הילד שחי עם דרקונים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילד שחי עם דרקונים

הילד שחי עם דרקונים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

ברוכים הבאים, שוחרי דרקונים נלהבים שאתם! בטח שמעתם כבר שאנחנו מגדלים דרקונים, וגם לכם בא להשתתף בכל הכיף המדליק והמטורף הזה! נכון? ואולי אפילו מצאתם לעצמכם כבר עץ של פרי הדרקון, וכבר בקע לכם דרקון קטן וחמוד, ועכשיו אין לכם מושג מה לעשות איתו? אז תשמעו משהו. בדיוק כמוכם, גם אנחנו היינו עסוקים באיך להשיג לעצמנו דרקונים, וחשבנו שזה הולך להיות הכי כיף וקסום בעולם! נכון שזה נשמע ככה? טוב, אל תבינו אותי לא נכון. זה באמת מסעיר ונותן טעם חדש לחיים. אבל כשהיצורון המתוק הזה מתחיל לנשוף אש כמו איזה הר געש קטן, רודף אחרי חתולים תמימים ויורה קקי לתוך הדייסה המהבילה של אבא, ובכן… אולי תרצו לשקול את זה שוב!

פרק ראשון

"המכנסיים שלי!" זעק טֶד כשפתחתי את הדלת. "תְפוֹס אותם!"

אוקיי, אני יודע שזה לא מה שאתם בדרךְ כלל מְצַפּים לשמוע כשאתם נכנסים לַחדר של החבר הכי טוב שלכם, אבל תִראו, מרגע שֶיֵש לכם דרקון, אתם צריכים להיות מוכנים לכל דבר.

"אני לא יכול לאבד עוד מכנסיים שיעופו לי מהחלון! זה כבר הרביעי תוךְ יומַיִים," הוא יִילֵל.

התכופפתי בדיוק כששִׁמְשִׁיוֹן, הדרקון המוזהב של טֶד, חלף לי מעל לרֹאש בְּטִיל. הוא נכנס אל תוךְ מכנסיו של טֶד ולבש אותם כמו שִרְיון לקרב. הוא חג מעל לרָאשֵינוּ, ורֶשֶף של אֵש בקע ממנו וחרךְ את אֲהִיל המנורה. הִבהוּבוֹן התכרבל לו קודם בשׂמחה בתוךְ הכיס שלי, אבל עכשיו ניסה להתפתל ולצאת החוצה. הוא ריחף לְיָדִי בזמן שאני ניסיתי לתפוס את המכנסיים המעוֹפְפִים של טֶד, לפני שייעלמו מבעד לחלון הפתוח.

"אני מאוד מְקַוֶוה שהם נקיים," שָמַטְתי את המכנסיים. נחנקתי קצת, והשתעלתי מהעשן שהֶבֶל נשימתו של הדרקון השאיר אחריו.

"הם היו נקיים, עד שהוא תפס אותם," רטן טֶד. "בטח עכשיו הם חֲרוּכִים – אם לא יותר גרוע."

שְנֵינוּ ידענו לְמה הכַּוָונָה ב"יותר גרוע". אתם מבינים, לְקקי של דרקונים יש מין נטייה לא נעימה להתפוצץ כשהוא מתייבש. וכמובן, כמה שְנִיוֹת לאחר מכֵּן, המכנסיים של טֶד התפוצצו לתפארת. שִׁמְשִׁיוֹן טס במהירות והתמקם מעל ארון הבגדים, בזמן שאנחנו נשארנו בַּמקום, ורסיסים מסריחים נחתו עלינו כמו קוֹנפֶטי.

"אז הכול בסדר, הא?" חייכתי חיוךְ רחב. "אתה יודע, בהתחשב בקקי המתפוצץ ובזה שאתה בכוֹנְנוּת מְדוּרוֹת כל היום וכל הלילה?"

 

 

טֶד פרץ בצחוק. "כן, זה תיאור מעולֶה של שִׁמְשִׁיוֹן."

האמת היא שבַּמקור, טֶד קרא לדרקון שלו רֶשֶׁף הַמְחָרֵב. נראֶה לי שהוא תִכְנֵן שהוא יהיה כמו מין עוזר של גיבור־על, ורצה לתת לו שֵם שֶיִגרום לכל האויבים שלו לרעוד מִפחד. או לפחות ללִיאָם סוּסְטוֹן, שהוא האויב המושבע שלנו. לא שהתכַּוַונוּ לגלות ללִיאָם את סוד הדרקונים שלנו – רוב הזמן ניסינו לוודא שהחַטְטָן הזה דווקא לא יְגַלה שום דבר עליהם!

אבל, בואו נודֶה, כשאתה מחזיק בכיס שלךָ יְצוּר בשֵם רֶשֶׁף הַמְחָרֵב, זה נותן לךָ קצת יתרון. בכל אופן, השֵם הזה החזיק מעמד רק יום אחד, כי למחרת בבוקר טֶד החליט לקרוא לו שִׁמְשִׁיוֹן. הסיבה הרשמית היא ש"רֶשֶׁף הַמְחָרֵב" זו הזהות הרשמית שלו. כמו שספיידרמן זו הזהות הסודית של פיטר פַּרקֶר. אבל האמת – וזה רק בינינו – האמת היא שזה בגלל שטֶד מפחד מהחושךְ, ושִׁמְשִׁיוֹן הוא מנורת הלילה הכי טובה בעולם: הוא מתכרבל לידו ובוֹהֵק, ומפיץ בחדר אור כתום ורךְ. אז בַּסוף טֶד הִרְגיש שהדרקון שלו ידידותי וחמוד מדי בשביל שֵם כמו רֶשֶׁף הַמְחָרֵב. אבל, כמו שאמרתי, זה בינינו.

 


 

אני התכַּוַונתי לקרוא לדרקון שלי מַבְעֵרוֹן, כי בלילה הראשון הוא חָרַךְ לי כמעט כל דבר בחדר. אבל העניין איתו הוא שהוא מחליף צבעים, הוא מהַבְהֵב – אז הִבהוּבוֹן התאים לו בול. רוב הזמן הוא אדום, למרות שהוא לא ממש מצליח להחליט באיזה גוון של אדום בדיוק, ובסוף הוא עובר לו בין כל הגוונים מארגמן עד שָׁנִי. כשהוא נרגע והולךְ לישון בחֵיקָהּ של אחותי, לוֹלי, הקשׂקשׂים שלו רוֹטְטִים בגוון של טוּרְקִיז דווקא, מין צמרמורת צבעונית של שׂביעות רצון. אבל אם טוֹמטוֹם, החתול שלנו, מתחיל לֶאֱרוֹב לו, הוא מייד בוער בכתום זועק. הכי מגניב זה כשאני שוכב במיטה והוא מכורבל לְיָדִי ומתחיל לזהור כמו גֶחָלים לוהטות, ואני נרדם כשהוא מחמם לי את החלומות.

"איפה קַאט וקָאי?" שאל טֶד.

התאומים, שְנֵי החברים האחרים בחבורת גיבורֵי־העל שלנו, תמיד איחרו, כךְ שלא היה מפתיע שהם עדיין לא הגיעו. למעשׂה עכשיו, כשֶיֵש להם שְנֵי דרקונים להתעסק איתם, יש להם תירוץ מעולה.

הבטן של טֶד קִרְקְרָה כמו כִּיוֹר מתרוקֵן, והוא חייךְ בהתנצלות.

"אתה מתכַּוֵון, 'איפה החטיפים'?" אמרתי.

"אה, כן. בטח. אני לא יכול להחזיק אצלי בחדר שום דבר אכיל כרגע. לא כששִׁמְשִׁיוֹן נשאר פֹּה לבד. אתה ידעת שלִוְוייתן כחול אוכל כמות שְוַות ערךְ לששת אלפים חפיסות שוקולד ביום? טוב, נראֶה לי ששִׁמְשִׁיוֹן בהחלט מסוגל לנסות לשבור את השׂיא הזה, אם רק אתן לו."

הִבהוּבוֹן, שהתיישב לְיָדִי, התעטש, ושִיגֵר אל האוויר רסס של ניצוצות. כרגיל – הודות לרֶפְלֶקְסים שלי, שמְהירים כברק – כולם כובו עוד לפני שהספיקו לנחות.

"מרשים," הִנהֵן טֶד. "שִׁמְשִׁיוֹן פחות בקטע של ניצוצות בלי הפסקה, הוא יותר דרקון של להבה־אחת־וגמרנו. ובדרךְ כלל זה קורה לו אחרי שהוא אוכל. נשבע לךָ שהוא עושֶׂה את הפְלוצים הכי דליקים שראיתי. ואיזה גְרֶעפְּסים! כל אחד – פיצוץ!"

"אבל לא אמרתָ שהוא כל הזמן אוכל?" שאלתי. הסתכלתי סביבי על החדר, ורק עכשיו הבנתי שהיו שָם פחות סימנים לאֵש מִכְּפי שאפשר היה לצפות.

"כן," אמר טֶד ומשךְ בכתפיו. "אבל רוב הזמן אני יודע שזה עומד להגיע, ומצליח לְכַוֵון לו את הצד הנכון החוצה, לפני שהוא מספיק לעשׂות יותר מדי נזק. בגלל זה אני מחביא את החטיפים. אם אני יודע שהוא אכל, אני פחות או יותר יודע מתי הוא הולךְ להתפוצץ לי!"

אבל זאת לא הייתה תוכנית מושלמת – כפי שעמדנו לגלות.

עוד על הספר

הילד שחי עם דרקונים אנדי שפרד

"המכנסיים שלי!" זעק טֶד כשפתחתי את הדלת. "תְפוֹס אותם!"

אוקיי, אני יודע שזה לא מה שאתם בדרךְ כלל מְצַפּים לשמוע כשאתם נכנסים לַחדר של החבר הכי טוב שלכם, אבל תִראו, מרגע שֶיֵש לכם דרקון, אתם צריכים להיות מוכנים לכל דבר.

"אני לא יכול לאבד עוד מכנסיים שיעופו לי מהחלון! זה כבר הרביעי תוךְ יומַיִים," הוא יִילֵל.

התכופפתי בדיוק כששִׁמְשִׁיוֹן, הדרקון המוזהב של טֶד, חלף לי מעל לרֹאש בְּטִיל. הוא נכנס אל תוךְ מכנסיו של טֶד ולבש אותם כמו שִרְיון לקרב. הוא חג מעל לרָאשֵינוּ, ורֶשֶף של אֵש בקע ממנו וחרךְ את אֲהִיל המנורה. הִבהוּבוֹן התכרבל לו קודם בשׂמחה בתוךְ הכיס שלי, אבל עכשיו ניסה להתפתל ולצאת החוצה. הוא ריחף לְיָדִי בזמן שאני ניסיתי לתפוס את המכנסיים המעוֹפְפִים של טֶד, לפני שייעלמו מבעד לחלון הפתוח.

"אני מאוד מְקַוֶוה שהם נקיים," שָמַטְתי את המכנסיים. נחנקתי קצת, והשתעלתי מהעשן שהֶבֶל נשימתו של הדרקון השאיר אחריו.

"הם היו נקיים, עד שהוא תפס אותם," רטן טֶד. "בטח עכשיו הם חֲרוּכִים – אם לא יותר גרוע."

שְנֵינוּ ידענו לְמה הכַּוָונָה ב"יותר גרוע". אתם מבינים, לְקקי של דרקונים יש מין נטייה לא נעימה להתפוצץ כשהוא מתייבש. וכמובן, כמה שְנִיוֹת לאחר מכֵּן, המכנסיים של טֶד התפוצצו לתפארת. שִׁמְשִׁיוֹן טס במהירות והתמקם מעל ארון הבגדים, בזמן שאנחנו נשארנו בַּמקום, ורסיסים מסריחים נחתו עלינו כמו קוֹנפֶטי.

"אז הכול בסדר, הא?" חייכתי חיוךְ רחב. "אתה יודע, בהתחשב בקקי המתפוצץ ובזה שאתה בכוֹנְנוּת מְדוּרוֹת כל היום וכל הלילה?"

 

 

טֶד פרץ בצחוק. "כן, זה תיאור מעולֶה של שִׁמְשִׁיוֹן."

האמת היא שבַּמקור, טֶד קרא לדרקון שלו רֶשֶׁף הַמְחָרֵב. נראֶה לי שהוא תִכְנֵן שהוא יהיה כמו מין עוזר של גיבור־על, ורצה לתת לו שֵם שֶיִגרום לכל האויבים שלו לרעוד מִפחד. או לפחות ללִיאָם סוּסְטוֹן, שהוא האויב המושבע שלנו. לא שהתכַּוַונוּ לגלות ללִיאָם את סוד הדרקונים שלנו – רוב הזמן ניסינו לוודא שהחַטְטָן הזה דווקא לא יְגַלה שום דבר עליהם!

אבל, בואו נודֶה, כשאתה מחזיק בכיס שלךָ יְצוּר בשֵם רֶשֶׁף הַמְחָרֵב, זה נותן לךָ קצת יתרון. בכל אופן, השֵם הזה החזיק מעמד רק יום אחד, כי למחרת בבוקר טֶד החליט לקרוא לו שִׁמְשִׁיוֹן. הסיבה הרשמית היא ש"רֶשֶׁף הַמְחָרֵב" זו הזהות הרשמית שלו. כמו שספיידרמן זו הזהות הסודית של פיטר פַּרקֶר. אבל האמת – וזה רק בינינו – האמת היא שזה בגלל שטֶד מפחד מהחושךְ, ושִׁמְשִׁיוֹן הוא מנורת הלילה הכי טובה בעולם: הוא מתכרבל לידו ובוֹהֵק, ומפיץ בחדר אור כתום ורךְ. אז בַּסוף טֶד הִרְגיש שהדרקון שלו ידידותי וחמוד מדי בשביל שֵם כמו רֶשֶׁף הַמְחָרֵב. אבל, כמו שאמרתי, זה בינינו.

 


 

אני התכַּוַונתי לקרוא לדרקון שלי מַבְעֵרוֹן, כי בלילה הראשון הוא חָרַךְ לי כמעט כל דבר בחדר. אבל העניין איתו הוא שהוא מחליף צבעים, הוא מהַבְהֵב – אז הִבהוּבוֹן התאים לו בול. רוב הזמן הוא אדום, למרות שהוא לא ממש מצליח להחליט באיזה גוון של אדום בדיוק, ובסוף הוא עובר לו בין כל הגוונים מארגמן עד שָׁנִי. כשהוא נרגע והולךְ לישון בחֵיקָהּ של אחותי, לוֹלי, הקשׂקשׂים שלו רוֹטְטִים בגוון של טוּרְקִיז דווקא, מין צמרמורת צבעונית של שׂביעות רצון. אבל אם טוֹמטוֹם, החתול שלנו, מתחיל לֶאֱרוֹב לו, הוא מייד בוער בכתום זועק. הכי מגניב זה כשאני שוכב במיטה והוא מכורבל לְיָדִי ומתחיל לזהור כמו גֶחָלים לוהטות, ואני נרדם כשהוא מחמם לי את החלומות.

"איפה קַאט וקָאי?" שאל טֶד.

התאומים, שְנֵי החברים האחרים בחבורת גיבורֵי־העל שלנו, תמיד איחרו, כךְ שלא היה מפתיע שהם עדיין לא הגיעו. למעשׂה עכשיו, כשֶיֵש להם שְנֵי דרקונים להתעסק איתם, יש להם תירוץ מעולה.

הבטן של טֶד קִרְקְרָה כמו כִּיוֹר מתרוקֵן, והוא חייךְ בהתנצלות.

"אתה מתכַּוֵון, 'איפה החטיפים'?" אמרתי.

"אה, כן. בטח. אני לא יכול להחזיק אצלי בחדר שום דבר אכיל כרגע. לא כששִׁמְשִׁיוֹן נשאר פֹּה לבד. אתה ידעת שלִוְוייתן כחול אוכל כמות שְוַות ערךְ לששת אלפים חפיסות שוקולד ביום? טוב, נראֶה לי ששִׁמְשִׁיוֹן בהחלט מסוגל לנסות לשבור את השׂיא הזה, אם רק אתן לו."

הִבהוּבוֹן, שהתיישב לְיָדִי, התעטש, ושִיגֵר אל האוויר רסס של ניצוצות. כרגיל – הודות לרֶפְלֶקְסים שלי, שמְהירים כברק – כולם כובו עוד לפני שהספיקו לנחות.

"מרשים," הִנהֵן טֶד. "שִׁמְשִׁיוֹן פחות בקטע של ניצוצות בלי הפסקה, הוא יותר דרקון של להבה־אחת־וגמרנו. ובדרךְ כלל זה קורה לו אחרי שהוא אוכל. נשבע לךָ שהוא עושֶׂה את הפְלוצים הכי דליקים שראיתי. ואיזה גְרֶעפְּסים! כל אחד – פיצוץ!"

"אבל לא אמרתָ שהוא כל הזמן אוכל?" שאלתי. הסתכלתי סביבי על החדר, ורק עכשיו הבנתי שהיו שָם פחות סימנים לאֵש מִכְּפי שאפשר היה לצפות.

"כן," אמר טֶד ומשךְ בכתפיו. "אבל רוב הזמן אני יודע שזה עומד להגיע, ומצליח לְכַוֵון לו את הצד הנכון החוצה, לפני שהוא מספיק לעשׂות יותר מדי נזק. בגלל זה אני מחביא את החטיפים. אם אני יודע שהוא אכל, אני פחות או יותר יודע מתי הוא הולךְ להתפוצץ לי!"

אבל זאת לא הייתה תוכנית מושלמת – כפי שעמדנו לגלות.