היקשרויות עזות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היקשרויות עזות
מכר
אלפי
עותקים
היקשרויות עזות
מכר
אלפי
עותקים

היקשרויות עזות

4.4 כוכבים (79 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Fierce Attachments
  • תרגום: רעות בן יעקב
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 212 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 43 דק'
  • קריינות: ליביה חכמון איילי
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 19 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

פעמים מעטות הצליחה סופרת לצייר בצורה כה אנושית, חיונית וכנה את מערכת היחסים בין אם ובת כפי שגורניק עשתה ביצירת מופת זו, אשר ראתה אור לראשונה ב־1987. 

אישה בוגרת מתהלכת עם אמה הקשישה ברחובות מנהטן. מבעד לטיולים הללו, המלאים זיכרונות, תלונות והומור משותף, פורשת הסופרת את מאבקה כבת למצוא את מקומה בעולם. בד בבד משחזרת גורניק את חוויות ילדותה בניו יורק של שנות הארבעים והחמישים, כאשר התגוררה עם משפחתה בבניין המאוכלס ביהודים בני מעמד הפועלים. בלב הספר ניצבות מערכות היחסים בין השכנות: המרחב הקהילתי הנשי שנוצר בכל בוקר כאשר גוש הבניינים מתרוקן מהגברים שיוצאים לעבודה, והנשים והילדות נותרות בממלכה משלהן, אשר במרכזה חבלי הכביסה הסבוכים הקושרים ביניהן ונהפכים לפקעת שקשה להתיר.

 זהו לא רק סיפור על אם ובתה, אלא גם סיפור התבגרות וחניכה נשי. הדמויות הנשיות המאלפות שלאורן מתבגרת המספרת הן אמה – אישה חזקה ממעמד הפועלים, פעילה סוציאליסטית בחשאי, וגם אם ובת זוג אוהבת – ושכנתן נטי, זרה החיה בין יהודיות, אישה למודת אובדן אשר מיניותה המופגנת דנה אותה לשהייה מתמדת בשולי החברה. המודלים הנשיים הללו יעצבו את נפשה של המספרת ויכתיבו את יחסיה עם החברה הפטריארכלית, עם עבודתה ועם נשים אחרות בשארית חייה. לפנינו סיפורה של מערכת יחסים עדינה ומתישה אך גם דיוקן נע של חברה, של תקופה, וניתוח מבריק ורגיש של אנושיות ושל החומרים העכורים־מעט שמהם היא מורכבת.  

 ״הגם שאף פעם לא היה נראה שאמא שלי מקשיבה למתרחש בסמטה, דבר לא חמק ממנה. היא שמעה כל קול, כל תנועה של חבלי הכביסה, כל זיע של המצעים, וקלטה כל קריאה וכל תקשורת. היינו מתבדחות  על האנגלית השבורה של ההיא, ועל הפה הגדול וקלות הדעת של הזאת, צווחה פה, קללה עסיסית שם. התגובות החיות שלה והערותיה על המתרחש מחוץ לחלון אפשרו לי לטעום לראשונה מפירותיה של תבונה: היא ידעה להמיר רכילות לכדי ידע״ 

פרק ראשון

אני בת שמונה. אמא שלי ואני יוצאות מהדירה שלנו לחלל הכניסה שבקומה השנייה. גברת דרוקר עומדת ליד הדלת הפתוחה של הדירה הסמוכה, מעשנת סיגריה. אמא שלי נועלת את הדלת ואומרת לה, "מה את עושה פה?" גברת דרוקר מחווה בראשה מעלה ואחורנית אל הדירה שלה. "הוא רוצה להשכיב אותי. אמרתי לו שהוא חייב להיכנס למקלחת לפני שהוא נוגע בי." אני יודעת ש"הוא" זה בעלה. "הוא" זה תמיד הבעל. "למה? הוא עד כדי כך מלוכלך?" אמא שלי אומרת. "בעיניי הוא מלוכלך," אומרת גברת דרוקר. "את זונה, דרוקר," אמא שלי אומרת. גברת דרוקר מושכת בכתפיה. "אני לא יכולה לנסוע בתחתית," היא אומרת. בברונקס, "לנסוע בתחתית" היה מילים יפות לומר לצאת לעבוד.

גרתי בשיכון ההוא מגיל שש עד עשרים ואחת. בבניין היו עשרים דירות, ארבע בכל קומה, וכל מה שאני זוכרת זה בניין מלא נשים. אני בקושי זוכרת שם גברים. הם היו בכל מקום, כמובן — בעלים, אבות, אחים — אבל אני זוכרת רק את הנשים. ואני זוכרת את כולן המוניות כמו גברת דרוקר או קשוחות ועזות כמו אמא שלי. הן אף פעם לא דיברו כאילו הן יודעות מי הן, כאילו הן מבינות את העסקה שהחיים הנחיתו עליהן, אך לעיתים קרובות התנהגו כאילו הן יודעות. ערמומיות, הפכפכות, חסרות השכלה, כמו גילמו דמויות מרומן של דרייזר. שנים יכלו לעבור בשלווה למראית עין, ואז לפתע התפרצות של פאניקה ופראוּת: חייהן של שתי בריות או שלוש מצולקים (ואולי אפילו נהרסים), ואז הסערה שוככת. ושוב: שקט קודר, תשישות אירוטית, שגרת הדחקה קבועה. ואני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי. נדרשו לי שלושים שנה להבין כמה אני הבנתי.

אמא שלי ואני הולכות ברגל. אני שואלת אותה אם היא זוכרת את הנשים בבניין ההוא בברונקס. "כמובן," היא עונה. אני אומרת לה שתמיד חשבתי שזעם מיני הוא מה שגרם להן להיות כאלה מטורפות. "בהחלט," היא אומרת בלי לשנות את קצב ההליכה. "את זוכרת את דרוקר? היא נהגה לומר שאם היא לא תעשן סיגריה תוך כדי יחסי המין עם בעלה היא תקפוץ מהחלון. וצימרמן, מהצד השני של הדירה שלנו? חיתנו אותה איתו בגיל שש־עשרה, היא שנאה אותו נורא, היא נהגה לומר שאם הוא ימות בתאונת עבודה (הוא היה פועל בניין) זו תהיה 'מצווה' ממש." אמא שלי נעצרה במקומה. קולה הונמך ביראה מפני זיכרונה. "הוא ממש היה מכריח אותה בכוח," היא אומרת. "הוא היה תופס אותה באמצע הסלון ולוקח אותה למיטה." היא בוהה לרגע באיזה מקום בחלל. ואז אומרת לי, "הגברים האירופאים. הם היו בהמות." היא מתחילה לצעוד שוב. "פעם אחת, צימרמן נעלה אותו מחוץ לבית. הוא צלצל בפעמון אצלנו. בקושי הסתכל לי בעיניים. שאל אם הוא יכול לעבור דרך החלון שלנו ליציאת החירום. לא אמרתי לו מילה. הוא עבר בכל הבית ויצא החוצה דרך החלון." אמא שלי צוחקת. "החלון ההוא של יציאת החירום, איזה עניינים היו איתו! את זוכרת את סֵסה מלמעלה? אה, לא, את לא יכולה לזכור אותה, היא גרה שם רק בשנה שעברנו לשם, אחר כך הרוסים גרו בדירה הזאת. סֵסה ואני היינו ממש מיודדות. זה כל כך משונה, עכשיו שאני חושבת על זה. בקושי הכרנו, כולנו, לפעמים לא דיברנו בכלל. אבל גרנו זו מעל זו, נכנסנו ויצאנו זאת מהבית של זאת. כולן ידעו הכול תמיד בן־רגע. אחרי כמה חודשים בבניין כבר הייתה בין הנשים, ובכן, 'אינטימיות'.

"ססה הזאת. היא הייתה צעירה ויפה, ונשואה רק כמה שנים. היא לא אהבה את בעלה. היא גם לא שנאה אותו. האמת שהוא היה איש נחמד. מה אפשר להגיד, היא לא אהבה אותו, והייתה יוצאת מהבית כל יום, אני חושבת שהיה לה איזה מאהב איפשהו. בכל אופן, היה לה שיער ארוך עד התחת. יום אחד היא הסתפרה. רצתה להיות מודרנית. בעלה לא אמר לה כלום, אבל אבא שלה בא אליהם, זרק מבט אחד בשיער הגזור שלה, והחטיף לה כזאת סטירת לחי שהיא ראתה את סבתא שלה שבעולם הבא. ואז הוא הורה לבעלה לנעול אותה בבית לחודש. היא ירדה במדרגות החירום לחלון שלי ואז יצאה דרך הדלת שלי. ככה כל יום אחר הצהריים כל החודש. יום אחד היא חוזרת ואנחנו שותות קפה במטבח. אני אומרת לה, 'ססה, תגידי לאבא שלך שזאת אמריקה כאן, אמריקה. את אישה חופשייה.' היא מסתכלת עליי ואומרת לי, 'מה זאת אומרת, להגיד לאבא שלי שזאת אמריקה? הוא נולד בברוקלין.'"

היחסים שלי עם אמא שלי לא טובים, ועם שנות חיינו המצטברות והולכות נדמה הרבה פעמים שהם אפילו מחריפים. אנחנו כלואות בערוץ היכרות צר, סוער וכובל. מדי כמה שנים נראה שאנחנו מגיעות למיצוי, איזו רכות נמסכת בינינו. ואז הזעם צץ שוב, לוהט וחד, אירוטי בכוחו לדרוש תשומת לב. בימים אלה מצב העניינים בינינו קשה. דרכה של אמא שלי "להתמודד" עם הזמנים הקשים היא להאשים אותי בקול רם ובפרהסיה במשהו שהוא אמת לאמיתה. בכל פעם שהיא רואה אותי היא אומרת, "את שונאת אותי. אני יודעת שאת שונאת אותי." כשאבקר אצלה היא תגיד לכל מי שנמצא בחדר במקרה — שכן, חברה, אחי, אחת האחייניות שלי — "היא שונאת אותי. אני לא יודעת מה יש לה נגדי, אבל היא שונאת אותי." באותה מידה היא מסוגלת לעצור אדם זר ברחוב כשאנחנו הולכות בחוץ, ולומר, "זאת הבת שלי. היא שונאת אותי." ואז להסתובב אליי ולהפציר בי, "מה עשיתי לך שאת כל כך שונאת אותי?" אני אף פעם לא עונה. אני יודעת שזה שורף לה, ואני נהנית לתת לה להישרף. למה לא? גם לי שורף.

אבל אנחנו הולכות יחד בלי סוף ברחובות ניו יורק. שתינו גרות היום בדרום מנהטן, המרחק בין הדירות שלנו הוא קילומטר וחצי, והביקורים הכי טובים שלנו הם תוך כדי הליכה. אמא שלי היא כפרייה עירונית ואני הבת של אמא שלי. העיר היא היסוד הטבעי שלנו. לשתינו יש בכל יום הרפתקאות עם נהגי אוטובוס, חסרות בית, כרטיסניות וכל מיני מטורפים ברחוב. ההליכה מוציאה מאיתנו את המיטב. אני בת ארבעים וחמש כיום ואמא שלי בת שבעים ושבע. גופה חזק ובריא. היא גומאת איתי בקלות את מרחבי האי. אנחנו לא אוהבות זו את זו בהליכות הללו, לעיתים קרובות אנחנו זועמות זו על זו, אבל אנחנו הולכות בכל זאת.

הרגעים הכי טובים שלנו יחד הם כשאנחנו משוחחות על העבר. אני אגיד לה, "אמא, זוכרת את גברת קורנפלד? תספרי לי שוב את הסיפור הזה," והיא תשמח לספר לי שוב את הסיפור. (רק את ההווה היא שונאת; ברגע שההווה נהיה העבר, היא מיד מתחילה לאהוב אותו.) הסיפור זהה ושונה כאחד בכל פעם שהיא מספרת אותו, כי בכל פעם אני מבוגרת יותר, ועולה בראשי שאלה שלא שאלתי בפעם שעברה.

בפעם הראשונה שאמא שלי סיפרה לי שהדוד סול ניסה לשכב איתה הייתי בת עשרים ושתיים והאזנתי בדממה: מרותקת ונחרדת. את הרקע הכרתי בעל פה. היא הייתה הצעירה בשמונה־עשר הילדים, ששמונה מהם נשארו בחיים והגיעו לבגרות. (רק לדמיין. סבתא שלי הייתה בהיריון עשרים שנה.) כשהגיעה המשפחה מרוסיה לניו יורק, בא איתם גם סול, אחיה הצעיר ביותר של סבתא שלי, שהיה בן גילו של בכור בניה (גם אמא שלה הייתה בהיריון עשרים שנה). שני אחיה הגדולים של אמא שלי באו כמה שנים לפני שאר המשפחה, הלכו לעבוד בעסקי הביגוד, ושכרו בלואר איסט סייד דירה אחת, בלי מים חמים, לכל אחת־עשרה הנפשות: חדר רחצה במסדרון בחוץ, תנור פחמים במטבח, שרשרת כוכים אפלים כחדרים פנימיים. אמא שלי, אז ילדה בת עשר, ישנה במטבח על שני כיסאות מחוברים, כי סבתא שלי הכניסה גם דייר בתשלום.

סול גויס לצבא במלחמת העולם הראשונה ונשלח לאירופה. כששב לניו יורק הייתה אמא שלי בת שש־עשרה, היחידה מהילדים שנותרה בבית. והנה הוא בא, זר נוצץ, האחיינית שהייתה ילדונת כשעזב היא עכשיו נשית וכהת עיניים, שׂערה החום מבריק בתספורת קארה אופנתית וחיוכה רב השפעה, והיא מעמידה פנים שאיננה יודעת איך להשתמש בכל אלה (זה היה הסגנון של אמא שלי תמיד: קוקֵטיות בוטה שלא דבק בה ולו שמץ מודעות עצמית), והוא ישן באחד מהכוכים ההם במרחק שני קירות ממנה, וההורים נחרו נחירות קולניות בחדר שבקצה הדירה.

"לילה אחד," אמרה אמא שלי, "התעוררתי בזינוק, אני לא יודעת למה, וראיתי את סול עומד לידי. התחלתי לומר, 'מה קרה?' חשבתי שקרה משהו להורים שלי, אבל הוא נראה כל כך מוזר שחשבתי שהוא אולי הולך מתוך שינה. הוא לא אמר לי שום מילה. הוא הרים אותי בזרועותיו ולקח אותי למיטה שלו. הוא השכיב את שנינו על המיטה שלו, והחזיק אותי בזרועותיו, והוא התחיל לגפף אותי. ואז הוא הפשיל את כותונת הלילה שלי והתחיל לגעת לי בירך. פתאום הוא הדף אותי ממנו ואמר, 'תחזרי למיטה שלך.' קמתי וחזרתי למיטה שלי. הוא אף פעם לא אמר מילה על מה שקרה באותו לילה, וגם אני לא."

בפעם השנייה ששמעתי את הסיפור הייתי בת שלושים. היא חזרה עליו כמעט מילה במילה כשהלכנו בשדרת לקסינגטון מתישהו בשנות השישים. כשהגיעה לסוף הסיפור אמרתי לה, "ואת לא אמרת לו שום דבר בזמן שכל זה קרה?" היא הנידה בראשה בשלילה. "איך זה יכול להיות, אמא?" שאלתי. עיניה התרחבו, פיה התכווץ. "אני לא יודעת," היא תמהה. "אני רק יודעת שפחדתי מאוד." הסתכלתי עליה, כמו שהיא אומרת, מוזר. "מה יש?" היא אמרה. "את לא אוהבת את התשובה שלי?" "לא," מחיתי, "זה לא העניין. זה פשוט נשמע משונה, לא להוציא הגה, לא להראות את הפחד שלך בשום אופן."

בפעם השלישית שסיפרה את הסיפור הייתי בת ארבעים כמעט. הלכנו בשדרה השמינית, וכשהתקרבנו לרחוב ארבעים ושתיים אמרתי לה, "אמא, האם אי־פעם עלה על דעתך לשאול את עצמך למה שתקת כשסול עשה את זה?" היא שלחה בי מבט זריז. אבל הפעם הייתה חכמה ממני. "לאן את חותרת בדיוק?" שאלה בכעס. "את מנסה לומר שנהניתי מזה? לזה את חותרת?" צחקתי בעצבנות, בצהלה. "לא, אמא, זה לא מה שאני אומרת. אני פשוט אומרת שזה משונה שאת לא הוצאת הגה אפילו." שוב, היא חזרה ואמרה שהייתה מבוהלת מאוד. "עזבי את זה," אמרתי בחדות. "את מבחילה!" היא זעמה עליי באמצע הרחוב, "הבת המבריקה שלי. הייתי צריכה לשלוח אותך לקולג' לעוד שני תארים מרוב שאת מבריקה. אני רציתי שהדוד שלי יאנוס אותי, זה העניין? מחשבה חדשנית!" לא דיברנו חודש שלם אחרי הפעם ההיא.

הברונקס היה גושים־גושים של טריטוריות אתניות שגבולותיהן נפרצו: ארבעה או חמישה רחובות שעליהם חולשים אירים או איטלקים או יהודים, אך בכל אזור הייתה גם מִכסה של אירים המתגוררים בבניין יהודי, או יהודים בבניין איטלקי. חשיבות רבה יוחסה להבדלים האלה בין שכונות ניו יורק ובתוכן, אך מי שגדלו בניסיון לברוח מאגרופיהם של האירים או של האיטלקים, או שנודו בידי שכנים יהודים, לאו דווקא נותרו עם צלקות הזרות הכפולה, אלא עם תחושת השוויון של החיים המשותפים ברחוב. המשפחה שלנו התגוררה שנה אחת בשכונה איטלקית. אחי ואני היינו הילדים היהודים היחידים בבית הספר, ואומנם היינו אומללים למדי. זה הכול: אומללים. כשחזרנו לגור בשכונה יהודית חש אחי הקלה כי כבר לא היה צריך לדאוג שיחטוף מכות כל יום אחר הצהריים מילדים שקוראים לו "הגאון היהודי", אך קווי המתאר והיסוד של חייו לא השתנו בתכלית. האמת שנגלתה בתמונה הגדולה היא שה"אחרוּּת" של האיטלקים או האירים או היהודים שבינינו הוסיפה תבלין ועניין, מעין הגדרה, פן מלהיב לדברים שבמוצהר היו מעוררי חשש, אך בסתר התקבלו בברכה.

הבניין שלנו היה יהודי כולו מלבד משפחה אירית אחת בקומה הראשונה, משפחה רוסית אחת בקומה השלישית, ואב־בית פולני. הרוסים היו גבוהים ושתקנים: הם באו ויצאו בבניין באורח שנראה מסתורי. האירים היו כולם רזים ובלונדינים: עיניים כחולות, שפתיים דקות, פנים אטומות. הם, גם הם, היו נוכחים כצללים בינינו. אב־הבית ואשתו היו שקטים גם הם. מעולם לא פתחו בשיחה עם איש. זה הדבר העיקרי שקורה, נראה לי, למעטים בקרב הרבים: זה משתיק אותך.

אולי הייתה גם אמא שלי מושתקת אילו המשיכה להתגורר בקרב האיטלקים, אולי הייתה תופסת את ילדיה בחרדה אילמת כל אימת שהיה איזה שכן מתיידד עם מי מאתנו, ממש כמו שעשתה גברת קסידי בכל פעם שאחת מנשות הבניין ליטפה את שערותיו של אחד מ"האירים הבלונדינים". אבל אמא שלי לא הייתה יחידה בקרב רבים. כאן, בבניין הכל־יהודי הזה, היא הייתה בתוך שלה, היה די והותר מרווח בין העור של הנוכחות החברתית לבשר של מרכז לא־מודע, מרווח שבו יכלה להתנועע, להביע את עצמה בחופשיות, להיות חמימה ועוקצנית, היסטרית ונדיבה, אירונית ושיפוטית, וגם, מדי פעם בפעם, מה שהחשיבה כביטוי חיבה: אותו סגנון מחוספס, בריוני, שאימצה כשהכניע אותה הרוך שמפניו חששה יותר מכול.

אמא שלי הייתה יוצאת דופן בבניין בשל האנגלית נטולת המבטא שבפיה והתנהלותה הבטוחה בעצמה. דלת ביתנו הייתה אומנם סגורה תמיד (נעשתה הבחנה בין המשכילים דיים המסוגלים להעריך את הפרטיות שבדלת סגורה, לבין מעין־כפריים שדלתם תמיד פתוחה למחצה), אבל השכנות הרגישו בנוח להקיש עליה בכל שעה: לִִלוות כל מיני מצרכי מטבח קטנים ונחוצים, לשתף ברכילות מהבניין, אפילו לבקש מאמי לשמש בוררת במריבה כלשהי. במקרים כאלה היא הגיבה משל הייתה ברייה נעלה, הנבוכה מהתנהגותם הילדותית של הנחותים ממנה. "אוי, צימרמן." היא הייתה מחייכת בפטרונות כשגברת צימרמן, שיצאה מכליה בגלל איזו שטות, אמיתית או מדומיינת, נכנסה לספר לה על מעילה של שכן זה או אחר. "איזו טיפשות." או, "זה מגוחך," הייתה פולטת בחדות כשדקלמו באוזניה עלילה בזויה או שמעידה לדעתה על בורות. נדמה שכלל לא הטרידה אותה האפשרות שייתכנו שני צדדים לסיפור, או יותר מאשר פרשנות אחת להתרחשות. היא ידעה כי לעומת הנשים שסביבה היא "מתורבתת" — ברייה שמחשבתה ורגשותיה נעלים יותר — אז מה בכלל יש פה לחשוב? "מתורבתת" הייתה אחת המילים האהובות עליה. אם דיברה גברת צימרמן בקול רם בחדר המדרגות בשבת בבוקר, אנחנו, שישבנו במטבח ליד דלת הדירה שלנו, הסתכלנו זה על זו, ואמא שלי, באורח בלתי נמנע, הנידה בראשה והפטירה, "אישה לא מתורבתת." אם השמיע מישהו עלבונות כלפי ה"שוורצעס", הקפידה אמא שלי להסביר לי שתחושות כאלה הן "לא מתורבתות". אם התעורר במכולת ויכוח על מחיר או משקל, שוב הייתי שומעת את המילים "לא מתורבת". אבא שלי חייך אליה כשאמרה "לא מתורבת", אם מתוך פייסנות או מתוך גאווה — זאת לא ידעתי. אחי, שעמד על המשמר מגיל עשר, בהה נכחו בלי הבעה. אבל אני, אני ספגתי את תחושת מילותיה, הטמעתי כל מחווה נלווית והבעה, כל קורטוב של דחף וכוונה, מורכבים ככל שיהיו. מָאמָא שחושבת שכל מי שסביבה לא מתורבת, ושמרבית הדברים שהם אומרים מגוחכים, הוטבעה בי כמו דיו בחומר הסופג יותר מכל החומרים כולם.

בדירה היו חמישה חדרים מחוברים בלי מסדרון. זו הייתה דירת שיכון ולא דירת רכבת: משום חלון לא נשקף נוף של פיר אוורור. דלת הכניסה נפתחה למבואה זעירה שנפתחה ישר למטבח. לימין המטבח, במבואה, ניצב המקרר, נשען על קיר בזווית ישרה לשירותים: משולש זעיר עם דלת עץ צבועה שחציה העליון זכוכית חלבית. אחרי המבואה היו שני חדרים בגודל זהה וביניהם דלתות זכוכית מחופות וילון. החדר השני נשקף אל הרחוב והוצף באורה של שמש אחר הצהריים. בקצותיו של החדר החזיתי הזה, מכל צד, היו שני חדרי שינה זעירים, אחד מהם נשקף אף הוא אל הרחוב, והשני אל הצד האחורי של הבניין.

בגלל הסלון וחדר שינה אחד הצופים אל הרחוב הייתה הדירה שלנו נחשקת למדי, דירה "חזיתית". לפני כמה שנים אמר לי איש שגדל גם הוא באותו שיכון, "תמיד חשבתי שאתם יותר עשירים מאיתנו כי גרתם בדירה חזיתית." דירה חזיתית אומנם העידה שבעליה מרוויח יותר כסף מאשר בעלי הדירות שגרו "טיף, טייערע אין דרערד" (עמוק מתחת לאדמה) בעורף, אבל אנחנו גרנו בדירה חזיתית, כי סברתה של אמא שלי שיש לה תפיסה נעלה יותר של צורכי הקיום, התבססה בחלקה על התעקשות שכל עוד לא הגענו לפת לחם, דירה עורפית אינה באה בחשבון. ואולם, ב"עורף" אנחנו — זאת אומרת, היא ואני — בעצם חיינו.

חלון המטבח נשקף אל החצר האחורית שמאחורי הבניין, וכך גם חלון המטבח של הבניין הסמוך, וגם של שני בניינים נוספים שכניסותיהם היו מולנו, בצלע הנגדית של אותו מרובע של בנייני דירות. לא היו בחצר האחורית עצים ולא שיחים או עשבים משום סוג — רק בטון, גדר מתכת וקורות עץ. ועם זאת, אני זוכרת את החצר כמרחב של אור בהיר ואוויר מתוק, רווי, איכשהו, ריח עד של ירוק קיצי.

החצר האחורית הוארה בשמש הבוקר (המטבח שלנו קָרן אור בבקרים), ובקרב הנשים הונהג טקס בוקר משותף של כביסה מוקדם בבוקר, על לוח הכביסה בכיור, ותלייה לייבוש בשמש. כחמישים חבלי כביסה נמתחו שתי וערב מעל החצר, מהקומה הראשונה ועד החמישית, קשורים לעמודי עץ גבוהים שניטעו ברצפת הבטון. לכל דירה היה חבל שלה שנמתח מהעמוד בין כעשרה חבלים. תכופות הסתבכו הכבסים שעל כל חבל בכנפות הכבסים המתנופפים מהחבלים שמעליו או מתחתיו, ולא אחת נראתה אישה נאבקת בחוזקה בחבל הכביסה, מנסה לנער ולחלץ את כבסיה מפקעת של מצעים ומכנסיים שלא ניתן להתירה. לעיתים במושכה בחבל היא הייתה גם קוראת "ברתהההה. ברתההה. את בבית, ברתה?" חברות היו פזורות בכל הבניינים מעל החצר, וקראו זו לזו לאורך כל היום לצורך כל מיני סידורים ("מתי את לוקחת את הארווי לרופא?" או, "יש לך סוכר? אני שולחת את מרילין לקחת." או, "בואי ניפגש בפינה עוד עשר דקות"). כל כך הרבה תנועה וחיים! האוויר הצלול, האור הישיר, הנשים הקוראות זו לזו, צלילי קולותיהן המתערבבים בריח הבגדים המתייבשים בשמש, כל המרקם והצבע המתנודדים בחלל הפתוח. הייתי רוכנת מחלון המטבח בתחושת ציפייה שטעמה עדיין בפי, והטעם הזה משוח בירוק עדין ונפלא.

בשבילי, מרכז הריגוש בדירה שכן במטבח ובחיים שמחוץ לחלון המטבח. וזה היה ריגוש אמיתי: הוא צמח מתוך סתירה. שם במטבח הכנתי שיעורי בית ואירחתי לאמא שלי לחברה, צפיתי בה מתכננת ומבצעת את ענייני יומה. ושם גם גיליתי שיש לה המיומנות והמרץ לעשות את עבודתה בקלות ובהצלחה, אבל שהיא לא אוהבת לבצע אותה, ושאין לה שום עניין בה. היא לא לימדה אותי דבר. אף פעם לא למדתי לבשל, לא לנקות ולא לגהץ בגדים. היא עצמה הייתה בשלנית סבירה ומשועממת, מנקה נמרצת וזריזה, כובסת שדה משחת.

עם זאת, היא ואני מילאנו את המטבח דרך קבע. אף שנדמה היה שאמא שלי כלל לא מקשיבה למתרחש בחצר האחורית, דבר לא חמק ממנה. היא שמעה כל קול, כל תנועה של חבלי הכביסה, כל זיע של המצעים, וקלטה כל קריאה וכל תקשורת. צחקנו יחד על האנגלית השבורה של ההיא, על הפה הגדול וקלות הדעת של זאת, על איזו צווחה פה, קללה עסיסית שם. התגובות וההערות שלה על המתרחש מחוץ לחלון היו בשבילי פירותיה של תבונה שטעמתי אז לראשונה: היא ידעה להמיר רכילות לידע. היא הייתה שומעת קול שעולה באוקטבה ומציינת: "היא רבה הבוקר עם בעלה." או שהקול ירד באוקטבה, ואז, "הילדה שלה חולה." או שהייתה שומעת חילופי דברים מהירים ומספקת אבחנה על קשרים שהתרופפו. הכישרון הזה הלהיב וריגש אותי. החיים נדמו מלאים יותר, עשירים יותר, מעניינים הרבה יותר כשהייתה מוצאת את פשרה של ההתנהלות האנושית בחצר. הרגשתי אז את הקשר החי בינינו ובין העולם שמחוץ לחלון.

המטבח, החלון, החצר. זו הייתה הסביבה שבה הייתה נטועה, הרקע שעליו התבלטה. כאן הייתה חכמה, מצחיקה ונמרצת, כאן יכלה להטיל סמכות ולהשפיע. אך היא רחשה בוז לסביבתה. "נשים, איח!" הייתה אומרת. "חבלי כביסה ורכילות", הייתה אומרת. היא ידעה שיש עולם אחר — העולם — ולפעמים חשבה שהיא רוצה לחיות בעולם ההוא. רוצה מאוד. היא הייתה נעצרת באמצע איזו מטלה, ובוהה דקות ארוכות בכיור, ברצפה, בתנור. אבל איפה? איך? מה?

מצבה היה כזה: כאן במטבח היא ידעה מי היא, כאן במטבח היא הייתה חסרת מנוחה ומשועממת, כאן במטבח היא תפקדה להפליא, כאן במטבח היא תיעבה את כל מה שהיא עושה. היא הייתה מתרגזת על "ריקנות חייה של האישה" כפי שכינתה זאת, ואז צוחקת בהנאה שאני יכולה לשמוע גם עכשיו כשניתחה איזה עניין פעוט מענייני החצר שהסתבך. אדישה בבוקר, מתקוממת אחר הצהריים, נבנית ונהרסת מדי יום ביומו. היא התנפלה ברעבתנות על המזון היחיד שעמד לרשותה, התלהבה מהתלהבותה שלה ואז הרגישה כמשתפת פעולה. איך יכלה שלא להתמסר לחיים של קוטביות עמוקה כזו? ואיך יכולתי אני שלא להתמסר למסירותה שלה?

*המשך העלילה בספר המלא*

סקירות וביקורות

היא זחלה לי על העור עטרה אופק המתלהבת 25/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
ויוויאן גורניק מלמדת איך כותבים ממואר מיה סלע הארץ 21/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
ממואר נפלא על יחסי אם-בת סבוכים בניו יורק של פעם ירון פריד מעריב 27/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Fierce Attachments
  • תרגום: רעות בן יעקב
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 212 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 43 דק'
  • קריינות: ליביה חכמון איילי
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 19 דק'

סקירות וביקורות

היא זחלה לי על העור עטרה אופק המתלהבת 25/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
ויוויאן גורניק מלמדת איך כותבים ממואר מיה סלע הארץ 21/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
ממואר נפלא על יחסי אם-בת סבוכים בניו יורק של פעם ירון פריד מעריב 27/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
היקשרויות עזות ויוויאן גורניק

אני בת שמונה. אמא שלי ואני יוצאות מהדירה שלנו לחלל הכניסה שבקומה השנייה. גברת דרוקר עומדת ליד הדלת הפתוחה של הדירה הסמוכה, מעשנת סיגריה. אמא שלי נועלת את הדלת ואומרת לה, "מה את עושה פה?" גברת דרוקר מחווה בראשה מעלה ואחורנית אל הדירה שלה. "הוא רוצה להשכיב אותי. אמרתי לו שהוא חייב להיכנס למקלחת לפני שהוא נוגע בי." אני יודעת ש"הוא" זה בעלה. "הוא" זה תמיד הבעל. "למה? הוא עד כדי כך מלוכלך?" אמא שלי אומרת. "בעיניי הוא מלוכלך," אומרת גברת דרוקר. "את זונה, דרוקר," אמא שלי אומרת. גברת דרוקר מושכת בכתפיה. "אני לא יכולה לנסוע בתחתית," היא אומרת. בברונקס, "לנסוע בתחתית" היה מילים יפות לומר לצאת לעבוד.

גרתי בשיכון ההוא מגיל שש עד עשרים ואחת. בבניין היו עשרים דירות, ארבע בכל קומה, וכל מה שאני זוכרת זה בניין מלא נשים. אני בקושי זוכרת שם גברים. הם היו בכל מקום, כמובן — בעלים, אבות, אחים — אבל אני זוכרת רק את הנשים. ואני זוכרת את כולן המוניות כמו גברת דרוקר או קשוחות ועזות כמו אמא שלי. הן אף פעם לא דיברו כאילו הן יודעות מי הן, כאילו הן מבינות את העסקה שהחיים הנחיתו עליהן, אך לעיתים קרובות התנהגו כאילו הן יודעות. ערמומיות, הפכפכות, חסרות השכלה, כמו גילמו דמויות מרומן של דרייזר. שנים יכלו לעבור בשלווה למראית עין, ואז לפתע התפרצות של פאניקה ופראוּת: חייהן של שתי בריות או שלוש מצולקים (ואולי אפילו נהרסים), ואז הסערה שוככת. ושוב: שקט קודר, תשישות אירוטית, שגרת הדחקה קבועה. ואני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי. נדרשו לי שלושים שנה להבין כמה אני הבנתי.

אמא שלי ואני הולכות ברגל. אני שואלת אותה אם היא זוכרת את הנשים בבניין ההוא בברונקס. "כמובן," היא עונה. אני אומרת לה שתמיד חשבתי שזעם מיני הוא מה שגרם להן להיות כאלה מטורפות. "בהחלט," היא אומרת בלי לשנות את קצב ההליכה. "את זוכרת את דרוקר? היא נהגה לומר שאם היא לא תעשן סיגריה תוך כדי יחסי המין עם בעלה היא תקפוץ מהחלון. וצימרמן, מהצד השני של הדירה שלנו? חיתנו אותה איתו בגיל שש־עשרה, היא שנאה אותו נורא, היא נהגה לומר שאם הוא ימות בתאונת עבודה (הוא היה פועל בניין) זו תהיה 'מצווה' ממש." אמא שלי נעצרה במקומה. קולה הונמך ביראה מפני זיכרונה. "הוא ממש היה מכריח אותה בכוח," היא אומרת. "הוא היה תופס אותה באמצע הסלון ולוקח אותה למיטה." היא בוהה לרגע באיזה מקום בחלל. ואז אומרת לי, "הגברים האירופאים. הם היו בהמות." היא מתחילה לצעוד שוב. "פעם אחת, צימרמן נעלה אותו מחוץ לבית. הוא צלצל בפעמון אצלנו. בקושי הסתכל לי בעיניים. שאל אם הוא יכול לעבור דרך החלון שלנו ליציאת החירום. לא אמרתי לו מילה. הוא עבר בכל הבית ויצא החוצה דרך החלון." אמא שלי צוחקת. "החלון ההוא של יציאת החירום, איזה עניינים היו איתו! את זוכרת את סֵסה מלמעלה? אה, לא, את לא יכולה לזכור אותה, היא גרה שם רק בשנה שעברנו לשם, אחר כך הרוסים גרו בדירה הזאת. סֵסה ואני היינו ממש מיודדות. זה כל כך משונה, עכשיו שאני חושבת על זה. בקושי הכרנו, כולנו, לפעמים לא דיברנו בכלל. אבל גרנו זו מעל זו, נכנסנו ויצאנו זאת מהבית של זאת. כולן ידעו הכול תמיד בן־רגע. אחרי כמה חודשים בבניין כבר הייתה בין הנשים, ובכן, 'אינטימיות'.

"ססה הזאת. היא הייתה צעירה ויפה, ונשואה רק כמה שנים. היא לא אהבה את בעלה. היא גם לא שנאה אותו. האמת שהוא היה איש נחמד. מה אפשר להגיד, היא לא אהבה אותו, והייתה יוצאת מהבית כל יום, אני חושבת שהיה לה איזה מאהב איפשהו. בכל אופן, היה לה שיער ארוך עד התחת. יום אחד היא הסתפרה. רצתה להיות מודרנית. בעלה לא אמר לה כלום, אבל אבא שלה בא אליהם, זרק מבט אחד בשיער הגזור שלה, והחטיף לה כזאת סטירת לחי שהיא ראתה את סבתא שלה שבעולם הבא. ואז הוא הורה לבעלה לנעול אותה בבית לחודש. היא ירדה במדרגות החירום לחלון שלי ואז יצאה דרך הדלת שלי. ככה כל יום אחר הצהריים כל החודש. יום אחד היא חוזרת ואנחנו שותות קפה במטבח. אני אומרת לה, 'ססה, תגידי לאבא שלך שזאת אמריקה כאן, אמריקה. את אישה חופשייה.' היא מסתכלת עליי ואומרת לי, 'מה זאת אומרת, להגיד לאבא שלי שזאת אמריקה? הוא נולד בברוקלין.'"

היחסים שלי עם אמא שלי לא טובים, ועם שנות חיינו המצטברות והולכות נדמה הרבה פעמים שהם אפילו מחריפים. אנחנו כלואות בערוץ היכרות צר, סוער וכובל. מדי כמה שנים נראה שאנחנו מגיעות למיצוי, איזו רכות נמסכת בינינו. ואז הזעם צץ שוב, לוהט וחד, אירוטי בכוחו לדרוש תשומת לב. בימים אלה מצב העניינים בינינו קשה. דרכה של אמא שלי "להתמודד" עם הזמנים הקשים היא להאשים אותי בקול רם ובפרהסיה במשהו שהוא אמת לאמיתה. בכל פעם שהיא רואה אותי היא אומרת, "את שונאת אותי. אני יודעת שאת שונאת אותי." כשאבקר אצלה היא תגיד לכל מי שנמצא בחדר במקרה — שכן, חברה, אחי, אחת האחייניות שלי — "היא שונאת אותי. אני לא יודעת מה יש לה נגדי, אבל היא שונאת אותי." באותה מידה היא מסוגלת לעצור אדם זר ברחוב כשאנחנו הולכות בחוץ, ולומר, "זאת הבת שלי. היא שונאת אותי." ואז להסתובב אליי ולהפציר בי, "מה עשיתי לך שאת כל כך שונאת אותי?" אני אף פעם לא עונה. אני יודעת שזה שורף לה, ואני נהנית לתת לה להישרף. למה לא? גם לי שורף.

אבל אנחנו הולכות יחד בלי סוף ברחובות ניו יורק. שתינו גרות היום בדרום מנהטן, המרחק בין הדירות שלנו הוא קילומטר וחצי, והביקורים הכי טובים שלנו הם תוך כדי הליכה. אמא שלי היא כפרייה עירונית ואני הבת של אמא שלי. העיר היא היסוד הטבעי שלנו. לשתינו יש בכל יום הרפתקאות עם נהגי אוטובוס, חסרות בית, כרטיסניות וכל מיני מטורפים ברחוב. ההליכה מוציאה מאיתנו את המיטב. אני בת ארבעים וחמש כיום ואמא שלי בת שבעים ושבע. גופה חזק ובריא. היא גומאת איתי בקלות את מרחבי האי. אנחנו לא אוהבות זו את זו בהליכות הללו, לעיתים קרובות אנחנו זועמות זו על זו, אבל אנחנו הולכות בכל זאת.

הרגעים הכי טובים שלנו יחד הם כשאנחנו משוחחות על העבר. אני אגיד לה, "אמא, זוכרת את גברת קורנפלד? תספרי לי שוב את הסיפור הזה," והיא תשמח לספר לי שוב את הסיפור. (רק את ההווה היא שונאת; ברגע שההווה נהיה העבר, היא מיד מתחילה לאהוב אותו.) הסיפור זהה ושונה כאחד בכל פעם שהיא מספרת אותו, כי בכל פעם אני מבוגרת יותר, ועולה בראשי שאלה שלא שאלתי בפעם שעברה.

בפעם הראשונה שאמא שלי סיפרה לי שהדוד סול ניסה לשכב איתה הייתי בת עשרים ושתיים והאזנתי בדממה: מרותקת ונחרדת. את הרקע הכרתי בעל פה. היא הייתה הצעירה בשמונה־עשר הילדים, ששמונה מהם נשארו בחיים והגיעו לבגרות. (רק לדמיין. סבתא שלי הייתה בהיריון עשרים שנה.) כשהגיעה המשפחה מרוסיה לניו יורק, בא איתם גם סול, אחיה הצעיר ביותר של סבתא שלי, שהיה בן גילו של בכור בניה (גם אמא שלה הייתה בהיריון עשרים שנה). שני אחיה הגדולים של אמא שלי באו כמה שנים לפני שאר המשפחה, הלכו לעבוד בעסקי הביגוד, ושכרו בלואר איסט סייד דירה אחת, בלי מים חמים, לכל אחת־עשרה הנפשות: חדר רחצה במסדרון בחוץ, תנור פחמים במטבח, שרשרת כוכים אפלים כחדרים פנימיים. אמא שלי, אז ילדה בת עשר, ישנה במטבח על שני כיסאות מחוברים, כי סבתא שלי הכניסה גם דייר בתשלום.

סול גויס לצבא במלחמת העולם הראשונה ונשלח לאירופה. כששב לניו יורק הייתה אמא שלי בת שש־עשרה, היחידה מהילדים שנותרה בבית. והנה הוא בא, זר נוצץ, האחיינית שהייתה ילדונת כשעזב היא עכשיו נשית וכהת עיניים, שׂערה החום מבריק בתספורת קארה אופנתית וחיוכה רב השפעה, והיא מעמידה פנים שאיננה יודעת איך להשתמש בכל אלה (זה היה הסגנון של אמא שלי תמיד: קוקֵטיות בוטה שלא דבק בה ולו שמץ מודעות עצמית), והוא ישן באחד מהכוכים ההם במרחק שני קירות ממנה, וההורים נחרו נחירות קולניות בחדר שבקצה הדירה.

"לילה אחד," אמרה אמא שלי, "התעוררתי בזינוק, אני לא יודעת למה, וראיתי את סול עומד לידי. התחלתי לומר, 'מה קרה?' חשבתי שקרה משהו להורים שלי, אבל הוא נראה כל כך מוזר שחשבתי שהוא אולי הולך מתוך שינה. הוא לא אמר לי שום מילה. הוא הרים אותי בזרועותיו ולקח אותי למיטה שלו. הוא השכיב את שנינו על המיטה שלו, והחזיק אותי בזרועותיו, והוא התחיל לגפף אותי. ואז הוא הפשיל את כותונת הלילה שלי והתחיל לגעת לי בירך. פתאום הוא הדף אותי ממנו ואמר, 'תחזרי למיטה שלך.' קמתי וחזרתי למיטה שלי. הוא אף פעם לא אמר מילה על מה שקרה באותו לילה, וגם אני לא."

בפעם השנייה ששמעתי את הסיפור הייתי בת שלושים. היא חזרה עליו כמעט מילה במילה כשהלכנו בשדרת לקסינגטון מתישהו בשנות השישים. כשהגיעה לסוף הסיפור אמרתי לה, "ואת לא אמרת לו שום דבר בזמן שכל זה קרה?" היא הנידה בראשה בשלילה. "איך זה יכול להיות, אמא?" שאלתי. עיניה התרחבו, פיה התכווץ. "אני לא יודעת," היא תמהה. "אני רק יודעת שפחדתי מאוד." הסתכלתי עליה, כמו שהיא אומרת, מוזר. "מה יש?" היא אמרה. "את לא אוהבת את התשובה שלי?" "לא," מחיתי, "זה לא העניין. זה פשוט נשמע משונה, לא להוציא הגה, לא להראות את הפחד שלך בשום אופן."

בפעם השלישית שסיפרה את הסיפור הייתי בת ארבעים כמעט. הלכנו בשדרה השמינית, וכשהתקרבנו לרחוב ארבעים ושתיים אמרתי לה, "אמא, האם אי־פעם עלה על דעתך לשאול את עצמך למה שתקת כשסול עשה את זה?" היא שלחה בי מבט זריז. אבל הפעם הייתה חכמה ממני. "לאן את חותרת בדיוק?" שאלה בכעס. "את מנסה לומר שנהניתי מזה? לזה את חותרת?" צחקתי בעצבנות, בצהלה. "לא, אמא, זה לא מה שאני אומרת. אני פשוט אומרת שזה משונה שאת לא הוצאת הגה אפילו." שוב, היא חזרה ואמרה שהייתה מבוהלת מאוד. "עזבי את זה," אמרתי בחדות. "את מבחילה!" היא זעמה עליי באמצע הרחוב, "הבת המבריקה שלי. הייתי צריכה לשלוח אותך לקולג' לעוד שני תארים מרוב שאת מבריקה. אני רציתי שהדוד שלי יאנוס אותי, זה העניין? מחשבה חדשנית!" לא דיברנו חודש שלם אחרי הפעם ההיא.

הברונקס היה גושים־גושים של טריטוריות אתניות שגבולותיהן נפרצו: ארבעה או חמישה רחובות שעליהם חולשים אירים או איטלקים או יהודים, אך בכל אזור הייתה גם מִכסה של אירים המתגוררים בבניין יהודי, או יהודים בבניין איטלקי. חשיבות רבה יוחסה להבדלים האלה בין שכונות ניו יורק ובתוכן, אך מי שגדלו בניסיון לברוח מאגרופיהם של האירים או של האיטלקים, או שנודו בידי שכנים יהודים, לאו דווקא נותרו עם צלקות הזרות הכפולה, אלא עם תחושת השוויון של החיים המשותפים ברחוב. המשפחה שלנו התגוררה שנה אחת בשכונה איטלקית. אחי ואני היינו הילדים היהודים היחידים בבית הספר, ואומנם היינו אומללים למדי. זה הכול: אומללים. כשחזרנו לגור בשכונה יהודית חש אחי הקלה כי כבר לא היה צריך לדאוג שיחטוף מכות כל יום אחר הצהריים מילדים שקוראים לו "הגאון היהודי", אך קווי המתאר והיסוד של חייו לא השתנו בתכלית. האמת שנגלתה בתמונה הגדולה היא שה"אחרוּּת" של האיטלקים או האירים או היהודים שבינינו הוסיפה תבלין ועניין, מעין הגדרה, פן מלהיב לדברים שבמוצהר היו מעוררי חשש, אך בסתר התקבלו בברכה.

הבניין שלנו היה יהודי כולו מלבד משפחה אירית אחת בקומה הראשונה, משפחה רוסית אחת בקומה השלישית, ואב־בית פולני. הרוסים היו גבוהים ושתקנים: הם באו ויצאו בבניין באורח שנראה מסתורי. האירים היו כולם רזים ובלונדינים: עיניים כחולות, שפתיים דקות, פנים אטומות. הם, גם הם, היו נוכחים כצללים בינינו. אב־הבית ואשתו היו שקטים גם הם. מעולם לא פתחו בשיחה עם איש. זה הדבר העיקרי שקורה, נראה לי, למעטים בקרב הרבים: זה משתיק אותך.

אולי הייתה גם אמא שלי מושתקת אילו המשיכה להתגורר בקרב האיטלקים, אולי הייתה תופסת את ילדיה בחרדה אילמת כל אימת שהיה איזה שכן מתיידד עם מי מאתנו, ממש כמו שעשתה גברת קסידי בכל פעם שאחת מנשות הבניין ליטפה את שערותיו של אחד מ"האירים הבלונדינים". אבל אמא שלי לא הייתה יחידה בקרב רבים. כאן, בבניין הכל־יהודי הזה, היא הייתה בתוך שלה, היה די והותר מרווח בין העור של הנוכחות החברתית לבשר של מרכז לא־מודע, מרווח שבו יכלה להתנועע, להביע את עצמה בחופשיות, להיות חמימה ועוקצנית, היסטרית ונדיבה, אירונית ושיפוטית, וגם, מדי פעם בפעם, מה שהחשיבה כביטוי חיבה: אותו סגנון מחוספס, בריוני, שאימצה כשהכניע אותה הרוך שמפניו חששה יותר מכול.

אמא שלי הייתה יוצאת דופן בבניין בשל האנגלית נטולת המבטא שבפיה והתנהלותה הבטוחה בעצמה. דלת ביתנו הייתה אומנם סגורה תמיד (נעשתה הבחנה בין המשכילים דיים המסוגלים להעריך את הפרטיות שבדלת סגורה, לבין מעין־כפריים שדלתם תמיד פתוחה למחצה), אבל השכנות הרגישו בנוח להקיש עליה בכל שעה: לִִלוות כל מיני מצרכי מטבח קטנים ונחוצים, לשתף ברכילות מהבניין, אפילו לבקש מאמי לשמש בוררת במריבה כלשהי. במקרים כאלה היא הגיבה משל הייתה ברייה נעלה, הנבוכה מהתנהגותם הילדותית של הנחותים ממנה. "אוי, צימרמן." היא הייתה מחייכת בפטרונות כשגברת צימרמן, שיצאה מכליה בגלל איזו שטות, אמיתית או מדומיינת, נכנסה לספר לה על מעילה של שכן זה או אחר. "איזו טיפשות." או, "זה מגוחך," הייתה פולטת בחדות כשדקלמו באוזניה עלילה בזויה או שמעידה לדעתה על בורות. נדמה שכלל לא הטרידה אותה האפשרות שייתכנו שני צדדים לסיפור, או יותר מאשר פרשנות אחת להתרחשות. היא ידעה כי לעומת הנשים שסביבה היא "מתורבתת" — ברייה שמחשבתה ורגשותיה נעלים יותר — אז מה בכלל יש פה לחשוב? "מתורבתת" הייתה אחת המילים האהובות עליה. אם דיברה גברת צימרמן בקול רם בחדר המדרגות בשבת בבוקר, אנחנו, שישבנו במטבח ליד דלת הדירה שלנו, הסתכלנו זה על זו, ואמא שלי, באורח בלתי נמנע, הנידה בראשה והפטירה, "אישה לא מתורבתת." אם השמיע מישהו עלבונות כלפי ה"שוורצעס", הקפידה אמא שלי להסביר לי שתחושות כאלה הן "לא מתורבתות". אם התעורר במכולת ויכוח על מחיר או משקל, שוב הייתי שומעת את המילים "לא מתורבת". אבא שלי חייך אליה כשאמרה "לא מתורבת", אם מתוך פייסנות או מתוך גאווה — זאת לא ידעתי. אחי, שעמד על המשמר מגיל עשר, בהה נכחו בלי הבעה. אבל אני, אני ספגתי את תחושת מילותיה, הטמעתי כל מחווה נלווית והבעה, כל קורטוב של דחף וכוונה, מורכבים ככל שיהיו. מָאמָא שחושבת שכל מי שסביבה לא מתורבת, ושמרבית הדברים שהם אומרים מגוחכים, הוטבעה בי כמו דיו בחומר הסופג יותר מכל החומרים כולם.

בדירה היו חמישה חדרים מחוברים בלי מסדרון. זו הייתה דירת שיכון ולא דירת רכבת: משום חלון לא נשקף נוף של פיר אוורור. דלת הכניסה נפתחה למבואה זעירה שנפתחה ישר למטבח. לימין המטבח, במבואה, ניצב המקרר, נשען על קיר בזווית ישרה לשירותים: משולש זעיר עם דלת עץ צבועה שחציה העליון זכוכית חלבית. אחרי המבואה היו שני חדרים בגודל זהה וביניהם דלתות זכוכית מחופות וילון. החדר השני נשקף אל הרחוב והוצף באורה של שמש אחר הצהריים. בקצותיו של החדר החזיתי הזה, מכל צד, היו שני חדרי שינה זעירים, אחד מהם נשקף אף הוא אל הרחוב, והשני אל הצד האחורי של הבניין.

בגלל הסלון וחדר שינה אחד הצופים אל הרחוב הייתה הדירה שלנו נחשקת למדי, דירה "חזיתית". לפני כמה שנים אמר לי איש שגדל גם הוא באותו שיכון, "תמיד חשבתי שאתם יותר עשירים מאיתנו כי גרתם בדירה חזיתית." דירה חזיתית אומנם העידה שבעליה מרוויח יותר כסף מאשר בעלי הדירות שגרו "טיף, טייערע אין דרערד" (עמוק מתחת לאדמה) בעורף, אבל אנחנו גרנו בדירה חזיתית, כי סברתה של אמא שלי שיש לה תפיסה נעלה יותר של צורכי הקיום, התבססה בחלקה על התעקשות שכל עוד לא הגענו לפת לחם, דירה עורפית אינה באה בחשבון. ואולם, ב"עורף" אנחנו — זאת אומרת, היא ואני — בעצם חיינו.

חלון המטבח נשקף אל החצר האחורית שמאחורי הבניין, וכך גם חלון המטבח של הבניין הסמוך, וגם של שני בניינים נוספים שכניסותיהם היו מולנו, בצלע הנגדית של אותו מרובע של בנייני דירות. לא היו בחצר האחורית עצים ולא שיחים או עשבים משום סוג — רק בטון, גדר מתכת וקורות עץ. ועם זאת, אני זוכרת את החצר כמרחב של אור בהיר ואוויר מתוק, רווי, איכשהו, ריח עד של ירוק קיצי.

החצר האחורית הוארה בשמש הבוקר (המטבח שלנו קָרן אור בבקרים), ובקרב הנשים הונהג טקס בוקר משותף של כביסה מוקדם בבוקר, על לוח הכביסה בכיור, ותלייה לייבוש בשמש. כחמישים חבלי כביסה נמתחו שתי וערב מעל החצר, מהקומה הראשונה ועד החמישית, קשורים לעמודי עץ גבוהים שניטעו ברצפת הבטון. לכל דירה היה חבל שלה שנמתח מהעמוד בין כעשרה חבלים. תכופות הסתבכו הכבסים שעל כל חבל בכנפות הכבסים המתנופפים מהחבלים שמעליו או מתחתיו, ולא אחת נראתה אישה נאבקת בחוזקה בחבל הכביסה, מנסה לנער ולחלץ את כבסיה מפקעת של מצעים ומכנסיים שלא ניתן להתירה. לעיתים במושכה בחבל היא הייתה גם קוראת "ברתהההה. ברתההה. את בבית, ברתה?" חברות היו פזורות בכל הבניינים מעל החצר, וקראו זו לזו לאורך כל היום לצורך כל מיני סידורים ("מתי את לוקחת את הארווי לרופא?" או, "יש לך סוכר? אני שולחת את מרילין לקחת." או, "בואי ניפגש בפינה עוד עשר דקות"). כל כך הרבה תנועה וחיים! האוויר הצלול, האור הישיר, הנשים הקוראות זו לזו, צלילי קולותיהן המתערבבים בריח הבגדים המתייבשים בשמש, כל המרקם והצבע המתנודדים בחלל הפתוח. הייתי רוכנת מחלון המטבח בתחושת ציפייה שטעמה עדיין בפי, והטעם הזה משוח בירוק עדין ונפלא.

בשבילי, מרכז הריגוש בדירה שכן במטבח ובחיים שמחוץ לחלון המטבח. וזה היה ריגוש אמיתי: הוא צמח מתוך סתירה. שם במטבח הכנתי שיעורי בית ואירחתי לאמא שלי לחברה, צפיתי בה מתכננת ומבצעת את ענייני יומה. ושם גם גיליתי שיש לה המיומנות והמרץ לעשות את עבודתה בקלות ובהצלחה, אבל שהיא לא אוהבת לבצע אותה, ושאין לה שום עניין בה. היא לא לימדה אותי דבר. אף פעם לא למדתי לבשל, לא לנקות ולא לגהץ בגדים. היא עצמה הייתה בשלנית סבירה ומשועממת, מנקה נמרצת וזריזה, כובסת שדה משחת.

עם זאת, היא ואני מילאנו את המטבח דרך קבע. אף שנדמה היה שאמא שלי כלל לא מקשיבה למתרחש בחצר האחורית, דבר לא חמק ממנה. היא שמעה כל קול, כל תנועה של חבלי הכביסה, כל זיע של המצעים, וקלטה כל קריאה וכל תקשורת. צחקנו יחד על האנגלית השבורה של ההיא, על הפה הגדול וקלות הדעת של זאת, על איזו צווחה פה, קללה עסיסית שם. התגובות וההערות שלה על המתרחש מחוץ לחלון היו בשבילי פירותיה של תבונה שטעמתי אז לראשונה: היא ידעה להמיר רכילות לידע. היא הייתה שומעת קול שעולה באוקטבה ומציינת: "היא רבה הבוקר עם בעלה." או שהקול ירד באוקטבה, ואז, "הילדה שלה חולה." או שהייתה שומעת חילופי דברים מהירים ומספקת אבחנה על קשרים שהתרופפו. הכישרון הזה הלהיב וריגש אותי. החיים נדמו מלאים יותר, עשירים יותר, מעניינים הרבה יותר כשהייתה מוצאת את פשרה של ההתנהלות האנושית בחצר. הרגשתי אז את הקשר החי בינינו ובין העולם שמחוץ לחלון.

המטבח, החלון, החצר. זו הייתה הסביבה שבה הייתה נטועה, הרקע שעליו התבלטה. כאן הייתה חכמה, מצחיקה ונמרצת, כאן יכלה להטיל סמכות ולהשפיע. אך היא רחשה בוז לסביבתה. "נשים, איח!" הייתה אומרת. "חבלי כביסה ורכילות", הייתה אומרת. היא ידעה שיש עולם אחר — העולם — ולפעמים חשבה שהיא רוצה לחיות בעולם ההוא. רוצה מאוד. היא הייתה נעצרת באמצע איזו מטלה, ובוהה דקות ארוכות בכיור, ברצפה, בתנור. אבל איפה? איך? מה?

מצבה היה כזה: כאן במטבח היא ידעה מי היא, כאן במטבח היא הייתה חסרת מנוחה ומשועממת, כאן במטבח היא תפקדה להפליא, כאן במטבח היא תיעבה את כל מה שהיא עושה. היא הייתה מתרגזת על "ריקנות חייה של האישה" כפי שכינתה זאת, ואז צוחקת בהנאה שאני יכולה לשמוע גם עכשיו כשניתחה איזה עניין פעוט מענייני החצר שהסתבך. אדישה בבוקר, מתקוממת אחר הצהריים, נבנית ונהרסת מדי יום ביומו. היא התנפלה ברעבתנות על המזון היחיד שעמד לרשותה, התלהבה מהתלהבותה שלה ואז הרגישה כמשתפת פעולה. איך יכלה שלא להתמסר לחיים של קוטביות עמוקה כזו? ואיך יכולתי אני שלא להתמסר למסירותה שלה?

*המשך העלילה בספר המלא*