הילד שגידל דרקונים

הכול התחיל בערךְ לפני שנה. זה היה לגמרי באשמַת סבא. טוב, באשמַת סבא ובאשמַת עוּגִיוֹת הרִיבָּה. אני בדיוק ליקקתי את שאריות הרִיבָּה מהאצבעות, כשהוא פתאום אמר:

"אנחנו צריכים לְגַדֵל בעצמנו, מַקלוֹן."

"לְגַדֵל עוּגִיוֹת רִיבָּה?" שאלתי.

"לְגַדֵל פֶּטֶל," הוא חִיֵיךְ חיוךְ רחב. "ואז נוּכַל להכין בעצמנו רִיבָּה לָעוּגִיוֹת של סבתא. וגם נוּכַל לעשׂות כל מיני שילובים. תותים ואוּכְמָנִיוֹת, פֶּטֶל ודוּמְדְמָנִיוֹת — רק תחשוב כמה אפשרויות. ת־ע־נוווווג!"

התמונה שדמיינתי לי ברֹאש באמת הייתה די מוצלחת: עוגת רִיבָּה גדולה, בגודל של צלחת שְלֵמָה, משולשים שונים לפי ריבות שונות, כמו פיצה עם המון תוספות.

"ואפשר לעשׂות עוד שילובים," המשיךְ סבא, עוד לפני שהספקתי לִשְקוֹעַ עוד קצת בחלום הרִיבּוֹת שלי. "צְנון, שעועית, בצל, כרובית... זְרוֹק שֵם של פרי או ירק — אנחנו יכולים לְגַדֵל אותו."

פתאום כבר לא הייתי כל כךְ בטוח שזה רעיון כזה מוצלח. רִיבַּת תותים וכרובית? אִיכככסס! בכל אופן, לי כבר היו מספיק פֵּירוֹת וירקות שאימא כל הזמן דוחפת לי, כדי שאוֹכַל חמישה־צבעים־ביום. היא אפילו מחביאה לי פֵּירוֹת יבשים בעוּגִיוֹת גְרָנוֹלָה, שבלעדיהם הן דווקא ממש בסדר — כאילו שאני לא אשׂים לֵב!

אבל סבא, ברגע שנכנס לו רעיון לרֹאש — הוא לא יוצא מִשָם. ככה מצאנו את עצמנו בשבת בבוקר בקצֵה הגינה, מְרוּחִים בבוץ עד האוזניים וחופרים וחופרים, בְּמָה שלי נראה כמו ג'וּנְגֶל מפלצתי. האמת, בדיוק התחלתי להבין לָמה אימא הציעה לי צֵידָה לַדרךְ לְ"מסע לאָמָזוֹנָס". נראה לי שֶבְּלי הג'וּנְגֶל של כל הסִרְפָּדים והשׂיחים הקוצניים, הגינה של סבא וסבתא מצטמצמת לבערךְ חצי מהגודל שלה, ומשׂתרעת עד לשׂדות שמאחוריה.

"רציתי לְטַפֵּל בזה מאז שעברנו הנה," אמר לי סבא, כשעצר לרגע להסדיר את הנשימה, "אבל אתה יודע, עם כל הבָּלָגָנִים של הדבר הזה והעניין ההוא — פשוט לא מצאתי זמן."

הפסקתי לחפור וגירדתי באֵת גוש אדמה. ברור לי שאתם לא יודעים על מה הוא מדבר, אבל אני ידעתי. אני ידעתי בדיוק לְמָה הוא מתכוון כשאמר "הדבר הזה והעניין ההוא".

"סליחה," מלמלתי, כי באמת הצטערתי.

הוא נשען על האֵת שלו ורכן אליי. עכשיו, אתם צריכים לדעת משהו על סבא שלי — הוא מְנַצְנֵץ. יכול להיות שזה נשמע מוזר, אבל זה באמת ככה. יש ביטוי שאומר, שלמישהו יש "ניצוץ בעין" — זאת אומרת, שמרוב שׂמחה הוא זורח או מְנַצְנֵץ. טוב, אז הניצוץ של סבא שלי הוא הניצוץ הכי גדול שאֵי־פַּעַם ראיתי. ובאותו רגע הוא זרח אליי בניצוץ הזה, עד שהרגשתי איךְ כל אֵיבר בגוף שלי מוּצָף בחום שלו. הרגשתי כאילו התיישבתי מול המדורה שצוֹלָה את המַרְשְמֵלוֹ הכי טעים בעולם.

"נו, נו, מַקלוֹן, כמה פעמים אמרתי לךָ — מה הקטע של משפחה?"

חִייַכְתִי. "שזה כמו דֶבֶק."

"בדיוק," סבא חִיֵיךְ חִיוּךְ גדול. "קצת כמו עוּגִיוֹת רִיבָּה. ועכשיו — לחפור!"

אז חפרתי. הדבר שהיה הכי קשה לעקור היה משהו שסבא קרא לו מִפְלַצְעֵץ — הוא פשוט נִכְרַךְ סביב כל דבר אפשרי ונצמד לשורשים, לענפים ולשׂיחים בכל הכוח.

מהר מאוד מצאתי את עצמי במלחמת מְשִיכוֹת אַדִירָה: ילד מול צמח. והיו רגעים שבאמת נראה, ששליט האוֹפֶל המרושע מִפְלַצֶמַח עלול לְנַצֵח.

אבל אני חפרתי. וגירדתי. ומשכתי. והתנשמתי. עד שכל מה שנשאר ממנו היה רק חלקת אדמה... והצמח הכי מוזר שראיתי בחיים.

הוא היה בערךְ בגובה שלי, ואם הייתי מנסה להקיף את הגֶזַע שלו בידיים המְיוּבָּלוֹת שלי, הן היו מצליחות להקיף רק חצי ממנו. אבל היה קשה לראות את הגֶזַע, בגלל כל זרועות הקַקְטוּס הירוקות שלו, שהיו שְמוּטוֹת סביבו וכיסו אותו מכל עבר.

"זה נראה כמו סְחָבַת חוטים עצומה, שהפכו אותה על הרֹאש," הכריז סבא. "אתה יודע — סְחָבַת חוטים ירוקה, קוצנית וגבשושית."

מוזר, אבל הוא די צדק.

חלק מזרועות הקַקְטוּס הצמיחו קְנוֹקָנוֹת — מין גבעולים מסולסלים — צהובות וכתומות מאוד, שנראו כמו לְשוֹנוֹת אֵש. ולכל קְנוֹקֶנֶת היה מחובר פרי. כמה מהפֵּירוֹת היו גדולים ואדומים ונראו כאילו הם עומדים לִנְשור, וחלקם היו קטנים וירוקים ונראו חדשים. אבל כולם היו מְכוּסִים עלים משונים מְשוּנָנִים, שהזכירו קליפה של אננס. הם היו כל כךְ שונים מכל פרי שאֵי־פַּעַם ראיתי בקערת הפֵּירוֹת שלנו בבית, עד שפשוט שלחתי יד ונגעתי.

שׂמתי לֵב שאחד הפֵּירוֹת הקטנים יותר כבר אדום, אבל כמה פֵּירוֹת כבדים יותר שהיו מעליו דחקו את הקְנוֹקֶנֶת שלו למטה. הרמתי את הקְנוֹקֶנֶת בעדינות והזזתי אותה הצידה כדי לְפַנוֹת לה קצת מקום. ואז ראיתי משהו אפילו עוד יותר מוזר. "הֵי, סבא," קראתי, "זה זוהֵר. כמו הגַחְליליוֹת ההן שראינו, זוכר? אבא אמר שקוראים לזה בִּיוֹלוֹנַצְנַץ או משהו כזה. הוא אמר שיש גם מֶדוּזוֹת שעושות את זה."