בית הסודות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית הסודות
מכר
מאות
עותקים
בית הסודות
מכר
מאות
עותקים

בית הסודות

4.1 כוכבים (11 דירוגים)

עוד על הספר

מיכל חזון

מיכל חזון (נולדה ב-2 ביוני 1961) היא סופרת, תסריטאית ומשוררת ישראלית. היא ידועה בעיקר בגין סדרת קלטות הילדים שכתבה ללחניה של נורית הירש, "דיג דיג דוג" ו"פים פם פה".

בשנת 1970 פרסמה שירים בעיתוני ילדים ונוער. בעיקר בהארץ שלנו. בשנת 1974 זכתה בפרס בתחרות כתיבת שירים 'השלום שלי' מטעם נשיא המדינה, אפרים קציר, בשם 'השלום שלי' כאשר הגיע נשיא מצרים אנואר סאדאת לביקורו ההיסטורי בישראל הוא קיבל את ספר השירים במתנה. בשנות השמונים נסעה לארצות הברית בעקבות משפחתה, בשהותה שם כתבה באנגלית סיפורים קצרים שהתפרסמו בעיתון הקולג' המקומי וסדרת דרמה למפיק פרטי ששודרה בכבלים בקנדה.

בסוף שנות השמונים חזרה לישראל והחלה לכתוב לעיתונים שונים, ביניהם מעריב, את וחדשות ושירי ילדים בידיעות אחרונות. בשנים אלו אף כתבה שירים לזמרים מבוגרים, כמו מרגלית צנעני, רון שובל, שימי תבורי, יואב יצחק ואביבה אבידן. בשנת 1989 נישאה ועברה לגור בירושלים. בשנת 1990 ילדה את בתה הבכורה, יעלי, שהיוותה השראה לכתיבתה לילדים. 

בשנת 1992 יזמה ואף כתבה את מילות השירים לקלטת הווידאו לילדים "דיג דיג דוג", ללחנים של נורית הירש. בשנת 1999 יצרו השתיים את הקלטת המצליחה "פים פם פה". בשנת 2002 יצאה קלטת נוספת: "פים פם פה בארמון הקסמים" . בשנת 2000 התחילה חזון לעבוד בטלוויזיה בערוץ 2, ערוץ הופ!, וערוץ הילדים. במסגרת עבודתה יצרה סדרות מקוריות רבות לילדים ונוער. בד בבד החלה לכתוב להיטים לזמרים באנגלית, חלקם אף זכו בפרסים בתחרויות לכתיבה בחו"ל. בשנת 2016 זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים על כתיבה לילדים ובפרס הספריות לספרות ילדים לשנת 2016 מטעם מרכז הספר והספריות על ספרה "שירלי שמש מנצחת". 

מספריה:
יערה מסתדרת לא רע, הוצאת מעריב - הד ארצי, 1988
שירלי שמש הגדולה מכולם, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2010
שירלי שמש מנצחת, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2012
יפתח המוצלח, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2012
בית הסודות , הוצאת ידיעות ספרים, 2014
אתי הדבונית הבלשית והתעלומה המתוקה, הוצאת כנרת, 2014
שירלי שמש חוזרת, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2014
החיים המושלמים שלי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2016
הרוח במגירה, הוצאת ידיעות ספרים, 2018

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bdf5yrdu

תקציר

"לפעמים, סוד שמתגלה יכול להרוס חיים שלמים. לכן צריך לבחור מה רוצים לראות ומה רוצים לשמוע. מי ששומר ממך סוד, בדרך כלל עושה את זה לטובתך. ומי שמגלה לך, עלול להכביד לך על הלב יותר משק של אבנים"

בשכונה באור יהודה, בבית אפוף ריחות של תבלינים משכרים, מעדנים מפתים וסודות כמוסים, גרה שרונה עם שלוש דודותיה. שלושתן – אמל המעשית והאמיצה, אלואיז הרגישה והעדינה וטויה ויקטוריה החושנית והסוערת – מגוננות בכל כוחן על אחייניתן מפני סוד העובר במשפחה זה דורות. שרונה דווקא נחושה לגלות מהו הסוד, גם במחיר אושרה שלה. אך האם הגילוי שווה את המחיר?

דרך סיפורה המרגש של המשפחה לדורותיה, מיכל חזון מרימה את הפרגוד מעל המורשת הבבלית: הלכות החיים, המסורת, המנהגים, ניחוחות המטבח העיראקי, הכישופים, סיפורי הסבתא, והאמונות הרציונאליות והפחות לא רציונאליות.

מיכל חזון הידועה בעיקר בזכות סדרת קלטות הילדים שכתבה ללחניה של נורית הירש:דיג דיג דוג ופים פם פה, היא סופרת, תמלילנית, מחזאית ובשלנית. סדרת ספרי הילדים שירלי שמש שכתבה זכתה לאהדת הביקורת ולהצלחה מסחרית. זהו ספרה הראשון למבוגרים, והוא מבוסס בחלקו על סיפור חייהן של סבתה ואחותה, ושבט הדודות שהקיפו אותה בילדותה.

פרק ראשון

1

על ממולאים וסודות שבפנים

 

הַשְׁקֵט והַסֵּה - השאר את הסל מכוסה

 

 

 

מְחָשָׁה: ירקות ממולאים

כלל ראשון וחשוב במלאכת הבישול קובע כי אין להיכנס אל המטבח ואל סיריו אם את באחד מן הימים "האסורים", כי אז תצנח עיסתך, יחמיצו מטעמי החלב, המתוק יהפוך מלוח והמלוח מתוק. בימים אלו עדיף לגייס את עזרת השכנות המצויות בימיהן ה"נקיים", ואילו את תעסיקי את עצמך בדברים אחרים שאין להם שום קשר לבישול.

באשר למספר הירקות למילוי, הכול תלוי בגודל הסיר. ניתן להשתמש בסיר גדול יחסית, כמעט כמו של תבית, שיכול להכיל ירקות מכל הסוגים והמינים. האהובים ביותר הם סלק, גזר, קישוא, בצל וכמובן עלי סלק ירוקים שסופגים יפה את הרוטב ואת התבלינים.

למילוי: כשני חופנים (רק של יד ימין) בשר טרי ולא שמן שנטחן פעמיים, בצל קטן קצוץ מטוגן, שני חופנים וחצי אורז שטוף שהושרה במים לכמה שעות, פלפל שחור, מלח ומעט בהרט.

לרוטב: בצל קטן קצוץ דק, כמה כפות דבש תמרים (סילאן), טיפת מיץ לימון ומעט מלח. קמצוץ עלי בוטנאג' (סוג של נענע), שני קמצוצים של סוד ומעט תעלומה.

מרוקנים את הירקות מתוכנם, מערבבים את חומרי המלית, ממלאים את הירקות ומניחים בסיר. את המלית שנותרה ניתן לגלגל בתוך עלי הסלק, כמו עלי גפן.

בסיר רחב מכינים את הרוטב: מטגנים בצל, מערבבים את שאר החומרים פרט לעלי הבוטנאג' ומכסים את הכול במים עד לגובה אצבע (שוכבת). מביאים לרתיחה ויוצקים מחצית מהרוטב לסיר הירקות הממולאים.

מרפדים את הסיר בארבעה עלי סלק, ועליהם מסדרים יפה את כל הירקות הממולאים, יוצקים עליהם את שאר הרוטב כך שכל הירקות טובלים בו עד לבטנם. מבשלים כשעה על אש קטנה. אפשר להעביר לפלטת שבת ולאכול למחרת. לבדוק מדי פעם אם יש צורך להוסיף מעט מים, אך לא להפריז, שלא יצא מרק. מניחים לנוזלים להתאדות אט־אט עד לבישול מוחלט של כל הירקות. עם גמר הבישול, מפזרים למעלה קמצוץ עלי בוטנאג'.

 

"לפעמים, סוד שמתגלה יכול להרוס חיים שלמים. לכן צריך לבחור מה רוצים לראות ומה רוצים לשמוע. מי ששומר ממך סוד, בדרך כלל עושה את זה לטובתך. ומי שמגלה לך, עלול להכביד לך על הלב יותר משק של אבנים."

כך אמרה דודה אמל וכך הן גידלו אותי. ללא מילים מיותרות שיכבידו עלי. בבית הגדול באור יהודה, בין הבית למטבח המסעדה, בין ריחו המשכר של תבלין הבְּהָרָט, רחש החצילים המיטגנים במחבת ואנחת הבצק התופח - שם עברו עלי ימי.

כשגדלתי מעט והבנתי שזכיתי בשלוש דודות רחומות ואוהבות, אך אף לא באֵם אחת, הייתי שואלת אותן עליה ועל עברי, אך הן תמיד התחמקו מתשובה ברורה וענו, "שרונה, את נולדת בנס ונשארת בחיים במזל גדול, ועל זה את צריכה להגיד תודה לאלוהים."

במשך שנים חיפשתי נואשות בחדרים החשוכים של זיכרוני שברי מילים, קרעי תמונות, שרידי צלילים, אך כלום. מסך כבד העיב על הכול. תהום אפלה בלעה את עברי. ובינתיים המשכתי לגדול. לא היו לי הרבה ברירות אחרות. ילדה רזה שמראשה צומחת צמה עבה וארוכה, ובתוכה צומחות שאלות.

בכל פעם שהעזתי להראות קמצוץ של אי־נחת ולחקור על הדרך שבה הופרדתי מאמי, דודותי המסורות עודדו אותי לחדול מכך.

"היה לך מזל," פסקה אמל. "מה בנאדם צריך לדעת חוץ מזה?"

"העיקר שהיום את איתנו ואת צריכה להגיד כל בוקר תודה לריבונו של עולם ששמר עלייך ולא נתן לך ללכת עם אמא שלך המסכנה, ועשה את המזל שלך טוב, ושאת גודלת עם המשפחה שלך, ולא כמו איזה יתומה שלוקחים אותה לסוציאלית והיא גודלת בקיבוצים עם זרים שלא מהדם שלה בכלל," אמרה אלואיז בחלחלה.

ואילו טויה ויקטוריה הוסיפה בחיבה, "אין רע בלי טוב. אמנם איבדתי את אחותי, אבל בתמורה קיבלתי אותך, נונה, במקום הילדים שאף פעם לא היו לי."

 

***

 

"התהפכות הגלגל של שרונה", כך כינו דודותי את היום שבו הגעתי אליהן. הידיעה על בואי תפסה את אמל, דודתי הבכורה, בביתה שבברוקלין, לשם נגררה שנים קודם לכן בעקבות חלומותיו של בעלה. אמל, שהאמינה בכל לבה שאין להתנגד לגורל, בלעה את דמעותיה והחליטה שאין זה הזמן לעסוק ברחמים עצמיים. היא ידעה ללא צל של ספק כי הטרגדיה היתה דרכו של אלוהים לרמוז לה להתאחד עם משפחתה בארץ הקודש.

בתוך ימים ספורים מכרה את המאפייה המצליחה שלה בברוקלין וחזרה אל כור מחצבתה בלב מושבת העיראקים באור יהודה. שם, לא רחוק מבית הקולנוע הישן, היא מצאה מגרש חולי ועליו בית גדול ומוזנח בצמוד לבית קפה שידע ימים יפים וקולניים של משחקי שש־בש ובקבוקי ערק. במשך השנים התמעטו בו הלקוחות, המבוגרים מתו מזקנה או מהכבד, והצעירים נטשו את אור יהודה. רק בעל בית הקפה ושלושה מלקוחותיו עוד ישבו שם, נטועים כאנדרטאות מתפוררות בתוך אבני המדרכה השבורות. כשאמל הופיעה שם, נחושה לנהל משא ומתן, היו בעיצומו של משחק, צעקות רמות וקוביות נחבטות בלוח העץ. בעל בית הקפה המופתע גירד בפדחתו ומשך בשפמו הדק, ומתוך אדי הערק שערפלו את מוחו הסכים מיד למכור לה את המגרש כולו במחיר נמוך מזה שהתכוונה להציע.

כתרנגולת המכנסת את אפרוחיה תחת כנפיה, אמל הביאה אל הבית הגדול את אחיותיה הצעירות, אלואיז וטויה ויקטוריה, שבהן טיפלה מאז היתה בת שבע־עשרה, ואותי.

לאחר מחשבה מעמיקה חילקה את התפקידים באופן שאין לערער עליו: כל אחת מהן תבשל למסעדה את המאכלים שבהם היא מתמחה. בנוסף, היא, אמל, תנהל את ענייניה העסקיים של המסעדה, אלואיז תופקד על האפייה והקניות, ואילו טויה ויקטוריה תטפל בבית, בגינת התבלינים ובי.

בחירתה של אמל בטויה ויקטוריה כדמות החינוכית המרכזית בחיי לא התקבלה בשמחה מצד אלואיז.

"איך את יכולה להשאיר את שרונה עם טויה? את בעצמך אמרת שמאז המקרה נכנסו לה אלף שדים בראש!"

"אין ברירה. אני עסוקה מדי, ואת היסטרית. הכי טוב שטויה תעשה את זה. ושלא תעזי להזכיר שוב את המקרה."

אמל המשיכה ולא חסכה את שבט לשונה מאלואיז על שהעלתה מתהומות השאוֹל את קריסת נישואיה של טויה, והעזה לנקוב בשמו של מה שכולן הסכימו לא להעלות על דל שפתיהן מאז ועד עולם. כביכול אם לא ייהגה השם המפורש בכל הברותיו, עיצוריו ואותיותיו, יתמסמס המקרה ללא תוקף ואחיזה בעולם.

וכשם שסיפור נישואיה האומללים של ויקטוריה כונה "המקרה", "הדבר ההוא" היה שם הצופן לתאונה שבה נהרג ארוסה של אלואיז טרם כלולותיהם, ו"האסון" היה המנעול הכבד שהונח על התעלומה שאפפה את ילדותי.

המילים האסורות גדלו ותפחו מיום ליום. עם השנים נוסף להן משקל והיה עלינו ללכת סביבן בזהירות, כפוסעות על ביצים. אך לא רק מילים אלו נטענו בעודף משמעות. כל דבר בעולם נשא בשׂוֹרה או התראה. כל חפץ היה סמל וכל פעולה סימן. אסור לטאטא את הבית אחרי לכתו של אורח רצוי, פן לא יחזור. עם רדת ערב יש לשטוף את הדירה במי ים כדי לגרש עין רעה שהכניסו מבקרים לא אהודים. ציפורניים נגזזו רק מחוץ לבית, בחצר, ונקברו בחול. אין לדבר על תוכניות לעתיד אלא אם מוסיפים ואומרים "בלי נדר" שלוש פעמים. אסור להזכיר מחלות ואסונות שקרו בעבר. אם התעטשת, סימן שדברייך אמת. גירוד בכף היד הוא סימן לכסף שעתיד להגיע בקרוב. גירוד בגב, לעומת זאת, הוא אות לכך שמישהו מרכל עלייך מאחורי גבך.

במזווה כוסו הצנצנות, בסלון הוטמנו קופסאות סגורות בפינות אפלות. בחדרי השינה ננעלו שידות מרובות מגירות. ומיטות בעלות רגלי ברזל כבדות כוסו בכיסויים ארוכים ונאסר עלי להתחבא תחתיהן.

הבית היה גדול וחדריו רבים ומוזרים. חלקם היו מופרדים זה מזה בדלתות זכוכית חלבית, כקרונות רכבת. בכל אשר פניתי, חשתי שמפלצת סודית מחלקת את חייה איתנו, ואנו קשורות אליה בעבותות שאין להתיר. כבלי הסוד הקדמון. הסוד שאותו ביקשו הדודות לקחת עמן לקבר בטרם אהיה גדולה מספיק כדי לגלותו, בתקווה שכך יתמוסס וייעלם.

אולם למרות הסוד, ואולי בגללו, טויה ויקטוריה היתה נחושה להעניק לי ילדות מאושרת.

האמהות לא נבעה בטבעיות מטויה ויקטוריה. בפיזור נפש, לעומת זאת, התברכה בשפע. לכן מיהרה לשכוח את הוראותיה הקפדניות של אמל באשר לחשיבותו של סדר יום לגידול ילדים, והניחה לי לנפשי. את שנות ילדותי אני זוכרת כימים של חופש והתרוצצות בגינת עשבי התבלין שגידלה טויה ויקטוריה, כשאני פוסעת יחפה על האדמה הקרירה, חופרת בה בציפורני ומגישה את אצבעותי אל אפי, שואפת את ריחה הלח והמתוק וצוחקת. "למה את צוחקת, נונה?" היתה טויה ויקטוריה שואלת אותי. "האדמה מגלה לי סוד," הייתי עונה.

ריח האדמה והעשבים הממריץ העיר אותי בכל בוקר במשנה התלהבות. פעמים רבות קפצתי, בעודי בפיג'מה, היישר מחלון חדרי אל החלקה החומה והירוקה, מתעלמת מהטפותיה של אמל על בגדים נקיים ומאזהרותיה של אלואיז על אנשים שמקבלים דלקת פרקים מהתרוצצות ברגליים יחפות על אדמה קרה. אהבתי לאדמה נטעה בי אומץ להעז ולא לציית להן. שם, בחוץ, חשתי תחושה של חירות מופלאה. בעולם שמחוץ לבית לא פחדתי ממאומה.

חוסר הפחד שלי הדיר שינה מעיניהן של אמל ואלואיז. טויה ויקטוריה התייחסה לכך בבוז וטענה שהכול בסדר, זה רק הפלפלים החריפים שאכלתי כשהייתי בת שנתיים ועשו לי בבטן כזאת אש שעד היום אני לא יושבת בשקט. אני לא זכרתי כלום, אבל טויה ויקטוריה אהבה לספר לי שוב ושוב איך הן לקחו אותי פעם לגינה, ואני הושטתי יד לפלפלים האדומים הקטנים שהיא שתלה בתוך עציץ ותחבתי אחד לפה. "אלואיז חשבה שזה הסוף שלך," היתה טויה ויקטוריה אומרת בדרמטיות ומצמידה את ידה ללבה. "ואני רצתי מהר כמו נמר להביא את הצינור, להשפריץ לך מים לתוך הפה..."

"לא, את צרחת כמו משוגעת ואני רצתי להביא את הצינור מים," תיקנה אותה אמל.

"מה זה משנה," היתה טויה ויקטוריה פוטרת אותה בנפנוף יד. "ממילא לא היה צריך את הצינור. נונה בכלל לא בכתה, אנחנו צעקנו ואת חייכת, נונה." וחייכה אלי בחיבה ובגאווה.

"מאז ידענו שאת מהסוג הזה, שצריך לשמור עליו בשבע עיניים," היתה אלואיז מוסיפה ומחליפה עם אמל מבטים רבי משמעות, ושתיהן היו נאנחות.

ערב אחד לקחו אותי אמל ואלואיז לשיחה.

"שרונה, את כבר ילדה גדולה. אנחנו לא רוצות שתצאי לבד מהבית ותתרוצצי בגינות ובשדות."

"אבל למה?" שאלתי.

"זה לא בריא," ענתה אלואיז נחרצות.

"בנות אסור להן להיות נועזות כל כך," הוסיפה אמל. "את צריכה להתנהג יותר כמו בת, לא כמו בן. לשבת בבית בשקט ולרקום, לא לרוץ בשדות יחפה כמו איזו וואחשה."

"אבל למה?"

"כי מחוץ לבית יש סכנות. במיוחד לבנות."

"אבל למה?"

"ילדה שרואים אותה מתרוצצת לבדה, יוצא לה שם רע וחושבים שמותר לעשות לה הכול."

"לעשות לה מה?"

"דברים," באה התשובה.

"איזה דברים?"

"דברים לא יפים."

"ואם לא אתנהג כמו שאמרתן?" שאלתי בחשש.

"אם לא, אז יש מחיר לכל דבר," פסקה אמל נחרצות.

"והתשלום יכול להיות רע ומר," אמרה אלואיז בטון מפחיד. "כל כך מר שזה יכול להרוס לך את החיים."

 

מפחד פן יבולע לי, החלטתי להשקיט את הקולות הקוראים לי החוצה ולציית. כדי לשמח אותן, רקמתי אפרוחים וזרי פרחים על ממחטות וכיסויי שולחן. עמדתי מאחוריהן במטבח וספגתי את תנועות הערבוב, הלישה, החיתוך והבחישה. בעיני הילדה שהייתי ראיתי שדרך הכנת התבשיל ודרך החיים אחת הן. את הכול כתבתי במחברת ששימשה לי הן כספר מתכונים והן כיומן אישי.

"יומני היקר," כתבתי בכיתה ד'. "היום עזרתי לדודה אלואיז במסעדה, והיא נתנה לי לתפור את העוף בשביל התְבִּית. דקרתי את האצבע במחט, והיא אמרה שזה לא נורא ושעד הבת־מצווה זה יעבור. היא גם אמרה שכדי להכין עוף טוב בשביל התבית צריך לשים בו תבלין בהרט. כשאני אהיה בת שתים־עשרה אני אבקש שכבר ייתנו לי לנסוע לבד באוטובוס. אני גדולה, ודודה אלואיז לא צריכה לפחוד שמישהו יתאהב בעיניים שלי ויחטוף אותי במקום הילדים שאין לו, כמו שהיא כל הזמן אומרת.

"את הבהרט בשביל התבית מכינים מתבלינים סודיים שדודה אמל אומרת שרק העיראקים יודעים ושכל מי שלא עיראקי ימות מקנאה ולא יֵדע. היא אומרת שכל הסוד הוא בעלים של השושנים שאנחנו מגדלות בגינה. אבל אני צריכה עכשיו לכתוב את זה כי דודה אלואיז אומרת לי שאחרי שהיא תמות, רק אני אשאר בעולם לבשל תבית אמיתי. ועוד היא אומרת שהיא יכולה למות בכל רגע, מתי שיתחשק לאלוהים, כי אף אחד לא יודע איך אלוהים בוחר את התוכניות שלו.

"מתכון לצנצנת בהרט: חמישים גרם קינמון טחון, שישה אגוזי מוסקט טחונים, שתי כפות עלים טחונים של שושנים אדומות, כף אחת של שורש ג'ינג'ר יבש טחון, חמישים גרם פלפל אנגלי וחמישים גרם פלפל שחור, טחונים דק. ג'ינג'ר טוב גם לחום ושפעת ושלשול. צריך לגרר את השורש ולהגיש את התה עם דבש. אם יש שלשול אפשר בלי דבש. אני אוהבת את יום שבת בגלל שאוכלים תבית ובגלל שדודה ויקטוריה אמרה שתיקח אותי עם צאת השבת ללונה פארק ונעלה על הגלגל הענק, אפילו שדודה אלואיז אומרת שרק מלחשוב על זה הבנאדם יכול לקבל התקף לב כפול."

 

התקף לב כפול קיבלה דודה אלואיז גם מרעמים וברקים, מעכברים מתרוצצים וממה שמראים בטלוויזיה. גם לטלוויזיה, כמו להרבה דברים אחרים בחיי, היתה משמעות כפולה. מצד אחד היא היתה האורקל מדלפי, מקור לדברי אלוהים חיים, ומצד שני, שליחו של השטן, הסיטרא אחרא.

כשהקריינים דיווחו על החדשות, דבריהם התקבלו כאמת צרופה. אולם לסרטים ולסדרות הדרמה היה שמור יחס אחר.

ישובות היינו כל אחת עם רקמתה בידה מול המכשיר הגדול. אמל רקמה ברקמת צלבים פרחים כחולים על מצעים לבנים, ואלואיז וטויה ויקטוריה אחזו כל אחת בקצהו של בד גובלן ענק ועמלו בשקדנות על תמונה ובה גברות על נדנדות ואבירים על שפת אגם. תוך כדי מלאכתן היו מרימות מבט אל המסך ומסננות בקול, למען אשמע ואבין:

"לא מתביישים... איך מראים עוד פעם את הגועל נפש הזה בטלוויזיה. שרונה, אל תראי את זה. אלואיז, תכסי לה את העיניים שלא תראה! בושה וחרפה, מראים דברים כאלו לילדים... תראי! מתלקקים כמו כלבים! גועל נפש! את רואה? אם הם ימשיכו ככה אני אפסיק לשלם להם אגרה!"

"דודה, אם זה כל כך מגעיל, למה הם עושים את זה?" צצה השאלה המתבקשת.

"כי זה מה שאישה צריכה לסבול בשביל לקבל את הילדים החמודים שלה. אין ברירה."

"למה לסבול? נשיקות זה כואב?"

"תפסיקי לשאול כל כך הרבה שאלות! תהיי בשקט ותרקמי."

"אבל אני לא יכולה לרקום! דודה אלואיז מכסה לי את העיניים!"

"אז תשבי בעיניים עצומות ובשקט."

מיהרתי לציית, כשאני מכסה את עיני בידי, אך מקפידה להשאיר חרכי הצצה מבין האצבעות. בינתיים זנחו דודותי את הרקמה, עיניהן מרותקות למסך.

בני הזוג בסרט התנשקו שוב. האישה בכתה. הגבר עזב בטריקת דלת. "אוי, המסכנה," נאנחה אלואיז. "היא נתנה לו, עכשיו הוא יעזוב אותה."

ואמל חזרה על המשפט החביב עליה, "אישה, אם יש לה שכל, תעשה כסף ולא תעשה אהבה."

"למה, דודה?" העזתי להסיר כף יד אחת מעיני.

"כי גבר זה צרות."

"למה?"

"כי כולם רעים ונואפים. זה למה. הם יכולים לעשות לאישה דברים מאוד מסוכנים ולא נעימים," ענתה לי אמל ובעיניה מבט מוזר.

 

***

 

וכך כתבתי ביומני כשהייתי בת אחת־עשרה:

 

יומני היקר, בערב ישבנו במרפסת, רקמנו ודיברנו על כפות רגליים. כפות הרגליים שלנו חשובות כי הולכים עליהן. הערב דודה אלואיז סבלה מכאבים בכפות הרגליים ואמרה שבטח יש לה מחלה מסתורית שעוד לא גילו איך קוראים לה, ושעוד מעט תמית אותה. דודה אמל אמרה לה שמה שימית אותה קודם זה כל השטויות שהיא קוראת בעיתונים. דודה אלואיז נעלבה ואמרה שאחרי שהיא תמות לפני הזמן שלה, אמל תתחרט על הדיבורים שלה. אז אמל אמרה, "את לא תמותי, את עוד תקברי את כולנו," אבל אז אלואיז נעלבה שהיא לא תמות ראשונה, ודודה אמל התנצלה ואמרה לה, "טוב, מותק, תמותי מתי שאת רוצה." ואמרה לטויה ויקטוריה להביא לאלואיז כיסא כדי להרים רגליים. ואז אמל ביקשה מטויה להביא גם לה כיסא, ואמרה שגם לה כואבות הרגליים, ושהיא כבר מחכה ליום שאני אהיה אחרי צבא ואנהל את המסעדה כדי שהיא תוכל להישאר בבית ולהרים את הרגליים הכואבות שלה על המשענת כמה שמתחשק לה, ולא תעשה כלום חוץ מלרקום ולפתור תשבצים. ואלואיז אמרה, "נכון, כמה טוב לשבת ככה בלי לקום!" ואמל ענתה לה, "בטח שזה טוב, כי אין בסביבה שום גבר שצריך לשרת אותו." ודודה ויקטוריה הסכימה איתה, ושוב פעם כל אחת אמרה כמה יותר טוב לנשים, וכמה שנישואים זה עסקה טובה לגבר וגרועה לאישה.

ואז דודה ויקטוריה התחילה להגיד איזה גברים הכי גרועים. היא אומרת שהמסגרים הכי גרועים כי נסים היה מסגר, ואמל אומרת שאנשי עסקים הם הכי גרועים בגלל שהם עושים ניסיונות בכסף של המשפחה שלהם במקום לפרנס, ומי כמוה יודעת, ואלואיז אמרה שכולם סתם תינוקות שלא גדלים שצריכים אישה שתטפל בהם עד יומם האחרון.

הן אמרו לי גם לשמוח שאני כל החיים אהיה עצמאית ואקבל את המסעדה וככה לא אצטרך להתחתן בשביל שאיזה גבר יפרנס אותי ויעשה לי צרות.

לילה טוב, יומני, עד כאן מה שרציתי להגיד בעניין כפות רגליים.

מיכל חזון

מיכל חזון (נולדה ב-2 ביוני 1961) היא סופרת, תסריטאית ומשוררת ישראלית. היא ידועה בעיקר בגין סדרת קלטות הילדים שכתבה ללחניה של נורית הירש, "דיג דיג דוג" ו"פים פם פה".

בשנת 1970 פרסמה שירים בעיתוני ילדים ונוער. בעיקר בהארץ שלנו. בשנת 1974 זכתה בפרס בתחרות כתיבת שירים 'השלום שלי' מטעם נשיא המדינה, אפרים קציר, בשם 'השלום שלי' כאשר הגיע נשיא מצרים אנואר סאדאת לביקורו ההיסטורי בישראל הוא קיבל את ספר השירים במתנה. בשנות השמונים נסעה לארצות הברית בעקבות משפחתה, בשהותה שם כתבה באנגלית סיפורים קצרים שהתפרסמו בעיתון הקולג' המקומי וסדרת דרמה למפיק פרטי ששודרה בכבלים בקנדה.

בסוף שנות השמונים חזרה לישראל והחלה לכתוב לעיתונים שונים, ביניהם מעריב, את וחדשות ושירי ילדים בידיעות אחרונות. בשנים אלו אף כתבה שירים לזמרים מבוגרים, כמו מרגלית צנעני, רון שובל, שימי תבורי, יואב יצחק ואביבה אבידן. בשנת 1989 נישאה ועברה לגור בירושלים. בשנת 1990 ילדה את בתה הבכורה, יעלי, שהיוותה השראה לכתיבתה לילדים. 

בשנת 1992 יזמה ואף כתבה את מילות השירים לקלטת הווידאו לילדים "דיג דיג דוג", ללחנים של נורית הירש. בשנת 1999 יצרו השתיים את הקלטת המצליחה "פים פם פה". בשנת 2002 יצאה קלטת נוספת: "פים פם פה בארמון הקסמים" . בשנת 2000 התחילה חזון לעבוד בטלוויזיה בערוץ 2, ערוץ הופ!, וערוץ הילדים. במסגרת עבודתה יצרה סדרות מקוריות רבות לילדים ונוער. בד בבד החלה לכתוב להיטים לזמרים באנגלית, חלקם אף זכו בפרסים בתחרויות לכתיבה בחו"ל. בשנת 2016 זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים על כתיבה לילדים ובפרס הספריות לספרות ילדים לשנת 2016 מטעם מרכז הספר והספריות על ספרה "שירלי שמש מנצחת". 

מספריה:
יערה מסתדרת לא רע, הוצאת מעריב - הד ארצי, 1988
שירלי שמש הגדולה מכולם, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2010
שירלי שמש מנצחת, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2012
יפתח המוצלח, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2012
בית הסודות , הוצאת ידיעות ספרים, 2014
אתי הדבונית הבלשית והתעלומה המתוקה, הוצאת כנרת, 2014
שירלי שמש חוזרת, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2014
החיים המושלמים שלי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2016
הרוח במגירה, הוצאת ידיעות ספרים, 2018

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bdf5yrdu

עוד על הספר

בית הסודות מיכל חזון

1

על ממולאים וסודות שבפנים

 

הַשְׁקֵט והַסֵּה - השאר את הסל מכוסה

 

 

 

מְחָשָׁה: ירקות ממולאים

כלל ראשון וחשוב במלאכת הבישול קובע כי אין להיכנס אל המטבח ואל סיריו אם את באחד מן הימים "האסורים", כי אז תצנח עיסתך, יחמיצו מטעמי החלב, המתוק יהפוך מלוח והמלוח מתוק. בימים אלו עדיף לגייס את עזרת השכנות המצויות בימיהן ה"נקיים", ואילו את תעסיקי את עצמך בדברים אחרים שאין להם שום קשר לבישול.

באשר למספר הירקות למילוי, הכול תלוי בגודל הסיר. ניתן להשתמש בסיר גדול יחסית, כמעט כמו של תבית, שיכול להכיל ירקות מכל הסוגים והמינים. האהובים ביותר הם סלק, גזר, קישוא, בצל וכמובן עלי סלק ירוקים שסופגים יפה את הרוטב ואת התבלינים.

למילוי: כשני חופנים (רק של יד ימין) בשר טרי ולא שמן שנטחן פעמיים, בצל קטן קצוץ מטוגן, שני חופנים וחצי אורז שטוף שהושרה במים לכמה שעות, פלפל שחור, מלח ומעט בהרט.

לרוטב: בצל קטן קצוץ דק, כמה כפות דבש תמרים (סילאן), טיפת מיץ לימון ומעט מלח. קמצוץ עלי בוטנאג' (סוג של נענע), שני קמצוצים של סוד ומעט תעלומה.

מרוקנים את הירקות מתוכנם, מערבבים את חומרי המלית, ממלאים את הירקות ומניחים בסיר. את המלית שנותרה ניתן לגלגל בתוך עלי הסלק, כמו עלי גפן.

בסיר רחב מכינים את הרוטב: מטגנים בצל, מערבבים את שאר החומרים פרט לעלי הבוטנאג' ומכסים את הכול במים עד לגובה אצבע (שוכבת). מביאים לרתיחה ויוצקים מחצית מהרוטב לסיר הירקות הממולאים.

מרפדים את הסיר בארבעה עלי סלק, ועליהם מסדרים יפה את כל הירקות הממולאים, יוצקים עליהם את שאר הרוטב כך שכל הירקות טובלים בו עד לבטנם. מבשלים כשעה על אש קטנה. אפשר להעביר לפלטת שבת ולאכול למחרת. לבדוק מדי פעם אם יש צורך להוסיף מעט מים, אך לא להפריז, שלא יצא מרק. מניחים לנוזלים להתאדות אט־אט עד לבישול מוחלט של כל הירקות. עם גמר הבישול, מפזרים למעלה קמצוץ עלי בוטנאג'.

 

"לפעמים, סוד שמתגלה יכול להרוס חיים שלמים. לכן צריך לבחור מה רוצים לראות ומה רוצים לשמוע. מי ששומר ממך סוד, בדרך כלל עושה את זה לטובתך. ומי שמגלה לך, עלול להכביד לך על הלב יותר משק של אבנים."

כך אמרה דודה אמל וכך הן גידלו אותי. ללא מילים מיותרות שיכבידו עלי. בבית הגדול באור יהודה, בין הבית למטבח המסעדה, בין ריחו המשכר של תבלין הבְּהָרָט, רחש החצילים המיטגנים במחבת ואנחת הבצק התופח - שם עברו עלי ימי.

כשגדלתי מעט והבנתי שזכיתי בשלוש דודות רחומות ואוהבות, אך אף לא באֵם אחת, הייתי שואלת אותן עליה ועל עברי, אך הן תמיד התחמקו מתשובה ברורה וענו, "שרונה, את נולדת בנס ונשארת בחיים במזל גדול, ועל זה את צריכה להגיד תודה לאלוהים."

במשך שנים חיפשתי נואשות בחדרים החשוכים של זיכרוני שברי מילים, קרעי תמונות, שרידי צלילים, אך כלום. מסך כבד העיב על הכול. תהום אפלה בלעה את עברי. ובינתיים המשכתי לגדול. לא היו לי הרבה ברירות אחרות. ילדה רזה שמראשה צומחת צמה עבה וארוכה, ובתוכה צומחות שאלות.

בכל פעם שהעזתי להראות קמצוץ של אי־נחת ולחקור על הדרך שבה הופרדתי מאמי, דודותי המסורות עודדו אותי לחדול מכך.

"היה לך מזל," פסקה אמל. "מה בנאדם צריך לדעת חוץ מזה?"

"העיקר שהיום את איתנו ואת צריכה להגיד כל בוקר תודה לריבונו של עולם ששמר עלייך ולא נתן לך ללכת עם אמא שלך המסכנה, ועשה את המזל שלך טוב, ושאת גודלת עם המשפחה שלך, ולא כמו איזה יתומה שלוקחים אותה לסוציאלית והיא גודלת בקיבוצים עם זרים שלא מהדם שלה בכלל," אמרה אלואיז בחלחלה.

ואילו טויה ויקטוריה הוסיפה בחיבה, "אין רע בלי טוב. אמנם איבדתי את אחותי, אבל בתמורה קיבלתי אותך, נונה, במקום הילדים שאף פעם לא היו לי."

 

***

 

"התהפכות הגלגל של שרונה", כך כינו דודותי את היום שבו הגעתי אליהן. הידיעה על בואי תפסה את אמל, דודתי הבכורה, בביתה שבברוקלין, לשם נגררה שנים קודם לכן בעקבות חלומותיו של בעלה. אמל, שהאמינה בכל לבה שאין להתנגד לגורל, בלעה את דמעותיה והחליטה שאין זה הזמן לעסוק ברחמים עצמיים. היא ידעה ללא צל של ספק כי הטרגדיה היתה דרכו של אלוהים לרמוז לה להתאחד עם משפחתה בארץ הקודש.

בתוך ימים ספורים מכרה את המאפייה המצליחה שלה בברוקלין וחזרה אל כור מחצבתה בלב מושבת העיראקים באור יהודה. שם, לא רחוק מבית הקולנוע הישן, היא מצאה מגרש חולי ועליו בית גדול ומוזנח בצמוד לבית קפה שידע ימים יפים וקולניים של משחקי שש־בש ובקבוקי ערק. במשך השנים התמעטו בו הלקוחות, המבוגרים מתו מזקנה או מהכבד, והצעירים נטשו את אור יהודה. רק בעל בית הקפה ושלושה מלקוחותיו עוד ישבו שם, נטועים כאנדרטאות מתפוררות בתוך אבני המדרכה השבורות. כשאמל הופיעה שם, נחושה לנהל משא ומתן, היו בעיצומו של משחק, צעקות רמות וקוביות נחבטות בלוח העץ. בעל בית הקפה המופתע גירד בפדחתו ומשך בשפמו הדק, ומתוך אדי הערק שערפלו את מוחו הסכים מיד למכור לה את המגרש כולו במחיר נמוך מזה שהתכוונה להציע.

כתרנגולת המכנסת את אפרוחיה תחת כנפיה, אמל הביאה אל הבית הגדול את אחיותיה הצעירות, אלואיז וטויה ויקטוריה, שבהן טיפלה מאז היתה בת שבע־עשרה, ואותי.

לאחר מחשבה מעמיקה חילקה את התפקידים באופן שאין לערער עליו: כל אחת מהן תבשל למסעדה את המאכלים שבהם היא מתמחה. בנוסף, היא, אמל, תנהל את ענייניה העסקיים של המסעדה, אלואיז תופקד על האפייה והקניות, ואילו טויה ויקטוריה תטפל בבית, בגינת התבלינים ובי.

בחירתה של אמל בטויה ויקטוריה כדמות החינוכית המרכזית בחיי לא התקבלה בשמחה מצד אלואיז.

"איך את יכולה להשאיר את שרונה עם טויה? את בעצמך אמרת שמאז המקרה נכנסו לה אלף שדים בראש!"

"אין ברירה. אני עסוקה מדי, ואת היסטרית. הכי טוב שטויה תעשה את זה. ושלא תעזי להזכיר שוב את המקרה."

אמל המשיכה ולא חסכה את שבט לשונה מאלואיז על שהעלתה מתהומות השאוֹל את קריסת נישואיה של טויה, והעזה לנקוב בשמו של מה שכולן הסכימו לא להעלות על דל שפתיהן מאז ועד עולם. כביכול אם לא ייהגה השם המפורש בכל הברותיו, עיצוריו ואותיותיו, יתמסמס המקרה ללא תוקף ואחיזה בעולם.

וכשם שסיפור נישואיה האומללים של ויקטוריה כונה "המקרה", "הדבר ההוא" היה שם הצופן לתאונה שבה נהרג ארוסה של אלואיז טרם כלולותיהם, ו"האסון" היה המנעול הכבד שהונח על התעלומה שאפפה את ילדותי.

המילים האסורות גדלו ותפחו מיום ליום. עם השנים נוסף להן משקל והיה עלינו ללכת סביבן בזהירות, כפוסעות על ביצים. אך לא רק מילים אלו נטענו בעודף משמעות. כל דבר בעולם נשא בשׂוֹרה או התראה. כל חפץ היה סמל וכל פעולה סימן. אסור לטאטא את הבית אחרי לכתו של אורח רצוי, פן לא יחזור. עם רדת ערב יש לשטוף את הדירה במי ים כדי לגרש עין רעה שהכניסו מבקרים לא אהודים. ציפורניים נגזזו רק מחוץ לבית, בחצר, ונקברו בחול. אין לדבר על תוכניות לעתיד אלא אם מוסיפים ואומרים "בלי נדר" שלוש פעמים. אסור להזכיר מחלות ואסונות שקרו בעבר. אם התעטשת, סימן שדברייך אמת. גירוד בכף היד הוא סימן לכסף שעתיד להגיע בקרוב. גירוד בגב, לעומת זאת, הוא אות לכך שמישהו מרכל עלייך מאחורי גבך.

במזווה כוסו הצנצנות, בסלון הוטמנו קופסאות סגורות בפינות אפלות. בחדרי השינה ננעלו שידות מרובות מגירות. ומיטות בעלות רגלי ברזל כבדות כוסו בכיסויים ארוכים ונאסר עלי להתחבא תחתיהן.

הבית היה גדול וחדריו רבים ומוזרים. חלקם היו מופרדים זה מזה בדלתות זכוכית חלבית, כקרונות רכבת. בכל אשר פניתי, חשתי שמפלצת סודית מחלקת את חייה איתנו, ואנו קשורות אליה בעבותות שאין להתיר. כבלי הסוד הקדמון. הסוד שאותו ביקשו הדודות לקחת עמן לקבר בטרם אהיה גדולה מספיק כדי לגלותו, בתקווה שכך יתמוסס וייעלם.

אולם למרות הסוד, ואולי בגללו, טויה ויקטוריה היתה נחושה להעניק לי ילדות מאושרת.

האמהות לא נבעה בטבעיות מטויה ויקטוריה. בפיזור נפש, לעומת זאת, התברכה בשפע. לכן מיהרה לשכוח את הוראותיה הקפדניות של אמל באשר לחשיבותו של סדר יום לגידול ילדים, והניחה לי לנפשי. את שנות ילדותי אני זוכרת כימים של חופש והתרוצצות בגינת עשבי התבלין שגידלה טויה ויקטוריה, כשאני פוסעת יחפה על האדמה הקרירה, חופרת בה בציפורני ומגישה את אצבעותי אל אפי, שואפת את ריחה הלח והמתוק וצוחקת. "למה את צוחקת, נונה?" היתה טויה ויקטוריה שואלת אותי. "האדמה מגלה לי סוד," הייתי עונה.

ריח האדמה והעשבים הממריץ העיר אותי בכל בוקר במשנה התלהבות. פעמים רבות קפצתי, בעודי בפיג'מה, היישר מחלון חדרי אל החלקה החומה והירוקה, מתעלמת מהטפותיה של אמל על בגדים נקיים ומאזהרותיה של אלואיז על אנשים שמקבלים דלקת פרקים מהתרוצצות ברגליים יחפות על אדמה קרה. אהבתי לאדמה נטעה בי אומץ להעז ולא לציית להן. שם, בחוץ, חשתי תחושה של חירות מופלאה. בעולם שמחוץ לבית לא פחדתי ממאומה.

חוסר הפחד שלי הדיר שינה מעיניהן של אמל ואלואיז. טויה ויקטוריה התייחסה לכך בבוז וטענה שהכול בסדר, זה רק הפלפלים החריפים שאכלתי כשהייתי בת שנתיים ועשו לי בבטן כזאת אש שעד היום אני לא יושבת בשקט. אני לא זכרתי כלום, אבל טויה ויקטוריה אהבה לספר לי שוב ושוב איך הן לקחו אותי פעם לגינה, ואני הושטתי יד לפלפלים האדומים הקטנים שהיא שתלה בתוך עציץ ותחבתי אחד לפה. "אלואיז חשבה שזה הסוף שלך," היתה טויה ויקטוריה אומרת בדרמטיות ומצמידה את ידה ללבה. "ואני רצתי מהר כמו נמר להביא את הצינור, להשפריץ לך מים לתוך הפה..."

"לא, את צרחת כמו משוגעת ואני רצתי להביא את הצינור מים," תיקנה אותה אמל.

"מה זה משנה," היתה טויה ויקטוריה פוטרת אותה בנפנוף יד. "ממילא לא היה צריך את הצינור. נונה בכלל לא בכתה, אנחנו צעקנו ואת חייכת, נונה." וחייכה אלי בחיבה ובגאווה.

"מאז ידענו שאת מהסוג הזה, שצריך לשמור עליו בשבע עיניים," היתה אלואיז מוסיפה ומחליפה עם אמל מבטים רבי משמעות, ושתיהן היו נאנחות.

ערב אחד לקחו אותי אמל ואלואיז לשיחה.

"שרונה, את כבר ילדה גדולה. אנחנו לא רוצות שתצאי לבד מהבית ותתרוצצי בגינות ובשדות."

"אבל למה?" שאלתי.

"זה לא בריא," ענתה אלואיז נחרצות.

"בנות אסור להן להיות נועזות כל כך," הוסיפה אמל. "את צריכה להתנהג יותר כמו בת, לא כמו בן. לשבת בבית בשקט ולרקום, לא לרוץ בשדות יחפה כמו איזו וואחשה."

"אבל למה?"

"כי מחוץ לבית יש סכנות. במיוחד לבנות."

"אבל למה?"

"ילדה שרואים אותה מתרוצצת לבדה, יוצא לה שם רע וחושבים שמותר לעשות לה הכול."

"לעשות לה מה?"

"דברים," באה התשובה.

"איזה דברים?"

"דברים לא יפים."

"ואם לא אתנהג כמו שאמרתן?" שאלתי בחשש.

"אם לא, אז יש מחיר לכל דבר," פסקה אמל נחרצות.

"והתשלום יכול להיות רע ומר," אמרה אלואיז בטון מפחיד. "כל כך מר שזה יכול להרוס לך את החיים."

 

מפחד פן יבולע לי, החלטתי להשקיט את הקולות הקוראים לי החוצה ולציית. כדי לשמח אותן, רקמתי אפרוחים וזרי פרחים על ממחטות וכיסויי שולחן. עמדתי מאחוריהן במטבח וספגתי את תנועות הערבוב, הלישה, החיתוך והבחישה. בעיני הילדה שהייתי ראיתי שדרך הכנת התבשיל ודרך החיים אחת הן. את הכול כתבתי במחברת ששימשה לי הן כספר מתכונים והן כיומן אישי.

"יומני היקר," כתבתי בכיתה ד'. "היום עזרתי לדודה אלואיז במסעדה, והיא נתנה לי לתפור את העוף בשביל התְבִּית. דקרתי את האצבע במחט, והיא אמרה שזה לא נורא ושעד הבת־מצווה זה יעבור. היא גם אמרה שכדי להכין עוף טוב בשביל התבית צריך לשים בו תבלין בהרט. כשאני אהיה בת שתים־עשרה אני אבקש שכבר ייתנו לי לנסוע לבד באוטובוס. אני גדולה, ודודה אלואיז לא צריכה לפחוד שמישהו יתאהב בעיניים שלי ויחטוף אותי במקום הילדים שאין לו, כמו שהיא כל הזמן אומרת.

"את הבהרט בשביל התבית מכינים מתבלינים סודיים שדודה אמל אומרת שרק העיראקים יודעים ושכל מי שלא עיראקי ימות מקנאה ולא יֵדע. היא אומרת שכל הסוד הוא בעלים של השושנים שאנחנו מגדלות בגינה. אבל אני צריכה עכשיו לכתוב את זה כי דודה אלואיז אומרת לי שאחרי שהיא תמות, רק אני אשאר בעולם לבשל תבית אמיתי. ועוד היא אומרת שהיא יכולה למות בכל רגע, מתי שיתחשק לאלוהים, כי אף אחד לא יודע איך אלוהים בוחר את התוכניות שלו.

"מתכון לצנצנת בהרט: חמישים גרם קינמון טחון, שישה אגוזי מוסקט טחונים, שתי כפות עלים טחונים של שושנים אדומות, כף אחת של שורש ג'ינג'ר יבש טחון, חמישים גרם פלפל אנגלי וחמישים גרם פלפל שחור, טחונים דק. ג'ינג'ר טוב גם לחום ושפעת ושלשול. צריך לגרר את השורש ולהגיש את התה עם דבש. אם יש שלשול אפשר בלי דבש. אני אוהבת את יום שבת בגלל שאוכלים תבית ובגלל שדודה ויקטוריה אמרה שתיקח אותי עם צאת השבת ללונה פארק ונעלה על הגלגל הענק, אפילו שדודה אלואיז אומרת שרק מלחשוב על זה הבנאדם יכול לקבל התקף לב כפול."

 

התקף לב כפול קיבלה דודה אלואיז גם מרעמים וברקים, מעכברים מתרוצצים וממה שמראים בטלוויזיה. גם לטלוויזיה, כמו להרבה דברים אחרים בחיי, היתה משמעות כפולה. מצד אחד היא היתה האורקל מדלפי, מקור לדברי אלוהים חיים, ומצד שני, שליחו של השטן, הסיטרא אחרא.

כשהקריינים דיווחו על החדשות, דבריהם התקבלו כאמת צרופה. אולם לסרטים ולסדרות הדרמה היה שמור יחס אחר.

ישובות היינו כל אחת עם רקמתה בידה מול המכשיר הגדול. אמל רקמה ברקמת צלבים פרחים כחולים על מצעים לבנים, ואלואיז וטויה ויקטוריה אחזו כל אחת בקצהו של בד גובלן ענק ועמלו בשקדנות על תמונה ובה גברות על נדנדות ואבירים על שפת אגם. תוך כדי מלאכתן היו מרימות מבט אל המסך ומסננות בקול, למען אשמע ואבין:

"לא מתביישים... איך מראים עוד פעם את הגועל נפש הזה בטלוויזיה. שרונה, אל תראי את זה. אלואיז, תכסי לה את העיניים שלא תראה! בושה וחרפה, מראים דברים כאלו לילדים... תראי! מתלקקים כמו כלבים! גועל נפש! את רואה? אם הם ימשיכו ככה אני אפסיק לשלם להם אגרה!"

"דודה, אם זה כל כך מגעיל, למה הם עושים את זה?" צצה השאלה המתבקשת.

"כי זה מה שאישה צריכה לסבול בשביל לקבל את הילדים החמודים שלה. אין ברירה."

"למה לסבול? נשיקות זה כואב?"

"תפסיקי לשאול כל כך הרבה שאלות! תהיי בשקט ותרקמי."

"אבל אני לא יכולה לרקום! דודה אלואיז מכסה לי את העיניים!"

"אז תשבי בעיניים עצומות ובשקט."

מיהרתי לציית, כשאני מכסה את עיני בידי, אך מקפידה להשאיר חרכי הצצה מבין האצבעות. בינתיים זנחו דודותי את הרקמה, עיניהן מרותקות למסך.

בני הזוג בסרט התנשקו שוב. האישה בכתה. הגבר עזב בטריקת דלת. "אוי, המסכנה," נאנחה אלואיז. "היא נתנה לו, עכשיו הוא יעזוב אותה."

ואמל חזרה על המשפט החביב עליה, "אישה, אם יש לה שכל, תעשה כסף ולא תעשה אהבה."

"למה, דודה?" העזתי להסיר כף יד אחת מעיני.

"כי גבר זה צרות."

"למה?"

"כי כולם רעים ונואפים. זה למה. הם יכולים לעשות לאישה דברים מאוד מסוכנים ולא נעימים," ענתה לי אמל ובעיניה מבט מוזר.

 

***

 

וכך כתבתי ביומני כשהייתי בת אחת־עשרה:

 

יומני היקר, בערב ישבנו במרפסת, רקמנו ודיברנו על כפות רגליים. כפות הרגליים שלנו חשובות כי הולכים עליהן. הערב דודה אלואיז סבלה מכאבים בכפות הרגליים ואמרה שבטח יש לה מחלה מסתורית שעוד לא גילו איך קוראים לה, ושעוד מעט תמית אותה. דודה אמל אמרה לה שמה שימית אותה קודם זה כל השטויות שהיא קוראת בעיתונים. דודה אלואיז נעלבה ואמרה שאחרי שהיא תמות לפני הזמן שלה, אמל תתחרט על הדיבורים שלה. אז אמל אמרה, "את לא תמותי, את עוד תקברי את כולנו," אבל אז אלואיז נעלבה שהיא לא תמות ראשונה, ודודה אמל התנצלה ואמרה לה, "טוב, מותק, תמותי מתי שאת רוצה." ואמרה לטויה ויקטוריה להביא לאלואיז כיסא כדי להרים רגליים. ואז אמל ביקשה מטויה להביא גם לה כיסא, ואמרה שגם לה כואבות הרגליים, ושהיא כבר מחכה ליום שאני אהיה אחרי צבא ואנהל את המסעדה כדי שהיא תוכל להישאר בבית ולהרים את הרגליים הכואבות שלה על המשענת כמה שמתחשק לה, ולא תעשה כלום חוץ מלרקום ולפתור תשבצים. ואלואיז אמרה, "נכון, כמה טוב לשבת ככה בלי לקום!" ואמל ענתה לה, "בטח שזה טוב, כי אין בסביבה שום גבר שצריך לשרת אותו." ודודה ויקטוריה הסכימה איתה, ושוב פעם כל אחת אמרה כמה יותר טוב לנשים, וכמה שנישואים זה עסקה טובה לגבר וגרועה לאישה.

ואז דודה ויקטוריה התחילה להגיד איזה גברים הכי גרועים. היא אומרת שהמסגרים הכי גרועים כי נסים היה מסגר, ואמל אומרת שאנשי עסקים הם הכי גרועים בגלל שהם עושים ניסיונות בכסף של המשפחה שלהם במקום לפרנס, ומי כמוה יודעת, ואלואיז אמרה שכולם סתם תינוקות שלא גדלים שצריכים אישה שתטפל בהם עד יומם האחרון.

הן אמרו לי גם לשמוח שאני כל החיים אהיה עצמאית ואקבל את המסעדה וככה לא אצטרך להתחתן בשביל שאיזה גבר יפרנס אותי ויעשה לי צרות.

לילה טוב, יומני, עד כאן מה שרציתי להגיד בעניין כפות רגליים.