בעד עמי ולמען ארצי

פרק 1

קומו ונעלה

זו תמונה שאינה משה מזיכרוני. היא עולה וצצה, בהירה וצלולה, חדה ומוחשית, בכל פעם שאני נדרש לזיכרון הילדות הראשון שלי. התמונה הראשונה שזכורה לי היא גם זו שמלווה אותי כל חיי. אין תמונה שמבטאת את המהות שלי כאדם יותר ממנה.

הייתי בן ארבע כשהיא נצרבה בתודעתי. ליל תשעה באב בעקרה שבעיראק, העיירה שבה נולדתי. אנחנו נמצאים בבית הכנסת המרכזי של העיירה, שמצוי במרחק הליכה של כמה מאות מטרים לאורך הנהר מהשכונה היהודית שבפאתי העיירה. הוא נראה למרחוק, מבנה עם נוכחות, מבודד מעט, חצר גדולה, עץ תותים ענק במרכזה, חללים גדולים, עמודים תומכים, כיפה מקומרת. פעם בנו כך בתי כנסת. כמו בית הכנסת של האר"י בצפת, רק גדול הרבה יותר. עבור יהודי עקרה הוא לא רק בית תפילה, הוא מרכז החיים: רבים מאלה שמצויים עכשיו סביבי, ליל תשעה באב 1948, מבקרים בבית הכנסת שלוש פעמים ביום; הם נולדים ונימולים שם, הופכים לבני מצווה, מתחתנים, ואלה מהם שבחרו לחיות בעקרה את כל חייהם, גם יוצאים משם לדרכם האחרונה.

מתחת לכיפה שנתמכת בארבע קשתות נמצאת הבימה. לידה עומד החזן, ספר התורה מוצא מן הארון ומונח על הבימה. אבא ואני עומדים בקרבת הבימה, נשענים על עמוד. אבא עוזב את ידי ועולה לבימה כשליח ציבור, עולה במדרגות וניצב סמוך לספר התורה, מגילת איכה פתוחה בפניו. אבא מתחיל להתפלל - וכל הקהל גועה בבכי.

בסיום התפילה אבא חוזר אלי, אוחז בידי ולוקח אותי אל ארון הקודש. הוא מצביע על הפרוכת, מסיט אותה הצדה ופותח את הארון. ספרי התורה נגלים לעינינו, ואבא אומר לי: "תניח את היד על ספר התורה וחזור אחרי: 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'". חזרתי אחר המילים שאבא השמיע.

זכורה לי המועקה שירדה בלילה ההוא על בית הכנסת. סביבי עמדו עשרות אנשים, משפחה, דודים, שכנים, כל השכונה היהודית, אלה שראיתי מדי יום בשכונה טרודים בעיסוקיהם - וכולם עמדו והתייפחו במשך שעות או כמה שזכור לי כפרק זמן שארך שעות. כל שנות הגלות לא שכחו את ירושלים!

▪▪▪

אבא, משה, היה איש המוסד לעלייה בלתי לגאלית והיה פעיל במשימת העלאת יהודים לארץ ישראל. בין השנים 1948-1950 הוא פעל מעיירת הולדתי עקרה בחבל הכורדי שבצפון עיראק, ואחר כך מבגדד, לשם עקרנו ב-1950, לפני עלייתנו לארץ, ב-1951.

יהדות עיראק רחשה פעילות ציונית באותן שנים. שליחים מארץ ישראל, שהגיעו במסווה של עובדי סולל בונה, שפעלה בתחום התשתיות בעיראק שתחת השלטון הבריטי, הגיעו לכל פינה וגייסו פעילים מבני המקום. אבא היה אחד המגויסים. לא סתם בחרו בו. אבא היה סוחר ואיש ציבור, למד להיות רב והיה איש ספר וככזה הרבה לשהות בדרכים, נע ונד בין כפרים ועיירות, עושה לפרנסת משפחתו. לאבא, אמן בעבודתו, היתה חנות של אריגים בעיירה, מהם תפר בגדים וחליפות מקושטות באביזרים. אחת לכמה חודשים נסע לבגדד הבירה וחזר משם עם מוצרי סדקית, כפתורים מיוחדים וחפצי חן. תכופות נעדר מהבית, ופעילותו הציונית השתלבה בפעילותו המסחרית. אבא היה נע בדרכים באמצעי התחבורה של אותם ימים, סוסים ופרדות, טנדרים ומשאיות, ועשה דרכו מכפר לכפר ומיישוב ליישוב כדי להביא את בשורת הגאולה: יהודים, הגיעה השעה לעלות לארץ ישראל, לארץ ציון וירושלים. אין להסתפק עוד במילים מתוך תפילת שמונה־עשרה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ולחכות לנס אלא יש לקום ולעשות מעשה. אבא נעצר כמה פעמים בגלל פעילותו הציונית. היינו הולכים לבקרו במקום מעצרו, נושאים אוכל ובגדים, ולאחר כמה ימים, ומתן תשלומי כופר, שוחרר ושב למסעותיו ולפעילותו.

▪▪▪

נולדתי בנובמבר 1944, בשבת, פרשת "וירא אליו", ובה סיפור עקדת יצחק. יצחק היה שמם הפרטי של שני הסבים שלי ואני מנציח אותם בשמי.

משפחתנו נוהגת להתכנס בחגים, ובתום ארוחת החג מתקיימת אזכרה לאלה שהלכו לעולמם. מספרים עליהם לבני הדורות הבאים, שמכונסים סביב השולחן. אבי נהג לספר על אביו, סבא יצחק, ואמו סבתא נזה. סבא יצחק גויס לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, ולא חזר משם. למשפחה נמסר שנפל. היו שמועות כי ליהדותו היה קשר לכך. במשך שנים לא נודע מקום קבורתו. אבי גדל אצל דודיו, שהתגוררו בסמוך וסייעו לאמו האלמנה לגדל את שני ילדיה - אבי ואחיו - שבהמשך נפטר ממחלה. אבי נותר בן יחיד, ולכשגדל הלך לחפש אחר מקום קבורתו של אביו, סבא יצחק. ואמנם, בבית הקברות המרכזי שבבגדד הוא מצא מצבה שעליה חקוק השם: יצחק מרדכי.

סבתי, אם אבי, התגוררה בביתנו למן הרגע שאבי הקים את משפחתו. כך היה מקובל אז. כשהייתי בן 3-4 יצאה סבתא נזה לקושש עצי הסקה ולא חזרה. גופתה נמצאה לאחר כמה ימים תלויה על עץ. בהיעדר הסבר אחר, יוחס המעשה לנקמה על פעילותו הציונית של אבי. ממשפחתו הגרעינית זכה רק אבי לעלות לארץ. השבט הגדול זכה כולו לעלות ארצה ולהתערות בה.

אמא, שִמחה למשפחת שבו, הגיעה מהכפר שוש, גם הוא בחבל כורדיסטן. היא היתה בת יחידה לאמה, ומצד אביה היו לה שני אחים ושתי אחיות. כל בני המשפחה של אמא זכו לעלות ארצה והתיישבו במקומות שונים בארץ.

▪▪▪

כשהייתי בן חמש עזבנו את עקרה והגענו לעיר הבירה. בבגדד התנהלה תעשייה שלמה של עלייה ארצה. עשרות אלפי בני אדם, משפחות־משפחות, בדרכם לישראל, עברו שם בשנים ההן, והעיסוק העיקרי של אבא והשליחים מישראל היה לשלוח לארץ הקודש את כל מי שאפשר וכמה שיותר. זכורה לי אווירה של דחיפות, ושהכול נעשה במהירות. תחושה של סכנה ריחפה כל העת באוויר, סכנה מוחשית ממש.

אחת הבעיות שאבא והשליחים נאלצו להתמודד איתה היתה איך מוציאים מעיראק צעירים בני 18, שהיו מחויבי גיוס. נמצאו לכך שתי דרכים, שתיהן לא חוקיות: או שהבריחו אותם לאיראן ומשם הגיעו בטיסה לישראל, או שזייפו להם תעודות מזהות. כך, נערים בני 17-18 הפכו לגברים בני 30 ו-40. לפני ששלחו אותם אל הגבול, הקפידו לצרף לכל דרכון מזויף שטרות כסף, שנועדו להבטיח את שיתוף הפעולה של השוטרים במעברי הגבול ובנמל התעופה. כל הפעילות הזו התנהלה בתחושה של חרדה ושל מתח רב. פעילי העלייה לא נרתעו אף שידעו היטב שאם ייתפסו, הם עלולים לשלם על כך בחייהם. שאלתי פעם את אבא עד לאן היה מרחיק, אילו סיכונים היה מוכן ליטול על עצמו, והוא ענה לי: למען ציון, עד עמוד התלייה!

רוב הפעילות הארגונית התנהלה באכסניה, ב"מלג'ה מנשה צאלח", ובבית הכנסת "מסעודה שם טוב". עברתי שם מדי יום בשובי מבית המדרש. הייתי הבכור במשפחה וחשתי שותף. באתי לעזור בכל אשר יוטל עלי.

אבא נעלם מהבית ליומיים או שלושה לפני שהגיע תורנו לעלות לישראל. התברר שהפעילות הציונית שלו התגלתה על ידי המשטרה והבולשת העיראקית, וברגע האחרון הצליחה הסוכנות היהודית להבריח אותו מעיראק לקפריסין. הגענו לשדה התעופה בלעדיו: אמי, סבתי, אני הבכור, אחיותי עדנה וחסיה, ואחי מוטי. כולנו לבושים בבגדינו הטובים, חליפות וכובעים. כמה מאיתנו - לא כולם - ענדו שעון, ממתינים בהתרגשות לעלייה על המטוס. אלא שלא התאפשר לנו לעלות למטוס באותו יום. כמה אנשי בולשת התקרבו אלינו, סבבו אותנו ושאלו שוב ושוב, "איפה אבא?" כשענינו שאנחנו לא יודעים. הם טלטלו את אמא, תלשו תכשיטים מגופה, החרימו זהב ודינרים ואת השעון שענדתי על ידי, מזכרת מאבי והחזירו אותנו למתקן ההמתנה. השוטרים והבלשים האמינו שאם ילחצו עלינו, נגלה להם היכן אבא מסתתר, או שהוא, מחשש למשפחתו, יחזור הביתה והם יוכלו אז לעוצרו. אלא שזה לא קרה ביום הבא, וגם לא ביום שאחריו. רק בפעם הרביעית אפשרו לנו לעלות למטוס. השארנו מאחור את כל הרכוש והנכסים שצברה המשפחה במשך שנים. וכך, כשעלינו על המטוס בדרכנו לישראל, כל רכושנו הסתכם בספל אחד עשוי אלומיניום. העלייה לארץ התגשמה בזכות השליחים־הפעילים, בראשם מרדכי בן פורת ושלמה הלל ורבים נוספים, ובזכות העובדה שקמה מדינת ישראל. רוב רובה של יהדות עיראק, כ-98 אחוזים, עלתה לישראל בפרק זמן קצר.

▪▪▪

נחתנו בקפריסין לצורך התארגנות קצרה, ושם פגשנו את אבא. כמה שעות אחר כך המראנו במטוס ללוד. הטיסה אמנם היתה קצרה אבל ההתרגשות היתה עצומה. הנה, החלום מתגשם, "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". ארץ ישראל, כיסופים וחלומות עומדים להתגשם. הבוגרים יותר במטוס התפללו תפילות הודיה, קראו פרקי תהילים וחיכו בהתרגשות לרגע הגדול, שבו יעמדו על אדמת ארץ ישראל. זה היה חיבור היסטורי בין בבל לירושלים, אבל הפעם בכיוון ההפוך. גלות בבל הפכה לשיבת ציון. היינו כחולמים.

המטוס נעצר על המסלול, הדלת נפתחה וכבש המטוס הוסע לעברנו. אבא ירד ראשון מהמטוס ואני אוחז בידו, כשאחרינו זקני העדה ונכבדיה. כרענו ברך ונישקנו את אדמת הארץ הקדושה. מבחינתנו, התגשם חזון אחרית הימים ושבנו לארץ ציון ולירושלים.

▪▪▪

הגענו בחורף 1951, בסוף גל העלייה העיקרי אחרי שאבא וידא שכל אלה שדאג להם עלו ארצה. כמה שעות אחר כך, כשהערב ירד, נדחסנו כולנו, עשרות אנשים, לתוך משאית, שיריעות ברזנט כיסו את חלקה האחורי. נסענו מלוד, צפונה, אל מעברת שער עלייה, עיר אוהלים ענקית שהוקמה בכניסה לחיפה.

הורדנו מהמשאיות, איש־איש ומזוודתו בידו: עורכי דין ורואי חשבון, סוחרים ופקידי שלטון, הם על נשותיהם וטפם, כולם בבגדיהם הטובים שנרכשו זה עתה בבגדד, רגע לפני העלייה ארצה. והנה כל העדה הזאת מסתערת על מזרנים ומיטות, נדחקת בתור לריסוס בכלור ומתגודדת בפתח מבנה חדר האוכל, בתור לפרוסת לחם, קצת ריבה וכמה זיתים. אלה היו אנשים שהשאירו אחריהם בתים מרווחים ורכוש רב. לא צריך דבר. אתם עולים לגן עדן, אמרו להם, לגן עדן, הערבים נטשו את בתיהם, השאירו ארמונות מאחור.

כך החלה דרכנו בארץ ישראל: אוהל דולף, המתנפנף ברוח העזה של החורף, שמיכה שלא מחממת דיה - ותהיות רבות על העתיד הצפון לנו.

למחרת בבוקר הלכנו כל המשפחה לחוף הים. סבי מצד אמי הגיע עם קצת כסף. הוא עצר בקיוסק וקנה שני תפוזים, קילף אותם וחילק בינינו. ריח גן עדן התפשט באוויר. תפוזים של ארץ ישראל!

שער העלייה היתה רק תחנת מעבר. שהינו שם רק כמה ימים, בעיקר לצורך רישום, תיעוד וארגון. התחנה הבאה היתה מעברת זרעין־יזרעאל, מול תל יזרעאל. שהינו שם כמה חודשים ונהנינו משיפור משמעותי ברמת החיים. מאוהלים עברנו למגורים בצריפונים ובפחונים. לאחר כמה ימים במעברה, אבא נלקח על ידי הסוכנות ונשלח לכפר ויתקין, להכשרה להיות מדריך חברתי־חקלאי. לא היתה לו כל הכשרה חקלאית; הוא היה סוחר, בעל חנות, ואיש דת שלמד להיות רב. הוא נבחר לייעודו החדש משום ששלט בעברית באופן בסיסי, ומכיוון שהיה פעיל עלייה בעיראק.

הצריף בזרעין, חדר אחד, ארבעה־חמישה מטרים רבועים, שימש לכל הצרכים: סלון, חדר שינה ומטבח. לא היו בו מים זורמים או שירותים. תאי השירותים היו בנפרד, מרוכזים ומשותפים לכולם. אבא היה מגיע בסופי שבוע וחוזר לכפר ויתקין ביום ראשון. חיינו לבד - אמא ואנחנו, הילדים - למשך כמה חודשים, עד שאבא סיים את פרק ההשתלמות.

בתום ההשתלמות אבא קיבל כמה הצעות לדיור בירושלים: באזור ממילא ובמקומות נוספים, סמוכים לגבול הירדני, שם ננטשו בתים רבים. לאבא לא היתה כל התלבטות. הוא הגיע לארץ לא כדי להתיישב בה, אלא כדי ליישב אותה. הוא הונע על ידי השקפת עולם, שרק קיבלה דגש בכפר ויתקין, ולפיה היעד הוא יישוב הארץ. ירושלים - חשב אבא - תיבנה איתו ובלעדיו. משימתו של הדור הזה, שהוא השתייך אליו, היתה יישוב הארץ. זה היה דור שדמה בעיניו לדור שכבש את הארץ בימי יהושע בן נון.

אבא החל לעבוד במחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. הסניף הצפוני היה בעפולה, ומי שריכז בשעתו את תחום העלייה בהתיישבות היה רענן וייץ. אבא החל להקים יישובים. יהודי שעסק במסחר, אדם שהיה חזן בבית הכנסת ולמד הלכות כדי לקבל הסמכה לרבנות, אדם שבחייו מעולם לא שתל עץ או נטע שתיל עד שהגיע להכשרה בכפר ויתקין, נבחר עתה להדריך אנשים איך להקים יישובים וכיצד להפריח את השממה.

היישובים הראשונים שאבא הקים, יישובי ביכורה, היו בעמק בית שאן, באזור הכפר הערבי פרוונה. הוקמו המושבים רוויה, רחוב ושדי תרומות. לאחר מכן עסק אבא בהקמת יישובים בצפון ובנגב. תזכורת על כך קיבלתי עשרות שנים אחר כך: כשהייתי אלוף פיקוד דרום השתחרר סמל ששירת כנהג שלי וגר במושב מבטחים. הוא הזמין אותי אליו הביתה לארוחת ערב לציון השחרור. הגעתי, ובשער הכניסה למושב עמד יהודי מבוגר.

"שלום, חיכיתי שתבוא", קיבל את פני.

"למה?" שאלתי, "הרי היישוב מאובטח מאוד".

"סע אחרי", ביקש.

נסעתי אחריו. הוא עצר ליד בית ישן ורעוע והצביע עליו. "אבא שלך שם אותנו כאן, באמצע המדבר, ללא כלום. שנים גידפנו אותו, והנה בנינו בית ומושב. ועתה אנחנו מברכים אותו. ברוך הבא!" תזכורת נוספת היתה מפי ידידי, יונתן אברהם, שופט בית משפט מחוזי וטייס חיל האוויר בעברו; הוא הזמין אותי לשמוע ממשפחתו על הטיפול של אבי במשפחות בבגדאד ואחר כך בהקמת יישובי תענך.

כך היה ביישובי גב ההר בצפון: מושב מרגליות, מושב אלקוש ובמקומות רבים נוספים, שבמהלך שירותי הצבאי ארוך השנים נחשפתי אליהם ולפעילותו של אבא.

המוטו של אבא היה לתת, לתרום למדינה. לא לקחת. זו היתה גם המוטיבציה שהניעה ומניעה אותי עד היום. זה מה שאבא הטמיע בי־בנו. המטענים שהצטברו בי באו ממנו. הוא היה מורה הדרך שלי, מורה נבוכים, לא רק שלי, אלא גם של כל אלה שסבבו אותו. בעיראק, בהתיישבות ובטבריה - לשם עברנו לאחר כמה שנים - קראו לו "חכם משה" או "חכם מוסא". כזה היה - חכם. אבא הוביל, תמיד הוביל, בכל מקום שאליו הגיע.

▪▪▪

במעברת זרעין ראיתי את אבא מותקף לראשונה. המצוקה היתה קשה, ואבי היה לכתובת, שאליה הופנו התלונות של אלה, שאותם הוא סייע לעלות ארצה: לאן הבאת אותנו, חכם מוסא, איזה חיים הם אלה? בשביל זה העליתם אותנו, בשביל זה נטשנו את בתינו, ערינו ויישובינו?! וכל זה בזעקות שבר ובבכי קורע לב. אנשים התהלכו סביב אבי כאילו הוא זה שהחריב עליהם את עולמם. בהמשך הדבר חזר על עצמו בתחנות הנוספות של העולים, שבהם אבא טיפל. חלק מן המשבר נבע מן הסתם מתנאי הקליטה הקשים במקומות היישוב הנידחים שאליהם נשלחו העולים מעיראק. אנשים שהיו במעמד חברתי וכלכלי גבוה, הועסקו עתה בעבודות דחק. זה מה שעמד בבסיסו של המשבר הגדול של העולים הללו. אבא היה מאופק, הבין את מצוקתם הרגעית. לא היה לו ספק שנכונו לכולנו ימים טובים יותר בארץ, שאת אדמתה נישק עם רדתו מהמטוס. לימים סיפר לי כי אם משהו חרה לו בכל מסכת חייו, אלה לא היו הקשיים במעברה והתלונות שספג, אלא העובדה שהוא והמשפחה לא לקחו חלק במלחמת העצמאות ובהקמת המדינה מראשיתה. אחר כך "כיפרנו" על כך, אני ואחַי, בשירות הממושך של כולנו בצה"ל.

▪▪▪

כמשפחה היתה לנו יכולת קיום אולי טובה יותר מאשר למשפחות עולים שנשלחו לעיר. היה לנו מרחב מחיה טבעי. החצר האחורית שלנו נמשכה עד לקצה האופק. היינו ילדים של הטבע, גדלנו בחוץ. לעתים שרר מחסור בבית. האזור שמסביב היה אזור חקלאי. היו בו גידולים, שדות, מטעים. אפשר היה לקטוף ולאכול, ואפשר היה גם לקחת הביתה, אבל לא נגענו. כך חונכנו. זה לא שלך, אז אל תיגע בזה. זה גזל, זה אסור. רק לאחר שסיימו את הקציר והקטיף, הרשינו לעצמנו לצאת וללקט את השאריות.

המעברה היתה מחולקת לרבעים - צריפים ופחונים - בשטח שהיום הוא שדה חקלאי מול תל יזרעאל. בערך 100 פחונים בכל רובע, כלומר 100 משפחות. בסך הכול היו כ-300 עד 400 משפחות. הגברים נלקחו "לעבודות יזומות", לנטוע עצים, לסלול כבישים. משאיות וטרקטורים פרקו אבנים, והגברים שברו אותן עם פטישים והניחו אבן ליד אבן. זאת היתה תחילתו של הכביש הנוכחי ליישוב נורית שעל הגלבוע.

בקצה המעברה היו כמה מבני עץ גדולים ששימשו כבית ספר יסודי ומבני ציבור גדולים שאליהם הובא כל המזון במרוכז. שם עמדו מדי יום מאות עולים כשהם מנופפים בתלושי המזון שקיבלו ושהעניקו להם את הזכות לקבל מצרכי יסוד, כל אחד לפי גודל משפחתו. 400 משפחות, יוצאות עיראק, פרס ותימן, שמתנקזות באותה שעה לקבל אוכל. זה יכול היה להתפתח למעמד קצת טעון, כפי שאמנם אירע לא פעם.

כשגרנו במעברה אומצה משפחתנו על ידי משפחה ותיקה ממושב כפר יחזקאל. משפחת חזי דרורי. מדי פעם הלכנו אליהם ברגל. איזה בית, איזה אוכל, אילו פירות וירקות. אנחנו באנו מהצריף, והם גרו ממש בתוך פרדס, וכל שהיו צריכים זה להושיט יד מהחלון ולקטוף תפוז טרי, מלא מיץ.

גרנו במעברה קרוב לשנה. בשבתות נהגנו לטייל בדרך עפר למרגלות הגלבוע, עד מעיין חרוד. עברנו ליד כרמי גפנים, והעיניים היו יוצאות מחוריהן למראה אשכולות הענבים. אתה מסתכל, יודע שאשכול שכזה לא יהיה בקרוב על השולחן שלך, אבל נמנע מלקטוף. זה הרי לא שלך. טיילנו בחורבות הכפר הערבי זרעין והגענו לעין יזרעאל. כאן נמצאים מחוזות הילדות שלי. כאן טיילתי ברגל, קילומטרים על גבי קילומטרים. במעיינות האלה שחיתי. משחקי הילדות היו בחורבות זרעין. מסביבן היו שוחות וחפירות ממלחמת השחרור. אהבנו להיכנס לתוכן. בחיפושים בתל יזרעאל מצאתי תוף גדול של כבל טלפון. זה היה השולחן הראשון שלנו בצריף שבמעברה.

בלילה סוער אחד של חורף 1951 עף הגג מעל לראשינו. הרוח העזה העיפה אותו. גשם, רוחות, קור. נרטבנו כולנו, שבע נפשות, והתכרבלנו יחד, כל אחד עם השמיכה הרטובה שלו, מנסים למצוא מחסה זה בחיקו של האחר. רק למחרת הגיעו אנשי האחזקה. הלילה ההוא היה עבורנו ארוך במיוחד.

גם מעברת זרעין היתה תחנת מעבר. חלק מאנשיה עברו לעפולה, אחרים הקימו מאוחר יותר את יישובי חבל תענך. אנחנו עברנו למעברת פרוונה, ליד הכניסה למושב רחוב של ימינו. מעברה זמנית ובה כ-200 פחונים, שפעלה כשנה עד להקמת היישובים הסמוכים - יישובי בכורה. בחורף, בהיעדר ניקוז מתאים ודרכים סלולות, היא הוצפה במי גשמים. אבל עתה יכולנו לראות איך מתחילים לבנות בו־זמנית שלושה יישובים, והבנו כי זה רק עניין של זמן עד שנגיע גם אנחנו אל בתי קבע. הבתים שנבנים יהיו בתינו, הקרקעות שמוכשרות לחקלאות - אדמותינו.

פרוונה היתה ארעית, כפי שהיתה זרעין. היא נבנתה כדי להיעלם למן הרגע שתחדל להיות שימושית. אבל דבר אחד בכל זאת השתנה - הגברים החלו לעבוד בחוץ, ולמשפחות פתאום היה כסף ביד, נוסף לתלושים שקיבלו. זה שיפר את איכות החיים. אפשר היה לקנות משהו בצרכנייה שהוקמה באותם ימים, מוסד שלא היה קיים במעברת זרעין. העבודות שהיטיבו עם חיינו ידועות היום בכינוי "עבודות דחק". עבודות ציבוריות שהממשלה יזמה כדי לספק תעסוקה למובטלים ועל מנת להקל את מצוקתם. חלק נטעו יערות וסללו כבישים, אחרים השתלבו בעבודת הבנייה ובעבודות התשתית להקמת המושבים החדשים.

מהמעברה עברנו למושב רוויה - אחד משלושת היישובים שהוקמו באזור. אבא הקים את רוויה. הוא נשלח לשם כמדריך חברתי־חקלאי והיה חבר במושב. הוא גיבש את הקבוצה שהתיישבה ביישוב, שבחלקה הגדול הורכבה מקרובי משפחתה של אמא. ברוויה גרנו כמה שנים ואז עברנו לשדי תרומות. שם חיברו אותנו לראשונה לרשת החשמל. עם הגעת העולים מצפון אפריקה, אבא קלט אותם במושבים רוויה ורחוב. לימים סיפר לי המפכ"ל לשעבר, יוחנן דנינו, שאמו זכרה איך אבי קלט אותם וטיפל בהם.

באמצע שנות ה-50 החלו להגיע העולים מצפון אפריקה. הם שוכנו בבתים והועסקו גם הם בעבודות יזומות, בעיקר בייעור, כולם - נשים, גברים צעירים וזקנים. הממסד נערך טוב יותר לקליטתה של עלייה זו והיה ערוך לספק לה, גם אם בדוחק, קורת גג ופרנסה. אבא, אז כבר עובד הסוכנות במשכורת קבועה, ליווה והדריך את העולים הללו. בכל חודש חילק את המשכורת לשניים: מחציתה, 100 לירות, לאמא - וחצי, מעין הלוואה, לעולים החדשים. אולי קיבל את ההלוואה בחזרה ואולי לא. איני יודע. כך או כך, הוא היה הכתובת היחידה עבור העולים. בכל תחום פנו אליו. ראיתי אותו חוזר מותש מיום עבודה עם העולים ואמרתי לו: "אבא, מה אתה צריך את זה? אתה עובד בסוכנות, אתה מסודר..." והוא היה מסתכל עלי במבט עייף ומשיב לי תמיד באותן מילים: "אלה הם חבלי עלייה... אלה הם ייסורי הגאולה. כל הייסורים האלה כדאיים. אתה תראה בעוד חצי דור או דור מה יצא מהעולים האלה ומילדיהם. זה העתיד של המדינה".

וכמה שהוא צדק!

קשה לעכל איך העלייה הזאת קמה ועמדה על רגליה. אבל כשחושבים מי היה האיש שעמד מאחורי כל זה ומי דחף לכך כנגד כל הסיכויים, כל השאלות נעלמות - דוד בן־גוריון. אחת הדמויות הנערצות עלי ביותר ועל דור העולים. ההחלטה שלו, בתנאים של שנות ה-50, להעלות 600 אלף עולים לארץ, כמספר התושבים שחיו כאן באותם ימים, לשכן אותם ולדאוג להם למקומות עבודה - רק אדם בסדר גודל של בן־גוריון יכול היה לקבל החלטות מהסוג הזה, כמו גם החלטות אחרות שקיבל: הקמת המדינה ומוסדותיה הממלכתיים. בן־גוריון לקח סיכונים גדולים, וידע לזהות בהם את הסיכויים לעתידה של המדינה. בכל תפקיד שמילאתי הנחתי מולי את תמונתו.

▪▪▪

המשפחה התרחבה בארץ: אחי אריה נולד במעברת זרעין, אחי ארצי נולד בביתנו שבשדי תרומות, וכך גם אחרונה חביבה, אחותנו חנה.

באחת השנים במושב התנדבתי, כמו גם נערים אחרים, לחזק את חיל האוויר. באותה עת, תחילת שנות ה-60, נרכשו מצרפת מטוסי הסילון המתקדמים "מיראז'", ובגלל ההוצאה הכספית הגדולה התבקש העם לתרום. אני וחברַי למושב קטפנו בחופש הגדול כותנה בשדות, בחום הלוהט של העמק, ואת שכר העבודה תרמנו לצה"ל. הכסף יכול היה להטיב עמנו, אבל צורכי המדינה קודמים.

בשדי תרומות פרש אבא מעבודתו כמדריך מטעם הסוכנות. הוא ניהל את המחלבה ואת המחסן ששימש את החקלאים ובו רכשו זרעים, חומרי הדברה, ציוד וצינורות להשקיה. אחר כך ניהל את הצרכנייה של המושב, שהיתה שייכת למשביר המרכזי. הצרכנייה היתה מרכז החיים של היישוב. לא היה אחד שלא נכנס לשם כדי לרכוש מזון ומצרכים. ביוני 2003 התפוצץ מחבל מתאבד בתוך הצרכנייה ורצח את אבנר מרדכי ז"ל. בחדשות דיווחו, בין היתר, ש"מחבלים פוצצו את הצרכנייה שאותה ניהל בעבר אביו של שר הביטחון".

▪▪▪

אמא החזיקה את הבית. אנחנו הילדים למדנו ממנה שיש הרבה צמחים ושיחים שגדלים בר בשדה ושהם אכילים. ממנה למדנו להסתכל סביבנו, למשש, להריח, לזהות. היא הפיקה תבשילים מכל מה שגדל סביבה. כל מי שגדל אז בארץ זוכר את הפתיתים שחילקו על פי תלושים בשנות הצנע ושנקראו "אורז בן־גוריון", כיוון שאורז אמיתי לא היה אז. המומחיות שלנו, הילדים, היתה לחפש אחרי הלימודים עשבי מאכל ולשפר את המזון הבסיסי הזה, כי אם לא נשפר אותו היום יהיה לו בדיוק את אותו הטעם שהיה לו אתמול ושלשום, כך שלליקוט צמחי מאכל היתה משמעות קיומית כמעט. בחג שבועות אמא הכינה מאכלי חלב וגבינה. אפתה פיתות מיוחדות, דקיקות, ומיני מאפה עם גבינות צאן וכבשים. בחצר הבית היה לול קטן, מעט כבשים ופרה אחת, וגידלנו גם קצת ירקות לתצרוכת עצמית. היתה לנו גם פִּרדה אחת, משותפת לשכנים ולנו.

בשדי תרומות חגגתי את היכנסי למצוות. נוסף לעלייה לתורה בשבת בבית הכנסת, שבו אבא שימש כחזן, נערכה סעודת מצווה, שאותה הכינו במשותף נשות המושב. כל התושבים הוזמנו לסעודת המצווה. המתנה הגדולה שקיבלתי לבר מצווה היתה זוג אופניים, שבאותם ימים היו מצרך נדיר. באמצעותם הייתי יכול להרחיק עד בית שאן, להסתובב ב"עיר הגדולה" ולקנות משהו, שבמושב אי־אפשר היה להשיג.

את בית הספר היסודי עשיתי במעברה. את התיכון התחלתי בקיבוץ הדתי שדה אליהו. אני ועוד ארבעה נערים מהמושב - ישראל בלל, איציק סיידו, אורי מרדכי ואורי כהן - נשלחנו אליו כתלמידים מצטיינים. הסכימו שנלמד שם במקום לנסוע כל יום לבית ספר בעפולה. אני קיבלתי מלגת לימודים (סטיפנדיה), כך שהורי לא היו צריכים לשלם עבורי שכר לימוד. זאת היתה הפעם הראשונה שבית הספר בקיבוץ הסכים לקבל ילדים מבחוץ, ומערכת היחסים עם בני הקיבוצים בבית הספר היתה מורכבת. לא אחת הרגשנו שעושים לנו טובה שהסכימו בכלל לקבל אותנו.

יום הלימודים התחיל בשבע בבוקר. התעוררתי מדי בוקר בסביבות השעה חמש ורבע, וברבע לשש יצאתי לדרכי לבית הספר. שעה הליכה. לשם בירידה, בחזרה בעלייה. היינו הולכים יחד, ארבעתנו. הלימודים הסתיימו באחת או בשתיים בצהריים, ואז היינו הולכים את כל הדרך בחזרה. ככה, יומיום, קיץ וחורף, בעמק בית שאן, שבקיץ רתח עם מעל ל-40 מעלות.

מיד כשחזרתי הביתה הייתי אוכל משהו ואז רץ לעזור לאבא בצרכנייה או בעבודה בשדה. כולנו, גם אמא, עבדנו בחלקה החקלאית שלנו. כל אחד, על פי גילו ובתורו, תרם ככל יכולתו. גידלנו ירקות ונטענו עצי זית ורימונים. עד שהגיעו טרקטורים עבדנו עם עשר אצבעותינו.

כמה קילומטרים מקצה החלקה שלנו היה הגבול עם ירדן. לא היו גדרות או מוקשים, וקו הגבול היה קיים רק על המפה. כשהיינו בני 13 התחלנו לשאת בעול הביטחון. התאמנו בהפעלת נשק, ירינו במטווחים ובתמרונים הצבאיים והעברנו פתקים לאנשי המילואים בתרגילים ובעמדות. בעיני, כנער, זה נראה מבצע לא קל: ללכת ברגל קילומטרים בלילה, להגיע לנקודה מסוימת ולהעביר פתק עם הוראות למפקדים. שרטטו לנו מפות על נייר וסימנו עליהן היכן העמדה ולאן עלינו להגיע.

כילדים טיילנו על רכס הגלבוע, לא הרחק מהגבול, וחזרנו עם פרחים הביתה, וזאת בתקופה שעדיין היה מותר לקטוף רקפות ואיריסים. מדי פעם נכנסו מסתננים מירדן, אבל כל מה שעניין אותם היה לגנוב ציוד חקלאי. את אבא מינו להיות מא"ז (מפקד אזור, האחראי על הביטחון במושב) במושב רוויה, ומחסן הנשק היה בבית שלנו. הודות למחסן הנשק הצמוד למדתי, עוד בהיותי נער צעיר, לתפעל "פיאט" (בזוקה), רובה צ'כי ותמ"ק סטן.

ב-1960 אבא חלה ונאלצנו לעזוב את המושב. קרובי משפחה של אבא גרו בטבריה, ועברנו לשם. אבא פתח בטבריה חנות מכולת, ועזרתי לו מעט לארגן אותה. עבדתי במכולת ובמקביל למדתי. שנתיים אחר כך התגייסתי לצה"ל. היה לי ברור שזו שעתי. הגיע זמני לתת, לשרת, להקריב. בדיוק כפי שחונכתי.