משא הצלב של קתרין

1

האח סְטֵפָנוּס צעד יחף לאורך הדרך העקלקלה שהובילה ממנזר סַנְקְטָה־מַגְדָלֵנָה¹ של הגליל אל המעיין החבוי מאחורי הכרמים.

בשונה מאחיו הנזירים, שנהגו לרחוץ את גופם פעמיים בשנה, לאח סטפנוס היה מנהג משונה ביותר. בין שהיה זה קיץ ובין שחורף, נהג להתרחץ במעיין מדי יום ביומו.

עתה, בדרכו לשם, גמע בעיניו את הנוף שכה אהב. היה זה יום נאה ביותר, והרי הגליל הירוקים עטו גוון צהבהב של קיץ. משחצה את שורת השיחים הצפופים, נגלה לעיניו המעיין המוכר. מבלי להשתהות, הסיר את החגורה הכרוכה למותניו, פשט את טוניקת הנזיר השחורה שלגופו ונותר עירום כביום היוולדו. הוא לא חשש פן יראוהו במערומיו, שהרי מעולם לא ראה זר בקרבת המעיין.

הוא פרש את זרועותיו הארוכות לצדדים והתמתח. חזהו הלבן היה חלק ורזה וצלעותיו בלטו לעומת כתפיו הרחבות. הוא הניח לרוח ההרים הנעימה ללטף את פניו ועצם את עיניו בסיפוק. תודה, אלי, בירך. הייתה זו חלקת האלוהים הקטנה שלו. האח סטפנוס שאף שאיפה עמוקה מלוא ריאותיו וזינק אל תוך המים הצוננים.

בן־רגע לא שמע דבר מלבד המים שהתערבלו סביבו. הוא צלל אל קרקעית המעיין והתיישב עליה, כשהוא מתנגד לכוחות שנאבקו למשוך אותו חזרה מעלה. בעודו מוקף מים קפואים, התמסר לשקט שהשתרר סביבו. הוא חש כאילו נטבל מחדש בידי רוח הקודש, וככל שקיררוהו המים, כן דימה כי נפשו מזדככת. בעיניים עצומות זימן את הבתולה הקדושה לחלוק עימו את הדממה, והתפלל. רגעים ארוכים ישב כך בקרקעית המעיין, כשהאוויר אוזל בהדרגה מריאותיו וחושיו מתערפלים בתפילה אדוקה.

פתאום חש את המים מסתחררים מעל לראשו. הוא פקח את עיניו וראה עצם כהה נוחת אל תוך המים לצידו. מרוב בהלה בלע מים ונופף בידיו כדי לעלות מעלה. ראשו פרץ מתוך המים והוא נאבק לנשום, אך אוויר לא חדר אל ריאותיו. הוא שמע את המים ממשיכים לקצוף סביבו, אולם לא הצליח לראות דבר.

לפתע חש זרוע אנושית נכרכת סביב צווארו ומושכת אותו, עד שנגרר אל מחוץ למים. עיניו היו סומות ממים והוא חרחר, קנה נשימתו עדיין היה חסום.

האם כך מרגישים לפני המוות? תהה בינו לבינו. לרגע דימה כי הוא קרוב יותר ליֵשוּעַ המשיח, ונרגע. אֲדֺנִי יֵשׁוּעַ קַבֵּל אֶת־רוּחִי!

פתאום הרגיש יד לוחצת על חזהו. קילוח מים התפרץ מפיו, ואוויר חדר באלימות מבורכת אל ריאותיו. האח סטפנוס נשם בכבדות, מים ודמעות עדיין עיוורוהו. הוא עצם את עיניו בחוזקה, וכשפקח אותן, שדה הראייה שלו התבהר בבת אחת.

עיניו הפקוחות לרווחה הוכו בתדהמה וכל גופו התאבן. דבר לא היה יכול להכין אותו אל אשר ראה. מעליו ניצבה אישה צעירה, עירומה מכף רגל ועד ראש. היא הביטה בו בבהלה ובנחישות, אחת מזרועותיה הדקות עדיין נחה על חזהו, היכן שלחצה כדי להוציא את המים.

סטפנוס ראה הכול – את שדיה הקטנים שהיו במרחק כמעט אפסי מפניו, את בטנה שבמרכזה טבור בולט, ואת ערוותה שהייתה חומה כשְׂער ראשה הרטוב. תלתליה הארוכים דבקו לכתפיה הצרות, ומביניהם בצבצו אוזניה הקטנות. מעל צווארה הדק התנוססו פנים חיוורות, אף קטן, סנטר מחודד ושפתיים ורדרדות. גבותיה הקמורות התרוממו, ועיניה, שהיו בגון דבש, השתהו רגעים ארוכים על עיני האפור־כחול ההמומות שלו, ומשם נדדו אל חזהו העירום ולמטה ממנו. לחייה הסמיקו וחיוך נבוך נפרש על שפתיה. לפתע נזכרה כי זרועה עדיין מונחת על חזהו. אז משכה אותה ממנו והתרוממה על רגליה. אף ששכב על גבו, הבחין סטפנוס כי קומתה נמוכה. היא לא כיסתה את גופה.

תחושה בלתי מוכרת אחזה בחלציו וסקרנות אפפה את איבריו, אולם אלו הומרו מייד ברגשות אשם. מייד כיסה בידיו על ערוותו ונעמד, כשהוא אינו מצליח להתיק ממנה את מבטו המבועת.

"מה אתה עושה פה?" שמע לבסוף קול נשי מדבר אליו בשפתו.

זה גם מדבר! חשב ברעד וליבו הלם בפראות. הוא היה בטוח כי הוא מסביר לה ברצינות תהומית שאומנם אין כאן חומה, אך היא דורכת בשטח פרטי של מנזר, אשר השחייה בו כמוה כהסגת גבול והענישה עליה חמורה ביותר! וללא קשר, אם תמשיך לעמוד כך מולו, נשמות שניהם עלולות להישרף באש הגיהינום, וגם העובדה שהוא נזיר לא תעזור – נהפוך הוא – היא רק תחמיר את המצב!

"אתה אילם?" שמע לבסוף את הקול הדק שואל, ומייד הבין כי הדרשה החריפה נעשתה בראשו בלבד.

"אתה רועד," אמרה האישה בדאגה וגבותיה הקמורות התכווצו. כבחלום בלהות, ראה אותה עושה צעד בוטח לכיוונו. סטפנוס קפץ לאחור כנשוך נחש ואת ידיו, שעד כה כיסו על ערוותו, שלח קדימה כמגן מפניה.

"התרחקי!" ניסה להגיד בתקיפות, אך קולו נשמע כקול ענות חלושה.

היא הביטה בו המומה. "אתה טבעת," גמגמה, "אני הצלתי אותך."

"לא טבעתי," השיב בפניקה, "את כמעט הרגת אותי!"

"אני מצטערת," התכווצו גבותיה שוב, "חשבתי שאני לבד, המים היו חלקים לגמרי."

"ז־זהו שטח פרטי!" צייץ.

היא בהתה בו כלא־מבינה. לפתע נזכרה כי היא עדיין עירומה וצעדה בנינוחות אל אחד הסלעים, שעליו הייתה מונחת ברישול שמלה ירוקה – השמלה שלה. היא החלה להתלבש במהירות. סטפנוס חש את ההיגיון מפשיר את רגליו. הוא איתר בעיניו היכן השליך את טוניקת הנזיר שלו וכרך אותה ברישול סביב חלציו. חזהו המתנשף עדיין היה חשוף, אך הטוניקה כיסתה את איבריו המוצנעים. נחוש להתרחק מן המראות האיומים שנגלו לעיניו, הוא לא הביט לכיוונה אך עדיין חש היטב בנוכחותה.

כעבור רגע היא ניצבה מולו לבושה. בלית ברירה נשא אליה את עיניו שוב. עתה שם לב כי רעמת תלתליה ההולכת ומתייבשת בגון הדבש היא כעיניה.

"אני מצטערת," אמרה לבסוף, שוב הראשונה להפר את השתיקה. "לא התכוונתי להבהיל אותך. אולי תוכל לעזור לי?" ביקשה, "ברצוני להגיע לעיירה הקרובה ביותר, אבל נדמה לי שסטיתי מהדרך."

"טַנְקְרֶדוִויל נמצאת במרחק של כשלוש שעות הליכה מכאן, על הדרך המובילה דרומה לסַפֵת.² כאן אין לך מה לחפש," אמר בקול חמור, "זהו שטח פרטי, כולם יודעים זאת!"

"אין כאן שום גדר," העירה מבולבלת.

"זהו שטח פרטי!" חזר על דבריו בעקשנות, במצוקה. מדוע לא אמר לה את המילים הפשוטות – זהו מנזר?!

שפתיה הוורדרדות נפערו קמעה, ובעיניה ניצת ניצוץ של רוגז. סטפנוס הסמיק. הוא ציפה לחוש בושה, אך להפתעתו חש התרגשות עצומה, כאילו הוא עולה בלהבות.

"מה שמךְ?" שאל אותה לפתע, כנגד רצונו.

"קַתְרִין," השיבה.

"קתרין," גלגל את שמה על לשונו ובלע את רוקו. עתה חזר לדבר ברוך האופייני לו, אך עם תבוסה מהולה בו. "עלייך ללכת, אני מבטיח כי לא אספר שהיית כאן."

מבטה לא סר ממנו. היא נראתה יפה להכאיב, ולסטפנוס אכן כאב. הוא השפיל את עיניו ושאל, "האם תסתדרי בדרכך לטנקרדוויל?"

"כן," ענתה.

מבלי להוסיף מילה הסב אליה את גבו והחל צועד בחזרה אל המנזר, כשהוא מהדק היטב את הטוניקה שלו סביב חלציו.

"חכה," קראה אחריו, "לא אמרת לי מה שמך!"

הוא נעצר וסובב את פניו אליה, כשחצי חיוך עגמומי כובש את שפתיו. "סטפנוס," השיב והוסיף ללכת.

רק בלילה מאוחר, בזמן ששכב במיטת היחיד הנוקשה שלו בדוֹרְטֶר,³ כשצלב העץ קמוץ בידו ומהודק אל לוח ליבו, תהה סטפנוס מדוע לא השיב לקתרין ששמו, "האח סטפנוס".

1. בלטינית, מגדלנה הקדושה.

2. צפת.

3. אולם השינה המשותף לנזירים.