אנטומיה: סיפור אהבה

פרולוג
 
אדינבורו, 1817

״תזדרז!"
״אני חופר כמה שיותר מהר, דייווי!"
״אז תחפור יותר מהר."
הלילה היה כמעט נטול ירח, ולכן דייווי שעמד על הדשא הלח לא ראה את מונרו מגלגל עיניים בתוך הקבר שהיה שקוע בחפירתו. נדרש זמן רב יותר מהרגיל — את החפירה מעץ, שמונרו הצליח לגנוב מאחורי הפונדק בפרבנקס, היה קטן יותר מאת החפירה ממתכת שאיתו עבד בתחילת הערב. אבל שרר גם שקט יותר מתמיד וזה היה העניין החשוב. מאז שתורנהיל קירקיארד העסיקו שומר שישגיח על הקברים, השמירה על השקט הפכה חיונית. שלושת חבריהם כבר נתפסו על ידי השומר ולא הצליחו לשלם את הקנסות שהוטלו עליהם. דייווי לא ראה אותם מאז ברחובות.
משהו השתבש. דייווי לא הצליח להגדיר אותו במדויק אבל משהו נראה מוזר הלילה. אולי האוויר. עשן השומן שריחף נמוך מעל העיר העתיקה של אדינבורו תמיד היה דחוס, סמיך מריח שמן בישול וטבק ושילוב רעיל של פסולת אדם וטינופת ששלח את האמידים אל המבנים החדשים והמפוארים במורד הגבעה ובעברם השני של גני רחוב פרינסס. שום רוח לא נשבה הלילה.
דייווי לא ציין את זה באוזני מונרו, את אותה תחושה משונה שאחזה בו. מונרו היה צוחק עליו וזהו. אתה אמור לעמוד על המשמר ולשים לב לשומרי הלילה, לא לרגשות משונים, מונרו היה אומר.
במרחק הבחין דייווי בנר דולק בחלון בית הכומר שמאחורי הכנסייה. הכומר היה ער. האם הוא מסוגל לראות תנועה הרחק בחצר הכנסייה האפלה? סביר להניח שלא, אבל מה יקרה אם יחליט לצאת לטיול ערב?
״אתה לא יכול להזדרז יותר בכלל?" לחש דייווי.
בתגובה נשמע קול ברור של עץ הולם בעץ. מונרו הגיע לארון הקבורה. שני הנערים עצרו את נשימתם לקראת החלק הבא. מונרו הרים את האת גבוה ככל האפשר והנחית אותו בעוצמה. דייווי התכווץ לשמע הסדק במכסה הנשבר. הם המתינו — לצעקה, לנביחת כלבים — אבל שום דבר לא זע.
״זרוק לי את החבל," קרא מונרו. דייווי עשה כדבריו ובתוך רגעים ספורים מונרו קשר במיומנות את החבל סביב צווארה של הגופה. "עכשיו תמשוך."
בשעה שדייווי משך בחבל, מונרו, שעדיין היה בתוך הקבר, עזר להנחות את הוצאת הגופה מהבור הקטן אל עבר העולם שעל פני השטח, לידה משונה בהילוך אחורי לגופה שכבר מתה. מונרו חלץ בהצלחה את נעלי הגופה כשהרים את ארון הקבורה שלה, אבל על דייווי הוטלה המשימה להפשיט אותה משאר בגדיה ולהשליך אותם חזרה אל תוך הקבר. גניבת גופה הייתה מנוגדת לחוק, אבל אם ייקחו רכוש כלשהו מהקבר, זו כבר תהיה עבירה חמורה.
הגופה הייתה נקבה, בדיוק כפי שאמרה להם ג'ינט. ג'ינט עבדה בתור מרגלת עבור כל גונב גופות ששילם לה היטב באותו שבוע. היא התגנבה ללוויות, עמדה קרוב די הצורך כדי לוודא שהנקבר, מי שהוא לא היה, לא זכה לקבל לוח מאבן יקרה מעל הארון, שימנע את הפשע שביצעו השניים ברגע זה ממש.
״אין מגן קברים ואין משפחה," אמרה ג'ינט כשהופיעה בדלת דירתו של מונרו בסמטת פלשמרקט וגירדה בצווארה. היא חייכה אליו מבעד למסך של שערה בצבע הנחושת. ג'ינט הייתה בת ארבע־עשרה לכל היותר, אבל כבר חסרו לה כמה וכמה שיניים קדמיות. "או לפחות, אין הרבה משפחה בכל מקרה. גם הארון נראה זול. מעץ אורן או משהו כזה."
״היא לא הייתה בהיריון, נכון?" שאל מונרו בתקווה וזקר את גבותיו. רופאים גילו להיטות לנתח את גופותיהן של נשים בהיריון והיו מוכנים לשלם תעריף כפול. ג'ינט נענעה את ראשה ופשטה יד לקבל תשלום. עם רדת החשכה, מונרו ודייווי יצאו עם המריצה, אתי החפירה והחבל.
דייווי הסיט את עיניו כשקילף מעל הגופה את שמלתה האפורה והדקה. אפילו בחשכה הוא הרגיש את הסומק עולה בלחייו. הוא מעולם לא הפשיט אישה חיה קודם לכן אבל הפסיק לספור כמה פעמים הוריד בגדים מאישה יום לאחר שנקברה באדמה. הוא השפיל מבט אל האבן שהוסתרה חלקית על ידי הלכלוך והאפלה: פנלופי הרקנס. תודה על שמונת הגיני, פנלופי הרקנס, חשב בליבו.
״זרוק אותה לכאן," אמר מונרו מלמטה. דייווי השליך אליו את השמלה. לאחר שבגדי האישה שבו אל ארון הקבורה הריק, מונרו העלה את עצמו מהבור אל הדשא הרטוב. "בסדר," אמר וניער את העפר מידיו. "בוא נמלא שוב את הבור ונסיים פה." מונרו לא אמר זאת, אבל גם הוא הרגיש משהו מוזר, דלילות משונה באוויר שהקשתה עליו לנשום כמו שצריך. הנר בחלון בית הכומר כבה.
״אני לא מאמין שהיא מתה מקדחת, ואתה?" לחש דייווי. עורה של האישה לא היה מנומר או שטוף דם, אבל היה קשה מאוד להתעלם מהשמועות בימים אלה. אם הקדחת הרומית באמת חזרה לאדינבורו...
״בטח שלא," מונרו אמר בשכנוע מוחלט. "אל תדבר שטויות."
דייווי נשף וחייך חלושות בחשכה. מונרו תמיד ידע לשפר לו את מצב הרוח, לסלק את הפחדים שחלחלו למוחו כמו מכרסמים בקירות.
הנערים סיימו את מלאכתם בשקט. הקבר היה מכוסה היטב באדמה ובעשבים כפי שהיה באותו בוקר, והגופה, נוקשה מצפידת מוות, הונחה במריצה שלהם וכוסתה בגלימה אפורה.
משהו נע בשולי בית הקברות, לאורך חומת האבן הנמוכה שנמתחה לכל צידה המזרחי של חצר הכנסייה. דייווי ומונרו ראו אותו, והם סובבו את ראשיהם כדי לעקוב אחרי התנועה אבל ברגע שעיניהם הסתגלו לחשכה, הוא נעלם.
״סתם כלב," אמר מונרו בביטחון שלא תאם את הרגשתו. "בוא. הרופא מעדיף שנצא לפני הזריחה."
דייווי דחף את העגלה ומונרו הלך לצידו ולפת את ידית את החפירה בכוח רב מהרגיל. כשכמעט יצאו מבית הקברות, שלושה אנשים עטויי גלימות נקלעו לדרכם.
״שלום," אמר האיש הראשון. הוא היה הגבוה ביותר מבין השלושה, ונראה גבוה עוד יותר כיוון שחבש כובע צילינדר.
״ערב יפה," אמר השני, איש קירח ונמוך יותר מהשאר.
״מושלם לטיול רגלי," אמר השלישי, ששיניו הצהובות ניכרו מתחת לשפמו גם באפלה.
אלה לא היו שומרי לילה, הבין דייווי. אולי אלה חוטפי גופות אחרים.
מונרו חשב בדיוק אותו הדבר. "זוזו. היא שלנו, תשיגו גופה משלכם," אמר ונעמד לפני דייווי והמריצה שלהם. קולו רעד מעט.
דייווי השפיל את מבטו וראה שכל האדונים נועלים נעלי עור משובחות. אף חוטף גופות לא נעל נעליים כאלה.
שלושת הגברים צחקו יחד כמעט באותו הזמן. "אתה צודק," אמר הנמוך. "ומובן שלא היינו מעלים בדעתנו לקרוא לשומרי הלילה." הוא התקרב עוד צעד ודייווי ראה חבל מתחת לשרוול גלימתו.
הרגע שלאחר מכן היה מהיר להפליא: שלושת הגברים התקדמו ומונרו עקף אותם בזינוק ורץ בכל הכוח במעלה השביל לעבר העיר. "דייווי!" צעק, "דייווי, רוץ!"
אבל דייווי קפא במקומו מאחורי המריצה ונאלץ להסס באותו רגע בשל ההתלבטות אם לנטוש את פנלופי הרקנס בעודו צופה במונרו רץ אל סמטה ונעלם. כשרגליו הרשו לו ללכת בעקבות חברו, כבר היה מאוחר מדי.
״תפסתי אותך," אמר הגבוה בכובע כשסגר את ידו הבשרנית סביב מפרק ידו של דייווי. "אל תדאג, זה לא יכאב בכלל." האיש הוציא סכין מכיסו.
דייווי נאבק באחיזתו אבל לא משנה כמה משך או סובב את ידו, הוא לא הצליח להיחלץ.
האיש עם הסכין גרר אותה בעדינות לאורך זרועו של דייווי וחשף שובל דם ארגמני שנראה כמעט שחור בחשכה.
דייווי פחד מדי ולא צרח. הוא צפה בדממה, בעיניים מבוהלות ובלי למצמץ כשהקירח הוציא בקבוקון מלא במשהו סגול וצמיגי. האיש פתח את הבקבוקון והושיט את זרועו.
בעל הכובע נופף בסכינו מעל הבקבוקון עד שטיפה בודדה מדמו של דייווי נשרה אל הנוזל שבפנים. הנוזל התכהה ואז שינה את צבעו לצהוב־זהוב בוהק ומבריק. הוא האיר את פניהם של שלושת הגברים המחייכים.
״נפלא," אמר המשופם.

למחרת, בעת שיצא להליכת הבוקר שלו, מצא הכומר מריצה נטושה ובה גופתה הנוקשה של האישה שקבר אך יום קודם לכן. הוא הניד את ראשו. חוטפי הגופות בעיר הזאת הפכו נועזים — ואף מסוכנים יותר. מה יעלה בגורלה של אדינבורו?

מתוך המסה של ד"ר ביצ'האם על אנטומיה, או מניעה וריפוי של מחלות בנות זמננו (מהדורה 17, 1791)
מאת ד"ר ויליאם ר' ביצ'האם:

כל רופא המבקש לטפל ביעילות במחלה או במגוון פציעות ביתיות שכיחות נדרש בראש ובראשונה להבין אנטומיה. הבנת גוף האדם על כל מרכיביו היא עניין יסודי במקצוענו.
בחיבור זה אתאר את יסודות האנטומיה שגיליתי במהלך עשרות שנות מחקר, לצד איורים מעשה ידיי ותכנוני. עם זאת, איורים אלה אינם חלופה לחקר פעיל ואישי של האנטומיה באמצעות ניתוח, ואף רופא לעתיד לא יוכל לשאוף לתרום למשלח ידנו בלי לנתח עשר גופות לפחות ולחקור את איבריהן ורכיביהן.
אף שחלק מעמיתיי למקצוע פועלים בשיטות נאלחות ומשתמשים בשירותיהם הלא חוקיים של "חוטפי גופות" כביכול, העוסקים בגניבת גופות של חפים מפשע, הגופות שסיפקתי לתלמידיי בבית הספר לאנטומיה שבו לימדתי באדינבורו היו תמיד של נשים וגברים אומללים שעברו תחת חבל התלייה, ולפי החוק הבריטי מורשים להעניק תרומה אחרונה לבני ארצם בתור כפרה סופית.

1

הצפרדע מתה, לא היה שום ספק בעניין. היא הייתה כבר מתה כשהייזל סינֶט מצאה אותה. היא יצאה להליכה היומית שלה לאחר ארוחת הבוקר, והצפרדע פשוט הייתה שם, שרועה על גבה בשביל הגן כאילו ניסתה להשתזף.
הייזל לא האמינה למזלה הטוב. צפרדע, שוכבת לה באין מפריע. מִנחה. אות משמיים. השמיים היו כבדים מרוב עננים אפורים שאיימו להוריד גשם שטרם בא. במילים אחרות, מזג האוויר היה מושלם. אבל התנאים לא יימשכו לאורך זמן. ברגע שהגשם יתחיל לרדת, הניסוי שלה ייהרס.
מאחורי שיחי שושנת האלפים, הייזל הביטה סביבה כדי לבדוק אם מישהו צופה בה (אמה לא השקיפה מחלון חדר השינה שלה בקומה השנייה, נכון?) לפני שכרעה ברך ועטפה כלאחר יד את הצפרדע במטפחת כדי לתחוב אותה ברצועת המותניים של התחתונית שלה.
העננים הלכו והתקרבו. הזמן היה מוגבל ולכן הייזל קיצרה את ההליכה והסתובבה כדי לחזור היישר אל מצודת הותורנדן. היא תלך דרך השביל האחורי כדי שאיש לא יטריד אותה והיא תוכל לחמוק ולעלות מייד אל חדרה.
במטבח היה חם כשהייזל נכנסה בחופזה וענני אדים גדולים הגיחו מסיר ברזל שניצב על האש. ריח סמיך של בצלים נדבק לכל משטח. בצל נטוש שכב חצי קצוץ על קרש. הבצל, הקרש וסכין שנשמטה בסמוך על הרצפה היו מרובבים בדם. עיניה עקבו אחרי שובל הדם וראו את קוּק1 יושבת על שרפרף בפינת המטבח ליד האח, מערסלת יד אחת ומתנועעת אנה ואנה, מהמהמת לעצמה.
״אה!" קראה קוק כשראתה את הייזל. פניה האדומות היו לחות מרוב דמעות ואדומות עוד יותר מהרגיל. קוק מחתה את עיניה וקמה בניסיון ליישר את החצאית. "מיס, לא ציפיתי שתרדי לכאן. אני פשוט — נותנת לרגליים הכואבות שלי לנוח." קוק ניסתה להסתיר את ידה מאחורי הסינר שלה.
״אוי, קוק. את מדממת!" הייזל הושיטה יד כדי ליטול את ידה הפצועה של קוק. היא הקדישה מחשבה קלה לצפרדע שנמחצת בתחתונית שלה ולסערת הגשמים המתקרבת, אבל רק לרגע. היה עליה להתמקד במקרה שלפניה. "הנה, תני לי."
קוק התכווצה. הפצע היה עמוק, לאורך כף היד הבשרנית בבסיס היד המיובלת.
הייזל ניגבה את ידיה שלה בחצאיתה ואז נשאה את עיניה כדי לשלוח אל קוק חיוך קל ומעודד. "זה לא נורא בכלל. את תהיי בריאה כמו שור עוד לפני ארוחת הערב. את, שם —" קראה הייזל אל אחת ממשרתות המטבח — "סוזן, נכון? את מוכנה להשיג לי מחט תפירה?" העוזרת העכברית למראה הנהנה ונמלטה.
הייזל הביאה את גיגית המטבח אל קוק ושטפה את ידה הפצועה לפני שניגבה אותה ביסודיות במטלית. כשהדם והאפר נעלמו, הפצע העמוק הופיע בבירור. "תראי, זה לא נורא מפחיד אחרי ששוטפים את הדם," אמרה הייזל.
סוזן שבה עם המחט. הייזל החזיקה אותה באש עד שהשחירה ואז הרימה את חצאיתה ומשכה חוט משי ארוך מהתחתונית שלה.
קוק פלטה זעקה קטנה. "הבגדים היפים שלך, מיס!"
״אוי, שטויות. זה שום דבר, קוק, באמת. תראי, אני חוששת שזה קצת יכאב. את בסדר?" קוק הנהנה. הייזל פעלה בזריזות רבה ככל האפשר, השחילה את המחט לתוך כף היד הפצועה והתחילה לתפור את הפצע. הצבע התנקז מפניה של קוק והיא עצמה את עיניה בכוח.
״כמעט סיימתי — ממש עוד קצת — ו... זהו," אמרה הייזל וקשרה את המשי בקשר מסודר. היא קרעה את החוט בשיניה. היא לא התאפקה וחייכה כשהתבוננה במלאכתה: תפרים קטנים, מסודרים ושווים שסוף־סוף סייעו לה למצוא תועלת באימוני הרקמה המשמימים ומקהי החושים מילדותה. הייזל שוב הרימה את החצאיות שלה — בזהירות, כדי לא להזיק לצפרדע — ותלשה סרט בד עבה מהתחתונית לפני שקוק הספיקה להתנגד או לזעוק בזעזוע נוכח הנזק הנוסף. הייזל עטפה את הבד בכוח סביב היד התפורה. "תקשיבי, את צריכה להוריד את התחבושת הערב ולשטוף את הפצע. אני אבוא מחר עם רטייה בשבילך. ותיזהרי עם הסכין, קוק."
עיניה של קוק היו עדיין רטובות אבל היא חייכה אל הייזל. "תודה, מיס."
הייזל עלתה לחדרה ללא הפרעות נוספות ומיהרה לצאת אל המרפסת שלה. השמיים היו עדיין אפורים. הגשם עוד לא ירד. הייזל נשפה והוציאה את הצפרדע העטופה במטפחת מהחצאיות שלה. היא פרשה את המטפחת והניחה לחיה לפגוע בקול החלקה רטוב במעקה האבן.
האזורים האהובים על הייזל בהותורנדן היו הספרייה — עם הטפט הירוק המרופט וספרי העור והאח שדלקה מדי יום אחר הצהריים — והמרפסת של חדרה, שממנה הייתה יכולה להשקיף אל הנחל המעוטר בעצים שלמטה ולראות קילומטרים על גבי קילומטרים של טבע. חדרה שכן בחזית הדרומית של המצודה. היא לא ראתה את העשן מיתמר מליבה של אדינבורו, במרחק שעה נסיעה בלבד לכיוון צפון ולכן כאן במרפסת, היא הייתה יכולה להעמיד פנים שהיא לבדה בעולם, חוקרת שניצבת על סיפה של תהום סך כל הידע האנושי, ולאזור אומץ לפסוע צעד אחד קדימה.
מצודת הותורנדן נבנתה על צלע צוק, עם קירות אבן מכוסים קיסוס שחלשו על יערות פרא סקוטיים ונחל דקיק שזרם הרחק מעבר לשדה הראייה של הייזל. משפחתה מצד אביה גרה שם לפחות מאה שנה. הכתלים הכילו את תולדות משפחת סינט, בפחם, בדשא ובאזוב שדבקו באבנים העתיקות.
כמה שרפות מטבח במהלך המאה השמונה־עשרה הביאו לכך שכמעט כל המצודה נבנתה מחדש על גבי עצמה, לבנה על אבן. השרידים היחידים למבנה המקורי של המצודה היו השערים בחזית שביל הגישה וצינוק אבן קר שהוקם בצלע הגבעה ואיש לא זכר שנעשה בו שימוש — למעט כאיום כאשר גברת הרברטס תפסה את פרסי גונב רפרפת לפני ארוחת המנחה או כשהמשרת, צ'רלס, הבטיח שיישאר נעול בפנים למשך יום שלם לאחר שאתגרו את אומץ ליבו, אבל שרד לא יותר משעה.
הייזל הרגישה שרוב הזמן היא גרה בהותורנדן לבדה. פרסי בדרך כלל שיחק בחוץ או למד. אִמה, שעדיין לבשה בגדי אבל, יצאה מחדרה לעיתים נדירות וגלשה לאורך הקירות כמו רוח הרפאים של המוות עצמו, עטויה בשחורים. לפעמים היא הרגישה בודדה אבל הייזל הייתה אסירת תודה על כך. בעיקר כשרצתה לערוך ניסויים.
הצפרדע המתה הייתה קטנה ובצבע חום בוצי. גפיה הצנומות, שנשמטו בכפות ידיה של הייזל כמו בובה רפויה, כששלפה אותה מהשביל, היו עכשיו נוקשות ודביקות במידה לא נעימה. אבל הצפרדע הייתה מתה, וסערה עמדה באוויר — מושלם. הכול הסתדר במקום הנכון.
מאחורי סלע קטן במרפסת שלפה הייזל את מחתה האח ואת מזלג המטבח שגנבה לפני כמה שבועות וחיכתה שיתרחש מצב כזה בדיוק. ברנרד דיבר בצורה מעורפלת ומרתיחה על המתכת שבה השתמש הקוסם־מדען בשוויץ ("האם היה זה פליז? פשוט תגיד לי, ברנרד, באיזה צבע היא הייתה?", "אמרתי לך, אני לא זוכר!") ולכן הייזל החליטה להסתפק בחפצי מתכת שנראו קלים דיים לאיסוף מהבית בלי שמישהו ישים לב. מחתה האח הגיע מחדר העבודה של אביה ואפילו המשרתים כבר לא טרחו להיכנס לחדר ההוא בחודשים מאז שגדודו הוצב בסנט הלנה.
נהמה רחוקה של רעם הדהדה בעמק שמתחתיה. הגיע הזמן. היא תפרוץ את העולם שבין החיים והמוות ותשתמש בחשמל כדי להפיח חיים בבשר. מהם ניסים אם לא מדע שטרם עלה ביד האדם להבין? והאין זה מופלא עוד יותר שסודות היקום נמצאים שם בחוץ, צְפנים שבכוחו של האדם לפענח אם יהיה חכם דיו, עקשן דיו?
הייזל הניחה בעדינות את המחתה בצד אחד של הצפרדע ואז בארשת חגיגית הורידה לאיטה את מזלג המטבח אל הצד השני.
דבר לא קרה.
היא קירבה את המזלג והמחתה אל הצפרדע ואז, בחוסר סבלנות, נגעה בעזרתם בעורה של הצפרדע. האם הייתה אמורה ל...? לא, לא, ברנרד היה אומר אם ראש הנידון למוות היה משופד על יתד. כשחזר מסיורו הגדול, היא הייתה קצרת נשימה מרוב שאלות על ההדגמה שציין רק כלאחר יד במכתבו משוויץ, הדגמה שנערכה על ידי בנו של המדען הדגול גלוויני. באמצעות חשמל, גלוויני השני גרם לרגלי צפרדעים לרקוד ולראשו הכרות של נידון למוות למצמץ כאילו קם לתחייה.
״זה היה מפחיד מאוד," אמר ברנרד, קירב כוס תה לשפתיו וסימן למשרת להביא עוד עוגיית זנגביל. "אבל מדהים במובן המשונה של המילה, הלא כן?"
הייזל הסכימה. אף על פי שברנרד סירב להמשיך לדבר על הנושא ("למה את מוכרחה להיות מורבידית כל כך, דודנית!"), הייזל גילתה שהיא מסוגלת להיזכר בפרטי ההתרחשות בקלות כאילו נכחה שם בעצמה — האיש במקטורן הצרפתי, עומד על הבמה בתיאטרון קטן ספון עץ, וילונות הקטיפה האדומים מאחוריו כבדים מרוב אבק. הייזל ראתה את רצועות רגלי הצפרדעים מיטלטלות מעלה ומטה, רוקדות כמו רקדניות קאן־קאן, לפני שג'ובאני הסיר את הבד מעל האטרקציה המרכזית: ראשו של גבר שמת בתלייה. בדמיונה של הייזל, הצוואר נחתך במקום נמוך דיו, שהראה את החבורות הסגולות שגרם לו החבל.
אנחנו הגברים מפחדים מהמוות, ראתה הייזל את גלוויני אומר במבטא איטלקי כבד בעיני רוחה. מוות! נורא ואיום! בלתי נמנע וחסר פשר! אנחנו מרקדים לקראתו כאילו מדובר באישה יפהפייה (האיטלקים אהבו לדבר על נשים יפהפיות) והמוות מרקד לקראתנו, קורא לנו, כל הזמן קורא לנו. אחרי שמנקבים את הפרגוד, אין דרך חזרה. אבל זו מאה חדשה, ידידיי.
בשלב זה, הייזל דמיינה אותו מרים לגובה מוט מתכת, כמו המלט והגולגולת, ואז מרים את המוט השני ומאפשר לברק לרקד אנה ואנה ביניהם בשעה שהקהל משתאה בקול. והאנושות תכריע את חוקי הטבע!
הקהל השתנק כשאורות הבמה ריצדו ועשן אבק שרפה אפור הופיע לשם האפקט הדרמטי. ראשו של הנידון למוות קם לתחייה.
ברנרד תיאר זאת במכתב שהייזל קראה פעמים רבות מספור עד ששיננה בו כל שורה. ראשו של המת מיטלטל כשהמוטות ירדו אל רקותיו, עפעפיו נפקחים לרווחה. לרגע, היה נדמה שהוא שב להכרה, ממצמץ מול ההתרחשות שלפניו — קהל גברים ורעיותיהם בכפפות ובכובעים מפוארים — וממש רואה אותם. ברנרד לא אמר שהפה שבראש נפתח, אבל הייזל דמיינה לשון שחורה מידלדלת, כאילו הראש השתעמם מכך שגררו אותו להופעה נוספת, לעוד הצגה יומית מול קהל אחר.
בתום ההופעה, השתחווה גלוויני לקול תשואות מתפעמות ואז כל האדונים שבו אל הטירות והווילות כדי לשעשע את מארחיהם בתיאורים מהערב על כוס יין פורט.
זה היה כמו כישוף, כתב ברנרד. אף על פי שמעולם לא העליתי בדעתי שמכשף ילבש מכנסיים במידה לא נכונה בעליל. ברנרד גם ציין במכתב שרכש גלימת צייד בארבע מאות פרנקים ושראה את הנסיך פרידריך פון הוהנצולרן לובש את אותה גלימה.
אבל הנה היא כאן. חשמל כבד באוויר, מתכת משני עברי הצפרדע, ובניגוד לנושאי הניסוי של גלוויני, הצפרדע של הייזל נותרה בבירור חסרת חיוניות ועניין במידה מקוממת. הייזל הביטה לאחור. חדרה היה ריק — המשרתת שלה, איונה, תמיד סיימה את סידורו עוד בטרם הסתיימה ארוחת הבוקר. הייזל שמעה את הצלילים המהדהדים של הפסנתר עולים מהחלון הפתוח בחדר הנגינה, שם פרסי למד שיעור. גברת הרברטס הכינה ארוחת צהריים כדי להעלות אל אמה של הייזל בחדרה, כרגיל. היא תאכל ליד שולחנה מול מראה עטופה בבד שחור דק.
הייזל עצרה את נשימתה והרימה שוב את המחתה. היה משהו שטרם ניסתה, אבל — הייזל פתאום הרגישה סחרחורת וערפול כאילו מחשבותיה נמשכו בחוט אל שולי גולגולתה. אצבעותיה רעדו. לפני שהניחה לגופה לעצור את עצמו, היא נעצה את מקל המחתה דרך גבה של הצפרדע והוציאה אותו דרך בטנה. העור היה קל לניקוב במידה מטרידה ומקל המחתה גלש דרך העור החום ללא קושי עד שיצא רטוב ובוהק בתוך מעיים לא מוגדרים.
״סליחה," אמרה הייזל בקול רם ומייד הרגישה מגוחכת. זו הייתה סתם צפרדע. סתם צפרדע מתה. אם ברצונה להיות מנתחת, היא תצטרך להסתגל לדברים כאלה במוקדם או במאוחר. כאילו ביקשה להוכיח לעצמה את חוסנה הנפשי, היא סובבה את המקל בתוך הצפרדע מעט עמוק יותר. "הנה," מלמלה. "כמו שמגיע לך."
״מגיע למי?" שאל פרסי שעמד מאחוריה. עיניו היו ישנוניות ושערו סבוך. הוא לבש גרב אחד בלבד. מרוב התרגשותה היא לא שמה לב שנגינת הפסנתר פסקה.
אף על פי שפרסי היה בן שבע, אמא שלהם עדיין הלבישה אותו כמו ילד בן מחצית מגילו, בחולצת כותנה מעוטרת בסרט כחול עם פתח גדול בצווארון. ליידי סינט פינקה אותו וכרכרה סביבו ללא הרף, כאילו היה כלי קריסטל עדין, שברירי ויקר מציאות. הוא היה מפונק ואנוכי אבל הייזל לא הצליחה להתרגז עליו כי למען האמת, רחמיה נכמרו עליו. הייזל נהנתה מחופש נדיר מצד האם שחנקה את בנה הצעיר מרוב תשומת לב. כמעט ולא הרשו לפרסי לצאת מהבית שמא, חלילה, ישרוט את ברכו בשביל הגינה.
״שום דבר," אמרה הייזל, הסתובבה והחביאה את הצפרדע מתחת לחצאית שלה. "אתה יכול ללכת. אתה לא אמור להיות עכשיו בשיעור?"
״מאסטר פוליה שחרר אותי מוקדם כי התנהגתי יפה," אמר בחיוך וחשף שורת שיניים קטנות וחדות. הייזל זיהתה שן חסרה בשורה העליונה. פרסי התנודד אנה ואנה על רגליו. "תשחקי איתי. אמא אומרת שאת חייבת לעשות כל דבר שאני אומר."
״כך היא אומרת?" השמיים החלו להתבהר ופס כחול הופיע הרחק באופק. אם היא רוצה שהניסוי יצליח, הוא צריך לקרות בקרוב. הוא צריך לקרות כל עוד החשמל עדיין באוויר. "אז למה שלא תבקש מאמא לשחק איתך?"
״אמא משעמממממת," זימר פרסי, קפץ על רגל אחת ואז על רגל שנייה. הוא ניער את תלתליו הבלונדיניים והסיט אותם מעיניו. "אם איכנס לחדר של אמא, היא תצבוט לי בלחיים ותכריח אותי לדקלם לה בלטינית."
הייזל תהתה אם אחיה ג'ורג' התנהג כך בילדותו, אם היה יללן וסוחט תשומת לב, תובע מעדי ראייה להריע לו ולנשק אותו על כל רכיבה וכל שיעור שהושלמו בהצלחה. הדבר נראה בעיניה בלתי אפשרי. מלבד זאת, אמם לא הייתה אז חששנית או חונקת כמו היום.
ג'ורג' היה שקט ומכונס בעצמו. חיוכיו עוררו תחושה שהוא ממתיק סוד מצידו השני של החדר בכל פעם. בגיל שבע, פרסי כבר ידע להשתמש בחיוכיו בתור כלי נשק. האם פרסי בכלל זכר את ג'ורג'? הוא היה קטן מאוד כשאחיהם מת.
פרסי נאנח. "בסדר. נוכל לשחק בשודדי ים," אמר כאילו התרצה, כאילו הייזל היא זו שפרצה לחדרו והתחננה בפניו שישחקו בשודדי ים וכעת, מפאת טוב ליבו, פרסי נעתר לה.
הייזל גלגלה עיניים.
פרסי שרבב את שפתו התחתונה בזעף מופרז. "אם לא תסכימי, אצרח ואקרא לאמא והיא תכעס עלייך."
עוד ענן זז. חלקת אור התגנבה במעלה שולי שמלתה של הייזל וחמימותה התעצמה דרך שכבות החצאיות. "למה שלא תרד למטבח ותשאל את קוק מה היא מכינה לארוחת מנחה? אני בטוחה שאם תברר עכשיו, היא תכין לך את עוגות הלימון שאתה אוהב כל כך."
פרסי שקל את ההצעה. הוא קימט את מצחו לעומת הייזל ומה שהסתירה מאחורי החצאית אבל לאחר שחשב רגע, הוא הסתובב ורץ משם, יורד כנראה במדרגות הצרות כדי לייסר את קוק וגברת הרברטס. הייזל הימרה נכון. משחק איתה לא היה יכול להתחרות באכילת עוגות לימון.
לא נשאר זמן רב אבל לפני שהמשיכה, הייזל הייתה צריכה לנעול את הדלת. אסור שייכנסו פולשים נוספים. היא נכנסה וסובבה את המפתח הכבד במנעול עד ששמעה נקישה משביעת רצון. לאחר מכן חזרה בזריזות אל המרפסת, שם כמה טיפות מים ירדו בשניות המעטות של היעדרה והפכו את האבן מכוסת האזוב לכמעט שחורה. אם זה יקרה, זה יקרה עכשיו.
היא הרימה את מזלג המטבח שוב ונופפה בו מעל כל אחת מגפיה של הצפרדע כמו רופא אליל. כלום. אולי ההדגמה שראה ברנרד הייתה תעלול. אולי לא הייתה שום גופה, אלא איש שהסתתר מתחת לשולחן וצווארו הגיח מחור בעץ ואיפור תיאטרון כיסה את עורו עד שהפך שטוח וחסר צבע כשל מת. כמה צחקו בוודאי השחקן — השקרן — והבן של גלוויני לאחר המופע, כשספרו את השטרות שגרפו והשתכרו עם צמד חבריהם לבמה, שפניהם מכוסות באיפור שמנוני.
— ואז הצפרדע זזה.
האומנם? אולי האור היתל בה? או שמא רוח שנשבה בעמק? הייזל לא הרגישה דבר. החצאיות שלה לא רשרשו. היא נופפה במזלג מעל הצפרדע המתה והמשופדת, שוב ושוב, במהירות הולכת וגוברת, אבל דבר לא קרה. ואז היא הבינה.
היא שלפה את המפתח הענק מכיסה, הורידה אותו בעדינות אל הצפרדע וזו החלה לרקד. הצפרדע, שרגעים ספורים קודם לכן התנודדה חסרת חיים על המקל, רטטה כעת מרוב אנרגיה. פיעם בה עדיין הרצון לחיות, כאילו ניסתה להימלט. כמו משהו שיצא מתוך סיפור אגדה, חשבה הייזל. תורידי אותי מהמקל הזה, אמרה הצפרדע כביכול, ואעניק לך שלוש משאלות! אולי זה היה משהו שיצא מתוך סיוט, כמו הסיפורים בחוברות הזולות שהמורה של פרסי הגניבה לה בקריצה. המתים קמים לתחייה ומבקשים לנקום בחיים.
זה הצליח! מה קרה כאן? מגנטיות? המפתח היה מוליך חשמל, ללא ספק, אבל מאיזו מתכת היה עשוי המפתח בכלל? היא תצטרך לערוך בדיקה מקיפה, סדרת ניסויים שבמהלכם תשתמש בכל צירוף מתכות שתוכל לזהות.
הייזל המשיכה להעביר את המפתח בעליזות לאורך איבריה המתפתלים של הצפרדע. אבל תוך דקה, הרעידות האטו ואז פסקו לחלוטין. הקסם שנכח במזג האוויר, בנוזלי גופה של הצפרדע המתה, במקל המחתה, במפתח החדר — התפוגג.
הצפרדע חזרה להיות מתה וכעת, מהחדר השני, הייזל שמעה את אמה ממררת בבכי. היא בכתה רוב הימים מאז שהקדחת גבתה ממנה את ג'ורג'.

מתוך המסה של ד"ר ביצ'האם על אנטומיה: או, מניעה וריפוי של מחלות בנות זמננו (מהדורה 24, 1816)
מאת ד"ר ויליאם ר' ביצ'האם:

המגפה הרומית (Plaga Romanus) באה לידי ביטוי בתחילה על ידי תסמיני אבעבועות שחין על גב המטופל. בתוך יומיים, האבעבועות מתחילות להתפוצץ ומכתימות את גב חולצתו של המטופל בדם (היא קרויה "המגפה הרומית" עקב דמיונה לפצעי הדקירה המרובים בגבו של יוליוס קיסר). תסמינים אחרים כוללים חניכיים מושחרות, עייפות, ירידה במתן שתן וכאבים. שמות נפוצים למחלה: המחלה הרומית, שחין, קדחת הבנאים, המוות האדום. כמעט תמיד קטלנית. התפרצות שמוקדה באדינבורו התרחשה בקיץ 1815 וגבתה את חייהם של יותר מחמשת אלפים נפש.
אף ששיעור ההישרדות הוא בכי רע, המבריאים מהמחלה מצליחים לשמור על חסינות. אין תרופה ידועה.