יונה על שטיח אדום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יונה על שטיח אדום
הוספה למועדפים

יונה על שטיח אדום

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"ליונה, היודעת לאהוב וכולם אוהבים אותה,
היודעת לעוף בין בדי העצים ומעל צמרות היער,
ובמעופה משיבה רוח טובה ופורצת דרכים לחדש".
שמעון פרס

מהצעד הראשון שעשתה יונה ברטל בלשכת ראש הממשלה ידוע ידעה: על הדרך הזאת עוד ייכתב ספר. אך אפילו היא לא שיערה עד מה ארוכה ומסעירה תהיה דרכה לצדם של ענקים כיצחק רבין ושמעון פרס ולאן ייקחו אותה מסעותיה ברחבי תבל, מסעות אל ארמונות ובתים פרטיים של נשיאים ומלכים, שבמהלכם פגשה את הגדולים שבמנהיגי העולם, בהם הנשיאים בוש, קלינטון, אובמה, פוטין ומקרון, האפיפיור והמלכה אליזבת, וכוכבי-על כג'ורג' קלוני, בונו ומדונה. ברטל זכתה לקחת חלק באירועים היסטוריים ובמפגשים גורליים שלא מעט מהם חסויים עד ימינו אלה.
הספר בנוי כאסופה מרתקת של סיפורים, מעין מסמך עכשווי, חברתי, דינמי, חי ונושם. התיאורים הססגוניים והמפורטים נותנים לקוראים הרגשה כאילו הם עצמם השתתפו בקידה למלכה, שתו תה בביתו הפרטי של קלינטון, או היו באמבולנס עם הנסיכה התאילנדית. כל הסיפורים והאנקדוטות עטופים באהבה גדולה, עצומה ואינסופית למשפחתה, למדינה ולשמעון פרס.
ואם בפרטים עסקינן, ברטל אף משתפת את הקוראים בסודות הסטיילינג והאריזה לקראת נסיעה רשמית, מסבירה כיצד בוחרים מתנות נשיאותיות ומגלה מהו סוד הקסם שהופך תפריט לארוחה ממלכתית בלתי-נשכחת.

יונה ברטל נולדה בווילנה שבליטא. בגיל שלוש עלתה עם הוריה לישראל וגדלה בירושלים. 
על רקע ניסיונה בתחום התקשורת החלה לעבוד בלשכת ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל זמן קצר לפני חתימת הסכמי השלום עם ירדן.
לאחר רצח רבין החלה לעבוד עם שמעון פרס ז"ל ומילאה בשירותו מגוון תפקידים, החל בסגנית מנהל לשכת ראש הממשלה ועד סמנכ"לית בית הנשיא.
לאחר מותו של פרס ייסדה את חוג הידידים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות, והיא עומדת בראשו. 
באחרונה נבחרה לנשיאת המועדון המסחרי והתעשייתי של ישראל.
בקריירה הציבורית האינטנסיבית שלה השתתפה במפגשים בילטרליים גלויים וחסויים עם מקבלי החלטות בארץ ובעולם. במסגרת תפקידיה השונים אף שימשה כתובת לפתרון סוגיות הומניטריות בישראל ובתפוצות.
ברטל נשואה לדודי, היא אם לאורן, שירי ודור, וסבתא לשלושה נכדים: אור, אדם ועומר.

פרק ראשון

פרק 1
סוגרת מעגל

זהו לא ספר אוטוביוגרפי, גם לא ביוגרפי. הספר הזה אוסף ומתעד רגעים שבהם זכיתי לצעוד בתוך ההיסטוריה, בתוך ההתרחשויות שנרשמו בדפיה. רגעים אדירים ובלתי־נשכחים, נדירים ומופלאים, עצובים ומצחיקים, לצד מנהיגים דגולים ונשיאים, מלכים ופוליטיקאים, אנשי רוח ואקדמיה, חברים ואויבים, לפי כל כללי הטקס ולפעמים במסתרים, לאורם המבזיק של הפלאשים ולקול תקתוק המצלמות אך גם במפגשים ליליים חשאיים - כל הרגעים המיוחדים האלה שבדיעבד מתקבצים ונאספים ונקראים היסטוריה.

 

אז נכון, זאת לא אוטוביוגרפיה, אבל כמו אצל כל ישראלי גם הסיפור האישי שלי הוא חלק בלתי־נפרד מההיסטוריה של עם ישראל.

נולדתי בווילנה שבליטא, ומשפחתי עלתה ארצה כשהייתי בת שלוש. אמי, לאה גילינסקי לבית בוקשיצקי, ואבי, צבי גילינסקי, איבדו את משפחותיהם לאחר שהגרמנים פלשו לליטא ב-1941. מובן שאז לא הכירו זה את זה. אמי היתה תלמידת תיכון בת 15, שרגע לפני הפלישה יצאה עם בני כיתתה ושתי מורות למחנה הקיץ השנתי באזור הכפרי והודות לכך ניצלו חייה. בעוד הכיתה מסיירת בכפר, נכנסו הגרמנים לווילנה ותוך ימים ספורים, בסיוע הליטאים, נטבחה כמעט כל הקהילה היהודית בעיר. אבי, אז בן 22, הצליח להימלט ליערות. בני משפחתו נותרו מאחור. כולם נרצחו.

אבי התגייס כמעט מיד לצבא הרוסי, נלחם בגבורה, נפצע, וזכה בעיטור "הכוכב האדום" - הצל"ש הסובייטי. אני זוכרת כיצד נהג להצביע בגאווה על הצלקת שנותרה על ידו מאותה פציעה, ואנחנו, הילדים, הבטנו בה מרותקים.

בינתיים נדדה אמי עם בני כיתתה ועד ערבות רוסיה הגיעו. שתי המורות נהפכו לאמהות של תלמידיהן, ונשארו לצִדם עד תום המלחמה. במהלך השנים האלו הן ניסו להסתיר מהילדים שתחת חסותן את הידיעות המזוויעות שזרמו מרחבי מזרח אירופה, וניסו לשוות לחיי הפליטים שנכפו עליהם אווירה של הרפתקה: שתו חלב מעטיני עזים, ישנו באסמים בכפרים, ליקטו מזון בשדות. המורות דאגו לשמור על יחסי החברוּת בין הילדים היהודים והנוצרים, ויחד איתם חיכו לרגע שבו יוכלו כולם לחזור הביתה.

אבל כשהרגע הזה הגיע, בקיץ 1945, הוא היה רגע נורא עבור הילדים היהודים בכיתה. כאשר הרכבת נכנסה לתחנה בווילנה הם נפגשו לראשונה עם הרִיק שחיכה להם, עם החלל הנורא שנפער בחייהם הצעירים. הוריהם של הילדים הנוצרים חיכו להם בידיים פרושות, תזמורת ניגנה, היו חיבוקים ונשיקות ודמעות של שמחה. התלמידים היהודים חיפשו בעיניהם מי מבני משפחותיהם, שאולי הגיע בכל זאת לקבל את פניהם, אבל איש לא בא.

באותו רגע הם הבינו שאין להם יותר משפחה. אמנם השמועות הקשות נישאו עד לערבות ברית המועצות, אבל לאורך שנות המלחמה היתה תקווה בלבם: אולי מישהו שרד, אולי מישהו ניצל. רק שם, בתחנת הרכבת ההומה, ביום המאושר שבו וילנה חגגה את סיום המלחמה, הבינו הילדים היהודים שהם נותרו לבדם בעולם.

ובכל זאת, היה אדם אחד שבא לקבל את פניהם. נציג הסוכנות היהודית שהוטל עליו לקלוט את היתומים. יחד איתו הלכו לראות את הבתים שבהם נולדו וגדלו. ליטאים גרו שם עכשיו. כשאמא שלי הגיעה לביתה וראתה שמשפחה זרה גרה בו כעת, וילדים זרים הפכו את חדר ילדותה לחדרם, היא חוותה שיברון לב נוסף. הכאב היה קשה מנשוא.

נציג הסוכנות דיבר איתה על מילוי טפסים ועל פיצוי על הרכוש האבוד, אך היא לא שמעה ולא הגיבה. אובדן ההורים, המשפחה, מראה ביתה המאוכלס בזרים, כאילו היא ומשפחתה לא היו מעולם - את הרגע הזה, שבו המציאות האיומה, הבלתי־נתפסת, הכתה בה בכל כוח, אמי לא שכחה כל חייה, ולאורך השנים חזרה וסיפרה לנו עליו שוב ושוב. זה גם היה הרגע שבו החליטה שלא תעבוד מחוץ לבית כשתקים משפחה ושתקדיש את חייה לילדיה, תבנה עבורם בית מלא חום ואהבה, כי "כל רגע עם המשפחה יקר מפז, זמן שחולף ולא חוזר". וכך אכן עשתה.

אבל החיים חזקים מכול. סידרו לה מקום מגורים חלופי, עבודה, ונציג הסוכנות אף סייע בהגשת תביעה משפטית על הרכוש שאבד. אמי נשלחה לעבוד במשרד הדואר. אבי, שחזר גם הוא לווילנה, התחיל ללמוד בטכניקום. יום אחד הזדמן למשרד הדואר ומישהו קרא בשמה של אמי, לאה. אבי התרגש עד דמעות. לאה היה שמה של אמו, שממנה לא הספיק להיפרד. הוא ביקש שיכירו לו את לאה הצעירה. הם התאהבו, התחתנו ונולדה בתם אסתר, אחותי הבכורה, פרופסור לאמנות ואמנית בעלת שם עולמי, שכל עבודותיה עוסקות בזיכרון ובמשמעותו דרך עיניהם של ניצולי מלחמות ואסונות. בתם השנייה היא אני, יונה, אלא שאז נקראתי טטיאנה.

אבי רצה לעלות לישראל, אך לקח לאמי זמן רב להשתכנע. הטראומה שחוותה במהלך המלחמה לא הרפתה ממנה, והיא פחדה להגיע שוב אל הלא־נודע. כזה היה בעיניה המזרח התיכון, מקום לא נודע, כמו גם המדינה היהודית הצעירה, שעשתה את צעדיה הראשונים לאחר מלחמת העצמאות הקשה. וכך נדחתה העלייה לישראל בכמה שנים עד שלבסוף החליטו לעשות את המהלך.

כיוון שליטא היתה אז חלק מברית המועצות, מאחורי מסך הברזל, לא יכולנו לעלות ישירות לישראל. אבי היה ממוצא פולני ולכן התאפשר למשפחה לנסוע לפולין. הוא העלה את הרעיון שניסע כולנו לפולין לתקופה של חודש, שבמהלכה נוכל להצטייד בפספורטים פולניים ולבקש אשרות עלייה. וכך היה. עלינו על האונייה "ירושלים", והפלגנו לחיפה דרך נמלי לה האבר ומרסיי. השנה היתה 1957.

התחנה הבאה היתה המעברה בבית שמש. היה לנו קונטיינר עם מוצרי חשמל, שלא נמצא במעברה ולו שקע אחד פנוי שאליו נוכל לחבר אותם. ימי המעברה היו קצרים אך בלתי־נשכחים. לבסוף הגענו לירושלים. אמא היתה מאושרת להיות שוב בעיר גדולה, ואני זכיתי לגדול בשיכון 64 בקריית יובל. אני זוכרת שהילדים חיקו אותי, כי הייתי ילדה יותר מדי מנומסת, שכל הזמן אומרת "תודה" ו"בבקשה". השיעור הכי גדול שלי מאותה תקופה היה ללמוד להפריד בין יונה שבחוץ ויונה שבבית.

אמא קבעה שבביתנו לא ידברו ברוסית או ביידיש. רק בעברית. המנוי הראשון שלנו לעיתון היה על "לעצטע נייעס", ואז עברנו לעיתון "למתחיל", ומאוחר יותר ל"ידיעות אחרונות". הרי לכם האבולוציה של העולה החדש בישראל בעטיפת עיתון.

התעריתי בירושלים ובשבילי היא היתה הבית הראשון שלי. לא זכרתי, או אולי הדחקתי, כל מה שקדם לעלייתנו לארץ. המחנכת שלי היתה בתיה שלֵו, אמו של הסופר מאיר שלו. היא עיצבה את השפה שלי, את העברית שלי, ונטעה בי את האהבה לטבע. ממנה למדתי את שמם של כל פרח וציפור, את אהבת הארץ ואהבת יופייה.

ליטא לא היתה קיימת עוד עבור הורי. האדמה שם ספוגה בדם, הם חזרו ואמרו. המשפט הזה נטמע בתוכי. במהלך השנים נסעתי בכל רחבי העולם, בתפקיד ושלא בתפקיד, אך תמיד הקפדתי שלא לבקר בליטא בכלל ובווילנה בפרט.

אלא שהחיים מזמנים שינויים שלא תמיד אפשר לחזות מראש. הראשונה היתה אחותי אסתר, שהוזמנה על ידי עיריית וילנה ללמד באקדמיה לאמנות וליצור עבודה גדולה, שכללה צילומים של בתי הילדוּת של הורי ושל ביתם המשותף לאחר שנישאו. השני היה דוּדי, אחי הצעיר, הצבר היחיד במשפחתנו, שאמי היתה משוכנעת שהאוויר של ארץ ישראל הביא לה אותו. דודי נסע לטיול שורשים בווילנה וביקר בבתים שבהם נולדו הורי. אבל מבחינתי אפילו ביקור קצר בליטא לא היה אפשרי. גם כאשר פנו אלי משגרירות ליטא בישראל, בשנה הראשונה בתפקידי כסמנכ"לית בית הנשיא, והזמינו אותי להרצות על ילדותי בווילנה, סירבתי בנימוס. אמרתי שאני לא מסוגלת.

אבל כשהגורל רוצה, הוא מתעקש. ב-2013, השנה הכמעט אחרונה שלי בבית הנשיא, הזמינה נשיאת ליטא דאז, דליה גריבאוסקאיטה, את הנשיא שמעון פרס לביקור ממלכתי בווילנה. היה זה הביקור הראשון של נשיא ישראלי בליטא. ואני, שנלוויתי אליו תמיד ולכל מקום, 24/7, נאלצתי להגיד לו, "שימון, לביקור הזה אני לא נוסעת. אתה יודע שאמא שלי אמרה תמיד שהאדמה שם ספוגה בדם".

פרס הסתכל עלי, הניח את ידו על כתפי ואמר, "יונה, אני מבין ללבך אבל היום זה לא מה שהיה פעם. הליטאים תומכים בנו, ועומדים לצדנו באו"ם. בואי ותראי היכן נולדת, בואי איתי. כסמנכ"לית בית הנשיא במשלחת הרשמית את מגיעה חזקה ובתפקיד ממלכתי. זה העולם ואלה החיים, ואנחנו תמיד צריכים להסתכל קדימה".

זאת היתה משנתו. "אני עשוי מהעתיד" - היה המשפט הקבוע שלו.

התלבטתי עד הרגע האחרון ולבסוף החלטתי לנסוע. הנחיתה בווילנה טלטלה אותי עד דמעות. אמנם הייתי רק בת שלוש כשעזבנו, אבל המשא הכבד של סיפורי המשפחה שלי ליווה אותי כל חיי. כבר על השטיח האדום ניגשה אלי הנשיאה - אישה גדולה, זקופה, גבוהה ומשדרת עוצמה - ואמרה: "אני יודעת מי את". אמי כבר לא היתה אז בין החיים, אבל היא היתה איתי שם. כשצעדנו על השטיח האדום, כשנוגנו ההמנונים, כשהונפו הדגלים וכשנאמרו הברכות הטקסיות. ואני חשבתי כל העת: אמא מתהפכת בקברה.

בארוחת הערב הרשמית ישבתי בשולחן הנשיאותי, דבר שאינו מקובל כלל וכלל. לשולחן הנשיאותי מסבים רק הנשיא המארח והנשיא האורח ואחד מחשובי האורחים, במקרה שלנו הרב של קהילת יהודי וילנה. אבל הנשיאה רצתה לחלוק לי כבוד, והמחווה שלה - חריגה ענקית מכללי הטקס - ריגשה אותי מאוד. מי כמוני מכיר את נוהלי הטקס, את ההקפדה על כללי הפרוטוקול והדיפלומטיה, שבהם שמור לסדר ההושבה מקום מרכזי.

בסיום הארוחה ניגשה אלי ראשת הקהילה היהודית בווילנה, פאינה קוקלינסקי, אישה קטנטנה עם חיוך גדול. היא התקרבה לשולחן בחשש־מה, בגלל הקרבה לנשיאה, אך מעצם העובדה שהעזה לגשת לשולחן הנשיאותי הבנתי מיד שזה היה מתוכנן מראש. היא הגישה לי כמתנה את תעודת הלידה - "גניונימו" בליטאית - הנושאת את שמי: טטיאנה גילינסקאיה גרגורייבנה, ואת תעודת הנישואים של הורי. התעודות אותרו מבעוד מועד בבית העירייה לכבוד הגעתי. התרגשתי כל כך. הנשיאה קמה ממקומה, ניגשה אלי, חיבקה אותי ואמרה, "את אחת מאיתנו". בכיתי ללא שליטה.

למחרת לקחו אותי לבקר בבית שבו נולדתי. ולמרות שהייתי כל כך קטנה כשעזבנו, היתה לי תחושת דז'ה־ווּ חזקה, כאילו נחקקה בתוכי תמונת הבניין הדו־קומתי הקטן, המוקף גינה, ברחוב קניונימו (ששמו שונה מאז לפלימו), ושניצב לא הרחק מבית הכנסת. עמדתי והבטתי בבית, בעצים ובשער הברזל הגבוה, וניסיתי לספוג את האווירה. זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי, כי גדלתי תמיד בתחושה שאני ילידת ירושלים - שלוש השנים הראשונות בחיי היו מודחקות ומחוקות. ולמרות שבבית דיברו רק עברית, ולעתים גם יידיש, כשהלכתי ברחובות וילנה הבנתי כל מילה שנאמרה. המוח שלי פשוט זכר.

באותו יום ביקרנו - חברי המשלחת הנשיאותית בליווי הנשיאה גריבאוסקאיטה - בגיא ההריגה שבפונאר, קבר האחים הגדול של יהודי וילנה והסביבה. כ-70 אלף יהודים נרצחו במקום הארור. הבאתי איתי מירושלים שני חלוקי נחל שעליהם כתבתי את שמות המשפחה של אמי ואבי. הדלקתי נרות נשמה והנחתי אותם על שפת הבור, שעליה צומח היום דשא ירוק, ולצד הנרות שמתי את האבנים שהבאתי מירושלים.

לקראת סיום הביקור הנשיאה קראה לי ואמרה שהיא רוצה להעניק לי ולילדי אזרחות ליטאית. לא ידעתי מה לחשוב על הצעתה, ונדמה לי שהיא הבינה את שהתחולל בנפשי. היא נתנה לי כיכר לחם ליטאי כהה וסלסילת פירות יער שגדלו בגינת ביתה, וביקשה שאתן אותם לילדי ושאספר להם על ליטא האחרת. נעניתי לבקשתה ברגשות חצויים, כי הפנמתי את רצונה הכן שהמסר שלה יעבור הלאה.

כעבור כשנתיים, באוקטובר 2015, הגיעה הנשיאה גריבאוסקאיטה לביקור בישראל. שמעון פרס כבר סיים אז את הקדנציה הנשיאותית שלו ומושבנו היה במרכז פרס לשלום. באותו מעמד העניקה לי הנשיאה חיבוק חם ואת הפספורט הליטאי. אז כבר הייתי מפויסת יותר. למדתי להכיר אותה ולהעריך את אישיותה יוצאת הדופן.

ב-2016 קיבלנו הודעה כי הנשיאה גריבאוסקאיטה מבקשת להעניק לפרס את עיטור לגיון הכבוד, האות הגבוה ביותר של ליטא. לרגל המעמד ערך שגריר ליטא בישראל אירוע גדול במוזיאון תל אביב לאמנות. זה היה אירוע חגיגי במיוחד, עם זמרים שהגיעו במיוחד מליטא ואורחים נכבדים רבים. פרס החליט לשלוח אותי במקומו לקבל את עיטור הכבוד ולשאת נאום. הוא אמר לי, "אני נותן לך את הכבוד לקבל את העיטור בשמי ובשם מדינת ישראל ולשאת את הנאום שלך". הנה קטע קצר מהנאום שנשאתי במעמד ההוא:

"לכבוד ולעונג הוא לי לקבל בשמו של שמעון פרס היקר את העיטור הגבוה של ליטא. אני נזכרת בהתרגשות בביקור הממלכתי שלנו בליטא, שבו הקהילה היהודית חיבקה אותי והנשיאה דליה אימצה אותי אל לבה. עבורי היה זה אירוע רב־משמעות, בפעם הראשונה ביקרתי בבית שבו נולדתי ושאותו עזבתי בגיל שלוש, כשעליתי לישראל. היחסים בין ישראל לליטא מיוחדים - שתי מדינות קטנות עם אופקים רחבים מקדמות יחד מטרות גדולות לעולם טוב יותר, כמו שפרס אמר 'לפתרונות יצירתיים חייבים שיתוף פעולה...'"

הנשיאה גריבאוסקאיטה ואני נפגשנו עוד פעם אחת, עצובה, בהלווייתו של פרס. היא הגיעה במיוחד מליטא, וביקשה שאלווה אותה אל קברו. כשעמדנו שם הוציאה מתיקה שני חלוקי נחל שהביא מווילנה ואמרה לי: "הניחי אותן על קברו".

הרגשתי שנסגר מעגל בחיי.

 

עוד על הספר

יונה על שטיח אדום יונה ברטל

פרק 1
סוגרת מעגל

זהו לא ספר אוטוביוגרפי, גם לא ביוגרפי. הספר הזה אוסף ומתעד רגעים שבהם זכיתי לצעוד בתוך ההיסטוריה, בתוך ההתרחשויות שנרשמו בדפיה. רגעים אדירים ובלתי־נשכחים, נדירים ומופלאים, עצובים ומצחיקים, לצד מנהיגים דגולים ונשיאים, מלכים ופוליטיקאים, אנשי רוח ואקדמיה, חברים ואויבים, לפי כל כללי הטקס ולפעמים במסתרים, לאורם המבזיק של הפלאשים ולקול תקתוק המצלמות אך גם במפגשים ליליים חשאיים - כל הרגעים המיוחדים האלה שבדיעבד מתקבצים ונאספים ונקראים היסטוריה.

 

אז נכון, זאת לא אוטוביוגרפיה, אבל כמו אצל כל ישראלי גם הסיפור האישי שלי הוא חלק בלתי־נפרד מההיסטוריה של עם ישראל.

נולדתי בווילנה שבליטא, ומשפחתי עלתה ארצה כשהייתי בת שלוש. אמי, לאה גילינסקי לבית בוקשיצקי, ואבי, צבי גילינסקי, איבדו את משפחותיהם לאחר שהגרמנים פלשו לליטא ב-1941. מובן שאז לא הכירו זה את זה. אמי היתה תלמידת תיכון בת 15, שרגע לפני הפלישה יצאה עם בני כיתתה ושתי מורות למחנה הקיץ השנתי באזור הכפרי והודות לכך ניצלו חייה. בעוד הכיתה מסיירת בכפר, נכנסו הגרמנים לווילנה ותוך ימים ספורים, בסיוע הליטאים, נטבחה כמעט כל הקהילה היהודית בעיר. אבי, אז בן 22, הצליח להימלט ליערות. בני משפחתו נותרו מאחור. כולם נרצחו.

אבי התגייס כמעט מיד לצבא הרוסי, נלחם בגבורה, נפצע, וזכה בעיטור "הכוכב האדום" - הצל"ש הסובייטי. אני זוכרת כיצד נהג להצביע בגאווה על הצלקת שנותרה על ידו מאותה פציעה, ואנחנו, הילדים, הבטנו בה מרותקים.

בינתיים נדדה אמי עם בני כיתתה ועד ערבות רוסיה הגיעו. שתי המורות נהפכו לאמהות של תלמידיהן, ונשארו לצִדם עד תום המלחמה. במהלך השנים האלו הן ניסו להסתיר מהילדים שתחת חסותן את הידיעות המזוויעות שזרמו מרחבי מזרח אירופה, וניסו לשוות לחיי הפליטים שנכפו עליהם אווירה של הרפתקה: שתו חלב מעטיני עזים, ישנו באסמים בכפרים, ליקטו מזון בשדות. המורות דאגו לשמור על יחסי החברוּת בין הילדים היהודים והנוצרים, ויחד איתם חיכו לרגע שבו יוכלו כולם לחזור הביתה.

אבל כשהרגע הזה הגיע, בקיץ 1945, הוא היה רגע נורא עבור הילדים היהודים בכיתה. כאשר הרכבת נכנסה לתחנה בווילנה הם נפגשו לראשונה עם הרִיק שחיכה להם, עם החלל הנורא שנפער בחייהם הצעירים. הוריהם של הילדים הנוצרים חיכו להם בידיים פרושות, תזמורת ניגנה, היו חיבוקים ונשיקות ודמעות של שמחה. התלמידים היהודים חיפשו בעיניהם מי מבני משפחותיהם, שאולי הגיע בכל זאת לקבל את פניהם, אבל איש לא בא.

באותו רגע הם הבינו שאין להם יותר משפחה. אמנם השמועות הקשות נישאו עד לערבות ברית המועצות, אבל לאורך שנות המלחמה היתה תקווה בלבם: אולי מישהו שרד, אולי מישהו ניצל. רק שם, בתחנת הרכבת ההומה, ביום המאושר שבו וילנה חגגה את סיום המלחמה, הבינו הילדים היהודים שהם נותרו לבדם בעולם.

ובכל זאת, היה אדם אחד שבא לקבל את פניהם. נציג הסוכנות היהודית שהוטל עליו לקלוט את היתומים. יחד איתו הלכו לראות את הבתים שבהם נולדו וגדלו. ליטאים גרו שם עכשיו. כשאמא שלי הגיעה לביתה וראתה שמשפחה זרה גרה בו כעת, וילדים זרים הפכו את חדר ילדותה לחדרם, היא חוותה שיברון לב נוסף. הכאב היה קשה מנשוא.

נציג הסוכנות דיבר איתה על מילוי טפסים ועל פיצוי על הרכוש האבוד, אך היא לא שמעה ולא הגיבה. אובדן ההורים, המשפחה, מראה ביתה המאוכלס בזרים, כאילו היא ומשפחתה לא היו מעולם - את הרגע הזה, שבו המציאות האיומה, הבלתי־נתפסת, הכתה בה בכל כוח, אמי לא שכחה כל חייה, ולאורך השנים חזרה וסיפרה לנו עליו שוב ושוב. זה גם היה הרגע שבו החליטה שלא תעבוד מחוץ לבית כשתקים משפחה ושתקדיש את חייה לילדיה, תבנה עבורם בית מלא חום ואהבה, כי "כל רגע עם המשפחה יקר מפז, זמן שחולף ולא חוזר". וכך אכן עשתה.

אבל החיים חזקים מכול. סידרו לה מקום מגורים חלופי, עבודה, ונציג הסוכנות אף סייע בהגשת תביעה משפטית על הרכוש שאבד. אמי נשלחה לעבוד במשרד הדואר. אבי, שחזר גם הוא לווילנה, התחיל ללמוד בטכניקום. יום אחד הזדמן למשרד הדואר ומישהו קרא בשמה של אמי, לאה. אבי התרגש עד דמעות. לאה היה שמה של אמו, שממנה לא הספיק להיפרד. הוא ביקש שיכירו לו את לאה הצעירה. הם התאהבו, התחתנו ונולדה בתם אסתר, אחותי הבכורה, פרופסור לאמנות ואמנית בעלת שם עולמי, שכל עבודותיה עוסקות בזיכרון ובמשמעותו דרך עיניהם של ניצולי מלחמות ואסונות. בתם השנייה היא אני, יונה, אלא שאז נקראתי טטיאנה.

אבי רצה לעלות לישראל, אך לקח לאמי זמן רב להשתכנע. הטראומה שחוותה במהלך המלחמה לא הרפתה ממנה, והיא פחדה להגיע שוב אל הלא־נודע. כזה היה בעיניה המזרח התיכון, מקום לא נודע, כמו גם המדינה היהודית הצעירה, שעשתה את צעדיה הראשונים לאחר מלחמת העצמאות הקשה. וכך נדחתה העלייה לישראל בכמה שנים עד שלבסוף החליטו לעשות את המהלך.

כיוון שליטא היתה אז חלק מברית המועצות, מאחורי מסך הברזל, לא יכולנו לעלות ישירות לישראל. אבי היה ממוצא פולני ולכן התאפשר למשפחה לנסוע לפולין. הוא העלה את הרעיון שניסע כולנו לפולין לתקופה של חודש, שבמהלכה נוכל להצטייד בפספורטים פולניים ולבקש אשרות עלייה. וכך היה. עלינו על האונייה "ירושלים", והפלגנו לחיפה דרך נמלי לה האבר ומרסיי. השנה היתה 1957.

התחנה הבאה היתה המעברה בבית שמש. היה לנו קונטיינר עם מוצרי חשמל, שלא נמצא במעברה ולו שקע אחד פנוי שאליו נוכל לחבר אותם. ימי המעברה היו קצרים אך בלתי־נשכחים. לבסוף הגענו לירושלים. אמא היתה מאושרת להיות שוב בעיר גדולה, ואני זכיתי לגדול בשיכון 64 בקריית יובל. אני זוכרת שהילדים חיקו אותי, כי הייתי ילדה יותר מדי מנומסת, שכל הזמן אומרת "תודה" ו"בבקשה". השיעור הכי גדול שלי מאותה תקופה היה ללמוד להפריד בין יונה שבחוץ ויונה שבבית.

אמא קבעה שבביתנו לא ידברו ברוסית או ביידיש. רק בעברית. המנוי הראשון שלנו לעיתון היה על "לעצטע נייעס", ואז עברנו לעיתון "למתחיל", ומאוחר יותר ל"ידיעות אחרונות". הרי לכם האבולוציה של העולה החדש בישראל בעטיפת עיתון.

התעריתי בירושלים ובשבילי היא היתה הבית הראשון שלי. לא זכרתי, או אולי הדחקתי, כל מה שקדם לעלייתנו לארץ. המחנכת שלי היתה בתיה שלֵו, אמו של הסופר מאיר שלו. היא עיצבה את השפה שלי, את העברית שלי, ונטעה בי את האהבה לטבע. ממנה למדתי את שמם של כל פרח וציפור, את אהבת הארץ ואהבת יופייה.

ליטא לא היתה קיימת עוד עבור הורי. האדמה שם ספוגה בדם, הם חזרו ואמרו. המשפט הזה נטמע בתוכי. במהלך השנים נסעתי בכל רחבי העולם, בתפקיד ושלא בתפקיד, אך תמיד הקפדתי שלא לבקר בליטא בכלל ובווילנה בפרט.

אלא שהחיים מזמנים שינויים שלא תמיד אפשר לחזות מראש. הראשונה היתה אחותי אסתר, שהוזמנה על ידי עיריית וילנה ללמד באקדמיה לאמנות וליצור עבודה גדולה, שכללה צילומים של בתי הילדוּת של הורי ושל ביתם המשותף לאחר שנישאו. השני היה דוּדי, אחי הצעיר, הצבר היחיד במשפחתנו, שאמי היתה משוכנעת שהאוויר של ארץ ישראל הביא לה אותו. דודי נסע לטיול שורשים בווילנה וביקר בבתים שבהם נולדו הורי. אבל מבחינתי אפילו ביקור קצר בליטא לא היה אפשרי. גם כאשר פנו אלי משגרירות ליטא בישראל, בשנה הראשונה בתפקידי כסמנכ"לית בית הנשיא, והזמינו אותי להרצות על ילדותי בווילנה, סירבתי בנימוס. אמרתי שאני לא מסוגלת.

אבל כשהגורל רוצה, הוא מתעקש. ב-2013, השנה הכמעט אחרונה שלי בבית הנשיא, הזמינה נשיאת ליטא דאז, דליה גריבאוסקאיטה, את הנשיא שמעון פרס לביקור ממלכתי בווילנה. היה זה הביקור הראשון של נשיא ישראלי בליטא. ואני, שנלוויתי אליו תמיד ולכל מקום, 24/7, נאלצתי להגיד לו, "שימון, לביקור הזה אני לא נוסעת. אתה יודע שאמא שלי אמרה תמיד שהאדמה שם ספוגה בדם".

פרס הסתכל עלי, הניח את ידו על כתפי ואמר, "יונה, אני מבין ללבך אבל היום זה לא מה שהיה פעם. הליטאים תומכים בנו, ועומדים לצדנו באו"ם. בואי ותראי היכן נולדת, בואי איתי. כסמנכ"לית בית הנשיא במשלחת הרשמית את מגיעה חזקה ובתפקיד ממלכתי. זה העולם ואלה החיים, ואנחנו תמיד צריכים להסתכל קדימה".

זאת היתה משנתו. "אני עשוי מהעתיד" - היה המשפט הקבוע שלו.

התלבטתי עד הרגע האחרון ולבסוף החלטתי לנסוע. הנחיתה בווילנה טלטלה אותי עד דמעות. אמנם הייתי רק בת שלוש כשעזבנו, אבל המשא הכבד של סיפורי המשפחה שלי ליווה אותי כל חיי. כבר על השטיח האדום ניגשה אלי הנשיאה - אישה גדולה, זקופה, גבוהה ומשדרת עוצמה - ואמרה: "אני יודעת מי את". אמי כבר לא היתה אז בין החיים, אבל היא היתה איתי שם. כשצעדנו על השטיח האדום, כשנוגנו ההמנונים, כשהונפו הדגלים וכשנאמרו הברכות הטקסיות. ואני חשבתי כל העת: אמא מתהפכת בקברה.

בארוחת הערב הרשמית ישבתי בשולחן הנשיאותי, דבר שאינו מקובל כלל וכלל. לשולחן הנשיאותי מסבים רק הנשיא המארח והנשיא האורח ואחד מחשובי האורחים, במקרה שלנו הרב של קהילת יהודי וילנה. אבל הנשיאה רצתה לחלוק לי כבוד, והמחווה שלה - חריגה ענקית מכללי הטקס - ריגשה אותי מאוד. מי כמוני מכיר את נוהלי הטקס, את ההקפדה על כללי הפרוטוקול והדיפלומטיה, שבהם שמור לסדר ההושבה מקום מרכזי.

בסיום הארוחה ניגשה אלי ראשת הקהילה היהודית בווילנה, פאינה קוקלינסקי, אישה קטנטנה עם חיוך גדול. היא התקרבה לשולחן בחשש־מה, בגלל הקרבה לנשיאה, אך מעצם העובדה שהעזה לגשת לשולחן הנשיאותי הבנתי מיד שזה היה מתוכנן מראש. היא הגישה לי כמתנה את תעודת הלידה - "גניונימו" בליטאית - הנושאת את שמי: טטיאנה גילינסקאיה גרגורייבנה, ואת תעודת הנישואים של הורי. התעודות אותרו מבעוד מועד בבית העירייה לכבוד הגעתי. התרגשתי כל כך. הנשיאה קמה ממקומה, ניגשה אלי, חיבקה אותי ואמרה, "את אחת מאיתנו". בכיתי ללא שליטה.

למחרת לקחו אותי לבקר בבית שבו נולדתי. ולמרות שהייתי כל כך קטנה כשעזבנו, היתה לי תחושת דז'ה־ווּ חזקה, כאילו נחקקה בתוכי תמונת הבניין הדו־קומתי הקטן, המוקף גינה, ברחוב קניונימו (ששמו שונה מאז לפלימו), ושניצב לא הרחק מבית הכנסת. עמדתי והבטתי בבית, בעצים ובשער הברזל הגבוה, וניסיתי לספוג את האווירה. זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי, כי גדלתי תמיד בתחושה שאני ילידת ירושלים - שלוש השנים הראשונות בחיי היו מודחקות ומחוקות. ולמרות שבבית דיברו רק עברית, ולעתים גם יידיש, כשהלכתי ברחובות וילנה הבנתי כל מילה שנאמרה. המוח שלי פשוט זכר.

באותו יום ביקרנו - חברי המשלחת הנשיאותית בליווי הנשיאה גריבאוסקאיטה - בגיא ההריגה שבפונאר, קבר האחים הגדול של יהודי וילנה והסביבה. כ-70 אלף יהודים נרצחו במקום הארור. הבאתי איתי מירושלים שני חלוקי נחל שעליהם כתבתי את שמות המשפחה של אמי ואבי. הדלקתי נרות נשמה והנחתי אותם על שפת הבור, שעליה צומח היום דשא ירוק, ולצד הנרות שמתי את האבנים שהבאתי מירושלים.

לקראת סיום הביקור הנשיאה קראה לי ואמרה שהיא רוצה להעניק לי ולילדי אזרחות ליטאית. לא ידעתי מה לחשוב על הצעתה, ונדמה לי שהיא הבינה את שהתחולל בנפשי. היא נתנה לי כיכר לחם ליטאי כהה וסלסילת פירות יער שגדלו בגינת ביתה, וביקשה שאתן אותם לילדי ושאספר להם על ליטא האחרת. נעניתי לבקשתה ברגשות חצויים, כי הפנמתי את רצונה הכן שהמסר שלה יעבור הלאה.

כעבור כשנתיים, באוקטובר 2015, הגיעה הנשיאה גריבאוסקאיטה לביקור בישראל. שמעון פרס כבר סיים אז את הקדנציה הנשיאותית שלו ומושבנו היה במרכז פרס לשלום. באותו מעמד העניקה לי הנשיאה חיבוק חם ואת הפספורט הליטאי. אז כבר הייתי מפויסת יותר. למדתי להכיר אותה ולהעריך את אישיותה יוצאת הדופן.

ב-2016 קיבלנו הודעה כי הנשיאה גריבאוסקאיטה מבקשת להעניק לפרס את עיטור לגיון הכבוד, האות הגבוה ביותר של ליטא. לרגל המעמד ערך שגריר ליטא בישראל אירוע גדול במוזיאון תל אביב לאמנות. זה היה אירוע חגיגי במיוחד, עם זמרים שהגיעו במיוחד מליטא ואורחים נכבדים רבים. פרס החליט לשלוח אותי במקומו לקבל את עיטור הכבוד ולשאת נאום. הוא אמר לי, "אני נותן לך את הכבוד לקבל את העיטור בשמי ובשם מדינת ישראל ולשאת את הנאום שלך". הנה קטע קצר מהנאום שנשאתי במעמד ההוא:

"לכבוד ולעונג הוא לי לקבל בשמו של שמעון פרס היקר את העיטור הגבוה של ליטא. אני נזכרת בהתרגשות בביקור הממלכתי שלנו בליטא, שבו הקהילה היהודית חיבקה אותי והנשיאה דליה אימצה אותי אל לבה. עבורי היה זה אירוע רב־משמעות, בפעם הראשונה ביקרתי בבית שבו נולדתי ושאותו עזבתי בגיל שלוש, כשעליתי לישראל. היחסים בין ישראל לליטא מיוחדים - שתי מדינות קטנות עם אופקים רחבים מקדמות יחד מטרות גדולות לעולם טוב יותר, כמו שפרס אמר 'לפתרונות יצירתיים חייבים שיתוף פעולה...'"

הנשיאה גריבאוסקאיטה ואני נפגשנו עוד פעם אחת, עצובה, בהלווייתו של פרס. היא הגיעה במיוחד מליטא, וביקשה שאלווה אותה אל קברו. כשעמדנו שם הוציאה מתיקה שני חלוקי נחל שהביא מווילנה ואמרה לי: "הניחי אותן על קברו".

הרגשתי שנסגר מעגל בחיי.