תחת קורת גג אחת 1 - להתחיל מחדש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחת קורת גג אחת 1 - להתחיל מחדש
מכר
מאות
עותקים
תחת קורת גג אחת 1 - להתחיל מחדש
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תחת קורת גג אחת 1 - להתחיל מחדש

3.9 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אורלי אגרנט
  • הוצאה: מלודי
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 245 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

זכיתי להתחיל מחדש, ואני נחוש לא לפשל.
אני בחור קשוח ואשף בשימוש בכלי עבודה. הרווחתי ביושר את הקסדה שאני חובש לראשי, וגם את נעלי העבודה שעל רגליי. 
אני אמן במשחקי כדור. הבעיטה הסיבובית שלי במשחק הפוטבול עלולה לגרום לכל קוורטרבק מקצועי לפרוץ בבכי תמרורים.
אבל כאשר מאדי, האימא של הבן שלי, מופיעה על מפתן דלתי ומעיניה זולגות דמעות, כל ההגנות שלי מתמוטטות.
אני לא יכול להגיד ׳לא׳ לבן שלי או לאימא שלו. מעולם לא הצלחתי במשימה הזו. 

זאת כנראה הסיבה שבגללה קיבלתי שתי החלטות גדולות מתוך דחף רגעי.
סידרתי למאדי מיטה לישון בה, ו...נשכבתי לידה. 
כעת גם הבן שלי וגם אימא שלו גרים תחת קורת הגג שלי, ואין לי שום אפשרות לבטל את ההחלטה שלי או לנטרל את המשיכה שאני מרגיש כלפיה. 

תמיד ידעתי שאני לא ׳הגבר הזה׳. אני לא הגבר שמישהו ירצה בו כבעל או כאבא, וגם היום דבר לא השתנה. 
ועדיין, אי אפשר להכחיש שהפעם משהו שונה.
אני רק מקווה שה׳משהו הזה׳ הוא אני. 

להתחיל מחדש מאת סרינה בל, סופרת רבי־המכר שכיכבו ברשימות של היו־אס־איי טודיי, הוא סיפורם של שני חברי ילדות שנכנעו למשיכה המינית ביניהם וגילו שיש לה השלכות ארוכות טווח. הוא גם סיפור על הזדמנות שנייה לאהבה, מחילה על טעויות העבר והבנה שבסופו של יום, המשפחה היא מעל הכול. 

זהו הספר הראשון בסדרה תחת קורת גג אחת. כל ספר בסדרה הוא על דמויות אחרות ובעל סוף סגור, ולכן יכול להיקרא בפני עצמו.

פרק ראשון


ג'ק

הנרי מנופף בכמה כרטיסים מתחת לאפי. "אליפות שתים־עשרה הנבחרות של החוף המערבי. שורה רביעית מהמגרש."
אנחנו בהפסקה מעבודת הנגרות שלנו, יושבים על קיר תומך שזה עתה נבנה וסופגים את השמש האביבית הקלה של צפון מערב האוקיינוס השקט. "וואו, מה אתה אומר?" אני פולט, "מתי?"
"הלילה."
ההתלהבות שלי קורסת. "לא יכול."
"גייב אצלך?"
"כן."
"הוא לא היה אצלך גם בסוף השבוע הקודם?"
אני מושך בכתפיי. "מאדי הייתה חייבת לצאת לכמה סידורים."
"אתה לא יכול לומר שמשהו צץ? משהו חשוב?"
הנרי ואני חברים קרובים מאז חטיבת הביניים. הוא אחד הבחורים האלה שאנשים אומרים עליהם שיש להם 'אישיות נהדרת' — אתם יודעים, מילת הקוד לאנשים שאולי סובלים ממשקל עודף או לבושים ברישול, אבל מצחיקים מאוד. והוא גם בחור מהסוג שתמיד יהיה מוכן לגבות אותך.
הוא עדיין מחזיק בכרטיסים מתחת לאף שלי, קרוב מספיק עבורי להריח את ריח הנייר והדיו החריף ושככה יהיה לי טוב, אני ממש רוצה את הכרטיסים האלה. אני יכול להרגיש את ההתרגשות באצטדיון, להריח את הבירה ואת הנקניקיות ולשמוע את רחש הצופים.
הנרי רואה שאני מתחיל להישבר. "מעודדות."
המוח שלי כבר משלים את יתרת החיזיון: חזיות ספורט, מכנסוני ספורט, שיזוף, עור מתוח, שדיים קופצניים, שיער ארוך ומבריק. הגוף שלי מזכיר לי שחלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שעשיתי סקס.
"היי, ג'ק, אתה בעניין? בנות קולג'. שתויות, דלוקות על ריח של זיעה ומקוות לריגוש קל בליל שישי." קלארק צונח לידי, כריך ענקי בידו. הנרי ואני, שעובדים כבר שנים יחד, פגשנו אותו בעבודה הזאת, ובזמן האחרון הוא יוצא איתנו.
"גייב אצלו הלילה."
"שוב?" שואל קלארק בפה מלא, "גם בשבוע שעבר הוא היה אצלך. איכשהו כל סוף שבוע הוא סוף השבוע שלך. האם היא לוקחת אותו מתישהו?"
"יש לה משהו בעבודה."
"היא מחזיקה את הביצים שלך במלחציים, זה הסיפור," אומר קלארק ומטלטל את ראשו בגועל. "התירוץ הטוב היחיד לוויתור על יום שישי מושלם לטובת טיפול בילד, זה אם בסוף גם תשיג איזה זיון."
"זה אומר שתתחיל לקחת עבודות שמרטפות בקרוב?" אני עוקץ. לאחרונה הוא סובל מבצורת ואנחנו לא מהססים להתעלל בו בגלל זה. "חלקנו לא צריכים לטפל בילד כדי להשיג זיון."
אני לא. חלק מזה כנראה רק מפני שהתמזל מזלי בגדול מבחינת המראה שלי, וחלק בזכות עבודה קשה, במשחקי כדורסל וכדורגל עם חברים, ולפעמים בהרמת משקולות בבית, כשאני משועמם. אני מוסיף לכל זה ביטחון עצמי כאשר אני יוצא לדייט, וזה תמיד מביא אותי לתוצאה הרצויה, וזה אומר לסגור את העסקה, כלומר לשכנע את הבחורה לפתוח רגליים.
אך ההיגיון הזה לא עובד על מאדי, אימו של גייב, וזו בהחלט לא הסיבה שבגללה הסכמתי לשמור עליו הלילה. הסכמתי כי אף שלא קורצתי מהחומר שממנו אבות עשויים, אני גם לא שמוק בכל מה שקשור לדמי מזונות ולמשמורת על הילד שלי. כשהסכמתי, חשבתי שאימא שלי תהיה בעיר ושאחותי תהיה פנויה. לא תיארתי לעצמי שאיאלץ לבלות ערב שלם עם גייב לבדי.
עכשיו התחרטתי על כך שלא סירבתי לבקשתה של מאדי. זה היה שבוע נוראי, עם הרבה בלגן בעבודה כמו בניית מדפים על פי מידה. הלקוח טען שהרוחב שלהם מוטעה ולי לא הייתה ניירת שתגבה את דבריי. אני רק רוצה לשטוף את הטעם המר עם כמה בירות, שלא לדבר על אפשרות לקחת הביתה אחת מאותן מעריצות מוכנות ונכונות, שקלארק תיאר בצבעים עזים. במקום זאת, אגשש את דרכי הלילה עם גייב, וארגיש שכל אבא אחר במקומי היה כבר מבין מזמן את כל הקטע הזה של ההורות לפרטי פרטיו. וברור שלא יהיה שום סיכוי למצוא איזה זיון.
דקה לאחר מכן אני מצטער שבכלל חשבתי על זה מפני שזה מזכיר לי איך פעם, לתקופה קצרצרה, חשבתי שמאדי בהחלט שווה זיון, ולאיזה בלגן זה הכניס אותי.
הנרי זועף. "מה כבר מאדי יכולה לעשות שהוא חשוב יותר מהטורניר של השתים־עשרה?"
היא לא אמרה לי מה העניין, רק שזה קשור לעבודה. ואף שמה שאני צריך לעשות זה לחשוב על בנות קולג' נרגשות וחרמניות במכנסונים צמודים ובחולצות טריקו, אני מגלה שאני תוהה מה עושה מאדי הלילה. מה היא כבר יכולה לעשות ביום שישי בערב? האם החבר הדפוק שלה מלווה אותה? האם הוא יהיה איתם הלילה, כאשר הם יביאו אליי את גייב?
באותו רגע הטלפון שלי רוטט.
כמו שקבענו?
משהו נע במרכז החזה שלי כשאני מבין שההודעה ממאדי.
ואז אני מבין. קלארק צודק. יש הרבה דרכים להחזיק גבר בביצים. מאדי אולי לא תמרר לי את החיים אם אבריז לה הלילה, אבל זה לא אומר שאוכל אי פעם לסרב לה, והעובדה שהחיים שלנו קשורים לעד בגלל גייב לא עוזרת בכלל.
"תמיד תשתמשו בקונדום, בחורים," אני אומר, "תלמדו ממני את הלקח."
לא שהייתי מוכן היום לוותר על גייב. לעולם לא. אבל אם הייתי יכול לצפות רגעים כאלה לפני חמש שנים, אולי הייתי מאט קצת ומשתמש בראש הגדול במקום בראש הקטן רגע לפני שאני שובר את כל מחסומי ההיגיון הפשוט וחודר אל מאדי ללא אמצעי הגנה.
"טוב, אז זה אומר שאתה בחוץ?" קלארק מקמט את מצחו.
"אני בחוץ," אני מאשר בעצב.
השניים מטלטלים את ראשיהם. "צר לי על הביצים שלך, אחי," אומר קלארק.
הנרי דוחף את הכרטיסים לכיסו ואומר שהם ימצאו מישהו אחר. אני חייב לסתום את הפה, פשוטו כמשמעו, כדי שלא אשנה את דעתי ואחטוף את הכרטיס.
כמו שקבענו, אני משיב למאדי.
כן. אולי אני לא האבא שכל אישה הייתה בוחרת לילדיה, אבל אני גם לא דומה לאבא שלי.
כעבור כמה שעות, כאשר אני כבר בדרך הביתה בטנדר שלי, אני עדיין חושב לבקש מהנרי את הכרטיס הנוסף שבידו. אתר הבנייה שבו אנו עובדים מרוחק מביתי כחמישה קילומטרים, אבל העיר השתנתה רבות בשנים האחרונות. הפריחה המטורפת בעסקי הנדל"ן בסיאטל זימנה לעיר מפתחים שהחלו לרכוש קרקעות בכל מקום, כולל במקומות שאיש לא חשב שלאחר כמה שנים הם יהיו פרברי העיר, כמו השכונה שבה מאדי ואני גדלנו, 'ריבר לייק'. לפני חמש שנים 'ריבר לייק' עדיין נראתה כפי שנראתה כאשר אנחנו היינו ילדים: רחוב ראשי אחד קטן עם שוק, מסעדה מקומית, כמה בתי קפה וחנויות לאספקת ציוד לדיג לרווחת התיירים שבאו לדוג באגם. כעת כבר היו בכל מקום בתים שנראו כמו קופסאות קרטון זהות באותו סגנון וחנויות ענק שהן חלק מרשתות לאומיות, ומועצת העיר, בחוכמתה הרבה, החליטה שיהיה זה רעיון מעולה להרחיב את הרחוב הראשי ולהוסיף רמזורים. התוצאה הסופית? פעם הנסיעה הביתה מהעבודה ארכה חמש דקות, היום היא אורכת עשרים דקות. מה שאומר שאני שוב מאחר לפגישה עם מאדי.
אני יורד מהכביש המהיר ונוסע בכבישים צדדיים. כשאני מתקרב לשביל הגישה לביתי אני מבחין ב'טויוטה פריוס' האדומה של מאדי. גייב והיא יושבים על המדרגות בחזיתה.
אני יורד בקפיצה מהטנדר וקורא, "היי."
החלטתי שאין עבור מה לטרוח ולהתנצל על כך שאיזה פוליטיקאי אידיוט החליט להתקין יותר מדי רמזורים ברחוב מסכן באורך של שלושה קילומטרים. אם היא רוצה לסובב את המלחציים זו בעיה שלה, אבל אני לא מתכוון להציע לה את הביצים שלי כדי לדחוף אותם לשם. אני מאחר רק בעשר דקות, וזה טוב מספיק. רק למען ההוגנות, אני חייב לומר שהיא לא אומרת לי כלום, היא רק מביטה בשעון ומנידה את ראשה.
גייב רץ לעברי. אני פורש את ידיי לצדדים והוא מזנק אל חיבוקי. "מה שלומך, חבר?"
"טוב! אנחנו הולכים לשחק כדורגל?" הוא מתפתל בזרועותיי ואני מוריד אותו. ניחוח של שמפו נקי עולה משערו וחודר לאפי. איך ייתכן שילדים קטנים מריחים טוב כל־כך?
"בטח!" אני עונה, נותרו בערך רק עשר דקות של אור יום, אבל נסתדר כבר. אם יש משהו שאני מתעקש עליו, זה ללמד את גייב לזרוק ולתפוס כדורים מכל הסוגים ובכל ענפי הספורט, עוד לפני שהוא יהיה בגיל המתאים ללכת לגן הילדים. למעשה, אני חייב לדבר עם מאדי על כך שאני רוצה שהיא תרשום אותו לחוג ספורטיבי כלשהו — כדורגל, בייסבול לילדים, פוטבול לקטנטנים. היא משגעת אותי. אני לא מבין איך היא לא מבינה שזה כרטיס הכניסה של גייב לעולם הגברים. אתה יכול להיות חרא בכל דבר בחיים, אבל אם יש לך ידע סביר בספורט, תוכל לעבור בשלום את שנות הילדות שלך, ומי כמוני יודע; ספורט היה בערך הדבר היחיד שהייתי טוב בו. אני מקווה שגייב קיבל בתורשה את השכל של מאדי, אבל אם לא, אז לפחות אתן לו את הכלים שיעזרו לו לא להיאכל בעודו חי.
"הכדורגל נמצא במוסך, רוצה להביא אותו?" אני שואל. הוא רץ קדימה, עוזב אותי לבד עם מאדי, ואני יכול להביט בה כמו שצריך כעת. היא נראית טוב. מאדי תמיד מתלבשת יפה, אבל הפעם היא התעלתה על עצמה. היא לובשת מכנסיים צמודים, חולצה אדומה בעלת מחשוף עמוק שחושפת את חלקם העליון של שדיה, ומגפיים אדומים ומבריקים בעלי עקבים מחודדים. אני מייד מדמיין איך היא עשויה להיראות כשהיא נועלת את המגפיים ושום דבר מלבדם. לרוע המזל, אף פעם לא הצלחתי לשכוח כמה טוב היא נראית כאשר היא עירומה, והתמונה הזאת עדיין חיה במוחי, ומפורטת לפרטי פרטים, עד לאופן שבו לחייה מאדימות כאשר היא מגורה מינית.
אבל הספינה הזאת כבר הפליגה לדרכה מזמן, לכן אני עושה כמיטב יכולתי כדי להדחיק את המחשבות האלה.
"אז," היא קוטעת את השתיקה המביכה, "הכול בסדר איתך?"
"כן, הכול בסדר, עד כמה שאפשר. ואצלך?"
בשום פנים ואופן אני לא מתכוון לעשות עניין גדול מכך שאני מעדיף להיות במשחק כדורסל מאשר להיות שמרטף. בייחוד כאשר אני יודע כמה זה מעצבן את מאדי כשאני מגדיר את הזמן שבו אני שומר על גייב כ'שמרטפות'. כנראה זו אינה שמרטפות כשמדובר בילד שלך. ולאחר שכל זה נאמר, אני חושב שכאשר אין לך שום מושג איך להיות אבא, אז בהחלט אפשר לראות בכך שמרטפות.
"יכול היה להיות גרוע יותר." היא מושכת בכתפיה.
שנינו עומדים באי נוחות זה מול זה. אפשר היה לחשוב ששני אנשים שיש להם ילד משותף ימצאו, בסופו של דבר, איזו דרך נוחה להתמודד עם המפגשים הקצרים בעת איסוף הילד ומסירתו, אבל נראה שלא מספיק מים עברו מתחת לגשר שלנו והם די עכורים. זה די מטורף, בהתחשב בהיסטוריה שלנו ובכל השיחות שניהלנו פעם, לפני הרבה מאוד שנים, אבל היינו ילדים אז, והקשר שהיה לנו לא עמד יפה במבחן המציאות.
"טוב, אז... התיק שלו." היא מצביעה על המקום שבו מונח התיק, על המדרגות. "קשה להכניס אותו למיטה לאחרונה. אני צריכה להקריא לו הרבה סיפורים."
התפרצות של חרדה מתחילה לרטוט בחזי. בדרך כלל, כשאני עם גייב, אימא שלי ואחותי נמצאות בסביבה. הן תמיד מוכנות לעשות הכול כדי לבלות בחברתו, וזה אומר שהחלק הקשה, כמו שעת השינה, הוא בדרך כלל החלק שלהן. אני רק מטפל בחלק הכיפי, וממלא את תפקידיו של הדוד, בעצם. זורק כדורים, מלמד את גייב איך לרכוב על אופניים (זה עדיין בתהליך), וקונה את חיבתו בעזרת גלידה.
אבל מה שלא יהיה, אתמודד עם זה. מדובר בלילה אחד, נכון? מה כבר יכול לקרות?
"הוא ממש אוהב עכשיו את הנסיכה והצפרדע..." היא נראית מלאת חשש.
אולי הייתה חוששת עוד יותר אם היה לה מושג קלוש עד כמה אני מסתמך על הנשים של משפחתי בטיפול בגייב כאשר אני שומר עליו. "נהיה בסדר," אני מבטיח ומנסה להסתיר את זה ממנה.
היא נושכת את שפתה התחתונה. השפה התחתונה שלה היא פאקינג יצירה מושלמת, וכשהיא נועצת בה את שיניה, כפי שהיא עושה כעת, אני שוכח את את כל מה שקרה בינינו ורק רוצה להעביר את אגודלי עליה, או את לשוני.
כדאי שארגיע גם את המחשבות האלה.
"אל תיתן לו לאכול יותר מדי סוכר." היא חוזרת ואומרת כל הזמן. "ואל תיתן לו להישאר ער עד שעה מאוחרת."
גם את זה היא אומרת יותר מדי. אני שולח אליה מבט והיא מרימה את סנטרה בהתרסה. "אני אימא שלו ואני חייבת לומר את זה."
אני אבא שלו, ואני לא אומר דברים כאלה כל הזמן. אף שאני אביו — מעולם לא פקפקתי לשנייה במילה של מאדי, ואם כן פקפקתי, די במבט אחד בגייב כדי להבהיר את עניין האבהות שלי חד וחלק — לעיתים רחוקות אני מרגיש ראוי לתואר הזה. לכן אני תמיד מוכן לזרום עם ה'דוד הכיפי'. אם כי גייב קורא לי 'אבא'. אמרתי למאדי לא פעם שאני חושב שזה רעיון גרוע. מה יקרה אם יום אחד היא תרצה שגייב יקרא לגבר אחר 'אבא'? למשל, להאריס?
אין לי שום רצון לבזבז על המחשבה הזו ולו דקה אחת מיותרת, לכן אני משנה נושא. "לאן את הולכת?" אני שואל. קימוריה הבולטים שגם החולצה אינה יכולה להסתיר מסיחים את דעתי. עיניים למעלה.
"הבוס שלי פורש ואנחנו עורכים לכבודו מסיבה."
"השמוק הגדול הולך איתך?"
"אל תקרא לו ככה."
מעולם לא אמרתי לה למה אני קורא להאריס ככה, אבל זה מפני שאני לא מצליח לחשוב על אף סיבה אחרת לכך שמאדי תרצה לבלות זמן בחברתו. אני לא רואה פה אף תכונה אחרת שעשויה להיראות מושכת.
טוב, אולי זה מפני שיש לו כסף. הוא מנהל שיווק מוצר בחברת ביו־טק, והוא מבוגר משנינו — בן שלושים ושלוש, אני חושב. הם גרים יחד בדירה שגודלה בערך פי שלושה מהבית שלי. אבל האריס הוא מהטיפוסים שברגע שאתה רואה אותו הוא מייד מעורר בך רוגז. הוא תמיד יודע הכול וצריך להסביר כל דבר, והוא קוטע אותה. אני שונא את זה.
"האריס עובד."
"הוא ראה אותך בחולצה הזאת?"
המילים נפלטות מפי עוד לפני שאני מצליח לחשוב עליהן פעמיים. באופן כללי, אני לא מצליח לחשוב פעמיים כשאני ליד מאדי, וזו הסיבה שאני בדרך כלל דואג לכך שהפגישות שלנו יהיו קצרות עד כמה שאפשר.
"מה הקשר?" היא שואלת. כלומר, הוא ראה.
זו עוד סיבה לכך שאני מכנה את האריס 'שמוק גדול'. איזה בחור מסוגל להביט במאדי, במיוחד כאשר היא לובשת את החולצה הזאת, שנצמדת לקימוריה כמו עור נוסף, ולהחליט שהוא מעדיף לעבוד?
אבל אני יודע מניסיון שאם אומר את זה למאדי היא תתרגז עליי. היא תמיד אומרת שהאריס, השמוק הגדול, הוא בחור נחמד, ואם רק אלמד להכיר אותו, אבין את זה בעצמי.
כן, כאילו אתן לזה לקרות. אולי כשה'קוגרים' מוושינגטון ינצחו בטורניר השתים־עשרה...
גייב חוזר עם הכדור הקטן כי הוא עדיין לא יכול להחזיק כדור בגודל סטנדרטי.
"לכאן," אני אומר.
הוא זורק אותו אליי. בתור ילדון שטרם מלאו לו ארבע, אין ספק שיש לו פוטנציאל גדול. אנחנו צריכים לעבוד עדיין על הזריקה הסיבובית. היא חלשה, במקרה הטוב.
"טוב, אני צריכה ללכת," אומרת מאדי.
"אוקיי."
אנחנו לא מתחבקים. בכל זאת, לא ממש נפרדנו יפה. עם זאת, אני מרגיש שאני רוצה לומר משהו, לעשות משהו, כדי שהמצב יהיה מביך פחות.
"תגיד שלום לאימא," אני אומר לגייב, "תגיד לה שהיא נראית טוב."
היא בדיוק מתחילה לכרוע ברך כדי לחבק אותו לפרידה, ומרימה אליי עיניים בבהלה.
יש לה עיניים ירוקות וגבות גבוהות שגורמות לה להיראות כאילו היא תמיד שואלת שאלה. פיה מקושת ורחב ושפתה התחתונה... כן, זו אותה שפה שאני לא מפסיק לחלום עליה.
אני מושך בכתפיי. "רק מלמד אותו איך לדבר יפה לנשים."
היא נועצת בי מבט זועם. אני מחייך. היא נאנחת ואני יכול לראות שהיא מתאמצת לא לחייך. הנה. המתח נשבר.
"תהיה ילד טוב," היא אומרת לגייב, מחבקת אותו בעודה כורעת מולו ומאפשרת לי הצצה מהירה לתוך חולצתה שגורמת לי לרייר.
"ביי, אימא," הוא אומר, "את נ'אית טוב!"
המבט שהיא נועצת בי כשהיא מרימה את פניה לא ברור לי, אבל זה לא חדש. מאדי כבר מזמן כמו ספר חתום בעיניי, וכבר כמעט שכחתי מתי לא חשבתי שהיא כזאת. היא מזדקפת לעמידה, מנופפת לעברי קצרות בידה וחוצה את הדשא.
שערה הכהה מתנופף עם צעדיה, ירכיה מתנדנדות ומכנסי הג'ינס שלה חובקים את רגליה החטובות. היא נראית טוב מאחור, בדיוק כפי שהיא נראית טוב מלפנים.

עוד על הספר

  • תרגום: אורלי אגרנט
  • הוצאה: מלודי
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 245 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תחת קורת גג אחת 1 - להתחיל מחדש סרינה בל


ג'ק

הנרי מנופף בכמה כרטיסים מתחת לאפי. "אליפות שתים־עשרה הנבחרות של החוף המערבי. שורה רביעית מהמגרש."
אנחנו בהפסקה מעבודת הנגרות שלנו, יושבים על קיר תומך שזה עתה נבנה וסופגים את השמש האביבית הקלה של צפון מערב האוקיינוס השקט. "וואו, מה אתה אומר?" אני פולט, "מתי?"
"הלילה."
ההתלהבות שלי קורסת. "לא יכול."
"גייב אצלך?"
"כן."
"הוא לא היה אצלך גם בסוף השבוע הקודם?"
אני מושך בכתפיי. "מאדי הייתה חייבת לצאת לכמה סידורים."
"אתה לא יכול לומר שמשהו צץ? משהו חשוב?"
הנרי ואני חברים קרובים מאז חטיבת הביניים. הוא אחד הבחורים האלה שאנשים אומרים עליהם שיש להם 'אישיות נהדרת' — אתם יודעים, מילת הקוד לאנשים שאולי סובלים ממשקל עודף או לבושים ברישול, אבל מצחיקים מאוד. והוא גם בחור מהסוג שתמיד יהיה מוכן לגבות אותך.
הוא עדיין מחזיק בכרטיסים מתחת לאף שלי, קרוב מספיק עבורי להריח את ריח הנייר והדיו החריף ושככה יהיה לי טוב, אני ממש רוצה את הכרטיסים האלה. אני יכול להרגיש את ההתרגשות באצטדיון, להריח את הבירה ואת הנקניקיות ולשמוע את רחש הצופים.
הנרי רואה שאני מתחיל להישבר. "מעודדות."
המוח שלי כבר משלים את יתרת החיזיון: חזיות ספורט, מכנסוני ספורט, שיזוף, עור מתוח, שדיים קופצניים, שיער ארוך ומבריק. הגוף שלי מזכיר לי שחלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שעשיתי סקס.
"היי, ג'ק, אתה בעניין? בנות קולג'. שתויות, דלוקות על ריח של זיעה ומקוות לריגוש קל בליל שישי." קלארק צונח לידי, כריך ענקי בידו. הנרי ואני, שעובדים כבר שנים יחד, פגשנו אותו בעבודה הזאת, ובזמן האחרון הוא יוצא איתנו.
"גייב אצלו הלילה."
"שוב?" שואל קלארק בפה מלא, "גם בשבוע שעבר הוא היה אצלך. איכשהו כל סוף שבוע הוא סוף השבוע שלך. האם היא לוקחת אותו מתישהו?"
"יש לה משהו בעבודה."
"היא מחזיקה את הביצים שלך במלחציים, זה הסיפור," אומר קלארק ומטלטל את ראשו בגועל. "התירוץ הטוב היחיד לוויתור על יום שישי מושלם לטובת טיפול בילד, זה אם בסוף גם תשיג איזה זיון."
"זה אומר שתתחיל לקחת עבודות שמרטפות בקרוב?" אני עוקץ. לאחרונה הוא סובל מבצורת ואנחנו לא מהססים להתעלל בו בגלל זה. "חלקנו לא צריכים לטפל בילד כדי להשיג זיון."
אני לא. חלק מזה כנראה רק מפני שהתמזל מזלי בגדול מבחינת המראה שלי, וחלק בזכות עבודה קשה, במשחקי כדורסל וכדורגל עם חברים, ולפעמים בהרמת משקולות בבית, כשאני משועמם. אני מוסיף לכל זה ביטחון עצמי כאשר אני יוצא לדייט, וזה תמיד מביא אותי לתוצאה הרצויה, וזה אומר לסגור את העסקה, כלומר לשכנע את הבחורה לפתוח רגליים.
אך ההיגיון הזה לא עובד על מאדי, אימו של גייב, וזו בהחלט לא הסיבה שבגללה הסכמתי לשמור עליו הלילה. הסכמתי כי אף שלא קורצתי מהחומר שממנו אבות עשויים, אני גם לא שמוק בכל מה שקשור לדמי מזונות ולמשמורת על הילד שלי. כשהסכמתי, חשבתי שאימא שלי תהיה בעיר ושאחותי תהיה פנויה. לא תיארתי לעצמי שאיאלץ לבלות ערב שלם עם גייב לבדי.
עכשיו התחרטתי על כך שלא סירבתי לבקשתה של מאדי. זה היה שבוע נוראי, עם הרבה בלגן בעבודה כמו בניית מדפים על פי מידה. הלקוח טען שהרוחב שלהם מוטעה ולי לא הייתה ניירת שתגבה את דבריי. אני רק רוצה לשטוף את הטעם המר עם כמה בירות, שלא לדבר על אפשרות לקחת הביתה אחת מאותן מעריצות מוכנות ונכונות, שקלארק תיאר בצבעים עזים. במקום זאת, אגשש את דרכי הלילה עם גייב, וארגיש שכל אבא אחר במקומי היה כבר מבין מזמן את כל הקטע הזה של ההורות לפרטי פרטיו. וברור שלא יהיה שום סיכוי למצוא איזה זיון.
דקה לאחר מכן אני מצטער שבכלל חשבתי על זה מפני שזה מזכיר לי איך פעם, לתקופה קצרצרה, חשבתי שמאדי בהחלט שווה זיון, ולאיזה בלגן זה הכניס אותי.
הנרי זועף. "מה כבר מאדי יכולה לעשות שהוא חשוב יותר מהטורניר של השתים־עשרה?"
היא לא אמרה לי מה העניין, רק שזה קשור לעבודה. ואף שמה שאני צריך לעשות זה לחשוב על בנות קולג' נרגשות וחרמניות במכנסונים צמודים ובחולצות טריקו, אני מגלה שאני תוהה מה עושה מאדי הלילה. מה היא כבר יכולה לעשות ביום שישי בערב? האם החבר הדפוק שלה מלווה אותה? האם הוא יהיה איתם הלילה, כאשר הם יביאו אליי את גייב?
באותו רגע הטלפון שלי רוטט.
כמו שקבענו?
משהו נע במרכז החזה שלי כשאני מבין שההודעה ממאדי.
ואז אני מבין. קלארק צודק. יש הרבה דרכים להחזיק גבר בביצים. מאדי אולי לא תמרר לי את החיים אם אבריז לה הלילה, אבל זה לא אומר שאוכל אי פעם לסרב לה, והעובדה שהחיים שלנו קשורים לעד בגלל גייב לא עוזרת בכלל.
"תמיד תשתמשו בקונדום, בחורים," אני אומר, "תלמדו ממני את הלקח."
לא שהייתי מוכן היום לוותר על גייב. לעולם לא. אבל אם הייתי יכול לצפות רגעים כאלה לפני חמש שנים, אולי הייתי מאט קצת ומשתמש בראש הגדול במקום בראש הקטן רגע לפני שאני שובר את כל מחסומי ההיגיון הפשוט וחודר אל מאדי ללא אמצעי הגנה.
"טוב, אז זה אומר שאתה בחוץ?" קלארק מקמט את מצחו.
"אני בחוץ," אני מאשר בעצב.
השניים מטלטלים את ראשיהם. "צר לי על הביצים שלך, אחי," אומר קלארק.
הנרי דוחף את הכרטיסים לכיסו ואומר שהם ימצאו מישהו אחר. אני חייב לסתום את הפה, פשוטו כמשמעו, כדי שלא אשנה את דעתי ואחטוף את הכרטיס.
כמו שקבענו, אני משיב למאדי.
כן. אולי אני לא האבא שכל אישה הייתה בוחרת לילדיה, אבל אני גם לא דומה לאבא שלי.
כעבור כמה שעות, כאשר אני כבר בדרך הביתה בטנדר שלי, אני עדיין חושב לבקש מהנרי את הכרטיס הנוסף שבידו. אתר הבנייה שבו אנו עובדים מרוחק מביתי כחמישה קילומטרים, אבל העיר השתנתה רבות בשנים האחרונות. הפריחה המטורפת בעסקי הנדל"ן בסיאטל זימנה לעיר מפתחים שהחלו לרכוש קרקעות בכל מקום, כולל במקומות שאיש לא חשב שלאחר כמה שנים הם יהיו פרברי העיר, כמו השכונה שבה מאדי ואני גדלנו, 'ריבר לייק'. לפני חמש שנים 'ריבר לייק' עדיין נראתה כפי שנראתה כאשר אנחנו היינו ילדים: רחוב ראשי אחד קטן עם שוק, מסעדה מקומית, כמה בתי קפה וחנויות לאספקת ציוד לדיג לרווחת התיירים שבאו לדוג באגם. כעת כבר היו בכל מקום בתים שנראו כמו קופסאות קרטון זהות באותו סגנון וחנויות ענק שהן חלק מרשתות לאומיות, ומועצת העיר, בחוכמתה הרבה, החליטה שיהיה זה רעיון מעולה להרחיב את הרחוב הראשי ולהוסיף רמזורים. התוצאה הסופית? פעם הנסיעה הביתה מהעבודה ארכה חמש דקות, היום היא אורכת עשרים דקות. מה שאומר שאני שוב מאחר לפגישה עם מאדי.
אני יורד מהכביש המהיר ונוסע בכבישים צדדיים. כשאני מתקרב לשביל הגישה לביתי אני מבחין ב'טויוטה פריוס' האדומה של מאדי. גייב והיא יושבים על המדרגות בחזיתה.
אני יורד בקפיצה מהטנדר וקורא, "היי."
החלטתי שאין עבור מה לטרוח ולהתנצל על כך שאיזה פוליטיקאי אידיוט החליט להתקין יותר מדי רמזורים ברחוב מסכן באורך של שלושה קילומטרים. אם היא רוצה לסובב את המלחציים זו בעיה שלה, אבל אני לא מתכוון להציע לה את הביצים שלי כדי לדחוף אותם לשם. אני מאחר רק בעשר דקות, וזה טוב מספיק. רק למען ההוגנות, אני חייב לומר שהיא לא אומרת לי כלום, היא רק מביטה בשעון ומנידה את ראשה.
גייב רץ לעברי. אני פורש את ידיי לצדדים והוא מזנק אל חיבוקי. "מה שלומך, חבר?"
"טוב! אנחנו הולכים לשחק כדורגל?" הוא מתפתל בזרועותיי ואני מוריד אותו. ניחוח של שמפו נקי עולה משערו וחודר לאפי. איך ייתכן שילדים קטנים מריחים טוב כל־כך?
"בטח!" אני עונה, נותרו בערך רק עשר דקות של אור יום, אבל נסתדר כבר. אם יש משהו שאני מתעקש עליו, זה ללמד את גייב לזרוק ולתפוס כדורים מכל הסוגים ובכל ענפי הספורט, עוד לפני שהוא יהיה בגיל המתאים ללכת לגן הילדים. למעשה, אני חייב לדבר עם מאדי על כך שאני רוצה שהיא תרשום אותו לחוג ספורטיבי כלשהו — כדורגל, בייסבול לילדים, פוטבול לקטנטנים. היא משגעת אותי. אני לא מבין איך היא לא מבינה שזה כרטיס הכניסה של גייב לעולם הגברים. אתה יכול להיות חרא בכל דבר בחיים, אבל אם יש לך ידע סביר בספורט, תוכל לעבור בשלום את שנות הילדות שלך, ומי כמוני יודע; ספורט היה בערך הדבר היחיד שהייתי טוב בו. אני מקווה שגייב קיבל בתורשה את השכל של מאדי, אבל אם לא, אז לפחות אתן לו את הכלים שיעזרו לו לא להיאכל בעודו חי.
"הכדורגל נמצא במוסך, רוצה להביא אותו?" אני שואל. הוא רץ קדימה, עוזב אותי לבד עם מאדי, ואני יכול להביט בה כמו שצריך כעת. היא נראית טוב. מאדי תמיד מתלבשת יפה, אבל הפעם היא התעלתה על עצמה. היא לובשת מכנסיים צמודים, חולצה אדומה בעלת מחשוף עמוק שחושפת את חלקם העליון של שדיה, ומגפיים אדומים ומבריקים בעלי עקבים מחודדים. אני מייד מדמיין איך היא עשויה להיראות כשהיא נועלת את המגפיים ושום דבר מלבדם. לרוע המזל, אף פעם לא הצלחתי לשכוח כמה טוב היא נראית כאשר היא עירומה, והתמונה הזאת עדיין חיה במוחי, ומפורטת לפרטי פרטים, עד לאופן שבו לחייה מאדימות כאשר היא מגורה מינית.
אבל הספינה הזאת כבר הפליגה לדרכה מזמן, לכן אני עושה כמיטב יכולתי כדי להדחיק את המחשבות האלה.
"אז," היא קוטעת את השתיקה המביכה, "הכול בסדר איתך?"
"כן, הכול בסדר, עד כמה שאפשר. ואצלך?"
בשום פנים ואופן אני לא מתכוון לעשות עניין גדול מכך שאני מעדיף להיות במשחק כדורסל מאשר להיות שמרטף. בייחוד כאשר אני יודע כמה זה מעצבן את מאדי כשאני מגדיר את הזמן שבו אני שומר על גייב כ'שמרטפות'. כנראה זו אינה שמרטפות כשמדובר בילד שלך. ולאחר שכל זה נאמר, אני חושב שכאשר אין לך שום מושג איך להיות אבא, אז בהחלט אפשר לראות בכך שמרטפות.
"יכול היה להיות גרוע יותר." היא מושכת בכתפיה.
שנינו עומדים באי נוחות זה מול זה. אפשר היה לחשוב ששני אנשים שיש להם ילד משותף ימצאו, בסופו של דבר, איזו דרך נוחה להתמודד עם המפגשים הקצרים בעת איסוף הילד ומסירתו, אבל נראה שלא מספיק מים עברו מתחת לגשר שלנו והם די עכורים. זה די מטורף, בהתחשב בהיסטוריה שלנו ובכל השיחות שניהלנו פעם, לפני הרבה מאוד שנים, אבל היינו ילדים אז, והקשר שהיה לנו לא עמד יפה במבחן המציאות.
"טוב, אז... התיק שלו." היא מצביעה על המקום שבו מונח התיק, על המדרגות. "קשה להכניס אותו למיטה לאחרונה. אני צריכה להקריא לו הרבה סיפורים."
התפרצות של חרדה מתחילה לרטוט בחזי. בדרך כלל, כשאני עם גייב, אימא שלי ואחותי נמצאות בסביבה. הן תמיד מוכנות לעשות הכול כדי לבלות בחברתו, וזה אומר שהחלק הקשה, כמו שעת השינה, הוא בדרך כלל החלק שלהן. אני רק מטפל בחלק הכיפי, וממלא את תפקידיו של הדוד, בעצם. זורק כדורים, מלמד את גייב איך לרכוב על אופניים (זה עדיין בתהליך), וקונה את חיבתו בעזרת גלידה.
אבל מה שלא יהיה, אתמודד עם זה. מדובר בלילה אחד, נכון? מה כבר יכול לקרות?
"הוא ממש אוהב עכשיו את הנסיכה והצפרדע..." היא נראית מלאת חשש.
אולי הייתה חוששת עוד יותר אם היה לה מושג קלוש עד כמה אני מסתמך על הנשים של משפחתי בטיפול בגייב כאשר אני שומר עליו. "נהיה בסדר," אני מבטיח ומנסה להסתיר את זה ממנה.
היא נושכת את שפתה התחתונה. השפה התחתונה שלה היא פאקינג יצירה מושלמת, וכשהיא נועצת בה את שיניה, כפי שהיא עושה כעת, אני שוכח את את כל מה שקרה בינינו ורק רוצה להעביר את אגודלי עליה, או את לשוני.
כדאי שארגיע גם את המחשבות האלה.
"אל תיתן לו לאכול יותר מדי סוכר." היא חוזרת ואומרת כל הזמן. "ואל תיתן לו להישאר ער עד שעה מאוחרת."
גם את זה היא אומרת יותר מדי. אני שולח אליה מבט והיא מרימה את סנטרה בהתרסה. "אני אימא שלו ואני חייבת לומר את זה."
אני אבא שלו, ואני לא אומר דברים כאלה כל הזמן. אף שאני אביו — מעולם לא פקפקתי לשנייה במילה של מאדי, ואם כן פקפקתי, די במבט אחד בגייב כדי להבהיר את עניין האבהות שלי חד וחלק — לעיתים רחוקות אני מרגיש ראוי לתואר הזה. לכן אני תמיד מוכן לזרום עם ה'דוד הכיפי'. אם כי גייב קורא לי 'אבא'. אמרתי למאדי לא פעם שאני חושב שזה רעיון גרוע. מה יקרה אם יום אחד היא תרצה שגייב יקרא לגבר אחר 'אבא'? למשל, להאריס?
אין לי שום רצון לבזבז על המחשבה הזו ולו דקה אחת מיותרת, לכן אני משנה נושא. "לאן את הולכת?" אני שואל. קימוריה הבולטים שגם החולצה אינה יכולה להסתיר מסיחים את דעתי. עיניים למעלה.
"הבוס שלי פורש ואנחנו עורכים לכבודו מסיבה."
"השמוק הגדול הולך איתך?"
"אל תקרא לו ככה."
מעולם לא אמרתי לה למה אני קורא להאריס ככה, אבל זה מפני שאני לא מצליח לחשוב על אף סיבה אחרת לכך שמאדי תרצה לבלות זמן בחברתו. אני לא רואה פה אף תכונה אחרת שעשויה להיראות מושכת.
טוב, אולי זה מפני שיש לו כסף. הוא מנהל שיווק מוצר בחברת ביו־טק, והוא מבוגר משנינו — בן שלושים ושלוש, אני חושב. הם גרים יחד בדירה שגודלה בערך פי שלושה מהבית שלי. אבל האריס הוא מהטיפוסים שברגע שאתה רואה אותו הוא מייד מעורר בך רוגז. הוא תמיד יודע הכול וצריך להסביר כל דבר, והוא קוטע אותה. אני שונא את זה.
"האריס עובד."
"הוא ראה אותך בחולצה הזאת?"
המילים נפלטות מפי עוד לפני שאני מצליח לחשוב עליהן פעמיים. באופן כללי, אני לא מצליח לחשוב פעמיים כשאני ליד מאדי, וזו הסיבה שאני בדרך כלל דואג לכך שהפגישות שלנו יהיו קצרות עד כמה שאפשר.
"מה הקשר?" היא שואלת. כלומר, הוא ראה.
זו עוד סיבה לכך שאני מכנה את האריס 'שמוק גדול'. איזה בחור מסוגל להביט במאדי, במיוחד כאשר היא לובשת את החולצה הזאת, שנצמדת לקימוריה כמו עור נוסף, ולהחליט שהוא מעדיף לעבוד?
אבל אני יודע מניסיון שאם אומר את זה למאדי היא תתרגז עליי. היא תמיד אומרת שהאריס, השמוק הגדול, הוא בחור נחמד, ואם רק אלמד להכיר אותו, אבין את זה בעצמי.
כן, כאילו אתן לזה לקרות. אולי כשה'קוגרים' מוושינגטון ינצחו בטורניר השתים־עשרה...
גייב חוזר עם הכדור הקטן כי הוא עדיין לא יכול להחזיק כדור בגודל סטנדרטי.
"לכאן," אני אומר.
הוא זורק אותו אליי. בתור ילדון שטרם מלאו לו ארבע, אין ספק שיש לו פוטנציאל גדול. אנחנו צריכים לעבוד עדיין על הזריקה הסיבובית. היא חלשה, במקרה הטוב.
"טוב, אני צריכה ללכת," אומרת מאדי.
"אוקיי."
אנחנו לא מתחבקים. בכל זאת, לא ממש נפרדנו יפה. עם זאת, אני מרגיש שאני רוצה לומר משהו, לעשות משהו, כדי שהמצב יהיה מביך פחות.
"תגיד שלום לאימא," אני אומר לגייב, "תגיד לה שהיא נראית טוב."
היא בדיוק מתחילה לכרוע ברך כדי לחבק אותו לפרידה, ומרימה אליי עיניים בבהלה.
יש לה עיניים ירוקות וגבות גבוהות שגורמות לה להיראות כאילו היא תמיד שואלת שאלה. פיה מקושת ורחב ושפתה התחתונה... כן, זו אותה שפה שאני לא מפסיק לחלום עליה.
אני מושך בכתפיי. "רק מלמד אותו איך לדבר יפה לנשים."
היא נועצת בי מבט זועם. אני מחייך. היא נאנחת ואני יכול לראות שהיא מתאמצת לא לחייך. הנה. המתח נשבר.
"תהיה ילד טוב," היא אומרת לגייב, מחבקת אותו בעודה כורעת מולו ומאפשרת לי הצצה מהירה לתוך חולצתה שגורמת לי לרייר.
"ביי, אימא," הוא אומר, "את נ'אית טוב!"
המבט שהיא נועצת בי כשהיא מרימה את פניה לא ברור לי, אבל זה לא חדש. מאדי כבר מזמן כמו ספר חתום בעיניי, וכבר כמעט שכחתי מתי לא חשבתי שהיא כזאת. היא מזדקפת לעמידה, מנופפת לעברי קצרות בידה וחוצה את הדשא.
שערה הכהה מתנופף עם צעדיה, ירכיה מתנדנדות ומכנסי הג'ינס שלה חובקים את רגליה החטובות. היא נראית טוב מאחור, בדיוק כפי שהיא נראית טוב מלפנים.