מים שקטים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מים שקטים
מכר
מאות
עותקים
מים שקטים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מים שקטים

4.5 כוכבים (83 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

רגעים. 
החיים שלנו בנויים מאוסף של רגעים. 
חלקם מכאיבים ומלאים בטראומות העבר. חלקם מלאי תקווה וגדושים בהבטחות לעתיד. 
היו הרבה רגעים בחיי ששינו אותי ורגעים שאתגרו אותי. רגעים שהפחידו אותי ורגעים שהטביעו אותי. 
אבל את הרגעים המשמעותיים באמת – שוברי הלב אך גם עוצרי הנשימה – תמיד חלקתי איתו. 
הייתי בת עשר כשפיסה מנשמתי נגזלה ואיבדתי את הקול שלי. מאותו הרגע, האדם היחיד שהצליח לשמוע אותי, על אף השתיקה שלי, היה ברוקס גריפין. 
הוא היה האור שהאיר את ימיי החשוכים ביותר. 
הוא היה ההבטחה שלי למחר, עד שנקלע בעצמו לטרגדיה וטבע בים של זיכרונות. 
זהו סיפור על ילד וילדה שמאז ומתמיד אהבו זה את זה, אבל שנאו את עצמם. 
זה סיפור על חיים ומוות והבטחות שלעולם כבר לא ימומשו.
סיפורם של רגעים. 

בריטני ס׳ צ׳רי רוקמת סיפורים מלאי רגש ושוברי לב. היא מנפצת את לב הקוראים למיליוני רסיסים קטנים ואז במלאכת מחשבת אוספת אותם מתוך ההריסות ומרכיבה בחזרה.
סיפורם הטרגי אך מלא התקווה של מגי וברוקס יסחף ויטלטל אתכם ללא הרף עד לסופו המרגש.
ספריה הקודמים של בריטני ס' צ'רי - כנפי מלאכים, האוויר שהוא נושם והאש שבוערת ביניהם - תורגמו אף הם לעברית, כבשו את לב הקוראים ונמכרו באלפי עותקים.

פרק ראשון

רגעים.

אנשים תמיד זוכרים רגעים.

אנחנו זוכרים את הצעדים שהובילו אותנו למקום שבו נועדנו להיות. המילים שעוררו בנו השראה או הרסו אותנו. התקריות שצילקו אותנו ובלעו אותנו חיים. לאורך חיי רגעים רבים שינו אותי, אתגרו אותי, הפחידו אותי והטביעו אותי. עם זאת, הרגעים המשמעותיים ביותר - עוצרי הנשימה ושוברי הלב - היו כולם קשורים בו.

הכול התחיל עם מנורת לילה בצורת ספינת חלל וילד שלא הכיר אותי.

 
 פרולוג
מגי
8 ביולי 2004 - בת שש

"מגי, הפעם זה יהיה שונה, אני נשבע. הפעם זה לנצח," הבטיח אבא, כשהוא נכנס לחנייה השייכת לבית האבנים הצהובות, בפינת רחוב ג'קובסון. קייטי, מי שבקרוב תהיה אשתו של אבא, עמדה על המרפסת הקדמית והתבוננה במכונית הישנה שלנו מגיעה.

קסם.

כאשר התקרבנו לבית הרגשתי תחושה של קסם באוויר. עברתי מבית קטן לארמון. לאורך כל חיינו אבא ואני גרנו בדירת שלושה חדרים קטנטנה, ועכשיו עברנו לגור בבית בן שתי קומות עם חמישה חדרי שינה, סלון, מטבח בגודל של מדינת פלורידה, שניים וחצי חדרי אמבטיה וחדר אוכל אמיתי - לא סלון, שבו אבא הגיש מדי יום, בשעה חמש אחר הצהריים, ארוחות ערב קפואות מהסופר, שאותן אכלנו על מגש מול הטלוויזיה. אבא סיפר לי שיש להם אפילו בריכה בחצר הבית. בריכה! בחצר הבית שלהם!

תמיד חייתי עם עוד אדם אחד בלבד, ועכשיו אני חלק ממשפחה.

עם זאת, עניין המשפחה לא היה חדש עבורי. מאז שזכרתי את עצמי, אבא ואני הצטרפנו להרבה משפחות. את המשפחה הראשונה שלי לא ממש הכרתי כי אימא שלי עזבה את אבא ואותי עוד לפני שאמרתי את המילה הראשונה שלי. על אף שהיה לי קשה להאמין בכך, היא מצאה מישהו אחר שגרם לה להרגיש נאהבת יותר מאשר אבא. אבא הקדיש את כל כולו לאהבה, ללא קשר למחיר שזה גבה ממנו. לאחר שהיא עזבה, הוא נתן לי קופסה עם תמונות שלה כדי שאוכל לזכור אותה, אבל אני חשבתי שזה ממש משונה. איך אני יכולה לזכור אישה שמעולם לא נכחה בחיי? אחרי שהיא הלכה, הוא הצטיין בלהתאהב בנשים, ולעיתים קרובות גם הן התאהבו בו ועברו לתוך העולם הקטנטן שלנו עם כל הרכוש שלהן. אבא תמיד טען שזה לנצח, רק שהנצח הזה התגלה כזמני בהחלט, למרות תקוותיו.

הפעם הזאת הייתה שונה.

הוא פגש את אהבת חייו באתר היכרויות. לאחר שאימא שלי עזבה אותנו, אבא ניהל כמה מערכות יחסים לא מוצלחות, ולכן חשב שכדאי להכיר מישהי דרך האינטרנט. וזה הצליח. קייטי התאלמנה מבעלה כמה שנים לפני כן ולא יצאה לדייטים, עד שהיא נרשמה לאתר הכרויות ופגשה את אבא.

ובניגוד לכל הפעמים הקודמות, הפעם אבא ואני עברנו לגור עם קייטי וילדיה, ולא ההפך.

"הפעם זה יהיה לנצח," לחשתי חזרה לאבא.

קייטי הייתה יפהפייה. היא נראתה כמו הנשים בטלוויזיה. כשאבא ואני צפינו בטלוויזיה בזמן שאכלנו את ארוחות הערב שלנו יחד, תמיד הבחנתי כמה האנשים על המסך נראו יפים. קייטי נראתה בדיוק כמוהם. היה לה שיער בלונדיני ארוך ועיני בדולח כחולות, דומות לשלי. ציפורניה היו צבועות באדום בוהק, בהתאמה מושלמת לאודם שלה, וריסיה היו עבים, כהים וארוכים. כשאבא ואני נכנסנו לשביל החנייה שלה - שלנו - היא המתינה שם בשמלה לבנה יפה ונעלי עקב צהובות.

"אה, מגי." היא קראה ומיהרה לעברי, פותחת את הדלת של המכונית לרווחה כדי לחבק אותי. ״כל־כך נחמד לפגוש אותך סוף סוף."

הרמתי גבה. לא הייתי בטוחה אם אני אמורה להחזיר חיבוק לקייטי, על אף שהיא הריחה מקוקוס ותות שדה. מעולם לא ידעתי ששילוב של קוקוס ותותים מריח טוב כל־כך עד שפגשתי את קייטי.

הסתכלתי לעבר אבא, שחייך לכיווני, והוא הנהן פעם אחת, מאשר לי לחבק בחזרה את האישה הזאת.

היא הרימה אותי מהמכונית וחיבקה אותי חזק כל־כך, עד שהרגשתי שהיא שואבת את כל האוויר מריאותיי, אבל לא התלוננתי. עבר זמן רב מאז זכיתי לחיבוק עז כל־כך. הפעם האחרונה הייתה, כנראה, כשסבא הגיע לבקר וחיבק אותי.

"נו, בואו. אני רוצה להכיר לך את הילדים שלי. קודם נלך לחדר של קלווין. אתם שניכם באותו הגיל, אז תלכו יחד לבית הספר. הוא בחדר שלו עם חבר."

קייטי לא טרחה להוריד אותי לקרקע, ובמקום זאת נשאה אותי במדרגות, בעוד אבא הביא חלק מהמזוודות שלנו. כשנכנסנו בדלת הראשית, עיניי התרחבו. וואו. המקום היה יפה כל־כך, עד שהייתי משוכנעת שהוא נלקח היישר מהארמון של סינדרלה. היא לקחה אותי למעלה, לחדר האחרון משמאל ופתחה את הדלת. בחדר היו שני ילדים ששיחקו בנינטנדו וצעקו זה על זה. קייטי הניחה אותי על רגליי.

"בנים, לעצור," אמרה קייטי.

הם לא הקשיבו.

הם המשיכו להתווכח.

"בנים," קייטי חזרה על דבריה בטון קשוח יותר. "לעצור."

כלום.

היא התנשפה והניחה את ידיה על ירכיה.

אני התנשפתי וחיקיתי את העמידה שלה.

"בנים!" היא צעקה, והוציאה מהשקע את משחק הווידאו שלהם.

"אימא!"

"גברת פרנקס!"

צחקקתי. הבנים הסתובבו לעברנו בארשת פנים המומה לחלוטין, וקייטי חייכה. "עכשיו, כשזכיתי לתשומת הלב שלכם, אני רוצה שתגידו שלום למגי. קלווין, היא ואבא שלה יחיו איתנו. אתה זוכר שאמרתי לך שתהיה לך אחות חדשה?"

הבנים בהו בי במבט אטום. קלווין היה בבירור הילד הבלונדיני, שדמה כמו שתי טיפות מים לקייטי. לידו ישב ילד עם עיניים חומות, שיער כהה ומבולגן, חולצת טריקו בצבע צהוב חיוור שעליה התנוסס חור ופירורי צ'יפס היו מפוזרים על הג'ינס שלו.

"לא ידעתי שיש לך עוד אחות, קל," אמר הילד, שבהה לכיווני. ככל שהוא בהה יותר, הבטן שלי כאבה יותר. הסתתרתי מאחורי הרגל של קייטי כשלחיי בוערות.

"גם אני לא," ענה קלווין.

"ומגי, זה ברוקס. הוא גר ממול, אבל הלילה הוא ישן פה."

הצצתי מאחורי הירך של קייטי אל ברוקס, שחייך לעברי חיוך קטן ואז אכל את הפירורים ממכנסיו.

"אפשר לחזור לשחק במשחק?" שאל ברוקס וחזר להתעסק בשלט, ולבהות במסך הטלוויזיה הריק.

קייטי גיחכה ונענעה בראשה. "בנים תמיד יישארו בנים," היא לחשה לי בזמן שהחזירה את הנינטנדו לשקע.

גם אני נענעתי בראשי וצחקקתי, בדיוק כמו קייטי. "כן. בנים תמיד יישארו בנים."

המשכנו לחדר הבא. החדר הכי ורוד שראיתי מעודי. ילדה לבושה בשמלת נסיכה ואוזני ארנב פרוותיות ישבה על הרצפה, היא ציירה ואכלה דוריטוס מקערת פלסטיק ורודה.

"שריל," אמרה קייטי כשנכנסנו לחדר. התחבאתי מאחורי רגלה. "זאת מגי. היא ואבא שלה יגורו אצלנו. זוכרת שסיפרתי לך על זה?"

שריל הרימה את מבטה, חייכה ותחבה לפיה עוד דוריטוס. "אוקיי, אימא." היא חזרה לצייר ותלתליה האדומים ריקדו קדימה ואחורה בזמן שהיא זמזמה לעצמה שיר. ואז היא נעצרה והרימה שוב את מבטה. "היי, בת כמה את?"

"שש," עניתי.

היא חייכה. "אני בת חמש! את אוהבת לשחק עם בובות?"

הנהנתי.

היא חייכה שוב וחזרה לצייר. "טוב. ביי."

קייטי צחקה והובילה אותי החוצה מהחדר, בעודה לוחשת, "אני חושבת ששתיכן הולכות להיות חברות ממש טובות."

היא המשיכה לעבר החדר שלי, שם אבא הניח את התיקים שלי. עיניי התרחבו למראה הגודל של החדר - וכולו היה רק שלי. "וואו..." נשמתי עמוק. "זה שלי?"

"זה שלך."

וואו.

"שניכם בטח עייפים מהנסיעה הארוכה, אז אתן לך לארגן את מגי לשינה." קייטי חייכה אל אבא ונישקה את לחיו.

כשאבא הוציא את הפיג'מה שלי, שאלתי, "קייטי יכולה להשכיב אותי לישון?"

היא לא הביעה התנגדות.

בזמן שקייטי השכיבה אותי לישון חייכתי אליה והיא חייכה אליי. הרבה חיוכים הוחלפו בינינו וגם לא מעט דיבורים. "את יודעת, תמיד רציתי עוד בת," היא אמרה בזמן שהברישה את שערי.

לא אמרתי את זה, אבל אני תמיד רציתי אימא.

"אנחנו נעשה כיף יחד, מגי. את, שריל ואני. אנחנו יכולות לעשות מניקור, לשבת ליד הבריכה, לשתות לימונדה ולקרוא במגזינים. אנחנו יכולות ליהנות מכל הדברים שבנים שונאים לעשות."

היא חיבקה אותי חיבוק לילה טוב ואז עזבה וכיבתה את האור.

לא הצלחתי להירדם.

במשך זמן רב הסתובבתי במיטה מצד לצד ובכיתי, אבל אבא לא יכול היה לשמוע אותי כי הוא נמצא הרחק בקומה הראשונה, ישן בחדר השינה שלו עם קייטי. גם אם רציתי למצוא אותו, לא יכולתי כי המסדרון היה חשוך ויותר מכל שנאתי מקומות חשוכים. משכתי קצת באפי והשתדלתי לספור כבשים, אבל שום דבר לא עבד.

"מה לא בסדר איתך?" צללית עמדה בכניסה לחדר.

השתנקתי והזדקפתי במיטה, כשאני מחבקת את הכרית שלי.

הצללית התקרבה אליי ואנחה קטנה נפלטה מפי כשראיתי שזה ברוקס. השיער שלו הזדקר על ראשו בצורה פראית וקמטי שינה עיטרו את לחיו. "את צריכה להפסיק לבכות. את מעירה אותי."

משכתי באפי. "סליחה."

"מה קרה? את מתגעגעת הביתה או משהו?"

"לא."

"אז מה הבעיה?"

מובכת, השפלתי את ראשי. "אני פוחדת מהחושך."

"אהה." עיניו הוצרו לשנייה ואז הוא עזב את החדר.

המשכתי לחבק את הכרית, והייתי ממש מופתעת כאשר ברוקס חזר לחדר. הוא החזיק בידו משהו והלך לעבר הקיר ודחף אותו לשקע. "אימא של קלווין שמה מנורת לילה בחדר שלו, אבל הוא לא צריך אותה.״ הוא זקר גבה. "יותר טוב עכשיו?"

הנהנתי. יותר טוב.

הוא פיהק. "טוב, אז, לילה טוב... תגידי את השם שלך עוד פעם."

"מגי."

"לילה טוב, מגי. ורק שתדעי אין לך ממה לדאוג כאן בעיר שלנו. תמיד בטוח פה. את בטוחה כאן. ואם זה לא ישפר את המצב, את יכולה לבוא לישון על הרצפה בחדר של קלווין. לא יהיה לו אכפת." הוא יצא מהחדר, מגרד את שערו הפרוע ומפהק.

עיניי בחנו את מנורת הלילה, שעוצבה בצורה של ספינת חלל, רגע לפני שהן עמדו להיעצם. הייתי עייפה. הרגשתי בטוחה. מוגנת על ידי ספינת החלל, שנתן לי ילד שבקושי הכרתי.

לפני כן לא הייתי בטוחה, אבל עכשיו ידעתי.

אבא צדק.

"לנצח," לחשתי לעצמי, כשאני שוקעת עמוק יותר ויותר לתוך החלומות שלי. "הפעם זה יהיה לנצח."

 
  חלק ראשון
 
 1
מגי
25 ביולי, 2008 - בת עשר

 פתק לילד שמאוהב בי

מאת: מגי מיי ריילי

ברוקס טיילור היקר,

הייתי ממש מעוצבנת עליך אחרי שקראת לי בשמות לא יפים ודחפת אותי לשלולית. הרסת את השמלה שאני הכי אוהבת ואת הסנדלים הוורודים־צהובים שלי. ממש כאסתי כעסתי שדחפת אותי.

אח שלך ג'יימי אמר לי שאתה רע אליי כי אתה אוהב אותי. אתה קורא לי בשמות כי זה מה שבנים עושים כשהם מאוהבים. דחפת אותי רק כי רצית להיות קרוב אליי. אני חושבת שזה תיפשי טיפשי, אבל אני גם יודעת שאימא שלי אומרת שכל הגברים טיפשים, אז זו לא אשמתך. זה בדי־אנ־איי שלך.

אז, אני מקבלת את האהבה שלך, ברוקס. אני מרשה לך לאהוב אותי לנצח נצחים.

התחלתי לתכנן את החתונה.

זה יקרה עוד כמה ימים, ביער, איפה שאתה והבנים תמיד הולכים לדוג. תמיד רציתי להתחתן ליד המים, כמו שעשו אימא ואבא שלי.

כדאי שתלבש עניבה, ולא את זו המכוערת בצבע בוץ, שלבשת לכנסייה ביום ראשון שעבר. תיקח לאבא שלך גם קצת מהאפטר שייב שלו. אני יודעת שאתה בן, אבל אתה לא חייב להריח ככה.

אני אוהבת אותך, ברוקס טיילור גריפין.

לנצח נצחים.

אשתך לעתיד,

מגי מיי

 נ.ב. אני מקבלת את ההתנצלות שמעולם לא נתת לי. ג'יימי אמר שאתה מצטער אז אתה לא צריך לפחד שאני כועסת.

 * * *

 פתק לילדה המשוגעת

מאת: ברוקס טיילור גריפין

 

מגי מיי,

אני. לא. אוהב. אותך! לכי מפה לנצח נצחים.

לא! בעלך לעתיד,

ברוקס טיילור

 * * *

 פתק לילד המצחיק

מאת: מגי מיי ריילי

ברוקס טיילור שלי,

אתה מצחיק אותי. ג'יימי אמר שזו תהיה התגובה שלך.

מה דעתך על הצבעים ורוד וסגול לטקס? נראה לי שכדאי שנעבור לגור יחד, אבל אני צעירה מכדי לקחת משכנתה. אולי נגור אצל ההורים שלך עד שתשיג עבודה יציווה יציבה כדי לפרנס אותי ואת חיות המחמד שלנו.

יהיו לנו כלב שיקראו לו בוטן וחתול בשם ג'לי1.

 שלך מגי מיי

 * * *

 פתק לילדה שעדיין ממשיכה להיות משוגעת

מאת: ברוקס טיילור גריפין

 מגי,

אנחנו לא מתחתנים. לא יהיו לנו שום חיות מחמד. אנחנו אפילו לא חברים. אני שונא אותך, מגי מיי! אם אח שלך לא היה החבר הכי טוב שלי, לא הייתי מדבר איתך יותר לנצח! אני חושב שאת משוגעת על כל הראש.

בוטן וג'לי? זה מטומטם. זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי עליו בחיים שלי. חוץ מזה, כל אחד יודע שחמאת בוטנים וריבה זה אוכל טעים, שאוכלים - לא מלטפים!

 לא שלך

ברוקס

* * *

פתק לילד שיש לו טעם גרוע

מאת: מגי מיי ריילי

ברוקס טיילור,

אימא תמיד אומרת שבשביל זוגיות נהדרת צריך שני דברים: לאהוב את התחונות הטחונות התכונוות הדמיון שבין בני הזוג אבל גם לכבד את השוני ביניהם.

אני אוהבת את זה ששנינו אוהבים לאכול חמאת בוטנים וריבה, ואני מכבדת את הדעה שלך, למרות שהדעה שלך לא נכונה.

 תמיד,

מגי מיי

נ.ב. מצאת עניבה?

* * *

פתק לילדה שממשיכה להשתגע

מאת: ברוקס טיילור גריפין

מגי מיי,

אני לא צריך עניבה כי אנחנו לא נתחתן לעולם.

ומאייתים את זה 'תכונות', יא אידיוטית.

ברוקס

* * *

פתק לילד שגרם לי לבכות

מאת: מגי מיי ריילי

ברוקס,

זה היה מרושע.

מגי

* * *

פתק לילדה המשוגעת על כל הראש, אבל שלא צריכה לבכות

מאת: ברוקס טיילור גריפין

מגי מיי,

אני מצטער. לפעמים אני ממש דפוק.

ברוקס

 * * *

 פתק לילד שגרם לי לחייך

מאת: מגי מיי ריילי

 ברוקס טיילור גריפין,

אני סולחת לך.

תלבש עניבה בצבע בוץ אם אתה רוצה. לא משנה כמה גרוע תתלבש, אני עדיין ארצה להיות אשתך.

נתראה בסוף השבוע הבא בשעה חמש בין שני העצים העקומים.

לנצח נצחים

מגי מיי ריילי

 

עוד על הספר

מים שקטים בריטני ס' צ'רי

רגעים.

אנשים תמיד זוכרים רגעים.

אנחנו זוכרים את הצעדים שהובילו אותנו למקום שבו נועדנו להיות. המילים שעוררו בנו השראה או הרסו אותנו. התקריות שצילקו אותנו ובלעו אותנו חיים. לאורך חיי רגעים רבים שינו אותי, אתגרו אותי, הפחידו אותי והטביעו אותי. עם זאת, הרגעים המשמעותיים ביותר - עוצרי הנשימה ושוברי הלב - היו כולם קשורים בו.

הכול התחיל עם מנורת לילה בצורת ספינת חלל וילד שלא הכיר אותי.

 
 פרולוג
מגי
8 ביולי 2004 - בת שש

"מגי, הפעם זה יהיה שונה, אני נשבע. הפעם זה לנצח," הבטיח אבא, כשהוא נכנס לחנייה השייכת לבית האבנים הצהובות, בפינת רחוב ג'קובסון. קייטי, מי שבקרוב תהיה אשתו של אבא, עמדה על המרפסת הקדמית והתבוננה במכונית הישנה שלנו מגיעה.

קסם.

כאשר התקרבנו לבית הרגשתי תחושה של קסם באוויר. עברתי מבית קטן לארמון. לאורך כל חיינו אבא ואני גרנו בדירת שלושה חדרים קטנטנה, ועכשיו עברנו לגור בבית בן שתי קומות עם חמישה חדרי שינה, סלון, מטבח בגודל של מדינת פלורידה, שניים וחצי חדרי אמבטיה וחדר אוכל אמיתי - לא סלון, שבו אבא הגיש מדי יום, בשעה חמש אחר הצהריים, ארוחות ערב קפואות מהסופר, שאותן אכלנו על מגש מול הטלוויזיה. אבא סיפר לי שיש להם אפילו בריכה בחצר הבית. בריכה! בחצר הבית שלהם!

תמיד חייתי עם עוד אדם אחד בלבד, ועכשיו אני חלק ממשפחה.

עם זאת, עניין המשפחה לא היה חדש עבורי. מאז שזכרתי את עצמי, אבא ואני הצטרפנו להרבה משפחות. את המשפחה הראשונה שלי לא ממש הכרתי כי אימא שלי עזבה את אבא ואותי עוד לפני שאמרתי את המילה הראשונה שלי. על אף שהיה לי קשה להאמין בכך, היא מצאה מישהו אחר שגרם לה להרגיש נאהבת יותר מאשר אבא. אבא הקדיש את כל כולו לאהבה, ללא קשר למחיר שזה גבה ממנו. לאחר שהיא עזבה, הוא נתן לי קופסה עם תמונות שלה כדי שאוכל לזכור אותה, אבל אני חשבתי שזה ממש משונה. איך אני יכולה לזכור אישה שמעולם לא נכחה בחיי? אחרי שהיא הלכה, הוא הצטיין בלהתאהב בנשים, ולעיתים קרובות גם הן התאהבו בו ועברו לתוך העולם הקטנטן שלנו עם כל הרכוש שלהן. אבא תמיד טען שזה לנצח, רק שהנצח הזה התגלה כזמני בהחלט, למרות תקוותיו.

הפעם הזאת הייתה שונה.

הוא פגש את אהבת חייו באתר היכרויות. לאחר שאימא שלי עזבה אותנו, אבא ניהל כמה מערכות יחסים לא מוצלחות, ולכן חשב שכדאי להכיר מישהי דרך האינטרנט. וזה הצליח. קייטי התאלמנה מבעלה כמה שנים לפני כן ולא יצאה לדייטים, עד שהיא נרשמה לאתר הכרויות ופגשה את אבא.

ובניגוד לכל הפעמים הקודמות, הפעם אבא ואני עברנו לגור עם קייטי וילדיה, ולא ההפך.

"הפעם זה יהיה לנצח," לחשתי חזרה לאבא.

קייטי הייתה יפהפייה. היא נראתה כמו הנשים בטלוויזיה. כשאבא ואני צפינו בטלוויזיה בזמן שאכלנו את ארוחות הערב שלנו יחד, תמיד הבחנתי כמה האנשים על המסך נראו יפים. קייטי נראתה בדיוק כמוהם. היה לה שיער בלונדיני ארוך ועיני בדולח כחולות, דומות לשלי. ציפורניה היו צבועות באדום בוהק, בהתאמה מושלמת לאודם שלה, וריסיה היו עבים, כהים וארוכים. כשאבא ואני נכנסנו לשביל החנייה שלה - שלנו - היא המתינה שם בשמלה לבנה יפה ונעלי עקב צהובות.

"אה, מגי." היא קראה ומיהרה לעברי, פותחת את הדלת של המכונית לרווחה כדי לחבק אותי. ״כל־כך נחמד לפגוש אותך סוף סוף."

הרמתי גבה. לא הייתי בטוחה אם אני אמורה להחזיר חיבוק לקייטי, על אף שהיא הריחה מקוקוס ותות שדה. מעולם לא ידעתי ששילוב של קוקוס ותותים מריח טוב כל־כך עד שפגשתי את קייטי.

הסתכלתי לעבר אבא, שחייך לכיווני, והוא הנהן פעם אחת, מאשר לי לחבק בחזרה את האישה הזאת.

היא הרימה אותי מהמכונית וחיבקה אותי חזק כל־כך, עד שהרגשתי שהיא שואבת את כל האוויר מריאותיי, אבל לא התלוננתי. עבר זמן רב מאז זכיתי לחיבוק עז כל־כך. הפעם האחרונה הייתה, כנראה, כשסבא הגיע לבקר וחיבק אותי.

"נו, בואו. אני רוצה להכיר לך את הילדים שלי. קודם נלך לחדר של קלווין. אתם שניכם באותו הגיל, אז תלכו יחד לבית הספר. הוא בחדר שלו עם חבר."

קייטי לא טרחה להוריד אותי לקרקע, ובמקום זאת נשאה אותי במדרגות, בעוד אבא הביא חלק מהמזוודות שלנו. כשנכנסנו בדלת הראשית, עיניי התרחבו. וואו. המקום היה יפה כל־כך, עד שהייתי משוכנעת שהוא נלקח היישר מהארמון של סינדרלה. היא לקחה אותי למעלה, לחדר האחרון משמאל ופתחה את הדלת. בחדר היו שני ילדים ששיחקו בנינטנדו וצעקו זה על זה. קייטי הניחה אותי על רגליי.

"בנים, לעצור," אמרה קייטי.

הם לא הקשיבו.

הם המשיכו להתווכח.

"בנים," קייטי חזרה על דבריה בטון קשוח יותר. "לעצור."

כלום.

היא התנשפה והניחה את ידיה על ירכיה.

אני התנשפתי וחיקיתי את העמידה שלה.

"בנים!" היא צעקה, והוציאה מהשקע את משחק הווידאו שלהם.

"אימא!"

"גברת פרנקס!"

צחקקתי. הבנים הסתובבו לעברנו בארשת פנים המומה לחלוטין, וקייטי חייכה. "עכשיו, כשזכיתי לתשומת הלב שלכם, אני רוצה שתגידו שלום למגי. קלווין, היא ואבא שלה יחיו איתנו. אתה זוכר שאמרתי לך שתהיה לך אחות חדשה?"

הבנים בהו בי במבט אטום. קלווין היה בבירור הילד הבלונדיני, שדמה כמו שתי טיפות מים לקייטי. לידו ישב ילד עם עיניים חומות, שיער כהה ומבולגן, חולצת טריקו בצבע צהוב חיוור שעליה התנוסס חור ופירורי צ'יפס היו מפוזרים על הג'ינס שלו.

"לא ידעתי שיש לך עוד אחות, קל," אמר הילד, שבהה לכיווני. ככל שהוא בהה יותר, הבטן שלי כאבה יותר. הסתתרתי מאחורי הרגל של קייטי כשלחיי בוערות.

"גם אני לא," ענה קלווין.

"ומגי, זה ברוקס. הוא גר ממול, אבל הלילה הוא ישן פה."

הצצתי מאחורי הירך של קייטי אל ברוקס, שחייך לעברי חיוך קטן ואז אכל את הפירורים ממכנסיו.

"אפשר לחזור לשחק במשחק?" שאל ברוקס וחזר להתעסק בשלט, ולבהות במסך הטלוויזיה הריק.

קייטי גיחכה ונענעה בראשה. "בנים תמיד יישארו בנים," היא לחשה לי בזמן שהחזירה את הנינטנדו לשקע.

גם אני נענעתי בראשי וצחקקתי, בדיוק כמו קייטי. "כן. בנים תמיד יישארו בנים."

המשכנו לחדר הבא. החדר הכי ורוד שראיתי מעודי. ילדה לבושה בשמלת נסיכה ואוזני ארנב פרוותיות ישבה על הרצפה, היא ציירה ואכלה דוריטוס מקערת פלסטיק ורודה.

"שריל," אמרה קייטי כשנכנסנו לחדר. התחבאתי מאחורי רגלה. "זאת מגי. היא ואבא שלה יגורו אצלנו. זוכרת שסיפרתי לך על זה?"

שריל הרימה את מבטה, חייכה ותחבה לפיה עוד דוריטוס. "אוקיי, אימא." היא חזרה לצייר ותלתליה האדומים ריקדו קדימה ואחורה בזמן שהיא זמזמה לעצמה שיר. ואז היא נעצרה והרימה שוב את מבטה. "היי, בת כמה את?"

"שש," עניתי.

היא חייכה. "אני בת חמש! את אוהבת לשחק עם בובות?"

הנהנתי.

היא חייכה שוב וחזרה לצייר. "טוב. ביי."

קייטי צחקה והובילה אותי החוצה מהחדר, בעודה לוחשת, "אני חושבת ששתיכן הולכות להיות חברות ממש טובות."

היא המשיכה לעבר החדר שלי, שם אבא הניח את התיקים שלי. עיניי התרחבו למראה הגודל של החדר - וכולו היה רק שלי. "וואו..." נשמתי עמוק. "זה שלי?"

"זה שלך."

וואו.

"שניכם בטח עייפים מהנסיעה הארוכה, אז אתן לך לארגן את מגי לשינה." קייטי חייכה אל אבא ונישקה את לחיו.

כשאבא הוציא את הפיג'מה שלי, שאלתי, "קייטי יכולה להשכיב אותי לישון?"

היא לא הביעה התנגדות.

בזמן שקייטי השכיבה אותי לישון חייכתי אליה והיא חייכה אליי. הרבה חיוכים הוחלפו בינינו וגם לא מעט דיבורים. "את יודעת, תמיד רציתי עוד בת," היא אמרה בזמן שהברישה את שערי.

לא אמרתי את זה, אבל אני תמיד רציתי אימא.

"אנחנו נעשה כיף יחד, מגי. את, שריל ואני. אנחנו יכולות לעשות מניקור, לשבת ליד הבריכה, לשתות לימונדה ולקרוא במגזינים. אנחנו יכולות ליהנות מכל הדברים שבנים שונאים לעשות."

היא חיבקה אותי חיבוק לילה טוב ואז עזבה וכיבתה את האור.

לא הצלחתי להירדם.

במשך זמן רב הסתובבתי במיטה מצד לצד ובכיתי, אבל אבא לא יכול היה לשמוע אותי כי הוא נמצא הרחק בקומה הראשונה, ישן בחדר השינה שלו עם קייטי. גם אם רציתי למצוא אותו, לא יכולתי כי המסדרון היה חשוך ויותר מכל שנאתי מקומות חשוכים. משכתי קצת באפי והשתדלתי לספור כבשים, אבל שום דבר לא עבד.

"מה לא בסדר איתך?" צללית עמדה בכניסה לחדר.

השתנקתי והזדקפתי במיטה, כשאני מחבקת את הכרית שלי.

הצללית התקרבה אליי ואנחה קטנה נפלטה מפי כשראיתי שזה ברוקס. השיער שלו הזדקר על ראשו בצורה פראית וקמטי שינה עיטרו את לחיו. "את צריכה להפסיק לבכות. את מעירה אותי."

משכתי באפי. "סליחה."

"מה קרה? את מתגעגעת הביתה או משהו?"

"לא."

"אז מה הבעיה?"

מובכת, השפלתי את ראשי. "אני פוחדת מהחושך."

"אהה." עיניו הוצרו לשנייה ואז הוא עזב את החדר.

המשכתי לחבק את הכרית, והייתי ממש מופתעת כאשר ברוקס חזר לחדר. הוא החזיק בידו משהו והלך לעבר הקיר ודחף אותו לשקע. "אימא של קלווין שמה מנורת לילה בחדר שלו, אבל הוא לא צריך אותה.״ הוא זקר גבה. "יותר טוב עכשיו?"

הנהנתי. יותר טוב.

הוא פיהק. "טוב, אז, לילה טוב... תגידי את השם שלך עוד פעם."

"מגי."

"לילה טוב, מגי. ורק שתדעי אין לך ממה לדאוג כאן בעיר שלנו. תמיד בטוח פה. את בטוחה כאן. ואם זה לא ישפר את המצב, את יכולה לבוא לישון על הרצפה בחדר של קלווין. לא יהיה לו אכפת." הוא יצא מהחדר, מגרד את שערו הפרוע ומפהק.

עיניי בחנו את מנורת הלילה, שעוצבה בצורה של ספינת חלל, רגע לפני שהן עמדו להיעצם. הייתי עייפה. הרגשתי בטוחה. מוגנת על ידי ספינת החלל, שנתן לי ילד שבקושי הכרתי.

לפני כן לא הייתי בטוחה, אבל עכשיו ידעתי.

אבא צדק.

"לנצח," לחשתי לעצמי, כשאני שוקעת עמוק יותר ויותר לתוך החלומות שלי. "הפעם זה יהיה לנצח."

 
  חלק ראשון
 
 1
מגי
25 ביולי, 2008 - בת עשר

 פתק לילד שמאוהב בי

מאת: מגי מיי ריילי

ברוקס טיילור היקר,

הייתי ממש מעוצבנת עליך אחרי שקראת לי בשמות לא יפים ודחפת אותי לשלולית. הרסת את השמלה שאני הכי אוהבת ואת הסנדלים הוורודים־צהובים שלי. ממש כאסתי כעסתי שדחפת אותי.

אח שלך ג'יימי אמר לי שאתה רע אליי כי אתה אוהב אותי. אתה קורא לי בשמות כי זה מה שבנים עושים כשהם מאוהבים. דחפת אותי רק כי רצית להיות קרוב אליי. אני חושבת שזה תיפשי טיפשי, אבל אני גם יודעת שאימא שלי אומרת שכל הגברים טיפשים, אז זו לא אשמתך. זה בדי־אנ־איי שלך.

אז, אני מקבלת את האהבה שלך, ברוקס. אני מרשה לך לאהוב אותי לנצח נצחים.

התחלתי לתכנן את החתונה.

זה יקרה עוד כמה ימים, ביער, איפה שאתה והבנים תמיד הולכים לדוג. תמיד רציתי להתחתן ליד המים, כמו שעשו אימא ואבא שלי.

כדאי שתלבש עניבה, ולא את זו המכוערת בצבע בוץ, שלבשת לכנסייה ביום ראשון שעבר. תיקח לאבא שלך גם קצת מהאפטר שייב שלו. אני יודעת שאתה בן, אבל אתה לא חייב להריח ככה.

אני אוהבת אותך, ברוקס טיילור גריפין.

לנצח נצחים.

אשתך לעתיד,

מגי מיי

 נ.ב. אני מקבלת את ההתנצלות שמעולם לא נתת לי. ג'יימי אמר שאתה מצטער אז אתה לא צריך לפחד שאני כועסת.

 * * *

 פתק לילדה המשוגעת

מאת: ברוקס טיילור גריפין

 

מגי מיי,

אני. לא. אוהב. אותך! לכי מפה לנצח נצחים.

לא! בעלך לעתיד,

ברוקס טיילור

 * * *

 פתק לילד המצחיק

מאת: מגי מיי ריילי

ברוקס טיילור שלי,

אתה מצחיק אותי. ג'יימי אמר שזו תהיה התגובה שלך.

מה דעתך על הצבעים ורוד וסגול לטקס? נראה לי שכדאי שנעבור לגור יחד, אבל אני צעירה מכדי לקחת משכנתה. אולי נגור אצל ההורים שלך עד שתשיג עבודה יציווה יציבה כדי לפרנס אותי ואת חיות המחמד שלנו.

יהיו לנו כלב שיקראו לו בוטן וחתול בשם ג'לי1.

 שלך מגי מיי

 * * *

 פתק לילדה שעדיין ממשיכה להיות משוגעת

מאת: ברוקס טיילור גריפין

 מגי,

אנחנו לא מתחתנים. לא יהיו לנו שום חיות מחמד. אנחנו אפילו לא חברים. אני שונא אותך, מגי מיי! אם אח שלך לא היה החבר הכי טוב שלי, לא הייתי מדבר איתך יותר לנצח! אני חושב שאת משוגעת על כל הראש.

בוטן וג'לי? זה מטומטם. זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי עליו בחיים שלי. חוץ מזה, כל אחד יודע שחמאת בוטנים וריבה זה אוכל טעים, שאוכלים - לא מלטפים!

 לא שלך

ברוקס

* * *

פתק לילד שיש לו טעם גרוע

מאת: מגי מיי ריילי

ברוקס טיילור,

אימא תמיד אומרת שבשביל זוגיות נהדרת צריך שני דברים: לאהוב את התחונות הטחונות התכונוות הדמיון שבין בני הזוג אבל גם לכבד את השוני ביניהם.

אני אוהבת את זה ששנינו אוהבים לאכול חמאת בוטנים וריבה, ואני מכבדת את הדעה שלך, למרות שהדעה שלך לא נכונה.

 תמיד,

מגי מיי

נ.ב. מצאת עניבה?

* * *

פתק לילדה שממשיכה להשתגע

מאת: ברוקס טיילור גריפין

מגי מיי,

אני לא צריך עניבה כי אנחנו לא נתחתן לעולם.

ומאייתים את זה 'תכונות', יא אידיוטית.

ברוקס

* * *

פתק לילד שגרם לי לבכות

מאת: מגי מיי ריילי

ברוקס,

זה היה מרושע.

מגי

* * *

פתק לילדה המשוגעת על כל הראש, אבל שלא צריכה לבכות

מאת: ברוקס טיילור גריפין

מגי מיי,

אני מצטער. לפעמים אני ממש דפוק.

ברוקס

 * * *

 פתק לילד שגרם לי לחייך

מאת: מגי מיי ריילי

 ברוקס טיילור גריפין,

אני סולחת לך.

תלבש עניבה בצבע בוץ אם אתה רוצה. לא משנה כמה גרוע תתלבש, אני עדיין ארצה להיות אשתך.

נתראה בסוף השבוע הבא בשעה חמש בין שני העצים העקומים.

לנצח נצחים

מגי מיי ריילי