שום דבר אינו שחור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שום דבר אינו שחור
מכר
מאות
עותקים
שום דבר אינו שחור
מכר
מאות
עותקים

שום דבר אינו שחור

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Rien N'est Noir
  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 215 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 35 דק'
  • קריינות: אמיר אשר
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 9 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

פרידה קאלו חיה בצבעים היא התחילה לצייר אחרי שנפצעה קשה בתאונת דרכים שריסקה את גופה וכלאה אותה במיטתה. היא מציירת כדי לשכוח את כאביה, את אהובה שנטש אותה, את החלומות שלא יתגשמו. היא מציירת כי זה כל מה שנותר לה. כל צבע הוא רגש שעוטף אותה. כחול כמו המעיל של דייגו; אדום שנתלש מעלי כותרת של ורד; צהוב כמו השמש של מקסיקו. כשפרידה פוגשת את דייגו ריבֶ רה לראשונה, היא אלמונית בת עשרים והוא - גדול ציירי מקסיקו, אגדה בחייו, אמן שכל ציור קיר חדש שלו הופך לשיחת היום אבל פרידה לא מפחדת ממנו, בקול רם וצלול היא דורשת ממנו שירד מהפיגום שעליו הוא עובד ויבוא לה להסתכל על הציורים שלה. והוא בא. חייהם הסוערים במסיבות הפרועות בביתם במקסיקו, על שולחנם של אילי הון אמריקאים ובסלונים של סוריאליסטים צרפתים וגם הכאבים הבלתי פוסקים הבגידות והחלומות השבורים הופכים לחומרים שמהם יוצרת פרידה את ציוריה. 
שום דבר אינו שחור הוא רומן חושני, סוחף ומלא תשוקה על חייה של הציירת האיקונית פרידה קאלו. זהו דיוקם אינטימי, גוני ומלא רגש של אישה חדפעמית ושל אהבה גדולה מהחיים בוערת ומאכלת כול.

פרק ראשון

כחול קובלט

היא רואה אותו בלבד, בלי שתצטרך אפילו להסתכל בו.

הוא לא מפסיק להשתובב אי־שם בשטח הכמעט מת של המבט. בפאתי העין, במקום שקל יותר לנחש מאשר לתפוס אותו. צורה רבת־רושם, ספק־פיל ספק־תמנון, בעלת זרועות מכשפות, אשר מנגעת את כל החלל שהיא ממלאת. כמו סיכת ניצחון שכל אישה הייתה רוצה לנעוץ בחזה — לדקור בה את גופה. הגבר כבד המשקל, הניחן בזריזות החורגת מדרך הטבע, שתועפות בשרו הוורדרד רק מאששות גמישות בלתי סבירה וקלוּת תנועה של מקל יבש, מעורר בכל אישה כמיהה מיידית ובלתי ניתנת לכיבוש אל האסור. הן לא יודו בכך, אבל דיֶיגוֹ ריבֶרָה מהפנט את בנות המין החלש כמו בושם משכר המסחרר את הראשים בשובלו, מסיר שכבות של צניעות, מעורר את לבלוב השדיים ודחף קדום של כיבוש.

למגעו מתרוממת המסיבה באוקטבה אחת, החוצפה ניצתת, נקודות החן בוהקות, התעוזה הרדומה מתלהטת. החושים רוחשים. נוכחותו לבדה די בה לפוגג את הארוטיות הארעית של חלקלקי הלשון ומשורגי השרירים. הוא לוכד ומצודד. פרידה מביטה בו וחושבת על אותם הבלחים של אור, הבהובים מטרידים שממשיכים לרצד מול העיניים גם בעפעפיים שמוטים, והאורות הבוטים מטילים את אימתם על הרשתית ומנציחים את נוכחותם השטנית בתוך העיניים הממצמצות. בכוח איזה חסד מפיצה הילתו של הגבר המפלצתי הזה רסיסי אבקה מעוררי תאווה? שכן הוא מכוער, דייגו. הכיעור שלו גלוי ומבודח. הוא פונה אל חוש הטעם ופותח את התיאבון. מתחשק לָך לנשוך את הכרס הגדולה, למלא בה את גרונך, ללכלך בה את שינייך, מתחשק לך ללקק את האצבעות החסונות, להחליק עם הלשון על העיניים הבולטות מדי, המרוחקות מדי, שצבען אינו ברור.

היא תולשת את עיניה מהצייר הנודע ביותר במקסיקו ומשיטה אותן אל יתר הנאספים, גוש מחוּסר צורה ומסחרר של אפשרויות. אין דבר דומה יותר למסיבה מאשר מסיבה אחרת, היא חושבת. זה אותו מסך רגעי המשוך על חובות היום, אנשים צועקים חזק יותר, נושמים חלש יותר, שותים עוד ועוד ומהר יותר, הצחוק מתגבר וצונח מהפה בדרכו לפה החולף בסך שאותו הוא מנשק, ועם זאת המסיבות של טינָה מוֹדוֹטי ניחנות בקסם מעורפל שלעולם אינו חוזר על עצמו. הן מבטיחות היסחפות מוחלטת, ופרידה אוהבת להחליק לתוכן בבחינת צופה בלתי נראית.

פרידה קאלו עוברת מחדר לחדר כדי לשנות נקודות מבט ולחבוק בצורה מקיפה יותר את מחול השדים של התשוקות הטרופות המבעבעות בהם. היא נושאת את מבטה אל הגברים המחופשים לסניורים מימי ספרד הנושנה — כל כפתור מבהיק, רעמת שיער גברית וממושמעת עד אחרון תלתליה, הגזרות ישרות, החזוּת המהודרת משוועת ליד שתפרע אותה. היא מתבוננת במשוררים יפי תואר ומצוחצחים ללא רבב המתרועעים עם הוֹמבְּרֶס — גברים אחרים בחולצות קמוטות, להם רק זוג מכנסיים אחד שנלבש בכל בוקר בשבוע מעל תחתונים שהאפירו, גברים שרכושם דל כי הם עובדים עם הידיים, אלא שכולם מעלים באפה אותה זיעה לתפארת, כל הגברים האלה באותו ציור, שכן פרידה רואה אותם עירומים. היא מוחה בהינד עפעף את עמידתם הגאה, את הליכותיהם ואביזריהם. בעיני רוחה הם מתווים רק שרירים תפוחים, גידים, חזות מצומחי שיער שחור, כפות רגליים ענוגות וגדולות מדי של גברים צעירים. הנשים כאן, בביתה של טינה, משתוות להם, יהירות כמותם, וזוקרות כרבולת של אותו דם רותח. גם הן חופשיות. תופרות קלות דעת שבאו לשתות כוסית מדברות בגובה העיניים עם נשים שנולדו בשמלות שכמו נתפרו לממדי גוון. מלחמת המעמדות מומתקת בשכרות ללילה אחד. טינה מודוטי היא טיפוס הרפתקני. הצלמת האיטלקייה עתירת פרשיות האהבים, הפעילה הפוליטית, זוקפת פנים נינוחות של נשים שיופיין אינו אלא נדבך מפתיע לצד חריפות שכלן וחוכמת החיים שלהן. אהבת החיים. ידידה, חֶרמָן דה קַמפּוֹ, הוא שהכיר לפרידה את המילייה האמנותי והקומוניסטי (האין זה היינו הך?) כשסוף־סוף השתחררה מהמחוך הרפואי שריתק אותה למיטה חודשים ארוכים, והיא יכלה לחזור לחיים, גם אם לא רגילים, לפחות חיים. אל טינה מודוטי התוודעה באספה של המפלגה הקומוניסטית המקסיקנית, שאליה הצטרפה זה מקרוב. השתיים הקסימו זו את זו כבר בחיבוק הראשון, ונמלאו חיבה הדדית בשני. פרידה אוהבת את האף האיטלקי של טינה, את חזה המחוטב ואת פקעת שערה, אותה היא פורמת בהינף יד לקצב הפטפטני של חיתוך הדיבור המקוטע שלה. פרידה אוהבת את האופן שבו טינה, הנוכרייה, מצלמת נשים מקסיקניות מאחור, רחובות מלפנים ופרחים ללא גבעול, פרידה אוהבת את הדרך שבה טינה אוהבת את מקסיקו.

פרידה שומרת על מרחק, שכן גופה לא התאושש באמת מהתאונה. אלא שהוא מתלהט יתר על המידה, הגוף הזה, כמו לוח פח תחת השמש הקופחת, עולה באש, מתבשל לאיטו באלכוהול מזוקק, בנגינת גיטרות מקסיקניות וחצוצרות עקשניות, בתאווה לשגר את עצמה לגבהים, אל המקום שממנו אי אפשר לחזור שלמים, אך רגליה בקושי נושאות אותה. פרידה צריכה ללמד את עצמה מחדש, כל תנועה כרוכה בתוצאות לא צפויות ומבעיתות, הייסורים אורבים בפינה, מוכנים לתקוף, והיא פוחדת, היא, שלא חדלה ממרוצותיה.

מרוצות חפוזות במסדרונות בית הספר, בקפיצות "חמור חדש" מעל גדרות האבן של השכונה, בירכּתי כיתות עם מורים חמורי סבר, מרוצות במעלה יציע או בטיפוס על עץ, ברחובות מקסיקו סיטי, לבל תחמיץ שום פגישה שתשנה את יומה או את חייה בכלל, מרוצות עד שאיבדה את ראש החרגול המטורף שלה, פרידה אחוזת הבולמוס ומציתת הדלֵקות, ששיחקה רק במשחקי בנים משחר ילדותה, שלא ויתרה על שום אתגר מכריע שבו אפשר לשפשף את הברכיים, לנער את החושים ולשרוט את הפנים.

רגליה של פרידה, הנוצְרות בתוכן, כמו גירוי מתמיד, את זיכרון אומץ הלב של פעם ואת התעוזה ללא חת של אתמול, הן היום צמד זרדים יבשים, חלודים בגיל עשרים מאז התאונה, גוף מקולל שנעשה סכיזופרני. לכן היא מתפעלת מחֶרמָן או מטינָה הרוקדים את מחול השדים, משולהבי חושים ושלוחי רסן, ולרגע נדמה שהיא רוקדת איתם כשטינה מרימה את החצאית אל־על, מציתה זיעה בין רגליהם ועל מצחם של הרוקדים בעודה מוזגת שוב ושוב, ביד שלווה וקלילה, טקילה לכוסו של מאהבה הקובני אנטוניו מֶלָה.

מֶלָה הנהדר בעל קלסתר הפֶּסל היווני, שמתחשק לבלוע אותו בשתי נגיסות בלי להבדיל בין הראש, הגוף והנאומים.

הפטפון מצווח, הבוהמה לא מפסיקה לנהור פנימה כמו נמלים שחורות המסתערות על נטיפה של דבש. הכול עליז, הכול פוליטי, הכול טראגי. במקום הזה, הצניעות והטאבו מועלים על המוקד. ואחרי כל אותם חודשים ארוכים שהייתה אנוסה לשכב, ההילולות של טינָה הן הדרך הטובה ביותר עבורה להתחיל שוב ללכת. היא, שבגיל עשרים מרגישה זקנה, משתוקקת לנשום מחדש את עלומיה, להדק את החוט המוזהב של רגשת הלב הקודמת, זו שהוליכה אותה תמיד על שובל של זהרורים מרצדים. השיחות הקולניות ורוח ההיתול מנקות לה את הראש, המוזיקה חודרת לתוכה, פולחת את עורקיה, היא אמנם לא יכולה להשתולל — עדיין לא, היא מקווה — אך זה יחזור, זה כבר חוזר, היא שרה בעודה לופתת את אחד החברים בצווארו, כיוון שהם כולם חבריה, עוברת מגוף לגוף, מהולה בליקר מֶסְקָל, כשכל טיפה ממנו מפריכה את המציאות. פרידה עדיין יודעת לשתות, היא שותה איתנה כסלע על רגלי עיסת הנייר שלה. היא יודעת שלעולם לא תחווה עוד את התחושה שהיא בת עשרים, את סערת היצרים המיוחסת לעד לנעורים, אבל הנה טינה מתקרבת, מנענעת ירכיים, אלה פרועת שיער, ורוכנת אל אוזנה.

היא חיפשה אותה בכל מקום — "חיפשתי אותך בכל מקום, פרידה, דייגו ריברה נותן שם הופעה, אני חייבת לערוך ביניכם היכרות." עשר נשים תלויות על שפתיו ועל חולצתו. טינה רוצה להכיר לה את דייגו ריברה, שנמצא כאן הערב. פרידה מעמידה פני מופתעת — "אה, באמת? לא, לא ראיתי אותו." טינה תופסת בכתפה ומושכת אותה בעקבות המוֹנְסְטְרוּאוֹ, המפלצת. סוף־סוף. שתי הנשים מפלסות דרך במרפקיהן במשתה הפרוע, פרידה מזדקפת בלי משים, מתפרשֹת במרחב, כמו מישהי ששבה לאיתנה בתום המתנה, למעשה באה כמעט למטרה זו בלבד, לפגוש את ריברה.

לפתע מתנפץ שאון חזיזים. צעקות מרעימות, צווחות חדות מפי הנשים, שולחן חורק, כולם מתרוצצים ומרעישים. טינה נוטשת את פרידה ואת מזימותיה השדכניות, שכן מלחמה ניטשת בפַּטיוֹ. פרצי צחוק רוטטים, חרף השברים, השירה נישאת בקולי קולות והגברים המבוסמים אצים־רצים לרחוב עם הבקבוק ביד, בדרכם להסתער על הילולות ליליות אחרות. הנשים יוצאות בעקבותיהם. וכבר הן מקדימות אותם. כיוון שהחגיגות לא מסתיימות, הן רק מעתיקות את מקומן.

מהפכת סדום ועמורה שוררת כאן, שכן דייגו ריברה הטיפש שלף את אקדחו וירה בפטפון, כך מתחוור לפרידה, שופעת חיוכים, בעודה מציתה בעונג את הסיגריה המי יודע כמה.

היא שואפת ופולטת את העשן הזה. באנינות דעת.

בהשתהות.

ריברה שכח במנוסתו את הז'קט שלו, ששרווליו ההפוכים מסגירים את צבע הבטנה הפנימית, כחול כמעט סגול, כחול קובלט. בסלון שהתרוקן מאדם מניחה פרידה את הז'קט על כתפיה, נעלמת בתוכו על שום מידותיו העצומות, היא נושאת אל פניה את השרוולים הרחבים שבולעים את זרועותיה, יש להם ריח של עור ושל שושן הפקעות. היא ממלאת את נחיריה בריחו של הצייר, שואפת לקרבה את עקבותיו. הכחול קובלט נפלא, נדמה שאין דבר יפה ממנו כדי ליצור אווירה.

בפעם אחרת, דייגו, יש לי כל הזמן שבעולם. זה מה שלימד אותי כלא המחוך, זמן.

 

עוד על הספר

  • שם במקור: Rien N'est Noir
  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 215 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 35 דק'
  • קריינות: אמיר אשר
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 9 דק'
שום דבר אינו שחור קלר ברסט

כחול קובלט

היא רואה אותו בלבד, בלי שתצטרך אפילו להסתכל בו.

הוא לא מפסיק להשתובב אי־שם בשטח הכמעט מת של המבט. בפאתי העין, במקום שקל יותר לנחש מאשר לתפוס אותו. צורה רבת־רושם, ספק־פיל ספק־תמנון, בעלת זרועות מכשפות, אשר מנגעת את כל החלל שהיא ממלאת. כמו סיכת ניצחון שכל אישה הייתה רוצה לנעוץ בחזה — לדקור בה את גופה. הגבר כבד המשקל, הניחן בזריזות החורגת מדרך הטבע, שתועפות בשרו הוורדרד רק מאששות גמישות בלתי סבירה וקלוּת תנועה של מקל יבש, מעורר בכל אישה כמיהה מיידית ובלתי ניתנת לכיבוש אל האסור. הן לא יודו בכך, אבל דיֶיגוֹ ריבֶרָה מהפנט את בנות המין החלש כמו בושם משכר המסחרר את הראשים בשובלו, מסיר שכבות של צניעות, מעורר את לבלוב השדיים ודחף קדום של כיבוש.

למגעו מתרוממת המסיבה באוקטבה אחת, החוצפה ניצתת, נקודות החן בוהקות, התעוזה הרדומה מתלהטת. החושים רוחשים. נוכחותו לבדה די בה לפוגג את הארוטיות הארעית של חלקלקי הלשון ומשורגי השרירים. הוא לוכד ומצודד. פרידה מביטה בו וחושבת על אותם הבלחים של אור, הבהובים מטרידים שממשיכים לרצד מול העיניים גם בעפעפיים שמוטים, והאורות הבוטים מטילים את אימתם על הרשתית ומנציחים את נוכחותם השטנית בתוך העיניים הממצמצות. בכוח איזה חסד מפיצה הילתו של הגבר המפלצתי הזה רסיסי אבקה מעוררי תאווה? שכן הוא מכוער, דייגו. הכיעור שלו גלוי ומבודח. הוא פונה אל חוש הטעם ופותח את התיאבון. מתחשק לָך לנשוך את הכרס הגדולה, למלא בה את גרונך, ללכלך בה את שינייך, מתחשק לך ללקק את האצבעות החסונות, להחליק עם הלשון על העיניים הבולטות מדי, המרוחקות מדי, שצבען אינו ברור.

היא תולשת את עיניה מהצייר הנודע ביותר במקסיקו ומשיטה אותן אל יתר הנאספים, גוש מחוּסר צורה ומסחרר של אפשרויות. אין דבר דומה יותר למסיבה מאשר מסיבה אחרת, היא חושבת. זה אותו מסך רגעי המשוך על חובות היום, אנשים צועקים חזק יותר, נושמים חלש יותר, שותים עוד ועוד ומהר יותר, הצחוק מתגבר וצונח מהפה בדרכו לפה החולף בסך שאותו הוא מנשק, ועם זאת המסיבות של טינָה מוֹדוֹטי ניחנות בקסם מעורפל שלעולם אינו חוזר על עצמו. הן מבטיחות היסחפות מוחלטת, ופרידה אוהבת להחליק לתוכן בבחינת צופה בלתי נראית.

פרידה קאלו עוברת מחדר לחדר כדי לשנות נקודות מבט ולחבוק בצורה מקיפה יותר את מחול השדים של התשוקות הטרופות המבעבעות בהם. היא נושאת את מבטה אל הגברים המחופשים לסניורים מימי ספרד הנושנה — כל כפתור מבהיק, רעמת שיער גברית וממושמעת עד אחרון תלתליה, הגזרות ישרות, החזוּת המהודרת משוועת ליד שתפרע אותה. היא מתבוננת במשוררים יפי תואר ומצוחצחים ללא רבב המתרועעים עם הוֹמבְּרֶס — גברים אחרים בחולצות קמוטות, להם רק זוג מכנסיים אחד שנלבש בכל בוקר בשבוע מעל תחתונים שהאפירו, גברים שרכושם דל כי הם עובדים עם הידיים, אלא שכולם מעלים באפה אותה זיעה לתפארת, כל הגברים האלה באותו ציור, שכן פרידה רואה אותם עירומים. היא מוחה בהינד עפעף את עמידתם הגאה, את הליכותיהם ואביזריהם. בעיני רוחה הם מתווים רק שרירים תפוחים, גידים, חזות מצומחי שיער שחור, כפות רגליים ענוגות וגדולות מדי של גברים צעירים. הנשים כאן, בביתה של טינה, משתוות להם, יהירות כמותם, וזוקרות כרבולת של אותו דם רותח. גם הן חופשיות. תופרות קלות דעת שבאו לשתות כוסית מדברות בגובה העיניים עם נשים שנולדו בשמלות שכמו נתפרו לממדי גוון. מלחמת המעמדות מומתקת בשכרות ללילה אחד. טינה מודוטי היא טיפוס הרפתקני. הצלמת האיטלקייה עתירת פרשיות האהבים, הפעילה הפוליטית, זוקפת פנים נינוחות של נשים שיופיין אינו אלא נדבך מפתיע לצד חריפות שכלן וחוכמת החיים שלהן. אהבת החיים. ידידה, חֶרמָן דה קַמפּוֹ, הוא שהכיר לפרידה את המילייה האמנותי והקומוניסטי (האין זה היינו הך?) כשסוף־סוף השתחררה מהמחוך הרפואי שריתק אותה למיטה חודשים ארוכים, והיא יכלה לחזור לחיים, גם אם לא רגילים, לפחות חיים. אל טינה מודוטי התוודעה באספה של המפלגה הקומוניסטית המקסיקנית, שאליה הצטרפה זה מקרוב. השתיים הקסימו זו את זו כבר בחיבוק הראשון, ונמלאו חיבה הדדית בשני. פרידה אוהבת את האף האיטלקי של טינה, את חזה המחוטב ואת פקעת שערה, אותה היא פורמת בהינף יד לקצב הפטפטני של חיתוך הדיבור המקוטע שלה. פרידה אוהבת את האופן שבו טינה, הנוכרייה, מצלמת נשים מקסיקניות מאחור, רחובות מלפנים ופרחים ללא גבעול, פרידה אוהבת את הדרך שבה טינה אוהבת את מקסיקו.

פרידה שומרת על מרחק, שכן גופה לא התאושש באמת מהתאונה. אלא שהוא מתלהט יתר על המידה, הגוף הזה, כמו לוח פח תחת השמש הקופחת, עולה באש, מתבשל לאיטו באלכוהול מזוקק, בנגינת גיטרות מקסיקניות וחצוצרות עקשניות, בתאווה לשגר את עצמה לגבהים, אל המקום שממנו אי אפשר לחזור שלמים, אך רגליה בקושי נושאות אותה. פרידה צריכה ללמד את עצמה מחדש, כל תנועה כרוכה בתוצאות לא צפויות ומבעיתות, הייסורים אורבים בפינה, מוכנים לתקוף, והיא פוחדת, היא, שלא חדלה ממרוצותיה.

מרוצות חפוזות במסדרונות בית הספר, בקפיצות "חמור חדש" מעל גדרות האבן של השכונה, בירכּתי כיתות עם מורים חמורי סבר, מרוצות במעלה יציע או בטיפוס על עץ, ברחובות מקסיקו סיטי, לבל תחמיץ שום פגישה שתשנה את יומה או את חייה בכלל, מרוצות עד שאיבדה את ראש החרגול המטורף שלה, פרידה אחוזת הבולמוס ומציתת הדלֵקות, ששיחקה רק במשחקי בנים משחר ילדותה, שלא ויתרה על שום אתגר מכריע שבו אפשר לשפשף את הברכיים, לנער את החושים ולשרוט את הפנים.

רגליה של פרידה, הנוצְרות בתוכן, כמו גירוי מתמיד, את זיכרון אומץ הלב של פעם ואת התעוזה ללא חת של אתמול, הן היום צמד זרדים יבשים, חלודים בגיל עשרים מאז התאונה, גוף מקולל שנעשה סכיזופרני. לכן היא מתפעלת מחֶרמָן או מטינָה הרוקדים את מחול השדים, משולהבי חושים ושלוחי רסן, ולרגע נדמה שהיא רוקדת איתם כשטינה מרימה את החצאית אל־על, מציתה זיעה בין רגליהם ועל מצחם של הרוקדים בעודה מוזגת שוב ושוב, ביד שלווה וקלילה, טקילה לכוסו של מאהבה הקובני אנטוניו מֶלָה.

מֶלָה הנהדר בעל קלסתר הפֶּסל היווני, שמתחשק לבלוע אותו בשתי נגיסות בלי להבדיל בין הראש, הגוף והנאומים.

הפטפון מצווח, הבוהמה לא מפסיקה לנהור פנימה כמו נמלים שחורות המסתערות על נטיפה של דבש. הכול עליז, הכול פוליטי, הכול טראגי. במקום הזה, הצניעות והטאבו מועלים על המוקד. ואחרי כל אותם חודשים ארוכים שהייתה אנוסה לשכב, ההילולות של טינָה הן הדרך הטובה ביותר עבורה להתחיל שוב ללכת. היא, שבגיל עשרים מרגישה זקנה, משתוקקת לנשום מחדש את עלומיה, להדק את החוט המוזהב של רגשת הלב הקודמת, זו שהוליכה אותה תמיד על שובל של זהרורים מרצדים. השיחות הקולניות ורוח ההיתול מנקות לה את הראש, המוזיקה חודרת לתוכה, פולחת את עורקיה, היא אמנם לא יכולה להשתולל — עדיין לא, היא מקווה — אך זה יחזור, זה כבר חוזר, היא שרה בעודה לופתת את אחד החברים בצווארו, כיוון שהם כולם חבריה, עוברת מגוף לגוף, מהולה בליקר מֶסְקָל, כשכל טיפה ממנו מפריכה את המציאות. פרידה עדיין יודעת לשתות, היא שותה איתנה כסלע על רגלי עיסת הנייר שלה. היא יודעת שלעולם לא תחווה עוד את התחושה שהיא בת עשרים, את סערת היצרים המיוחסת לעד לנעורים, אבל הנה טינה מתקרבת, מנענעת ירכיים, אלה פרועת שיער, ורוכנת אל אוזנה.

היא חיפשה אותה בכל מקום — "חיפשתי אותך בכל מקום, פרידה, דייגו ריברה נותן שם הופעה, אני חייבת לערוך ביניכם היכרות." עשר נשים תלויות על שפתיו ועל חולצתו. טינה רוצה להכיר לה את דייגו ריברה, שנמצא כאן הערב. פרידה מעמידה פני מופתעת — "אה, באמת? לא, לא ראיתי אותו." טינה תופסת בכתפה ומושכת אותה בעקבות המוֹנְסְטְרוּאוֹ, המפלצת. סוף־סוף. שתי הנשים מפלסות דרך במרפקיהן במשתה הפרוע, פרידה מזדקפת בלי משים, מתפרשֹת במרחב, כמו מישהי ששבה לאיתנה בתום המתנה, למעשה באה כמעט למטרה זו בלבד, לפגוש את ריברה.

לפתע מתנפץ שאון חזיזים. צעקות מרעימות, צווחות חדות מפי הנשים, שולחן חורק, כולם מתרוצצים ומרעישים. טינה נוטשת את פרידה ואת מזימותיה השדכניות, שכן מלחמה ניטשת בפַּטיוֹ. פרצי צחוק רוטטים, חרף השברים, השירה נישאת בקולי קולות והגברים המבוסמים אצים־רצים לרחוב עם הבקבוק ביד, בדרכם להסתער על הילולות ליליות אחרות. הנשים יוצאות בעקבותיהם. וכבר הן מקדימות אותם. כיוון שהחגיגות לא מסתיימות, הן רק מעתיקות את מקומן.

מהפכת סדום ועמורה שוררת כאן, שכן דייגו ריברה הטיפש שלף את אקדחו וירה בפטפון, כך מתחוור לפרידה, שופעת חיוכים, בעודה מציתה בעונג את הסיגריה המי יודע כמה.

היא שואפת ופולטת את העשן הזה. באנינות דעת.

בהשתהות.

ריברה שכח במנוסתו את הז'קט שלו, ששרווליו ההפוכים מסגירים את צבע הבטנה הפנימית, כחול כמעט סגול, כחול קובלט. בסלון שהתרוקן מאדם מניחה פרידה את הז'קט על כתפיה, נעלמת בתוכו על שום מידותיו העצומות, היא נושאת אל פניה את השרוולים הרחבים שבולעים את זרועותיה, יש להם ריח של עור ושל שושן הפקעות. היא ממלאת את נחיריה בריחו של הצייר, שואפת לקרבה את עקבותיו. הכחול קובלט נפלא, נדמה שאין דבר יפה ממנו כדי ליצור אווירה.

בפעם אחרת, דייגו, יש לי כל הזמן שבעולם. זה מה שלימד אותי כלא המחוך, זמן.