הדברים שראתה דווקא הדבר הזה לא ייאמן. כאילו סתם. כאילו למה?

זה מה ששאלתי את בנגלי, אבל למה.

היא הייתה תופסת אותך.

אז מה? היה לי רובה, לה הייתה סכין קטנה. כדי להגן על עצמה מפני. אולי היא רצתה אוכל.

אולי. אולי היא הייתה חותכת לך את הגרון באמצע הלילה.

לטשתי בו עיניים, לאן המחשבות שלו מגיעות, לאמצע הלילה, אני והיא. אלוהים. השכן היחיד שלי. מה כבר אני יכול להגיד לבנגלי? הוא הציל אותי פעמים רבות יותר. להציל אותי זה התפקיד שלו. לי יש מטוס, אני העיניים, לו יש רובים, הוא הכוח. הוא יודע שאני יודע שהוא יודע: הוא לא מסוגל לטוס, לי אין חשק להרוג. בכל דרך אחרת היה נשאר כנראה רק אחד מאתנו. אם בכלל.

יש לי גם את גַ'סְפֶּר, בנה של דֵייזי, שאין כמוהו בתור מערכת התרעה אחרונה.

אז כשנמאס לנו מארנבים ומדגי לֶפּוֹמיס מהברכה, אני משיג אייל. בדרך כלל סתם מתחשק לי לעלות לשם. אני מרגיש כמו בכנסייה, קור וקדושה. היער המת רוחש ולוחש, היער הירוק רווי אנחות. ריח המוּשְק של מרבצי האיילים. הנחלים שבכל פעם אני מתפלל לראות בהם טרוטה. דגיגון אחד. ניצולה אחת קשישה וגדולה שצלליתה הירוקה חולפת בעצלתיים מעל צלליתם הירוקה של האבנים.

שמונה מיילים של שטח חשוף עד המדרונות הראשונים של הרי הרוקי, עד העצים הראשונים. זאת הגזרה שלנו. אזור הביטחון. זה התפקיד שלי.

ככה הוא יכול לרכז את עוצמת האש לכיוון מערב. זה סגנון הדיבור של בנגלי. כי בכל שאר הכיוונים לאורך שלושים מייל השטח כולו הוא רמה מישורית, מרחק הליכה של יותר מיום, אבל מערבה עד ראשוני העצים - רק שעתיים. המשפחות גרות עשרה מיילים דרומה, אבל הן לא מטרידות אותנו. ככה אני קורא להם. יש שם שלושים מֶנוֹניטים בערך וכולם חולים במחלת הדם שתקפה אחרי השפעת. כמו דֶבר אבל בבערה איטית. דומה לאיידס נדמה לי, אבל יותר מידבקת כנראה. הילדים חולים בה מלידה וכולם חלשים וכל שנה חלק מהם מתים.

יש לנו את הגזרה. אבל אם מישהו יסתתר. באחת החוות הישנות. בין שיחי המרווה. בין הערבות על שפת איזה נחל. בערוץ יבש בסתר אחת הגדות. פעם הוא שאל אותי את זה: איך אני יודע. איך אני יודע שבכל האזור השומם הזה אף אחד לא חדר לגזרה שלנו, שאף אחד לא אורב, לא מחכה לתקוף אותנו? אבל העניין הוא שאני רואה הרבה. לא כמו את כף ידי, זה לא כל כך פשוט, אולי כמו ספר שקראתי שוב ושוב פעמים רבות מספור, כמו כתבי הקודש לחלק מהאנשים בימים עברו. אני אדע. משפט שאינו במקומו. רווח. נקודתיים במקום שצריכה להיות בו נקודה. אני יודע.

אני יודע, נדמה לי: אם אני עומד למות - לא אם - זה יקרה באחד המסעות שלי להרים. כשאחצה שטח חשוף עם מזחלת עמוסה. מיריית חץ בגב.

בנגלי נתן לי מזמן שכפ"ץ, אחד האפודים ממאגר הנשק שלו. יש לו כל מיני דברים כאלה. הוא אמר שהאפוד יעצור כל אקדח, כל חץ, אבל רובה זה תלוי, כדאי שיהיה לי מזל. חשבתי על זה. אנחנו כנראה שני האנשים היחידים חוץ מהמשפחות שנותרו בחיים ברדיוס של מאות מיילים לפחות, הניצולים היחידים, כדאי שיהיה לי מזל. אז אני לובש את האפוד כי הוא מחמם, אבל בקיץ בדרך כלל לא. כשאני לובש אותו אני מרגיש כאילו אני מחכה למשהו. האם הייתי עומד על רציף בתחנה ומחכה לרכבת שלא הגיעה חודשים? אולי. לפעמים יש לי הרגשה שזה בדיוק מה שאני עושה.

בראשית היה הפחד. כבר לא בדיוק השפעת בשלב ההוא, בשלב ההוא כבר הלכתי, דיברתי. לא בדיוק דיברתי, אבל בגוף בריא - ובנפש בריאה, תשפטו בעצמכם. שבועיים שלמים של חום, שלושה ימים 40 עד 40.5, ברור לי שהמוח שלי נצלה. דלקת המוח או משהו כזה. חם. מחשבות שפעם הסתדרו, הרגישו בנוח אחת עם השנייה, נעשו מבולבלות, מהוססות, מדוכאות, כמו סוסי פוני נורבגיים שעירים שקראתי עליהם פעם שפרופסור רוסי העביר לערבות סיביר. הוא ניסה לשחזר את עידן הקרח עם הרבה עשב ובעלי חיים ומעט אנשים. אם הוא היה יודע מה מצפה להם הוא היה מוצא לעצמו תחביב אחר. חצי מהסוסים מתו, מרוב געגועים ליערות הסקנדינביים שלהם לדעתי, חצי מהם הסתובבו מחוץ לתחנת המחקר וקיבלו דגן ובכל זאת מתו. ככה גם המחשבות שלי לפעמים. כשאני מתוח. כשמשהו מטריד אותי ולא מרפה. הן בסדר, כלומר מתפקדות, אבל הרבה פעמים הן מרגישות שלא במקומן, די עצובות, תוהות אם הן לא אמורות להיות במרחק עשרת אלפים מייל מכאן בלב מיליון מיילים רבועים של אשוחית נורבגית קרה. לפעמים אני לא סומך על המחשבות שלי שלא ינוסו בבהלה לשיחים. כנראה שזה לא המוח, כנראה שזה נורמלי בהתחשב בנסיבות.

אני לא רוצה להיות מבולבל: עברו תשע שנים. השפעת הרגה כמעט את כולם ומחלת הדם שבאה אחריה הרגה עוד. אלה שנשארו בחיים רובם לא נחמדים, בגלל זה אנחנו גרים כאן במישור, בגלל זה אני יוצא לגיחות כל יום.

בגלל התקיפות התחלתי לישון על הקרקע. הניצולים כאילו בחרו אותו אחרי עיון במפה. ליד נחל גדול, אפשר לסמן וי. זאת אומרת מים, וי. בטח יש בו דלק, וי. כי זה שדה תעופה, וי. כל מי שקרא קצת גם יודע שהוא היה דוגמה ומופת של אנרגיה בת קיימא, וי. בכל בית יש קולטי שמש והאֶף־בּי־אוֹ פועל בעיקר על רוח. וי. אף־בּי־או הוא "ספק שירותי תעופה". היו צריכים לקרוא להם פשוט "החבר'ה שמנהלים את השדה". אם אנשים היו יודעים מה מצפה להם הם לא היו מסבכים כל כך כל דבר.

הפולשים באים בדרך כלל בלילה. הם באים ביחידים או בקבוצות, הם באים עם נשק, עם רובי ציד, עם סכינים, הם נמשכים לאור שאני משאיר במרפסת כמו עשים לאש.

על גג הבית שאני לא ישן בו יש ארבעה קולטי שמש של שישים ואט, ואין לי שום בעיה להשאיר נורת לֶד אחת דולקת כל הלילה.

לא הייתי בבית. ישנתי עטוף בשמיכות במרחק מאה יארד ממנו בשטח הפתוח שמאחורי הסוללה. שדה התעופה הזה ישן, המון שטחים פתוחים. נהמה חרישית של ג'ספר. הוא בּלוּ־הילֶר מעורב ויש לו חוש ריח מעולה. אני מתעורר. מאותת לבנגלי בנייד. נדמה לי שבשבילו זה כמו ספורט. מנקה ממנו את הפחמן כמו שאני מתנקה כשאני עולה להרים.

הסוללה גבוהה, רק ערמה גדולה של עפר, אנחנו הגבהנו אותה. גבוהה עד שאפשר ללכת מאחוריה. בנגלי מטפס לו למעלה בנחת ונשכב לידי על הפסגה במקום שאני כבר משקיף ממנו עם המשקפיים, ואני מריח את הבל הפה שלו ושומע את נשימותיו הניחרות. גם לו יש כאלה, משקפיים, האמת היא שיש לו אולי ארבעה זוגות, אחד מהם הוא נתן לי. הוא אמר שבקצב שאנחנו משתמשים בהם הדיוֹדות יחזיקו מעמד עשר שנים אולי עשרים. ומה יקרה אחר כך? בשנה שעברה חגגתי לעצמי יום הולדת ארבעים. ג'ספר קיבל כבד (איילה), אני אכלתי פחית אפרסקים משומרים. הזמנתי את מליסה והיא באה כמו שהיא באה תמיד, לחישה ורטט.

בעוד עשר שנים התוסף כבר לא ינקה טוב את הדלק. בעוד עשר שנים אני כבר אגמור עם כל זה. אולי.

בחלק ניכר מהפעמים, אם הירח זורח או שהכוכבים מאירים ויש שלג, בנגלי לא צריך את המשקפיים, יש לו את הנקודה האדומה, הוא רק ממקד את הנקודה האדומה בדמויות הנעות, באלה שעומדים בלי נוע, כורעים, מתלחשים, ממקד אותה בצללית שליד מכל האשפה הישן, מכוון את הנקודה האדומה לפלג גוף עליון. בום. הוא לא ממהר, מתכנן את הסדר, בום בום בום. הנשימה נעשית כבדה יותר, ניחרת ברגע שלפני. כאילו הוא עומד לזיין מישהו, ובעצם זה מה שהוא עושה.

הקבוצה הכי גדולה שהייתה לנו הייתה שביעייה. בנגלי שכב לידי ושמעתי אותו סופר בלחש. בשר קצוץ, הוא מלמל וגיחך כמו שהוא עושה כשהוא לא מאושר. כלומר עוד יותר לא מאושר מכרגיל.

היג, הוא לחש, תהיה חייב להשתתף.

יש לי אֵיי־אַר 15 חצי אוטומטי, אני מסתדר אתו, הוא התקין לי כוונת לראיית לילה. אני רק.

השתתפתי.

שלושה מהם שרדו מהמטח הראשון, ואחריו ניהלנו את קרב היריות האמיתי הראשון שלנו. אבל להם לא היו משקפיים לראיית לילה והם לא הכירו את השטח וזה לא נמשך הרבה זמן.

ככה זה התחיל, השינה בחוץ. אין לי שום כוונה להילכד בבית. כמו דרקון שישן על מטמון, אבל לא אני. אני שומר מרחק רציני.

אחרי הקיץ השני הכמות הידלדלה, כאילו מישהו סגר את הברז, טיף טף. מבקר אחד לעונה אולי, אחר כך אף אחד. במשך שנה כמעט, ואז חבורה של ארבעה רוצחים שכמעט קרעו לנו את הצורה. אז גם התחלתי לטוס באופן קבוע כמו עבודה.

עכשיו אני כבר לא חייב לישון על האדמה. יש לנו את השיטה שלנו, אנחנו בטוחים. הפחד הוא כמו זיכרון של בחילה. אנשים לא זוכרים כמה רע הרגישו ושכמעט ביקשו את נפשם למות. אבל אני כן. ישן על האדמה. מכוסה בחורף בערמת שמיכות ששוקלות עשרה קילו אולי. אני אוהב את זה. לא להיות כלוא. אני עדיין ישן מאחורי הסוללה, עדיין משאיר את האור במרפסת, ג'ספר עדיין מצטנף ליד הרגליים שלי, עדיין חולם ביבבות, עדיין רועד מתחת לשמיכה שלו, אבל נדמה לי שעכשיו הוא כמעט חירש וחסר כל תועלת בתור מערכת התרעה, דבר שלעולם לא נגלה לבנגלי. בנגלי, אי אפשר לדעת אצלו. הוא לא חושף. אולי הוא יתנגד שאני אחלוק אתו בשר מי יודע. מבחינתו כל דבר צריך להביא תועלת.

פעם היה לי ספר על הכוכבים אבל עכשיו אין לי. הזיכרון שלי סביר אבל לא מככב חה. אז המצאתי קונסטלציות. יצרתי דובה וגדי אם כי אולי לא במקומות הנכונים, יצרתי קונסטלציות של בעלי חיים שהיו בעבר, אלה שאני יודע עליהם. יצרתי אחת של מליסה, דמותה השלמה עומדת במלוא גובהה במין חיוך קטן ומסתכלת אלי למטה בלילות החורף. מסתכלת למטה בעוד כפור מתפצח לי על הריסים וגבישי קרח בזקן. יצרתי אחת למלאך הקטן.

מליסה ואני גרנו על שפת אגם בדנוור, שבע דקות בלבד ממרכז העיר, מחנות הספרים הגדולה, המסעדות, בתי הקולנוע, זה מצא חן בעינינו. ראינו עשב, מים, הרים מהחלון הגדול של הבית הקטן. את האווזים. הייתה לנו להקה מקומית ולהקה של בּרַנטָה קנדית שהייתה מגיעה בסתיו ובאביב בראשי חץ נהדרים, מתערבת במקומיים, אולי מזדווגת איתם, וממשיכה הלאה. ממריאה שוב בגלים רעשניים. וידעתי להבדיל בין המקומיים לבין אווזי הבר. ככה חשבתי.

באוקטובר־נובמבר כשהיינו מטיילים מסביב לאגם לפני ארוחת הערב היינו מנסים להבחין ביניהם. תמיד חשבתי שהיא טועה. זה הרגיז אותה קצת. היא הייתה חכמה מאוד אבל לא הכירה את האווזים כמוני. אני לא רואה בעצמי אדם מאוד־מאוד חכם, אבל יש דברים שאני יודע בחוש.

כשקיבלנו את ג'ספר הגור התברר שצדקתי: הוא היה רודף אחרי אווזי הבר הפחדניים אבל לא אחרי המקומיים המרושעים. זאת התיאוריה שלי בכל אופן.

לא היו לנו ילדים. היא לא הצליחה להיכנס להיריון. הלכנו לרופא. ניסה למכור לנו כל מיני טיפולים אבל סירבנו. היינו בסדר רק שנינו. ואז היא כן, כמו בדרך נס. נכנסה להיריון. היינו רגילים אחד לשני ולא הייתי בטוח שאוכל לאהוב מישהו אחר יותר. הסתכלתי עליה כשישנה וחשבתי לעצמי: אני אוהב אותך יותר מכול.

היו אז כמה פעמים, כשדגתי עם ג'ספר על הר סַלְפֶר, שהגעתי לקצה גבול היכולת. כלומר הרגשתי שהלב שלי פשוט מתפוצץ. מתפוצץ זה לא אומר נשבר. כאילו אין אפשרות להכיל את כל היופי. גם לא זה, לא רק יופי. משהו בקשר להשתלבות שלי. העיקול הצר הזה עם חלוקי הנחל, הצוקים הנטויים. ריח האשוחית. טרוטה אדומת צוואר קטנה המעלה אדוות שקטות במי ברכה שחורים. ולא צריך אפילו להגיד תודה. רק להיות. רק לדוג. רק ללכת לאורך הנחל, להתקרר, להתכהות, הכול חֵלק. ממני איכשהו.

מליסה חלק מאותו מעגל. אבל שונה כי כל אחד מאתנו מופקד על נשמות מסוימות. כאילו אני יכול להחזיק אותה בעדינות בכפות ידי, לשאת אותה בעדינות־בעדינות, את הארץ לא אבל אותה כן, ואולי כל הזמן הזה היא החזיקה אותי.

בית החולים סנט וינסנט היה ממש מולנו מעבר לאגם. המסוקים הכתומים נחתו שם. בסוף חשבנו לטוס מערבה אבל כבר היה מאוחר מדי ובית החולים היה קרוב, הלכנו לבית החולים. לאחד הבניינים שהשתלטו עליהם. והתמלאו במתים.

בנגלי מופיע בלי התראה. אני מחליף שמן. הוא יכול לדפוק על גוף המטוס אבל לא עושה את זה הוא אוהב להבהיל אותי. לצוץ לידי כמו רוח רפאים.

מה אנחנו משפצרים עכשיו?

אלוהים, אם אני אחטוף שבץ מי יצא לגיחות שלך?

נמצא כבר מישהו, לא? נפרסם מודעה בעיתון.

חיוך בקו ישר העיניים אף פעם לא צוחקות.

חוץ מזה אני חותם לך שאני יכול להטיס את הדבר הזה בעצמי.

הוא אומר את זה מדי פעם. כמו אזהרה. שֶמה? הרי אם הוא היה רוצה להישאר במקום השומם הזה לבדו הוא כבר היה לבדו. מזמן.

ג'ספר ער עכשיו על השמיכה המאובקת שלו ונוהם. ג'ספר לא סובל את בנגלי, אלא אם כן מדובר במצב חירום - ביקור למשל - ואז הוא סותם את הלוע, הוא שחקן קבוצתי. פעם קצת אחרי שבנגלי הופיע ג'ספר נשך לו את היד ובנגלי שלף אקדח בגודל מחבת וכיוון ואני צרחתי. הפעם היחידה. אמרתי אם תירה בכלב כולנו נמות.

בנגלי כיווץ את העיניים וחייך את החיוך הזה. מה זאת אומרת כולנו נמות?

זאת אומרת שאני יוצא לגיחות סיור באוויר, רק ככה אנחנו יודעים שהגזרה מאובטחת.

המילה הזאת. היחידה שפגעה במטרה. ממש ראיתי אותה נכנסת לו לאוזן, עוברת את התעלה ומגיעה למוח. גזרה. ככה אנחנו יודעים שהיא מאובטחת. הוא מצמץ. הזיז את הלסת מצד לצד. הוא הסריח. כמו דם ישן כמו אחרי ששוחטים אייל.

הסיבה היחידה שאני עדיין בחיים. איך לדעתך אני חי כאן לבדי?

ככה נסגרה העסקה. בלי משא ומתן אפילו. יותר לא אמרנו כלום. אני טס. הוא הורג. ג'ספר נוהם. אנחנו עוזבים אחד את השני בשקט.

אז כמו שאמרתי: אני מחליף שמן לחיה והוא צץ לידי כמו רוח רפאים.

למה אתה מבקר את הדרוּאידים? הוא אומר.

הם לא דרואידים הם מֶנוֹניטים.

הוא רוטן.

אני מניח את מפתח הפילטרים. שם אותו על קופסת אביזרים לגלגול סיגריות. לוקח את פלייר האבטחה.

בנגלי עומד שם. אני מריח אותו לפני שאני רואה. אני משחיל את החוט לחור באוֹגֶן שבבסיס הפילטר ומסובב אותו עם הפלייר. זה חוט אבטחה. הוא מחזק את הפילטר ליתר ביטחון. לפי הספר. לפי התקנות של רשות התעופה הפדרלית. לא מומלץ שפילטר השמן ירעד ויתרופף, ייפול, השמן יישפך באוויר והמנוע ייקרע לגזרים. כבר היו דברים מעולם. פעם היו אומרים שכל כלל של רשות התעופה נובע מתאונה אמיתית. כלומר חוט האבטחה 32 מ"מ הוא אולי אנדרטה לאיזה טייס. אולי גם למשפחה שלו.

בנגלי מחטט בין השיניים בשבב עץ ומסתכל עלי. על ארגז הכלים מונח סמרטוט מרובע מחולצת טריקו ישנה. ההדפס דהוי, אבל אני מצליח לראות שורות של נשים מוכתמות מצוירות בוורוד: עם חזה גדול חזה קטן מכל הסוגים והמינים ומתחת "מלונים" "אפרסקים" "עטינים" "שזיפים" "צימוקים" וגם "קַאבּוֹ סן לוקאס" באותיות גדולות מלמעלה. אני קורא את כל הפירות ורק אחר כך מכניס את היד ומנגב הכול עוד פעם אחת. דקירת כאב. רק מזה. מקפל אותו. רק קריקטורה. שאנחנו מתוכנתים כל כך באופן הזה. ששתי קשתות קטנות או שני עיגולים של ציצים מצוירים יכולים להעלות זיכרון, טמפרטורה, לגרום שינוי, התכווצות בבטן, התעוררות בחלציים. לדעתי זה מוזר. אני בולע רוק, עומד רגע בלי לזוז, נושם.

מליסה הייתה מלונים.

קאבּוֹ שוכנת בקצה חצי אי שאורכו תשע מאות מייל. שפע של דגים כנראה. אולי בשדה התעופה המקומי הישן שלה מחליף ניצול כמוני שמן במטוס "מוֹל" עתיק, טס כל יום לגיחות סיור ומשתמש בחולצה של "סקי קולורדו" בתור סמרטוט. דג בערב על איזה מזח רעוע שעדיין מצחין מקרֶאוֹסוֹט. שואל את עצמו איך זה לעשות סקי.

למה על החולצות של קולורדו אף פעם לא היו ציורים של ציצי? אני שואל את בנגלי.

הומור זה לא הצד החזק של בנגלי שלנו.

הולך לקיר הצפוני של ההאנגר מוריד מהערמה ארגז של "אֶרוֹשֶל" חד־דרגתי 50. שם אותו על כיסא עץ. אור השמש נסוג לאורך רצפת הבטון אל הדלת הפתוחה. בנגלי חמוש באקדח העצום שלו. יומם ולילה. פעם הוא ירד לברכה בנחל לדוג שׂפַמנוּנים וגבר זר מזוקן, חזק כמו דוב, התרומם מתוך שיח יִצהָרוֹן מכסיף והתנפל עליו. לדבריו. בנגלי ירה בו ישר בראשו המדובלל. הביא אתו רגל שלמה, עטופה עדיין במכנסיים משלושה זוגות שונים ונעולה נעל גבוהה קשורה ברצועת בד. השמאלית. זרק אותה בכניסה להאנגר.

בשביל הכלב הוא אמר. בכעס. כי לא מילאתי את תפקידי. מבחינתו. לא אבטחתי את הגזרה.

למה אתה מבקר את המוֹרמוֹנים? הוא שואל שוב. מנסה להטריף אותי. כשהוא מעוצבן הוא עומד ישר כמו חוטר ונוטה בזווית קטנה מאוד קדימה.

אני מושך את אחד הדשים של ארגז הקרטון של שמן המנוע. הדבק חזק, אני קורע אותו קורע את הצד השני, ארבע שורות של שלושה בקבוקים שחורים. הבקבוקים גבוהים ומלבניים ופס חלקלק וחיוור לאורך כל אחד מהם נותר שקוף כדי להציג את הכמות, הם מזכירים לי מכנסי טוקסידו. מעוטרים בסרט. שנים עשר חתנים קטנים.

איך אתה יודע שאני מבקר אותם?

בנגלי מתרגז בלחץ פנימי שהולך וגובר בהדרגה כמו הר געש. הוורידים באפו נעשים סגולים. כלומר, מתרגז עוד יותר. הוא דומה להרים באקוודור שתמיד מאיימים להתפרץ גם כשהפסגה מעוטרת באניצי עננים כמו כל הר אחר.

סיכמנו, הוא אומר. סֵיסמולוגים במכון הגיאולוגי או איפה שלא יהיו מאתרים רעידות מסוכנות על הגרף. וריד מסוים במצח שלו, ממש מתחת למצחיית הכובע בצבעי הסוואה של העמותה להגנת עופות המים, מתחיל לפעום.

לא, אתה סיכמת. עם עצמך.

מחוץ לתחום. הם מחוץ לתחום.

מה אתה? מפקד הבסיס?

אסור לי לדבר ככה אל בנגלי. אני יודע את זה אבל אומר את המילים. פשוט נמאס לי מהיחס שלו נמאס סופית. הוא מזיז את הלסת קדימה ואחורה.

אני מניח את המשפך - סתם בקבוק שמן ישן שחתכתי לשניים - על הבקבוקים האחרים. אני פונה אליו.

די בנגלי תירגע. רוצה קולה?

פעם בחודשיים אני נוחת בשדרה פנויה וישרה בקוֹמֶרס סיטי ומצטייד בעשרה ארגזי שמן חדשים. באחד הימים בדרך לשם מצאתי את משאית הקולה. אני תמיד מביא אתי חזרה ארבעה ארגזים, שניים לו שניים לי. וארגז ספרייט למשפחות שעליו אני לא מספר לו. הפחיות קפאו יותר מדי פעמים ורובן התפוצצו אבל בקבוקי הפלסטיק מחזיקים מעמד. בנגלי מחסל את אספקת הקולה שלו הרבה לפני.

אתה תהרוג את שנינו. סיכמנו.

אני נותן לו קולה. הנה תירגע. זה לא טוב ללב שלך.

הייתה לו הסתיידות עורקים. יש לו. פעם הוא אמר: אני פצצת זמן מתקתקת. אבל ידעתי את זה ממילא.

אני פותח את הבקבוק אז אין לו בררה. כשהוא שומע את הפקק נפתח ואת קול התסיסה הוא מעווה את פניו כאילו עוד קולה הלכה, אחת פחות בעולם.

קח.

היג אתה תהרוג אותנו. הוא שותה, הוא לא מצליח להתאפק. אני רואה את הנוזל יורד לו בגרון וזורם אל החזה הרחב כמו חבית.

הוא מפסיק במאמץ ולא מרוקן את הבקבוק. מספיק שיעול אחד אתה יודע את זה, הוא אומר. ככה אמרו בסוף. לא רק דרך הדם.

העברה בנוזלי גוף. אני לא מזיין מֶנוֹניטית.

שיעול זה נוזלי גוף. טיפה אחת בעין. בפה, כשאתה פותח אותו לדבר.

אני לא חושב שזה הוכח.

לא מעניין את התחת שלי אם זה הוכח או לא. אם כבר הגעת עד כאן אתה רוצה למות מהמחלת דם?

עד כאן. אני חושב אבל לא אומר. עד כאן. בנגלי וג'ספר ותזונה דלת שומן. נו.

אסור לך להחליט בשבילי היג.

אני נושם.

כל מה שאנחנו עושים מסוכן. מדי פעם הם זקוקים לעזרה ממני.

בשביל מה? מה הטעם בכלל? נשארו להם כמה? שנתיים, שלוש, חמש שנים גג? למזליסטים שביניהם? כל כמה חודשים אחד מהם מת. אני יודע לפי הפרצוף תחת שלך. בשביל מה? פצעים מוגלתיים ופריחה ושיעולים עם דם וצריבות?

הם בני אדם. הם מנסים להישאר בחיים מיום ליום. אולי כמה מהם ישרדו. היו שמועות על מקרים כאלה.

הוא עדיין נוטה קדימה. הווריד עדיין הולם וקולה טרייה מטפטפת על זיפי הזקן המעטרים לו את הסנטר.

הם לא מאיימים עלינו ברוס.

הוא שומע את שמו הפרטי והעיניים שלו מתרחבות. הוא לא אמר לי אותו מעולם, תמיד רק אני בנגלי, וכמו שאמרתי גם בשם הזה אני לא קורא לו כמעט.

המשפחות יודעות לשמור ממני מרחק של חמש עשרה רגל. הרגלתי אותן. האנשים שם לא הפגינו אפילו פעם אחת ולוּ שמץ של אלימות, רק הכרת תודה, הכרת תודה מביכה אפילו כשאני מתקן להם משאבה או מראה להם איך לבנות מלכודת דגים לנחל.

האמת היא שאני עושה את זה בשבילי לא פחות מאשר בשבילם: זה משחרר איזה משהו בתוכי, שכמעט קפא.

בנגלי מזיז את הלסת ומסתכל עלי. המשפט האחרון - זה כאילו דיברתי הרגע יפנית מושלמת, פּסקה שלמה ובסיומה קידה קלה. כלומר א', הוא פשוט לא מאמין שממש אמרתי את זה, ו־ב', הוא לא מבין ולו הברה אחת. שפה פסיכו־רוחנית שמתקבלת אצלו... באדישות זה בלשון המעטה.

פעם שאלתי אותו אם הוא חושב שיש יותר מזה. שתינו יחד שני בקבוקי קולה נדירים על המרפסת הקדמית של הבית שלי שאני לא נכנס אליו, מתחת לנורה שאני משאיר דולקת בלילות ותפקדה זמן מסוים על תקן מלכודת יתושים לתוקפים. הייתה שעת ערב ושמש אוקטובר נעה אל ההרים. כמו זוג קשישים שתופסים שלווה. שני כיסאות הקש הדהויים חרקו עם כל תנועה שלנו. לכיסא שלו היה קצב כאילו הוא עוד זוכר איך זה לשבת בכיסא נדנדה. הפעם היחידה למיטב זיכרוני שהוא סיפר לי משהו על החיים שלו לפני. הוא גדל באוקלהומה. זה מה שהוא אמר.

זה לא כמו שאתה חושב, הוא הוסיף. סיפור ארוך.

וזהו. מסתורי למדי. למען האמת לא חשבתי כלום. הוא לא פירט יותר. ועדיין, היה נדמה לי שזאת קפיצת מדרגה מבחינת האינטימיות ביחסינו.

סיפרתי לו שפעם בניתי בתים.

איזה מין בתים?

מקורות עץ. מטיט. כל מיני דברים בהזמנה אישית. וגם כתבתי ספר.

ספר על בניית בתים.

לא. ספר קטן. שירה. אף אחד לא קרא אותו.

רציני? הוא לגם לגימה מדודה מהקולה הִטה את הבקבוק לאחור ובחן אותי, בחן אותי כשהניח אותו שוב על הירך, כאילו הוא רואה אותי באור חדש, לא ברור אם טוב או רע. מעדכן את חומר הרקע.

כתבתי גם למגזינים פה ושם. בעיקר על דיג, מחנאות.

ההקלה שטפה את פניו כאילו סילקה צל של ענן. כמעט פרצתי בצחוק. ממש ראיתי את הגלגלים פועלים: פיווו, מחנאות, היג לא הומו.

בנעורי רציתי להיות סופר. סופר גדול. בחופשות הקיץ עבדתי בבניין, שלדי עץ. כאלה. קשה להתפרנס מכתיבה. בכל מקרה כנראה שלא הייתי כל כך מוצלח. התחתנתי קניתי בית. וזה הוביל לדבר אחד ואחריו לדבר האחר.

סיפור ארוך, אמרתי.

בנגלי החזיק את הקולה על ברכיו בשתי ידיים. הוא ישב קצת כפוף שקוע אולי בזיכרון. מרוחק פתאום, כאילו הנפש שלו נסוגה לטווח ביטחון. להשקיף. מרחוק. ועדיין נדנד את הכיסא הלא מתנדנד.

שתקנו שעה ארוכה. השמש נגעה באחת הפסגות הגבוהות, נשברה באיטיות כמו חלמון מגואל בדם. שיחי הכְריזוֹתַמנוּס היבשים נעו ממשב רוח ורשרשו בדיוק באותו רגע. קר.

שאלתי אותו אם הוא חושב שיש יותר מזה, מההישרדות מיום ליום. לצאת לגיחות, לתקן את המטוס, לגדל את חמשת הירקות, ללכוד ארנב. כלומר למה אנחנו מחכים?

הכיסא שלו חָרק חָרק, נעצר. הוא נעשה דומם מאוד כמו צייד שריח חיה נישא אליו ברוח. קרוב. כאילו התעורר.

חזור שנית.

יותר מזה. מיום ליום.

הוא הזיז את הלסת ועיניו הקשות האפירו באור הגווע. כאילו ירדתי מהפסים אולי.

חייב לזוז הוא אמר. קם. תחב אצבע לכיס הקדמי של חולצת הפלנל שלו, דלה את הפקק, סגר את הבקבוק. ירד מהמרפסת עם הקולה ביד והמדרגה השבורה חרקה תחת רגלו.

זה היה בשנה השנייה נדמה לי. אז עכשיו בהאנגר אני כבר יודע שהדיבורים האלה על הפשרה פנימית לא ממש יחלצו ממנו גילויי אהדה. חצי מהזמן שלי עם בנגלי אני חושב מה אסור לי להגיד.

אני פותח את בקבוק השמן מטה אותו למשפך שעשוי מבקבוק חתוך ומכניס אותו לבקבוק זהה לו. משאיר אותו שיתרוקן. פונה אל בנגלי.

מי יודע יום אחד אולי אנחנו נצטרך אותם. אי אפשר לדעת.

חה. שיעול של בוז וזלזול. אין מצב היג. כמשמר כבוד בהלוויה אולי.

הוא נפטר מהם, קיווה לזה. שהם כולם ימותו.

אתה רוצה להישאר האחרון? תהיה מאושר בדיוק באותה מידה. האדם האחרון על פני כדור הארץ הדפוק הזה.

אם ככה העניינים יתגלגלו. זה עדיף על האפשרות האחרת. בכל מקרה יש לי אותך. הוא הִטה את הבקבוק לפיו והסתכל עלי דרכו.

הוא התכוון לאפשרות שכולם ימותו. נדמה לי. לא אמרתי לו את זה: יום אחד אני אכנס לחיה ואטוס מערבה ולא אעצור.

אתה לא תעשה את זה הוא אמר.

מה?

מה שחשבת הרגע. אין שום מקום בטוח אחר. בעולם כולו כנראה. יש לנו את הגזרה, יש לנו מים, חשמל, אוכל, נשק, תחמושת. ההרים מספיק קרובים למקרה שמקורות הציד יידלדלו. אין לנו חיכוכים פנימיים אין פוליטיקה פנימית כי רק אני ואתה כאן. אין שום פְּנים שאפשר לקרוע לגזרים. כמו אצל המורמונים כמו כל האנשים בעולם שכבר לא בחיים. אם נדאג שהכול ימשיך להיות פשוט נישאר בחיים.

הוא מגחך.

בחורים כפריים תמיד שורדים.*

[* פרפרזה על שירו של הֶנק ויליאמס ג'וניור, A Country Boy Can Survive, שלפיו הכפריים ישרדו במקרה של אפוקליפסה כי הם יכולים לדוג ולצוד ולגדל ירקות (כל ההערות הן של המתרגמת).]

הביטוי החביב עליו.

אני מסתכל על החבר היחיד שלי בעולם. נדמה לי שהוא חבר שלי.

אל תהרוג אותנו, הוא אומר והולך.

למרות זאת אני בא כשהם מבקשים. בכל סיור אני טס מערבה עד ההרים ואז פונה דרומה. אני עוקב אחרי קו העצים התוחמים את הנהר. בארובות של תחנת הכוח ובמאגר המים אני פונה חזרה צפון־מערבה. המֶנוֹניטים גרים על גדת הנחל. בחוות תרנגולי הודו ישנה. שמונה סככות מתכת בשתי שורות של ארבע כל אחת עומדות בזווית כמו מכוניות החונות באלכסון. עצים גבוהים בני מאה שנה ניצבים בטור לאורך שובר רוח ומתקבצים לחורשה שבמרכזה משתפע גג רעפים של בית חווה גדול עשוי מלבנים אדומות. שתי ברכות אוגרות את מי הנחל. באחת מהן אני רואה מצופים, קאנו ריק. מערך של קולטי שמש מדרום לסככות ושתי טחנות רוח, אחת מהן מכנית לשאיבת מים. בגלל זה הם הגיעו לכאן.

בחצר, ברחבה, תורן בגובה שלושים רגל, הדגל מזמן איננו, אולי הורידו אותו כדי לעשות ממנו שמיכה לתינוק. כשהם זקוקים לעזרה הם מניפים פיג'מה גברית, אדומה וקרועה. אות ושרוול רוח. כשנושבת רוח חזקה החליפה פושטת בנוקשות ידיים ורגליים כמו אדם בלי ראש.

אני נוחת על שביל עפר ישר הנמתח מערבה במאונך לכביש הכפרי הישן. אני רואה את השלט מסתחרר ברוח. בקצה השביל הם תלו בתיל בין שני עמודים שלט מתכת ובו גולגולת אדומה ושתי עצמות מוצלבות שפירושן זהירות מחלת הדם. מדי פעם השביל מוצף ומתמלא חריצים. הם יוצאים עם אתי חפירה וסותמים את החורים. הם לא טובים בתחזוקה, רוב הזמן הם חלשים מדי, אבל את מסלול הנחיתה הם מקפידים לתחזק. כמעט תמיד נושבת רוח צד חזקה מ־330 מעלות בערך. אני מנמיך את החיה והיא יורדת בהטיה ובזווית חדה לשביל, הכנף השמאלית נמוכה, האף מכוון חזק דרומה, ואז מיישר אותה פתאום ברגע האחרון, הילדים בחצר קופצים בהתלהבות, אפילו ממרחק של מאה רגל אני רואה שהם צוחקים, לא ראיתי אותם צוחקים בשום הזדמנות אחרת.

פעם ג'ספר היה מסוגל להיכנס בקפיצה לתא הטייס עכשיו כבר לא. בשנה הרביעית התנהל בינינו ויכוח. הוצאתי את המושב הקדמי של הנוסע משיקולי משקל ומטען, ופרשתי במקומו שמיכת טלאים עם דוגמה חוזרת של גבר יורה בפסיון ולפניו כלב עם רגל קדמית אחת מורמת וכפופה, מצביע. לא יודע למה לא עשיתי את זה עוד קודם. הכלב לא דומה לג'ספר, ובכל זאת. הרמתי אותו. השכבתי אותו על ההדפס של האיש והכלב.

אתה ואני בחיים אחרים אמרתי לו.

הוא אוהב לטוס. בכל מקרה לא הייתי משאיר אותו לבד עם בנגלי.

כשהוצאתי את המושב הוא נכנס לדיכאון. הוא לא היה יכול לשבת זקוף ולהסתכל החוצה. הוא יודע לשמור מרחק מדוושות הגה הכיוון. פעם בגזירת רוח הוא החליק אליהן וכמעט הרג אותנו. אחר כך בניתי מין גדר עץ של ארבעה אינצ'ים אבל זרקתי אותה כי הוא הסתכל עליה וקפץ מהמטוס וממש סירב לטוס, אני לא צוחק. זה פגע בכבודו. כל הסיפור הזה. היו זמנים שהייתי מודאג בגלל שאגת המנוע ונהמת המדחף, אני מרכיב אוזניות למרות שאין עם מי לדבר בקשר רק כדי לעמעם את הרעש, אבל דאגתי לג'ספר, ניסיתי אפילו לעשות לו מגיני אוזניים משלו, משהו שנראה כמו קסדה, אבל הם כל הזמן נפלו. בגלל זה כנראה הוא כמעט חירש.

כשהייתי מביא שמן וכאלה הייתי פורש את השמיכה על הערמה כדי שהוא יוכל להסתכל החוצה.

אתה רואה? הייתי אומר לו. לפחות חצי מהזמן זה עדיין נחמד. רובנו לא זוכים לאחוזים כאלה.

בכל זאת הוא חשב שזה סידור עלוב, ראו את זה עליו. הרבה פחות נרגש. אז עכשיו, אם אני לא מביא משהו אלא רק טס, וזה מה שאני עושה רוב הזמן, אני מבריג את המושב בחזרה, עניין של כמה דקות וזהו. זה לא שאין לנו זמן. בפעם הראשונה הוא התיישב שוב זקוף והסתכל אלי כאילו למה חיכית עד עכשיו? ואחר כך השקיף קדימה במבט רציני מאוד ובגבות מכווצות כמו טייס משנה. מצב הרוח שלו השיפור בו היה מוחשי כמו מזג אוויר.

הוא מזדקן. אני לא סופר את השנים. אני לא מכפיל בשבע.

טיפחו זנים של כלבים שיכולים לעשות הכול, אפילו לצלול ולתפוס דגים, למה לא טיפחו כאלה שחיים יותר, שחיים הרבה כמו בני אדם?

משהו מוזר: הג'י־פי־אס עדיין עובד. הלוויינים - הצבא או מי שלא שיגר אותם שיחוגו סביבנו ויגידו לנו איפה אנחנו נמצאים - הם עדיין שולחים אותות, עושים טריאנגוּלַציה למיקום שלי, מכשיר הגַרמין הקטן שיושב על הגה הטיסה עדיין מהבהב בהתלהבות אם הוא חושב שאני קרוב מדי לקרקע.

אני תמיד קרוב מדי לקרקע. זה עוד משהו שקורה כשסוף העולם מגיע: כשלים במנוע כבר לא מדאיגים אותי.

בגַרמין יש כפתור שנקרא "קרוב אליך". מישהו שם הפעיל את הראש. הוא מראה במהירות איפה שדה התעופה הקרוב ביותר אליך ובאיזה מרחק. הוא מעלה רשימה של כל שדות התעופה הסמוכים כולל קוד הזיהוי שלהם, המרחק, הכיוון ותדר המגדל. כשדברים עוד הדאיגו אותי הכפתור הזה היה בעיני ידידו הטוב ביותר של הטייס. בכל מזג אוויר בעייתי בכל צרה ואפילו במצוקת דלק קלה הייתי לוחץ עליו ומקבל את הרשימה ואם הייתי מגולל למטה ומסמן הייתי יכול פשוט ללחוץ על "לדרך" ו־תיק הייתי מקבל את הנתיב. רק לסובב את החץ בחזרה למרכז הקשת. מגניב.

עדיין שימושי אבל אחרי תשע שנים חלק ניכר מהמסלולים הרוסים לחלוטין או שצריך לדעת איפה בדיוק יש בור גדול ולעקוף אותו. מפתיעה המהירות הזאת. המהירות שבה הם מתכסים שוב באדמה ועשב. בימים שלפני הייתה סדרת טלוויזיה: "העולם אחרי האנושות". ראיתי את כל הפרקים. הקלטתי אותם. הייתי מרותק. לרעיון הזה: בתוך אלף שנה ניו יורק תיראה ככה: שפך. ביצה. נהר. יער. גבעות. זה מצא חן בעיני. לא יודע למה. הסעיר אותי.

עד כדי כך מהר. כי מדהים באיזו מהירות קורות פלדה מתאכלות כשהן חשופות למים ולאוויר, באיזו מהירות השורשים מפלחים הכול. הכול מתמוטט. אה, כן, המסלולים: אולי נדמה שתשע שנים הן לא תקופה ארוכה אבל הן בהחלט הרבה למסלול המראה שלא מתחזקים אותו ובהחלט הרבה לאדם עם מוח צלוי שמנסה להישאר בחיים. אני יכול לערוך רשימה. תשע שנים מחורבנות הן הרבה מאוד זמן למי שצריך:

לחיות עם השטויות של בנגלי.

לזכור את המרפאה המאולתרת לחולי שפעת וגם.

להתגעגע לאשתי אחרֵי.

לחשוב על דיג ולא ללכת לדוג.

ועוד כל מיני.

אבל. ערב אחד איבדתי צילינדר דרומית לבֶּנֶט. סיירתי מעל העיר כמו שאני עושה מדי פעם לא נמוך מדי אלא רק בשביל לראות ופתאום. תק־תק־תק רעידות מטורפות. רציתי לנחות ולאתר את התקלה, אולי רק הפלאג הלך. ידעתי גם בלי הגַרמין שבסיס חיל האוויר בַּאקלי נמצא כשנים עשר מייל בכיוון מערב. פניתי והתחלתי להנמיך ושמש מוזהבת נכנסה לי ישר לעיניים, והדפיקות התחזקו, נעשו די מבהילות כלומר רע מאוד אם יתנתק עכשיו איזה מסב והייתי ממש עיוור מהשמש, השתמשתי בשפת המדרכה השמאלית כדי לנחש את תוואי הכביש, וכעבור מאה רגל נחַתּי במהירות מטורפת, שבעים מכשירית אולי, טראח, ואם זה היה כַּן הנֶסַע הקדמי ולא הכן הראשי השמאלי אז גם החיה וגם אני היינו שנינו על הפנים. וגם ג'ספר. הלכתי לחלק האחורי ובדקתי. חור עד לגובה המותניים ממש, כמעט מלבני, כאילו חפרו אותו מרמיטות עם מחפרים קטנים. שִיט. הגב שלי. הטלטול. התיישבתי ושלשלתי את הרגליים לחור, גם ג'ספר התיישב ונשען עלי כמו שהוא עושה לפעמים, והעיף בי מבט חטוף מנומס מאוד, ומודאג מאוד. הישיבה הזאת הזכירה לי מסעדה יפנית שמליסה לקחה אותי אליה פעם שבמקום כיסאות, במקום מזרנים וכריות, היו בה מין שקעים לרגליים, מין ישיבה כאילו על הרצפה בשביל בני המערב נוקשי האיברים. השמש הטילה את הצלליות שלנו למרחק חצי מייל בערך על המסלול. התברר שהסָמוֹכה נשברה מעוצמת המכה, ואז למדתי לרתך וגם שאפשר לרתך על אנרגיה סולרית.

ישבתי עם הרגליים בחור וניערתי אותי בכתפיים ואמרתי, מה קורה לך? אתה חושב שזה משחק?

לקח לי זמן לענות.

אתה רוצה לחיות היום?

כן.

אתה מודה שאולי תרצה לחיות מחר? ואולי גם מחרתיים?

כן.

אז תעבוד בשיטתיות. זמן לא חסר לך.

אז עשיתי עבודת מחקר. לקחתי את מפת הניווט שאנחנו קוראים לה מפה אזורית וטסתי לכל מסלול ברדיוס של מאה מייל. טסתי מעל סֶנטֶנייֵל, קולורדו ספּרינגס, האקדמיה של חיל האוויר, טסתי מעל קירבּי, מעל נֶבּרַסקה לשעבר, מעל שַיֶֶין. עברתי מעל כל המסלולים האלה בגובה שלושים רגל בערך באור יום והכנתי רשימות. מפתיע כמה מהם היו עלולים להרוג אותי. בקרֶנטון כמעט נהרגנו באמת כשנכנסתי למטס בגובה נמוך מאוד במקביל למסלול ואיזה קסנופובּ דפק בנו כדור שניקב את גוף המטוס. אני יודע כי הוא יצא דרך החלון הצדדי שלי והמשיך למעלה. ככה נודע לי שיש לנו שכנים בקרנטון.

כלומר כפתור ה"קרוב אליך" עדיין עובד אבל כמחצית מהמסלולים נעשו בלתי שמישים. עדיף לנחות באיזה שדה ישן. פעם המשמעות הייתה גן העדן הקרוב אליך היום זאת כנראה מלכודת המוות הקרובה אליך. מידע חיוני בכל מקרה.

אני עדיין מאזין לקשר. קשה להיפטר מהרגלים ישנים. לכל שדה תעופה יש תדר משלו כדי שמטוסים יוכלו לדבר ביניהם בהעדר מגדל פיקוח. כשממריאים או נכנסים להקפה חשוב לדעת איפה כולם נמצאים. היה חשוב. פעם לא הייתה עוברת שנה בלי תאונות. בין שדה לשדה אין דרך מיוחדת לתקשר אבל יש תדר חירום 121.5. אז בכל פעם שאני מתקרב לשדה תעופה כלשהו אני מעביר לערוץ הישן. כשאני מגיע לטווח של חמישה מיילים אני קורא בקשר. כמה פעמים.

מנחת לַאבְלנד, סֶסנה שש שלוש שלוש שלוש אלפא חמישה מייל דרומית לשדה גובה שש בדרך לגְרילי. ושוב. מישהו שומע? אני המטוס היחיד כאן למעלה וכנראה שזה לא ישתנה לעולם. אולי בפלנטה אחרת ביקום אחר מישהו ימציא מחדש את הסֶסנה. חה!

אני צוחק. אני צווח. אני נראה די פסיכי. ג'ספר מלכסן אלי מבט במבוכה כלבית מסוימת.

יש לי ספר שירים של ויליאם סטַפורד. זה הדבר היחיד שחזרתי בשבילו: ספרי השירה שלי. נחַתּי בלילה בגלישה, בלי אורות, במגרש החניה המוכר של "קינג סוּפֶּרס", שורה ישרה אחת אלף רגל בין מכוניות נמוכות, הכנפיים חלפו מעליהן ואין פנסי רחוב. מכאן עד הבית רק קצת יותר ממייל. להבות מדרום וממערב, כמה יריות אקראיות. חיכיתי במטוס עם האֵיי־אַר 15 בין הרגליים, חיכיתי לראות אם עוד יש פה מישהו שעלול להטריד את החיה בחצי השעה שלא אהיה כאן.

לקחתי את הרובה ורצתי מסביב לאגם כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים בעבר, בבוקר ובערב. הייתי יוצא לריצות. התעלמתי מהתצלומים שעל כרכוב האח, שלאורך המדרגות, לא הסתכלתי, מילאתי קיטבג ותיק גב ישן בספרים, רק שירה. מיששתי את "לבדו ימות האדם",* הספר הראשון שמליסה נתנה לי, נבואה מצמררת ממש אבל רק מבחינת השם: הגיבור הוא דמות אמיתית, איש קומנדו נורבגי במלחמת העולם השנייה. הוא הצליח לברוח משתי דיוויזיות גרמניות בהחלקה על השלג, נשאר בחיים וזכה להגיע לגיל מתקדם ולהצטלם בפוזה מרשימה על גב ספר הזיכרונות שלו לבוש בסוודר גולף עבה. תמיד קינאתי באיש הזה, גיבור מלחמה בנורבגיה החביבה שגר מן הסתם בבקתה על שפת איזה פיורד צפוני עם המון חברים ויותר מדי סיידר אלכוהולי או אַקוַובִיט או מה שזה לא יהיה ששותים שם במסיבות, ועשה מאז סקי רק בשביל הכיף. אם הוא היה מדמיין לעצמו גיהינום עלי אדמות כנראה. הוא הגיע קרוב מאוד אליו. מיששתי את הספר, לא קראתי את ההקדשה, והחזרתי אותו למדף. גמרתי. החלטתי שגמרתי עם הבכי מכל סיבה שהיא.

[* מאת דיוויד הוארת, הוצאת עם עובד (1958), תרגום: צבי שולדינר.]

כשחזרתי למגרש החניה נכנסתי אליו בקשת מהשורות החיצוניות וראיתי שתי דמויות מציצות למטוס מבעד לדלתות הפתוחות, אחת מהן עומדת להיכנס אליו. קיללתי את עצמי ובדקתי את הנצרה, בלב הולם, ונעמדתי וצרחתי שיעופו לי מהעיניים, וכשהם לקחו את רובי הציד שלהם ליד יריתי בהם מעשרים יארד הראשונים שלי. בגלל שירים. נתתי את הרובים שלהם לבנגלי, סירבתי לענות לו כששאל.

לספר של סטפורד קוראים "סיפורים שיכולים להיות אמיתיים". אחד השירים נקרא "החווה במישורים הגדולים"* והוא מתחיל ככה:

[* ויליאם סטפורד, The Farm on the Great Plains, בתוך Stories That Could Be True.]

קו טלפון קפוא מקור;

ציפורים עומדות למלוא אורכו.

אי שם בסוף מישור רחב

מושכת חווה בקצה הקו.

אני מתקשר לחווה בכל שנה,

מצלצל, מקשיב, עדיין

הוא מתקשר לאבא שלו. מתקשר לאימא שלו. הם מתו לפני שנים והוא שומע רק זמזום בקו אבל ממשיך להתקשר.

כשאף אחד לא מגיב משדה התעופה שאני עומד לחלוף מעליו אני מעביר חזרה לתדר החירום וקורא רק למען הסדר הטוב

מֵיידֵיי מיידיי סֶסנה שש שלוש שלוש שלוש אלפא מרגיש בדידות איומה.

בשנה השביעית מישהו ענה. עזבתי את הגה הטיסה והצמדתי את האוזניות בכוח לאוזניים. השערות שעל ידי סמרו כמו שקורה בסופות רעמים.

הקול בקע מתוך הרעש הסטטי והלך והתרחק באפקט דוֹפּלֶר.

שלוש שלוש שלוש אלפא... ונבלע ברחשי הרקע.

שלוש שלוש שלוש אלפא... הפרעות סטטיות... גרנד גַ'נק. חבטה כאילו פגעה בו סערה מגנטית.

גרנד גַ'נקשן...

חיכיתי. טלטלתי את הראש. ממש דפקתי את האוזניות לרקות. לחצתי עם האגודל על כפתור המיקרופון שעל הגה הטיסה.

גרנד ג'נקשן? גרנד ג'נקשן? שלוש שלוש שלוש אלפא מעל לוֹנגמוֹנט. נו כבר, אני מעל לונגמונט! לא קיבלתי. חוזר שנית: לא קיבלתי!

חגתי באוויר. טיפסתי עוד. טיפסתי לגובה חמישה עשר אלף רגל וחגתי עד שהייתה לי סחרחורת מחוסר חמצן. הנמכתי לשלושה עשר אלף וחגתי באוויר שעתיים עד שמד הדלק הראה שנשארה לי עוד רבע שעה, ואז פניתי מזרחה.

האיש הזה היה טייס או בַּקָּר.

פעם אחת ויחידה.

אני מבשל לעצמי בהאנגר. חודש בערך אחרי שבנגלי הופיע שכנעתי אותו שיעזור לי לסחוב לכאן קמין עצים של "ויג'ילֶנט" מהמטבח של אחד הבתים הראוותניים שממזרח למסלול. אולי האופי הארעי של ארוחות במבנה שהוא בעצם מוסך עוזר לי להרגיש שכל המצב הזה לא נצחי. בגלל זה בין היתר אני לא גר בבית. כאילו אם אני גר בהאנגר, ישן בחוץ, אני יכול להעמיד פנים שבמקום אחר יש בית, ויש בתוכו מישהו, מישהו לחזור אליו. אבל על מי אני עובד? מליסה לא תחזור, גם הטרוטות לא, ולא הפיל והשַׂקנאי. אולי בעתיד הטבע ימציא שוב איזה דג לוחמני מנומר וגאה, חובב מים קרים, אבל אין סיכוי שהוא ייתן הזדמנות נוספת ליצור בלתי סביר בעליל כמו הפיל.

בכל זאת בקיץ שעבר ראיתי תַחמָס. הראשון זה שנים. הוא התעופף בערב חמים וחיפש חרקים, והפסים על הכנפיים שלו הבליחו באור הדמדומים. הציוץ האלקטרוני הרך.

אז אני מבשל ואוכל בהאנגר. ניסיתי לאכול בבית כמו בנגלי ליד השולחן במטבח, ניסיתי כמה ימים אבל הניסיון נכשל.

בקירות הבתים שמסביב לשדה התעופה יש עצי הסקה בכמויות שיספיקו לנו לכל החיים. לוֹם ופטיש כבד מסדרים לי אספקה לשבוע בתוך כמה שעות. שלא לדבר על רהיטים טובים.

לפני שהתרגלתי לעניין הייתי מתכווץ כולי בכל פעם שניפצתי בתים ורהיטים, דובדבן ואגוז, ורצפות מאֶדֶר ומשתמש בהם להסקה. אבל. ערך מול צורך. בכל זאת אני הורס קודם כול את הבתים העלובים. ספק אם אגיע אי פעם לארבע־חמש הווילות היפהפיות באמת שבנויות מעצים אקזוטיים שונים, אבל אם כן זה יקרה כנראה כשכבר לא יהיה בהן שום קסם בעיני. כנראה שאז כבר אבחין רק בשינוי מרענן בריח העשן. יש בינינו עוד הסכמה שבשתיקה: קודם כול אנחנו מפרקים את הבתים הזולים יחסית שממערב למסלול, והוא מתקדם צפונה ואני דרומה. זאת אומרת שהדרך שאני צריך לעבור עם המריצה עד ההאנגר לא נורא ארוכה.

לעתים קרובות בנגלי בא להאנגר ומצטרף אלי. הוא לא יודע לבשל אני כן. אני לא מצליח בשום אופן ללמד אותו לדפוק, או לפחות לא להתגנב בשקט כמו רוח רפאים, וזה קצת מפחיד אותי לפעמים כי אין לי מושג כמה זמן הוא עמד והסתכל.

ארוחת ערב מוקדמת היום.

לך תזדיין בנגלי, כמעט קיבלתי כווייה.

נראה לי שאתה אוהב את זה.

הא?

איך שאתה מסתובב פה עם המחבת, עם הסכין, כאילו שזה מטבח. כאילו שזאת תוכנית בישול.

הנחיריים של בנגלי מתרחבים בקצב של זימים ברגעים המפתיעים שהוא ממש נהנה.

אני נועץ בו רק מבט חטוף.

אתה רעב?

כמו בַּתוכניות בישול האלה שכולם מסתובבים עם סינרים. כאילו שבישול של ארוחת ערב דפוקה זה איזה מין ריקוד. טרה־לה־לה.

אני שם על הקמין מחבת מלאה תפוחי אדמה צעירים. בהתחלה עוד ניסיתי להשתמש בשומן אייל כתחליף לשומן חזיר אבל הוא התקלקל מהר מדי.

טוב אני לא לובש סינר, כמו שאתה רואה, ואני לא רוקד.

בארונות הבתים לא היה כמעט שמן בסוף כנראה שבחודשים האחרונים שתו אותו בשביל הקלוריות. אבל יום אחד מצאתי במרתף של בית הבַּאוּהאוּס הגדול בפַּייפּר לֵיין שתי חביות שמן זית של חמישה גלונים כל אחת. מוסתרות מאחורי ערמת לבנים חדשות.

אבל שרתָּ. הוא מחייך את החיוך שלו בקו ישר. הוא נראה עוד יותר מרושע בגללו.

בקמין בוערים קרשים של אשוח קנדי, העץ הכי טוב לטיגון מהיר בחום גבוה. השמן רוחש ואני מפזר את תפוחי האדמה החתוכים עד שרובם נוגעים בתחתית המחבת. אני מתכופף ומטלטל במרית הפלדה את ידית הכרום שסוגרת את פתח האוורור הצדדי של התנור כדי להנמיך את הלהבות. אני חושב: אם הייתי בנוי אחרת, אם הייתי חושב שאני יכול להגן על השטח הזה בעצמי הייתי יורה בבנגלי על המקום וגומר עם זה. באמת? אולי. ואז הייתי מתגעגע כל יום להתנצחויות האלה. מן הסתם הייתי מרגיש את זה כריקנות גדולה. אין ספק שנעשינו דומים לזוג נשוי.

אני לא חושב ששרתי, אני אומר לבסוף.

תאמין לי שכן, היג. וזה אפילו לא היה ג'וני קֶש. הוא מגחך.

כאילו שזאת המוזיקה היחידה המותרת לפיזום לפי ספר החוקים של בנגלי.

אז מה זה היה בדיוק?

הוא מושך בכתפיו. מאיפה לי. משהו של איזו נערת פופ. מהרדיו אם זיכרוני אינו מטעני.

אם זיכרוני אינו מטעני. הוא עומד שם בחיוך ניצחון עם זקן מדובלל בן שבוע. בחיי. אני מתחיל לצחוק. זה מה שהוא עושה לי: מעצבן אותי עד לרגע שאני פורץ בצחוק. עד לרגע שזה נעשה מגוחך ואז קופץ איזה פיוז, מדליק מתג, ואני צוחק. זה המזל של שנינו כנראה.

שב בנגלי. קח כיסא. יש היום שפמנון וסלט שן הארי עם בזיליקום ותפוחי אדמה אה־לה משהו לא גרַטַַן.

אתה רואה? הוא אומר. בול כמו בתוכניות האלה. אם אתה לא אגזוזן אז אני יהודי.

אני מסתכל עליו. אני צוחק עוד יותר.

לפעמים אני שומע מוזיקה. יש לי נגני אם־פי שלוש, דיסקים, תקליטים, הכול. אין לי בעיה של חשמל כי חיברתי את ההאנגר לבנק הסוללות באף־בי־או שניזון מטורבינת הרוח. אני חייב להיות בדיוק במצב־רוח הנכון. מוכרח להיזהר אחרת זה זורק אותי למקום ההוא שאני לא רוצה לחזור אליו לעולם. אסור לי להקשיב לשום דבר שאהבנו לשמוע: היינו מכורים לזמרים־יוצרים מלפני עשורים, כאלה שממש גרו בתוך הבקבוק, "קאנטרי רוֹאד" וכאלה, מוִויסקיטַאוּן ועד טוֹפּלי ושינֵייד. אהבנו את הדיקסי צ'יקס, איך אפשר שלא. אַמֵייזינג רית'ם אֵייסֶס. אוֹפֶּן רוֹאד, סוִויט סַאני סַאוּת', רילטַיים טרַוֶוֶלֶֶרס, בּלוּגרַאס מחוספס וטוב ולהקות אוֹלד־טַיים ממש לפני לפני. חשבנו אז שזאת מוזיקה קורעת לב. נראה אתכם שומעים אותה בשעת בוקר מוקדמת ביום אביבי יפה כשדלת ההאנגר פתוחה ועַקָּב אדום־זנב אחד חג מעל המסלול המתחמם:

ואת ניחוח היערה שלך אני עוד אוהב וזוכר

לא מאמין שאת לא רוצה אותי יותר...*

[* מתוך Nothing Else Mattersמאת ויליאם טופלי.]

או את הטנור המרוסק מהרי האַפַּלַצ'ים של בְּראד לי פוֹלק כשהוא שר את "הַארד טַיימס":

ראשי מושפל ואין לי בית, אבוד בחוץ בגשם...

לא חשבתי שבגיל ארבעים אני אהיה אדם זקן.

אבל אני כן שומע בלוז. היא לא כל כך התלהבה מבלוז. אני מוצא נחמה בלַייטנינג וקוֹטוֹן, בקלפּטון ובּי־בּי וסטיבי רֵיי. אני מפוצץ את הרמקולים עם סַן סילְס שר את "דיר סַן" עד שהקוֹיוֹטים שליד הנחל קורעים את השמים לאות הזדהות בביצוע משלהם לסולו המפוחית. יללות ונביחות עזות. נשמע כאילו המוזיקה הורגת אותם וגם כאילו הם מתים עליה. ובעצם אם חושבים על זה זה בדיוק הבלוז.

בלילה אני שוכב ליד ג'ספר מאחורי הסוללה. תחילת האביב עכשיו, השעה מאוחרת או מוקדמת מאוד ואוריון נופל על גבו לעבר הפסגות המשוננות של ההרים ולא צועק אלא שותק, שותק כשהוא מנסה לירות בשור לפני שירמוס אותו. לפעמים הוא שלֵו מאוד לא הלילה. הלילה הוא נלחם על חייו.

ג'ספר לא קשור ברצועה, והוא ישן על הירך השמאלית שלי אבל המחשבות שלי קשורות חזק. אני מרשה להן לרחף קרוב מאוד. לנגוע קלות בבית הירוק, בהאנגר, באפשרות למסע ציד אביבי בעקבות דובי אביב כשהדובים פזיזים מרוב רעב.

הוא נוחר ברכות כרגיל, נחירה קטנה בַּשאיפה ומין יבבה כשהאוויר יוצא. ואז בניגוד גמור לרצוני אני מתחיל להיזכר בקריאה מגרנד ג'נקשן. בוקעת כמו רכבת מסופת שלגים, מכה בכל רוחב הפס ונעלמת חזרה במערבולת השלג הסטטי עד שנותר רק שובל ארוך ועצוב של יללה דופלרית. אבודה. שלוש שלוש שלוש אלפא... גרנד ג'נק... גרנד ג'נקשן... קול מבוגר יחסית, נעים, מודאג, כמו סבא העומד לרגלי גרם מדרגות תלול וקורא אל ראשו.

לפני כמה זמן? שנתיים־שלוש. אני זוכר שזה היה בקיץ. אני זוכר את העשן של שרפות הקיץ, חגתי עם החיה בעשן והשקיעה בערב ההוא הייתה כמו טֶבח. טיפסתי וחגתי והגדלתי את הרדיוס יותר ויותר ולחצתי ולחצתי על כפתור המיקרופון. כמו מטורף סובבתי את המַשקֵט. איזה דילוג באטמוספרה אולי, אחרת איך שמעתי אותו כל כך מרחוק כשכל המשחזרים הפסיקו לפעול כבר לפני שנים. טון מקצועי. גבר מבוגר יחסית. אני זוכר את זה. הוא בקע מתוך הרעש. טייס, הייתי בטוח שגם הוא טייס.

אני יכול לטוס עד גַניסון ובחזרה עם מכלי הדלק שלי ואולי עד דלתא בכיוון השני. אולי - אם בשני הכיוונים נושבת רוח טובה. וזה לא קורה אף פעם כמעט. חשבתי על זה. שוב ושוב. ג'נקשן היא פחות מחצי שעה אחרי. ואז. מה? טייס אחר בשדה תעופה אחר הרבה פחות מוגן כנראה. אבל.

היה להם חשמל איכשהו.

הם - הוא - החזיק מעמד שבע שנים. אולי הוא עדיין מחזיק מעמד.

ג'ספר מתנועע, מיישר את הרגליים ומתמתח מתוך חלום ונצמד אלי, מתעורר. מרחרח. מוריד שוב את הראש.

מרים ראשי מהכר

רואה את הכפור את הירח.

כשאני מוריד את ראשי אני חושב על הבית.

השיר הכי מפורסם של לי פּוֹ.*

[* משורר סיני מהמאה השמינית.]

אפילו אז: הרבה לפני לפני הסוף, כמיהה אינסופית. כמעט אף פעם לא בבית, כולנו.

אני שוכב על הגב ונשען על קיטבג ממולא בספוג שמשמש לי בתור כר. לא מתלכלך מהר ולא מזכיר לי את המיטה שלי. אני מושך את שולי כובע הצמר אל המצח. השמים צלולים כבדולח, שרפות היער מתחילות רק באמצע יוני, ושביל החלב הוא נהר של כוכבים עמוק עד אין קץ. פשוטו כמשמעו. ג'ספר נאנח. לא נושבת רוח כמעט. המעט שכן מקררת לי את האוזן הימנית, בריזה איטית מהצפון.

האם הייתי מרגיש שאני בבית אילו פגשתי טייס מגרנד ג'נקשן? אם דנוור שבדרום הייתה עיר שוקקת חיים? אם מליסה הייתה ישנה בצד השני של ג'ספר כמו פעם? עם מי הייתי מרגיש שאני בבית? עם עצמי?

ועדיין אני חושב על קולו של הטייס. על המקצועיות והכמיהה. לקשר. אני חושב שהייתי צריך לטוס לשם. הייתי מנצל את הדלק במקסימום, מושך את המצערת, טס לאט, אולי שמונה עשר בלי סטיות, בוחר לעצמי בוקר וטס. לראות. מה, אני לא יודע. ובכל זאת לא עשיתי אפילו צעד אחד. בכיוון. אני מודה: פחדתי. שאמצא את הקול הקטוע מת כמו שקרה וקרה וקרה שוב. אך ורק. וגם שייגמר לי הדלק עוד לפני שאצליח לחזור לשבע ויקטור שתיים אפילו כלומר לפֵּאוֹניָה, למסלול בראש גבעה צרה ושטוחה דמוית נושאת מטוסים. שייגמר לי הדלק מעל מישורי החמר מזרחית לדלתא. שאתרסק בצל הגרנד מֶסָה.

לפני, קראתי שמצאו את אמיליה אֶרהארט. בוודאות, נדמה לי. באי שב־1940 דיווחו שחיפשו בו. צדפות פתוחות, אולר שפירקו לו את הלהב, אולי כדי שישמש כצִלצל. שרידי מדורה. תכשיר איפור ישן מתפורר. חלון של מטוס מפּלֶקסיגלַס. נעל אישה. עצמות. רסיסי עצמות. הדנ"א אומת מול בת דודה שלה שעוד הייתה בחיים. ברור שזה היה האי שלה, היא והנווט שרדו עליו מי יודע כמה זמן עד שנכנעו בסוף לְמה? אָטוֹל האלמוגים מהאוויר: נווה מדבר אליפטי ובמרכזו לַגוּנָה. שוּנית חיצונית שנגלית בשפל שטוחה כמו מגרש חניה. ללוֹקהיד אלקטרה שלה הייתה מהירות הזדקרות בתצורת נחיתה של חמישים וחמישה מייל לשעה, היא הייתה צריכה שבע מאות רגל, לא יותר. דשדשה לחוף עם המזון הדל פצועה אולי. אולי לא היה שפל, אולי כַּן הנֶסַע נעקר בגלל המים. אולי היה דם במים. הדלק נגמר מעל האוקיינוס האטלנטי והם היו אסירי תודה על כל דבר קטן. על שהצליחו בכלל להגיע לאי הזעיר. להתקיים מצדפות ומי גשם.

צדפות ומי גשם.

על חברת אדם אחר, אחד בלבד.

רעב. בוער לאט בחלוף הזמן כמו להבות המכלות בולי עץ לחים. הם נעשים עור ועצמות, שלדים מהלכים, ואז אחד מהם מת, ואז השני. או שתקפו אותם תושבי איים שעברו שם אולי זה עדיף.

וכל הזמן הזה הדבר שהיא התגעגעה אליו יותר מכול היה מה? ההתגודדות הקשקשנית נטולת הזהות סביבה, התהילה, המסיבות, נפץ הבזקי המצלמות? המאהבים, העליזות, השמפניה? הבדידות הנובעת מפרסום, העיון במפות לאור מנורה יחידה על שולחן רחב במלון מכובד? שירות חדרים, קפה לפנות בוקר? חברה אחת או שתיים? האפשרות לבחור: את הכול או לא? חלק או לא כלום? כרגע, לא כרגע, אולי אחר כך?

לי אין אף אחת מהן. מהאפשרויות האלה. ועדיין. אני לא רוצה שייגמר לי הדלק ואצטרך לנחות בעשב המדבר הגבוה במערב עמק גניסון ואמות כשאנסה ללכת עם ג'ספר יותר משלוש מאות מייל בדרך הביתה. הביתה. עלוב ככל שיהיה הבית הזה. ולמרות שאין לי שום דבר להפסיד. שום דבר זה משהו משום מה.

ג'ספר נהם. חלמתי בהקיץ עד שנרדמתי.

נהמה חרישית, מרושעת, חמורה.

עצרתי את נשימתי, הקשבתי. התיישבתי לאט. הוא כמעט חירש, נכון, אבל חוש הריח שלו טוב.

אולי אלה קוֹיוֹטים. או זאבים. זאבי ההרים בשנתיים האחרונות: גולשים מההרים בלהקות מדובללות. מאכלסים מחדש בלחץ מתגבר בקצב מתגבר. כי תקופה ארוכה הם היו פה במספרים די גדולים ועכשיו שוב.

ג'ספר נהם עכשיו בלילה והתיישבתי מתחת לשמיכות בלב הולם. לחשתי לו הישאר וזחלתי אל ראש הסוללה.

ג'ספר יודע. הוא יודע כשקורה משהו רציני.

הוא התיישב על רגליו האחוריות והשתתק באמצע הנהמה והסתכל עלי בדאגה כנה וגם בדריכות ובקור רוח של צייד שנהנה מכל שנייה. הוא היה נרגש. וגם אני. זה לא קרה כבר הרבה זמן, חצי שנה אולי, והרגשתי קצת איטי, קצת חלוד. לפני שנתיים במצב כזה כבר מזמן הייתי שוכב בראש הסוללה סוקר את השטח עם המשקפיים כשיד שמאל שלי מונחת על מכסה הגוף של האֵיי־אַר. היום לעומת זאת הייתי צריך לחלץ את הרובה ממקומו בין היריעה הקרה והלחה לבין הקיטבג. המשקפיים לידו בגרב צמר ישן. לפחות המשכתי לקחת אותם אתי החוצה כשהלכנו לישון. הצמדתי את המשקפיים למצח ומתחתי את הרצועה סביב הראש, ולאט ובשקט טלטלתי ומשכתי את ידית הדריכה והרובה רעד. טיפסתי על הסוללה לאט, ביתר זהירות.

ג'ספר לא זז. מתוח כולו ממאמץ ההתאפקות מלרדוף אחרי הריח בחשכה. ואולי אחרי קול מסוים, קול מסוים בתדר מסוים שהצליח לחדור את החירשות הכמעט מוחלטת שלו. טיפסתי על המדרון התלול של הסוללה לאט לאט. התפללתי שאלה יהיו קוֹיוֹטים, אפילו זאבים. לא התחשק לי להרוג, ממש לא. לא בעצמי ולא כתצפיתן של בנגלי.

כשהגעתי לקצה השענתי לאט את הרובה על הפסגה החלקה נשכבתי על העפר הקר והתפתלתי למעלה עד שהעיניים שלי עברו את קו הסוללה.

לאור הנורה של המרפסת ראיתי אותם. אחד שניים שלושהארבעהחמישה... שובר אחתשתיימשלושארבעחמש יונימבליבעיה*... חמישה גברים בוגרים כולם, חוץ מאחד קטן יותר אולי צעיר יותר אולי.

[* מתוך שירו של א' א' קמינגס "Buffalo Bill's", המתאר את באפלו ביל יורה ביוני חמר ב"מופע המערב הפרוע".]

שיט.

בקיץ הראשון ההוא סחבנו במאמץ רב את מכל האשפה והנחנו אותו מדרום לבית במרחק מאה רגל ממנו בערך. הוא שוכב על צדו, המכסה פעור ושחור. ערוץ הנחל תלול ועמוק, מתפתל במין פרסה ושדה התעופה בנוי על המובלעת הפנימית. חפיר מושלם. הדרך היחידה לחצות אותו היא שביל המוביל מהקרקעית לבית הזה, ורק בו אנחנו מדליקים אור. אז באופן טבעי הם נצמדים למכל האשפה, אל הצד הדרומי שלו המוצל מאור הנורה, הצד המוסתר מהבית שבו מחכים לדעתם - ככה חושב כל מי שהוא לא חייל מיומן - הסכנה והשלל.

ברווזים במטווח. או כל מטפורה אחרת לאנשים אבודים שתתאר את האנשים האבודים האלה שעומדים למות.

אני הורג איילים. אין לי שום בעיה להרוג איילים. לנקות, לבתר, לאכול.

הלב הולם עכשיו כמו יצור עיוור שמנסה לפרוץ את בית החזה ולברוח. גיששתי לאורך החגורה ולחצתי על מכשיר הקשר בצד, הקשתי עם האגודל על כפתור המיקרופון שלוש פעמים. ועוד שלוש ועוד שלוש. אחר כך התחלתי לספור. לפני שאגיע למאתיים בנגלי יטפס לו אלי בנחת עם שני רובים: רובה סער אֶם 4 ורובה צלפים קל, כנראה אֵיי־אַר 10 קוטר 0.308. ספרתי בלב והרמתי קצת את הרובה הנחתי אותו על אחד משקי החול שעל הפסגה הצמדתי את הקת לכתף הימנית והסתכלתי דרך הכוונת. תשעים רגל. מדדנו בדיוק.

מאהשלושימואחת מאהשלושימושתיים

הם השתופפו ודיברו ביניהם, התלחשו, לא שמעתי אותם. רוח קלה ציננה לי את העורף, נשבה מערבה ממני אליהם. נושאת קול. לאט לאט העברתי את הנצרה למצב ירי, שמעתי את הנקישה, התכווצתי, נשמעה חזקה, והזזתי את ידית הדריכה הקטנה קדימה לאוטומט.

מאהשבעימותשע מאהשמונים

הם אפילו לא לא מקצוענים. הם השתופפו יחד כמטרה אחת, מהטווח הזה מטרה אחת בלבד מילאה את הכוונת הטלסקופית, לא סתם מילאה. הם היו חוואים סוכני ביטוח מכונאים. כנראה. מקובצים ולכן אבודים. אבל. הזזתי את הכוונת, לחץ קל בלבד מהחלק הפנימי של הכתף, והעברתי אותה עליהם וראיתי שיש להם רובים, לכולם. כשעברתי עליהם התמונה בכוונת רעדה בגלל הלמות הלב שלי. בשלב הזה הם נעשו רוצחים. כלומר בשלב הזה של יחסי האשם ההדדי שלנו. מי יקבע כמה ובאיזו אכזריות. בשלב הזה הם מקובצים יחד לקראת תקיפה חמושה. נגד שרידיה של משפחה כלשהי שהצליחו להישאר בחיים בבית הזה. וגם.

האכזריות שבדבר נחתה עלי פתאום: שלהם ביחס לבית, למשפחה הפיקטיבית, שלי כלפיהם, שכולנו הגענו למצב הזה בכלל. אל תתחיל לחשוב עכשיו, היג. יהרגו אותנו בגללך, ככה בנגלי אוהב לנבוח.

מאתיימוחמש מאתיימושש. ובנגלי איננו. מה זה צריך להביע. מעולם אפילו פעם אחת לא קרה שהוא לא היה כאן במאתיים, בדרך כלל עוד קודם.

הרחקתי את העין מהעינית והפניתי את הראש שמאלה. אין צללית. אין דמות, בנגלי לא מתקרב. שיט. העין בחזרה לכוונת. היד שעל שמורת ההדק רועדת. מתחילה לרעוד.

הם דיברו ביניהם. ביד שמאל הרועדת הזזתי את הידית שמשחררת את הכוונת הטלסקופית וניתקתי אותה מהמסילה. הטיתי אותה הצידה שלא תחסום את הכוונת החרירית. שדה הראייה שלי התרחב.

אפילו כילד השלב של ההרג היה הפחות חביב עלי. אהבתי לצאת לציד עם הדוד שלי, פיט. הוא היה אדם שמרן, איש מעשה וספר מהזן של ארנסט המינגוויי וג'ק לונדון, אלא שהוא לימד ריקודים סלוניים. בספינות פאר. הוא והדודה לואיז עשו את זה עשרים שנה בערך ואז היא מתה, והדוד שלי שהיה אדם תוסס ופטפטן בדרך כלל נעשה שתקן ורציני יותר. עדיין כיפי. הוא לא הצטיין באף אחד מהשניים, לא במעשה ולא בספר, אבל אני הערצתי אותו הרבה זמן, יותר משהייתי צריך, והפעם הראשונה שיצאתי לצוד אייל קנדי הייתה אתו בגיל שתים עשרה.

הייתי טוב. כלומר קלטתי מהר עניינים כמו תנאי שטח ובתי גידול כאילו גדלתי באיזה שבט אינוּאיטים, והייתי שקט ונזהרתי עם כיוון הרוח ועם רחש הזרדים ששפשפו את תיק הגב המחוספס שלי, וניצלתי לטובתי את פכפוך המים, ועקבתי בכישרון ועזרתי במחנה וממש קפצתי משק השינה לקור של חמש בבוקר למרות שבהרים באמצע נובמבר זה עדיין לילה. והתלהבתי מכל העניין מאוד, ולא הייתה לי שום בעיה להשקיף על איילה דרך הכוונת, אבל כשיריתי והיא כשלה על ערמת סלעים וקרסה קדימה במין פיתול של הצוואר, וכשהעין המבריקה שלה הסתכלה אלי מלמטה ורגליה חסרות האונים החליקו בפישוק על הסלעים עד שיריתי בה שוב בבהלה ישר בראש והחיים אזלו מעינה ומרגליה, ואחר כך כשניקיתי אותה והדם שתת על האדמה הקפואה ונמהל בחלב חם מעטיניה המלאים והִווריד...

את זה לא אהבתי. בשנים הבאות יצאתי לציד כל שנה והכול הלהיב אותי כולל בשר האייל במקפיא, רק לא זה. אפילו חרקים אני לא אוהב להרוג.

מאתיימעשרימושלוש מאתיימעשרימוארבע

ובנגלי איננו. באחת הפעמים ניסיתי לנהל משא ומתן. כמעט נהרגתי.

גמרנו עם החוקים הישנים היג. נמחקו כמו הנַקָּרים. נעלמו עם הקרחונים והממשלה. זה עולם חדש. עולם חדש חוקים חדשים. אף פעם אף פעם אל תנהל משא ומתן.

הוא אהב להגיד את זה רגע לפני שלחץ על ההדק והשחיל מישהו.

חמישה זאת חבורה גדולה, הכי גדולה שהייתה לנו כבר כמה שנים. הם היו שפופים, הגדול ביותר הקרוב ביותר למכל האשפה החזיק רובה עם כוונת טלסקופית, והוא פנה לאחור וחילק הוראות, עשה להם סימנים עם היד, נגע בכובע הגרב שחבש במעוקם, הגבר הקרוב אליו ביותר החזיק איזה רובה סער אֵיי־קֵיי כנראה, ושלושת האחרים שלושה רובי ציד שנראו כולם בבירור ממרחק תשעים רגל בעין בהחלט מזוינת. אחד מהם, השלישי משמאל, חבש כובע בוקרים גבר נמוך עם כובע גדול. הם היו מקובצים והנהנו אחד לשני ועמדו לתקוף. היד שלי רעדה. עוד רגע הם כבר לא יהיו מטרה צפופה כל כך.

תכננתי לרסס מימין לשמאל. על אוטומט. כיוונתי למרכז גופו הגדול של האחרון בחבורה ותכננתי להתקדם לאורך קו האמצע.

הנחתי את האצבע של יד ימין על ההדק הקר, נשמתי נשימה עמוקה, נשימת חיים עמוקה ופלטתי אותה לאט כמו שלמדתי ואז

נבקע פתאום. הלילה. לא אני. התפרצות פועמת של להבות בזווית העין למטה מימיני, גווייה מגושמת של טנדר, קולות נפץ סדרתיים של ירי מהיר, החבורה בכוונת שלי בהתפרקות אֶנטרוֹפּית, הנקודה האדומה מתעופפת עליהם כמו חרק קטלני וזורקת את צלליותיהם למעלה והחוצה והם צונחים, צונחים ונבלעים בקרקע הירוקה.

לא אני.

לא לחצתי על ההדק.

צווחה וצרחה, מישהו נאנק מישהו מתפתל, ויבבות, ראיתי את בנגלי יוצא מאחורי הטנדר, שולף את ה־0.45 חוצה בשלווה את השטח החשוף, שלוש יריות ואלה שבכו השתתקו פתאום.

רוח קלה, קרה. דם שוצף באוזני ושוטף את הצעקות. דממה.

הוא אסף את חמשת הרובים המפוזרים ותלה את כולם על הכתף. הקיף את הסוללה, הניח את הרובים, שמעתי אותם מצלצלים יחד על הקרקע, אמר משהו בקול חרישי לג'ספר, וטיפס אלי למקום שבו שכבתי עדיין, הייתי אומר שעדיין קפאתי על ההדק אבל הייתי כנראה רק משותק מתדהמה.

מה זה היה בדיוק?

יפה הוא אמר. עבודה טובה. לא הייתי בטוח שעוד יש לך את זה.

הוא התכוון שהייתי ממשיך. שהאצבע שלי זזה על ההדק. לפני שהוא לקח את העניינים לידיים.

מה זה צריך להביע בנגלי. לא בטוח שעוד יש לי מה?

שתיקה. הוא ידע שאני יודע מה.

בחיים לא היה לי את זה. אבל אני עושה את זה. מה בדיוק חשבת לעצמך? מה אם הייתי רואה אותך וחושב שאתה אחד מהם?

אין מצב: אתה רואה אותי. אה־אה. לא מהכיוון הזה.

פתחתי את הפה, סגרתי אותו. אמרתי, פשוט לא ייאמן. מה אם הם היו מתפצלים. כלומר פשוט מסתערים. יותר מוקדם.

שתיקה. הוא יודע שעכשיו אני יודע שהוא צפה בהם מהרגע הראשון.

אז איך בדיוק ידעת שאני הולך ללחוץ על ההדק? ולמה לא נתת לי?

שתיקה. הוא יודע שעכשיו אני יודע שהוא השקיף עלי עוד יותר בקפדנות משהשקיף עליהם. הסתכל בטלסקופ על האצבע הדפוקה שלי ורק בחצי עין על הגברים הדפוקים שהיו עלולים להרוג אותנו. הם היו על הכוונת שלו מההתחלה. הוא פתח באש רק כשראה שאני נושם נשימה עמוקה כנראה. אני רואה אותו בעיני רוחי יורה בגבר הראשון בלי להציץ בו כמעט, מסתכל קודם כול עלי בטלסקופ הטוב לראיית לילה שעומד על רגליים משלו, רואה אותי מנתר בבהלה בהפתעה, ואז בלי מאמץ אבל ביעילות עובר לכוונת הרובה ומרסס את שאר הקבוצה. לא מרסס. בנגלי לא דוגל בירי על אוטומט. שתי יריות כנראה לכל אחת מהצלליות המזנקות בבהלה. ת־תק. כל אחת מהן עד כדי כך מהר. אולי הוא צחק על הבלבול שלי בעודו קוצר את החבורה הזאת של בני אנוש.

בוא שנייה היג. אני רוצה להראות לך משהו.

הוא עובר לצד השני ויורד מהסוללה. ג'ספר עדיין למטה, בצד הזה, רועד. לא מפַּחד. אני רואה אותו באור הכוכבים. יושב על הרגליים האחוריות ומסתכל על התנועות שלי בדאגה, מתאפק לא לפעול, מישהו כאן עושה את העבודה שלו רק את העבודה שלו כמו שצריך.

בוא. אני שורק ברכות. הוא מזנק, לא כמו פעם אבל עדיין במהירות, מטפס עד הפסגה ועובר לצד השני. בנגלי למטה בין הדמויות השחורות השרועות. ג'ספר כבר עובר מאחת לשנייה, לא עוצר, מרחרח, הנהמה החרישית.

תראה אותם היג. הם לא היו צריכים לעשות את זה.

הוא לא נשמע לא מרוצה.

בנגלי מרים את ידו ומדליק נורת לֶד שמחוברת לכובע שלו. הוא חובש אותו הפוך. הוא מאיר על הגבר הנמוך, ההוא עם כובע הבוקרים. הכובע התגלגל לתעלת ניקוז קרובה. זה ילד. בן תשע אולי. בערך בגיל. מליסה הייתה בחודש השביעי כש. לפני תשע שנים. הילד הזה רזה, השיער שלו סמיך וסבוך. תקועה בו נוצת נץ. פנים חלולות, צל אדם עם כתמי עפר וכוויות קור. הוא היה נולד לחיים האלה. תשע שנים כאלה. להרכיב את הפאזל של העולם למין תמונה איומה בראש ולגמור בסופו של דבר בתור ניצב במתיחה אכזרית של בנגלי.

הוא רוטן. נותנים נשק לתינוקות. היו צריכים להשאיר אותו מאחור.

איפה?

בנגלי מושך בכתפיו, מרים את ראשו, האור מתרומם ונכנס לי לעיניים, מסנוור.

אני מכווץ את העיניים בגלל האור הלבן המסמא אבל לא מסתובב.

ואז כשהוא היה יוצא מחר מהערוץ גווע ברעב היית יורה בו בדיוק כמו בשאר, אבל באור יום מלא ומשלוש מאות יארד במקום שלושים.

אני לא רואה כלום רק את האור, אבל אני יודע שבנגלי מחייך חיוך קודר בקו ישר.

היג לא למדת כלום כל הזמן הזה. אתה חי בעבר. אני אפילו לא בטוח שאתה מעריך את כל זה. לך תזדיין.

הוא מסתלק. הוא מתכוון אם מגיע לי. לחיות.

אני הולך ומשאיר את ג'ספר לענייניו. נקבור אותם מחר.

זה מה שאני עושה, שכבר עשיתי: אני מפשיט מותניים ירכיים זרועות חזה ישבן שוקיים. חותך לפרוסות דקות משרה במי מלח מייבש ומשמר לג'ספר לימים שבין לבין. אתם זוכרים את הסיפור על נבחרת הרוגבי בהרי האנדים. הגוויות היו גוויות כלומר מתים בכל מקרה. הם עשו את זה כדי לשרוד. אני לא שונה מהם. אני עושה את זה בשבילו. אני אוכל בשר אייל, דגי קרקעית, ארנבים, קרפיונים. אני שומר את הבשר המשומר שלו בדליים סגורים הרמטית. הוא אוהב את זה יותר מכל מזון אחר בטח בגלל המלח. מחר אני אעשה את זה שוב אבל לא את הילד, אותו אני אקבור לא באהבה לא בחרטה רק בגוף שלם עם נוצת הנץ.

שהגענו למצב הזה: יוצרים מחדש טאבּוּאים משלנו שוכחים את הסיבות המקוריות ולמרות זאת עדיין שטופים באיסורים. אני מקיף שוב את הסוללה. אני אמור לחזור לשמיכות שלנו ולישון כשהסוללה מתנוססת מעל לראשי כמו מצבה רחבה. כדי שאהיה ערני מחר בטיסה. אני לא אישן כל הלילה. אני משכיב את הרובה, רק את הרובה, תוחב אותו בחזרה מתחת לקיטבג וממשיך ללכת.