פופלר פולז 3 - הפרא שבלב

פרולוג

אלואין
גיל שלוש
אני אוחזת בידו של ברקסטון בכוח כשאנחנו נכנסים לסלון של הבית הגדול. המקום עמוס באנשים ורועש, ואני מפחדת. אני לא מכירה כאן אף אחד ורוצה רק ללכת הביתה.
היום קברו את אמא ואבא שלי באדמה. שתלו אותם כמו פרחים. אני לא יודעת כמה זמן ייקח להם לצמוח שוב מהאדמה, אבל אני מקווה שהם ימהרו. אני מתגעגעת אליהם.
אני מושכת בשרוול של ברקסטון והוא משפיל את מבטו אליי.
"אני חייבת ללכת לשירותים," אני לוחשת.
"בסדר. תתאפקי דקה."
הוא מביט סביבו וכשהוא מבחין באחות של אמא, הוא קורא אליה. "דודה מדלן. אֶל חייבת ללכת לשירותים. איפה זה?"
היא מניחה על השולחן את המגש שהיא מחזיקה, ניגשת אלינו, ואז אנחנו שומעים מישהי אומרת בשקט, "אני אקח אותה, יקירתי. את יכולה לסיים את מה שאת עושה."
אני מסתובבת ורואה אישה עם שיער לבן ועיניים כחולות מוקפות קמטים. היא רוכנת אליי.
"היי, אלואין. אני סבתא שלך. בואי, אקח אותך," היא אומרת ומושיטה לי יד.
אני מביטה אל ברקסטון בתהייה והוא מהנהן בראשו ואומר לי שאני יכולה ללכת איתה.
"לכי איתה, אֶל. אני מחכה לך כאן, מבטיח."
אני מביטה שוב באישה ומרפה מברקסטון כדי לאחוז בידה. היא מדיפה ריח של עוגיות שוקולד צ'יפס וידה חמימה ורכה. היא מובילה אותי מאחורי הספה, דרך מסדרון ומשם אל דלת. היא פותחת אותה ומדליקה את האור.
"את יכולה להסתדר לבד, מתוקה, או שאת צריכה עזרה?" היא שואלת.
"אני יודעת לעשות כמו גדולה אבל אמא צריכה לעזור לי לנגב לפעמים," אני אומרת לה.
היא מחייכת אליי. "אם ככה, נעשה את זה ביחד הפעם כי יש לך שמלה יפה וגם טייטס."
היא עוזרת לי, ואחרי שאני מסיימת היא גוררת שרפרף אל הכיור, כדי שאוכל לעמוד עליו ולשטוף ידיים בעצמי.
אנחנו חוזרות למסדרון ואני שומעת את כל הקולות הרמים המגיעים מהסלון. אני לא רוצה לחזור לשם.
"את רוצה לראות את החדר החדש שלך?" היא שואלת.
"החדר שלי נמצא בבית. הוא מוצא חן בעיניי. אני לא רוצה חדר חדש."
"אוי, ילדה יקרה, את תגורי כאן עם דודה מדלן ודוד ג'פרסון ועם כולנו למשך תקופה," היא מסבירה.
אני מרימה אליה את עיניי ושפתי התחתונה מתחילה לרטוט. אני משתדלת להתנהג כמו ילדה גדולה אבל לא מבינה למה אני לא יכולה לחזור הביתה.
סבתא טופחת לי על הראש, והיא לוקחת את ידי ומובילה אותי חזרה במסדרון לדלת אחרת.
כשהיא פותחת אותה ומדליקה את האור, אני רואה את המיטה שלי, סוס נדנדה ובובות פרווה מהבית. השמיכות מוזרות והקירות בצבע שונה.
למה החפצים שלי כאן?
אני מתחילה לבכות, והיא מתכופפת ומרימה אותי.
"אוי, אלואין, מותק, אני מצטערת. לא התכוונתי לצער אותך. לא מוצא חן בעינייך?" היא שואלת בשקט.
"אני רוצה את אמא שלי." אני מושכת באפי אל תוך כתפה.
"אני יודעת, ילדונת, אבל אמא ואבא שלך עם ישו בגן עדן עכשיו," היא מסבירה. היא מלטפת את גבי במעגלים ומתיישבת על המיטה.
"הם שתלו אותם באדמה. הם יצמחו שוב." אני משהקת.
היא עוזרת לי להזדקף ומוחה באגודליה את הדמעות מתחת לעיניי. "לא, מתוקה, זה לא עובד ככה. הם לא נמצאים בארונות האלה. אנחנו עושים את זה כדי לכבד אותם. הנשמות שלהם עלו לגן עדן כדי להיות עם אלוהים. ואת תפגשי אותם שוב ביום מן הימים, אבל זה ייקח זמן. עד אז, הם השאילו אותך ואת ברקסטון לדודה מדלן ולדוד ג'פרסון, וגם לי ולסבא. אנחנו שמחים כל כך שאתם איתנו כאן ברסטיק פיק. עבר המון זמן מאז שהיו קטנטנים בחווה הזאת."
"כמה זמן ייקח להם?" אני שואלת.
אני לא רוצה שהם יישארו בגן עדן.
"אה, לא מעט, אבל בכל פעם שתהיי בחוץ ותרגישי את הרוח עוברת לידך, זו אמא שלך עוטפת אותך בזרועותיה ומחבקת אותך, כדי שתדעי שהיא תמיד איתך. כל יום. ממש כאן," היא אומרת וטופחת על החזה שלי.
אני מרימה את האצבע וטופחת בדיוק באותה נקודה. "ממש כאן?"
"כן, ממש כאן בלב שלך. אמא ואבא תמיד יהיו שם."
אני מושכת את הצווארון של השמלה שלי ומשפילה מבט אל המקום שבו לדבריה נמצא הלב שלי. "אני לא רואה."
"הוא שם. את לא צריכה לראות את הלב כדי לדעת שהוא קיים. הנה, תרגישי את זה." היא לוקחת את ידי ומניחה אותה על חזהּ. "את מרגישה את הבום־בום־בום?" היא שואלת.
אני מהנהנת. "אני מרגישה!" אני אומרת בהשתאות.
"זה הלב שלי פועם. גם הלב שלך פועם. את לא יכולה לראות אותו אבל הוא תמיד שם, וגם אמא ואבא שלך תמיד שם, למרות שאת לא יכולה לראות אותם יותר."
"אַת סבתא שלי עכשיו?"
"בהחלט, ואת ואני נהיה חברות טובות," היא אומרת בחיוך.
היא מוצאת חן בעיניי מאוד.
"אֶל!" קולו הנסער של ברקסטון צועק במסדרון.
"אנחנו כאן, ברקסטון," עונה סבתא.
הוא פורץ דרך הדלת וממהר אלינו. "את בסדר? היא בכתה?" הוא שואל ומרים אותי מחיקה, ואחר כך מתחיל לפסוע בחדר.
"היא בכתה, אבל עכשיו היא מרגישה יותר טוב. נכון, אֶל?"
אני מחייכת אליה ומהנהנת.
ברקסטון מאמץ אותי בחיבוק חזק ואני לא מצליחה לנשום.
אני מתפתלת עד שהוא מרפה.
הוא נסוג ומביט אליי. "אל תפחדי, אֶל. אני מבטיח שתמיד אדאג לך ואשמור עלייך. לנצח נצחים. בשביל זה יש אחים גדולים."
אני לוחצת בכוח על הצוואר שלו.
אני יודעת שזה נכון. הוא ישמור על שנינו עד שנהיה בגן עדן עם אמא ואבא.
"אני אוהב אותך," הוא לוחש לתוך שערי ומטלטל אותי מצד לצד.
"אני אוהבת אותך הכי בעולם," אני משיבה בלחישה.
הוא האח הגדול הכי טוב בעולם.

פרק 1

אל
הווה

אני קוראת את מכתב הדחייה פעם נוספת, כאילו המילים על הדף איכשהו השתנו בן־לילה.
 
מיז יאנג היקרה,
 
צר לי להודיעך כי לאחר בחינה מדוקדקת של מועמדותך, נבצר מוועדת הקבלה שלנו להציע לך מקום במחזור 2024 של אוניברסיטת קולורדו בולדר. מועמדותך נשקלה בקפידה על כל היבטיה, כולל ההיבט הלימודי והאישי, והושוותה לשאר מגישי המועמדות.
החלק הקשה ביותר בתפקידי הוא כתיבת מכתבים דומים לאלפי תלמידים כמוך, שהישגיהם מבטיחים ומלהיבים. אני מבטיח לך שוועדת הקבלה התייחסה למועמדותך בכובד ראש, אבל עקב כמות עצומה של מועמדים מצטיינים, עלינו לדחות את מועמדותם של חלק ניכר מהתלמידים המרשימים שביקשו להתקבל לאוניברסיטה. רוב המועמדים כשירים ללמוד בהצלחה בתוכניות הלימודים באוניברסיטת קולורדו. עם זאת, רק שיעור קטן מתוכם מתקבל.
שמחנו לקבל את בקשת המועמדות שלך לאוניברסיטה שלנו. צר לי מאוד לאכזב אותך, אך אני בטוח שייקרו בדרכך אפשרויות אחרות במוסד אקדמי מצוין אחר. אני מאחל לך כל טוב והצלחה רבה בעתיד.
 
בברכה,
ויליאם ד' פרסי
דיקן קבלת סטודנטים
 
עוד כיוון ירד מהפרק.
האמת היא שלא הייתי בטוחה במאת האחוזים שאני רוצה תואר בעיתונאות. המרצה שלי לכתיבה יוצרת במכללה הקהילתית פופלר פולז התרשמה מכמה מטלות שכתבתי, וחשבה שאולי אני צריכה ללכת בכיוון של עיתונאות. היא אפילו הביאה לכך שכמה כתבות שלי יתפרסמו בעיתונים מקומיים. התלהבתי לראות את המילים שלי בדפוס, אבל למען האמת נאלצתי לחצוב אותן בכוח. כל עניין התחקיר לא בא לי טבעי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לעסוק בקריירה שלא מעניינת אותי.
אני משליכה את המכתב על השידה, לובשת מכנסי פיג'מה ויוצאת לחפש ארוחת בוקר.
דודה דורין עומדת ליד הכיור ושוטפת ערימת צלחות. היא פונה לומר לי "בוקר טוב" כשאני נכנסת למטבח.
החיוך נעלם משפתיה כשהיא מתבוננת בי.
"מה קרה?" היא שואלת, ודאגה ניכרת בקולה.
"אה, לא קרה כלום. אני פשוט מנסה להחליט מה לעשות בחיים שלי ולא מוצאת שום דבר. זה הכול. לא משהו חשוב," אני עונה ומתיישבת בכיסא ליד השולחן בדרמטיות.
היא מנגבת את ידיה בסינר, לוקחת צלחת נקייה מהארון ומניחה אותה לפניי. "טוב, אי אפשר לחשוב על החלטות גדולות כאלה על בטן ריקה," היא אומרת וטופחת על כתפי. היא מצביעה על המגשים שבמרכז השולחן הגדול.
אני קמה ומתחילה להעמיס על הצלחת שלי פנקייקים ובייקון, בזמן שהיא מוזגת לשתינו קפה ומתיישבת מולי.
"אני לא יודעת מה לא בסדר איתי, דודה דורין. סיימתי את התיכון לפני שש שנים. כל התלמידים בכיתה שלי נסעו ללמוד או התחתנו והתחילו ללדת מיד. אף אחת מהאפשרויות האלה לא קסמה לי בזמנו. חשבתי שאקח פסק זמן ובסוף אלמד וטרינריה או קוסמטיקה. ניסיתי את שני התחומים ואנחנו יודעות מה יצא מזה. עכשיו קשה לי להחליט אם אני רוצה להתנסות בכתיבה. ואם כן, האם אני רוצה להיות עיתונאית או סופרת או לכתוב ג'ינגלים לפרסומות? כל אלה תחומים שונים מאוד. הרי אני בת עשרים וארבע. אני לא אמורה כבר לדעת — לדעת באמת — מה אני רוצה בשלב זה?" אני מסבירה בשעה שהיא יושבת בסבלנות ומאפשרת לי לפרוק הכול.
אני נשענת לאחור בכיסא ונאנחת תוך כדי שאני תוחבת בייקון לפה ומחכה.
היא לא עונה לי. היא שואלת אותי. "מה לדעתך הכישרון שלך?"
"ה־מה שלי?"
"הכישרון שלך. סופי, למשל, מוכשרת בציור והיא הפכה את הכישרון לעסק לעיצוב תכשיטים. הכישרון של מדלן הוא רכיבה על סוסים, והיא תיעלה אותו למרכז לטיפול ברכיבה. אם תחליטי מה הכישרון שלך, תוכלי לשאול את עצמך איך את יכולה להפוך אותו לייעוד וקריירה, ואז תהיה לך תשובה."
בפיה זה נשמע פשוט כל כך.
"אולי אין לי כישרון." אני מושכת בכתפיי.
״ברור שיש לך. אלוהים נותן לכולנו כישרון. הכישרון שלך הוא מה שאת עושה מהלב, בלי להתאמץ כמעט. לרִיָה יש כישרון בגידול ירקות. כל דבר שהיא מגדלת, צומח בשפע. והיא נהנית מזה. היא יכולה להתעסק עם הגינה כל היום. זה ממלא אותה אושר. אני, לעומת זאת, לא מצליחה למנוע מעציצים למות. ניסיתי לשתול פרחים וירקות וכל מה שאני זורעת מת באומללות. פשוט אין לי את הכישרון כמו לדודה ריה ולכן אני כבר לא מבזבזת את הזמן בניסיונות. אני משאירה לה את זה," היא מבהירה.
איך אדע מה הכישרון שלי? אני אוהבת חיות וחשבתי שזה הכיוון שלי, אבל כשהתחלתי ללמוד בבית הספר לווטרינריה, הבנתי שהלב שלי לא בנוי לטיפול בחיות חולות. בכיתי בכל פעם שהביאו חיה ואבחנו אצלה סרטן או סכרת. נבהלתי כל כך כשהחתול של גברת בייקר עבר התקף וברחתי מהחדר. ואז חשבתי על בית ספר למקצועות היופי כי אהבתי כל דבר שקשור בשיער, איפור ואופנה. אבל אחרי כמה שבועות של עבודה בסלון היופי של ג'אנל בתור חופפת, הבנתי שאני לא אוהבת להיות קרובה וצמודה כל כך לאנשים אחרים.
חוץ מזה, אני לא יודעת איך ג'אנל סובלת את כל התלונות והקיטורים של הלקוחות הלא מרוצים. זו האמת. ביום שבו אמרתי לאחת הלקוחות, טינה מאסי, שג'אנל ספרית, לא קוסמת, ג'אנל ואני החלטנו שבית הספר למקצועות היופי הוא כנראה לא הבחירה הטובה ביותר עבורי.
"את חושבת שתוכלי לברר עם אלוהים מה הכישרון שלי, כי אין לי מושג?" אני מהרהרת.
היא נאנחת. "אלוהים אף פעם לא אפה עוגיות," היא עונה לי תשובה מבלבלת.
"מה?"
"לא מבקשים מאלוהים דברים שאת יכולה לעשות בעצמך. הוא רוצה שתשקיעי קצת מאמץ. הוא לא ג'יני. את רוצה עוגיות? הוא ברא שדות חיטה וברא פרות שמספקות חלב ונתן לך שתי ידיים. עכשיו את צריכה לקחת את המשאבים שהוא ברא, להפשיל שרוולים ולהכין בצק. הוא לא יעשה בשבילך את מה שאת יכולה לעשות בכוחות עצמך."
"אני חושבת שאני כישלון, דודה דו. אין לי מושג מה הכישרון שלי," אני מודה.
"את תדעי בבוא העת. אל תמהרי להיכנס למשהו שתתחרטי עליו. להתעורר כל בוקר בחשש מפני השעון המעורר, בגלל מה שמצפה לך במהלך היום — זה מתכון לחיים אומללים. מסתובבים בינינו הרבה אומללים כי הם בחרו דרך חיים שלא מתאימה להם. יש לך זמן להבין מה את רוצה." היא טופחת על ידי וקמה לסיים לשטוף את הכלים.
אני מניחה שהיא צודקת אבל אני נעשית חסרת מנוחה. אני רוצה לחיות את החלום שלי. אני רק לא יודעת מה בדיוק החלום שלי ולא יודעת במה להתחיל או איך להחליט לאן ממשיכים מכאן.
דודה מדלן נכנסה ובידה מחברת. היא נראית נסערת. "אֶל, מותק, תוכלי לעזור לי קצת היום אחר הצהריים?" היא שואלת.
"ברור. מה קורה?"
"שלושה אחים מגיעים אליי לשיעורי רכיבה וקלואי הודיעה שהיא חולה. אני לא יכולה ללמד את שלושתם לבד כי השניים הצעירים מעולם לא רכבו, והקטן ביניהם הוא ילד עם צרכים מיוחדים. אצטרך להיות איתו אחד־על־אחד."
קלואי נשואה לסיילאס, אחד מפועלי החווה ברסטיק פיק, והיא עובדת במשרה מלאה אצל דודה מדלן.
"באיזו שעה הם יגיעו לכאן?" אני שואלת.
"הם אמורים להגיע באחת."
אני מביטה בשעון שמעל התנור. "אתקלח במהירות ואפגוש אותך ליד האורוות בשתים־עשרה וחצי כדי שנארגן הכול."
היא נאנחת בהקלה. "תודה, מתוקה. כבר התחרפנתי."
"אין שום בעיה," אני מרגיעה אותה.
אני מסיימת את ארוחת הבוקר ופונה להתלבש לקראת היום. בילוי אחר הצהריים בעזרה לדודה מדלן הוא בדיוק מה שאני צריכה כדי לצאת מהדיכאון ולהסיח את דעתי מהיעדר הכיוון שלי בחיים.

אני נועלת את מגפי הרכיבה ויוצאת אל האורוות. כשאני נכנסת לאסם, אני מוצאת את אחי הגדול ברקסטון ואת ווקר, הבוקר הראשי בחווה, עוזרים לדודה מדלן לאכוף כמה סוסי פוני זקנים של החווה שכבר יצאו לגמלאות.
"היי, אֶל," אומר לי ברקסטון, רוכן ומנשק אותי על הלחי.
"היי. נראה שגם את שניכם גייסו לעזור," אני מסיקה.
"כן, אני רק עוזר לשים אוכפים על הסוסות לפני שאנחנו הולכים לאכול צהריים בבית," הוא עונה ומביט אל ווקר. "זאת כבר מוכנה. אני אוציא אותה אל המכלאה," הוא אומר ומוביל את הסוסה החוצה.
אני ניגשת ומלטפת את האף הארוך של הסייחה האפורה שווקר פורש עליה שמיכת אוכף.
החיה מייבבת ומתחככת בידי.
"את מוצאת חן בעיניה," אומר ווקר ומסתובב לתפוס את האוכף ולהרים אותו על גבה.
"זה הדדי," אני אומרת לסוסה ומניחה את מצחי על הזמם שלה.
כעבור כמה דקות אני מרימה את עיניי ורואה שווקר צופה בי.
"מה?"
"סתם מקנא בסוסה. כאילו, מה בחור צריך לעשות כדי לקבל כאן קצת אהבה?" הוא מתגרה בי.
אני צוחקת מההערה שלו ומקיפה את החיה. אני מתרוממת על הבהונות ומצמידה נשיקה ללסתו. הוא מחייך בניצחון.
"זה כבר שיפור," הוא אומר, מסדר את האוכף ומהדק אותו.
ברקסטון חוזר ואחריו דודה מדלן.
"תודה רבה על העזרה, בחורים. אני חושבת שהגיע הזמן לחפש עוד כמה עובדים."
העסק פורח מאז פורסמה בדנוור פוסט כתבה שכולה שבחים על הטיפול שלה ברכיבה על סוסים. הורים מגיעים מרחוק ומקרוב ומתעניינים לא רק בשיעורי רכיבה, אלא גם בהיפותרפיה, שבה מתמחה דודה מדלן בעבודתה עם ילדים עם צרכים מיוחדים. היא למדה וטרינריה בדנוור לפני שהתאונה של ההורים שלנו שלחה את ברקסטון ואותי אל חייה ושינתה את כל התוכניות שלה. היא התחתנה עם ג'פרסון, עברה לגור בפופלר פולז ואימצה את ברקסטון ואותי. בשנים שלאחר מכן היא התאהבה בהוראת רכיבה למבוגרים מתחילים ולילדים, וזה הוביל לתואר בריפוי בעיסוק. גם אם היא אי־פעם הרגישה שפספסה משהו, היא לא נתנה לנו להרגיש את זה.
היא ללא ספק נועדה לעסוק בתחום הזה. יש לה גישה לילדים ולסוסים גם יחד. מקסים לצפות בזה מהצד.
"אני יכולה לעזור לך עד שתמצאי את האנשים הנכונים," אני מציעה.
"אני מעריכה את זה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להתחיל לדחות לקוחות."
"הילדונת כאן מוכנה ליציאה," אומר ווקר.
אני לוקחת ממנו את המושכות. "אני אקח אותה. תודה."
הוא קורץ אליי ומשחרר אותה לידיי ואני מוציאה אותה, בדיוק כששלושה ילדים קטנים רצים אל הגדר.
"אֶל, זו מרי קירני, ואלה התלמידים המיוחדים שלנו להיום — מלינדה, ברייסון וזנדר," מציגה אותם דודה מדלן בפניי.
"נעים להכיר, חברים," אני אומרת ויורדת לגובה שלהם כדי לומר שלום.
מלינדה וברייסון אומרים לי שלום אבל זנדר רק צופה בסוסים מבעד לגדר בלי ליצור קשר עין.
"זנדר אוטיסט והוא לא מדבר," מסבירה מרי.
אני מביטה בו ומחייכת. "זה בסדר. דיבור הוא ממילא דבר מיותר כשרוכבים. אתה לא צריך שום דבר חוץ ממך, הסוס שלך והדממה, נכון, חבר?" אני אומרת לזנדר והוא מעביר אליי את מבטו לרגע, לפני שהוא רץ לכיוון שער המכלאה.
אמם נפרדת מהם ואנחנו אוספות את הילדים, מציידות אותם בקסדות ובודקות את הנעליים. לאחר מכן אנחנו מוודאות שהאוכף מתאים לכל אחד מהם. אחרי שאנחנו ממקמות אותם על סוסות הפוני, אני מאיישת את המושכות של שני הילדים הגדולים כשהם לומדים לגרום לסוסות ללכת או לטפוף. דודה מדלן לוקחת את זנדר למכלאה אחרת, בנפרד, ומכירה לו את הסייחה שלו. הוא היה ספקן כשרק הגיעו, אבל עם הזמן הוא לומד להכיר את פולי — סייחה בוגרת שפרשה מעבודת החווה לפני כמה שנים — ואני רואה שהוא מתחיל להתאקלם. המחזה מדהים לצפייה.
כשאני מובילה אותם ברחבי המכלאה, יראת הכבוד על פניהם מזכירה לי את ההתרגשות שחשתי כשצפיתי בג'פרסון וסבא עם הסוסים כשהייתי ילדה קטנה. תמיד השתרכתי אחריהם והתחננתי בפניהם שייקחו אותי לסיבוב. הקשר בין ילדים וסוסים הוא קסום.
אנחנו מעבירים את השעה הבאה בחברת המלאכים הקטנים, עד שהשיעור שלהם נגמר. מלינדה וברייסון פעלו יפה ומילאו את ההוראות שלי בקלות. זנדר הקדיש את הזמן להיכרות עם הסוסה. צפיתי בו מניח את ידיו על צידי הסוסה ואז שם את הראש על צלעותיה. כאילו ספג את האנרגיה שלה. זה היה אינטימי ומרגיע ואיכשהו מזכך עבורו, כשהם התחברו ובנו אמון. צפיתי בהם מרותקת.
אנחנו מושיבים אותם במכונית של מרי ונפרדים מהם, לפני שמגיע סבב התלמידים הבא.
ממש כיף ששעות אחרי הצהריים חולפות ביעף.