נאנא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נאנא
הוספה למועדפים
5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אמיל זולא

אמיל זולא (1840 – 1902) היה סופר ופובליציסט צרפתי. זולא היה דמות בולטת בליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב - יחד עם פלובּר - לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות.

זולא עסק רבות בפרשת דרייפוס בלוחמנות ובאומץ, ופרסם את ה"אני מאשים!" המפורסם. בעקבות זאת זכה לביקורת רבה מצד הלאומנים. הוא נתבע לדין והורשע בהוצאת דיבה והורשע. הוא נאלץ לצאת לגלות באנגליה לשנה. בשובו לצרפת המשיך במאבקו הפוליטי ובספטמבר 1902 נמצא ללא רוח חיים בביתו. אויביו נחשדו כי גרמו ל"תאונה", אך לחקירה לא היו תוצאות חד-משמעיות. זולא הובא למנוחה בבית הקברות מונמרטאר וקהל עצום ליווה אותו.

תקציר

נאנא בת ה־18, בתם של שיכור וכובסת, שגדלה ברחובות העוני ועל מדרכות פאריז, מלוהקת בהעזה של מנהל תיאטרון לתפקיד ונוס באופרטה ההופכת ללהיט של 1867. גבוהה ויפה להפליא, ובלי שום ניסיון כשחקנית, שולטת נאנא בקהל שליטה מוחלטת, מעוררת תשוקות ופחדים אפלים, ופריצתה המטאורית הופכת לסנסציה ולשיחת־היום בפאריז.
 
נאנא היא הדמות המפורסמת ביותר במחזור בן 20 הרומאנים של זולא, 'רוּגוֹן מאקאר', על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הרומאן התשיעי במחזור, שהיא הגיבורה שלו, ראה אור ב־1880 וזכה להצלחה מסחררת במונחי אותם ימים: 55,000 עותקים שלו נמכרו ביום הראשון. מהלליו המפורסמים היו פלובר ואדמונד גונקור, ומתנגדיו הקולניים התרעמו על תיאורי מין "שערורייתיים". זה ספר שהריאליזם שלו נטוע היטב בצרפת של המאה ה־19, אך בהעזה המגדרית שלו הקדים את זמנו לפחות במאה שנה.
 
בעקבות הצלחתה בתיאטרון מתקדמת נאנא כקורטיזנית הכי מהוללת בימיה האחרונים של האימפריה הצרפתית השנייה. במהלך שלוש שנים דחוסות היא הורסת את כל הגברים הכרוכים אחריה. אריסטוקרטים, בנקאים, פקידי מִמשל, קצינים ועיתונאים מתמוטטים כלכלית ופושטים רגל, נאסרים, דוקרים את עצמם, מציתים את עצמם, כולם עבדים לקפריזות חסרות הגבולות ולראוותנות של נאנא, הנדמית לכוח טבע עיוור, תַּסָס של הרס.
 
בכל פרק ניבטת לעינינו נאנא אחרת, ועלינו לתקן שוב ושוב את הרושם שלנו. היא שונאת גברים אך גם תלויה בהם; נוקמת את נקמתם של המדוכאים והחלכאים כאילו זו משימתה בחיים, וגם מרגשת אותנו באהבתה האחת האמיתית, לזונת הרחוב ההמונית סָאטָן, אהבה שהיא גם המרד שלה בַּזיוף של הווייתה. 

ההמונים הנלהבים, שתרועתם עולה מרחובות פאריז עם הכרזת המלחמה על גרמניה, מלחמה אשר התבוסה המוחצת בה תביא לסוף הקיסרות השנייה, הם הרקע המפיח בסיום סיפורה של נאנא את הצבעים ההיפרבוליים ההולמים אותו. 

פרק ראשון

פרק ראשון

בשעה תשע בערב היה עדיין האולם המרכזי של תיאטרון הוַארְיֶטֶה שומם. ביציע ומתחתיו, באורן העמום של הנברשות, המתינו צופים בודדים, אבודים בין כורסאות הקטיפה האדומות. כתם אדום גדול סימן את מקומו של המסך בין הצללים, ושום קול לא עלה מן הבמה האפלה או מגומחות המוזיקאים הנטושות. רק גבוה למעלה, ביציע השלישי, נשמע שאון צוהל של פטפוטים ושל צחוקים. ראשים בקסקֶטים ובכובעים נשיים הציצו משם, ממש במרחק נגיעה מהקורות המוזהבות של התקרה העגולה, סמוך לציורי הנשים והילדים העירומים שריחפו בתאורת הגז על רקע שמיים ירקרקים. מפעם לפעם נכנסה לאולם סדרנית עם כרטיסי כניסה בידה והובילה למקומם בחשיבות רבה עוד אדון חנוט בחליפת ערב וגברת כחושה וכפופה מעט שסקרה את המקום במבט עייף.

שני גברים צעירים הגיעו למעבר בשורות הראשונות. הם נשארו לעמוד והביטו סביבם.

"מה אמרתי לך, אֶקטוֹר?" קרא המבוגר שבהם, בחור גבוה עם שפמפם שחור דקיק. "הגענו מוקדם מדי. יכולת לתת לי לגמור לעשן את הסיגר שלי בנחת".

אחת הסדרניות חלפה על פניהם.

"אוי, מר פוֹשֶׁרִי", אמרה בחיוך לגבוה, "ייקח לפחות עוד חצי שעה עד שיתחילו".

"אז למה כתוב במודעות שהמופע יתחיל בתשע?" התלונן אקטור. פניו הארוכות והרזות עטו ארשת נרגזת. "קלאריס משתתפת בהצגה והיא נשבעה לי הבוקר שיתחילו בתשע בדיוק".

הם השתתקו לרגע וסבו לאחור לראות מי כבר נמצא בתאים, אבל אלה היו חשוכים, וציפוי הקיר הירוק שלהם האפיל אותם אף יותר. בשורה שמתחת ליציע היתה החשכה מוחלטת, אבל באחד התאים שמעליו היה אפשר להבחין בגברת שמנה שעוּנה על מעקה הקטיפה. תאי הבמה מימין ומשמאל, בין העמודים הגבוהים והווילונות הכבדים עתירי הגדילים והשנצים, היו עדיין ריקים. אבק בהיר עלה מהלהבות הכבויות־למחצה בנברשת הקריסטל הענקית ומילא את החלל בלבן ובזהב עם נגיעות של ירוק.

"השגת תא בשביל לוסי?" שאל אקטור.

"כן", השיב חברו, "זה לא היה קל בכלל... ואין מה לדאוג שלוסי תגיע מוקדם מדי, זה לא הסגנון שלה!" הוא החניק פיהוק קל, ואחרי שתיקה קצרה המשיך: "אתה יש לך מזל. פעם ראשונה שאתה בא להצגת בכורה... וישר נפלת על 'ונוס הבלונדינית', שהולכת להיות ההצלחה הכי גדולה של העונה. מדברים על זה כבר שישה חודשים. משהו יוצא־דופן. בּוֹרְדֶנָאב הזה מקצוען אמיתי, הוא חיכה ותזמן את הבכורה במיוחד לקראת פתיחת התערוכה".1

אקטור הקשיב קשב רב. עכשיו הציג שאלה: "ונָאנָא, הכוכבת החדשה, זאת שמשחקת את ונוס, מכיר אותה?"

"אוי, עכשיו גם אתה מתחיל!" קרא פוֹשֶׁרִי והרים את ידיו בדרמטיות. "מהבוקר מטרטרים לי על נאנא. פגשתי יותר מעשרים אנשים, וכולם - נאנא פה נאנא שם! מה אני יודע?! את כל הבחורות בפאריז אני צריך להכיר? נאנא - זאת המצאה של בּוֹרְדֶנָאב. אז בטח יש בה משהו".

הוא נרגע לרגע, אבל הריקנות באולם והאורות הנמוכים, שהזכירו לו כנסייה עם לחשושים בלתי־פוסקים ודלתות נטרקות, הציקו לו. "די!" חתך. "משעמם כאן. בא לי לצאת. בוא נרד וננסה למצוא את בּוֹרְדֶנָאב. הוא כבר יספר לנו הכל".

למטה התקבץ קהל באולם המבואה מחופה השַׁיש של התיאטרון. דרך שלוש דלתות הסורגים שנפתחו היה אפשר לראות את החיים השוקקים שזרמו בבולווארים בערב הנעים הזה של חודש אפריל. מרכבות התגלגלו ועצרו, שוערים פתחו דלתות וסייעו לרדת, צופים זרמו בקבוצות קטנות שעמדו בתור לפני עמדות הסדרנים והמשיכו לגרם המדרגות הכפול, שהנשים השתהו עליו כמדגמנות את הופעתן הנאה. אור גז מסמא האיר את העירום האפור של קירות השיש האימפריאליים, שהזכירו העתק קרטון של מקדש עתיק. מודעות ענק התנוססו לאורכם בצהוב בוהק עם שמה של נאנא באותיות שחורות בולטות. כמה מהאדונים נעצרו והתעמקו במודעות, אחרים עמדו ושוחחו ביניהם והפריעו לבאים לעבור. סמוך לקופות ניצב אדם שמנמן, שפניו הגדולות היו גלוחות למשעי, וענה בחוסר־סבלנות לאנשים שניסו לשווא להשיג כרטיסים ברגע האחרון.

"הנה בּוֹרְדֶנָאב", אמר פוֹשֶׁרִי והתחיל לרדת במדרגות. אבל מנהל התיאטרון כבר הבחין בו.

"הי! יפה מצדך!" קרא אליו מרחוק. "לא סיכמנו שתעביר בשבילי משהו לחדשות? אז הבוקר אני פותח את ה'פיגארו' - ושום דבר!"

"תצטרך לחכות!" ענה לו פוֹשֶׁרִי. "אני רוצה קודם לראות את הנאנא הזאת שלך, לפני שאכתוב עליה משהו. וחוץ מזה, לא הבטחתי כלום".

כדי להתחמק מהוויכוח הוא הציג את בן־דודו, מר אקטור דה לָה פָלוּאָז, איש צעיר שבא להשלים את לימודיו בפאריז. המנהל אמד את הצעיר במבט מהיר, ואילו אקטור מצדו סקר את המנהל נרגש כולו. אז זה בּוֹרְדֶנָאב המפורסם, המומחה הגדול למופעי נשים, שמתנהג אליהן כמו מנהל בית־סוהר, האיש שמוחו תמיד קודח תרגיל שיווקי חדש. אומרים שאינו מפסיק לרגע לצעוק ולירוק ולחבוט בירכיים. ציניקן עם אופי של שוטר! אקטור חשב שכדאי להגיד לו משהו ממש נחמד.

"התיאטרון שלך..." פתח בקול מתנגן.

בּוֹרְדֶנָאב קטע אותו בגסות נינוחה של אדם המעדיף לקרוא לדברים בשמם.

"אתה מתכוון, הבית־זונות שלי".

פוֹשֶׁרִי הגיב בפרץ צחוק של הסכמה. לָה פָלוּאָז, שהמחמאה נתקעה בגרונו והיה אחוז הלם קל, ניסה להיראות כמי שיודע ליהנות מחילופי דברים כאלה. המנהל הסתובב בינתיים ללחוץ יד למבקר תיאטרון בכתב־עת רב־השפעה שעבר לידם, ועד ששב ונפנה אליהם, ניסה לָה פָלוּאָז להתעשת. הוא הרגיש שנתפס כבוּר כפרי ורצה להפגין בקיאות במתרחש.

"סיפרו לי שלנאנא יש קול נהדר", אמר בניסיון נואש להגיד משהו ראוי.

"נאנא? היא זייפנית איומה", הפטיר המנהל במשיכת כתפיים.

האיש הצעיר מיהר להוסיף:

"ובכלל, שהיא שחקנית מצוינת".

"מי אמר? היא לגמרי גולם. אין לה מושג איפה לשים את הידיים ומה לעשות ברגליים".

סומק קל עלה בפניו של לָה פָלוּאָז. הוא כבר לא הבין שום דבר אבל המשיך לקשקש:

"בעד שום הון שבעולם לא הייתי מוכן להפסיד את הבכורה הערב. אני יודע שהתיאטרון שלך..."

"תגיד הבית־זונות שלי!" חתך שוב בּוֹרְדֶנָאב בעיקשות צוננת של אדם המשוכנע בדרכו.

פוֹשֶׁרִי, שעקב בשלווה אחר הנשים שנכנסו לאולם, בא עתה לעזרת בן־דודו, שנותר פעור־פה והתקשה להחליט אם עליו לפרוץ בצחוק או להיעלב.

"תעשה טובה לבּוֹרְדֶנָאב ותקרא לתיאטרון שלו בית־זונות כמו שהוא מבקש, אם זה מה שבא לו... ואתה, יקירי, תפסיק להעמיד פנים. אם הנאנא שלך לא יודעת לשיר ולא יודעת לשחק, הלך עליך הערב. זאת דעתי הצנועה".

"הלך עלי? הלך עלי?" קרא המנהל בפנים סמוקות מהתלהבות. "ממתי אשה צריכה לדעת לשחק או לשיר? הא? איזה טמבל אתה, בחורצ'יק. נאנא היא משהו אחר, נו כן! משהו אחר ששם בכיס את כל השאר! אני גיליתי אותה בחוש הריח שלי, ואצלה יש מה להריח, או שהאף שלי נדפק לגמרי. אתם תראו, תיכף תראו, היא רק תעלה לבמה ואולם שלם יישאר עם הלשון בחוץ".

הוא הניף את ידיו השמנמנות בהתלהבות, ואחרי שנרגע, הנמיך את קולו כממתיק סוד עם עצמו:

"כן, היא תגיע רחוק, זאת! בחיי! כן, רחוק מאוד! העור שלה! איזה עור יש לה!"

פוֹשֶׁרִי המטיר עליו שאלות, והוא נעתר למסור פרטים נוספים והשתמש בביטויים גסים שלא נעמו לאקטור דה לָה פָלוּאָז. זה היה ככה, הוא פגש את נאנא והחליט שאפשר לעשות איתה משהו רציני. בדיוק חיפש מישהי שתתאים לתפקיד ונוס. אבל הוא, לא מתאים לו להשאיר אשה לעצמו הרבה זמן; עדיף לנצל את היתרונות שלה לטובת הכלל. זה לא עבר חלק, כי במוסד כמו שלו, כשמגיעה בחורה ברמה כזאת, האש תיכף מתלקחת. הכוכבת הנוכחית, רוז מִינְיוֹ - שחקנית מצוינת וזמרת טובה מאוד - קלטה מיד שיש כאן מתחרה פוטנציאלית, השתוללה מזעם ואיימה לעזוב. איזו מהומת אלוהים התעוררה - וכל זה רק סביב המודעה! - עד שבסוף החליט לכתוב את השמות של שתי הכוכבות בדיוק באותו גודל, זה לא צריך להפריע. כל שאר הבחורות לא מדאיגות אותו. שחקניות קטנות כמו סימון או קלאריס, אם לא מוצא חן בעיניהן - תמיד אפשר לבעוט להן בישבן. אחרת אי־אפשר לנהל עסק. אפשר תמיד למכור אותן, הוא יודע בדיוק מה הערך שלהן, כלבות.

"הנה, תראו!" לרגע עצר את שטף דיבורו. "הנה מִינְיוֹ בעלה, עם סְטיינֶר. הם תמיד ביחד. אתם יודעים שרוז כבר נמאסה על סְטיינֶר, אז בעלה לא עוזב אותו, הוא פוחד שסְטיינֶר יברח לו".

הסוללה של תאורת הגז מעל חזית הכניסה לתיאטרון הציפה את המדרכה הסמוכה באור מסנוור. בין שני עצים קטנים ירוקי־צמרת היה לוח שאת מודעות הענק שעליו היה אפשר לקרוא גם מרחוק, כמו באור יום. משם והלאה ניקבו את חשכת הבולוואר רק פנסים קטנים, ובכל־זאת ניכרה שם תנועת המון ערה. רבים מהגברים שהגיעו לתיאטרון העדיפו להמתין בחוץ ולעשן סיגר אחרון לפני ההופעה, וניצבו שם באור הסוללה הבוהק ששיווה לפניהם חיוורון חולני והטיל את צלליהם השחורים הקצרים על רצפת האספלט. מִינְיוֹ, בריון גבה־קומה ורחב דְמוי הרקולס רבוע־ראש, פילס דרך בין החבורות שלוב זרוע עם הבנקאי סְטיינֶר, שנשרך אחריו, איש קטן־קומה עם כרס בולטת, שזקן מאפיר צמח סביב פניו העגולות.

"נו טוב", אמר בּוֹרְדֶנָאב לבנקאי, "אתה כבר פגשת אותה אתמול, במשרד שלי".

"אה, זאת היתה היא!" קרא סְטיינֶר. "בדיוק שאלתי את עצמי. היא נכנסה כשאני יצאתי, לא הספקתי לפגוש אותה ממש".

מִינְיוֹ הקשיב בעיניים מצומצמות, וסובב בעצבנות על אצבעו טבעת עם יהלום גדול. הוא הבין שמדובר בנאנא. אבל כשבּוֹרְדֶנָאב החל לתאר את בת חסותו באופן שהצית אש בעיני הבנקאי, הוא החליט להתערב.

"עזוב את זה, יקירי, עוד זנזונת! הקהל כבר יעמיד אותה במקום. סְטיינֶר, חביבי, אתה יודע שאשתי מחכה לך בחדר־ההלבשה שלה".

הוא ניסה למשוך אותו משם, אבל סְטיינֶר סירב להיפרד מבּוֹרְדֶנָאב. לפניהם כבר התפתל תור שהלך וגדל מול הסדרנים בכניסה. קולות המשוחחים גברו, והשם נאנא חזר ועלה כצלצול עליז בן שתי הברות מלאות חיים. הגברים שנעמדו מול המודעות הגדולות קראו אותו בקול רם; אחרים, שרק עברו שם, שאלו לְמה הוא קשור; הנשים, בחיוכים מודאגים משהו, חזרו עליו בקול שקט ומופתע. אף־אחד לא הכיר את נאנא. מאיפה היא נפלה, הנאנא הזאת? שמועות הסתובבו, רכילות מבדחת נלחשה מפה לאוזן. היה משהו מלטף בשם הזה, שם קטנטן שנעים לגלגל בפה, והנה הוא כבר שגור היטב. רק תבטא אותו - וכבר הקהל מדושן בקורת־רוח ילדותית. קדחת של סקרנות ריגשה את כולם, זאת הסקרנות הפריזאית המתפרצת כמו חום גבוה פתאומי. רוצים לראות את נאנא. הדוחק גבר, וכבר נקרעו שולי שמלתה של גברת אחת, ואדון אחד איבד את מגבעתו.

"די, אין לי מה להגיד לכם!" צעק בּוֹרְדֶנָאב ונחלץ מחבורת גברים שצרה עליו והמטירה עליו שאלות. "תיכף תראו בעצמכם... אני עף מפה, יש לי עוד מה לעשות".

הוא נעלם, מרוצה עד הגג מההתרגשות שהצליח לעורר בקהל שלו. מִינְיוֹ משך בכתפיו ושב והזכיר לסְטיינֶר שרוז מחכה לו כדי להראות לו את התלבושת שלה למערכה הראשונה.

"תראה, לוסי שם, היא יורדת ממרכבה", אמר לָה פָלוּאָז לפוֹשֶׁרִי.

זאת באמת היתה לוסי סטיוארט, אשה קטנה כעורה למדי כבת ארבעים, כחושת פנים, ארוכת צוואר ועבת שפתיים, אך חיננית ומלאת חיים ועם קסם אישי עצום. היא הביאה איתה את קרולין אֶקֶה ואמה. קרולין התברכה ביופי קריר, ואמה שידרה חשיבות רבה בגוף די נפוח.

"אתה בא איתנו, שמרתי לך מקום בתא", אמרה לוסי לפוֹשֶׁרִי.

"מה פתאום! לא רואים מספיק טוב!" הוא ענה. "יש לי מקום באולם, אני מעדיף לשבת בשורות הראשונות".

התשובה הזאת הרגיזה אותה. האם הוא חושש להיראות בחברתה? ומיד נרגעה והחליפה נושא.

"למה לא סיפרת לי שאתה מכיר את נאנא?"

"נאנא? בחיים לא ראיתי אותה".

"באמת?! נשבעו לי ששכבת איתה".

אבל מִינְיוֹ, שעמד שם, הניח אצבע על שפתיו וסימן להם לשתוק. לשאלתה של לוסי הצביע על בחור שעבר שם, ולחש:

"זה המאהב האישי של נאנא".

כולם התבוננו בצעיר. הוא נראה חביב. פוֹשֶׁרִי הכיר אותו. זה היה דָאגִינֶה. בחור שכבר ביזבז שלוש־מאות אלף פרנק על נשים, ועכשיו ניסה להתעשר ממסחר בבורסה כדי שיהיה לו כסף לקנות להן עוד זרי פרחים ולהזמין אותן לעוד מסעדות. לוסי חשבה שיש לו עיניים יפות.

"הנה בלאנש!" קראה. "היא זאת שסיפרה לי ששכבת עם נאנא".

בלאנש דה סִיבְרִי, בלונדינית צעירה, שמנמנה ומאופרת בכבדות, הגיעה בחברתו של גבר כחוש, הדור ונשוא פנים.

"הרוזן קְסאווייר דה וַאנְדֶבְרֶה", לחש פוֹשֶׁרִי באוזנו של דה לָה פָלוּאָז.

הרוזן לחץ את ידו של העיתונאי, ואילו לוסי ובלאנש התווכחו בקול וחסמו את המעבר בחצאיות עתירות השכבות שלהן, זאת כחולה וזאת ורודה. שמה של נאנא חזר ועלה בציוציהן הנרגזים, עד שכל הסובבים נעמדו להקשיב. הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה אחז בזרועה של בלאנש והוביל אותה משם, אך שמה של נאנא המשיך להצטלצל מארבע הפינות של אולם הכניסה בקולות רמים עוד יותר ובתשוקה שהתעצמה עם ההמתנה. למה לא מתחילים כבר? הגברים שלפו שעוני כיס, המאחרים זינקו מן הכרכרות עוד לפני שאלה עצרו, קבוצות המשוחחים ניתקו מהמדרכה, והמטיילים שנותרו בחוץ השתהו באזור המתרוקן בחזית התיאטרון ושרבבו ראשים לראות מה מתרחש בפנים. נער שעבר שם ושרק לעצמו שתל את עצמו מול המודעה הגדולה שעל הדלת והכריז בקריאת שיכורים: "אוהו! נאנא!" כשהתנודד משם בגרירת קבקבים עלה פֶּרֶץ צחוק מכל עבר. האדונים מסביב חזרו על הקריאה, "נאנא, אוהו! נאנא!" הצפיפות גברה. מריבה פרצה, והיה צריך להרגיע את הניצים. השאון גבר, זמזום אחיד של קולות שכולם תבעו את נאנא, התלהמות מן הסוג שהופך את האספסוף לעדר פרוע.

ברקע המהומה החל להישמע קול צלצול הפעמון המודיע על תחילת ההצגה. רחש עלה עד השדרה: "הם צילצלו, הם צילצלו". עכשיו ניסו כולם להידחק פנימה, והסדרנים בקושי השתלטו על המצב. מִינְיוֹ, שנראה מוטרד, דבק בסְטיינֶר, שכלל לא טרח ללכת לחזות בתלבושת של רוז. לָה פָלוּאָז זינק ממקומו כבר בצלצול הראשון ומשך אחריו את פוֹשֶׁרִי מחשש שיחמיץ את הפתיחה. ההתלהבות ההמונית הזאת הרגיזה את לוסי סטיוארט. כל האנשים המכובדים האלה שדוחפים נשים! היא נשארה מאחור עם קרולין אֶקֶה ואמה. אולם המבואה התרוקן. ההמולה נותרה בשדרה הסואנת.

"אפשר לחשוב שהמחזות שלהם תמיד כאלה מוצלחים!" רטנה לוסי ועלתה במדרגות.

למטה, בשורות הראשונות, עמדו פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז לצד מקומותיהם והתבוננו סביב. עכשיו היה האולם מוצף באור יקרות. שלהבות גז עזות, צהובות וּורודות, בערו בנברשת הקריסטל הענקית, ואורן שטף את חלל התיאטרון כמטר זוהר מן הטפחות עד למסד. ריפודי הקטיפה הארגמניים של המושבים נצצו כאילו ציפו אותם בלַכָּה. בוהק עיטורי הזהב על הקירות רוכך מעט ברקע הירקרק־חיוור שהקיף אותם ואת הציורים הצעקניים שעל התקרה. בקדמת הבמה בערה סוללת תאורה שהגיהה את המסך עתיר הקפלים בעושר גוונים סגולים, שהעלה בדמיון ארמון מהאגדות, בניגוד בוטה לעליבות שזעקה מציפוי הטיח הסדוק של קירות המסגרת המוזהבים. התחיל להיות חם. בגומחת התזמורת התעסקו הנגנים בכוונון הכלים. צלילי הקולנים, המיית החלילים, תרועות הקרנות ורטט מיתרי הכינורות נבללו לקקופוניה שהתמזגה ברעש הגובר. הנכנסים לאולם לא חדלו לפטפט, לדחוף ולהידחק כדי לפלס דרך אל מושביהם המסומנים. הדוחק בחוץ היה כה גדול, עד שהדלתות בקושי עמדו בלחץ של הסתערות ההמון הבלתי־נלאה. אנשים נופפו בידיהם, אריגים התקמטו במצעד הצפוף של שמלות, תסרוקות, חליפות ומעילי־ערב שחורים. שורות הכיסאות המרופדים התמלאו, ופה־ושם בלטו שמלת נשף זוהרת במיוחד, ראש עם פרופיל מושלם נטוי מטה, פקעת שיער אסופה היטב שזהר בה תכשיט יקר. כתף חשופה, לבנה כמשי, נשקפה מאחד התאים. נשים אחרות סקרו את ההמון מלמעלה במבטים איטיים והשיבו על עצמן רוח קלה במניפות, בעוד אדונים צעירים, במקטורנים לא רכוסים עם פרחי גרדיניה בדש, המשיכו לעמוד ליד המושבים הקדמיים והצמידו לעיניהם משקפות באצבעות עטויות כפפות.

שני הדודנים תרו אחר מכרים. מִינְיוֹ וסְטיינֶר ישבו יחד בתא זעיר ומרפקיהם שעונים זה לצד זה על מעקה הקטיפה. בלאנש דה סִיבְרִי ישבה לבדה באחד מתאי הבמה הגדולים. לָה פָלוּאָז בחן בעניין את דָאגִינֶה, שישב שתי שורות לפניו. לצדו ישב עלם צעיר, בן שבע־עשרה לכל היותר, שנראה כתלמיד שברח מפנימיית כמרים. עיניו הגדולות היפות היו פעורות בהשתאות ושיוו לו מראה מלאכי, שגרם לפוֹשֶׁרִי לחייך.

"מי הגברת הזאת ביציע?" שאל לפתע לָה פָלוּאָז. "זאת שיושבת ליד הבחורה הצעירה שלבושה בכחול", הוא אמר והצביע על אשה גדולה, שנראתה חנוקה במחוך הדוק, בלונדינית־לשעבר ששערה הלבין ונצבע בצהוב. פניה הנפוחות היו סמוקות מאיפור ומוקפות בגשם של תלתלים ילדותיים זעירים.

"זאת גָאגָא", ענה פוֹשֶׁרִי בקצרה.

ומאחר שבן־דודו ענה לו במבט שואל, הוסיף:

"לא שמעת על גָאגָא? היא חגגה בשנים הראשונות למלכותו של לואי־פיליפ, עכשיו היא גוררת איתה לכל מקום את הבת שלה".

לָה פָלוּאָז לא גילה כל עניין בנערה הצעירה. הוא התרשם עמוקות מהופעתה של גָאגָא, ומעתה לא חדל לעקוב אחריה במבטו; בעיניו היא עדיין היתה אשה מושכת מאוד, אך הוא לא העז לומר זאת בקול רם.

מנצח התזמורת כבר הרים את שרביטו, והנגנים השמיעו את הצלילים הראשונים של הפתיחה. הקהל עדיין זרם פנימה, והרעש והמהומה גברו מרגע לרגע. היה שם הקהל הקבוע של הצגות בכורה, ורבים פגשו מכרים והחליפו מחוות ברכה של מנודי ראשים וחיוכים. חלקם לא טרחו אפילו להסיר את כובעיהם או להנמיך את קולותיהם. פאריז כולה היתה שם. פאריז של המלה הכתובה, הממון והתענוגות. הרבה מאוד עיתונאים, כמה סופרים, ברוֹקֶרים מהבורסה, יותר נערות זוהר מנשים מהוגנות; קהל מגוון מאוד, שהתערבבו בו כל הסוגים, בעלי כישרונות ומעלות עם מי שהתרגלו להתפנק בכל המידות הרעות, יגעים ומלוהטים כאחד. פוֹשֶׁרִי הצביע למען בן־דודו, שהציף אותו בשאלות, על התאים המיוחדים לאנשי העיתונים והמועדונים המקצועיים השונים, והראה לו היכן יושבים מבקרי התיאטרון החשובים: אחד רזה, מיובש למראה, בעל שפתיים דקות ומרושעות, השני שמן עם פרצוף של ילד טוב, שראשו היה רכון לעבר בחורה תמימה־למראה, ומבטו האבהי והאוהב היה שלוח לעברה.2

הוא השתתק לרגע כי שם לב שבן־דודו מברך בשלום צופים שישבו בתא מולם. זה הפתיע אותו.

"מה, אתה מכיר את הרוזן מוּפַָא דֶה בֶּוִיל?"

"כן, מזמן", ענה אקטור. "למשפחת מוּפַָא היה בית לידנו. הייתי מבקר שם הרבה... ליד הרוזן יושבים שם אשתו והחותן שלו, המרקיז דֶה שׁוֹאָר".

מרוצה מהשתאותו של בן־דודו החל למסור בגאווה פרטים נוספים: המרקיז הוא חבר במועצת המדינה; הרוזן קיבל זה עתה מינוי בכיר בחצרה של הקיסרית. פוֹשֶׁרִי, שקירב את משקפתו לעיניו, התבונן ברוזנת, אשה עגלגלה בעלת שיער חום כהה, עור לבן ועיניים שחורות יפות.

"תציג אותי בהפסקה", אמר לבסוף. "כבר פגשתי את הרוזן, אבל הייתי מאוד רוצה להיות מוזמן לערבי יום שלישי אצלם".

"די, שקט כבר!" צעקו ברוגז מהיציעים העליונים. הפתיחה התזמורתית כבר היתה בעיצומה, אבל המאחרים עדיין זרמו פנימה ואילצו שורות שלמות של היושבים באולם לקום כדי לאפשר להם לתפוס את מקומותיהם. דלתות תאים נטרקו ברעש, וקולות ויכוח רמים עלו מהמסדרונות. רחש השיחות, כמו ציוצי דרורים פטפטניים בדקות שלפני שקיעת השמש, לא חדל לרגע. זה היה בלגן שלם של ראשים וזרועות שנעו ונדחקו, אלה מחפשים את מושביהם ואחרים נותרו לעמוד סתם, כדי להמשיך לסקור את האולם במבט אחרון. צעקות "שבו! שבו כבר!" נזעמות עלו מהקצוות החשוכים של האולם. ההתרגשות גאתה. סוף־סוף הולכים לראות את הנאנא המפורסמת הזאת, שכל פאריז מדברת עליה כבר יותר משבוע!

בהדרגה השתתקו הקולות, המשוחחים עברו ללחישות, ורק מפעם לפעם הרים מישהו את קולו. ואז פרצה התזמורת לתוך המלמול העמום הגוֹוע בצלילים קטנים ועליזים, ואלס שובב בקצב ממזרי. בקהל המדושן מנַחַת כבר עלו חיוכים, וחבורת מוחאי הכפיים בשכר, שבקדמת האולם, מיהרה לפרוץ בתשואות רמות. המסך עלה.

"הי, תראה!" אמר לָה פָלוּאָז, שלא חדל לקשקש, "יש שם אדון אחד עם לוסי".

הוא הצביע על אחד התאים המרווחים בצד ימין, שקרולין ולוסי ישבו בו בשורה הראשונה. מאחור היה אפשר להבחין בדמותה הנכבדה של אִמהּ של קרולין, ולצידה בחור גבוה בעל רעמת שיער בהיר, לבוש ללא דופי.

"תראה תראה", חזר לָה פָלוּאָז, "יש גבר בתא שלהן".

פוֹשֶׁרִי הפנה את המשקפת שלו אל התא, ומיד הסתובב בחזרה אל הבמה.

"אה, זה לַבּוֹרדֶט", הפטיר כלאחר־יד, כאילו צריך להיות ברור לכל העולם שנוכחותו של האדון הזה היא חסרת כל משמעות.

מאחור קראו שוב "שקט!" והם נאלצו להשתתק. דממה השתררה באולם, משטח אחיד של ראשים זקופים וקשובים, שנפרש מהשורה הראשונה ועד אחרון היציעים. המערכה הראשונה של "ונוס הבלונדינית" התרחשה באולימפוס מקרטון. עמודי התמיכה היו פסלי עירום, וכס המלכות של יופיטר התנוסס מימין. איריס3 וגָנימֶד4 הובילו מקהלה שמימית של משרתים ומשרתות, שארגנו את הכיסאות לקראת מועצת האלים. גם הפעם עלו מחיאות הכפיים רק ממושבי השכירים של התיאטרון. הקהל נותר אדיש וחסר־סבלנות, חוץ מלָה פָלוּאָז, שמחא כפיים בעוז לכבוד קלאריס בֶּזְנוּס, אחת השחקניות הקטנות של בּוֹרְדֶנָאב, ששיחקה בתפקיד איריס. צעיף גדול בשבעה צבעי הקשת היה כרוך למותניה מעל שמלה בצבע תכלת.

"אתה יודע שהיא היתה חייבת להוריד את הבגד התחתון שלה כדי ללבוש את זה", אמר לפוֹשֶׁרִי בלחש רם. "ניסינו את זה בבוקר... הוא הציץ מבתי־השחי ומהגב".

רחש קל חלף באולם. רוז מִינְיוֹ עמדה לעלות לבמה בדמות דיאנה.5 היא לא ממש התאימה לתפקיד, כי היתה דקה מדי וכהה מדי, אבל היתה שובת לב בכיעורה כפרחח פריזאי מקסים, בעצם פרודיה על דמותה של האלה. היא נכנסה תוך שהיא מתלוננת ומייבבת בטיפשות תהומית על מארס העסוק ברדיפה אחרי ונוס, וזימרה במין ביישנות גדושת רמיזות גסות ביותר, והקהל התחמם מעט בתגובה. בעלה וסְטיינֶר, שישבו זה לצד זה, הריעו בשאגות התפעלות. עכשיו גברה ההתלהבות באולם כולו עם כניסתו של פְּרוּליֶר, השחקן אהוב הקהל, שגילם את מארס כגנרל מגוחך מהפרוורים, חבוש עתרת נוצות גדולה וחרבו הענקית נגררת מאחוריו בנדן שהגיע עד כתפו. כבר נמאס מדיאנה שתמיד מקטרת, התלונן, ודיאנה מצידה נשבעה לעקוב אחריו ולהתנקם בו. הדואט הסתיים בטונים גבוהים של שירת יודל צווחנית ומצחיקה. פְּרוּליֶר היטיב לסלסל כחתול בר נרגז. הוא הקרין זחיחות האופיינית לשחקנים צעירים שכוכבם דרך, וגילגל את עיניו ביהירות שהניבה קולות צחוק רמים מהנשים שישבו בתאים.

הקהל חזר להגיב בקרירות בסצנות הבאות, שהיו משעממות למדי. בּוֹסְק הזקן, בתפקיד יופיטר סנילי, שראשו נושא בקושי את כתרו הענק, סחט לא יותר מחיוך כשניהל ריב קולני עם יונו בגלל הטבחית. שורת האלים, שכללה את נפטון, פלוטו, מינרווה ועוד אחרים, רק עצבנה. הסבלנות הלכה ואזלה, הלחש והמרמור גברו, והצופים מצאו עניין רב יותר במתרחש בקרב הקהל. לוסי ולַבּוֹרדֶט צחקו ממשהו. הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה מתח את צווארו מאחורי כתפיה הרחבות של בלאנש; מזווית עינו בחן פוֹשֶׁרִי את משפחת מוּפַָא. הרוזן, חמור סבר, הקרין חוסר־הבנה למתרחש על הבמה. הרוזנת חייכה בארשת מעורפלת ומבטה אבוד כבתוך חלום. בתוך כל השיממון הזה פרצו לפתע מחיאות הכפיים של קבוצת השכירים במקצב קבוע שהזכיר כיתת יורים. כולם חזרו לצפות בבמה. האם סוף־סוף מגיעה נאנא? הנאנא הזאת נותנת לכולם לחכות.

זאת היתה משלחת של בני תמותה, בהדרכת איריס וגנימד. כולם בורגנים מהוגנים, בעלים נבגדים שבאו להתלונן בפני אדון האלים נגד ונוס, שהציתה אש תשוקה מוגזמת בנשיהם. שירתם החדגונית והאווילית נקטעה בשתיקות רבות־משמעות ששיעשעו את הקהל עד מאוד. "הי! זאת המקהלה של בעלי הקרניים, מקהלת המקורננים!" קרא מישהו, וכולם חזרו על הקריאה ודרשו הדרן. חברי המקהלה אכן נראו מגוחכים, כמתבקש בתפקידם, בייחוד אחד מהם, שמן עם פרצוף־ירח גדול. עתה פרץ לבמה ווּלקן, אל הנפחים והאש, זועם ומחפש את אשתו שנעלמה זה שלושה ימים. המקהלה חזרה על שירת המקורננים, והפעם הופנתה השירה אל ווּלקן, האל של כל המקורננים באשר הם. גילם אותו פוֹנְטָאן, קומיקאי מושחז רב־כישרון, שהתרוצץ על הבמה בצליעה מוגזמת ובתלבושת של נפח כפרי, לראשו פאה ארגמנית כאש, וזרועותיו החשופות מקועקעות בלבבות ובחצים. "אוי, איזה מכוער!" פלטה אשה אחת בקול צייצני רם, והקהל רעם בצחוק ובתשואות.

הסצנה הבאה התמשכה בעצלתיים. יופיטר כינס באריכות את מועצת האלים כדי לדון בתלונת הבעלים הנבגדים. ונאנא עדיין לא הופיעה! שומרים את נאנא עד שיֵרד המסך על המערכה הזאת? ההמתנה הארוכה מדי הרגיזה את הקהל, והלחש הנרגן חזר ונשמע היטב.

"זה הולך ממש רע", אמר מִינְיוֹ לסְטיינֶר. "הביקורת תשחט אותם, עוד תראה!"

ברגע זה ממש נפתחו העננים שברקע, סוף־סוף הופיעה ונוס. נאנא, ענקית ואיתנה למראה, הרבה מעבר לשמונה־עשרה שנותיה, ניצבה בטוניקה לבנה, כיאה לאלה, ושערה הזהוב־אדמדם פרוע על כתפיה. היא ירדה בשלווה לקדמת הבמה, חייכה לקהל ופצחה בשיר:

"בערב, כשוונוס יוצאת לטייל..."

כבר בחרוז השני הוחלפו מבטים באולם. זאת בדיחה או מה? הלצה פרטית של בּוֹרְדֶנָאב? מעולם לא נשמע על הבמה הזאת קול זייפני כל־כך, ולא נראה משחק חסר־כישרון כל־כך. המנהל אמר את האמת: היא שרה כמו ברז חורק במזרקה, היא בכלל לא יודעת לעמוד על במה, היא מנופפת את זרועותיה וכל גופה מתנועע מצד לצד בחוסר־חן גולמני. אוי! אוי! מהמושבים הזולים עלו קריאות ותחילתן של שריקות, ומאחד המושבים הקדמיים ניתז קול צעיר בהתלהבות תרנגולית:

"מדהימה!"

כל המבטים הופנו אליו. זה היה הילדון, המלאך הבלונדיני הקטן שנראה כאילו ברח מפנימייה. עיניו היפות האירו ופניו הביעו הערצה גמורה למופע של נאנא. כששם לב שכולם מסתובבים להסתכל בו, הבין שדיבר בקול רם מדי ופניו האדימו מאוד. דָאגִינֶה, שישב לצדו, חייך אליו באהדה, והקהל צחק כאילו פורַק מנשקו. שוב לא רצה איש לשרוק בוז, ועוד אדונים צעירים בכפפות לבנות, שחמוקיה של נאנא הלהיבו גם אותם, חזרו אחריו בהתלהבות:

"צודק! היא משהו! בראבו!"

נאנא, ששמה לב לצחוק שעלה בקהל, הצטרפה בפרץ צחוק משלה. העליצות גברה כפליים. היא היתה משעשעת מאוד, הבחורה היפה הזאת. כשצחקה הסתמנה גומת חן חמודה בסנטרה. בכלל לא הפריע לה שהפסיקו אותה. היא השתלבה להפליא במצב־רוחו של הקהל, והמתינה רגע, כמסכימה לגמרי בקריצת עין שאין לה אפילו גרם אחד של כישרון - אבל זה בכלל לא חשוב, כי יש לה משהו אחר לגמרי. עתה סימנה למנצח התזמורת כאומרת, "אוקיי, חבר, ממשיכים", והחלה לשיר את הבית השני:

"בחצות הלילה, זוהי ונוס שעוברת..."

זה היה בדיוק אותו קול סדוק וחסר־חן, אבל עכשיו הוא כבר ליטף את הקהל כדגדוג נעים וחילץ ממנו נהמות קטנות של שביעות־רצון. הצחוק המתמשך של נאנא האיר את פיה האדום הקטן וזרח מתוך עיניה הגדולות, הכחולות־בהירות. חרוזי השיר היו נועזים ורבי־משמעות, וכשהשמיעה אותם רטטו נחירי אפה הנחמד וסומק קל עלה בלחייה. היא המשיכה להתנועע מצד לצד, נראה שזה כל מה שהיא מסוגלת לעשות. אבל עכשיו כבר לא חשב איש שהיא גולמנית ונטולת חן, להיפך, וכל הגברים באולם נצמדו למשקפות. לבסוף הגיעה לפזמון, ואז נשבר קולה לגמרי. היא הבינה שלא תוכל להשלים את הזמרה, ומבלי להתבלבל הניעה את ירכיה באופן שהדגיש את יפי גופה העגלגל מתחת לטוניקה הדקיקה, החוותה קידה שחשפה את חזה המלא, ופשטה את זרועותיה קדימה. הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. היא מיהרה להסתובב והפנתה לקהל את עורפה הנאה, ששערה גלש עליו כמו פרווה אדמונית של חיית פרא, והתשואות הפכו מחרישות־אוזניים.

סוף המערכה היה רגוע יותר. וולקן ניסה לסטור לוונוס. האלים ניהלו דיון והחליטו שיש לנהל חקירה על־פני האדמה, לפני שמקבלים את טענות הבעלים המרומים. דיאנה, שקלטה בינתיים חילופי דברים מלאי חמדה בין ונוס למארס, נשבעה שלא תסיר מהם את מבטה במהלך כל המסע. היתה גם סצנה עם אל האהבה קופידון, בגילומה של ילדה כבת שתים־עשרה. על כל השאלות ענה קופידון, "כן, אמא... לא, אמא..." בטון בכייני, עם אצבעותיו תקועות באפו. יופיטר, בחומרה של מורה המעניש תלמיד, נעל את קופידון בחדרון אפל והטיל עליו להטות עשרים פעם את הפועל "אני אוהב". הפינאלה של המערכה הראשונה, תרועת מקהלה וחצוצרות בליווי תזמורתי מצוין, היה מוצלח, אבל ברגע שירד המסך, נכשלו מוחאי הכפיים השכירים במאמציהם לגרור את הקהל לבקשת הדרן. כולם קמו ממקומותיהם והחלו לנהור לעבר דלתות היציאה. תוך כדי הדחיקות והדחיפות כבר הוחלפו רשמים ראשונים בין שורות הכיסאות המרופדים. המלים שחזרו על עצמן היו:

"מטומטם לגמרי".

מבקר תיאטרון אחד טען שהיה צריך פשוט לחתוך ולקצר את ההצגה הזאת. אבל האמת היא שאיש לא התעניין במחזה, כולם דיברו על נאנא. פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז, שיצאו למבואה, הבחינו שוב בסְטיינֶר ובמִינְיוֹ. כולם נדחקו במסדרון המחניק, שהזכיר מנהרה במכרה, עם האבק סביב מנורות הגז החלשות שקובעו קרוב לתקרה. רעש רם עלה מנעלי העץ של הצופים, שירדו במדרגות מהיציעים הזולים. נהר החליפות השחורות כמעט הפיל עובדת של התיאטרון, שעשתה ככל יכולתה כדי לגונן על כיסא שעליו ערֵמה של מעילים וגלימות של יושבי התאים. הארבעה נעצרו לרגע ליד גרם המדרגות הימני, מתחת למעקה.

"תשמע, אני בטוח מכיר אותה!" קרא סְטיינֶר ברגע שהגיע לפוֹשֶׁרִי. "זוכר שראיתי אותה באיזה מקום... בקזינו, אני חושב. היו צריכים לסחוב אותה משם, היא היתה שיכורה לגמרי".

"גם אני שואל את עצמי", אמר העיתונאי. "בדיוק כמוך, יש לי הרגשה שכבר ראיתי אותה באיזה מקום..." הוא הנמיך את קולו לצחוק חרישי. "אולי אצל לה טְרִיקוֹן..."

מִינְיוֹ נראה הרוס. "גועל נפש! במקום כזה מלוכלך!" קרא. "לא ייאמן שהקהל מוכן להתלהב מזנזונת כזאת. עוד מעט לא יהיו בכלל נשים הגונות בתיאטרון... בסוף אני אצטרך לאסור על רוז להמשיך לשחק!"

פוֹשֶׁרִי לא הצליח להסתיר את חיוכו. מעל הלמות הצעדים הכבדים עלה קולו העמוק של גבר נמוך קומה בכובע קסקט: "או לה־לה, היא מלאה בכל המקומות הנכונים! יש מה לתפוס!"

בהמשך המסדרון התווכחו בלהט שני גברים צעירים הדורים בתסרוקות תלתלים מטופחות ובצווארונים זקופים מבהיקים. אחד מהם חזר ואמר: "דוחָה! דוחָה!" בלי להסביר למה התכוון, והשני השיב לו במלה אחת: "מהממת! מהממת!" וגם הוא לא טרח לבסס את הטיעון שלו.

בעיני לָה פָלוּאָז היא היתה נהדרת; הוא הסתכן בכל־זאת ואמר שרצוי שיעבדו איתה קצת על פיתוח קול. סְטיינֶר, שבקושי הקשיב, התעורר לפתע מהרהור עמוק. צריך לחכות, בכל אופן. נראה מה יהיה בהמשך. הקהל נראֶה חיובי, אבל אי־אפשר לדעת לאן זה יתפתח. מִינְיוֹ היה מוכן להישבע שאין סיכוי שההצגה תגיע לסיומה, כי הקהל יברח עוד מעט, וכשפוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז עלו לפואייה הוא אחז בזרועו של סְטיינֶר, נשען על כתפו ולחש באוזנו: "חביבי, התלבושת של אשתי במערכה השנייה זה... מטורף!"

בפואייה של הקומה העליונה הפיצו שלוש נברשות קריסטל גדולות אור בוהק. מול דלתות הזכוכית הפתוחות לרווחה היססו בני־הדודים למראה ים הראשים שנע במערבולת מתמשכת בשני כיוונים מנוגדים מקצה האולם ועד סופו. אבל הם נכנסו לשם בכל־זאת. חמש או שש קבוצות גברים היו מחופרות במקומן מבלי להיסחף בזרם, וניהלו שיחות קולניות תוך כדי נפנוף נלהב בזרועותיהם. האחרים חגו בלי־הרף בנקישות עקבים רמות על רצפת השעווה. משמאל ומימין בין עמודי השיש, על ספסלי הקטיפה האדומה, ישבו נשים והתבוננו בנחילי העוברים והשבים במבטים עייפים, כמותשות מן החום, ובמראות הגדולות שמאחוריהן השתקפו על עורפיהן פקעות שערן המהודקות. בעומק האולם, לצד המזנון, עמד איש בעל בטן ענקית ושתה כוס מיץ ממותק.

פוֹשֶׁרִי היה זקוק לאוויר צח ויצא למרפסת. לָה פָלוּאָז השתהה קצת לבחון את תמונותיהן של השחקניות, שנתלו במסגרות מעוטרות בין המראות והעמודים, ולבסוף בא בעקבותיו. בדיוק סיימו לכבות את סוללת התאורה שבחזית התיאטרון. המרפסת היתה חשוכה וקרירה, כמעט ריקה. רק גבר צעיר אחד עמד בתוך הצללים, צמוד למעקה האבן בגומחה הימנית, ועישן סיגריה שזהרה בחשכה. פוֹשֶׁרִי זיהה מיד את דָאגִינֶה. הם לחצו ידיים.

"מה אתה עושה כאן, יקירי?" שאל העיתונאי. "מסתתר בפינות חשוכות? בהצגות בכורה אתה בדרך־כלל לא זז מהשורות הקדמיות".

"טוב, יצאתי לעשן, אתה לא רואה?" ענה דָאגִינֶה.

"אז מה דעתך על הבחורה החדשה?" שאל פוֹשֶׁרִי, שרצה להביך אותו. "ממה שאני שומע במסדרונות, לא מתים עליה".

"אה!" מילמל דָאגִינֶה, "אלה הגברים שאין להם סיכוי אצלה!"

זה מה שהיה לו להגיד על הכישרון של נאנא. לָה פָלוּאָז נשען קדימה והתבונן בשדרה. ממול זהרו חלונותיהם של מלון ומועדון, ועל המדרכה היו כל השולחנות של קפה דה מדריד מלאים. למרות השעה המאוחרת לא פסק ההמון לזרום; אנשים נפלטו בשטף מפסאז' ז'וּפְרוּאָה. כולם הלכו לאט מאוד בגלל הדוחק, ותנועת כלי הרכב היתה כה ערה, שלקח חמש דקות רק לעבור את הכביש.

"כמה תנועה! כמה רעש!" חזר לָה פָלוּאָז. פאריז עדיין הרשימה אותו מאוד.

צלצול ארוך נשמע והלובי התרוקן. אנשים מיהרו במסדרונות. המסך כבר היה מורם כשהגיעו המאחרים, למורת־רוחם של אלה שכבר ישבו באולם. כולם תפסו את מקומותיהם בציפייה ערה לבאות. לָה פָלוּאָז חיפש במבטו קודם־כל את גָאגָא, אך להפתעתו ראה לצידה את הבלונדיני הגבוה שהיה צמוד קודם־לכן ללוסי.

"תזכיר לי מה שמו של האדון הזה?" שאל את פוֹשֶׁרִי בלחש. בתחילה לא ראה פוֹשֶׁרִי על מי הוא מדבר, ולבסוף אמר, "נו טוב, זה לַבּוֹרדֶט", ושוב הניף את ידו לביטול.

התפאורה במערכה השנייה הפתיעה: אולם ריקודים בפרוור של פאריז, שעוצב כהעתק של מועדון "השור השחור" בחגיגות הקרנבל. בני תמותה בתחפושות שרו ורקעו ברגליהם בריקוד רונדו. השימוש בלשון לא מכובסת היה מפתיע ומבדר עד כדי כך שהקהל דרש הדרן. עכשיו נחתה משלחת האלים, שיצאה בהנהגתה של איריס לבדוק מה באמת קורה על־פני האדמה. לכבוד החקירה, וכדי שלא יכירו אותם, הסוו כולם את עצמם. יופיטר הופיע בדמות המלך דָאגוֹבֶּר, עם מכנסי חצאית הפוכים וכתר ענקי מפח לבן. פֶבּוֹס התחפש לרַכַּב הדואר מלוֹנז'וּימוֹ, לפי האופרה של אדולף אדאן,6 ומינרווה התלבשה כמינקת מנורמנדי. הקהל קיבל בצהלה את מארס, שעטה מדים מגונדרים במיוחד של אדמירל שוויצרי, והצחוק עלה עד השמיים כשהופיע נפטון, לבוש בחולצה בלבד, עם בלורית תלתלים מנופחת ופאות לחיים, גרר רגליים בנעלי־בית ומילמל בקול עבה: "מה יש, כשגבר נראה טוב ברור שנשים ירצו אותו!" כמה קריאות "אוי! אוי!" נשמעו פה־ושם, הגברות הרימו מעט את מניפותיהן, וצחוקה של לוסי הידהד מתוך תאה רם כל־כך, עד שקרולין אֶקֶה סימנה לה עם המניפה כדי להשתיק אותה.

מכאן ואילך היה ברור שהמחזה ניצל, ואפילו מסתמן כהצלחה גדולה. קרנבל האלים, האולימפוס המשתכשך בבוץ, שהיה פרודיה על הדת ועל השירה גם יחד, התקבל כמהתלה נהדרת. עשו כאן צחוק ממיתוסים מקובלים, דימויים נכבדים עתיקים נופצו. החבורה האליטיסטית המתוחכמת של הצגות הבכורה התחברה בשמחה לשבירת המוסכמות הנועזת. ראשי השלטון והממלכה היו מגוחכים, הצבא היה בדיחה. מארס הקסים את הבנות, ויופיטר, שתפס ראש, התאהב לגמרי בכובסת קטנה ופצח במחול קאן־קאן פרוע. סימון, בתפקיד הכובסת, הקפיצה את רגלה ישר לאפו של מלך האלים וקראה לו "אבאלה שמנמן שלי!" דבר שהוביל לפרץ צחוק מטורף באולם. תוך כדי הריקוד מזג פֶבּוֹס עוד ועוד גביעים של יין חם למינרווה, ונפטון השתרע בחיקן של שש או שבע נשים, שפינקו אותו בעוגיות. הטקסט היה טעון ברמזים דו־משמעיים, והצופים החלו לייחס משמעויות גסות גם למלים תמימות כביכול. מזמן לא נשמע בתיאטרון גודש כזה של קשקושי זימה, והקהל היה מרוצה מאוד.

העלילה המטופשת התקדמה. וולקן, בדמות צעיר לבוש צהוב מכף רגל ועד ראש, כולל כפפות צהובות, ועם מונוקל על עינו, רץ כל הזמן בעקבותיה של ונוס, שסוף־סוף הופיעה - בתלבושת של מוכרת דגים עם מטפחת קשורה לראשה ומחשוף ענקי מקושט בשרשרות זהב גדולות. נאנא נראתה טבעית כל־כך בתחפושת הזאת, שהדגישה את עורה הצח ואת גופה המלא, את ירכיה ואת פניה היפות, עד שהקהל נכבש מיד. בקושי שמו לב לרוז מִינְיוֹ, כעת דיאנה בתחפושת של תינוקת חמודה, עם מצנפת לראשה ושמלונת קצרה מבד מוסלין, אשר בדיוק סיימה לזמר בקול ענוג את תלונותיה על בעלה ההולל. נאנא גדולת־הממדים, שניענעה את ישבניה, קירקרה כתרנגולת, והפיצה סביבה ניחוח של חיוניות אדירה ועוצמה נשית מהממת, היתה משהו שאי־אפשר לעמוד בפניו. במערכה השנייה הזאת כבר היה מותר לה הכל: לשחק גרוע, לזייף את כל הצלילים בשיר, לשכוח את שורות הטקסט. היא היתה צריכה רק לפרוץ בצחוק - וקריאות "בראבו" עלו מן האולם. כששוב ביצעה את העיכוס שלה, פרצה שאגת התלהבות במושבים הקדמיים והתגלגלה מיציע ליציע עד לתקרת האולם. הניצחון היה מושלם כשהצטרפה לרוקדים בקרנבל. שם כבר נכנסה לזה לגמרי: עם ידיים על המותניים ונוס יורדת אל הכביש, אל המדמנה ואל הרפש. המוזיקה - כלי נשיפה פשוטים של יריד כפרי, צלצולי קלרינט וסלסולי חלילית - הלמה להפליא את קולה המחוספס.

עוד שני קטעים זכו לדרישות הדרן. ואלס הפתיחה הסוער החל שוב, והקפיץ את כל האלים לסחרחרת של ריקוד פרוע. יוּנוֹ, לבושה כאיכרה, תפסה את יופיטר עם הכובסת שלו והצליפה בישבנו. דיאנה, שהפתיעה את ונוס בדיוק כשקבעה פגישה עם מארס, מיהרה להלשין לוולקן על המקום והשעה של המפגש, והלה הכריז מיד: "יש לי תוכנית!"7 כל השאר לא נראה ברור כל־כך. הדיונים של ועדת החקירה של האלים הסתיימו בדהרה מטורפת. בסיומה הכריז יופיטר, שטוף זיעה, מתנשף ונטול כתר, כי בינתיים נפל הכתר מראשו, שהנשים הקטנות על־פני האדמה נפלאות, ובכל הבעיות אשמים הגברים.

המסך ירד לקול תשואות סוערות וקריאות נלהבות. כשעלה שוב, הופיעו כל השחקנים בשורה, יד ביד. במרכז, זו לצד זו, החוו קידות יחד רוז מִינְיוֹ ונאנא. מוחאי הכפיים השכירים הצליחו למשוך עוד כמה קידות, ואחר־כך החל האולם להתרוקן.

"אני חייב לעלות להגיד שלום לרוזנת מוּפַָא", אמר לָה פָלוּאָז.

"מצוין, תציג אותי, ואחר־כך נרד ביחד", אמר פוֹשֶׁרִי.

אבל לא היה פשוט כל־כך להגיע לתאי היציע. במעברים שמאחורי התאים היה דוחק עצום. היה צריך להפעיל מרפקים ולדחוף כדי לעבור בין הקבוצות שעמדו שם. חבורה אחת הקשיבה קשב רב למבקר התיאטרון השמן, שעמד צמוד לאחד מעמודי התאורה, בזוהרה של שלהבת הגז, וניתח את המחזה. אחרים, שרק עברו שם, הסבירו בלחש לחבריהם מי האיש. השמועה אמרה שהוא צחק בקול לכל אורך המערכה, ובכל־זאת הרצה עכשיו בפנים חמורות־סבר על היבטים של מוסריות וטוב־טעם. בהמשך המסדרון השמיע המבקר דק השפתיים חוות דעת חיובית, אך עם טעם לוואי חמצמץ, כמו חלב שהתקלקל קצת.

פוֹשֶׁרִי הציץ במהירות בכל התאים דרך החלונות הקטנים שבדלתות, אך הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה עצר אותו בשאלה, וכשפוֹשֶׁרִי השיב כי הדודנים רוצים לברך את משפחת מוּפַָא, הצביע הרוזן על תא מספר 7, שממנו בדיוק הגיח. ואז עיכב את העיתונאי ולחש באוזנו: "תגיד משהו, הנאנא הזאת, לא ראינו אותה באיזה ערב, עומדת בפינה של רחוב פרובנס?"

"נכון מאוד! אתה צודק!" קרא פוֹשֶׁרִי. "בדיוק אמרתי שהיא מוכרת לי מאיזה מקום!"

לָה פָלוּאָז הציג את בן־דודו בפני הרוזן מוּפַָא דֶה בֶּוִיל, ששידר קרירות רבה. אולם הרוזנת, ברגע שנשמע שמו של פוֹשֶׁרִי, הרימה את ראשה והחמיאה לו בנועם על הטורים שלו ב'פיגארו'. היא המשיכה להישען על מעקה הקטיפה והסתובבה אליהם רק למחצה, בתנועה משובבת־לב של כתפיה היפות. השיחה גלשה במהרה לדיון בתערוכה העולמית.

"זה יהיה מרשים מאוד", אמר הרוזן, שפניו הרבועות שמרו על ארשת רשמית חמורה. "רק היום ביקרתי בשאן דֶה מַארְס...8 חזרתי משם מוקסם".

"כולם אומרים שהתערוכה לא תהיה מוכנה בזמן", ניסה לָה פָלוּאָז להביע דעה. "התעוררו כמה בעיות..."

אך הרוזן, בקולו החמור, לא אִפשר לו לסיים את המשפט.

"הכל יהיה מוכן בזמן... הקיסר נתן הוראה!"

פוֹשֶׁרִי סיפר על חוויותיו המשעשעות מאתר התערוכה - איך נחלץ בקושי מהאקווריום שבונים שם כשיצא באחד הימים לשוטט בחיפוש נושא למאמר. הרוזנת חייכה. היא המשיכה להעיף מבטים באולם ונופפה מפעם לפעם בזרועה הנתונה בכסיה לבנה עד למרפק, תוך שהיא משיבה על עצמה רוח קלה במניפתה שביד האחרת. האולם היה כמעט ריק, כנתון בתנומה. אדונים אחדים בשורות הקדמיות קראו בעיתוני הערב. נשים ניהלו שיחות עם מכרים כאילו עמדו בסלון ביתן. רק רחש־לחש של שיחות חברה מנומסות עלה מתחת לנברשת הגדולה, שזוהרה עומעם מעט באבק שעדיין היתמר מסוף המערכה השנייה. מהדלתות הציצו גברים לסקור את הנשים שנותרו במושביהן, ולרגע ניצבו כך ללא תנועה, ראשיהם משורבבים מתוך הלובן של צווארונים נוקשים שענדו מתחת לחליפותיהם.

"נצפה לראות אותך ביום שלישי הקרוב", אמרה הרוזנת ללָה פָלוּאָז.

היא הזמינה גם את פוֹשֶׁרִי, והוא קד לאות תודה. אף־אחד לא דיבר על ההצגה, וגם שמה של נאנא לא הוזכר. הרוזן הציג ארשת מכוּבדוּת קפואה, כאילו הוא בעיצומה של ישיבה של המפלגה למען איכות השלטון. הוא הקפיד להסביר שהגיע לכאן עם אשתו רק כי חותנו חובב תיאטרון. דלת התא נשארה פתוחה לרווחה, והמרקיז דֶה שׁוֹאָר הקשיש, שיצא כדי לאפשר לאורחים לבקר את בתו וכלתו, התייצב בפתח במלוא קומתו הגבוהה. מתחת לשוליה הרחבים של מגבעתו היו פניו חיוורות וקמוטות, ועיניו הדלוחות אמדו את הנשים החולפות.

פוֹשֶׁרִי קיבל את הזמנתה של הרוזנת ומיהר להיפרד מהם; לא התאים לו לדון עכשיו בהצגה. לָה פָלוּאָז יצא מהתא אחרון, והבחין בלַבּוֹרדֶט בהיר השיער בתא הסמוך של הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה. הוא ישב שם כמכר ותיק וניהל שיחה ידידותית מאוד עם בלאנש דה סִיבְרִי.

"תראה אותו", אמר לבן־דודו ברגע שהגיע אליו, "הלַבּוֹרדֶט הזה, הוא מכיר את כל הנשים כאן? עכשיו הוא עם בלאנש".

"נו, בטח שהוא מכיר את כולן", ענה פוֹשֶׁרִי בנחת. "מאיפה נָחַתָּ, יקירי?"

במסדרון היה קצת פחות צפוף עכשיו. פוֹשֶׁרִי התחיל לרדת במדרגות, אבל חזר כי לוסי סטיוארט קראה לו. היא עמדה מחוץ לדלת התא שלה יחד עם קרולין אֶקֶה ואמה. החום בפנים הורג אותה, אמרה. שלושתן כרסמו שקדים מצופים שוקולד וניהלו שיחה ידידותית עם אחת הסדרניות. לוסי פתחה בהתקפה על העיתונאי. איזו התנהגות, הולך לדבר עם כל הנשים ומזניח את הידידות הטובות שלו, אפילו לא שאל אותן אם הן צמאות ורוצות לשתות משהו. אחר־כך שינתה מיד נושא:

"אתה יודע, יקירי, בעיני נאנא ממש מצוינת".

היא רצתה שיישאר איתה בתא למערכה האחרונה, אך הוא התחמק והבטיח לחכות להן ביציאה. פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז ירדו ויצאו מפתח התיאטרון והציתו לעצמם סיגריות. כבר עמדה שם קבוצה גדולה של גברים, שכולם יצאו, כמותם, לשאוף את אוויר הלילה הרענן בשדרה שההמולה בה כבר שככה.

מִינְיוֹ התיישב בינתיים עם סְטיינֶר בקפה דה וַארְיֶטֶה. מאחר שראה שנאנא כובשת את הקהל, החל גם הוא לדבר עליה בהתלהבות, ומזווית העין בחן את תגובת הבנקאי. הוא הכיר אותו היטב; כבר פעמיים סייע לו לנהל פרשיות מאחורי גבה של אשתו רוז. הגחמות האלה עברו לו מהר, ולאחריהן תמיד הצליח מִנְיוֹ להחזיר אליה את סְטיינר, אכול חרטה ומבטיח נאמנות. היה צפוף בבית־הקפה, ולא מעטים שתו בעמידה סביב שולחנות השיש. המראות הגדולות על הקירות משני הצדדים שיקפו את ים הראשים עד אינסוף, והאולם הצר, על שלוש נברשות הגז שלו, מושבי העור וגרם המדרגות הלולייני המצופה בבד אדום, נראה רחב ידיים. בחלק הקדמי הפתוח אל השדרה כבר הוסרו הדלתות, אף שהיה קצת מוקדם מדי בעונה. סְטיינֶר ומִינְיוֹ ישבו שם, וכשעברו פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז הם שמעו את הבנקאי קורא להם:

"בואו תצטרפו לכוס בירה".

כבר היה לו רעיון: להזמין זר פרחים שיוגש לנאנא. הוא הכיר את המלצר בבית־הקפה וקרא לו בשמו, אבל הרגיש לא נוח בגלל המבט החודר שנעץ בו מִינְיוֹ, ולבסוף גימגם: "שני זֵרים, אוגוסט, ותמסור אותם לסדרניות. אחד בשביל כל אחת משתי הגברות, הן יבחרו את הרגע הנכון להגיש אותם!"

בקצה האחר של בית־הקפה, ועורפה נשען אל אחת המראות, ישבה בלי לזוז נערה כבת שמונה־עשרה ומולה כוס ריקה, ונראתה שקועה בהמתנה חסרת־תוחלת באוויר הלילה הצונן. היו לה פני בתולה חיוורות מאוד עם עיני קטיפה תמות ומתוקות מתחת לסלסול הטבעי של שיער בהיר ויפה. היא לבשה שמלת משי ירוקה דהויה, וכובעה העגול היה מעוך בקצוות.

"הי, הנה סָאטָן", מילמל פוֹשֶׁרִי ברגע שהשגיח בה. לָה פָלוּאָז נעץ בו מבט שואל, והוא ענה מיד שהיא אחת סתם, זרוקה דפוקה אחת מהשדרה, אבל כיף לדבר איתה כי יש לה פה מלוכלך. העיתונאי הרים את קולו: "מה העניינים, סָאטָן?"

"חרא, משעמם", ענתה סָאטָן בשלווה גמורה.

ארבעת הגברים פרצו בצחוק מלא התפעלות.

מִינְיוֹ אמר לכולם שאין מה למהר. לוקח לפחות עשרים דקות רק לבנות את התפאורה למערכה השלישית. אבל שני בני־הדודים כבר סיימו את הבירות שלהם ורצו לחזור לתיאטרון. בכל מקרה כבר היה קריר מדי בחוץ. מִינְיוֹ נשאר לבדו עם סְטיינֶר. הוא הניח את מרפקיו על השולחן והישיר מבט לעיניו:

"בסדר, סיכמנו, הולכים אליה אחרי ההצגה ואני אציג אותך... אבל אתה יודע, זה בינינו, שאשתי לא תשמע על זה".

פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז חזרו למקומותיהם והבחינו באשה נאה מאוד בלבוש צנוע שנכנסה לאחד התאים בשורה השנייה. בן־לווייתה היה אדון חמור־סבר. זה היה מנהל לשכתו של שר הפנים, לָה פָלוּאָז פגש אותו אצל בני־הזוג מוּפַָא. פוֹשֶׁרִי אמר שזאת מאדאם רוֹבֶּר, אשה הגונה בסך־הכל, שיוצאת רק עם גברים מכובדים ויש לה תמיד רק מאהב אחד.

ברגע שהסתובבו בחזרה ראו את דָאגִינֶה מחייך אליהם. עכשיו שהתברר כי נאנא היא הצלחה גדולה, הוא הפסיק להתחבא וחגג את ניצחונו במעברים. הוא עמד ליד תלמיד הפנימייה שעדיין היה דבוק לכיסאו ושקוע בעננת הערצה לנאנא. זהו זה, חשב, זאת האשה בשבילו! פניו היו סמוקות והוא התעסק בכסיות שעל ידיו, הסיר אותן ועטה אותן וחוזר חלילה. כששמע שהאיש העומד לידו אומר משהו על נאנא, אזר אומץ להתערב:

"סלח לי, אדוני, הגברת השחקנית, אתה מכיר אותה?"

"כן, קצת..." אמר דָאגִינֶה בהיסוס של הפתעה.

"אז אתה יודע איפה היא גרה?"

השאלה היתה כה פולשנית בעצם הצגתה, ובמיוחד בכך שהופנתה אליו, עד שהוא חש רצון להשיב בסטירת לחי.

"לא", ענה ביובש, והפנה אליו את גבו.

הנער הבלונדיני הבין שעשה צעד שגוי מאוד. הוא הסמיק עוד יותר וקפא במקומו עלוב ומבוהל.

נשמעו עוד שלושה צלצולים. הסדרניות אספו שוב את מעילי הפרווה והשכמיות מהאדונים והגבירות שחזרו לאולם. שכירי הכפיים מחאו כפיים לַתפאורה: מערה בתוך הר אֶטנה, חצובה כמין מכרה מוכסף עם קירות נוצצים כמו מטבעות חדשים. בעומק זהרו אורות הנפחייה של וולקן באור עמום כמין כוכבים שוקעים. דיאנה באה לתאם עמדות עם אל האש. כמו שקבעו במערכה השנייה עמד וולקן להתחזות כיוצא למסע, כדי שוונוס ומארס יחשבו שהמקום לרשותם. ברגע שדיאנה נותרה לבדה הופיעה שם ונוס, ורחש עבר באולם. נאנא היתה עירומה! היא נשאה את העירום הזה בשלווה חצופה, בביטחון של מי שיודעת שגופה יכול להרשות לה כל דבר. בד הגזה הפשוט שעטף אותה היה שקוף לחלוטין. כתפיה המלאות, שדי האמזונה שפטמותיהם הוורודות הזדקרו כרומחים, הישבנים הגדולים שנעו בעיכוס מלא חשק, הירכיים העגלגלות הבהירות - כל פרט בגופה נראה היטב, לבן כקצף מתחת לאריג הדקיק. זאת היתה ונוס העולה מן הגלים ביום היוולדה ורק שערה הגולש לגופה. נאנא הרימה את זרועה, וחוטי הזהב של שער בית־שחיה נצצו בזוהר אורות הבמה. לא נשמעו תשואות, איש לא צחק. פניהם של הגברים היו רציניות ומתוחות, נחיריהם רטטו, פיותיהם הפגיעים יבשו מרוק. כאילו רוח קלה עברה באולם, מעודנת וטעונה באיום אפל. הילדה הטובה הפכה לפתע לאשה מגרה, משגעת במיניותה, מעוררת תשוקות מן הלא־נודע. נאנא לא חדלה לחייך, אך עתה זה היה חיוכה ההורס של טורפת גברים.

"וואו", אמר פוֹשֶׁרִי ללָה פָלוּאָז.

מארס, חבוש כובע נוצה, הזדרז בינתיים והגיע למפגש שנקבע, אך מצא את עצמו בין שתי האלות. פְּרוּליֶר, שגילם אותו, שיחק בכישרון רב את הסצנה שבה דיאנה, מצד אחד, ניסתה לחבק אותו, במאמץ אחרון למנוע את העימות עם וולקן, ומן הצד השני ונוס, שנוכחות יריבתה ליבתה את האמביציה שלה, הגבירה את עוצמת הפיתוי. הוא התמסר לשתיהן כל־כולו, בארשת נהנתנית של חתול שנפל לתוך שמנת. הסצנה הסתיימה בטריו מוזיקלי רב־עוצמה, וברגע הזה בדיוק נכנסה סדרנית אל תאה של לוסי סטיוארט, שהיה לצד הבמה, והשליכה משם לעבר השחקנים שני זרים ענקיים של לילך לבן. הקהל הגיב בתשואות, נאנא ורוז מִינְיוֹ החוו קידות תודה, ופְּרוּליֶר אסף את הזרים והגיש להן אותם. כמה ממוחאי הכפיים השכירים הסתובבו כדי להריע בכיוונם של סְטיינֶר ומִינְיוֹ. סומק הציף את פניו של הבנקאי וסנטרו העבה הרעיד כאילו משהו נתקע בגרונו.

הסצנה הבאה שברה שיאים בנועזותה. דיאנה הסתלקה לה זועמת, וּונוס, ישובה על ספה מעשב רך, סימנה למארס להתקרב אליה. סצנת פיתוי כזאת טרם נראתה. זרועותיה של ונוס היו כרוכות על צווארו של פְּרוּליֶר ומשכו אותו אליה. בדיוק אז הגיח מעמקי המערה פוֹנְטָאן, שגילם את וולקן, בהפגנת זעם של בעל התופס את אשתו במצב אינטימי עם גבר אחר. בידו היתה רשת הברזל המפורסמת שלו, והוא הניף אותה כמו דייג העומד ללכוד את טרפו. בתרגיל גאוני התהדקה הרשת על ונוס ומארס גם יחד, וקיבעה אותם דבוקים ולפותים זה לזה בחיבוק אוהבים בשיא אושרם, ללא ניע.

הרחש בקהל גבר, כמו אנחה גדולה משותפת. מחיאות כפיים מעטות נשמעו, כל המשקפות התמקדו בוונוס. נאנא שלטה בקהל שליטה מוחלטת, לא היה גבר שלא נכנע. החשק שהציתה, כמו חתולה מיוחמת, גרף את האולם כולו בסערת יצרים. כל ניע זעיר שלה עורר תשוקה, היא הציתה תאוות בשרים במחווה של אצבעה הקטנה. כל גב גברי נמתח כמיתר מרעיד תחת קשת בלתי־נראית שטיילה על שריריו. כל עורף נמתח והבהיק באגלים זעירים כמו מהבל נשימתה של אשה הנושפת מעליו. פוֹשֶׁרִי הבחין שתלמיד הפנימייה בשורה שלפניו רוטט בכיסאו מרוב התרגשות. הוא החל להתבונן סביבו בסקרנות. שפתיו של הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה היו חשוקות ופניו היו חיוורות. הסומק שהציף את פניו של סְטיינֶר השמן כמעט נשפך ממנו. לַבּוֹרדֶט התבונן דרך המונוקל שעל אחת מעיניו בהתפעלות של רוכב הבוחן סייחה מושלמת. דָאגִינֶה נראה צוהל עד קצות אוזניו שהאדימו. עלה בדעתו להעיף מבט לאחור, ומה שראה בתא הגדול של משפחת מוּפַָא הדהים אותו: מאחורי הרוזנת הרצינית והחיוורת עמד על רגליו הרוזן ופיו פעור בפניו שטופות האדמומית. מן הצללים שלצדו נצצו עיניו העייפות של המרקיז דֶה שׁוֹאָר בזוהר זרחני כעיני חתול. המחנק התגבר, החום עלה. אחרי שלוש שעות של הבל פה וריחות גוף כבר נדבק השיער לראשים המזיעים, וענן האבק הסמיך שמתחת לאור הנברשות הגדולות הלך והתעבה. האולם רחש תנועה ונאפף סחרחורת, מותש ונרגש ואחוז בתשוקות מגומגמות של כוכים אפלים בלילות חסרי־שינה. בבשר השַׁיִש הלבן והחשוף שלה שימרה נאנא את ניצחונה המלא על ההמון המעולף־למחצה. לקראת סיום המופע בהו בה אלף וחמש־מאות צופים אחוזי רטט עצבני. עוצמת מיניותה הבוטה הספיקה כדי למחוץ קהל עצום כזה כלאחר־יד.

המערכה התכנסה אל סיומה. כל אלי האולימפוס נזעקו לקול קריאות הניצחון של וולקן, ונעצרו, איש בתורו, מול צמד הנאהבים בקריאות "אוֹ" ו"אָה" של השתוממות ושמחה לאיד. יופיטר סיכם: "בני, לא נראה לי נבון שקראת לנו כדי לראות את זה". הדעה הכללית הלכה ונטתה לטובת ונוס. אפילו מקהלת המקורננים חזרה לאולימפוס בניצוחה של איריס, ועכשיו התחננה לפני אבי האלים לחדול מהחקירה. הרי אם הנשים נשארות בבית ולא יוצאות לבלות, הן עושות לגברים את המוות. עדיף לגברים להיות נבגדים אבל מרוצים! זה היה מוסר־ההשכל של ההצגה. ונוס הוכרזה חפה מכל אשם. וולקן קיבל צו הרחקה. מארס ודיאנה השלימו ביניהם. יופיטר, שרצה להשיג שלום־בית, שלח את הכובסת הקטנה שלו לככב באחד המזלות בשמיים. אל האהבה קופידון שוחרר מהצינוק שנכלא בו והתברר שכייר שם קדרות במקום לתרגל הטיות של הפועל "אהב". לסיום ירדה מקהלת המקורננים על ברכיה והשמיעה המנון הערצה לוונוס הגדולה, שחייכה אליהם מתוך עירומה המלכותי. המסך ירד בתרועה גדולה.

הצופים, שכבר עמדו על רגליהם, עשו את דרכם לעבר הדלתות. שמותיהם של המחברים הוכרזו לקול תשואות, שהמשיכו לעוד שני סבבים של קידות בתוך קריאות "בראבו" וצעקות "נאנא! נאנא!" ששלטו בכיפה.

עוד בטרם התרוקן האולם כבר ירדה עליו חשכה. אורות הבמה כובו, נברשת הגז הענקית עומעמה ויריעות בד אפור שהורדו מן התאים נפרשו על הקישוטים המוזהבים של מעקות היציעים. תרדמה כבדה ירדה בחטף על האולם שאך לפני רגע היה מלא חום ורעש ועכשיו נותרו בו רק ריחות האבק והטחב. הרוזנת מוּפַָא, זקופה ועטופה בפרוותיה, המתינה בפתח תאה עד שיתפזר הקהל והתבוננה באולם האפל. בחוץ התרוצצו הסדרניות עם ערמות הבגדים שהיה צריך להחזיר מהמלתחות. פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז מיהרו לדלת היציאה כדי להמתין שם לנשים, כמו שהבטיחו. באולם המבואה כבר עמדו גברים נוספים והמתינו לטורים האינסופיים שירדו בצפיפות איטית משני גרמי המדרגות. סְטיינֶר, ובעקבותיו מִינְיוֹ, היו בין היוצאים ראשונים. הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה יצא שלוב זרוע עם בלאנש דה סִיבְרִי. גָאגָא ובתה נראו לרגע אבודות, אך לַבּוֹרדֶט מיהר ומצא למענן כרכרה וסגר אחריהן באבירות את הדלת. את דָאגִינֶה לא ראו ביציאה. תלמיד הפנימייה, בלחיים בוערות, רץ לפסאז' פנורמה כדי לחכות ליד כניסת האמנים, אך מצא שם רק סורג סגור. סָאטָן, שחיכתה על המדרכה, ריפרפה עליו בחצאיתה, אך הוא סירב לה בגסות נואשת ונעלם בתוך ההמון ודמעות תשוקה ואין־אונים ממלאות את עיניו. אנשים יצאו למדרכה, הדליקו סיגרים והתרחקו בעודם מהמהמים: "בערב, כשוונוס יוצאת לטייל..." סָאטָן חזרה למקומה בקפה דה וַארְיֶטֶה, והמלצר אוגוסט הרשה לה לאכול קוביות סוכר שהשאירו לקוחות. גבר שמן שיצא מחומם מאוד מהתיאטרון לקח אותה אתו אל השדרה החשוכה שהשינה כבר אחזה בה.

מהיציעים עדיין זרם קהל מַטָה. לָה פָלוּאָז חיכה לקלאריס. פוֹשֶׁרִי חיכה ללוסי סטיוארט. היא הגיעה עם קרולין אֶקֶה ואמה, ושלושתן נעמדו בפינת אולם המבואה, צחקו ופיטפטו בקולי־קולות. בני־הזוג מוּפַָא והמרקיז עברו לידן, קפואים ומתנשאים. מתוך דלת קטנה הגיח בּוֹרְדֶנָאב וסחט מפוֹשֶׁרִי הבטחה לכתוב על ההצגה בעיתון. הוא נטף זיעה, ופניו, סמוקות כאילו חטף מכת שמש, הבהיקו מהצלחה.

"יש לך כאן משהו שירוץ לפחות מאתיים פעם", אמר לו לָה פָלוּאָז בנימוס. "כל פאריז תבוא לתיאטרון שלך עכשיו".

אבל בּוֹרְדֶנָאב הזעיף פנים. הוא החווה בסנטרו אל הקהל שגדש את אולם המבואה וכלל בעיקר גדודי גברים צחיחי־שפתיים, שמבטם בוער מרוב תשוקה שהציתה בהם נאנא, וקרא בגסות: "תגיד לַבית־זונות שלי. נודניקים, כולכם!"

אמיל זולא

אמיל זולא (1840 – 1902) היה סופר ופובליציסט צרפתי. זולא היה דמות בולטת בליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב - יחד עם פלובּר - לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות.

זולא עסק רבות בפרשת דרייפוס בלוחמנות ובאומץ, ופרסם את ה"אני מאשים!" המפורסם. בעקבות זאת זכה לביקורת רבה מצד הלאומנים. הוא נתבע לדין והורשע בהוצאת דיבה והורשע. הוא נאלץ לצאת לגלות באנגליה לשנה. בשובו לצרפת המשיך במאבקו הפוליטי ובספטמבר 1902 נמצא ללא רוח חיים בביתו. אויביו נחשדו כי גרמו ל"תאונה", אך לחקירה לא היו תוצאות חד-משמעיות. זולא הובא למנוחה בבית הקברות מונמרטאר וקהל עצום ליווה אותו.

סקירות וביקורות

אצל זולא, לעיתים קרובות הנשים היו חזקות מהגברים, אך הן עדיין היו כלואות במקום שהחברה ייעדה להן" דפנה לוי ישראל היום 13/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אצל זולא, לעיתים קרובות הנשים היו חזקות מהגברים, אך הן עדיין היו כלואות במקום שהחברה ייעדה להן" דפנה לוי ישראל היום 13/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
נאנא אמיל זולא

פרק ראשון

בשעה תשע בערב היה עדיין האולם המרכזי של תיאטרון הוַארְיֶטֶה שומם. ביציע ומתחתיו, באורן העמום של הנברשות, המתינו צופים בודדים, אבודים בין כורסאות הקטיפה האדומות. כתם אדום גדול סימן את מקומו של המסך בין הצללים, ושום קול לא עלה מן הבמה האפלה או מגומחות המוזיקאים הנטושות. רק גבוה למעלה, ביציע השלישי, נשמע שאון צוהל של פטפוטים ושל צחוקים. ראשים בקסקֶטים ובכובעים נשיים הציצו משם, ממש במרחק נגיעה מהקורות המוזהבות של התקרה העגולה, סמוך לציורי הנשים והילדים העירומים שריחפו בתאורת הגז על רקע שמיים ירקרקים. מפעם לפעם נכנסה לאולם סדרנית עם כרטיסי כניסה בידה והובילה למקומם בחשיבות רבה עוד אדון חנוט בחליפת ערב וגברת כחושה וכפופה מעט שסקרה את המקום במבט עייף.

שני גברים צעירים הגיעו למעבר בשורות הראשונות. הם נשארו לעמוד והביטו סביבם.

"מה אמרתי לך, אֶקטוֹר?" קרא המבוגר שבהם, בחור גבוה עם שפמפם שחור דקיק. "הגענו מוקדם מדי. יכולת לתת לי לגמור לעשן את הסיגר שלי בנחת".

אחת הסדרניות חלפה על פניהם.

"אוי, מר פוֹשֶׁרִי", אמרה בחיוך לגבוה, "ייקח לפחות עוד חצי שעה עד שיתחילו".

"אז למה כתוב במודעות שהמופע יתחיל בתשע?" התלונן אקטור. פניו הארוכות והרזות עטו ארשת נרגזת. "קלאריס משתתפת בהצגה והיא נשבעה לי הבוקר שיתחילו בתשע בדיוק".

הם השתתקו לרגע וסבו לאחור לראות מי כבר נמצא בתאים, אבל אלה היו חשוכים, וציפוי הקיר הירוק שלהם האפיל אותם אף יותר. בשורה שמתחת ליציע היתה החשכה מוחלטת, אבל באחד התאים שמעליו היה אפשר להבחין בגברת שמנה שעוּנה על מעקה הקטיפה. תאי הבמה מימין ומשמאל, בין העמודים הגבוהים והווילונות הכבדים עתירי הגדילים והשנצים, היו עדיין ריקים. אבק בהיר עלה מהלהבות הכבויות־למחצה בנברשת הקריסטל הענקית ומילא את החלל בלבן ובזהב עם נגיעות של ירוק.

"השגת תא בשביל לוסי?" שאל אקטור.

"כן", השיב חברו, "זה לא היה קל בכלל... ואין מה לדאוג שלוסי תגיע מוקדם מדי, זה לא הסגנון שלה!" הוא החניק פיהוק קל, ואחרי שתיקה קצרה המשיך: "אתה יש לך מזל. פעם ראשונה שאתה בא להצגת בכורה... וישר נפלת על 'ונוס הבלונדינית', שהולכת להיות ההצלחה הכי גדולה של העונה. מדברים על זה כבר שישה חודשים. משהו יוצא־דופן. בּוֹרְדֶנָאב הזה מקצוען אמיתי, הוא חיכה ותזמן את הבכורה במיוחד לקראת פתיחת התערוכה".1

אקטור הקשיב קשב רב. עכשיו הציג שאלה: "ונָאנָא, הכוכבת החדשה, זאת שמשחקת את ונוס, מכיר אותה?"

"אוי, עכשיו גם אתה מתחיל!" קרא פוֹשֶׁרִי והרים את ידיו בדרמטיות. "מהבוקר מטרטרים לי על נאנא. פגשתי יותר מעשרים אנשים, וכולם - נאנא פה נאנא שם! מה אני יודע?! את כל הבחורות בפאריז אני צריך להכיר? נאנא - זאת המצאה של בּוֹרְדֶנָאב. אז בטח יש בה משהו".

הוא נרגע לרגע, אבל הריקנות באולם והאורות הנמוכים, שהזכירו לו כנסייה עם לחשושים בלתי־פוסקים ודלתות נטרקות, הציקו לו. "די!" חתך. "משעמם כאן. בא לי לצאת. בוא נרד וננסה למצוא את בּוֹרְדֶנָאב. הוא כבר יספר לנו הכל".

למטה התקבץ קהל באולם המבואה מחופה השַׁיש של התיאטרון. דרך שלוש דלתות הסורגים שנפתחו היה אפשר לראות את החיים השוקקים שזרמו בבולווארים בערב הנעים הזה של חודש אפריל. מרכבות התגלגלו ועצרו, שוערים פתחו דלתות וסייעו לרדת, צופים זרמו בקבוצות קטנות שעמדו בתור לפני עמדות הסדרנים והמשיכו לגרם המדרגות הכפול, שהנשים השתהו עליו כמדגמנות את הופעתן הנאה. אור גז מסמא האיר את העירום האפור של קירות השיש האימפריאליים, שהזכירו העתק קרטון של מקדש עתיק. מודעות ענק התנוססו לאורכם בצהוב בוהק עם שמה של נאנא באותיות שחורות בולטות. כמה מהאדונים נעצרו והתעמקו במודעות, אחרים עמדו ושוחחו ביניהם והפריעו לבאים לעבור. סמוך לקופות ניצב אדם שמנמן, שפניו הגדולות היו גלוחות למשעי, וענה בחוסר־סבלנות לאנשים שניסו לשווא להשיג כרטיסים ברגע האחרון.

"הנה בּוֹרְדֶנָאב", אמר פוֹשֶׁרִי והתחיל לרדת במדרגות. אבל מנהל התיאטרון כבר הבחין בו.

"הי! יפה מצדך!" קרא אליו מרחוק. "לא סיכמנו שתעביר בשבילי משהו לחדשות? אז הבוקר אני פותח את ה'פיגארו' - ושום דבר!"

"תצטרך לחכות!" ענה לו פוֹשֶׁרִי. "אני רוצה קודם לראות את הנאנא הזאת שלך, לפני שאכתוב עליה משהו. וחוץ מזה, לא הבטחתי כלום".

כדי להתחמק מהוויכוח הוא הציג את בן־דודו, מר אקטור דה לָה פָלוּאָז, איש צעיר שבא להשלים את לימודיו בפאריז. המנהל אמד את הצעיר במבט מהיר, ואילו אקטור מצדו סקר את המנהל נרגש כולו. אז זה בּוֹרְדֶנָאב המפורסם, המומחה הגדול למופעי נשים, שמתנהג אליהן כמו מנהל בית־סוהר, האיש שמוחו תמיד קודח תרגיל שיווקי חדש. אומרים שאינו מפסיק לרגע לצעוק ולירוק ולחבוט בירכיים. ציניקן עם אופי של שוטר! אקטור חשב שכדאי להגיד לו משהו ממש נחמד.

"התיאטרון שלך..." פתח בקול מתנגן.

בּוֹרְדֶנָאב קטע אותו בגסות נינוחה של אדם המעדיף לקרוא לדברים בשמם.

"אתה מתכוון, הבית־זונות שלי".

פוֹשֶׁרִי הגיב בפרץ צחוק של הסכמה. לָה פָלוּאָז, שהמחמאה נתקעה בגרונו והיה אחוז הלם קל, ניסה להיראות כמי שיודע ליהנות מחילופי דברים כאלה. המנהל הסתובב בינתיים ללחוץ יד למבקר תיאטרון בכתב־עת רב־השפעה שעבר לידם, ועד ששב ונפנה אליהם, ניסה לָה פָלוּאָז להתעשת. הוא הרגיש שנתפס כבוּר כפרי ורצה להפגין בקיאות במתרחש.

"סיפרו לי שלנאנא יש קול נהדר", אמר בניסיון נואש להגיד משהו ראוי.

"נאנא? היא זייפנית איומה", הפטיר המנהל במשיכת כתפיים.

האיש הצעיר מיהר להוסיף:

"ובכלל, שהיא שחקנית מצוינת".

"מי אמר? היא לגמרי גולם. אין לה מושג איפה לשים את הידיים ומה לעשות ברגליים".

סומק קל עלה בפניו של לָה פָלוּאָז. הוא כבר לא הבין שום דבר אבל המשיך לקשקש:

"בעד שום הון שבעולם לא הייתי מוכן להפסיד את הבכורה הערב. אני יודע שהתיאטרון שלך..."

"תגיד הבית־זונות שלי!" חתך שוב בּוֹרְדֶנָאב בעיקשות צוננת של אדם המשוכנע בדרכו.

פוֹשֶׁרִי, שעקב בשלווה אחר הנשים שנכנסו לאולם, בא עתה לעזרת בן־דודו, שנותר פעור־פה והתקשה להחליט אם עליו לפרוץ בצחוק או להיעלב.

"תעשה טובה לבּוֹרְדֶנָאב ותקרא לתיאטרון שלו בית־זונות כמו שהוא מבקש, אם זה מה שבא לו... ואתה, יקירי, תפסיק להעמיד פנים. אם הנאנא שלך לא יודעת לשיר ולא יודעת לשחק, הלך עליך הערב. זאת דעתי הצנועה".

"הלך עלי? הלך עלי?" קרא המנהל בפנים סמוקות מהתלהבות. "ממתי אשה צריכה לדעת לשחק או לשיר? הא? איזה טמבל אתה, בחורצ'יק. נאנא היא משהו אחר, נו כן! משהו אחר ששם בכיס את כל השאר! אני גיליתי אותה בחוש הריח שלי, ואצלה יש מה להריח, או שהאף שלי נדפק לגמרי. אתם תראו, תיכף תראו, היא רק תעלה לבמה ואולם שלם יישאר עם הלשון בחוץ".

הוא הניף את ידיו השמנמנות בהתלהבות, ואחרי שנרגע, הנמיך את קולו כממתיק סוד עם עצמו:

"כן, היא תגיע רחוק, זאת! בחיי! כן, רחוק מאוד! העור שלה! איזה עור יש לה!"

פוֹשֶׁרִי המטיר עליו שאלות, והוא נעתר למסור פרטים נוספים והשתמש בביטויים גסים שלא נעמו לאקטור דה לָה פָלוּאָז. זה היה ככה, הוא פגש את נאנא והחליט שאפשר לעשות איתה משהו רציני. בדיוק חיפש מישהי שתתאים לתפקיד ונוס. אבל הוא, לא מתאים לו להשאיר אשה לעצמו הרבה זמן; עדיף לנצל את היתרונות שלה לטובת הכלל. זה לא עבר חלק, כי במוסד כמו שלו, כשמגיעה בחורה ברמה כזאת, האש תיכף מתלקחת. הכוכבת הנוכחית, רוז מִינְיוֹ - שחקנית מצוינת וזמרת טובה מאוד - קלטה מיד שיש כאן מתחרה פוטנציאלית, השתוללה מזעם ואיימה לעזוב. איזו מהומת אלוהים התעוררה - וכל זה רק סביב המודעה! - עד שבסוף החליט לכתוב את השמות של שתי הכוכבות בדיוק באותו גודל, זה לא צריך להפריע. כל שאר הבחורות לא מדאיגות אותו. שחקניות קטנות כמו סימון או קלאריס, אם לא מוצא חן בעיניהן - תמיד אפשר לבעוט להן בישבן. אחרת אי־אפשר לנהל עסק. אפשר תמיד למכור אותן, הוא יודע בדיוק מה הערך שלהן, כלבות.

"הנה, תראו!" לרגע עצר את שטף דיבורו. "הנה מִינְיוֹ בעלה, עם סְטיינֶר. הם תמיד ביחד. אתם יודעים שרוז כבר נמאסה על סְטיינֶר, אז בעלה לא עוזב אותו, הוא פוחד שסְטיינֶר יברח לו".

הסוללה של תאורת הגז מעל חזית הכניסה לתיאטרון הציפה את המדרכה הסמוכה באור מסנוור. בין שני עצים קטנים ירוקי־צמרת היה לוח שאת מודעות הענק שעליו היה אפשר לקרוא גם מרחוק, כמו באור יום. משם והלאה ניקבו את חשכת הבולוואר רק פנסים קטנים, ובכל־זאת ניכרה שם תנועת המון ערה. רבים מהגברים שהגיעו לתיאטרון העדיפו להמתין בחוץ ולעשן סיגר אחרון לפני ההופעה, וניצבו שם באור הסוללה הבוהק ששיווה לפניהם חיוורון חולני והטיל את צלליהם השחורים הקצרים על רצפת האספלט. מִינְיוֹ, בריון גבה־קומה ורחב דְמוי הרקולס רבוע־ראש, פילס דרך בין החבורות שלוב זרוע עם הבנקאי סְטיינֶר, שנשרך אחריו, איש קטן־קומה עם כרס בולטת, שזקן מאפיר צמח סביב פניו העגולות.

"נו טוב", אמר בּוֹרְדֶנָאב לבנקאי, "אתה כבר פגשת אותה אתמול, במשרד שלי".

"אה, זאת היתה היא!" קרא סְטיינֶר. "בדיוק שאלתי את עצמי. היא נכנסה כשאני יצאתי, לא הספקתי לפגוש אותה ממש".

מִינְיוֹ הקשיב בעיניים מצומצמות, וסובב בעצבנות על אצבעו טבעת עם יהלום גדול. הוא הבין שמדובר בנאנא. אבל כשבּוֹרְדֶנָאב החל לתאר את בת חסותו באופן שהצית אש בעיני הבנקאי, הוא החליט להתערב.

"עזוב את זה, יקירי, עוד זנזונת! הקהל כבר יעמיד אותה במקום. סְטיינֶר, חביבי, אתה יודע שאשתי מחכה לך בחדר־ההלבשה שלה".

הוא ניסה למשוך אותו משם, אבל סְטיינֶר סירב להיפרד מבּוֹרְדֶנָאב. לפניהם כבר התפתל תור שהלך וגדל מול הסדרנים בכניסה. קולות המשוחחים גברו, והשם נאנא חזר ועלה כצלצול עליז בן שתי הברות מלאות חיים. הגברים שנעמדו מול המודעות הגדולות קראו אותו בקול רם; אחרים, שרק עברו שם, שאלו לְמה הוא קשור; הנשים, בחיוכים מודאגים משהו, חזרו עליו בקול שקט ומופתע. אף־אחד לא הכיר את נאנא. מאיפה היא נפלה, הנאנא הזאת? שמועות הסתובבו, רכילות מבדחת נלחשה מפה לאוזן. היה משהו מלטף בשם הזה, שם קטנטן שנעים לגלגל בפה, והנה הוא כבר שגור היטב. רק תבטא אותו - וכבר הקהל מדושן בקורת־רוח ילדותית. קדחת של סקרנות ריגשה את כולם, זאת הסקרנות הפריזאית המתפרצת כמו חום גבוה פתאומי. רוצים לראות את נאנא. הדוחק גבר, וכבר נקרעו שולי שמלתה של גברת אחת, ואדון אחד איבד את מגבעתו.

"די, אין לי מה להגיד לכם!" צעק בּוֹרְדֶנָאב ונחלץ מחבורת גברים שצרה עליו והמטירה עליו שאלות. "תיכף תראו בעצמכם... אני עף מפה, יש לי עוד מה לעשות".

הוא נעלם, מרוצה עד הגג מההתרגשות שהצליח לעורר בקהל שלו. מִינְיוֹ משך בכתפיו ושב והזכיר לסְטיינֶר שרוז מחכה לו כדי להראות לו את התלבושת שלה למערכה הראשונה.

"תראה, לוסי שם, היא יורדת ממרכבה", אמר לָה פָלוּאָז לפוֹשֶׁרִי.

זאת באמת היתה לוסי סטיוארט, אשה קטנה כעורה למדי כבת ארבעים, כחושת פנים, ארוכת צוואר ועבת שפתיים, אך חיננית ומלאת חיים ועם קסם אישי עצום. היא הביאה איתה את קרולין אֶקֶה ואמה. קרולין התברכה ביופי קריר, ואמה שידרה חשיבות רבה בגוף די נפוח.

"אתה בא איתנו, שמרתי לך מקום בתא", אמרה לוסי לפוֹשֶׁרִי.

"מה פתאום! לא רואים מספיק טוב!" הוא ענה. "יש לי מקום באולם, אני מעדיף לשבת בשורות הראשונות".

התשובה הזאת הרגיזה אותה. האם הוא חושש להיראות בחברתה? ומיד נרגעה והחליפה נושא.

"למה לא סיפרת לי שאתה מכיר את נאנא?"

"נאנא? בחיים לא ראיתי אותה".

"באמת?! נשבעו לי ששכבת איתה".

אבל מִינְיוֹ, שעמד שם, הניח אצבע על שפתיו וסימן להם לשתוק. לשאלתה של לוסי הצביע על בחור שעבר שם, ולחש:

"זה המאהב האישי של נאנא".

כולם התבוננו בצעיר. הוא נראה חביב. פוֹשֶׁרִי הכיר אותו. זה היה דָאגִינֶה. בחור שכבר ביזבז שלוש־מאות אלף פרנק על נשים, ועכשיו ניסה להתעשר ממסחר בבורסה כדי שיהיה לו כסף לקנות להן עוד זרי פרחים ולהזמין אותן לעוד מסעדות. לוסי חשבה שיש לו עיניים יפות.

"הנה בלאנש!" קראה. "היא זאת שסיפרה לי ששכבת עם נאנא".

בלאנש דה סִיבְרִי, בלונדינית צעירה, שמנמנה ומאופרת בכבדות, הגיעה בחברתו של גבר כחוש, הדור ונשוא פנים.

"הרוזן קְסאווייר דה וַאנְדֶבְרֶה", לחש פוֹשֶׁרִי באוזנו של דה לָה פָלוּאָז.

הרוזן לחץ את ידו של העיתונאי, ואילו לוסי ובלאנש התווכחו בקול וחסמו את המעבר בחצאיות עתירות השכבות שלהן, זאת כחולה וזאת ורודה. שמה של נאנא חזר ועלה בציוציהן הנרגזים, עד שכל הסובבים נעמדו להקשיב. הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה אחז בזרועה של בלאנש והוביל אותה משם, אך שמה של נאנא המשיך להצטלצל מארבע הפינות של אולם הכניסה בקולות רמים עוד יותר ובתשוקה שהתעצמה עם ההמתנה. למה לא מתחילים כבר? הגברים שלפו שעוני כיס, המאחרים זינקו מן הכרכרות עוד לפני שאלה עצרו, קבוצות המשוחחים ניתקו מהמדרכה, והמטיילים שנותרו בחוץ השתהו באזור המתרוקן בחזית התיאטרון ושרבבו ראשים לראות מה מתרחש בפנים. נער שעבר שם ושרק לעצמו שתל את עצמו מול המודעה הגדולה שעל הדלת והכריז בקריאת שיכורים: "אוהו! נאנא!" כשהתנודד משם בגרירת קבקבים עלה פֶּרֶץ צחוק מכל עבר. האדונים מסביב חזרו על הקריאה, "נאנא, אוהו! נאנא!" הצפיפות גברה. מריבה פרצה, והיה צריך להרגיע את הניצים. השאון גבר, זמזום אחיד של קולות שכולם תבעו את נאנא, התלהמות מן הסוג שהופך את האספסוף לעדר פרוע.

ברקע המהומה החל להישמע קול צלצול הפעמון המודיע על תחילת ההצגה. רחש עלה עד השדרה: "הם צילצלו, הם צילצלו". עכשיו ניסו כולם להידחק פנימה, והסדרנים בקושי השתלטו על המצב. מִינְיוֹ, שנראה מוטרד, דבק בסְטיינֶר, שכלל לא טרח ללכת לחזות בתלבושת של רוז. לָה פָלוּאָז זינק ממקומו כבר בצלצול הראשון ומשך אחריו את פוֹשֶׁרִי מחשש שיחמיץ את הפתיחה. ההתלהבות ההמונית הזאת הרגיזה את לוסי סטיוארט. כל האנשים המכובדים האלה שדוחפים נשים! היא נשארה מאחור עם קרולין אֶקֶה ואמה. אולם המבואה התרוקן. ההמולה נותרה בשדרה הסואנת.

"אפשר לחשוב שהמחזות שלהם תמיד כאלה מוצלחים!" רטנה לוסי ועלתה במדרגות.

למטה, בשורות הראשונות, עמדו פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז לצד מקומותיהם והתבוננו סביב. עכשיו היה האולם מוצף באור יקרות. שלהבות גז עזות, צהובות וּורודות, בערו בנברשת הקריסטל הענקית, ואורן שטף את חלל התיאטרון כמטר זוהר מן הטפחות עד למסד. ריפודי הקטיפה הארגמניים של המושבים נצצו כאילו ציפו אותם בלַכָּה. בוהק עיטורי הזהב על הקירות רוכך מעט ברקע הירקרק־חיוור שהקיף אותם ואת הציורים הצעקניים שעל התקרה. בקדמת הבמה בערה סוללת תאורה שהגיהה את המסך עתיר הקפלים בעושר גוונים סגולים, שהעלה בדמיון ארמון מהאגדות, בניגוד בוטה לעליבות שזעקה מציפוי הטיח הסדוק של קירות המסגרת המוזהבים. התחיל להיות חם. בגומחת התזמורת התעסקו הנגנים בכוונון הכלים. צלילי הקולנים, המיית החלילים, תרועות הקרנות ורטט מיתרי הכינורות נבללו לקקופוניה שהתמזגה ברעש הגובר. הנכנסים לאולם לא חדלו לפטפט, לדחוף ולהידחק כדי לפלס דרך אל מושביהם המסומנים. הדוחק בחוץ היה כה גדול, עד שהדלתות בקושי עמדו בלחץ של הסתערות ההמון הבלתי־נלאה. אנשים נופפו בידיהם, אריגים התקמטו במצעד הצפוף של שמלות, תסרוקות, חליפות ומעילי־ערב שחורים. שורות הכיסאות המרופדים התמלאו, ופה־ושם בלטו שמלת נשף זוהרת במיוחד, ראש עם פרופיל מושלם נטוי מטה, פקעת שיער אסופה היטב שזהר בה תכשיט יקר. כתף חשופה, לבנה כמשי, נשקפה מאחד התאים. נשים אחרות סקרו את ההמון מלמעלה במבטים איטיים והשיבו על עצמן רוח קלה במניפות, בעוד אדונים צעירים, במקטורנים לא רכוסים עם פרחי גרדיניה בדש, המשיכו לעמוד ליד המושבים הקדמיים והצמידו לעיניהם משקפות באצבעות עטויות כפפות.

שני הדודנים תרו אחר מכרים. מִינְיוֹ וסְטיינֶר ישבו יחד בתא זעיר ומרפקיהם שעונים זה לצד זה על מעקה הקטיפה. בלאנש דה סִיבְרִי ישבה לבדה באחד מתאי הבמה הגדולים. לָה פָלוּאָז בחן בעניין את דָאגִינֶה, שישב שתי שורות לפניו. לצדו ישב עלם צעיר, בן שבע־עשרה לכל היותר, שנראה כתלמיד שברח מפנימיית כמרים. עיניו הגדולות היפות היו פעורות בהשתאות ושיוו לו מראה מלאכי, שגרם לפוֹשֶׁרִי לחייך.

"מי הגברת הזאת ביציע?" שאל לפתע לָה פָלוּאָז. "זאת שיושבת ליד הבחורה הצעירה שלבושה בכחול", הוא אמר והצביע על אשה גדולה, שנראתה חנוקה במחוך הדוק, בלונדינית־לשעבר ששערה הלבין ונצבע בצהוב. פניה הנפוחות היו סמוקות מאיפור ומוקפות בגשם של תלתלים ילדותיים זעירים.

"זאת גָאגָא", ענה פוֹשֶׁרִי בקצרה.

ומאחר שבן־דודו ענה לו במבט שואל, הוסיף:

"לא שמעת על גָאגָא? היא חגגה בשנים הראשונות למלכותו של לואי־פיליפ, עכשיו היא גוררת איתה לכל מקום את הבת שלה".

לָה פָלוּאָז לא גילה כל עניין בנערה הצעירה. הוא התרשם עמוקות מהופעתה של גָאגָא, ומעתה לא חדל לעקוב אחריה במבטו; בעיניו היא עדיין היתה אשה מושכת מאוד, אך הוא לא העז לומר זאת בקול רם.

מנצח התזמורת כבר הרים את שרביטו, והנגנים השמיעו את הצלילים הראשונים של הפתיחה. הקהל עדיין זרם פנימה, והרעש והמהומה גברו מרגע לרגע. היה שם הקהל הקבוע של הצגות בכורה, ורבים פגשו מכרים והחליפו מחוות ברכה של מנודי ראשים וחיוכים. חלקם לא טרחו אפילו להסיר את כובעיהם או להנמיך את קולותיהם. פאריז כולה היתה שם. פאריז של המלה הכתובה, הממון והתענוגות. הרבה מאוד עיתונאים, כמה סופרים, ברוֹקֶרים מהבורסה, יותר נערות זוהר מנשים מהוגנות; קהל מגוון מאוד, שהתערבבו בו כל הסוגים, בעלי כישרונות ומעלות עם מי שהתרגלו להתפנק בכל המידות הרעות, יגעים ומלוהטים כאחד. פוֹשֶׁרִי הצביע למען בן־דודו, שהציף אותו בשאלות, על התאים המיוחדים לאנשי העיתונים והמועדונים המקצועיים השונים, והראה לו היכן יושבים מבקרי התיאטרון החשובים: אחד רזה, מיובש למראה, בעל שפתיים דקות ומרושעות, השני שמן עם פרצוף של ילד טוב, שראשו היה רכון לעבר בחורה תמימה־למראה, ומבטו האבהי והאוהב היה שלוח לעברה.2

הוא השתתק לרגע כי שם לב שבן־דודו מברך בשלום צופים שישבו בתא מולם. זה הפתיע אותו.

"מה, אתה מכיר את הרוזן מוּפַָא דֶה בֶּוִיל?"

"כן, מזמן", ענה אקטור. "למשפחת מוּפַָא היה בית לידנו. הייתי מבקר שם הרבה... ליד הרוזן יושבים שם אשתו והחותן שלו, המרקיז דֶה שׁוֹאָר".

מרוצה מהשתאותו של בן־דודו החל למסור בגאווה פרטים נוספים: המרקיז הוא חבר במועצת המדינה; הרוזן קיבל זה עתה מינוי בכיר בחצרה של הקיסרית. פוֹשֶׁרִי, שקירב את משקפתו לעיניו, התבונן ברוזנת, אשה עגלגלה בעלת שיער חום כהה, עור לבן ועיניים שחורות יפות.

"תציג אותי בהפסקה", אמר לבסוף. "כבר פגשתי את הרוזן, אבל הייתי מאוד רוצה להיות מוזמן לערבי יום שלישי אצלם".

"די, שקט כבר!" צעקו ברוגז מהיציעים העליונים. הפתיחה התזמורתית כבר היתה בעיצומה, אבל המאחרים עדיין זרמו פנימה ואילצו שורות שלמות של היושבים באולם לקום כדי לאפשר להם לתפוס את מקומותיהם. דלתות תאים נטרקו ברעש, וקולות ויכוח רמים עלו מהמסדרונות. רחש השיחות, כמו ציוצי דרורים פטפטניים בדקות שלפני שקיעת השמש, לא חדל לרגע. זה היה בלגן שלם של ראשים וזרועות שנעו ונדחקו, אלה מחפשים את מושביהם ואחרים נותרו לעמוד סתם, כדי להמשיך לסקור את האולם במבט אחרון. צעקות "שבו! שבו כבר!" נזעמות עלו מהקצוות החשוכים של האולם. ההתרגשות גאתה. סוף־סוף הולכים לראות את הנאנא המפורסמת הזאת, שכל פאריז מדברת עליה כבר יותר משבוע!

בהדרגה השתתקו הקולות, המשוחחים עברו ללחישות, ורק מפעם לפעם הרים מישהו את קולו. ואז פרצה התזמורת לתוך המלמול העמום הגוֹוע בצלילים קטנים ועליזים, ואלס שובב בקצב ממזרי. בקהל המדושן מנַחַת כבר עלו חיוכים, וחבורת מוחאי הכפיים בשכר, שבקדמת האולם, מיהרה לפרוץ בתשואות רמות. המסך עלה.

"הי, תראה!" אמר לָה פָלוּאָז, שלא חדל לקשקש, "יש שם אדון אחד עם לוסי".

הוא הצביע על אחד התאים המרווחים בצד ימין, שקרולין ולוסי ישבו בו בשורה הראשונה. מאחור היה אפשר להבחין בדמותה הנכבדה של אִמהּ של קרולין, ולצידה בחור גבוה בעל רעמת שיער בהיר, לבוש ללא דופי.

"תראה תראה", חזר לָה פָלוּאָז, "יש גבר בתא שלהן".

פוֹשֶׁרִי הפנה את המשקפת שלו אל התא, ומיד הסתובב בחזרה אל הבמה.

"אה, זה לַבּוֹרדֶט", הפטיר כלאחר־יד, כאילו צריך להיות ברור לכל העולם שנוכחותו של האדון הזה היא חסרת כל משמעות.

מאחור קראו שוב "שקט!" והם נאלצו להשתתק. דממה השתררה באולם, משטח אחיד של ראשים זקופים וקשובים, שנפרש מהשורה הראשונה ועד אחרון היציעים. המערכה הראשונה של "ונוס הבלונדינית" התרחשה באולימפוס מקרטון. עמודי התמיכה היו פסלי עירום, וכס המלכות של יופיטר התנוסס מימין. איריס3 וגָנימֶד4 הובילו מקהלה שמימית של משרתים ומשרתות, שארגנו את הכיסאות לקראת מועצת האלים. גם הפעם עלו מחיאות הכפיים רק ממושבי השכירים של התיאטרון. הקהל נותר אדיש וחסר־סבלנות, חוץ מלָה פָלוּאָז, שמחא כפיים בעוז לכבוד קלאריס בֶּזְנוּס, אחת השחקניות הקטנות של בּוֹרְדֶנָאב, ששיחקה בתפקיד איריס. צעיף גדול בשבעה צבעי הקשת היה כרוך למותניה מעל שמלה בצבע תכלת.

"אתה יודע שהיא היתה חייבת להוריד את הבגד התחתון שלה כדי ללבוש את זה", אמר לפוֹשֶׁרִי בלחש רם. "ניסינו את זה בבוקר... הוא הציץ מבתי־השחי ומהגב".

רחש קל חלף באולם. רוז מִינְיוֹ עמדה לעלות לבמה בדמות דיאנה.5 היא לא ממש התאימה לתפקיד, כי היתה דקה מדי וכהה מדי, אבל היתה שובת לב בכיעורה כפרחח פריזאי מקסים, בעצם פרודיה על דמותה של האלה. היא נכנסה תוך שהיא מתלוננת ומייבבת בטיפשות תהומית על מארס העסוק ברדיפה אחרי ונוס, וזימרה במין ביישנות גדושת רמיזות גסות ביותר, והקהל התחמם מעט בתגובה. בעלה וסְטיינֶר, שישבו זה לצד זה, הריעו בשאגות התפעלות. עכשיו גברה ההתלהבות באולם כולו עם כניסתו של פְּרוּליֶר, השחקן אהוב הקהל, שגילם את מארס כגנרל מגוחך מהפרוורים, חבוש עתרת נוצות גדולה וחרבו הענקית נגררת מאחוריו בנדן שהגיע עד כתפו. כבר נמאס מדיאנה שתמיד מקטרת, התלונן, ודיאנה מצידה נשבעה לעקוב אחריו ולהתנקם בו. הדואט הסתיים בטונים גבוהים של שירת יודל צווחנית ומצחיקה. פְּרוּליֶר היטיב לסלסל כחתול בר נרגז. הוא הקרין זחיחות האופיינית לשחקנים צעירים שכוכבם דרך, וגילגל את עיניו ביהירות שהניבה קולות צחוק רמים מהנשים שישבו בתאים.

הקהל חזר להגיב בקרירות בסצנות הבאות, שהיו משעממות למדי. בּוֹסְק הזקן, בתפקיד יופיטר סנילי, שראשו נושא בקושי את כתרו הענק, סחט לא יותר מחיוך כשניהל ריב קולני עם יונו בגלל הטבחית. שורת האלים, שכללה את נפטון, פלוטו, מינרווה ועוד אחרים, רק עצבנה. הסבלנות הלכה ואזלה, הלחש והמרמור גברו, והצופים מצאו עניין רב יותר במתרחש בקרב הקהל. לוסי ולַבּוֹרדֶט צחקו ממשהו. הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה מתח את צווארו מאחורי כתפיה הרחבות של בלאנש; מזווית עינו בחן פוֹשֶׁרִי את משפחת מוּפַָא. הרוזן, חמור סבר, הקרין חוסר־הבנה למתרחש על הבמה. הרוזנת חייכה בארשת מעורפלת ומבטה אבוד כבתוך חלום. בתוך כל השיממון הזה פרצו לפתע מחיאות הכפיים של קבוצת השכירים במקצב קבוע שהזכיר כיתת יורים. כולם חזרו לצפות בבמה. האם סוף־סוף מגיעה נאנא? הנאנא הזאת נותנת לכולם לחכות.

זאת היתה משלחת של בני תמותה, בהדרכת איריס וגנימד. כולם בורגנים מהוגנים, בעלים נבגדים שבאו להתלונן בפני אדון האלים נגד ונוס, שהציתה אש תשוקה מוגזמת בנשיהם. שירתם החדגונית והאווילית נקטעה בשתיקות רבות־משמעות ששיעשעו את הקהל עד מאוד. "הי! זאת המקהלה של בעלי הקרניים, מקהלת המקורננים!" קרא מישהו, וכולם חזרו על הקריאה ודרשו הדרן. חברי המקהלה אכן נראו מגוחכים, כמתבקש בתפקידם, בייחוד אחד מהם, שמן עם פרצוף־ירח גדול. עתה פרץ לבמה ווּלקן, אל הנפחים והאש, זועם ומחפש את אשתו שנעלמה זה שלושה ימים. המקהלה חזרה על שירת המקורננים, והפעם הופנתה השירה אל ווּלקן, האל של כל המקורננים באשר הם. גילם אותו פוֹנְטָאן, קומיקאי מושחז רב־כישרון, שהתרוצץ על הבמה בצליעה מוגזמת ובתלבושת של נפח כפרי, לראשו פאה ארגמנית כאש, וזרועותיו החשופות מקועקעות בלבבות ובחצים. "אוי, איזה מכוער!" פלטה אשה אחת בקול צייצני רם, והקהל רעם בצחוק ובתשואות.

הסצנה הבאה התמשכה בעצלתיים. יופיטר כינס באריכות את מועצת האלים כדי לדון בתלונת הבעלים הנבגדים. ונאנא עדיין לא הופיעה! שומרים את נאנא עד שיֵרד המסך על המערכה הזאת? ההמתנה הארוכה מדי הרגיזה את הקהל, והלחש הנרגן חזר ונשמע היטב.

"זה הולך ממש רע", אמר מִינְיוֹ לסְטיינֶר. "הביקורת תשחט אותם, עוד תראה!"

ברגע זה ממש נפתחו העננים שברקע, סוף־סוף הופיעה ונוס. נאנא, ענקית ואיתנה למראה, הרבה מעבר לשמונה־עשרה שנותיה, ניצבה בטוניקה לבנה, כיאה לאלה, ושערה הזהוב־אדמדם פרוע על כתפיה. היא ירדה בשלווה לקדמת הבמה, חייכה לקהל ופצחה בשיר:

"בערב, כשוונוס יוצאת לטייל..."

כבר בחרוז השני הוחלפו מבטים באולם. זאת בדיחה או מה? הלצה פרטית של בּוֹרְדֶנָאב? מעולם לא נשמע על הבמה הזאת קול זייפני כל־כך, ולא נראה משחק חסר־כישרון כל־כך. המנהל אמר את האמת: היא שרה כמו ברז חורק במזרקה, היא בכלל לא יודעת לעמוד על במה, היא מנופפת את זרועותיה וכל גופה מתנועע מצד לצד בחוסר־חן גולמני. אוי! אוי! מהמושבים הזולים עלו קריאות ותחילתן של שריקות, ומאחד המושבים הקדמיים ניתז קול צעיר בהתלהבות תרנגולית:

"מדהימה!"

כל המבטים הופנו אליו. זה היה הילדון, המלאך הבלונדיני הקטן שנראה כאילו ברח מפנימייה. עיניו היפות האירו ופניו הביעו הערצה גמורה למופע של נאנא. כששם לב שכולם מסתובבים להסתכל בו, הבין שדיבר בקול רם מדי ופניו האדימו מאוד. דָאגִינֶה, שישב לצדו, חייך אליו באהדה, והקהל צחק כאילו פורַק מנשקו. שוב לא רצה איש לשרוק בוז, ועוד אדונים צעירים בכפפות לבנות, שחמוקיה של נאנא הלהיבו גם אותם, חזרו אחריו בהתלהבות:

"צודק! היא משהו! בראבו!"

נאנא, ששמה לב לצחוק שעלה בקהל, הצטרפה בפרץ צחוק משלה. העליצות גברה כפליים. היא היתה משעשעת מאוד, הבחורה היפה הזאת. כשצחקה הסתמנה גומת חן חמודה בסנטרה. בכלל לא הפריע לה שהפסיקו אותה. היא השתלבה להפליא במצב־רוחו של הקהל, והמתינה רגע, כמסכימה לגמרי בקריצת עין שאין לה אפילו גרם אחד של כישרון - אבל זה בכלל לא חשוב, כי יש לה משהו אחר לגמרי. עתה סימנה למנצח התזמורת כאומרת, "אוקיי, חבר, ממשיכים", והחלה לשיר את הבית השני:

"בחצות הלילה, זוהי ונוס שעוברת..."

זה היה בדיוק אותו קול סדוק וחסר־חן, אבל עכשיו הוא כבר ליטף את הקהל כדגדוג נעים וחילץ ממנו נהמות קטנות של שביעות־רצון. הצחוק המתמשך של נאנא האיר את פיה האדום הקטן וזרח מתוך עיניה הגדולות, הכחולות־בהירות. חרוזי השיר היו נועזים ורבי־משמעות, וכשהשמיעה אותם רטטו נחירי אפה הנחמד וסומק קל עלה בלחייה. היא המשיכה להתנועע מצד לצד, נראה שזה כל מה שהיא מסוגלת לעשות. אבל עכשיו כבר לא חשב איש שהיא גולמנית ונטולת חן, להיפך, וכל הגברים באולם נצמדו למשקפות. לבסוף הגיעה לפזמון, ואז נשבר קולה לגמרי. היא הבינה שלא תוכל להשלים את הזמרה, ומבלי להתבלבל הניעה את ירכיה באופן שהדגיש את יפי גופה העגלגל מתחת לטוניקה הדקיקה, החוותה קידה שחשפה את חזה המלא, ופשטה את זרועותיה קדימה. הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. היא מיהרה להסתובב והפנתה לקהל את עורפה הנאה, ששערה גלש עליו כמו פרווה אדמונית של חיית פרא, והתשואות הפכו מחרישות־אוזניים.

סוף המערכה היה רגוע יותר. וולקן ניסה לסטור לוונוס. האלים ניהלו דיון והחליטו שיש לנהל חקירה על־פני האדמה, לפני שמקבלים את טענות הבעלים המרומים. דיאנה, שקלטה בינתיים חילופי דברים מלאי חמדה בין ונוס למארס, נשבעה שלא תסיר מהם את מבטה במהלך כל המסע. היתה גם סצנה עם אל האהבה קופידון, בגילומה של ילדה כבת שתים־עשרה. על כל השאלות ענה קופידון, "כן, אמא... לא, אמא..." בטון בכייני, עם אצבעותיו תקועות באפו. יופיטר, בחומרה של מורה המעניש תלמיד, נעל את קופידון בחדרון אפל והטיל עליו להטות עשרים פעם את הפועל "אני אוהב". הפינאלה של המערכה הראשונה, תרועת מקהלה וחצוצרות בליווי תזמורתי מצוין, היה מוצלח, אבל ברגע שירד המסך, נכשלו מוחאי הכפיים השכירים במאמציהם לגרור את הקהל לבקשת הדרן. כולם קמו ממקומותיהם והחלו לנהור לעבר דלתות היציאה. תוך כדי הדחיקות והדחיפות כבר הוחלפו רשמים ראשונים בין שורות הכיסאות המרופדים. המלים שחזרו על עצמן היו:

"מטומטם לגמרי".

מבקר תיאטרון אחד טען שהיה צריך פשוט לחתוך ולקצר את ההצגה הזאת. אבל האמת היא שאיש לא התעניין במחזה, כולם דיברו על נאנא. פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז, שיצאו למבואה, הבחינו שוב בסְטיינֶר ובמִינְיוֹ. כולם נדחקו במסדרון המחניק, שהזכיר מנהרה במכרה, עם האבק סביב מנורות הגז החלשות שקובעו קרוב לתקרה. רעש רם עלה מנעלי העץ של הצופים, שירדו במדרגות מהיציעים הזולים. נהר החליפות השחורות כמעט הפיל עובדת של התיאטרון, שעשתה ככל יכולתה כדי לגונן על כיסא שעליו ערֵמה של מעילים וגלימות של יושבי התאים. הארבעה נעצרו לרגע ליד גרם המדרגות הימני, מתחת למעקה.

"תשמע, אני בטוח מכיר אותה!" קרא סְטיינֶר ברגע שהגיע לפוֹשֶׁרִי. "זוכר שראיתי אותה באיזה מקום... בקזינו, אני חושב. היו צריכים לסחוב אותה משם, היא היתה שיכורה לגמרי".

"גם אני שואל את עצמי", אמר העיתונאי. "בדיוק כמוך, יש לי הרגשה שכבר ראיתי אותה באיזה מקום..." הוא הנמיך את קולו לצחוק חרישי. "אולי אצל לה טְרִיקוֹן..."

מִינְיוֹ נראה הרוס. "גועל נפש! במקום כזה מלוכלך!" קרא. "לא ייאמן שהקהל מוכן להתלהב מזנזונת כזאת. עוד מעט לא יהיו בכלל נשים הגונות בתיאטרון... בסוף אני אצטרך לאסור על רוז להמשיך לשחק!"

פוֹשֶׁרִי לא הצליח להסתיר את חיוכו. מעל הלמות הצעדים הכבדים עלה קולו העמוק של גבר נמוך קומה בכובע קסקט: "או לה־לה, היא מלאה בכל המקומות הנכונים! יש מה לתפוס!"

בהמשך המסדרון התווכחו בלהט שני גברים צעירים הדורים בתסרוקות תלתלים מטופחות ובצווארונים זקופים מבהיקים. אחד מהם חזר ואמר: "דוחָה! דוחָה!" בלי להסביר למה התכוון, והשני השיב לו במלה אחת: "מהממת! מהממת!" וגם הוא לא טרח לבסס את הטיעון שלו.

בעיני לָה פָלוּאָז היא היתה נהדרת; הוא הסתכן בכל־זאת ואמר שרצוי שיעבדו איתה קצת על פיתוח קול. סְטיינֶר, שבקושי הקשיב, התעורר לפתע מהרהור עמוק. צריך לחכות, בכל אופן. נראה מה יהיה בהמשך. הקהל נראֶה חיובי, אבל אי־אפשר לדעת לאן זה יתפתח. מִינְיוֹ היה מוכן להישבע שאין סיכוי שההצגה תגיע לסיומה, כי הקהל יברח עוד מעט, וכשפוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז עלו לפואייה הוא אחז בזרועו של סְטיינֶר, נשען על כתפו ולחש באוזנו: "חביבי, התלבושת של אשתי במערכה השנייה זה... מטורף!"

בפואייה של הקומה העליונה הפיצו שלוש נברשות קריסטל גדולות אור בוהק. מול דלתות הזכוכית הפתוחות לרווחה היססו בני־הדודים למראה ים הראשים שנע במערבולת מתמשכת בשני כיוונים מנוגדים מקצה האולם ועד סופו. אבל הם נכנסו לשם בכל־זאת. חמש או שש קבוצות גברים היו מחופרות במקומן מבלי להיסחף בזרם, וניהלו שיחות קולניות תוך כדי נפנוף נלהב בזרועותיהם. האחרים חגו בלי־הרף בנקישות עקבים רמות על רצפת השעווה. משמאל ומימין בין עמודי השיש, על ספסלי הקטיפה האדומה, ישבו נשים והתבוננו בנחילי העוברים והשבים במבטים עייפים, כמותשות מן החום, ובמראות הגדולות שמאחוריהן השתקפו על עורפיהן פקעות שערן המהודקות. בעומק האולם, לצד המזנון, עמד איש בעל בטן ענקית ושתה כוס מיץ ממותק.

פוֹשֶׁרִי היה זקוק לאוויר צח ויצא למרפסת. לָה פָלוּאָז השתהה קצת לבחון את תמונותיהן של השחקניות, שנתלו במסגרות מעוטרות בין המראות והעמודים, ולבסוף בא בעקבותיו. בדיוק סיימו לכבות את סוללת התאורה שבחזית התיאטרון. המרפסת היתה חשוכה וקרירה, כמעט ריקה. רק גבר צעיר אחד עמד בתוך הצללים, צמוד למעקה האבן בגומחה הימנית, ועישן סיגריה שזהרה בחשכה. פוֹשֶׁרִי זיהה מיד את דָאגִינֶה. הם לחצו ידיים.

"מה אתה עושה כאן, יקירי?" שאל העיתונאי. "מסתתר בפינות חשוכות? בהצגות בכורה אתה בדרך־כלל לא זז מהשורות הקדמיות".

"טוב, יצאתי לעשן, אתה לא רואה?" ענה דָאגִינֶה.

"אז מה דעתך על הבחורה החדשה?" שאל פוֹשֶׁרִי, שרצה להביך אותו. "ממה שאני שומע במסדרונות, לא מתים עליה".

"אה!" מילמל דָאגִינֶה, "אלה הגברים שאין להם סיכוי אצלה!"

זה מה שהיה לו להגיד על הכישרון של נאנא. לָה פָלוּאָז נשען קדימה והתבונן בשדרה. ממול זהרו חלונותיהם של מלון ומועדון, ועל המדרכה היו כל השולחנות של קפה דה מדריד מלאים. למרות השעה המאוחרת לא פסק ההמון לזרום; אנשים נפלטו בשטף מפסאז' ז'וּפְרוּאָה. כולם הלכו לאט מאוד בגלל הדוחק, ותנועת כלי הרכב היתה כה ערה, שלקח חמש דקות רק לעבור את הכביש.

"כמה תנועה! כמה רעש!" חזר לָה פָלוּאָז. פאריז עדיין הרשימה אותו מאוד.

צלצול ארוך נשמע והלובי התרוקן. אנשים מיהרו במסדרונות. המסך כבר היה מורם כשהגיעו המאחרים, למורת־רוחם של אלה שכבר ישבו באולם. כולם תפסו את מקומותיהם בציפייה ערה לבאות. לָה פָלוּאָז חיפש במבטו קודם־כל את גָאגָא, אך להפתעתו ראה לצידה את הבלונדיני הגבוה שהיה צמוד קודם־לכן ללוסי.

"תזכיר לי מה שמו של האדון הזה?" שאל את פוֹשֶׁרִי בלחש. בתחילה לא ראה פוֹשֶׁרִי על מי הוא מדבר, ולבסוף אמר, "נו טוב, זה לַבּוֹרדֶט", ושוב הניף את ידו לביטול.

התפאורה במערכה השנייה הפתיעה: אולם ריקודים בפרוור של פאריז, שעוצב כהעתק של מועדון "השור השחור" בחגיגות הקרנבל. בני תמותה בתחפושות שרו ורקעו ברגליהם בריקוד רונדו. השימוש בלשון לא מכובסת היה מפתיע ומבדר עד כדי כך שהקהל דרש הדרן. עכשיו נחתה משלחת האלים, שיצאה בהנהגתה של איריס לבדוק מה באמת קורה על־פני האדמה. לכבוד החקירה, וכדי שלא יכירו אותם, הסוו כולם את עצמם. יופיטר הופיע בדמות המלך דָאגוֹבֶּר, עם מכנסי חצאית הפוכים וכתר ענקי מפח לבן. פֶבּוֹס התחפש לרַכַּב הדואר מלוֹנז'וּימוֹ, לפי האופרה של אדולף אדאן,6 ומינרווה התלבשה כמינקת מנורמנדי. הקהל קיבל בצהלה את מארס, שעטה מדים מגונדרים במיוחד של אדמירל שוויצרי, והצחוק עלה עד השמיים כשהופיע נפטון, לבוש בחולצה בלבד, עם בלורית תלתלים מנופחת ופאות לחיים, גרר רגליים בנעלי־בית ומילמל בקול עבה: "מה יש, כשגבר נראה טוב ברור שנשים ירצו אותו!" כמה קריאות "אוי! אוי!" נשמעו פה־ושם, הגברות הרימו מעט את מניפותיהן, וצחוקה של לוסי הידהד מתוך תאה רם כל־כך, עד שקרולין אֶקֶה סימנה לה עם המניפה כדי להשתיק אותה.

מכאן ואילך היה ברור שהמחזה ניצל, ואפילו מסתמן כהצלחה גדולה. קרנבל האלים, האולימפוס המשתכשך בבוץ, שהיה פרודיה על הדת ועל השירה גם יחד, התקבל כמהתלה נהדרת. עשו כאן צחוק ממיתוסים מקובלים, דימויים נכבדים עתיקים נופצו. החבורה האליטיסטית המתוחכמת של הצגות הבכורה התחברה בשמחה לשבירת המוסכמות הנועזת. ראשי השלטון והממלכה היו מגוחכים, הצבא היה בדיחה. מארס הקסים את הבנות, ויופיטר, שתפס ראש, התאהב לגמרי בכובסת קטנה ופצח במחול קאן־קאן פרוע. סימון, בתפקיד הכובסת, הקפיצה את רגלה ישר לאפו של מלך האלים וקראה לו "אבאלה שמנמן שלי!" דבר שהוביל לפרץ צחוק מטורף באולם. תוך כדי הריקוד מזג פֶבּוֹס עוד ועוד גביעים של יין חם למינרווה, ונפטון השתרע בחיקן של שש או שבע נשים, שפינקו אותו בעוגיות. הטקסט היה טעון ברמזים דו־משמעיים, והצופים החלו לייחס משמעויות גסות גם למלים תמימות כביכול. מזמן לא נשמע בתיאטרון גודש כזה של קשקושי זימה, והקהל היה מרוצה מאוד.

העלילה המטופשת התקדמה. וולקן, בדמות צעיר לבוש צהוב מכף רגל ועד ראש, כולל כפפות צהובות, ועם מונוקל על עינו, רץ כל הזמן בעקבותיה של ונוס, שסוף־סוף הופיעה - בתלבושת של מוכרת דגים עם מטפחת קשורה לראשה ומחשוף ענקי מקושט בשרשרות זהב גדולות. נאנא נראתה טבעית כל־כך בתחפושת הזאת, שהדגישה את עורה הצח ואת גופה המלא, את ירכיה ואת פניה היפות, עד שהקהל נכבש מיד. בקושי שמו לב לרוז מִינְיוֹ, כעת דיאנה בתחפושת של תינוקת חמודה, עם מצנפת לראשה ושמלונת קצרה מבד מוסלין, אשר בדיוק סיימה לזמר בקול ענוג את תלונותיה על בעלה ההולל. נאנא גדולת־הממדים, שניענעה את ישבניה, קירקרה כתרנגולת, והפיצה סביבה ניחוח של חיוניות אדירה ועוצמה נשית מהממת, היתה משהו שאי־אפשר לעמוד בפניו. במערכה השנייה הזאת כבר היה מותר לה הכל: לשחק גרוע, לזייף את כל הצלילים בשיר, לשכוח את שורות הטקסט. היא היתה צריכה רק לפרוץ בצחוק - וקריאות "בראבו" עלו מן האולם. כששוב ביצעה את העיכוס שלה, פרצה שאגת התלהבות במושבים הקדמיים והתגלגלה מיציע ליציע עד לתקרת האולם. הניצחון היה מושלם כשהצטרפה לרוקדים בקרנבל. שם כבר נכנסה לזה לגמרי: עם ידיים על המותניים ונוס יורדת אל הכביש, אל המדמנה ואל הרפש. המוזיקה - כלי נשיפה פשוטים של יריד כפרי, צלצולי קלרינט וסלסולי חלילית - הלמה להפליא את קולה המחוספס.

עוד שני קטעים זכו לדרישות הדרן. ואלס הפתיחה הסוער החל שוב, והקפיץ את כל האלים לסחרחרת של ריקוד פרוע. יוּנוֹ, לבושה כאיכרה, תפסה את יופיטר עם הכובסת שלו והצליפה בישבנו. דיאנה, שהפתיעה את ונוס בדיוק כשקבעה פגישה עם מארס, מיהרה להלשין לוולקן על המקום והשעה של המפגש, והלה הכריז מיד: "יש לי תוכנית!"7 כל השאר לא נראה ברור כל־כך. הדיונים של ועדת החקירה של האלים הסתיימו בדהרה מטורפת. בסיומה הכריז יופיטר, שטוף זיעה, מתנשף ונטול כתר, כי בינתיים נפל הכתר מראשו, שהנשים הקטנות על־פני האדמה נפלאות, ובכל הבעיות אשמים הגברים.

המסך ירד לקול תשואות סוערות וקריאות נלהבות. כשעלה שוב, הופיעו כל השחקנים בשורה, יד ביד. במרכז, זו לצד זו, החוו קידות יחד רוז מִינְיוֹ ונאנא. מוחאי הכפיים השכירים הצליחו למשוך עוד כמה קידות, ואחר־כך החל האולם להתרוקן.

"אני חייב לעלות להגיד שלום לרוזנת מוּפַָא", אמר לָה פָלוּאָז.

"מצוין, תציג אותי, ואחר־כך נרד ביחד", אמר פוֹשֶׁרִי.

אבל לא היה פשוט כל־כך להגיע לתאי היציע. במעברים שמאחורי התאים היה דוחק עצום. היה צריך להפעיל מרפקים ולדחוף כדי לעבור בין הקבוצות שעמדו שם. חבורה אחת הקשיבה קשב רב למבקר התיאטרון השמן, שעמד צמוד לאחד מעמודי התאורה, בזוהרה של שלהבת הגז, וניתח את המחזה. אחרים, שרק עברו שם, הסבירו בלחש לחבריהם מי האיש. השמועה אמרה שהוא צחק בקול לכל אורך המערכה, ובכל־זאת הרצה עכשיו בפנים חמורות־סבר על היבטים של מוסריות וטוב־טעם. בהמשך המסדרון השמיע המבקר דק השפתיים חוות דעת חיובית, אך עם טעם לוואי חמצמץ, כמו חלב שהתקלקל קצת.

פוֹשֶׁרִי הציץ במהירות בכל התאים דרך החלונות הקטנים שבדלתות, אך הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה עצר אותו בשאלה, וכשפוֹשֶׁרִי השיב כי הדודנים רוצים לברך את משפחת מוּפַָא, הצביע הרוזן על תא מספר 7, שממנו בדיוק הגיח. ואז עיכב את העיתונאי ולחש באוזנו: "תגיד משהו, הנאנא הזאת, לא ראינו אותה באיזה ערב, עומדת בפינה של רחוב פרובנס?"

"נכון מאוד! אתה צודק!" קרא פוֹשֶׁרִי. "בדיוק אמרתי שהיא מוכרת לי מאיזה מקום!"

לָה פָלוּאָז הציג את בן־דודו בפני הרוזן מוּפַָא דֶה בֶּוִיל, ששידר קרירות רבה. אולם הרוזנת, ברגע שנשמע שמו של פוֹשֶׁרִי, הרימה את ראשה והחמיאה לו בנועם על הטורים שלו ב'פיגארו'. היא המשיכה להישען על מעקה הקטיפה והסתובבה אליהם רק למחצה, בתנועה משובבת־לב של כתפיה היפות. השיחה גלשה במהרה לדיון בתערוכה העולמית.

"זה יהיה מרשים מאוד", אמר הרוזן, שפניו הרבועות שמרו על ארשת רשמית חמורה. "רק היום ביקרתי בשאן דֶה מַארְס...8 חזרתי משם מוקסם".

"כולם אומרים שהתערוכה לא תהיה מוכנה בזמן", ניסה לָה פָלוּאָז להביע דעה. "התעוררו כמה בעיות..."

אך הרוזן, בקולו החמור, לא אִפשר לו לסיים את המשפט.

"הכל יהיה מוכן בזמן... הקיסר נתן הוראה!"

פוֹשֶׁרִי סיפר על חוויותיו המשעשעות מאתר התערוכה - איך נחלץ בקושי מהאקווריום שבונים שם כשיצא באחד הימים לשוטט בחיפוש נושא למאמר. הרוזנת חייכה. היא המשיכה להעיף מבטים באולם ונופפה מפעם לפעם בזרועה הנתונה בכסיה לבנה עד למרפק, תוך שהיא משיבה על עצמה רוח קלה במניפתה שביד האחרת. האולם היה כמעט ריק, כנתון בתנומה. אדונים אחדים בשורות הקדמיות קראו בעיתוני הערב. נשים ניהלו שיחות עם מכרים כאילו עמדו בסלון ביתן. רק רחש־לחש של שיחות חברה מנומסות עלה מתחת לנברשת הגדולה, שזוהרה עומעם מעט באבק שעדיין היתמר מסוף המערכה השנייה. מהדלתות הציצו גברים לסקור את הנשים שנותרו במושביהן, ולרגע ניצבו כך ללא תנועה, ראשיהם משורבבים מתוך הלובן של צווארונים נוקשים שענדו מתחת לחליפותיהם.

"נצפה לראות אותך ביום שלישי הקרוב", אמרה הרוזנת ללָה פָלוּאָז.

היא הזמינה גם את פוֹשֶׁרִי, והוא קד לאות תודה. אף־אחד לא דיבר על ההצגה, וגם שמה של נאנא לא הוזכר. הרוזן הציג ארשת מכוּבדוּת קפואה, כאילו הוא בעיצומה של ישיבה של המפלגה למען איכות השלטון. הוא הקפיד להסביר שהגיע לכאן עם אשתו רק כי חותנו חובב תיאטרון. דלת התא נשארה פתוחה לרווחה, והמרקיז דֶה שׁוֹאָר הקשיש, שיצא כדי לאפשר לאורחים לבקר את בתו וכלתו, התייצב בפתח במלוא קומתו הגבוהה. מתחת לשוליה הרחבים של מגבעתו היו פניו חיוורות וקמוטות, ועיניו הדלוחות אמדו את הנשים החולפות.

פוֹשֶׁרִי קיבל את הזמנתה של הרוזנת ומיהר להיפרד מהם; לא התאים לו לדון עכשיו בהצגה. לָה פָלוּאָז יצא מהתא אחרון, והבחין בלַבּוֹרדֶט בהיר השיער בתא הסמוך של הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה. הוא ישב שם כמכר ותיק וניהל שיחה ידידותית מאוד עם בלאנש דה סִיבְרִי.

"תראה אותו", אמר לבן־דודו ברגע שהגיע אליו, "הלַבּוֹרדֶט הזה, הוא מכיר את כל הנשים כאן? עכשיו הוא עם בלאנש".

"נו, בטח שהוא מכיר את כולן", ענה פוֹשֶׁרִי בנחת. "מאיפה נָחַתָּ, יקירי?"

במסדרון היה קצת פחות צפוף עכשיו. פוֹשֶׁרִי התחיל לרדת במדרגות, אבל חזר כי לוסי סטיוארט קראה לו. היא עמדה מחוץ לדלת התא שלה יחד עם קרולין אֶקֶה ואמה. החום בפנים הורג אותה, אמרה. שלושתן כרסמו שקדים מצופים שוקולד וניהלו שיחה ידידותית עם אחת הסדרניות. לוסי פתחה בהתקפה על העיתונאי. איזו התנהגות, הולך לדבר עם כל הנשים ומזניח את הידידות הטובות שלו, אפילו לא שאל אותן אם הן צמאות ורוצות לשתות משהו. אחר־כך שינתה מיד נושא:

"אתה יודע, יקירי, בעיני נאנא ממש מצוינת".

היא רצתה שיישאר איתה בתא למערכה האחרונה, אך הוא התחמק והבטיח לחכות להן ביציאה. פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז ירדו ויצאו מפתח התיאטרון והציתו לעצמם סיגריות. כבר עמדה שם קבוצה גדולה של גברים, שכולם יצאו, כמותם, לשאוף את אוויר הלילה הרענן בשדרה שההמולה בה כבר שככה.

מִינְיוֹ התיישב בינתיים עם סְטיינֶר בקפה דה וַארְיֶטֶה. מאחר שראה שנאנא כובשת את הקהל, החל גם הוא לדבר עליה בהתלהבות, ומזווית העין בחן את תגובת הבנקאי. הוא הכיר אותו היטב; כבר פעמיים סייע לו לנהל פרשיות מאחורי גבה של אשתו רוז. הגחמות האלה עברו לו מהר, ולאחריהן תמיד הצליח מִנְיוֹ להחזיר אליה את סְטיינר, אכול חרטה ומבטיח נאמנות. היה צפוף בבית־הקפה, ולא מעטים שתו בעמידה סביב שולחנות השיש. המראות הגדולות על הקירות משני הצדדים שיקפו את ים הראשים עד אינסוף, והאולם הצר, על שלוש נברשות הגז שלו, מושבי העור וגרם המדרגות הלולייני המצופה בבד אדום, נראה רחב ידיים. בחלק הקדמי הפתוח אל השדרה כבר הוסרו הדלתות, אף שהיה קצת מוקדם מדי בעונה. סְטיינֶר ומִינְיוֹ ישבו שם, וכשעברו פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז הם שמעו את הבנקאי קורא להם:

"בואו תצטרפו לכוס בירה".

כבר היה לו רעיון: להזמין זר פרחים שיוגש לנאנא. הוא הכיר את המלצר בבית־הקפה וקרא לו בשמו, אבל הרגיש לא נוח בגלל המבט החודר שנעץ בו מִינְיוֹ, ולבסוף גימגם: "שני זֵרים, אוגוסט, ותמסור אותם לסדרניות. אחד בשביל כל אחת משתי הגברות, הן יבחרו את הרגע הנכון להגיש אותם!"

בקצה האחר של בית־הקפה, ועורפה נשען אל אחת המראות, ישבה בלי לזוז נערה כבת שמונה־עשרה ומולה כוס ריקה, ונראתה שקועה בהמתנה חסרת־תוחלת באוויר הלילה הצונן. היו לה פני בתולה חיוורות מאוד עם עיני קטיפה תמות ומתוקות מתחת לסלסול הטבעי של שיער בהיר ויפה. היא לבשה שמלת משי ירוקה דהויה, וכובעה העגול היה מעוך בקצוות.

"הי, הנה סָאטָן", מילמל פוֹשֶׁרִי ברגע שהשגיח בה. לָה פָלוּאָז נעץ בו מבט שואל, והוא ענה מיד שהיא אחת סתם, זרוקה דפוקה אחת מהשדרה, אבל כיף לדבר איתה כי יש לה פה מלוכלך. העיתונאי הרים את קולו: "מה העניינים, סָאטָן?"

"חרא, משעמם", ענתה סָאטָן בשלווה גמורה.

ארבעת הגברים פרצו בצחוק מלא התפעלות.

מִינְיוֹ אמר לכולם שאין מה למהר. לוקח לפחות עשרים דקות רק לבנות את התפאורה למערכה השלישית. אבל שני בני־הדודים כבר סיימו את הבירות שלהם ורצו לחזור לתיאטרון. בכל מקרה כבר היה קריר מדי בחוץ. מִינְיוֹ נשאר לבדו עם סְטיינֶר. הוא הניח את מרפקיו על השולחן והישיר מבט לעיניו:

"בסדר, סיכמנו, הולכים אליה אחרי ההצגה ואני אציג אותך... אבל אתה יודע, זה בינינו, שאשתי לא תשמע על זה".

פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז חזרו למקומותיהם והבחינו באשה נאה מאוד בלבוש צנוע שנכנסה לאחד התאים בשורה השנייה. בן־לווייתה היה אדון חמור־סבר. זה היה מנהל לשכתו של שר הפנים, לָה פָלוּאָז פגש אותו אצל בני־הזוג מוּפַָא. פוֹשֶׁרִי אמר שזאת מאדאם רוֹבֶּר, אשה הגונה בסך־הכל, שיוצאת רק עם גברים מכובדים ויש לה תמיד רק מאהב אחד.

ברגע שהסתובבו בחזרה ראו את דָאגִינֶה מחייך אליהם. עכשיו שהתברר כי נאנא היא הצלחה גדולה, הוא הפסיק להתחבא וחגג את ניצחונו במעברים. הוא עמד ליד תלמיד הפנימייה שעדיין היה דבוק לכיסאו ושקוע בעננת הערצה לנאנא. זהו זה, חשב, זאת האשה בשבילו! פניו היו סמוקות והוא התעסק בכסיות שעל ידיו, הסיר אותן ועטה אותן וחוזר חלילה. כששמע שהאיש העומד לידו אומר משהו על נאנא, אזר אומץ להתערב:

"סלח לי, אדוני, הגברת השחקנית, אתה מכיר אותה?"

"כן, קצת..." אמר דָאגִינֶה בהיסוס של הפתעה.

"אז אתה יודע איפה היא גרה?"

השאלה היתה כה פולשנית בעצם הצגתה, ובמיוחד בכך שהופנתה אליו, עד שהוא חש רצון להשיב בסטירת לחי.

"לא", ענה ביובש, והפנה אליו את גבו.

הנער הבלונדיני הבין שעשה צעד שגוי מאוד. הוא הסמיק עוד יותר וקפא במקומו עלוב ומבוהל.

נשמעו עוד שלושה צלצולים. הסדרניות אספו שוב את מעילי הפרווה והשכמיות מהאדונים והגבירות שחזרו לאולם. שכירי הכפיים מחאו כפיים לַתפאורה: מערה בתוך הר אֶטנה, חצובה כמין מכרה מוכסף עם קירות נוצצים כמו מטבעות חדשים. בעומק זהרו אורות הנפחייה של וולקן באור עמום כמין כוכבים שוקעים. דיאנה באה לתאם עמדות עם אל האש. כמו שקבעו במערכה השנייה עמד וולקן להתחזות כיוצא למסע, כדי שוונוס ומארס יחשבו שהמקום לרשותם. ברגע שדיאנה נותרה לבדה הופיעה שם ונוס, ורחש עבר באולם. נאנא היתה עירומה! היא נשאה את העירום הזה בשלווה חצופה, בביטחון של מי שיודעת שגופה יכול להרשות לה כל דבר. בד הגזה הפשוט שעטף אותה היה שקוף לחלוטין. כתפיה המלאות, שדי האמזונה שפטמותיהם הוורודות הזדקרו כרומחים, הישבנים הגדולים שנעו בעיכוס מלא חשק, הירכיים העגלגלות הבהירות - כל פרט בגופה נראה היטב, לבן כקצף מתחת לאריג הדקיק. זאת היתה ונוס העולה מן הגלים ביום היוולדה ורק שערה הגולש לגופה. נאנא הרימה את זרועה, וחוטי הזהב של שער בית־שחיה נצצו בזוהר אורות הבמה. לא נשמעו תשואות, איש לא צחק. פניהם של הגברים היו רציניות ומתוחות, נחיריהם רטטו, פיותיהם הפגיעים יבשו מרוק. כאילו רוח קלה עברה באולם, מעודנת וטעונה באיום אפל. הילדה הטובה הפכה לפתע לאשה מגרה, משגעת במיניותה, מעוררת תשוקות מן הלא־נודע. נאנא לא חדלה לחייך, אך עתה זה היה חיוכה ההורס של טורפת גברים.

"וואו", אמר פוֹשֶׁרִי ללָה פָלוּאָז.

מארס, חבוש כובע נוצה, הזדרז בינתיים והגיע למפגש שנקבע, אך מצא את עצמו בין שתי האלות. פְּרוּליֶר, שגילם אותו, שיחק בכישרון רב את הסצנה שבה דיאנה, מצד אחד, ניסתה לחבק אותו, במאמץ אחרון למנוע את העימות עם וולקן, ומן הצד השני ונוס, שנוכחות יריבתה ליבתה את האמביציה שלה, הגבירה את עוצמת הפיתוי. הוא התמסר לשתיהן כל־כולו, בארשת נהנתנית של חתול שנפל לתוך שמנת. הסצנה הסתיימה בטריו מוזיקלי רב־עוצמה, וברגע הזה בדיוק נכנסה סדרנית אל תאה של לוסי סטיוארט, שהיה לצד הבמה, והשליכה משם לעבר השחקנים שני זרים ענקיים של לילך לבן. הקהל הגיב בתשואות, נאנא ורוז מִינְיוֹ החוו קידות תודה, ופְּרוּליֶר אסף את הזרים והגיש להן אותם. כמה ממוחאי הכפיים השכירים הסתובבו כדי להריע בכיוונם של סְטיינֶר ומִינְיוֹ. סומק הציף את פניו של הבנקאי וסנטרו העבה הרעיד כאילו משהו נתקע בגרונו.

הסצנה הבאה שברה שיאים בנועזותה. דיאנה הסתלקה לה זועמת, וּונוס, ישובה על ספה מעשב רך, סימנה למארס להתקרב אליה. סצנת פיתוי כזאת טרם נראתה. זרועותיה של ונוס היו כרוכות על צווארו של פְּרוּליֶר ומשכו אותו אליה. בדיוק אז הגיח מעמקי המערה פוֹנְטָאן, שגילם את וולקן, בהפגנת זעם של בעל התופס את אשתו במצב אינטימי עם גבר אחר. בידו היתה רשת הברזל המפורסמת שלו, והוא הניף אותה כמו דייג העומד ללכוד את טרפו. בתרגיל גאוני התהדקה הרשת על ונוס ומארס גם יחד, וקיבעה אותם דבוקים ולפותים זה לזה בחיבוק אוהבים בשיא אושרם, ללא ניע.

הרחש בקהל גבר, כמו אנחה גדולה משותפת. מחיאות כפיים מעטות נשמעו, כל המשקפות התמקדו בוונוס. נאנא שלטה בקהל שליטה מוחלטת, לא היה גבר שלא נכנע. החשק שהציתה, כמו חתולה מיוחמת, גרף את האולם כולו בסערת יצרים. כל ניע זעיר שלה עורר תשוקה, היא הציתה תאוות בשרים במחווה של אצבעה הקטנה. כל גב גברי נמתח כמיתר מרעיד תחת קשת בלתי־נראית שטיילה על שריריו. כל עורף נמתח והבהיק באגלים זעירים כמו מהבל נשימתה של אשה הנושפת מעליו. פוֹשֶׁרִי הבחין שתלמיד הפנימייה בשורה שלפניו רוטט בכיסאו מרוב התרגשות. הוא החל להתבונן סביבו בסקרנות. שפתיו של הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה היו חשוקות ופניו היו חיוורות. הסומק שהציף את פניו של סְטיינֶר השמן כמעט נשפך ממנו. לַבּוֹרדֶט התבונן דרך המונוקל שעל אחת מעיניו בהתפעלות של רוכב הבוחן סייחה מושלמת. דָאגִינֶה נראה צוהל עד קצות אוזניו שהאדימו. עלה בדעתו להעיף מבט לאחור, ומה שראה בתא הגדול של משפחת מוּפַָא הדהים אותו: מאחורי הרוזנת הרצינית והחיוורת עמד על רגליו הרוזן ופיו פעור בפניו שטופות האדמומית. מן הצללים שלצדו נצצו עיניו העייפות של המרקיז דֶה שׁוֹאָר בזוהר זרחני כעיני חתול. המחנק התגבר, החום עלה. אחרי שלוש שעות של הבל פה וריחות גוף כבר נדבק השיער לראשים המזיעים, וענן האבק הסמיך שמתחת לאור הנברשות הגדולות הלך והתעבה. האולם רחש תנועה ונאפף סחרחורת, מותש ונרגש ואחוז בתשוקות מגומגמות של כוכים אפלים בלילות חסרי־שינה. בבשר השַׁיִש הלבן והחשוף שלה שימרה נאנא את ניצחונה המלא על ההמון המעולף־למחצה. לקראת סיום המופע בהו בה אלף וחמש־מאות צופים אחוזי רטט עצבני. עוצמת מיניותה הבוטה הספיקה כדי למחוץ קהל עצום כזה כלאחר־יד.

המערכה התכנסה אל סיומה. כל אלי האולימפוס נזעקו לקול קריאות הניצחון של וולקן, ונעצרו, איש בתורו, מול צמד הנאהבים בקריאות "אוֹ" ו"אָה" של השתוממות ושמחה לאיד. יופיטר סיכם: "בני, לא נראה לי נבון שקראת לנו כדי לראות את זה". הדעה הכללית הלכה ונטתה לטובת ונוס. אפילו מקהלת המקורננים חזרה לאולימפוס בניצוחה של איריס, ועכשיו התחננה לפני אבי האלים לחדול מהחקירה. הרי אם הנשים נשארות בבית ולא יוצאות לבלות, הן עושות לגברים את המוות. עדיף לגברים להיות נבגדים אבל מרוצים! זה היה מוסר־ההשכל של ההצגה. ונוס הוכרזה חפה מכל אשם. וולקן קיבל צו הרחקה. מארס ודיאנה השלימו ביניהם. יופיטר, שרצה להשיג שלום־בית, שלח את הכובסת הקטנה שלו לככב באחד המזלות בשמיים. אל האהבה קופידון שוחרר מהצינוק שנכלא בו והתברר שכייר שם קדרות במקום לתרגל הטיות של הפועל "אהב". לסיום ירדה מקהלת המקורננים על ברכיה והשמיעה המנון הערצה לוונוס הגדולה, שחייכה אליהם מתוך עירומה המלכותי. המסך ירד בתרועה גדולה.

הצופים, שכבר עמדו על רגליהם, עשו את דרכם לעבר הדלתות. שמותיהם של המחברים הוכרזו לקול תשואות, שהמשיכו לעוד שני סבבים של קידות בתוך קריאות "בראבו" וצעקות "נאנא! נאנא!" ששלטו בכיפה.

עוד בטרם התרוקן האולם כבר ירדה עליו חשכה. אורות הבמה כובו, נברשת הגז הענקית עומעמה ויריעות בד אפור שהורדו מן התאים נפרשו על הקישוטים המוזהבים של מעקות היציעים. תרדמה כבדה ירדה בחטף על האולם שאך לפני רגע היה מלא חום ורעש ועכשיו נותרו בו רק ריחות האבק והטחב. הרוזנת מוּפַָא, זקופה ועטופה בפרוותיה, המתינה בפתח תאה עד שיתפזר הקהל והתבוננה באולם האפל. בחוץ התרוצצו הסדרניות עם ערמות הבגדים שהיה צריך להחזיר מהמלתחות. פוֹשֶׁרִי ולָה פָלוּאָז מיהרו לדלת היציאה כדי להמתין שם לנשים, כמו שהבטיחו. באולם המבואה כבר עמדו גברים נוספים והמתינו לטורים האינסופיים שירדו בצפיפות איטית משני גרמי המדרגות. סְטיינֶר, ובעקבותיו מִינְיוֹ, היו בין היוצאים ראשונים. הרוזן דה וַאנְדֶבְרֶה יצא שלוב זרוע עם בלאנש דה סִיבְרִי. גָאגָא ובתה נראו לרגע אבודות, אך לַבּוֹרדֶט מיהר ומצא למענן כרכרה וסגר אחריהן באבירות את הדלת. את דָאגִינֶה לא ראו ביציאה. תלמיד הפנימייה, בלחיים בוערות, רץ לפסאז' פנורמה כדי לחכות ליד כניסת האמנים, אך מצא שם רק סורג סגור. סָאטָן, שחיכתה על המדרכה, ריפרפה עליו בחצאיתה, אך הוא סירב לה בגסות נואשת ונעלם בתוך ההמון ודמעות תשוקה ואין־אונים ממלאות את עיניו. אנשים יצאו למדרכה, הדליקו סיגרים והתרחקו בעודם מהמהמים: "בערב, כשוונוס יוצאת לטייל..." סָאטָן חזרה למקומה בקפה דה וַארְיֶטֶה, והמלצר אוגוסט הרשה לה לאכול קוביות סוכר שהשאירו לקוחות. גבר שמן שיצא מחומם מאוד מהתיאטרון לקח אותה אתו אל השדרה החשוכה שהשינה כבר אחזה בה.

מהיציעים עדיין זרם קהל מַטָה. לָה פָלוּאָז חיכה לקלאריס. פוֹשֶׁרִי חיכה ללוסי סטיוארט. היא הגיעה עם קרולין אֶקֶה ואמה, ושלושתן נעמדו בפינת אולם המבואה, צחקו ופיטפטו בקולי־קולות. בני־הזוג מוּפַָא והמרקיז עברו לידן, קפואים ומתנשאים. מתוך דלת קטנה הגיח בּוֹרְדֶנָאב וסחט מפוֹשֶׁרִי הבטחה לכתוב על ההצגה בעיתון. הוא נטף זיעה, ופניו, סמוקות כאילו חטף מכת שמש, הבהיקו מהצלחה.

"יש לך כאן משהו שירוץ לפחות מאתיים פעם", אמר לו לָה פָלוּאָז בנימוס. "כל פאריז תבוא לתיאטרון שלך עכשיו".

אבל בּוֹרְדֶנָאב הזעיף פנים. הוא החווה בסנטרו אל הקהל שגדש את אולם המבואה וכלל בעיקר גדודי גברים צחיחי־שפתיים, שמבטם בוער מרוב תשוקה שהציתה בהם נאנא, וקרא בגסות: "תגיד לַבית־זונות שלי. נודניקים, כולכם!"