חשופיות

גבריאל

אני מביטה בתיק העור המונח על שפת הכיור, מנסה לפתוח אותו בידיים רועדות. ריח השתן החריף שעולה מתאי השירותים נשאב אל ריאותיי, מתפתל כנחש ערמומי שזוחל אל קורבנו לפני ההכשה. אני חייבת למצוא את הנייד לפני שהנחש הצהוב הזה יחדור אלי. חייבת להתקשר לג'יימי. הנשימות שלי נעשות קצובות. כאילו שכל האוויר שעד עתה היה פתוח לשימושי הצטמצם לכדי מנה קטנה שבעוד רגע תעלם. אני שולפת את הטלפון ומתחילה לחייג. הידיים עכשיו רועדות עוד יותר. הספרות קופצות לי בחוסר סדר ואני מקבלת את הצליל הנורא הזה של הגעת לשום מקום. אני מנסה שוב. הפעם אני כבר לא סומכת על יכולת ההקשה שלי ומדפדפת במהירות בין כל השמות שמונחים אצלי בזיכרון. לעזאזל ג'יימי איפה את???

הצג הכחול של הטלפון מזהה את המספר של ג'יימי ואני מנסה ללחוץ על מקש ה-Send. הידיים הרועדות מעיפות את הטלפון לכיור. ריח השתן כבר כל כך חזק בתוך הגוף שלי, ונדמה שהוא ננשף החוצה עם הבל הפה. הלב שלי דופק בקצב אימתני, מקדים רק במעט את המחשבות המטורפות שמסתובבות לי בראש.

אני יוצאת מדעתי! אני משתגעת

פה בשירותים

של בית המשפט.

הנחש הכרוך בגרוני, משחרר ממנו צווחות קטנות במקום אוויר. גלי חום עוטפים את גופי ואני חשה בחילה עזה.

אני נזכרת בקופסת הכדורים שבתיק ומנסה בחוסר הצלחה להסיר את המכסה ולחלץ ממנה את הכדורים. אני דופקת אותה בחוזקה בכיור עד ששני כדורים מתעופפים ממנה החוצה ואני אוספת אותם בידי. אני פותחת את הברז ומקרבת את פי אל זרם המים החלש. המייק־אפ שמרוח לי על הפרצוף נטמע בהתלהבות בתוך זרזיפי המים הקרירים.

מה קורה לך גבי??? קדימה! השתלטי כבר על עצמך! זה רק חשש קטן זה הכול. הרימי את הראש למעלה. התרחקי מהכיור, נשמי עמוק וצַעֲדִי ישר לכיוון הדלת. בסך הכול ארבע פסיעות ואת בחוץ. כל העולם מחכה לך שם ואם לא תעשי זאת מיד, הם יתחילו לחשוד שמשהו לא בסדר איתך. לעזאזל איתך גבי!!! את לא יכולה לעמוד כך לנצח!!!

קול נקישות מהדהד בחדר.

מה זה הנקישות האלו עכשיו???

אני מביטה במבט מבוהל אל הדלת, תוהה אם אלו הלמות ליבי שמתעתעות בי, או שאולי זוהי הכשת המוות של הנחש המזדחל בתוך גופי. סדרת נקישות נוספת נשמעת.אולי זה בכלל אצלי בראש? אולי זה הסימן הרשמי לכך שהשתגעתי?

"גבריאל, את בסדר שם"? אני שומעת את קולו המודאג והנעים של חסן ומנסה לדמיין לרגע את כף ידו שבוודאי מונחת כעת על ידית הדלת הכסופה ובתנועה האיטית האופיינית לו, מושכת אותה למטה.

לעזאזל! עוד רגע הוא יכנס ויגלה אותי מרוסקת פה ליד הכיור. אבל הוא בוחר להמשיך ולהקיש על הדלת. "גבריאל, זה אני חסן. הדיון כבר מתחיל", הוא אומר בקול רם יותר, מנסה לשוות למילותיו נימה סמכותית. "השופטים כבר בדרך אל האולם".

תירגעי. גבי. עזבי אותו. הוא תמיד ממהר להגיע לכל מקום. חשבי על רגעים טובים. קדימה את בדרך הנכונה. יש לך עוד זמן. הבזקי התמונות והמילים המבולבלות שהציפו את מוחי מצליחים אט, אט, להתאגד לכדי זיכרונות ומחשבות של ממש, ואני מתחילה לשחזר כל מיני שיטות של תרגילי יוגה שאני מכירה. אני מרגישה איך מכסת האוויר שלי גדלה במעט.

אני נזכרת בתנועת הדולפין של אֶמָה. כיצד היא יורדת לעמידת שש, נשענת רק על אמותיה, דוחפת את ישבנה המצומק אחורה ולמעלה כשהיא יוצרת מגופה הדקיק משולש חד זווית. כשהתחילה לתרגל יוגה הייתה רק בת 9.

קייטי, קולגה מהעבודה הביאה לי מתנה קלטת של איזה גורו יוגה מפורסם, במאמץ שווא לגייס אותי להתאמן יחד איתה, היא הצליחה חלקית במשימה, כי הייתה זו אֶמָה דווקא שהתמכרה לקלטת, ובכל בוקר נהגה לערוך סשן של תרגילים בעקביות מרשימה. קייטי הייתה נבוכה מהעובדה שילדה כל כך קטנה מתמכרת ליוגה המקודשת שלה, וניסתה לרמוז לי בעדינות, שזה עוד עלול להרגיע אותה יותר מדי, וחשוב שילדות בגיל הזה יפרקו מתחים אחרת הן לא יצלחו לעבור את גיל ההתבגרות בשלום. אבל עבורי, כל דבר שגרם אז לאֶמָה להיות רגועה היה מקובל עלי. העיקר שהיא תתעסק עם עצמה ולא תטריד אותי יותר מדי. הבעיה הייתה שהיא הכריחה אותי לתרגל איתה לפחות את סט תרגילי הלוחם. לפעמים היא כל כך התעקשה, שרק המחשבה על לריב איתה הייתה מתישה אותי. לכן הייתי מצטרפת ועושה את לוחם 2 ולוחם 3 עד לקבלת השחרור המיוחל.

משב רוח קריר מציף את תוכי והנשימות הופכות אט, אט סדירות כמו גם קצב הלב. נראה שהכדורים התחילו להשפיע, או אולי אלו עמידות לוחם היוגה שעשו את שלהן, מה שזה לא יהיה - אני שמחה שזה נגמר. אני שולפת מגבון לח מהתיק. מנקה בעדינות את כתמי המייק־אפ החומים מהחולצה. מרימה את הראש, בודקת שהשיער האסוף לא התפרע, לובשת ארשת פנים רגועה ורצינית ויוצאת החוצה לחסן ולהמולה.

שני מאבטחים חסונים לבושים ווסטים חומים ומצוידים באקדחים ממתינים לי בחוץ ומורים לי לצעוד יחד איתם, כשהם מפלסים את דרכנו מבעד להמון הזועם. "אלו מאבטחים מאוד מיומנים" התרברב ישראל, קצין הביטחון שצעד לצידם, "אם מישהו יתקרב אליכם הם ישלפו את הנשק ואפילו ישתמשו בו אם זה יהיה נחוץ". "אלוהים אדירים. מה פתאום להשתמש בנשק. אתם השתגעתם פה לגמרי. ישראל, אני מבקשת ממך תבטל מיד את השמירה הזאת. אני לא רוצה אותה" התעקשתי. "אני מבטיחה לך ששום דבר לא יקרה". "תעשי לי טובה, גברתי הפרקליטה, ואל תבטיחי לי דברים שאת לא יכולה לעמוד בהם, הוא ענה בזלזול מעורר סלידה. תתמקדי בעבודה שלך ואל תפריעי לי לעשות את שלי.

אני אומר לך שהאווירה כאן יותר מידי אלימה ואני לא צריך אסונות בבית המשפט. מספיק עשיתם לי כאב ראש גם ככה", הוא המשיך בלהט.

לאורך השנים, בתי המשפט ניסו להצמיד לנו מאבטחים חמושים, חלקם אפילו דרשו שנממן אותם בטענה, שהנוכחות שלנו רק מעלה את האיום הביטחוני. תמיד איכשהו הצלחנו להתחמק מזה, ולשכנעם שהאבטחה הקיימת מספקת. אבל במדינת ישראל זה קשה, עד בלתי אפשרי בייחוד לאור כמות המכתבים המאיימים שקיבלנו עוד בטרם נחתנו בשטחיה. "אני באמת מתנצלת על כל הבלגן".

ניסיתי לנקוט בגישה מפויסת עם ישראל, (מנסה לשחרר במעט את המשטר הצבאי שהוא הטיל עלינו) "אבל אתה חייב להבין שאקדחים רק מלבים אלימות ודווקא הם יביאו לאסון".

"גבריאל, הוא צודק" קטע אותי חסן להפתעתי הגמורה. "תקשיבי, אני בהחלט שותף לעמדת הארגון לגבי אבטחה מזוינות אבל האנשים פה יותר מדי משולהבים. אני יודע שהפחד זה ממך והלאה, אבל אני רוצה לחזור הביתה בשלום. חוץ מזה שהבטחתי לבת שלך, שאני אשמור עליך וזאת הדרך הכי שפויה ונכונה לעשות את זה". "אני לא מאמינה, חסן, היינו בכל כך הרבה מקומות יחד בכל העולם שהסכנה באמת ארבה לנו מעבר לפינה ודווקא פה אתה נזכר לפחד?" שאלתי נסערת.

"קודם כל אני לא נזכר לפחד. תמיד פחדתי". הוא ענה (כרגיל באותה כנות אופיינית לו), "ואני מודה שהפעם אני אפילו די מבועת. אני לא מבין למה את בוחרת להתעלם ממה שקורה שם בחוץ, אבל כל המטורפים האלה עם המבט הרצחני בעיניים שקוראים לנו נאצים, מפחידים אותי מאוד". שתקתי. מעניין שחסן מצליח עם כל הגבריות המחוספסת שלו להודות בכזאת קלות כמה הוא פוחד, חשבתי. "בחייך חסן". "אלו לא אנשים מטורפים, זאת רק המציאות מטורפת. האנשים האלה פשוט מיואשים. אלו אנשים שאיבדו את הדברים הכי יקרים להם בחיים. הילדים שלהם. הנשים שלהם. המשפחה שלהם", אמרתי והצפתי באחת את הכאב המוכר הזה שמלווה אותי כבר כל כך הרבה שנים. "נכון".

הוא אמר בקול רך (כאילו חש בכאב שלי) "אבל דווקא האנשים האלה מסוגלים לעשות מעשה מטורף. כי אין להם כבר מה להפסיד. כי הם כל כך פוחדים שהם אפילו לא מרגישים בזה".

"טוב, קדימה בואו נסגור את הדיון. אני מצמיד לכם את שני המאבטחים הללו והם ילוו אתכם כל זמן שאתם בבית המשפט ותחת האחריות שלי", אמר ישראל נחרצות.

אנחנו נעצרים מול דלתות העץ הכבדות של אולם בית המשפט. שני המאבטחים דוחפים במאמץ את הדלת. אני מביטה בהם ולפתע מבינה את ההיגיון מאחורי הדלתות הכבדות. הכול כאן כל כך קשה. מסובך. חשתי צמרמורת קלה מהדלתות הקשיחות או אולי זה מקולות השטנה שהתגברו בכניסה לתוך אולם הדיונים. לרגע חששתי שאולי זה סימן לכך שהשפעת הכדורים מתחילה לפוג. הבטתי על החולצה בניסיון לחפש את כתמי המייק־אפ שהיו עליה לא מזמן. אם הם עדיין שם, חשבתי, זה סימן שההשפעה של הכדורים מתפוגגת. לא ממש חשיבה הגיונית. אבל בתוך כל הטרוף הזה שמסביבי, זאת כנראה הייתה המחשבה הכי צלולה שיכולתי לייצר. למזלי הכתמים כבר לא היו במקום.

התיישבתי בשולחן השמור לסנגורים. למרות הכדורים - גופי עדיין רעד. אחזתי חזק את הטלפון שהיה מוכן לחיוג מהיר לג'יימי. ידעתי שהדקות הראשונות הכי קריטיות ושאני חייבת להיות חזקה. השופט נכנס לאולם, וביקש מהשומרים להרחיק את המפגינים מהאולם ולסגור את הדלת. "רבותי, אם לא יהיה פה שקט", אמר תוך שהוא תופף בכפות ידיו על השולחן "אני אסגור את הדיונים לקהל והדיון יתנהל בדלתיים סגורות". הקהל השתתק אט, אט והדיון התחיל. ברוך הציג אותי בפני השופט והתביעה וסיפר שהצטרפנו אליו כדי לסייע לעבודתו בהגנה על הנאשם. השופט ברך אותי לשלום ואמר: "גברת גולדמן, זה לא סוד שאני התנגדתי לכניסה שלכם לבית המשפט בדיוק משום שצפיתי את הקרקס שיהיה פה. אני מודיע לכם חד וחלק. בית המשפט בישראל לא יהפוך את המשפט הזה לתוכנית ריאליטי. הדיון הזה יתנהל לפי כל הכללים של המשפט הפלילי הישראלי ואני אישית אדאג שהכול יעשה כראוי".

לא הגבתי. הגוף שלי עדיין רעד, הרגשתי את היטב את המלחמה המתחוללת בתוכי, את ניסיון הכימיקלים להמשיך ולהמם את עוצמת החרדה שהשתלטה עלי זה מכבר בשירותים.

בתום הדיון ביקשתי מישראל שיורד אותי בנמל תל אביב. "אני כבר אגיע למלון לבד", הבטחתי. הוא, כמובן, לא שמח מהרעיון אבל הסכים, לאחר שהזכרתי לו שאנחנו כבר הרחק מחוץ לטריטוריה שלו... ירדתי ליד גשר עץ מעוגל שחצה את נחל הירקון ונטמעתי בנחשול האנשים שצעדו לעבר הים. כבר בכניסה לנמל, התאכזבתי לגלות שהצריפים הבלויים שהיו סימן ההיכר שלו פעם הוחלפו במבנים חדישים ומתועשים. התקרבתי אל מעקה העץ המהודר, והבטתי על הים מקווה שהוא לא השתנה לי. לשמחתי הים לא אכזב אותי. יש משהו מאוד ייחודי בים של תל אביב שגורם לי אפילו להזדהות איתו. אולי זאת המליחות של המים, אולי הרוגע הסוער של הגלים, אולי דווקא הלכלוך הרב שנזרק החוצה על ידי הגלים, וחוזר בבוטות חזרה (כאילו הם מנסה להוקיע אותו מהם, בלא הצלחה). המשכתי לצעוד על הטיילת, כשלצידי הולכים שני ילדים קטנים, אוחזים ידיים במסירות שמזכירה זוגיות. רגע אחד הילד מושך את הילדה אליו, וברגע אחר היא מושכת אותו אליה. ככל שהתקרבנו לאזור ארגז החול הגדול, צעדיהם הקטנים הפכו מהירים יותר עד שהם צללו בהתלהבות ממשטח העץ הגבוה עמוק אל תוך החול הזהוב. התיישבתי על שפת המדרכה, חלצתי נעליים וקברתי את כפות רגליי בחול תוך שאני מתענגת על מגעו המחוספס והנעים. הילדים הביטו בי מחויכים. מרוצים אולי מהעובדה שאישה בוגרת פולשת להם לטריטוריה, ומאפשרת לעצמה מעשה שטותי וילדותי. חייכתי אליהם חזרה. הם נשכבו על החול ושיחקו עם אצבעותיהם הקטנות בגרגיריו. הילדה מצאה חתיכת ענף ושרבטה על החול לב גדול עם חץ. נזכרתי בארגז החול ב'פלאס דה ווז' וכמה אהבתי לשחק בו כשהייתי קטנה בכל פעם שנסענו לבקר את דוד ביל בפריז. המשכתי לצעוד יחפה לאורך הנמל.

מטוס גדול עבר מעלי וקטע את הזיכרונות. אחרי כמה שניות השקט חזר, ויכולתי שוב להאזין בנעימות לרחש הגלים המרגיע. עצרתי שוב ליד המעקה.

נזכרתי איך הייתי באה לפה עם עמית כשהנמל הזה היה רק חורבות וביתנים רעועים, וטיילת העץ הארוכה הזאת הייתה רק גשרון קטן שאפשר הצצה עמוקה יותר על הים. איך היא נהגה לקפץ מצדו של האחד של הגשר לשני ולהראות לי כיצד הגלים סוערים בצד אחד, וכנועים בצדו האחר ולהפוך את זה למטאפורה על החיים, על השאיפות שלה, על החברות שלנו.

הגעתי לקצהו השני של הנמל, שטפתי רגליי במי הברז החמימים, נעלתי חזרה את הנעליים ונכנסתי לבית קפה פינתי. ריח המאפים הטריים שבדיוק נשלפו מהתנור הזכיר לי שלא אכלתי דבר כל היום. הזמנתי קרואסון חמאה וקפה גדול חזק. יצאתי החוצה, התיישבתי ליד אחד השולחנות העגולים והצצתי בעיתון שהיה מונח שם, כנראה מזכרת מהלקוח שלפני. העמוד הראשון כוסה כמעט כולו בתמונה גדולה מבית המשפט כשאני וחסן במרכזו.

קיפלתי מיד את העיתון חזרה והנחתי אותו על הכיסא שממולי. בחורה צעירה הגישה לי את הקרואסון והקפה ושאלה אם אני זקוקה לדבר נוסף. עניתי בשלילה. היא חזרה פנימה והתיישבה על כיסא מוגבה וקראה ספר של קפקא.

בטח סטודנטית, חשבתי בחיוך, נזכרת בכל עבודות המלצרות שעשיתי בתקופת הלימודים כדי להשתחרר מעול המימון של אבא. כשסיימתי לאכול השעה הייתה כבר 16:00. צעדתי לכיוון הכביש הראשי ולקחתי מונית חזרה למלון.