הסיפור של השבת

מבוא

1. פתיחה
מאז ומעולם נודעה לשבת חשיבות מיוחדת במארג החיים היהודי. היא נזכרת בפרק הראשון של ספר בראשית כדרך שבה חתם האל את מעשה הבריאה, עם ישראל נצטווה עליה עוד לפני מתן תורה, וחובת שמירתה נכללת בעשרת הדיברות. במהלך הדורות הפכה השבת לאחד מסימני ההיכר של העם היהודי, בעיני עצמו כמו גם בעיני העמים שבאו איתו במגע. יש אף הטוענים שהרעיון של "קדושת הזמן", שאותו מבטאת השבת, הוא תרומה ייחודית של היהדות לתרבות האנושית.1

בעת החדשה חדלו רבים מבני העם היהודי מלשמור שבת בגרסתה ההלכתית, אך בה בעת הוסיפו רבים מהם לראות בשבת אחד מנכסי התרבות העיקריים של העם וביקשו לשמר משהו מאופייה המיוחד. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 קיבלה השאלה איזו דמות יש לסגל לשבת הציבורית משמעות מעשית, והיא הפכה לאחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בין קבוצות שונות. במשך השנים נעשו מאמצים ניכרים ליישב את המחלוקת, והנושא אף הוסדר בהסכמים פוליטיים ובחקיקה, ראשית ומשנית. חרף כל הניסיונות, שאלת דמותה של השבת הציבורית חוזרת ועולה והמחלוקת בעניינה עדיין מהווה מקור לא אכזב למתחים ולעימותים.

ספר זה לא בא להציג עמדה במחלוקת בדבר דמותה הראויה של השבת ואף לא בשאלה מה מדמות זו, אם בכלל, יש לעגן בחקיקה מחייבת.2 מטרתו להעשיר את השיח ולספק מידע ותובנות - היסטוריים, רעיוניים, משפטיים ודתיים3 - עבור אלו שמעוניינים לבחון באופן מעמיק את השאלה אם יש לשוות לשבת הציבורית במדינת ישראל אופי מיוחד ואם כן, איזה אופי.

2. מבנה כללי
הספר נחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון כולל שני פרקים והוא מוקדש לדיון רעיוני. נתאר בו את הטעמים הרבים והשונים שניתנו לאורך השנים ל"מוסד" השבת, ואת דמות השבת הראויה כפי שהיא עולה מכתיבה מסורתית ומודרנית. עוד נצביע בחלק זה על הזיקה המתבקשת בין שתי השאלות: התשובה לשאלה כיצד יש לעצב את דמות השבת צריכה להינתן, בין היתר, תוך התחשבות ברציונלים השונים שעשויים לעמוד בבסיסו של "מוסד" זה.

החלק השני כולל ארבעה פרקים והוא מוקדש לתיאור המאבקים השונים סביב דמות השבת. תחילה נראה שמאבקים אלו לא החלו בעת האחרונה אלא מלווים את עם ישראל מאז ומעולם, ונתאר את הגישות השונות שאומצו - במהלך הדורות ועד לקום המדינה - להתמודדות עם מציאות זו. לאחר מכן, נקרב מבטנו למחלוקת בשאלת השבת במדינת ישראל. לא נוכל לעסוק בכל הסוגיות הרלוונטיות ונתמקד במספר תחומים עיקריים - תנועת כלי רכב, ועבודה, מסחר ובילוי. נתאר את השתלשלות העניינים בתחומים אלה מִקום המדינה ועד היום, ננסה לעמוד על הסיבות לשינויים בסוגיות אלו (ככל שהתרחשו) ונברר מהו התפקיד שמילאו גורמים שונים בעיצוב דמות השבת בשתי הסוגיות. נסיים חלק זה בעיסוק ממוקד בעיר תל אביב, שבעיני רבים מהווה סמל ומופת לחידוש היישוב היהודי בארץ ישראל. נשווה בין שתי פרשיות דומות הנוגעות בשבת שהתרחשו בעיר - האחת ממחצית שנות העשרים ועד מחצית שנות השלושים של המאה ה-20 והשנייה בעשור השני של המאה ה-21 - ונעמוד על השווה והשונה ביניהן.

בחלק השלישי, הכולל שלושה פרקים, נבחנת הדרך שבה מתמודד הציבור השומר מצוות עם האתגר של שמירת שבת במציאות של מדינה יהודית מודרנית. גם סוגיה זו לא נוכל להקיף מכל זוויותיה ונתמקד בשתיים בלבד. שאלה אחת שבה נטפל נוגעת לאפשרות לקיים שבת הלכתית במציאות החיים המודרנית. יש שטענו שלפחות לגבי השירותים החיוניים הדבר יתאפשר רק אם תיערך רפורמה הלכתית מהפכנית. אנו נבחן כיצד התמודדו פוסקי הלכה אורתודוקסים מרכזיים עם אתגר זה. אגב כך, ננסה לברר אם ניתן למצוא זיקה בין תפיסת עולמם של הפוסקים השונים ובין הגישה שנקט כל אחד מהם בפסיקתו. שאלה נוספת שבה נרחיב נוגעת למעמד הפשרה מנקודת מבט הלכתית. נתאר מנעד של גישות שנקטו חכמי הלכה שונים בעניין, ואת הנימוקים ההלכתיים שהובאו לביסוס של כל אחת מהן - מעֶמדה לפיה יש להילחם בחילול שבת בכל החזיתות ואין לוותר או להתפשר בשום עניין, דרך גישה המשלימה עם הצורך בפשרה ועד לכזו שאפילו מחייבת אותה.

3. מבנה מפורט
בפרק הראשון נבקש לברר מהם טעמיה של השבת ומדוע נקבעו כללי התנהגות מיוחדים ליום זה. תחילה נבחן את הטעמים המפורשים בפסוקי המקרא ולאחר מכן נעמוד על הטעמים שניתנו לשבת במהלך הדורות, בפרט בדורות האחרונים - על ידי הוגים שומרי מצוות וחילונים - ונבחן כיצד הם מתייחסים לטעמים הקדומים.

יש המתייחסים לשבת כיום מבורך, ומסבירים בהתאם את הסיפור המקראי שהמן ניתן במנה כפולה בערב שבת, ובשבת עצמה נאמר לעם לא לצאת ללקוט. יש המדגישים את ממד הקדושה שבשבת, בין שמדובר בתכונה הטבועה ביום זה ובין שהקדושה נובעת ממעשינו אנו - כמו לקיחת פסק זמן ממרוץ החיים והקדשת הזמן לפעילות רוחנית־אינטלקטואלית. יש המבינים ששמירת השבת משמשת אמצעי לחיזוק האמונה בבריאת העולם, ויש הסבורים שהיא נועדה לשמש זכר ועדות ליציאת מצרים. הבנה אחרת רואה בשבת ביטוי לקשר המיוחד בין הקב"ה ובין עם ישראל, כשגרסה "מחולנת" של רציונל זה רואה בשבת חלק מ"נכסי צאן ברזל" הייחודיים לעם היהודי. הסבר מרכזי אחר תולה את מצוות השבת בחשיבות המנוחה, כשבהקשר זה ניתן להצביע על שני רציונלים דומים אך שונים בדגש של כל אחד מהם: לפי הראשון, המוקד הוא בהיבט הסוציאלי, כלומר בהבטחת זכות העובד השכיר למנוחה. לפי השני, הדגש הוא על מנוחה של כל אדם מעיסוקיו הקבועים, גם אם מדובר בעצמאי הנמנע מלנוח מרצונו הטוב. בדורות האחרונים היו שראו בשבת אמצעי לקידום ערך ה"קיימות", בדרך של צמצום הפעילות והצריכה האנושית. טעם נוסף לשבת שזוכה להדגשה באחרונה רואה בה יום של התחברות האדם לרובדי הנפש הפנימיים של כל אדם ושל חיזוק הקשר עם משפחתו וסביבתו.

מה צריך להיות הצביון המעשי של השבת? להלכה ולמסורת הדתית ישנה תשובה ברורה שפחות או יותר לא השתנתה במהלך הדורות. אולם מה תהיה דמות השבת לפי מי שמאמץ רק חלקים מסוימים מהמסורת או שמציע טעמים חדשים לשבת? בפרק השני נציע שהתשובה תלויה במידה רבה בטעמים השונים, המסורתיים והמודרניים, שניתנו ליום זה. למשל, לפי טעם הרואה בשבת יום מבורך, יש להימנע בשבת ממלאכות הבאות לספק את צרכיו של האדם, ובעיקר מהכנת האוכל ואולי גם מכביסה ואחזקת הבית. מי שידגיש את רציונל הקדושה, יימנע בשבת ממעשי חולין ויתרכז בענייני רוח. אימוץ הטעם של "זכר למעשה בראשית" יחייב להימנע מכל מלאכה המחדשת ויוצרת. אימוץ טעם זה לא יחייב בהכרח הימנעות מפעולות מאמץ שאינן יצירתיות. לעומת זאת, אימוץ הטעם של המנוחה ובפרט מנוחת העובדים, כמו גם הטעם של "זכר ליציאת מצרים", יוביל להימנעות דווקא מהעבודות הקשות בבית ובשדה, כאלו הכרוכות במאמץ פיזי, גם אם אינן יצירתיות במיוחד. מקום מרכזי יוקדש בפרק זה לתיאור דמות השבת הראויה כפי שהיא עולה בכתיבה של הוגי דעות מודרנים, מהוגים מימי היישוב בארץ ישראל, כברנר, ביאליק וברל כצנלסון, דרך אינטלקטואלים מאוחרים יותר כאליעזר ליבנה, אליעזר שביד ועליזה שנהר, וכלה בכותבים עכשוויים כענת גוב ורועי הורן. עוד נתאר בפרק זה בהרחבה יחסית את דמות השבת כפי שהיא משתקפת בפרקטיקה הנוהגת בקרב ציבור גדול של "שומרי מסורת".

המאבק על דמות השבת במדינת ישראל מתמקד במרחב הציבורי. בחלק האחרון של הפרק השני ננסה לברר מה טעם ההתמקדות הזו. מה ה"רווח" שמוצאים המבקשים לאסור על חילול שבת ציבורי בכך שבשבת לא תופעל תחבורה ציבורית, או לא ייפתחו חנויות וקניונים, אם ממילא אנשים מחללים את השבת במרחב הפרטי? לפי הסבר אחד, כמעט טריוויאלי, אין הבדל מהותי בין חילול שבת בצנעה לחילולה בפרהסיה, וההתמקדות של הלוחמים לשמירת השבת בממד הפרהסיה בלבד נובעת מהצורך לאזן בין הערך של שמירת השבת ובין הערך של חירות הפרט. בשונה מהסבר זה, הטעמים להבחנה בין צנעה לפרהסיה שיוצגו בפרק זה - טעמים "דתיים" בצד טעמים "חילוניים" - יטענו לקיומו של הבדל מהותי בין השניים.

אם ניתן היה לחשוב ש"חילול" שבת הוא תופעה "מודרנית", יבוא הפרק השלישי ויראה שהנחה זו אינה מדויקת. נכון הדבר שמראשית העת החדשה החלו רבים להקל בשמירת השבת, אולם המציאות של חילול שבת אינה חדשה עימנו. כבר בשבת הראשונה, לאחר שהתחיל המן לרדת, יצאו מן העם ללקט ממנו, למרות האזהרה שלא לעשות כן, וכשהיו במדבר יצא איש אחד לקושש עצים ביום השבת. בסוף ימי בית ראשון היו שכבות נרחבות בעם שלא כיבדו את השבת וביניהן גם האליטה הכוהנית, וגם בתחילת ימי בית שני רווח חילול השבת בקרב העם. בפרק השלישי נסקור את הפער המסוים שהיה קיים תמיד בנוגע לשמירת השבת, בין דין הספר למציאות בפועל. עוד נתאר את הדרכים השונות שבהן התמודדו מנהיגי הדת לאורך הדורות עם המציאות של חילול שבת - בהתאם לזמן, למקום ולהשקפת העולם של המתמודדים - מעונש וסנקציות, ועד להכלה ולימוד זכות.

המערכת הפוליטית והמשפטית בישראל נדרשת מדי פעם לסוגיה של תנועת כלי רכב בשבת. מוקד הדיון אינו בשאלה אם כלי רכב יורשו לנסוע ביום זה, אלא אם תנועתם תיאסר באזורים ובנתיבי תחבורה ספציפיים. בפרק הרביעי תתואר ההיסטוריה של העיסוק הציבורי, המשפטי והשיפוטי בסוגיה זו, תוך התמקדות בפרשיות המרכזיות על ציר הזמן. אחת הפרשיות, זו שנסבה סביב רחוב בר־אילן בירושלים, משכה תשומת לב ציבורית, שיפוטית ואקדמית גדולה במיוחד. בהתאם, יוקדש מקום נכבד לתיאורה של פרשייה זו.

שיקול מעניין שהוזכר בשיח השיפוטי בפרשת כביש בר־אילן כטעם להתנגדות למתן היתר לסגירת הכביש לתנועה בשבת, הוא החשש שסגירת כביש זה תוביל לסגירה סיטונית של כבישים. בחלק האחרון של הפרק הרביעי נבחן חשש זה. נטען שמהסיפור שנפרס בפרק עולה בבירור שהחרדים/דתיים מצליחים להביא לסגירת כבישים בשבת או בחלק ממנה במקרים שבהם מדובר בשטח שבו הם מתגוררים. לעומת זאת, במקרים שבהם הם מנסים להרחיב את גבולם לאזורים מעורבים או חילוניים, הם נכשלים.

הפרק החמישי יוקדש לבחינת הסוגיה של עבודה, מסחר ובילוי בשבת. בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה התנהל מאבק הנוגע לתוכן ההסדר שייקבע בחוק בעניין זה. בסוף שנות השישים הסתיים העיצוב של ההסדר החקיקתי והמאבק עבר למישור האכיפה. בשלב זה נכנס בית המשפט לזירה, וחלק מהמאבקים עברו להתנהל בין כתליו. בית המשפט גילה נטייה ברורה לצמצם את היקף האיסורים הקבועים בחוק, כשאת הגישה האקטיביסטית האמורה הוא אימץ עוד לפני חילופי המשמרות שהתרחשו בו בסוף העשור השלישי לקיומו. מאמצע שנות התשעים של המאה ה-20 לערך החלו להתרחש בד בבד שני תהליכים. ראשית, נרשם גידול ניכר בהיקף המסחר והעבודה בשבתות, מבלי שנלווה אליו שינוי של ההסדר החקיקתי. שנית, הדיון השיפוטי בעניין הצטמצם, והעיסוק בנושא התמקד בניסיונות חוץ־פרלמנטריים לגבש הסדר כולל חדש. לתהליך הראשון נציע שני הסברים אפשריים, שאינם מוציאים זה את זה, והם התרחבות תרבות הקניות ו"ירידת הערכים".

כאמור, דווקא בתקופה שבה נדמה היה שנסתם הגולל על מנוחת השבת והחקיקה בנושא הפכה לאות מתה, התעורר שיח ציבורי ער בנושא דמותה הרצויה של השבת הציבורית בישראל. את השיח הזה הובילו אנשי חינוך ורוח, ובחלק מהמקרים הוא הניב הצעות חדשניות ומפורטות, שחלקן אף חלחל למערכת הפוליטית בדמות הצעות חוק. אנו נתאר שיח זה ונציע מספר הסברים להתחדשותו.

לאחרונה שבה הסוגיה של פתיחת עסקים בשבת לסדר היום המשפטי והפוליטי במדינת ישראל. ראשיתה בעתירה שהוגשה כנגד עיריית תל אביב בטענה שזו אינה אוכפת באופן אפקטיבי את חוק העזר העירוני שלה האוסר על פתיחת מרכולים בשבת, המשכה בתיקון חוק העזר ובאישורו על ידי בית המשפט וסיומה הזמני בתיקון פקודת העיריות על ידי הכנסת, שחיזק את מעמדו של שר הפנים באישור חוקי עזר בנושא זה. לאורך הדרך נשמעו דעות שונות בנוגע לתפקיד שמילאו השחקנים השונים במערכה, כמו גם בנוגע להסדר הראוי בסוגיה זו.

והנה מתברר שהסאגה האמורה היא במידה לא מועטה רפליקה של פרשייה שהעסיקה את העיר תל אביב בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. גם שם היו שלטון מקומי, שלטון מרכזי, בית משפט וגורמים פרטיים שהתגוששו סביב חוק עזר שביקש להסדיר את הסוגיה של פתיחת עסקים בשבת בתל אביב. הדמיון הבסיסי בין שתי הפרשיות מזמין השוואה, שלה יוקדש הפרק השישי. כפי שנראה, לא מדובר בחזרה מדויקת של ההיסטוריה על עצמה אלא בדמיון, מבני בעיקרו, שבצידו גם הבדלים לא מעטים. אחת התובנות שנחלץ מן ההשוואה נוגעת בשוני שחל עם השנים בתפיסתה העצמית של העיר תל אביב: תל אביב של תקופת המנדט הובילה את השאיפה ליצירת זהות יהודית פרטיקולרית, ואילו תל אביב של היום היא עיר המתגאה בהיותה קוסמופוליטית.

לנוכח קיומה של מחלוקת בשאלת אופי השבת הציבורית בישראל, הסדרה של סוגיה זו תצריך פשרה בין תפיסות ורצונות שונים. בפרק השביעי נבקש לברר אם פשרה כזאת היא בגדר האפשר. לכאורה, הדבר תלוי בשאלה מעשית, המנוסחת במונחים של רווח והפסד: האם הפשרה שתתגבש תשפר את המצב בהשוואה לברירת המחדל הנוכחית? אולם, כפי שנראה, היו במחנה הדתי כאלו שסברו שיש איסור הלכתי להתפשר גם אם אימוץ הפשרה היה מביא לשיפור המצב.

אנו נתאר מקרה אחד שבו השאלה העקרונית התעוררה ונדונה, ויש הטוענים שאף היתה גורם מרכזי בטרפודה של פשרה שהלכה והתגבשה. כוונתנו לפשרה בנושא השבת, שנכללה בהסכם הקואליציוני - שנכרת בין מפלגת השלטון דאז, מפא"י, לבין שותפתה המסורתית דאז, המפד"ל - לכינונה של הממשלה בכנסת החמישית. הפשרה כללה הסכמה מצד מפא"י לחוקק חוק שבת ארצי, שיחייב סגירה של חנויות ובתי עסק ושל מפעלי מלאכה ותעשייה פרטית ושיתופית, ובצידה הסכמה מצד המפד"ל לעגן בחוק את הסטטוס־קוו שלפיו התחבורה הציבורית בחלק ניכר מהעיר חיפה תוסיף לפעול כסדרה גם בשבתות. הסדר פשרה זה, שנוסח על ידי נציגי המפלגות, נתקל בהתנגדות חריפה של רבני העיר חיפה. הללו אמנם העלו טענות גם במישור המעשי וניסו להוכיח שההפסד מן החוק עולה על הרווח, אך חלק נכבד מטענותיהם התמקד במישור העקרוני, בניסיון להראות שגם אם התועלת עולה על הנזק, קיים איסור הלכתי להתפשר בנושא זה. כנגדם ניצבו דמויות תורניות - ובראשם הרב שאול ישראלי, לימים ראש ישיבת מרכז הרב ודיין בבית הדין הרבני הגדול - שצידדו בפשרה. הללו טענו שלנוכח השינוי לטובה שההסדר אמור להוביל מותר, ואף קיימת חובה הלכתית, לקדמו, ובלבד שנציגי הציבור הדתי יביעו את הסתייגותם מהפשרה ויבהירו שהם נכונים לקבלהּ רק בהיעדר ברירה אחרת.

עיקרו של הפרק השביעי יוקדש להצגה ולבירור של מחלוקת זו. תחילה נתאר את הרקע ההיסטורי למחלוקת ונציג את הטענות במישור העובדתי, בעד הפשרה ונגדה. לאחר מכן נציג את הטיעונים ההלכתיים העיקריים שהעלה כל צד למחלוקת בתמיכה לעמדתו, ונבחן כמה יסודות מטה־הלכתיים שעשויים לעמוד בבסיס המחלוקת ההלכתית. לבסוף, נעמוד על מספר חולשות בעמדתו של כל אחד מהצדדים (חלקן משותפות לשניהם). אגב כך נקרב את מבטנו גם לשיטה שלישית, המצדדת בפשרה מרצון ולא רק כברירת מחדל (כדעת הרב ישראלי), ונבחן אם היא עומדת בתנאים ההלכתיים שהציבו הרב ישראלי וסיעתו לוויתור בעניין חוק השבת.

הבה נניח לרגע שהציבור החילוני יאות, מסיבה כלשהי, לקבל את עמדת ההלכה ולהפוך את מדינת ישראל למדינה השומרת את השבת הציבורית. האם ההלכה ערוכה לניהול המדינה בשבתות? האם ניתן לקיים מדינה מודרנית שומרת שבת? שאלה זו עמדה במרכזה של מחלוקת שנפרסה מעל דפי כתב העת "בטרם", כשלוש שנים לאחר קום המדינה. מן הצד האחד ניצב פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שטען כי הדבר אינו אפשרי, אלא אם תתבצע רפורמה מהפכנית בעמדת ההלכה בעניין. מן הצד השני ניצב הרב משה צבי נריה, שהאשים את ליבוביץ בחוסר סבלנות וכינה "רפורמית" את ההצעה שהעלה בעניין. בעת פרסומו, עורר הפולמוס בין פרופ' ליבוביץ לרב נריה עניין רב בציבור הדתי־לאומי, אך עם השנים ההתעניינות בנושא הלכה ודעכה. כך או כך, כיום - בחלוף כ-70 שנה מאז הפולמוס - מעניין לבדוק מה נשתנה מבחינה מעשית. האם פוסקי ההלכה נכנסו עם השנים בעובי הקורה והציגו ברבים משנה סדורה בנושאים שונים הנוגעים לשמירת השבת הציבורית בישראל? אם נכנסו, באילו עקרונות הלכתיים עשו שימוש? ולבסוף, האם הפתרונות ההלכתיים שהציעו מאפשרים הפעלה של השירותים החיוניים בשבת?

שאלות אלו נבקש לברר בפרק השמיני, תוך התמקדות בכתיבתם של שבעה פוסקי הלכה בולטים מן הדור הקודם - החזון איש, הרב הרצוג, הרב אלישיב, הרב גורן, הרב אוירבך, הרב ישראלי והרב וולדנברג. תחילה נסקור את עמדות הפוסקים השונים בתחום שמירת השבת בצבא, לאחר מכן נתאר את עמדות הפוסקים בתחום שמירת השבת במשטרה, ולבסוף נבחן את דרך ההתמודדות של הפוסקים עם סוגיית ייצור החשמל בשבת. בהמשך נציע סיווג של הגישות השונות תוך שימוש בפרמטרים פנים הלכתיים, ולאור סיווג זה ננסה לברר אם מגוון הגישות המוצג במאמר נותן מענה נאות לטענתו של ליבוביץ.

בעשורים האחרונים נכתבו מחקרים רבים בנוגע לאופן התנהלותם של שופטים, תוך התמקדות בגורמים המעצבים את החלטותיהם. לפי גישה מקובלת, קיים קשר ברור בין השקפת עולמו של השופט ובין הכרעותיו במובן זה שבמקום שבו הדבר אפשרי השופט ישתדל (גם אם לא בהכרח באופן מודע) להשיג חפיפה בין עמדותיו העקרוניות ובין פסיקותיו. אולם היפותזה זו יש לשקלל עם נתון רלוונטי נוסף, שעניינו תפיסת עולמו השיפוטית של השופט. יש שופטים הנוקטים ריסון שיפוטי, ויש כאלה שתופסים את תפקיד השופט תפיסה אקטיביסטית יותר. תפיסה שיפוטית מרוסנת תצמצם את המתאם בין השקפת עולמו הסובסטנטיבית של השופט ובין תוכן הכרעותיו, ואילו תפיסה שיפוטית אקטיביסטית תחזק את המתאם בין תפיסת עולם לתוכן ההכרעה.

אם אכן קיים קשר בין השקפת עולם ובין הכרעה שיפוטית, יש להניח שקשר זהה יתקיים גם אצל פוסקי הלכה. ואכן, בשנים האחרונות נכתבו מחקרים רבים המנתחים את כתיבתם ההלכתית של פוסקי הלכה בני זמננו, בניסיון לברר (בין היתר) אם ניתן להסבירה בהתבסס על השקפת העולם המסוימת שבה, לפי הנטען, אחז כל פוסק.

בפרק התשיעי נצעד בנתיב זה, וננסה לברר אם ניתן להצביע על קשר בין יחסם למדינת ישראל של שבעת פוסקי ההלכה שבהם עסקנו בפרק השמיני ובין פסיקתם בעניינים הנוגעים לפעולתם בשבת של הצבא, המשטרה ושירותי אספקת החשמל. גם כאן נניח שלצידו של המשתנה הנוגע להשקפת העולם קיים משתנה נוסף שעשוי להשפיע על תוכן הפסיקה, ועניינו תפיסת הפוסק את תפקידו על פני המשרעת שבין שמרנות לחדשנות, או בין ריסון לאקטיביזם. הנחת העבודה שאותה נבחן היא שפוסק חדשן בעל יחס חיובי למדינת ישראל ימצא בסיס איתן להתיר פעילות שוטפת של מערכות חיוניות בשבת, ואילו פוסק שמרן בעל יחס מסתייג לא ימצא בסיס כזה. בתווך יימצאו פוסקים משני סוגים, שמרנים בעלי יחס חיובי וחדשנים בעלי יחס מסתייג.

4. סיום
שיתוף הפעולה האינטלקטואלי בין מחברי ספר זה ראשיתו לפני כמה עשורים, עת חבשנו כחברותא את ספסלי בית המדרש בישיבת הר־עציון שבאלון שבות. לאחר מכן בחר כל אחד מאיתנו במסלול עיוני שונה, האחד בעולם התורה והאחר באקדמיה. ברבות השנים חזרנו לשתף פעולה ובשנים האחרונות כתבנו בצוותא כמה מאמרים בנושא השבת הציבורית, שראו אור בבמות שונות. במהלך הדרך הגענו למסקנה שמאמרים אלו, יחד עם חומרים נוספים רבים שלא פרסמנו, עשויים להצטרף לשלם הגדול מסך חלקיו. התוצאה הרי היא לפניכם.

חובה נעימה היא לנו להודות לאלה אשר סייעו בידנו בשלבים שונים של הכתיבה. אורי אהרונסון, דני סטטמן ועמיחי רדזינר הואילו לקרוא את כל כתב היד והעירו לנו הערות חשובות ומועילות. הערות נוספות קיבלנו גם מאריה אדרעי, יצחק ברנד, נריה גוטל, אביעד הולנדר, יהושע זקבך, בני פורת, צבי צמרת, יצחק רונס וישראל שריר. הסתייענו רבות בעוזרי המחקר המסורים: עודד יהוד, עדי כהן, עמית מחלוף וטליה שילה. הספר זכה במקום השני בתחרות פרס נשיא אוניברסיטת בר־אילן לשנת תשפ"א. הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ופורום קהלת מימנו את הוצאתו לאור של הספר.

ספר זה מתמקד בשאלת אופייה של השבת הציבורית, אך את חיבת השבת ינקנו מאימותינו - איטה ארונובסקי וחנה ספיר - שעמלו על עיצוב אווירת השבת בתוך הבית פנימה. הספר מוקדש לזכרן המבורך, באהבה ובגעגועים.

פרק ראשון
טעמי השבת

א. מבוא
מהם טעמיה של השבת? מדוע נקבעו כללי התנהגות מיוחדים ליום זה? פרק זה יוקדש לבירור שאלות אלה. תחילה נבחן את הטעמים המפורשים בפסוקי המקרא ולאחר מכן נעמוד על הטעמים שניתנו לשבת במהלך הדורות - בפרט בדורות האחרונים - על ידי הוגים שומרי מצוות וחילונים - ונבחן כיצד הם מתייחסים לטעמים הקדומים.

ב. ברכה וקדושה
בתחילת ספר בראשית מוזכרת השַׁבָּת כיום שבו שָׁבַת הקב"ה לאחר שסיים את מלאכת הבריאה:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָֽׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשֽׂוֹת:⁴

בפסוקים שצוטטו מוזכרים שני מאפיינים ששיווה הקב"ה ל"יום השביעי": ברכה וקדושה. יש שפירשו שהברכה והקדושה הללו אינן נוגעות ליום השבת החוזר ובא בכל שבוע, אלא ליום השביעי של הבריאה בלבד. כך מפרש הרשב"ם: "כשהגיע יום השביעי הכל היה מוכן ונמצא יום השבת מבורך".⁵ גם האברבנאל הולך בדרך זו ומפרש את מרכיב הברכה כנוגע לתכונה הטבעית של החי והצומח בעולם, שהיא היכולת לפְרות ולרבות ו"להוליד בדומה לו".⁶

כמו כן, היחס בין הברכה לקדושה המוזכרות בפסוקים אינו ברור. לפי אפשרות אחת, מדובר במוטיב אחד בלבד: הקב"ה בירך את יום השביעי בכך שהוא קידש אותו. לפי אפשרות שנייה, מדובר בשני מוטיבים שונים: הקב"ה בירך את יום השביעי וגם קידש אותו. האפשרות הראשונה מוזכרת באברבנאל, המביא בשם רבנו נסים "שהברכה והקדושה אחת הן שברכו במה שקדש אותו".⁷ לעומת זאת, במדרש פרקי דרבי אליעזר נתפסות הברכה והקדושה כשני רכיבים נפרדים: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשַּׁבָּת הַזֶּה נָתַתִּי לְיִשְׂרָאֵל בֵּינִי לְבֵינָם, בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה פָּעַלְתִּי אֶת הָעוֹלָם וּבַשַּׁבָּת נַחְתִּי, לְפִיכָךְ נָתַתִּי לָהֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי מְלָאכָה, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה וּמְנוּחָה לִי וְלָהֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".⁸ בדרך זו הלכו גם רוב פרשני התורה שפירשו ש"ויברך אלקים את יום השביעי" היא מוטיב נפרד מ"ויקדש אותו". בהנחה שהברכה והקדושה הן תכונות נפרדות, החלות על כל השבתות ולא רק על שבת בראשית, יש לברר מה טיבן.

אשר לברכה, יש שהבינו שמדובר בפנייה של האל לאדם ולא בתכונה המוטבעת ביום. כך, למשל, כותב הרמב"ן שהקב"ה ציווה "לברך אותו (את יום השבת) ולהדרו".⁹ גם רס"ג נמנע מלפרש שמדובר באחד מהמאפיינים המוטבעים ביום השבת, ומסביר שהמילים "ויברך אותו" מתייחסות לשומרי השבת, שהקב"ה מברך אותם כשכר על שמירתם את השבת.¹⁰ לדעת רד"ק, שמירת השבת יש בה משום ברכה לנפש האדם, בכך שבגלל השביתה ממלאכה יוכל האדם להתפנות ולעסוק בחוכמה.¹¹

רוב המפרשים הבינו שהברכה שבה מדובר היא תכונה עצמית שהטביע הקב"ה ביום השבת, אך הם נחלקו בשאלה מהי מהותה של אותה ברכה. יש שפירשו שהברכה נוגעת לסגולות מיוחדות הניתנות לבני האדם בשבת. חז"ל והראשונים דיברו על כך שיש לאדם "מאור פנים" מיוחד בשבת,¹² על נשמה יתרה שמקבל האדם בשבת,¹³ על כוחות שכליים המוענקים לו,¹⁴ ולהבדיל, על כך שניתנת לאדם בשבת יכולת מיוחדת של אכילה ושביעה.¹⁵ לעומת זאת, יש שפירשו שהסגולה מוטבעת ביום השבת עצמו והיא באה לידי ביטוי בבריאה בכל דרגותיה. במדרש קדום מובא מעשה בנר שמן שדלק כל השבת מבלי שהשמן נחסר.¹⁶ בתלמוד ובמדרש נאמר שביום השבת נהר הסמבטיון נח מזעפו,¹⁷ במדרש אחר מצוין שלמאכלים יש טעם מיוחד בשבת,¹⁸ בספר הזוהר נכתב שביום השבת הגיהינום שובת וניתנת מנוחה לרשעים,¹⁹ ולדעת הזוהר, השבת היא מקור הברכה של השבוע כולו במובן זה שכל השפע והברכה שבעולם מקורם ביום השבת.²⁰

בדומה למוטיב הברכה, גם בנוגע למוטיב הקדושה לא ברור אם מדובר בחובות המוטלות על האדם שבעשייתן השבת מתקדשת או בקדושה המוטבעת ביום השביעי. רלב"ג²¹ סבור שהקדושה מתבטאת בהתנהגות היהודי בשבת.²² גם רשב"ם מפרש "'ויקדשהו' - לשבות בו לעדות", כלומר, הקדושה באה לידי ביטוי באיסור המלאכה בשבת.²³ לעומת זאת, מהמקורות הזוהרים והקבליים משתמע שהקדושה אינה נובעת מאיסור המלאכה אלא קודמת לו ומהווה לו סיבה. לפי גישה זו, יש ליום השבת סגולות רוחניות מיוחדות והן הנימוק לאיסור המלאכה.²⁴

בין שקדושת השבת קודמת לאיסור המלאכה וליתר מצוות השבת ובין שהיא תוצאת השמירה על ציוויים אלו, עצם הרעיון שלזמן מסוים נודעת קדושה הוא מהפכני.²⁵ עמד על כך פרופ' אברהם יהושע השל בספרו "השבת ומשמעותה לאדם המודרני":

היהדות היא דת הזמן והיא שואפת לקדש את הזמן. אדם הנוטה בעיקר להשקיף על העולם מתוך זווית הראיה של המרחב, תופש את הזמן כבלתי־משתנה, כשגרה החוזרת ונשנית, ועבור אדם כזה כל השעות דומות וחסרות ייחוד ודומות לקליפה ריקה מתוכן. לעומת תפישה מסוג זה, המקרא חש ומדגיש את ייחוד כל רגעי הזמן. אין שעה זהה לזולתה. כל שעה היא ייחודית, ורק היא מתרחשת בנקודה אחת מנקודות הזמן. שעה זו היא בעלת ערך אינסופי, כי לעולם לא תהיה עוד אחת כמוה. היהדות מורה את הדרך להשגת דבקות בקדושת הזמן, ולהשגת דבקות במאורעות הזמן הרוויים קדושה. היהדות מדריכה אותנו כיצד לקדש את המקדשים העולים מתוך זרם הזמן של השנה. השבתות הן המקדש האדיר שלנו, וקודש הקודשים הוא המשכן העומד מחוץ לטווח של הרומאים והגרמנים שניסו לכלותו - משכן שאפילו הכפירה לא יכלה למוטטו בנקל: יום הכיפורים. לדברי חז"ל, אין בכוח שמירת סדר מצוותיו של יום הכיפורים בלבד להביא לידי כפרה ומחילת העוונות, אלא היום עצמו, "עיצומו של היום", עם תשובת האדם, הוא אשר מביא לידי כפרה ומחילה - "כי ביום הזה יכפר עליכם".

אחד המונחים המכובדים ביותר במקרא הוא "קדוש". מונח זה, יותר מכל שאר מונחי המקרא, מורה על המיסתורין ועל רוממות המימד האלהי. יש מקום לשאול, מה היה ה"דבר" הקדוש הראשון בתולדות האדם? האם היה זה הר? האם היה זה מזבח?

השימוש הראשון במונח "קדוש" נעשה בסיומו של אירוע מיוחד במינו, הוא סיפור הבריאה שבספר בראשית. לעובדה שהשימוש הראשון במונח זה מתייחס לזמן יש משמעות רבה: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו". בספור הבריאה לא מוזכרת הענקת התואר "קדוש" לשום "דבר" שבמרחב.

יש כאן חריגה יסודית מהמחשבה הדתית המקובלת. מהלך העניינים הצפוי, על פי המחשבה המיתית, הוא שלאחר בריאת שמים וארץ, האל יברא מקום קדוש - הר או מעיין - שעליו ייבנה מזבח. נדמה, כי המקרא דורש לתת קדימות לקדושה שבזמן, לשבת.²⁶

מוטיב הברכה והקדושה ויחסן למצוות השבת ולאיסוריה
בפרשת השבת שבסוף תיאור הבריאה אין התייחסות לחובות ולאיסורים המוטלים על בני האדם ביום השבת. אל אלו אנחנו מתוודעים לראשונה בספר שמות, בין תיאור יציאת מצרים למתן תורה. את המן שירד לבני ישראל במדבר היה העם לוקט מדי יום. בשבת לא ירד מן, ובמקום זה ליקט העם ביום השישי מנה כפולה:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָֽקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל־נְשִׂיאֵי הָֽעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶֽׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַֽה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּֽקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּֽוֹ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּֽי־שַׁבָּת הַיּוֹם לה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶֽה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִֽהְיֶה־בּֽוֹ:²⁷

לא מפורש בכתובים מדוע הלקיטה נאסרה בשבת. חז"ל קושרים את הלקיטה הכפולה ביום שישי ואת איסור הלקיטה בשבת לשני היסודות של ברכה וקדושה:

ר' ישמעאל אומר: ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר ובערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. רבי נחמן אומר ברכו במן וקדשו בברכה. וי"א ברכו במן וקדשו במקושש.²⁸

הפעם הראשונה שבה מצוינת בפירוש החובה לשמור שבת היא במתן תורה - בדיבר הרביעי שבעשרת הדיברות:

זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לקַדְּשֽׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּֽעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹֽא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָֽתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: כִּי שֵֽׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה ה' אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ יה' אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת ויְקַדְּשֵֽׁהוּ:²⁹

החובה המוטלת על האדם ל"קדש" את יום השבת מנומקת בכך שהקב"ה עצמו קידש את יום השבת. קידושו של יום השבת מחייב בעיקר את הבדלתו משאר הימים בהימנעות מעשייה של "כל מלאכה". הקב"ה שבת ממלאכת בריאת העולם ביום השבת, ולכן ראוי שגם האדם מישראל ישבות בו מכל מלאכה. ביום "קדוש" אין מן הראוי לעשות מלאכות חולין.³⁰ בצד האיסור על עשיית מלאכה, מוגדרת השבת כמוקדשת "לה' אלקיך". צירוף זה הביא את הפרשנים להדגיש, בצד איסור המלאכה, את החובה החיובית להקדיש את השבת למאמץ "להבין מעשי השם ולהגות בתורתו".³¹

ברכה וקדושה ותרומתן להישרדותו של עם ישראל
התמונה המצטיירת מהמקורות שהובאו לעיל היא של יום בעל אופי מיוחד - בין שאופי זה טבוע מראש באותו היום ובין שאנו במעשינו משווים לו אופי כזה. האופי המיוחד מתבטא בהימנעות ממלאכה, בלקיחת פסק זמן ממרוץ החיים ובהקדשת הזמן לפעילות רוחנית־אינטלקטואלית. הקישור שנעשה בין שביתת האל לחובת השביתה האנושית מדגיש את חשיבותו של פסק הזמן האמור. אם האל הקדוש בחר לשבות ממלאכה לאחר שישה ימי מעשה ולקדש את יום השבת, גם בני האדם, השואפים להידמות לאל, יפיקו תועלת דומה מקידושו של אותו היום.

נדמה שלרעיון זה כיוון אשר גינצברג³² - המכונה אחד העם - בדבריו המפורסמים:

אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת. מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן - אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים - לצייר לו מציאות עם ישראל בלי שבת מלכתא, אפשר לאמור בלי שום הפרזה כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם את נשמתם וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של ימי המעשה מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטה התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית.³³

הרעיון לפיו השבת שמרה על עם ישראל לא מופיע בדברי חז"ל, אך בספר הכוזרי שם ר' יהודה הלוי רעיון דומה בפי מלך כוזר:

אמר הכוזרי: כבר חשבתי בענינכם, וראיתי שיש לאלהים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסבות בהשאיר תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותם השמירה הזאת המעולה מפני שהם מאת האלהים... ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם.³⁴

בן דורו של אחד העם, ההוגה והסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי,³⁵ ראה בשבת המסורתית והקולקטיבית ביטוי של חוויית "קדושה" שאין היחיד יכול להשיגה בדרך אישית אחרת:

חייב אדם באשר הוא אדם נברא בצלם, לראות את עצמו בכל שעה ושעה... כאילו הוא בורא במעשיו דבר שלא היה עוד באותה צורה ובאותה מטבע... ובכל זאת... מה שהפרט אינו יכול לרכוש בעצמו, יכול הוא להשיג בהצטרפו אל הכלל וכשאזנו מקשבת אל המיית הכלל. גם אדם כביר־רוח, העובד על קדושתו, אינו יכול־לו יתחיל מעצמו - לברוא לו את יום השבת, לברוא את הד השבת הניתן לכל אדם פשוט, ששומר אותו מפני שמצווה הוא עליו, מפני שעבד הוא לכל אלה ששמרו אותו.³⁶

גרסה ניו־אייג'ית של רעיון הקדושה ניתן למצוא בדברים הבאים של סטיבן פולדר, ממובילי התרגול המדיטטיבי בישראל:

השבת, על פי המסורת היהודית, הינה יום בו אנחנו פותחים מרחב לנשגב בחיינו. אך את הנשגב אי־אפשר לחוות אם לא מקצים לו זמן ומקום בחיים. בוודאי בזמננו, כשקצב החיים עולה באופן מסחרר, עד שאין פנאי לתודעה שלנו לתחושות מרוממות כמו מפגש עם הנשגב. כשאנחנו נפתחים אל הנשגב, אנו מבינים באופן אורגני יותר את עניין תחושת ההשלמה והשלמות. זה הקשר בין השבת, כזכר למעשה בראשית, לבין השביתה מן העבודה. המנוחה בשבת איננה מנוחה פונקציונאלית, האוספת כוחות לקראת השבוע הממשמש ובא, אלא מנוחה "שמאנית", טקסית, המביאה את הנשמה הפנימית שלנו לידי ביטוי. לכן כינו אותה חכמים "מעין עולם הבא", דהיינו יום בעל ניחוח של המושלם. יותר מיום מנוחה. יום בעל נשמה יתרה.³⁷

^{*המשך הפרק בספר המלא*}