בית אבי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית אבי
הוספה למועדפים

בית אבי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

גולדה מאיר נולדה בשנת 1898 בקייב שבאימפריה הרוסית. בילדותה היגרה עם משפחתה לארצות הברית ובשנת 1921 עלתה לישראל.

מאיר שימשה בתפקידים שונים בהנהגה הציונית ולאחר קום המדינה שימשה כשרת העבודה ושרת החוץ.

בשנים 1974-1969 כיהנה כראש ממשלת ישראל והיתה האישה הראשונה שמילאה תפקיד זה. היא עמדה בראש המדינה בזמן מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור.

מאיר הלכה לעולמה בשנת 1978.

ספרה "בית אבי" ראה אור לראשונה בשנת 1972.

פרק ראשון

הקדמה

גולדה מאיר, מנהיגת עובדים, דיפלומטית וראש הממשלה הרביעית של ישראל, נולדה בקייב שבאוקראינה בשם גולדה מאבוביץ' והתנסתה בילדותה בחיים של עוני מרוד, לעתים אף ברעב. בגיל שמונה היגרה עם משפחתה לארה"ב, וכנערה החלה ליטול חלק בפעילות ציונית. לאחר נישואיה למוריס מאירסון, בני הזוג עלו לפלשתינה בשנת 1921. "אני מעדיפה שנהיה קבצנים בארץ ישראל ולא עשירים באמריקה", כתבה לבעלה.

בשלושת העשורים הבאים ועד הקמת מדינת ישראל, גולדה מילאה תפקידים במוסדות "המדינה שבדרך", בין היתר מזכירת מועצת הפועלות, חברה מרכזית בוועד הפועל של ההסתדרות, ראש המחלקה המדינית של ההסתדרות וממלאת מקום יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ("משרד החוץ" של "המדינה שבדרך"). תפקידה הרשמי הראשון לאחר הקמת המדינה היה צירת ישראל במוסקבה. ב-1949 מונתה גולדה לתפקיד שרת העבודה והביטוח העממי (בהמשך משרד העבודה), לתקופה שהיא כינתה כ"שבע השנים הטובות של חיי". במסגרת פועלה במשרד זה העמידה את הדאגה לשכבות המצוקה ולעולים בראש סדר העדיפויות. היא הנהיגה גל של חקיקה חברתית, בנייה ציבורית ומפעלי פיתוח בהיקפים חסרי תקדים והקימה את המוסד לביטוח לאומי. במשך עשר שנים כיהנה גולדה מאיר כשרת החוץ (1956-1966), יותר מכל שר חוץ אחר. בתקופת כהונתה התמודד משרד החוץ עם משבר סואץ, יחסי ישראל עם טורקיה ואיראן, לכידת אייכמן ומשפטו, בניית היחסים עם ארה"ב, שהלכו והתחממו עד כדי הפיכתה לבעלת ברית של מדינת ישראל, המאבק להעלאת יהדות מרוקו לישראל וטוויית הקשרים בין מדינת ישראל הצעירה לבין שורה ארוכה של מדינות באפריקה, שהשתחררו בשנים אלו מעול הקולוניאליזם המערבי וזכו גם הן לעצמאות.

ב-1969, לאחר פטירתו של לוי אשכול, נבחרה גולדה לתפקיד ראש הממשלה וכיהנה עד 1974 — האישה הראשונה בעולם המערבי שכיהנה בתפקיד זה. בתקופת כהונתה כראש ממשלה גדלו באופן ניכר תקציבי הרווחה וההשקעה בשכבות המוחלשות. ממשלתה הידקה את קשרי הידידות עם ארצות הברית, שהפכו "ליחסים מיוחדים", והגיעה להסכמים בדבר אספקת נשק וסיוע כלכלי בהיקף נרחב ביותר. בשנות כהונתה כראש ממשלה לא נלאתה גולדה מנסיונות הידברות עם מדינות ערב ונאלצה להתמודד עם בעיות בטחוניות חמורות — ממלחמת ההתשה, פעולות טרור חמורות בארץ ובחו"ל ועד למלחמת יום הכיפורים. הסכם ההפרדה שחתמה עם מצרים לאחר המלחמה היה הצעד הראשון בדרך להשגת שלום בין שתי המדינות.

אמיר בשה

בית אבי

 

קשה לי מאוד לנתח ולקבוע בפסקנות אלו תכונות ונטיות קיבלתי מהורי, מבית־אבא — בשום פנים לא הייתי רוצה להטיל עליהם את האחריות למה שהנני. נדמה לי כי אחד הדברים שלקחתי מהבית היא אי־ההסתגרות בעניינים אישיים, בענייני המשפחה. מאבא קיבלתי את העקשנות — במידה שגיליתי כוח־עמידה, הוא בא לי בעיקר מאבא. מאמא ירשתי את האופטימיות שלה. אף פעם לא שררה מרה־שחורה בבית, אפילו בזמנים חמורים וקשים ביותר.

הרקע התנועתי שלי בא לי יותר מאחותי מאשר מן ההורים. על־כל־פנים, אין לי ספק שכל הדברים החיוביים, במידה שהם מצויים בי, באו לי מהמשפחה, מההורים, מאחותי. אם נוספו בי עליהם דברים שליליים — אין זו אשמתם, להם אין יד בזה.

היתה לנו סבתא־זקנה בשם גולדה — זאת היתה דמות יוצאת־דופן, שאין רבים כמותה עכשיו בזמנים המודרניים שלנו — ובמשפחתנו לא החליטו שום החלטה ולא עשו דבר בלי להיוועץ בה תחילה. עד כמה ששמעתי, יש דמיון מפתיע ביני ובין סבתא זקנה זו. בסיכומו של דבר נדמה לי שלקחתי מכולם, מאבא ואמא, מאחותי, מגיסי, מבעלי, שהיה פחות איש־ציבור והרבה יותר אדם־לעצמו — עם חוג של ידידים והערכה לאמנות, למוסיקה, לספרות, למחשבה רצינית. את בעלי הכרתי כשהייתי צעירה מאוד, כבת חמש־עשרה, ותמיד אהיה אסירת־תודה לו על הרבה דברים שלא קיבלתי אותם בבית והוא־הוא שנתן לי אותם. אני יכולה לומר, שהייתי בת־מזל במובן זה — ניתן לי לקחת בשפע מן הסובבים אותי, גם מחברים וגם מבני־המשפחה.

אבא ואמא היו טיפוסים שונים לגמרי. אבא היה איש גבוה, צנום ובעל פנים עדינים מאוד. כל חייו היה תמים מאוד. הוא האמין לכל אדם, כל עוד לא הוכח שאין להאמין לו. הוא אמנם נכשל לא מעט בגלל תכונתו זו ולא פעם סבלנו בשל כך, אבל הוא נשאר טוב לב ומלא אמונה באדם. תמיד מצא צד זכות בכל אחד.

הוא לא היה דתי קיצוני, אבל היה שומר־מסורת; וזו היתה האווירה בבית כל השנים: תחילה ברוסיה, אחר־כך באמריקה וגם כאן, בארץ, לאחר שעלו ההורים.

אמנו היתה יפה מאוד, מלאת מרץ וחכמה במידה בלתי־רגילה. היא היתה מפוכחת יותר מאבא ובעלת יזמה יותר ממנו. אבל שניהם היו בעלי מזג עליז, אופטימי. גם לאבא וגם לאמא היו קולות יפים והם ידעו לשיר, ותמיד היו מתאספים אצלנו בליל־שבת ומזמרים זמירות. עד היום שרים הילדים של אחותי והילדים שלי את השירים ששרו בבית אבא.

האהבה בין אבא ואמא היתה אהבה־ממבט־ראשון — כך סיפרה אמא. היא הכירה אותו כשהוא בא לעיר־מולדתה להתגייס לצבא והתאהבה בו. זהו סיפור שאמא תמיד התפארה בו. כי איך היו בדרך־כלל מגיעים באותם ימים לנישואין? היה שדכן, והורי הזוג הצעיר היו מסדרים הכול בינם לבין עצמם; לא היה כל הכרח שהבחורה אף תראה את בחיר־לבה. והנה אמא יוצאת לרחוב, רואה בחור יפה, גבוה, ומתאהבת בו. בשובה הביתה היא רומזת על כך לסבא ולסבתא — מעשה שדרש לא מעט אומץ־לב — ורק אחרי־כן בא שדכן לגמור את השידוך. לסבא היו הרבה בנות, ואינני יודעת אם בת אחרת היתה מצליחה לשכנע אותו שדי בזה שבחור מצא חן בעיניה, שיהיה ראוי להיות לה לבעל — אבל אמא היתה המפונקת שבכל הבנות, והצליחה. וזאת אף־על־פי שאבא כבר היה אז יתום מאביו וגם עשיר לא היה, כמובן. אמנם קצת ייחוס היה לו. בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה נשלח לישיבה בעיר סלונים — שם למד, התקיים, כשאר בני העניים, מאכילת ״ימים״ וישן על ספסל בישיבה. הוא היה, איפוא, בחור משכיל, יודע תורה, ואמא היתה עקשנית ומפונקת — וכך קם והיה השידוך.

להורינו נולדו 8 ילדים — 4 בנים ו-4 בנות. אך רוב הילדים מתו בגיל צעיר מאוד — בעיקר הבנים — ונשארנו, לצערנו, רק 3 בנות. שאר הילדים אמנם נולדו בחיי, אבל לא הספקתי להכיר אותם. אף אחד מהם לא הגיע לגיל שנה.

כדאי לספר גם קצת על סבא שלי, אבי־אבא, שאנחנו כבר לא הכרנו אותו. הוא היה אחד מן ה״חטופים״ — הילדים שהיו נחטפים אז ברוסיה לעבודת־הצבא. הוא נלקח מביתו בהיותו בן שלוש־עשרה ושלוש־עשרה שנים שירת בצבא הרוסי. אף ניסו לאלץ אותו להמיר את דתו, גם על ידי עינויים גופניים — שעות על שעות היה עליו לכרוע ברך על אפונים יבשות שהיו מפוזרות על הרצפה — אבל הוא לא נכנע. כנראה היה איש דתי מאוד. כל שנות שירותו בצבא (שלוש־עשרה שנים!) לא בא אוכל מבושל אל פיו, כדי שלא ייכשל באכילת טריפה. ואחרי שהשתחרר — כך סיפר אבי — חשש שמא בכל־זאת חטא, אפילו בלא־יודעין, ולכן ישן שנים רבות על ספסל בבית־הכנסת, כשאבן משמשת לו במקום כר, כדי לכפר על חטאיו. הוא חי חיי דוחק ונפטר צעיר, בשנות החמישים לחייו.

את סבתא אני זוכרת במטושטש. עד כמה שאני זוכרת, היא היתה אשה גבוהה מאוד, צנומה וחמורת פנים — כנראה בגלל חייה הקשים.

משפחתנו, משפחת מאבוביץ, מוצאה מפינסק, ושם גם נולדה שיינה, אחותי הבכירה. אני כבר נולדתי בקייב. אבי היה נגר, ומצבה הכלכלי של המשפחה היה בכל רע. מתוך רצון לשפר את המצב הוא החליט לעבור לקייב. קייב היתה אמנם מחוץ לתחום־המושב, אבל לאבא, בתור בעל־מקצוע, ניתן רשיון להתגורר שם. הוא אף קיבל עבודה אצל הממשלה. התחילו אז לבנות ספריות בשביל בתי־הספר ואבא התקין את הריהוט. הוא ידע לבנות רהיטים יפים, מקושטים. כדי להוציא לפועל את העבודה, הקים לו בית־מלאכה ושכר פועלים. לשם כך קיבל, כמובן, מקדמה ואף השקיע בזה כסף שלווה. אבל בסופו של דבר — אבא היה אומר שמתוך אנטישמיות — לא רצו לקבל ממנו את הרהיטים, ואז נשארנו שקועים בחובות, בלי פרוטה למחיה, ואבא היה יוצא לעבודה הרחק מן הבית.

מן העיר קייב כמעט אינני זוכרת שום דבר, אפילו לא את חצר הבית. שלושת הזכרונות שלי משם הם: ראשית, מות סבתא, אמו של אבא — באותו יום שנולדה אחותנו הצעירה, שעדיין יושבת באמריקה. שנית, שמועה על פוגרום שיתחולל בקייב. והאפייני לאבא שהוא לא עשה שום הכנות לקחת את משפחתו ולהסתתר באיזה מקום. אנחנו גרנו בקומה הראשונה. ואני זוכרת שעמדתי בכניסה, על המדרגות שהוליכו לקומה השניה, אל דירת השכן, יחד עם בת השכן, שהיתה בוודאי בת גילי, וראיתי איך אבי ואביה מנסים לבצר את הכניסה לבית בהצמדת קרשים לדלת. למזלנו לא היה אז פוגרום, אבל את האווירה של טרם־פוגרום לא שכחתי.

הדבר השלישי שאני זוכרת מתקופת ישיבתנו בקייב הוא הדוחק והרעב. אחותי, שהיא גדולה ממני בתשע שנים, יכולה לספר על כך הרבה יותר, אבל תמונה אחת נחרתה בזכרוני: אחותנו הצעירה, שהיא קטנה ממני בארבע שנים וחצי, היתה אז תינוקת, בת חצי שנה ואולי פחות, ואמא בישלה דייסה. זה היה בוודאי מאכל־מותרות בימים ההם. קצת מן הדייסה נתנה לי וקצת לאחותי. היא גמרה את מנתה לפני, ואמא לקחה עוד קצת מן הדייסה שלי ונתנה לה. אני עדיין זוכרת את הזעזוע שעבר עלי — שהנה לקחו ממני מעדן כזה, שאני מקבלת אותו לעתים רחוקות כל־כך.

כאשר הייתי כבת חמש חזרנו אל סבא לפינסק. את שובנו לפינסק אני זוכרת. ביתנו היה בית גדול מאוד, עם חצר גדולה, עם הרבה חדרים מפוארים סביב החדר הגדול, וכל המשפחה גרה שם, גם הבנות הנשואות. אבל כבר אז נולדה התכנית שאבא לא יישאר בפינסק, כי־אם יסע לאמריקה.

*המשך בספר המלא*

 

בית אבי גולדה מאיר

הקדמה

גולדה מאיר, מנהיגת עובדים, דיפלומטית וראש הממשלה הרביעית של ישראל, נולדה בקייב שבאוקראינה בשם גולדה מאבוביץ' והתנסתה בילדותה בחיים של עוני מרוד, לעתים אף ברעב. בגיל שמונה היגרה עם משפחתה לארה"ב, וכנערה החלה ליטול חלק בפעילות ציונית. לאחר נישואיה למוריס מאירסון, בני הזוג עלו לפלשתינה בשנת 1921. "אני מעדיפה שנהיה קבצנים בארץ ישראל ולא עשירים באמריקה", כתבה לבעלה.

בשלושת העשורים הבאים ועד הקמת מדינת ישראל, גולדה מילאה תפקידים במוסדות "המדינה שבדרך", בין היתר מזכירת מועצת הפועלות, חברה מרכזית בוועד הפועל של ההסתדרות, ראש המחלקה המדינית של ההסתדרות וממלאת מקום יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ("משרד החוץ" של "המדינה שבדרך"). תפקידה הרשמי הראשון לאחר הקמת המדינה היה צירת ישראל במוסקבה. ב-1949 מונתה גולדה לתפקיד שרת העבודה והביטוח העממי (בהמשך משרד העבודה), לתקופה שהיא כינתה כ"שבע השנים הטובות של חיי". במסגרת פועלה במשרד זה העמידה את הדאגה לשכבות המצוקה ולעולים בראש סדר העדיפויות. היא הנהיגה גל של חקיקה חברתית, בנייה ציבורית ומפעלי פיתוח בהיקפים חסרי תקדים והקימה את המוסד לביטוח לאומי. במשך עשר שנים כיהנה גולדה מאיר כשרת החוץ (1956-1966), יותר מכל שר חוץ אחר. בתקופת כהונתה התמודד משרד החוץ עם משבר סואץ, יחסי ישראל עם טורקיה ואיראן, לכידת אייכמן ומשפטו, בניית היחסים עם ארה"ב, שהלכו והתחממו עד כדי הפיכתה לבעלת ברית של מדינת ישראל, המאבק להעלאת יהדות מרוקו לישראל וטוויית הקשרים בין מדינת ישראל הצעירה לבין שורה ארוכה של מדינות באפריקה, שהשתחררו בשנים אלו מעול הקולוניאליזם המערבי וזכו גם הן לעצמאות.

ב-1969, לאחר פטירתו של לוי אשכול, נבחרה גולדה לתפקיד ראש הממשלה וכיהנה עד 1974 — האישה הראשונה בעולם המערבי שכיהנה בתפקיד זה. בתקופת כהונתה כראש ממשלה גדלו באופן ניכר תקציבי הרווחה וההשקעה בשכבות המוחלשות. ממשלתה הידקה את קשרי הידידות עם ארצות הברית, שהפכו "ליחסים מיוחדים", והגיעה להסכמים בדבר אספקת נשק וסיוע כלכלי בהיקף נרחב ביותר. בשנות כהונתה כראש ממשלה לא נלאתה גולדה מנסיונות הידברות עם מדינות ערב ונאלצה להתמודד עם בעיות בטחוניות חמורות — ממלחמת ההתשה, פעולות טרור חמורות בארץ ובחו"ל ועד למלחמת יום הכיפורים. הסכם ההפרדה שחתמה עם מצרים לאחר המלחמה היה הצעד הראשון בדרך להשגת שלום בין שתי המדינות.

אמיר בשה

בית אבי

 

קשה לי מאוד לנתח ולקבוע בפסקנות אלו תכונות ונטיות קיבלתי מהורי, מבית־אבא — בשום פנים לא הייתי רוצה להטיל עליהם את האחריות למה שהנני. נדמה לי כי אחד הדברים שלקחתי מהבית היא אי־ההסתגרות בעניינים אישיים, בענייני המשפחה. מאבא קיבלתי את העקשנות — במידה שגיליתי כוח־עמידה, הוא בא לי בעיקר מאבא. מאמא ירשתי את האופטימיות שלה. אף פעם לא שררה מרה־שחורה בבית, אפילו בזמנים חמורים וקשים ביותר.

הרקע התנועתי שלי בא לי יותר מאחותי מאשר מן ההורים. על־כל־פנים, אין לי ספק שכל הדברים החיוביים, במידה שהם מצויים בי, באו לי מהמשפחה, מההורים, מאחותי. אם נוספו בי עליהם דברים שליליים — אין זו אשמתם, להם אין יד בזה.

היתה לנו סבתא־זקנה בשם גולדה — זאת היתה דמות יוצאת־דופן, שאין רבים כמותה עכשיו בזמנים המודרניים שלנו — ובמשפחתנו לא החליטו שום החלטה ולא עשו דבר בלי להיוועץ בה תחילה. עד כמה ששמעתי, יש דמיון מפתיע ביני ובין סבתא זקנה זו. בסיכומו של דבר נדמה לי שלקחתי מכולם, מאבא ואמא, מאחותי, מגיסי, מבעלי, שהיה פחות איש־ציבור והרבה יותר אדם־לעצמו — עם חוג של ידידים והערכה לאמנות, למוסיקה, לספרות, למחשבה רצינית. את בעלי הכרתי כשהייתי צעירה מאוד, כבת חמש־עשרה, ותמיד אהיה אסירת־תודה לו על הרבה דברים שלא קיבלתי אותם בבית והוא־הוא שנתן לי אותם. אני יכולה לומר, שהייתי בת־מזל במובן זה — ניתן לי לקחת בשפע מן הסובבים אותי, גם מחברים וגם מבני־המשפחה.

אבא ואמא היו טיפוסים שונים לגמרי. אבא היה איש גבוה, צנום ובעל פנים עדינים מאוד. כל חייו היה תמים מאוד. הוא האמין לכל אדם, כל עוד לא הוכח שאין להאמין לו. הוא אמנם נכשל לא מעט בגלל תכונתו זו ולא פעם סבלנו בשל כך, אבל הוא נשאר טוב לב ומלא אמונה באדם. תמיד מצא צד זכות בכל אחד.

הוא לא היה דתי קיצוני, אבל היה שומר־מסורת; וזו היתה האווירה בבית כל השנים: תחילה ברוסיה, אחר־כך באמריקה וגם כאן, בארץ, לאחר שעלו ההורים.

אמנו היתה יפה מאוד, מלאת מרץ וחכמה במידה בלתי־רגילה. היא היתה מפוכחת יותר מאבא ובעלת יזמה יותר ממנו. אבל שניהם היו בעלי מזג עליז, אופטימי. גם לאבא וגם לאמא היו קולות יפים והם ידעו לשיר, ותמיד היו מתאספים אצלנו בליל־שבת ומזמרים זמירות. עד היום שרים הילדים של אחותי והילדים שלי את השירים ששרו בבית אבא.

האהבה בין אבא ואמא היתה אהבה־ממבט־ראשון — כך סיפרה אמא. היא הכירה אותו כשהוא בא לעיר־מולדתה להתגייס לצבא והתאהבה בו. זהו סיפור שאמא תמיד התפארה בו. כי איך היו בדרך־כלל מגיעים באותם ימים לנישואין? היה שדכן, והורי הזוג הצעיר היו מסדרים הכול בינם לבין עצמם; לא היה כל הכרח שהבחורה אף תראה את בחיר־לבה. והנה אמא יוצאת לרחוב, רואה בחור יפה, גבוה, ומתאהבת בו. בשובה הביתה היא רומזת על כך לסבא ולסבתא — מעשה שדרש לא מעט אומץ־לב — ורק אחרי־כן בא שדכן לגמור את השידוך. לסבא היו הרבה בנות, ואינני יודעת אם בת אחרת היתה מצליחה לשכנע אותו שדי בזה שבחור מצא חן בעיניה, שיהיה ראוי להיות לה לבעל — אבל אמא היתה המפונקת שבכל הבנות, והצליחה. וזאת אף־על־פי שאבא כבר היה אז יתום מאביו וגם עשיר לא היה, כמובן. אמנם קצת ייחוס היה לו. בגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה נשלח לישיבה בעיר סלונים — שם למד, התקיים, כשאר בני העניים, מאכילת ״ימים״ וישן על ספסל בישיבה. הוא היה, איפוא, בחור משכיל, יודע תורה, ואמא היתה עקשנית ומפונקת — וכך קם והיה השידוך.

להורינו נולדו 8 ילדים — 4 בנים ו-4 בנות. אך רוב הילדים מתו בגיל צעיר מאוד — בעיקר הבנים — ונשארנו, לצערנו, רק 3 בנות. שאר הילדים אמנם נולדו בחיי, אבל לא הספקתי להכיר אותם. אף אחד מהם לא הגיע לגיל שנה.

כדאי לספר גם קצת על סבא שלי, אבי־אבא, שאנחנו כבר לא הכרנו אותו. הוא היה אחד מן ה״חטופים״ — הילדים שהיו נחטפים אז ברוסיה לעבודת־הצבא. הוא נלקח מביתו בהיותו בן שלוש־עשרה ושלוש־עשרה שנים שירת בצבא הרוסי. אף ניסו לאלץ אותו להמיר את דתו, גם על ידי עינויים גופניים — שעות על שעות היה עליו לכרוע ברך על אפונים יבשות שהיו מפוזרות על הרצפה — אבל הוא לא נכנע. כנראה היה איש דתי מאוד. כל שנות שירותו בצבא (שלוש־עשרה שנים!) לא בא אוכל מבושל אל פיו, כדי שלא ייכשל באכילת טריפה. ואחרי שהשתחרר — כך סיפר אבי — חשש שמא בכל־זאת חטא, אפילו בלא־יודעין, ולכן ישן שנים רבות על ספסל בבית־הכנסת, כשאבן משמשת לו במקום כר, כדי לכפר על חטאיו. הוא חי חיי דוחק ונפטר צעיר, בשנות החמישים לחייו.

את סבתא אני זוכרת במטושטש. עד כמה שאני זוכרת, היא היתה אשה גבוהה מאוד, צנומה וחמורת פנים — כנראה בגלל חייה הקשים.

משפחתנו, משפחת מאבוביץ, מוצאה מפינסק, ושם גם נולדה שיינה, אחותי הבכירה. אני כבר נולדתי בקייב. אבי היה נגר, ומצבה הכלכלי של המשפחה היה בכל רע. מתוך רצון לשפר את המצב הוא החליט לעבור לקייב. קייב היתה אמנם מחוץ לתחום־המושב, אבל לאבא, בתור בעל־מקצוע, ניתן רשיון להתגורר שם. הוא אף קיבל עבודה אצל הממשלה. התחילו אז לבנות ספריות בשביל בתי־הספר ואבא התקין את הריהוט. הוא ידע לבנות רהיטים יפים, מקושטים. כדי להוציא לפועל את העבודה, הקים לו בית־מלאכה ושכר פועלים. לשם כך קיבל, כמובן, מקדמה ואף השקיע בזה כסף שלווה. אבל בסופו של דבר — אבא היה אומר שמתוך אנטישמיות — לא רצו לקבל ממנו את הרהיטים, ואז נשארנו שקועים בחובות, בלי פרוטה למחיה, ואבא היה יוצא לעבודה הרחק מן הבית.

מן העיר קייב כמעט אינני זוכרת שום דבר, אפילו לא את חצר הבית. שלושת הזכרונות שלי משם הם: ראשית, מות סבתא, אמו של אבא — באותו יום שנולדה אחותנו הצעירה, שעדיין יושבת באמריקה. שנית, שמועה על פוגרום שיתחולל בקייב. והאפייני לאבא שהוא לא עשה שום הכנות לקחת את משפחתו ולהסתתר באיזה מקום. אנחנו גרנו בקומה הראשונה. ואני זוכרת שעמדתי בכניסה, על המדרגות שהוליכו לקומה השניה, אל דירת השכן, יחד עם בת השכן, שהיתה בוודאי בת גילי, וראיתי איך אבי ואביה מנסים לבצר את הכניסה לבית בהצמדת קרשים לדלת. למזלנו לא היה אז פוגרום, אבל את האווירה של טרם־פוגרום לא שכחתי.

הדבר השלישי שאני זוכרת מתקופת ישיבתנו בקייב הוא הדוחק והרעב. אחותי, שהיא גדולה ממני בתשע שנים, יכולה לספר על כך הרבה יותר, אבל תמונה אחת נחרתה בזכרוני: אחותנו הצעירה, שהיא קטנה ממני בארבע שנים וחצי, היתה אז תינוקת, בת חצי שנה ואולי פחות, ואמא בישלה דייסה. זה היה בוודאי מאכל־מותרות בימים ההם. קצת מן הדייסה נתנה לי וקצת לאחותי. היא גמרה את מנתה לפני, ואמא לקחה עוד קצת מן הדייסה שלי ונתנה לה. אני עדיין זוכרת את הזעזוע שעבר עלי — שהנה לקחו ממני מעדן כזה, שאני מקבלת אותו לעתים רחוקות כל־כך.

כאשר הייתי כבת חמש חזרנו אל סבא לפינסק. את שובנו לפינסק אני זוכרת. ביתנו היה בית גדול מאוד, עם חצר גדולה, עם הרבה חדרים מפוארים סביב החדר הגדול, וכל המשפחה גרה שם, גם הבנות הנשואות. אבל כבר אז נולדה התכנית שאבא לא יישאר בפינסק, כי־אם יסע לאמריקה.

*המשך בספר המלא*