השחקן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השחקן
מכר
מאות
עותקים
השחקן
מכר
מאות
עותקים
3.9 כוכבים (49 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת הדס
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 334 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 34 דק'

תקציר

אני מוכשר מטבעי – גם במגרש וגם בין הסדינים – עם מכוניות נוצצות ותשומת לב תקשורתית בהיקף שיכול להביך את משפחת המלוכה.
אני התגלמות המונח רווק מבוקש.
כל גבר רוצה להיות כמוני – וכל אישה רוצה לאלף אותי.
חוץ מקמילה...
ברגע שבו ראיתי אותה לראשונה, ידעתי שהיא תהיה שלי.
היא רוצה לשמור ממני מרחק.
אני רוצה אותה איתי, לצידי, במיטה שלי.
היא חושבת שהעולמות שלנו שונים מדי זה מזה.
אני רוצה שהיא תחשוב על דבר אחד בלבד – עליי.
היא חושבת שאני צרה צרורה, ועומדים לרשותי רק שלושה שבועות כדי להוכיח לה שהיא טועה. 

קלייר קונטרראס, מחברת רבי המכר הרבים שהופיעו ברשימות הניו יורק טיימס, חוזרת ברומן ספורט סקסי ומרגש על אהבה חוצה גבולות. ספריה הנוספים שתורגמו בהוצאת ספר לכל – סדרת הלבבות, כי את שלי ודואט הזדמנות שנייה – זכו לאהדה רבה בקרב הקוראים והקוראות ברחבי ישראל.

פרק ראשון

פרולוג

הכתבת: "הדבר הקבוע היחיד שלא השתנה אצלך מעולם הוא העובדה שהכדורגל הוא אהבת חייך, שלא היית מחליף אותו בעד שום דבר ואף אחד. האם זה עדיין בתוקף?"

שאפתי שאיפה עמוקה וכבדה כששמעתי את השאלה. הנחתי את הסכין ואת המזלג וניגשתי אל הטלוויזיה. הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת. הבטחתי לעצמי שלא אסתכל עליו, שלא אקשיב לו, שלא אדבר איתו, ושלא יהיה לי שום קשר איתו מרגע שהוא עזב. ובכל זאת, הנה אני, בטח כמו אינספור נשים אחרות, ממתינה לתשובה שלו בנשימה עצורה. כשהוא הופיע על המסך, נשימתי נעתקה לגמרי. אלוהים. אני מתגעגעת אליו. אני שונאת אותו. אני לא יכולה לסבול אותו. אבל כשאני רואה אותו על המסך, איך שהוא נשען לאחור במושב, רגל על רגל, נראה רגוע לגמרי, כאילו הוא מתורגל בשאלות. האופן שבו הלסת המסותתת שלו זזה כשהוא מחייך לכתבת את החיוך המלוכסן שלו, המרמז על אלפי הנאות שיגרמו לכל אישה שפויה להסמיק בזעם. הזרועות האלה – עם השרירים המפותחים ועם הקעקועים שאצבעותיי טיילו עליהם – שנצמדתי אליהן במשך כל כך הרבה לילות ללא שינה...

"ברור שזה עדיין בתוקף. מה את חושבת?" הוא שאל והניד בראשו, עיניו הירוקות נצצו בפלרטטנות.

הכתבת: "אז השמועות על אישה שעזבת בארצות הברית במהלך החופשה..."

"אני חושב ששנינו יודעים כמה שמועות מפיצים עליי." הוא ניתק ממנה את מבטו והסתכל ישירות על המצלמה. ישירות עליי. "אילו הייתה מישהי מיוחדת עד כדי כך, לא הייתי נוטש אותה לעולם."

הכתבת: "אם כך, היית מוכן להציב את הקריירה שלך במקום השני למען האישה הנכונה?"

הוא המשיך להסתכל אל המצלמה, הבעת פניו השתנתה, וכל עקבות הפלרטוט נעלמו. "הייתי מוותר על הקריירה שלי כדי לתפוס רגעים עם האישה המתאימה."

נשענתי לאחור על הספה שלי, נלחמת בדמעות שאיימו לזלוג.

אני שונאת אותו.

פרק 1

קמילה

לפעמים אני עוצמת עיניים ומנסה להיזכר איך זה היה, לחיות חיי מותרות. להרגיש את סדיני המשי הקרירים מתחת לקצות אצבעותיי, את האוויר החמים בימי חורף קרירים ואת האוויר הקריר בלילות קיץ חמים. כל הדברים שהיו לי פעם, גם אם למשך פרק זמן קצר, ועכשיו אני בקושי יכולה לדמיין אותם. עם זאת, אני מאושרת. רוב הזמן. וזה יותר מכפי שאפשר לומר על רובנו. אין לי הרבה יותר מאשר קורת גג לראשי. לא גדולה, לא בבעלותי, אבל יכולתי לקרוא לה "בית" במשך שלוש השנים האחרונות, עד שהבעלים שלה הפתיע אותי בסטירת לחי בצורת הודעה על פינוי עד סוף החודש.

"עד סוף החודש? איך הם יכולים לעשות את זה?" שאלה אחותי ונסה במילים שהחלו בלחישה ואחרי כן בקול גבוה יותר כשהיא פנתה אל בעלה, "הם יכולים לעשות את זה? זה חוקי?"

"הם הבעלים של הבניין," אמר אדם מצידו השני של החדר.

הוא ניגש אל המקום שבו ישבנו, מול האח העשויה שיש, ותלש את המסמך מידה של ונסה. שתינו התבוננו בו כשעיניו סרקו את המילים, ממתינות בנשימה עצורה, בתקווה שאולי הוא יוכל איכשהו למצוא פרצה בתוך שפע המונחים המשפטיים הכתובים בו. כאשר עיניו הפסיקו לנוע והוא שלח לעברנו מבט כאוב, הכתפיים שלי צנחו שוב. אפשרתי לעצמי מסיבת רחמים עצמיים למשך עוד כמה שניות, ורק אחר כך קמתי מהספה.

"זה בסדר. אני רק צריכה להתחיל לחפש דירה חדשה."

"את תמיד יכולה לגור אצלנו," הציע אדם. "יש לנו מספיק מקום."

בשונה מדירת הסטודיו שלי בוושינגטון הייטס, הם גרים בברוקלין, בבית רחב ידיים, עשוי לבנים חומות, עם ארבעה חדרים ושני חדרי רחצה וחצי. יש להם אפילו חצר אחורית קטנה, עם ריהוט פטיו וגריל. יכולתי לעבור לגור אצלם לזמן־מה, אבל לא אעשה את זה. אני לא מקבלת עזרה בקלות, גם כשמדובר באחותי ובבעלה הנדיב. ערכתי לעצמי פסיכואנליזות באופן קבוע, מספיק כדי לדעת שהבעיות שלי עם אבא שלי הן הסיבה לכך שאני לא מסוגלת לקבל עזרה.

"לפחות עד שתעמדי בחזרה על הרגליים," הוסיפה ונסה ברכות כשהיא מושיטה את כף ידה אל כף ידי.

התבוננתי בכפות ידינו המחוברות, עורה החיוור על עור הזית שלי, מניקור ורוד מעודן על גבי מניקור באדום־דם. כשהיינו ילדות, חקרתי וחיקיתי אותה, כל תנועה שלה, עד שהבנתי שאנחנו לא דומות כפי שחשבתי פעם. אם כי אנחנו דומות מספיק כדי שנשלים זו את משפטיה של זו ושנמצא את הצד ההומוריסטי באותם דברים. היא גלוית לב ונדיבה. קולה מתאפיין בחולמנות, אבל לא בשחצנות. היא מסוג האנשים שתמיד שומעים אותם. אני הטיפוס המסתתר מאחורי שתיקתו. מעדתי בדרכי החיים מאז הייתי בת שש־עשרה בניסיון למצוא מנוח לכף רגלי, ונכשלתי בכל סיבוב. ומאז, לא השתנה הרבה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר שאולי השתנה היה חוסר הציות שלי – הצורך שלי לעשות דברים למען עצמי – ועליי להודות על כך לשכונה שלי. הדחף של האנשים האלה היה מידבק. פגשתי בעיניה החומות של אחותי וחייכתי.

"אני לא יכולה," אמרתי.

"קמילה, בבקשה. רק עכשיו קברתן את סבא שלכן. את האור בחיים שלכן, כפי שאמרת בהספד. הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה לדאוג ולחפש דירה חדשה," טען אדם.

המילים שלו חדרו לתוכי כמו סכין. אַבּוּאֵלוֹ1 היה האור של חיי. הוא הרים אותי מהקרשים כל כך הרבה פעמים שהפסקתי לספור. הרים את כולנו. אם אימא שלי היא עבודת הטלאים שממנה המשפחה שלנו מורכבת, הרי שהסבא שלי היה החוט שחיבר את כולנו יחד. אבל הוא איננו יותר, וידעתי שהוא לא היה רוצה שאחיה את חיי באבל נצחי, לכן מידרתי את הכאב שלי ואחסנתי אותו עמוק בתוכי.

"אני אוהבת אתכם, אבל לא. אני צריכה לעשות את זה בעצמי."

יצאתי מהבית שלהם נחושה להצליח ולעשות זאת, וכשהגעתי אל הפאב של צ'רלי וראיתי את התסכול על פניו, ידעתי שעלינו לעשות משהו. צ'רלי התגורר באותו בניין, והוא היה הבעלים של הפאב מעבר לכביש. הפאב המשפחתי עבר בירושה זה דורות והיה שם כל כך הרבה זמן, עד שהוא ממש היה יכול לשמש כציון דרך בעיר. הוא ירש אותו מאביו, שהלך לעולמו בשנה שעברה, ואם כי הוא מבוגר ממני רק בשש שנים, נראה שהוא יודע איך להתמודד עם הלחץ שמגיע עם בעלות על עסק.

"אני מצטערת," אמרתי כשהתיישבתי מולו על אחד מכיסאות הבר.

"את מצטערת?" הוא הניד בראשו ופלט אנחה כבדה. "רק עכשיו קברת את סבא שלך, קמילה."

מצמצתי והסטתי ממנו את מבטי אל כוס המים שבידי. הלוואי שאנשים יפסיקו להזכיר את זה היום. ההלוויה התרחשה לפני שלושה ימים.

"את צריכה משהו?" הוא שאל בקול רך, מנסה לתפוס את מבטי.

לא הייתי מסוגלת לסבול את האהדה הזו בעיניו החומות. אם אני התמודדתי עם חמישה מאבקים בעשר השנים האחרונות, צ'רלי התמודד עם עשרה. הוא איבד את אביו, אימו הייתה חולה כל כך שהוא נאלץ להעביר אותה למוסד, אשתו עזבה אותו, אחיו התמכר להימורים וחייב כסף לכל אדם בניו יורק, הוא גורש מהדירה ומהעסק שלו, ובכל זאת, הוא איכשהו מצא את הכוחות לגלות אהדה כלפיי. זה לא שלא אכפת לי מהאובדן של סבא שלי, אני פשוט לא מוכנה לקבל אותו. עדיין לא. רציתי להתמודד עם זה בתנאים שלי, אבל ברגע שבו הורידו את ארון הקבורה אל תוך האדמה וקלטתי שלא אראה לעולם את עיניו החומות הבהירות, או אגע שוב בכפות ידיו הרכות, הבנתי שהמוות לא מחכה עד שתהיה מוכן אליו. הנחתי את מרפקיי על הדלפק והצמדתי את המצח שלי לכריות כפות ידיי.

"אני לא רוצה לדבר על זה," אמרתי לבסוף.

הוא שתק למשך פרק זמן קצר, ואז כחכח בגרונו. "אפשר לדבר על הפינוי? הזבלים העשירים האלה מגעילים אותי. לא אכפת להם מאיתנו או ממה שאנחנו חושבים. חודש התראה? זה בולשיט."

זה באמת בולשיט. הסתכלתי עליו שוב ולגמתי מהמים בעודי ממתינה להמשך הקיטורים שלו, וכצפוי – זה מה שקרה.

"כולם מתחרפנים אבל האנשים באזור הזה הם הכי גרועים. אנחנו יכולים לחפש דירות חדשות אבל איך נשרוד אם יסגרו את העסקים שלנו?"

נאנחתי. לא מפתיע שהם הגיעו אל הרחוב שלנו. הם כבר השתלטו על כל שאר האזור. ובכל זאת, עצוב שכל כך הרבה דברים שהכרנו ואהבנו נהרסו. למרבה המזל, הפאב – בשונה מהסטודיו ליוגה ומהמכון למניקור שהיו לידו – היה מבנה עצמאי.

"הם לא יכולים לסגור את הפאב שלך." לקחתי חופן של בוטנים מהצלחת הקטנה שהוא הניח בינינו. "הוא לא שייך לך?"

"הוא היה שייך לי. מכרתי אותו לבלמונטה כשהייתי צריך לחלץ את אחי האידיוט מאחת הצרות שהוא הסתבך בהן."

אצבעותיי קפאו על קליפת הבוטן שפיצחתי. "שיט, צ'רלי."

"הם קבעו איתנו פגישה. אני לא יודע בשביל מה, כי הם כבר החליטו," אמר צ'רלי. הזדקפתי לשמע דבריו.

"מתי?"

"ביום חמישי בבוקר, בבניין של חברת בלמונטה בעיר."

"הם מרשים לנו להיכנס לבניין של בלמונטה?"

צ'רלי צחק, משועשע בבירור מהעובדה שאני מופתעת, אם כי הוא לא היה אמור להיות. לא זו בלבד שבלמונטה הייתה חברת הנדל"ן וההשקעות הגדולה והמצליחה ביותר, אלא שהיא הייתה גם הראשונה שבבעלות בני מיעוטים, והמייסד חוויאר בלמונטה היה הפנים שלה. ואין צורך לציין את העובדה שהיא הייתה ממש מֵכָּה של ניו יורק בת ימינו. היא הייתה משהו שאנשים יכלו להצביע עליו ולומר, "וזה היה היום שבו ברוקלין הפכה להיות ברוקלין". ניו יורק היא לא סקס והעיר הגדולה. היא לא קבוצת הנטס, הראפר נוטוריוס ביג, או ג'יי זי – היא בלמונטה, חברה שהפכה את החיים בברוקלין לטרנדיים בזכות המראה הנגיש שהיא העניקה לשכונה.

החברה הפכה את השכונה למקום מגורים נחשק עבור כל מי שיש לו סיפור לספר (או לערוך, או להוציא לאור). ידוענים הגיעו מהר בעקבותיהם ונהרו לברוקלין כדי להסתובב עם היפסטרים ולהעמיד פנים שהם אזרחים רגילים. ובנייני המגורים המעוצבים וחזיתות החנויות היפות שנבנו על ידי בלמונטה היו הסיבה. כעת, הם רוצים להעביר את כל זה להארלם, ואף על פי שהייתי לגמרי בעד שיפור כשהם הציעו את זה לראשונה, התחלתי לשנוא את השינוי שהם מחוללים במרקם שלנו.

"באיזו שעה הפגישה?"

צ'רלי הרים גבה, עיניו החומות הבריקו. "את מתכוונת להילחם?"

התגובה שלו העלתה חיוך על פניי. הייתה לי סיבה להילחם, אבל הרעיון שאעשה את זה היה מגוחך. תמיד דיברתי רק בתורי, מעולם לא הרמתי את קולי והשתדלתי מאוד לא להתווכח, אלא אם כן הרגשתי שאני ממש מוכרחה. מראה העלמה במצוקה שאני משדרת הוא שהעניק לי מלכתחילה את הכינוי פיץ'2. כשהיינו ילדים, האחים מריו היו הצעקה האחרונה, ובתור הקטנה ביותר במשפחה, פינקו אותי תמיד. אם הייתי מטפסת על עץ, אחי היה מטפס מייד אחריי. אם נפצעתי, ונסה הייתה מייד לידי כדי לעזור לי. כנראה זאת הייתה הסיבה לכך שכאשר המשפחה שלנו הפסידה הכול, אני לקחתי את זה הכי קשה מכולם. לא היה יותר מי שיעשה עבורי כביסה או ידאג לי לאוכל. לא הייתה לי יותר הנוחות שבלימודים בבית ספר פרטי. נזרקתי אל העולם. אל העולם האמיתי, שבו עלייך להתגונן ולקוות שבסופו של יום עדיין תישארי בריאה ושלמה ולא מפורקת לחתיכות. המחשבה הזו הקלה על ההחלטה שלי. אני לא יכולה לאפשר לזה לקרות בלי מאבק, במיוחד כי מעורבת כאן חברת בלמונטה השקעות.

1.. מספרדית: סבא

2.. מאנגלית: אפרסק

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת הדס
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 334 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 34 דק'
השחקן קלייר קונטרראס

פרולוג

הכתבת: "הדבר הקבוע היחיד שלא השתנה אצלך מעולם הוא העובדה שהכדורגל הוא אהבת חייך, שלא היית מחליף אותו בעד שום דבר ואף אחד. האם זה עדיין בתוקף?"

שאפתי שאיפה עמוקה וכבדה כששמעתי את השאלה. הנחתי את הסכין ואת המזלג וניגשתי אל הטלוויזיה. הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת. הבטחתי לעצמי שלא אסתכל עליו, שלא אקשיב לו, שלא אדבר איתו, ושלא יהיה לי שום קשר איתו מרגע שהוא עזב. ובכל זאת, הנה אני, בטח כמו אינספור נשים אחרות, ממתינה לתשובה שלו בנשימה עצורה. כשהוא הופיע על המסך, נשימתי נעתקה לגמרי. אלוהים. אני מתגעגעת אליו. אני שונאת אותו. אני לא יכולה לסבול אותו. אבל כשאני רואה אותו על המסך, איך שהוא נשען לאחור במושב, רגל על רגל, נראה רגוע לגמרי, כאילו הוא מתורגל בשאלות. האופן שבו הלסת המסותתת שלו זזה כשהוא מחייך לכתבת את החיוך המלוכסן שלו, המרמז על אלפי הנאות שיגרמו לכל אישה שפויה להסמיק בזעם. הזרועות האלה – עם השרירים המפותחים ועם הקעקועים שאצבעותיי טיילו עליהם – שנצמדתי אליהן במשך כל כך הרבה לילות ללא שינה...

"ברור שזה עדיין בתוקף. מה את חושבת?" הוא שאל והניד בראשו, עיניו הירוקות נצצו בפלרטטנות.

הכתבת: "אז השמועות על אישה שעזבת בארצות הברית במהלך החופשה..."

"אני חושב ששנינו יודעים כמה שמועות מפיצים עליי." הוא ניתק ממנה את מבטו והסתכל ישירות על המצלמה. ישירות עליי. "אילו הייתה מישהי מיוחדת עד כדי כך, לא הייתי נוטש אותה לעולם."

הכתבת: "אם כך, היית מוכן להציב את הקריירה שלך במקום השני למען האישה הנכונה?"

הוא המשיך להסתכל אל המצלמה, הבעת פניו השתנתה, וכל עקבות הפלרטוט נעלמו. "הייתי מוותר על הקריירה שלי כדי לתפוס רגעים עם האישה המתאימה."

נשענתי לאחור על הספה שלי, נלחמת בדמעות שאיימו לזלוג.

אני שונאת אותו.

פרק 1

קמילה

לפעמים אני עוצמת עיניים ומנסה להיזכר איך זה היה, לחיות חיי מותרות. להרגיש את סדיני המשי הקרירים מתחת לקצות אצבעותיי, את האוויר החמים בימי חורף קרירים ואת האוויר הקריר בלילות קיץ חמים. כל הדברים שהיו לי פעם, גם אם למשך פרק זמן קצר, ועכשיו אני בקושי יכולה לדמיין אותם. עם זאת, אני מאושרת. רוב הזמן. וזה יותר מכפי שאפשר לומר על רובנו. אין לי הרבה יותר מאשר קורת גג לראשי. לא גדולה, לא בבעלותי, אבל יכולתי לקרוא לה "בית" במשך שלוש השנים האחרונות, עד שהבעלים שלה הפתיע אותי בסטירת לחי בצורת הודעה על פינוי עד סוף החודש.

"עד סוף החודש? איך הם יכולים לעשות את זה?" שאלה אחותי ונסה במילים שהחלו בלחישה ואחרי כן בקול גבוה יותר כשהיא פנתה אל בעלה, "הם יכולים לעשות את זה? זה חוקי?"

"הם הבעלים של הבניין," אמר אדם מצידו השני של החדר.

הוא ניגש אל המקום שבו ישבנו, מול האח העשויה שיש, ותלש את המסמך מידה של ונסה. שתינו התבוננו בו כשעיניו סרקו את המילים, ממתינות בנשימה עצורה, בתקווה שאולי הוא יוכל איכשהו למצוא פרצה בתוך שפע המונחים המשפטיים הכתובים בו. כאשר עיניו הפסיקו לנוע והוא שלח לעברנו מבט כאוב, הכתפיים שלי צנחו שוב. אפשרתי לעצמי מסיבת רחמים עצמיים למשך עוד כמה שניות, ורק אחר כך קמתי מהספה.

"זה בסדר. אני רק צריכה להתחיל לחפש דירה חדשה."

"את תמיד יכולה לגור אצלנו," הציע אדם. "יש לנו מספיק מקום."

בשונה מדירת הסטודיו שלי בוושינגטון הייטס, הם גרים בברוקלין, בבית רחב ידיים, עשוי לבנים חומות, עם ארבעה חדרים ושני חדרי רחצה וחצי. יש להם אפילו חצר אחורית קטנה, עם ריהוט פטיו וגריל. יכולתי לעבור לגור אצלם לזמן־מה, אבל לא אעשה את זה. אני לא מקבלת עזרה בקלות, גם כשמדובר באחותי ובבעלה הנדיב. ערכתי לעצמי פסיכואנליזות באופן קבוע, מספיק כדי לדעת שהבעיות שלי עם אבא שלי הן הסיבה לכך שאני לא מסוגלת לקבל עזרה.

"לפחות עד שתעמדי בחזרה על הרגליים," הוסיפה ונסה ברכות כשהיא מושיטה את כף ידה אל כף ידי.

התבוננתי בכפות ידינו המחוברות, עורה החיוור על עור הזית שלי, מניקור ורוד מעודן על גבי מניקור באדום־דם. כשהיינו ילדות, חקרתי וחיקיתי אותה, כל תנועה שלה, עד שהבנתי שאנחנו לא דומות כפי שחשבתי פעם. אם כי אנחנו דומות מספיק כדי שנשלים זו את משפטיה של זו ושנמצא את הצד ההומוריסטי באותם דברים. היא גלוית לב ונדיבה. קולה מתאפיין בחולמנות, אבל לא בשחצנות. היא מסוג האנשים שתמיד שומעים אותם. אני הטיפוס המסתתר מאחורי שתיקתו. מעדתי בדרכי החיים מאז הייתי בת שש־עשרה בניסיון למצוא מנוח לכף רגלי, ונכשלתי בכל סיבוב. ומאז, לא השתנה הרבה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר שאולי השתנה היה חוסר הציות שלי – הצורך שלי לעשות דברים למען עצמי – ועליי להודות על כך לשכונה שלי. הדחף של האנשים האלה היה מידבק. פגשתי בעיניה החומות של אחותי וחייכתי.

"אני לא יכולה," אמרתי.

"קמילה, בבקשה. רק עכשיו קברתן את סבא שלכן. את האור בחיים שלכן, כפי שאמרת בהספד. הדבר האחרון שאת צריכה עכשיו זה לדאוג ולחפש דירה חדשה," טען אדם.

המילים שלו חדרו לתוכי כמו סכין. אַבּוּאֵלוֹ1 היה האור של חיי. הוא הרים אותי מהקרשים כל כך הרבה פעמים שהפסקתי לספור. הרים את כולנו. אם אימא שלי היא עבודת הטלאים שממנה המשפחה שלנו מורכבת, הרי שהסבא שלי היה החוט שחיבר את כולנו יחד. אבל הוא איננו יותר, וידעתי שהוא לא היה רוצה שאחיה את חיי באבל נצחי, לכן מידרתי את הכאב שלי ואחסנתי אותו עמוק בתוכי.

"אני אוהבת אתכם, אבל לא. אני צריכה לעשות את זה בעצמי."

יצאתי מהבית שלהם נחושה להצליח ולעשות זאת, וכשהגעתי אל הפאב של צ'רלי וראיתי את התסכול על פניו, ידעתי שעלינו לעשות משהו. צ'רלי התגורר באותו בניין, והוא היה הבעלים של הפאב מעבר לכביש. הפאב המשפחתי עבר בירושה זה דורות והיה שם כל כך הרבה זמן, עד שהוא ממש היה יכול לשמש כציון דרך בעיר. הוא ירש אותו מאביו, שהלך לעולמו בשנה שעברה, ואם כי הוא מבוגר ממני רק בשש שנים, נראה שהוא יודע איך להתמודד עם הלחץ שמגיע עם בעלות על עסק.

"אני מצטערת," אמרתי כשהתיישבתי מולו על אחד מכיסאות הבר.

"את מצטערת?" הוא הניד בראשו ופלט אנחה כבדה. "רק עכשיו קברת את סבא שלך, קמילה."

מצמצתי והסטתי ממנו את מבטי אל כוס המים שבידי. הלוואי שאנשים יפסיקו להזכיר את זה היום. ההלוויה התרחשה לפני שלושה ימים.

"את צריכה משהו?" הוא שאל בקול רך, מנסה לתפוס את מבטי.

לא הייתי מסוגלת לסבול את האהדה הזו בעיניו החומות. אם אני התמודדתי עם חמישה מאבקים בעשר השנים האחרונות, צ'רלי התמודד עם עשרה. הוא איבד את אביו, אימו הייתה חולה כל כך שהוא נאלץ להעביר אותה למוסד, אשתו עזבה אותו, אחיו התמכר להימורים וחייב כסף לכל אדם בניו יורק, הוא גורש מהדירה ומהעסק שלו, ובכל זאת, הוא איכשהו מצא את הכוחות לגלות אהדה כלפיי. זה לא שלא אכפת לי מהאובדן של סבא שלי, אני פשוט לא מוכנה לקבל אותו. עדיין לא. רציתי להתמודד עם זה בתנאים שלי, אבל ברגע שבו הורידו את ארון הקבורה אל תוך האדמה וקלטתי שלא אראה לעולם את עיניו החומות הבהירות, או אגע שוב בכפות ידיו הרכות, הבנתי שהמוות לא מחכה עד שתהיה מוכן אליו. הנחתי את מרפקיי על הדלפק והצמדתי את המצח שלי לכריות כפות ידיי.

"אני לא רוצה לדבר על זה," אמרתי לבסוף.

הוא שתק למשך פרק זמן קצר, ואז כחכח בגרונו. "אפשר לדבר על הפינוי? הזבלים העשירים האלה מגעילים אותי. לא אכפת להם מאיתנו או ממה שאנחנו חושבים. חודש התראה? זה בולשיט."

זה באמת בולשיט. הסתכלתי עליו שוב ולגמתי מהמים בעודי ממתינה להמשך הקיטורים שלו, וכצפוי – זה מה שקרה.

"כולם מתחרפנים אבל האנשים באזור הזה הם הכי גרועים. אנחנו יכולים לחפש דירות חדשות אבל איך נשרוד אם יסגרו את העסקים שלנו?"

נאנחתי. לא מפתיע שהם הגיעו אל הרחוב שלנו. הם כבר השתלטו על כל שאר האזור. ובכל זאת, עצוב שכל כך הרבה דברים שהכרנו ואהבנו נהרסו. למרבה המזל, הפאב – בשונה מהסטודיו ליוגה ומהמכון למניקור שהיו לידו – היה מבנה עצמאי.

"הם לא יכולים לסגור את הפאב שלך." לקחתי חופן של בוטנים מהצלחת הקטנה שהוא הניח בינינו. "הוא לא שייך לך?"

"הוא היה שייך לי. מכרתי אותו לבלמונטה כשהייתי צריך לחלץ את אחי האידיוט מאחת הצרות שהוא הסתבך בהן."

אצבעותיי קפאו על קליפת הבוטן שפיצחתי. "שיט, צ'רלי."

"הם קבעו איתנו פגישה. אני לא יודע בשביל מה, כי הם כבר החליטו," אמר צ'רלי. הזדקפתי לשמע דבריו.

"מתי?"

"ביום חמישי בבוקר, בבניין של חברת בלמונטה בעיר."

"הם מרשים לנו להיכנס לבניין של בלמונטה?"

צ'רלי צחק, משועשע בבירור מהעובדה שאני מופתעת, אם כי הוא לא היה אמור להיות. לא זו בלבד שבלמונטה הייתה חברת הנדל"ן וההשקעות הגדולה והמצליחה ביותר, אלא שהיא הייתה גם הראשונה שבבעלות בני מיעוטים, והמייסד חוויאר בלמונטה היה הפנים שלה. ואין צורך לציין את העובדה שהיא הייתה ממש מֵכָּה של ניו יורק בת ימינו. היא הייתה משהו שאנשים יכלו להצביע עליו ולומר, "וזה היה היום שבו ברוקלין הפכה להיות ברוקלין". ניו יורק היא לא סקס והעיר הגדולה. היא לא קבוצת הנטס, הראפר נוטוריוס ביג, או ג'יי זי – היא בלמונטה, חברה שהפכה את החיים בברוקלין לטרנדיים בזכות המראה הנגיש שהיא העניקה לשכונה.

החברה הפכה את השכונה למקום מגורים נחשק עבור כל מי שיש לו סיפור לספר (או לערוך, או להוציא לאור). ידוענים הגיעו מהר בעקבותיהם ונהרו לברוקלין כדי להסתובב עם היפסטרים ולהעמיד פנים שהם אזרחים רגילים. ובנייני המגורים המעוצבים וחזיתות החנויות היפות שנבנו על ידי בלמונטה היו הסיבה. כעת, הם רוצים להעביר את כל זה להארלם, ואף על פי שהייתי לגמרי בעד שיפור כשהם הציעו את זה לראשונה, התחלתי לשנוא את השינוי שהם מחוללים במרקם שלנו.

"באיזו שעה הפגישה?"

צ'רלי הרים גבה, עיניו החומות הבריקו. "את מתכוונת להילחם?"

התגובה שלו העלתה חיוך על פניי. הייתה לי סיבה להילחם, אבל הרעיון שאעשה את זה היה מגוחך. תמיד דיברתי רק בתורי, מעולם לא הרמתי את קולי והשתדלתי מאוד לא להתווכח, אלא אם כן הרגשתי שאני ממש מוכרחה. מראה העלמה במצוקה שאני משדרת הוא שהעניק לי מלכתחילה את הכינוי פיץ'2. כשהיינו ילדים, האחים מריו היו הצעקה האחרונה, ובתור הקטנה ביותר במשפחה, פינקו אותי תמיד. אם הייתי מטפסת על עץ, אחי היה מטפס מייד אחריי. אם נפצעתי, ונסה הייתה מייד לידי כדי לעזור לי. כנראה זאת הייתה הסיבה לכך שכאשר המשפחה שלנו הפסידה הכול, אני לקחתי את זה הכי קשה מכולם. לא היה יותר מי שיעשה עבורי כביסה או ידאג לי לאוכל. לא הייתה לי יותר הנוחות שבלימודים בבית ספר פרטי. נזרקתי אל העולם. אל העולם האמיתי, שבו עלייך להתגונן ולקוות שבסופו של יום עדיין תישארי בריאה ושלמה ולא מפורקת לחתיכות. המחשבה הזו הקלה על ההחלטה שלי. אני לא יכולה לאפשר לזה לקרות בלי מאבק, במיוחד כי מעורבת כאן חברת בלמונטה השקעות.

1.. מספרדית: סבא

2.. מאנגלית: אפרסק