דרכי הארגוסים 1 - קלף הילדה

1
הקברים

״עלמה קטנה, את תלכלכי את השמלה שלך,״ הזהיר נושא הכלים וֶסְפָּן. אפילו בכוויות שהיו חבושות בצורה מגושמת על חזהו ועל עצם הבריח שלו לא היה די כדי לרסן את הצקצוק בקולו, שתמיד נשמע אחרי גערות שכאלה. אבל אני המשכתי לחפור, ושמחתי על הגשם שהדביק את בגדיי לעורי אבל ריכך מעט את האדמה העשירה. נושא הכלים וֶסְפָּן ניסה להושיט יד אל את החפירה שלי, אבל אני נדתי בראשי, והוא נסוג.

נושא כלים היה בעבר מעין בן לוויה של אביר, ואביר היה הכינוי למין סוג מיוחד של חייל שהגיע מעבר לים — מה שלורד גֶ'רְבַייס תרגם בצורה גרועה לדָרוֹמָנִית בתור ״לוחם של כבוד״. הוא היה בעבר אביר — כך לפחות סיפרה לי רוֹזָרִיט (שגם היא, מתברר, הייתה בעבר אבירה), כששאלתי פעם למה התנהגותם שונה מזאת של אצילים אחרים בעיר הזאת.

״אנחנו לא דָרוֹמָנִים,״ רטן גֶ'רְבַייס. ״למעשה לא היינו אמורים אפילו להימנות עם האצולה שלהם, אבל אם תפזרי להם כמה מטבעות פה ושם, אז השופטים המושחתים האלה יהיו מוכנים לקרוא לך גם מלכה תמורת המחיר הנכון.״

״אל תבלבל את הילדה,״ הזהירה רוֹזָרִיט — לא ליידי רוֹזָרִיט, כי אם אני לא מוכנה לקרוא לה ״אימא״, כדאי שפשוט אקרא לה בשמה — את בעלה, ונתנה לו חבטה ידידותית על הבטן.

״בבית הספר המורה לנימוסים והליכות אומר שגברות מהוגנות חייבות להיות צנועות ושקטות, ולעולם לא לקחת חלק בחילופי מהלומות ברבריים,״ הודעתי לה.

לא עבר עליי עדיין זמן רב בבית הספר, ונראה לי חשוב להוכיח לפטרונים שלי — כי אם אני לא מוכנה לומר שהם הוריי, עליי להתייחס אליהם בפשטות כאל הפטרונים שלי — שכספם לא מתבזבז, בעיקר בשל מספר הפעמים שהמורה פִינוּס נאלץ לחזור באוזניי על ההנחיה המסוימת הזאת, כיוון שהייתי, כפי שהזכיר לי לעיתים קרובות, ילדה רעה מאוד שלא לומדת כלום. אבל התנהגותי המהוגנת לא השפיעה על רוֹזָרִיט כמצופה.

״מה שמו של המורה הזה?״ היא שאלה ברוגע. בשלב הזה אפילו אני כבר זיהיתי את הנימה הזאת בקולה.

״רוֹזָרִיט...״ אמר גֶ'רְבַייס. ״זה היה רעיון שלך שהילדה —״

אשתו הרימה יד, ואז אחזה את ידי בין ידיה ונישקה אותה, כאילו אני גבירת הבית והיא רק המשרתת שלי. ״כמובן, קטנה, המורה שלך צודק בהחלט, אם כי אני מאמינה שמה שהוא התכוון לומר היה שכל ליידי ולורד מהוגנים צריכים להיות נדיבים וסובלניים ולהגיע לקרב רק כמוצא אחרון.״

זאת לא הייתה כוונתו של המורה פִינוּס כלל וכלל, אבל לא הייתי טיפשה. הבנתי שרוֹזָרִיט אומרת לי להתנהג בדרך אחת בבית הספר ובדרך אחרת בכל מקום אחר. ילדים מבני המָאדֶק לומדים זאת בגיל צעיר, כי אנחנו לעולם לא זוכים להישאר במקום אחד לזמן רב — הנסיבות תמיד מאלצות אותנו למצוא מקום מסתור חדש.

״יש בך תבונה,״ אמרה רוֹזָרִיט אז, וחיוכה היה חמים כמו לחם שיצא מהתנור. ״את מקשיבה. את מסתכלת. את לומדת את דרכי העולם הסובב אותך. זה כישרון נדיר ורב־ערך, יקרה.״ עיניה נצצו כשלִכסנה מבט אל גֶ'רְבַייס. ״יש כאלה שעוד לא הצליחו ללמוד אותו.״

גֶ'רְבַייס כחכח. הוא כחכח הרבה, למרות שלא היה זקן כלל וכלל. כנראה הוא פשוט היה זקן בעומק הלב. ״ואת זה אומרת אישה שמשתוקקת לגשת להוכיח מרה —״

עליי להודות כאן שאני לא ממש יודעת מה המשמעות של ״להוכיח מרה״, אבל אני חושבת שזה משהו כמו: ״נקיטה נלהבת במהלומות ברבריות מהסוג שגברות מהוגנות חייבות להימנע ממנו״.

״משתוקקת להוכיח מרה את המורה של הילדה לנימוסים והליכות כי הוא חזר באוזניה על אותם שיעורים שבלא ספק נאלץ ללמוד כשהיה בגילה. ואם מדברים על תבונה —״

לורד גֶ'רְבַייס עשה את זה הרבה. הוא היה פותח בנושא אחד, ואז עובר לאחר אחרי ״ואם מדברים על...״ קצר, שתמיד היה מלווה בתנועה רחבה של ידו ובהרמת קולו.

״ואם מדברים על תבונה, אם זה מה שאנחנו מחפשים, אז הפלגנו בכיוון הלא־נכון! היבשת הזאת ברברית. למרות כל פלאיהם, למרות המִתקנים הגִיטַבְּרִיִים וכשפי הז'אנ'טֶפּ שלהם, האנשים האלה הם כמו ילדים שקיבלו סכינים חדות מדי והדרכה מעטה מדי. העמים החזקים מכריזים מלחמה על החלשים. החלשים אורבים לחלשים מהם. מגים — מגים כפי שלא היו לנו בבית — מטילים את כשפיהם המופלאים על פליטים וחפים מפשע...״

רוֹזָרִיט נשמה נשימה עמוקה. אפשר היה לחשוב שהיא עומדת לפצוח בצעקות ממושכות, אבל למעשה היא עשתה זאת כי הדבר — גם אם קשה היה להבחין בו — תמיד גרם לגֶ'רְבַייס להישען לאחור, לחייך במבוכה ולהפסיק לדבר.

היו להם הרבה סימנים כאלה: עווית חיוך שאמרה שהם אוהבים זה את זה. הנהון קליל שבקושי נראה ופירושו היה שהם מסכימים על דבר־מה חשוב ביותר.

ככל שההנהון היה קטן יותר, כך ההחלטה הייתה בסופו של דבר גדולה יותר. קריצות. מחוות. אפילו קול צקצוק שגֶ'רְבַייס השמיע לפעמים. כאילו הייתה להם שפה סודית פרטית, שרק שניהם מדברים.

שאלתי עליה פעם את נושא הכלים וֶסְפָּן. הוא אמר לי שבאמת מדובר בשפה סודית. הוא אמר שלכל האוהבים יש שפה סודית פרטית, גם אם הם לא יודעים זאת בתחילה, ושאין עונג גדול יותר מחיים שמעבירים בלמידתה יחדיו.

נושא הכלים וֶסְפָּן היה רומנטיקן, כך הודיע לי פעם לורד גֶ'רְבַייס, כאילו זה סוד גדול.

למעשה עליי לחזור לוֶוסְפָּן, ולו רק כדי לציין שבמשך רוב התקופה שחייתי בבית ההוא הנחתי ש״נושא כלים״ הוא שמו הפרטי. אבל כמו שאמרתי, מתברר ש״נושא כלים״ הוא כינויו של האדם שאביר סומך עליו יותר מכל אדם אחר בעולם. האצילים בעיר שבאו מדי פעם לבית כדי לבקר את לורד גֶ'רְבַייס (אם כי לרוב באו להעביר עליו ביקורת דווקא) כינו את וֶסְפָּן ״רב־המשרתים״. אני לא חושבת שזה מצא חן בעיני וֶסְפָּן.

למעשה הוא היה נושא הכלים של רוֹזָרִיט — כך היה בארצם שמעבר לים, שם כינו אותה ״סֶר רוֹזָרִיט״. זה מצחיק, כי בשפה הדָרוֹמָנִית המילה המקבילה ל״סר״ נאמרת על גברים בלבד.

״אביר הוא אביר הוא אביר,״ אמר גֶ'רְבַייס. הוא אהב לומר דברים שלוש פעמים, אם כי לעיתים היה אומר משהו רק פעמיים ומחכה עד שאנעץ בו מבט ואתמלא תסכול על ההמתנה לפעם השלישית, ואז היה מחייך ומכריח אותי לומר אותה איתו.

״אני יכולה להיות אבירה?״ שאלתי.

לורד גֶ'רְבַייס הכין ארוחת ערב. הוא עשה זאת לפעמים — פשוט כדי להוכיח שהוא יכול. הוא הוציא תרווד עץ ארוך ממגירה, הפך אותו והחזיק אותו כאילו הוא החרב הארוכה שהחזיק מעל אדן האח.

חשבתי שהוא רוצה לשחק בקרב חרבות, אבל הוא הביט בי בחומרה, ואני קפאתי.

״הושיטי ידיים,״ הוא הורה.

הושטתי.

הוא נגע בקצה התרווד בכל אחת מכפות ידיי ואז במצחי. אילו היה מחזיק חרב אמיתית, הוא היה פוצע אותי.

״זהו,״ הוא אמר בסופו של דבר.

״זהו מה?״ שאלתי.

״זהו — את אבירה.״

הוא חזר לבחוש את המרק.

״אבל אני לא אבירה כמו שצריך,״ אמרתי.

״אה, אבירה כמו שצריך.״ הוא הפנה את הראש — סנטימטר או שניים, אבל מספיק כדי שאדע שהמחווה הזאת מורה על כך שאני צריכה להקשיב בשימת לב למה שהוא עומד לומר, ולעולם לא לחזור על כך באוזני איש. ״אף אחד לא יכול להפוך אותך לאבירה. אפילו את לא יכולה להפוך את עצמך לאבירה. אבירוּת קיימת רק להרף עין, כשאת עושה מעשה אמיץ ונדיב ובלתי אפשרי וחינני בעת ובעונה אחת. ברגע הזה אבירה מהלכת עלי אדמות, וכשהרגע מגיע לקיצו, האבירה איננה עוד, ונשארים רק אנחנו — יצורי בשר ודם מטופשים ומגושמים.״

ואז הוא עשה משהו מאוד אופייני לגֶ'רְבַייס. לסתו נעה כאילו הוא לועס את לשונו, והוא הביט בי בעיניים לחות, כפי שקרה לפעמים, ואמר, ״כמובן, את תהיי אבירה כמו שצריך, ילדתי.״

מעולם לפני כן לא פגשתי אדם עדין לבב כמו לורד גֶ'רְבַייס, ולעולם לא אפגוש עוד כמוהו. והוא גם צדק: זמן לא רב לאחר שאמר את הדברים האלה, אני באמת הייתי לאבירה. אבל רק להרף עין, ובכלל לא באופן שהוא היה רוצה.