חנות הספרים האחרונה בלונדון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חנות הספרים האחרונה בלונדון
מכר
אלפי
עותקים
חנות הספרים האחרונה בלונדון
מכר
אלפי
עותקים

חנות הספרים האחרונה בלונדון

4.3 כוכבים (130 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Last Bookshop In London
  • תרגום: דורית בריל-פולק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 303 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 3 דק'
  • קריינות: ג'וני רוזנבלום
  • זמן האזנה: 8 שעות ו 45 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

גרייס בנט חלמה תמיד לעזוב את כפר הולדתה ולעבור לגור בלונדון, והנה סוף סוף חלומה מתגשם. אולם החיים בעיר הגדולה ערב מלחמת העולם השנייה קשים משחשבה. ניסיונותיה למצוא עבודה כמוכרת בחנות כולבו גדולה כושלים, וגרייס - שמעולם לא אהבה במיוחד לקרוא - נאלצת להתחיל לעבוד בפרימרוז היל, חנות ספרים קטנה ומאובקת, לצידו של הבעלים, גבר שתקן וזועף שמתעקש שאינו זקוק לה כלל. גרייס לא מוותרת, מפשילה שרוולים ומתחילה להשליט סדר בחנות ולחשוף את האוצרות החבויים בה, ואט אט קסמם של הספרים - ושל לקוח אחד נאה - כובשים את ליבה. היא מתאהבת בקריאה ולומדת ללכת לאיבוד בעולמות הרבים הטמונים בין מדפיה של החנות. כשהמלחמה פורצת, החיים בלונדון נעשים קשים עוד יותר. לצד העוני והמחסור תושבי העיר נאלצים להתמודד עם הבליץ, ההפצצות הליליות של חיל האוויר הגרמני על בירת אנגליה. מתקפה קטלנית אחת מותירה את רוב חנויות הספרים בלונדון בחורבות, אך באורח נס פרימרוז היל שורדת את ההפצצה והופכת למעין מפלט עבור אנשי הקהילה, שמתכנסים לשמוע את גרייס קוראת באוזניהם ספרים.

פרק ראשון

1
אוגוסט 1939
לונדון, אנגליה

גרֵייס בֵֶּנֶט חלמה תמיד לגור בלונדון ביום מן הימים, אבל היא מעולם לא העלתה בדעתה שלא תהיה לה ברירה אחרת מלבד לגור בלונדון, בייחוד לא בערב המלחמה.

הרכבת האטה ונעצרה בתחנת פָרִינְגְדוֹן, ששמה צוין בבירור על הקיר ברצועה כחולה הקבועה בתוך מעגל אדום. על הרציף עמדו אנשים שהיו להוטים לעלות לרכבת בדיוק כמו הנוסעים שביקשו לרדת ממנה. הם היו לבושים בבגדים עירוניים אופנתיים, בסגנון מהודר הרבה יותר מזה המקובל בעיירה הכפרית דְרֵייטוֹן שבמחוז נוֹרְפוֹק.

תחושות של להיטות ומתח גאו בגרייס בעת ובעונה אחת. "הגענו." היא הביטה בְּוִויו, שישבה לצידה.

חברתה סגרה בנקישה את המכסה של שפופרת השפתון והמתיקה אליה חיוך בשפתיים מכוסות שכבת צבע אדום טרי. ויו הציצה בעד החלון, ומבטה רפרף על פני מודעות הפרסומת שכיסו כלוח דמקה את הקיר המעוקל. "סוף־סוף אנחנו בלונדון. כל כך הרבה שנים רצינו את זה." ידה לפתה בחטף את כף ידה של גרייס. "זהו. אנחנו כאן."

כבר בילדותן העלתה וִיו לראשונה את הרעיון לעבור מדרייטון המשמימה אל העיר הגדולה, המרתקת פי כמה. באותה עת זה נראה רעיון פרוע — לנטוש את חיי הכפר האיטיים והמוכרים ולהחליף אותם בדופק המהיר וההומה של לונדון. גרייס לא העלתה על דעתה שיום אחד המעבר עלול להפוך להכרח.

אבל עכשיו לא נותר בדרייטון דבר בשבילה. מכל מקום, לא נותר דבר שהיה לה חשוב לחזור אליו.

שתי הבחורות קמו מהמושבים המרופדים ונטלו את מזוודותיהן. לכל אחת מהן הייתה רק מזוודה אחת, מהוהה מיושן יותר מאשר משימוש. שתי המזוודות היו דחוסות כמעט עד להתפקע, ולא היו כבדות מאוד, אבל היה מסורבל להסתדר איתן ועם הקופסאות של מסכות הגז, שהשתלשלו מכתפיהן. את הקופסאות המחרידות האלו היה עליהן לקחת איתן לכל מקום, לטענת הממשלה, כדי שיגנו עליהן אם תפרוץ מתקפת גז.

למזלן, רחוב בְּריטוֹן היה רק במרחק שתי דקות הליכה. כך לדברי גברת וֶתֶרְפוֹרְד, על כל פנים.

בביתה של חברת הילדות של אימה היה חדר להשכרה, שהציעה לגרייס שנה קודם לכן, אחרי שאימה הלכה לעולמה. תנאי השכירות היו נדיבים — חודשיים בחינם, בזמן שגרייס תחפש עבודה, וגם לאחר מכן יהיה שכר הדירה נמוך מאוד. למרות כמיהתה של גרייס לעבור ללונדון ועל אף עידודה הנלהב של ויו, היא נשארה בדרייטון כמעט שנה אחרי מות אימה וניסתה לאסוף את שברי חייה המנותצים.

כל זה היה לפני שנודע לה שהבית שהתגוררה בו מינקות שייך בעצם לדודהּ, לפני שהוא עבר לשם עם אשתו השתלטנית וחמשת ילדיהם. לפני שהחיים המוכרים לה התנפצו עוד יותר.

לא היה מקום בשבילה בבית שלה, נקודה שדודתה הקפידה תכופות להדגיש. המקום שהיה אפוף נחמה ואהבה הפך למקום שנוכחותה לא הייתה רצויה בו. כשלבסוף הייתה לדודתה החוצפה לומר לה לעזוב את הבית, היא ידעה שאין לה ברירה אחרת.

חודש קודם לכן כתבה אל גברת ותרפורד כדי לבדוק אם ההצעה עדיין בתוקף. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר שעשתה מימיה, כניעה לאתגרים שהתמודדה איתם, כישלון מחריד ומדכא. הרמת ידיים, שמבחינתה הייתה התבוסה הגדולה ביותר.

גרייס מעולם לא ניחנה באומץ לב רב במיוחד. אפילו עכשיו תהתה בליבה אם הייתה מסוגלת לצאת לנסיעה הזו ללונדון לולא התעקשה ויו להצטרף אליה.

היא חשה שהחרדה מתפתלת בקרבה בזמן שהמתינו לפתיחת דלתות המתכת המבהיקות של הרכבת, שיחשפו עולם חדש לחלוטין.

"הכול יהיה נהדר," לחשה ויו. "הכול יהיה הרבה יותר טוב, גרייס, אני מבטיחה."

הדלתות הפניאומטיות של הרכבת החשמלית נפתחו בשריקה, והן ירדו אל הרציף, בתוך המון האנשים שיצאו מהרכבת ושנכנסו אליה בעת ובעונה אחת. ואז נסגרו חרש הדלתות מאחוריהן, הרכבת החלה לנסוע, ופרץ רוח בידר את חצאיותיהן ואת שערן.

ממולן, על הקיר, התנוססה מודעת פרסומת לסיגריות צֶ'סטֶרפילד, ובה מציל יפה תואר שעישן סיגריה. הכרזה שלצידה קראה לגברי לונדון להתגייס לשירות הצבאי.

זו לא הייתה רק תזכורת למלחמה שארצן עלולה להתמודד איתה בקרוב, אלא גם לכך שהחיים בעיר היו כרוכים בסכנה גדולה יותר. אם היטלר מתכוון לתקוף את בריטניה, קרוב לוודאי שהוא יכוון את מאמציו אל לונדון.

"תראי, גרייס!" קראה ויו.

גרייס הפנתה את מבטה מהכרזה וקבעה אותו במדרגות המתכת, שגלשו כלפי מעלה על מסלול סמוי מהעין, נעלמו היכן שהוא מאחורי התקרה המקושתת ופנו לתוך עיר חלומותיהן.

עד מהרה נשכחה הפרסומת. היא וּויו נחפזו לעבר הדרגנוע והשתדלו להסתיר את הנאתן בעת שהמדרגות הנעות נשאו אותן מעלה בקלילות.

ויו זקפה את כתפיה בחדווה שבקושי הצליחה לכבוש. "נכון שאמרתי לך שיהיה מדהים כאן?"

עוצמת המעמד הוטחה בגרייס בבת אחת. אחרי שנים של חלומות ותכנונים, הנה הן כאן, בלונדון.

הרחק מדודהּ המפחיד של גרייס, הרחק משליטת הוריה הקפדניים של ויו.

למרות כל בעיותיה, יצאו היא וויו מהתחנה כציפורי שיר שהיו כלואות בכלוב, וכעת הן מוכנות לבסוף לפרוש כנפיים ולעוף.

מסביבן היתמרו בניינים אל השמיים, וגרייס הצלה בידה על עיניה כדי לראות את גגותיהם. אחדות מהחנויות הסמוכות קיבלו את פניהן בשלטים צבעוניים שהכריזו על מרכולתן: דוכן לממכר כריכים, מספרות ובית מרקחת. בכבישים טרטרו משאיות, ובכיוון הנגדי נסע בנהמה אוטובוס קומתיים, שדופנותיו אדומות ומבהיקות כציפורניה של ויו.

גרייס התאפקה בכל כוחה מללפות את זרועה של חברתה ולצרוח אליה שתסתכל. גם ויו סקרה את הרחוב בעיניים נוצצות ופעורות לרווחה, ולמרות שמלתה האופנתית ותלתליה הערמוניים והמעוצבים למשעי, גם היא נראתה כנערת כפר המומה.

גרייס לא נראתה אופנתית כמוה, אף שלכבוד המאורע לבשה את שמלתה המשובחת ביותר, זו עם האמרה שצנחה על ברכיה וקו המותן המכווץ בחגורה שחורה דקה ותואמת לנעלי העקב הנמוכות שלרגליה. היא אמנם לא הייתה מסוגננת כשמלתה הלבנה של ויו, המנוקדת נקודות שחורות זעירות, אבל הכותנה התכולה בכל זאת הבליטה את עיניה האפורות והחמיאה לשערה הבהיר.

ויו תפרה לה אותה, כמובן. אבל ויו תמיד הייתה השאפתנית מבין השתיים. במשך כל שנות חברותן הן בילו שעות על גבי שעות בתפירת שמלות, בתלתול השיער, בקריאה במגזינים לנשים כדי ללמוד על אופנה ועל נימוסים והליכות, ואז הכניסו תיקונים אינסופיים בחיתוך דיבורן כדי לסלק ממנו את המבטא האופייני לדרייטון.

וכעת נראתה ויו — עם עצמות לחייה הגבוהות ועיניה החומות וארוכות הריסים — כמי שתמונתה תוכל לפאר את אחד משערי המגזינים האלה.

הן התמזגו בהמון האנשים שנחפזו אנה ואנה והעבירו את מזוודותיהן מיד ליד בעת שגרייס הובילה אותן לעבר רחוב בריטון. לשמחתן, ההנחיות ששלחה להן גברת ותרפורד במכתבה האחרון היו מפורטות ונוחות למעקב.

אבל דבר אחד היה חסר בהן, והוא סימני המלחמה.

הן ראו מודעות פרסומת נוספות. חלקן קראו לגברים לתרום את חלקם, ואחרות דווקא דרבנו את האוכלוסייה להתעלם מהיטלר ומאיומיו ולהזמין בכל זאת נופש לקיץ. ממש מעבר לכביש הקיפה חומת שקי חול פתח של דלת, שהשלט בשחור־לבן שהתנוסס עליה הכריז שהמקום משמש כמקלט ציבורי בזמן פשיטות אוויריות.

 

הן מילאו אחר הוראותיה של גברת ותרפורד, וכעבור שתי דקות אכן הגיעו אל רחוב בריטון ומצאו את עצמן מול בית טורי מלבנים חומות. בחזיתו הייתה דלת ירוקה עם מקוש פליז ממורק, ובחלון הייתה אדנית שופעת פטוניות סגולות ולבנות. בהתבסס על מה שכתבה גברת ותרפורד, זה היה הבית שלה, ללא ספק.

ועכשיו יהיה זה ביתן החדש.

ויו עלתה במהירות במדרגות, ותלתליה קיפצו עם כל צעד. היא הקישה על הדלת, וגרייס הצטרפה אליה בציפייה שוצפת שהפיחה בה מרץ. אחרי הכול, גברת ותרפורד הייתה חברתה הטובה ביותר של אימה, החברה שביקרה אותן בדרייטון פעמים אחדות כשגרייס הייתה נערה צעירה.

החברות ביניהן החלה עוד בימים שבהם התגוררה גברת ותרפורד בדרייטון, ונמשכה גם אחרי שעברה משם, בשנות המלחמה הגדולה שגזלה מהשתיים את בעליהן, ובימי המחלה שגזלה מגרייס לבסוף את אימה.

הדלת נפתחה, ועל הסף הופיעה גברת ותרפורד, שנראתה מבוגרת מכפי שגרייס זכרה. תמיד הייתה לה גזרה עגלגלה ונעימה למראה, לחיים אדומות כתפוחים ועיניים כחולות זוהרות, אך כעת היא הרכיבה משקפיים עגולים, ובשערה הכהה נשזרו קווצות שיער כסוף ומבהיק. מבטה ננעץ בגרייס.

היא השתנקה חרש וכיסתה בידה את פיה. "גרייס, את דומה לאימא שלך כמו שתי טיפות מים. ביאטריס הייתה תמיד כל כך יפה, עם העיניים האפורות האלו." היא פתחה את הדלת לרווחה, וכעת הן ראו את שמלת הכותנה שלה, המעוטרת בדוגמת פרחים כחולה, עם כפתורים כחולים תואמים. מאחוריה נגלתה לעין מבואה צרה, אבל נקייה ומסודרת, שאת רוב שטחה תפס גרם המדרגות שהוביל אל הקומה העליונה. "תיכנסו בבקשה."

גרייס מלמלה מילות תודה על המחמאה, והשתדלה לא לחשוף עד כמה השבח הזה נגע בנקודה רגישה בתוכה שעדיין התאבלה על מות אימה.

היא הרימה את המזוודה ונכנסה לבית. באוויר החמים עמד ריח נעים של בשר וירקות. רוק עלה בפיה.

מאז מות אימה היא לא אכלה ארוחה ביתית ראויה לשמה. לא ארוחה טובה, על כל פנים. דודתה לא הצטיינה בבישול, וגרייס העבירה שעות כה רבות מזמנה בניהול חנותו של דודה, עד שלא נותר לה זמן להכין ארוחה הגונה.

את צעדיה החריש שטיח בצבע שמנת, מקושט בפרחים בגוני פסטל. אף שהיה נקי, הוא נראה בלוי מעט בכמה מקומות.

"ויוויאן," אמרה גברת ותרפורד כשוויו הצטרפה אל גרייס במבואה.

"כל החברים שלי קוראים לי ויו." היא חייכה אל גברת ותרפורד בקסם האישי היחיד והמיוחד שלה.

"שתיכן הפכתן ליפהפיות אמיתיות. נראה לי שהבן שלי יסמיק כשהוא יראה אתכן." גברת ותרפורד הורתה להן בתנועת יד להניח את מזוודותיהן על הרצפה. "קוֹלין," קראה לעבר מדרגות העץ הממורקות. "בוא תיקח את התיקים של הבנות, ואני אלך לשפות לנו קומקום."

"מה שלום קולין?" שאלה גרייס בנימוס.

גם קולין, כמוה, היה בן יחיד שהתייתם מאביו במלחמה הגדולה. אף שהיה צעיר ממנה בשנתיים, הם שיחקו יחד בילדותם. היא נצרה את הזיכרונות האלה בחיבה רבה. תמיד הייתה בו עדינות, וטוב לב אמיתי ניבט מאחורי התבונה החריפה שבעיניו.

גברת ותרפורד הניפה את ידיה בייאוש. "מנסה להציל את כל החיות שבעולם ומביא אותן הביתה." הצחקוק הנעים שהתלווה לדבריה רמז על כך שכעסה פחות מכפי שטענה.

בזמן שחיכו לקולין השתהתה גרייס כדי לסקור במבטה את המבואה. ליד המדרגות ניצב שולחן, ועליו מכשיר טלפון שחור ומבהיק. הטפט היה עשוי מברוקד, בצבעי כחול־לבן עליזים ודהויים מעט, תואמים לדלתות ולמשקופים הצבועים בלבן. אמנם העיצוב היה פשוט, אבל הכול נראה נקי ללא רבב. למעשה, גרייס הייתה בטוחה שתתקשה למצוא אפילו גרגיר אבק יחיד על כל אחד מהרהיטים שבבעלות חברתה של אימה.

נשמעה חריקה, ומייד לאחר מכן קול צעדים שירדו במדרגות, ובמבואה הופיע בחור צעיר, גבוה ודק גזרה. שערו הכהה היה מסורק יפה, והוא לבש מכנסיים חומים וחולצה מכופתרת.

הוא חייך חיוך מבויש שריכך את תווי פניו ושיווה לו מראה צעיר מעשרים ואחת שנותיו. "שלום, גרייס."

"קולין?" שאלה בתדהמה. הוא היה גבוה ממנה כמעט בשלושים סנטימטרים, והיתמר מעליה כפי שהיתמרה מעליו בעבר.

הוא הסמיק.

תגובתו הייתה מלבבת, ונעם לה לראות שהוא לא איבד את מתיקותו בשנים שחלפו מאז ראתה אותו לאחרונה.

היא הרימה אליו את מבטה. "אתה בהחלט גבהת מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה."

הוא משך בכתפיו הצנומות ונראה נבוך לחלוטין. לאחר מכן הניד קלות בראשו לעבר ויו, שגם איתה שיחק בילדותו, מאחר ששתי הבנות היו תמיד בלתי נפרדות. "ויו. ברוכות הבאות ללונדון. אימא ואני חיכינו שתבואו." הוא המתיק חיוך לעבר גרייס ורכן כדי להרים את שתי המזוודות שהבנות הניחו בצד. הוא היסס. "אפשר להעלות אותן בשבילכן?"

"בבקשה," ענתה ויו. "תודה, קולין."

הוא הנהן, הרים מזוודה אחת בכל יד ונשא אותן בקלות במדרגות.

"אתן זוכרות שביקרתי אצלכן עם קולין?" שאלה גברת ותרפורד.

"אנחנו זוכרות," ענתה גרייס. "הוא נראה נחמד כמו שהיה תמיד."

"רק הרבה יותר גבוה," הוסיפה ויו.

גברת ותרפורד שלחה מבט לעבר המדרגות, וההערצה זהרה בעיניה, כאילו עדיין ראתה אותו. "הוא בחור טוב. קדימה. בואו נשתה תה, ואחרי זה אעשה לכן סיור בבית."

היא הורתה להן בתנועת יד לפסוע אחריה ופתחה לרווחה את הדלת המובילה למטבח. אור נהר מהחלון שמעל הכיור ומהחלון הקבוע בדלת האחורית, והסתנן אל המטבח מבעד לווילונות תחרה לבנים שהוסטו לצדדים. הכול היה נקי ומסודר במטבחה הצר של גברת ותרפורד, ממש כמו במבואה. השמש זהרה מהמשטחים הצחורים והנקיים, וצלחות אחדות היו מונחות בצורה מסודרת על המתקן לייבוש כלים. מגבות צהובות כלימונים היו פרושות על הקולב, וריח התבשיל שבישלה היה מגרה אפילו יותר.

היא החוותה בידה אל גרייס וּויו והזמינה אותן להתיישב ליד שולחן קטן, מוקף בארבעה כיסאות לבנים, ונטלה את הקומקום מהכיריים. "הדוד שלך בחר עיתוי מוצלח לטעון לבעלות על הבית, בדיוק כשעומדת לפרוץ מלחמה." היא לקחה את הקומקום אל הכיור ופתחה את הברז. "כל כך אופייני להוֹראס," אמרה בסלידה לא מוסווית, לקול המים הזורמים. "ביאטריס חששה שהוא ינסה לעשות דבר כזה, אבל המחלה שלה הייתה כל כך פתאומית..."

גברת ותרפורד שלחה מבט חטוף לעבר גרייס והמשיכה להתבונן במפלס המים שבקומקום. "אני לא צריכה לדבר ככה ברגע שהגעת מהנסיעה. אני ממש שמחה לראות אותך כאן. רק חבל לי שזה לא נעשה בנסיבות נעימות יותר."

גרייס נשכה את שפתה התחתונה ולא ידעה מה לומר.

"יש לך בית מקסים, גברת ותרפורד," נחפזה ויו לומר.

גרייס שלחה אליה מבט אסיר תודה, וויו השיבה עליו בקריצה ערמומית.

"תודה." גברת ותרפורד סגרה את הברז וסקרה בחיוך את מטבחה שטוף השמש. "הבית הזה שייך כבר כמה דורות למשפחה של תומס שלי. הוא לא יפה כמו שהיה בעבר, אבל הוא בסדר גמור."

גרייס וויו התיישבו כל אחת בכיסא. הכרית עם ההדפס הצהוב הייתה דקה, והן חשו במושב העץ הנוקשה שמתחתיה. "אנחנו מעריכות מאוד את זה שהרשית לנו לשהות אצלך. זה נדיב מאוד מצידך."

"בשמחה רבה." גברת ותרפורד הניחה את הקומקום על הכיריים וסובבה את המצית כדי להדליק את הלהבה. "אין דבר שלא אעשה בשביל הבת של החברה הכי טובה שלי."

"את חושבת שיהיה קשה למצוא עבודה?" שאלה ויו. אף על פי שוויו הקפידה לדבר בנעימת קול קלילה, גרייס ידעה שחברתה משתוקקת להיות זבנית בחנות.

לאמיתו של דבר, הרעיון קסם גם לגרייס. זה נראה זוהר כל כך, לעבוד בחנות כולבו, משהו ענקי ומפואר כמו ווּלְווֹרְת, חנות המשתרעת לאורך גוש בניינים שלם, וקומותיה עמוסות במגוון פריטים.

גברת ותרפורד המתיקה אליה חיוך חשאי. "רצה המקרה ויש לי כמה מכרים בקרב בעלי החנויות בלונדון. אני בטוחה שאוכל לעזור במשהו. וקולין עובד בהרוֹדְס. גם הוא יוכל להשחיל מילה טובה."

עיניה של ויו אורו, והיא לחשה את שם החנות באוזני גרייס בהתלהבות שבקושי הצליחה לכבוש.

גברת ותרפורד נטלה את אחת המגבות הצהובות, הרימה צלחת ממתקן הייבוש וניגבה טיפות אחדות שנותרו עליה. "אני חייבת לציין שלשתיכן אין בכלל מבטא של דרייטון."

ויו זקרה קלות את סנטרה. "תודה רבה. אנחנו בהחלט משתדלות. אנחנו מקוות שזה יעזור לנו למצוא עבודה."

"נהדר." גברת ותרפורד פתחה את אחד הארונות והכניסה את הצלחת לתוכו. "ואני משערת שכבר השגתן מכתבי המלצה."

את היום הקודם לנסיעתן ללונדון בילתה ויו עם מכונת כתיבה שאולה, והדפיסה בקפידה מכתב המלצה לעצמה. היא הציעה להדפיס מכתב כזה גם לגרייס, אבל היא סירבה.

גברת ותרפורד המשיכה לייבש את הכלים. ויו זקפה את גבותיה לעבר גרייס לאות שהיה עליה להסכים להצעתה.

"יש לנו מכתבי המלצה," אמרה ויו בביטחון בשם שתיהן. ללא ספק כבר תכננה במוחה כיצד תוכל להדפיס מכתב כזה בשביל גרייס.

"לוויו יש," תיקנה אותה גרייס. "לי אין, לצערי. הדוד שלי סירב לכתוב בשבילי מכתב המלצה על העבודה שעשיתי בחנות שלו."

זה היה העלבון האחרון, הנקמה שלו על כך ש"נטשה את החנות" שעבדה בה כמעט כל חייה. הוא לא נראה מוטרד מכך שאשתו התעקשה שגרייס תמצא לה מקום מגורים אחר, רק מהעובדה שגרייס כבר לא תהיה מוכנה ומזומנה לשרת אותו.

הקומקום פלט שריקה צווחנית, ועננת אדים התפרצה מזרבוביתו. גברת ותרפורד הרימה אותו מהכיריים, וכך קטעה מייד את הצווחה, והניחה אותו על המעמד.

היא צקצקה בלשונה בכעס בעת שדחסה חופן עלי תה לתוך התיון הכדורי ומזגה את המים הרותחים לקנקן התה. "חבל. חבל מאוד." היא מלמלה בלחש משהו על הוראס, והניחה את קנקן התה על טס כסף, בתוספת שלושה ספלים, מִסכֶּרֶת וכד קטן לחלב. היא קימטה את מצחה בדאגה. "בלי מכתב המלצה לא יקבלו אותך לעבוד בכולבו."

קיבתה של גרייס התהפכה. אולי היא הייתה צריכה להרשות לוויו לזייף מכתב המלצה גם עבורה.

"מצד שני," הוסיפה גברת ותרפורד לאיטה כשנשאה את המגש אל השולחן ומזגה ספל תה מהביל לכל אחת מהן. "יש איזושהי חנות שאני חושבת שתוכלי לעבוד בה שישה חודשים כדי להשיג מכתב המלצה ראוי לשמו."

"גרייס תהיה מושלמת בכל חנות." ויו נטלה מהקערית קוביית סוכר ושמטה אותה לתה שלה. "היא תמיד קיבלה את הציונים הכי טובים בבית הספר. בייחוד במתמטיקה. למעשה, היא ממש ניהלה לבדה את החנות של הדוד שלה והכניסה בה המון שיפורים."

"אז אני חושבת שזה יסתדר על הצד הטוב ביותר." גברת ותרפורד לגמה מהתה שלה.

משהו התחכך בקרסולה של גרייס. היא השפילה את מבטה וראתה גור חתולים מנומר שנעץ בה מבט מתחנן בעיניו הגדולות והענבריות.

גרייס ליטפה את הפרווה הרכה שמאחוריו אוזניו, והוא התחיל לגרגר בקול. "אני רואה שיש לך חתול."

"רק לכמה ימים. אני מקווה שלא אכפת לכן." גברת ותרפורד הניפה את ידה כדי לגרש את החתול, אבל הוא נותר בעקשנות לצידה של גרייס.

"כשהחצוף הזה מריח אוכל, הוא לא מסכים לצאת מהמטבח שלי." גברת ותרפורד שלחה מבט עגום לעבר הגור, שהשיב לה במבט נטול אשמה או בושה. "קולין פשוט נפלא עם בעלי חיים. אם הייתי מרשה לו להשאיר אצלנו כל יצור פצוע שהוא הביא הביתה, היה לנו כאן גן חיות שלם." צחקוקה פיזר את האדים שהיתמרו מהתה שלה.

החתול התהפך על גבו וחשף כוכב לבן קטן על החזה. גרייס גירדה את הכוכב וחשה ברטט גרגורו הקצוב תחת קצות אצבעותיה. "איך אתם קוראים לו?"

"חתולי." גברת ותרפורד גלגלה את עיניה בהבעה משועשעת. "הבן שלי מצטיין בהצלת בעלי חיים, לא במציאת שמות בשבילם."

כאילו נקרא אל המקום, נכנס קולין למטבח באותו רגע ממש. חתולי זינק על רגליו ופסע לעבר מושיעו, וקולין הרים את הגור בכפות ידיו הגדולות ונגע בעדינות ביצור הזעיר שהתחכך בו בחיבה.

הפעם גירשה גברת ותרפורד את קולין. "צא איתו מהמטבח שלי."

"סליחה, אימא." קולין שלח חיוך מתנצל חטוף לעבר גרייס וויו ועזב את החדר עם החתול המתרפק על חזהו.

גברת ותרפורד נדה בראשה בהבעה מבודחת ומלאת חיבה כשמבטה מלווה את בנה בצאתו. "אני אקפוץ לביקור אצל מר אֶוֶונְס כדי לסדר לך את העבודה בחנות שלו." היא נשענה לאחור בכיסאה, נעצה את עיניה בגינה ונאנחה.

גם גרייס הציצה בעד החלון. באדמה נפער בור גדול, לצד ערימה עגומה של פרחים עקורים וערימה נוספת של מה שנראה כמשטחי אלומיניום. קרוב לוודאי שמישהו החל להתקין שם מקלט אנדרסון.

גרייס לא ראתה מקלט כזה בעיירה הכפרית דרייטון, שלא היו סיכויים רבים שתסבול מהפצצות, אבל היא שמעה על ערים אחדות שבהן סופקו המקלטים הללו לתושבים, ואלה נדרשו לטמון אותם בגינותיהם, כדי שיוכלו לתפוס בהם מחסה אם היטלר יתקוף את בריטניה.

רטט של אי שקט עבר בגבה. מכל המועדים שבהם היו יכולות להשתקע בלונדון, הן עשו זאת דווקא בתחילתה של מלחמה. וכעת שהו בעיר שתהיה המטרה המרכזית של ההפצצות.

אבל השיבה לדרייטון לא הייתה אפשרות שעמדה על הפרק. היא העדיפה להתמודד עם הסכנות במקום שהיא רצויה בו מאשר להתמודד עם עוינותו של דודה.

ויו הציצה מהחלון בסקרנות והפנתה את מבטה במהירות. אחרי שעבדה בעבודות חקלאיות כל חייה, היא "גמרה עם עבודת האדמה אחת ולתמיד," כפי שנהגה לנסח את זה.

גברת ותרפורד נאנחה שוב ולגמה מספל התה שלה. "פעם זו הייתה גינה יפה."

"היא תחזור להיות יפה," הבטיחה לה גרייס בביטחון רב יותר משהרגישה. הלוא אם יהיו הפצצות, האם יהיה גן שייראה שוב כפי שנראה בעבר? האם מישהו מהם ייראה שוב כפי שנראה בעבר?

מחשבות מעין אלו כססו בנבכי מוחה והטילו את צילן המפחיד. "גברת ותרפורד," אמרה בפתאומיות, כי לא רצתה לחשוב יותר על מלחמה והפצצות. "אפשר לשאול איזו מין חנות מנהל מר אוונס?"

"בוודאי, חביבתי." גברת ותרפורד הניחה בחבטה קלה את ספל התה על הצלוחית, ועיניה אורו בהתלהבות. "חנות ספרים."

גרייס הסתירה נקיפת אכזבה. אחרי הכול, ידיעותיה על ספרים היו מועטות מאוד. כל ניסיונותיה לקרוא נקטעו באינספור הפרעות. היא תמיד הייתה עסוקה מדי בחנות של דודה, בניסיון להרוויח מספיק כסף לפרנסתן הדלה, ולא יכלה להתעסק בקריאה. ואחר כך אימא שלה חלתה...

את חנותו של דוד הוראס היה קל יחסית לנהל, בעיקר מפני שכלי בית היו מוצרים שהיא עצמה השתמשה בהם. מכירת קומקומי תה, מגבות, אגרטלים ושאר פריטים מוכרים הייתה לה טבע שני, אבל על ספרות היא לא ידעה דבר וחצי דבר.

אף שזה לא היה נכון לחלוטין.

היא עדיין זכרה את 'מעשיות האחים גרים', הספר שהיה ברשות אימה, עם הציור של הנסיכה היפהפייה על הכריכה הקדמית. כמה אהבה לשוטט במבטה על האיורים הצבעוניים בזמן שאימה סיפרה את המעשיות הנהדרות והדמיוניות האלו וקולה טווה קסמים. אבל מלבד 'מעשיות האחים גרים', אף פעם לא היה לה זמן לקרוא.

"נהדר." גרייס חייכה במאור פנים כדי להסתיר את דאגתה. היא תיאלץ להתמודד. כל דבר יהיה טוב יותר מאשר לעבוד בחנות של דודהּ.

אבל איך היא אמורה למכור משהו שהיא כמעט לא יודעת עליו דבר?

 

 

עוד על הספר

  • שם במקור: The Last Bookshop In London
  • תרגום: דורית בריל-פולק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 303 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 3 דק'
  • קריינות: ג'וני רוזנבלום
  • זמן האזנה: 8 שעות ו 45 דק'
חנות הספרים האחרונה בלונדון מדלן מרטין

1
אוגוסט 1939
לונדון, אנגליה

גרֵייס בֵֶּנֶט חלמה תמיד לגור בלונדון ביום מן הימים, אבל היא מעולם לא העלתה בדעתה שלא תהיה לה ברירה אחרת מלבד לגור בלונדון, בייחוד לא בערב המלחמה.

הרכבת האטה ונעצרה בתחנת פָרִינְגְדוֹן, ששמה צוין בבירור על הקיר ברצועה כחולה הקבועה בתוך מעגל אדום. על הרציף עמדו אנשים שהיו להוטים לעלות לרכבת בדיוק כמו הנוסעים שביקשו לרדת ממנה. הם היו לבושים בבגדים עירוניים אופנתיים, בסגנון מהודר הרבה יותר מזה המקובל בעיירה הכפרית דְרֵייטוֹן שבמחוז נוֹרְפוֹק.

תחושות של להיטות ומתח גאו בגרייס בעת ובעונה אחת. "הגענו." היא הביטה בְּוִויו, שישבה לצידה.

חברתה סגרה בנקישה את המכסה של שפופרת השפתון והמתיקה אליה חיוך בשפתיים מכוסות שכבת צבע אדום טרי. ויו הציצה בעד החלון, ומבטה רפרף על פני מודעות הפרסומת שכיסו כלוח דמקה את הקיר המעוקל. "סוף־סוף אנחנו בלונדון. כל כך הרבה שנים רצינו את זה." ידה לפתה בחטף את כף ידה של גרייס. "זהו. אנחנו כאן."

כבר בילדותן העלתה וִיו לראשונה את הרעיון לעבור מדרייטון המשמימה אל העיר הגדולה, המרתקת פי כמה. באותה עת זה נראה רעיון פרוע — לנטוש את חיי הכפר האיטיים והמוכרים ולהחליף אותם בדופק המהיר וההומה של לונדון. גרייס לא העלתה על דעתה שיום אחד המעבר עלול להפוך להכרח.

אבל עכשיו לא נותר בדרייטון דבר בשבילה. מכל מקום, לא נותר דבר שהיה לה חשוב לחזור אליו.

שתי הבחורות קמו מהמושבים המרופדים ונטלו את מזוודותיהן. לכל אחת מהן הייתה רק מזוודה אחת, מהוהה מיושן יותר מאשר משימוש. שתי המזוודות היו דחוסות כמעט עד להתפקע, ולא היו כבדות מאוד, אבל היה מסורבל להסתדר איתן ועם הקופסאות של מסכות הגז, שהשתלשלו מכתפיהן. את הקופסאות המחרידות האלו היה עליהן לקחת איתן לכל מקום, לטענת הממשלה, כדי שיגנו עליהן אם תפרוץ מתקפת גז.

למזלן, רחוב בְּריטוֹן היה רק במרחק שתי דקות הליכה. כך לדברי גברת וֶתֶרְפוֹרְד, על כל פנים.

בביתה של חברת הילדות של אימה היה חדר להשכרה, שהציעה לגרייס שנה קודם לכן, אחרי שאימה הלכה לעולמה. תנאי השכירות היו נדיבים — חודשיים בחינם, בזמן שגרייס תחפש עבודה, וגם לאחר מכן יהיה שכר הדירה נמוך מאוד. למרות כמיהתה של גרייס לעבור ללונדון ועל אף עידודה הנלהב של ויו, היא נשארה בדרייטון כמעט שנה אחרי מות אימה וניסתה לאסוף את שברי חייה המנותצים.

כל זה היה לפני שנודע לה שהבית שהתגוררה בו מינקות שייך בעצם לדודהּ, לפני שהוא עבר לשם עם אשתו השתלטנית וחמשת ילדיהם. לפני שהחיים המוכרים לה התנפצו עוד יותר.

לא היה מקום בשבילה בבית שלה, נקודה שדודתה הקפידה תכופות להדגיש. המקום שהיה אפוף נחמה ואהבה הפך למקום שנוכחותה לא הייתה רצויה בו. כשלבסוף הייתה לדודתה החוצפה לומר לה לעזוב את הבית, היא ידעה שאין לה ברירה אחרת.

חודש קודם לכן כתבה אל גברת ותרפורד כדי לבדוק אם ההצעה עדיין בתוקף. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר שעשתה מימיה, כניעה לאתגרים שהתמודדה איתם, כישלון מחריד ומדכא. הרמת ידיים, שמבחינתה הייתה התבוסה הגדולה ביותר.

גרייס מעולם לא ניחנה באומץ לב רב במיוחד. אפילו עכשיו תהתה בליבה אם הייתה מסוגלת לצאת לנסיעה הזו ללונדון לולא התעקשה ויו להצטרף אליה.

היא חשה שהחרדה מתפתלת בקרבה בזמן שהמתינו לפתיחת דלתות המתכת המבהיקות של הרכבת, שיחשפו עולם חדש לחלוטין.

"הכול יהיה נהדר," לחשה ויו. "הכול יהיה הרבה יותר טוב, גרייס, אני מבטיחה."

הדלתות הפניאומטיות של הרכבת החשמלית נפתחו בשריקה, והן ירדו אל הרציף, בתוך המון האנשים שיצאו מהרכבת ושנכנסו אליה בעת ובעונה אחת. ואז נסגרו חרש הדלתות מאחוריהן, הרכבת החלה לנסוע, ופרץ רוח בידר את חצאיותיהן ואת שערן.

ממולן, על הקיר, התנוססה מודעת פרסומת לסיגריות צֶ'סטֶרפילד, ובה מציל יפה תואר שעישן סיגריה. הכרזה שלצידה קראה לגברי לונדון להתגייס לשירות הצבאי.

זו לא הייתה רק תזכורת למלחמה שארצן עלולה להתמודד איתה בקרוב, אלא גם לכך שהחיים בעיר היו כרוכים בסכנה גדולה יותר. אם היטלר מתכוון לתקוף את בריטניה, קרוב לוודאי שהוא יכוון את מאמציו אל לונדון.

"תראי, גרייס!" קראה ויו.

גרייס הפנתה את מבטה מהכרזה וקבעה אותו במדרגות המתכת, שגלשו כלפי מעלה על מסלול סמוי מהעין, נעלמו היכן שהוא מאחורי התקרה המקושתת ופנו לתוך עיר חלומותיהן.

עד מהרה נשכחה הפרסומת. היא וּויו נחפזו לעבר הדרגנוע והשתדלו להסתיר את הנאתן בעת שהמדרגות הנעות נשאו אותן מעלה בקלילות.

ויו זקפה את כתפיה בחדווה שבקושי הצליחה לכבוש. "נכון שאמרתי לך שיהיה מדהים כאן?"

עוצמת המעמד הוטחה בגרייס בבת אחת. אחרי שנים של חלומות ותכנונים, הנה הן כאן, בלונדון.

הרחק מדודהּ המפחיד של גרייס, הרחק משליטת הוריה הקפדניים של ויו.

למרות כל בעיותיה, יצאו היא וויו מהתחנה כציפורי שיר שהיו כלואות בכלוב, וכעת הן מוכנות לבסוף לפרוש כנפיים ולעוף.

מסביבן היתמרו בניינים אל השמיים, וגרייס הצלה בידה על עיניה כדי לראות את גגותיהם. אחדות מהחנויות הסמוכות קיבלו את פניהן בשלטים צבעוניים שהכריזו על מרכולתן: דוכן לממכר כריכים, מספרות ובית מרקחת. בכבישים טרטרו משאיות, ובכיוון הנגדי נסע בנהמה אוטובוס קומתיים, שדופנותיו אדומות ומבהיקות כציפורניה של ויו.

גרייס התאפקה בכל כוחה מללפות את זרועה של חברתה ולצרוח אליה שתסתכל. גם ויו סקרה את הרחוב בעיניים נוצצות ופעורות לרווחה, ולמרות שמלתה האופנתית ותלתליה הערמוניים והמעוצבים למשעי, גם היא נראתה כנערת כפר המומה.

גרייס לא נראתה אופנתית כמוה, אף שלכבוד המאורע לבשה את שמלתה המשובחת ביותר, זו עם האמרה שצנחה על ברכיה וקו המותן המכווץ בחגורה שחורה דקה ותואמת לנעלי העקב הנמוכות שלרגליה. היא אמנם לא הייתה מסוגננת כשמלתה הלבנה של ויו, המנוקדת נקודות שחורות זעירות, אבל הכותנה התכולה בכל זאת הבליטה את עיניה האפורות והחמיאה לשערה הבהיר.

ויו תפרה לה אותה, כמובן. אבל ויו תמיד הייתה השאפתנית מבין השתיים. במשך כל שנות חברותן הן בילו שעות על גבי שעות בתפירת שמלות, בתלתול השיער, בקריאה במגזינים לנשים כדי ללמוד על אופנה ועל נימוסים והליכות, ואז הכניסו תיקונים אינסופיים בחיתוך דיבורן כדי לסלק ממנו את המבטא האופייני לדרייטון.

וכעת נראתה ויו — עם עצמות לחייה הגבוהות ועיניה החומות וארוכות הריסים — כמי שתמונתה תוכל לפאר את אחד משערי המגזינים האלה.

הן התמזגו בהמון האנשים שנחפזו אנה ואנה והעבירו את מזוודותיהן מיד ליד בעת שגרייס הובילה אותן לעבר רחוב בריטון. לשמחתן, ההנחיות ששלחה להן גברת ותרפורד במכתבה האחרון היו מפורטות ונוחות למעקב.

אבל דבר אחד היה חסר בהן, והוא סימני המלחמה.

הן ראו מודעות פרסומת נוספות. חלקן קראו לגברים לתרום את חלקם, ואחרות דווקא דרבנו את האוכלוסייה להתעלם מהיטלר ומאיומיו ולהזמין בכל זאת נופש לקיץ. ממש מעבר לכביש הקיפה חומת שקי חול פתח של דלת, שהשלט בשחור־לבן שהתנוסס עליה הכריז שהמקום משמש כמקלט ציבורי בזמן פשיטות אוויריות.

 

הן מילאו אחר הוראותיה של גברת ותרפורד, וכעבור שתי דקות אכן הגיעו אל רחוב בריטון ומצאו את עצמן מול בית טורי מלבנים חומות. בחזיתו הייתה דלת ירוקה עם מקוש פליז ממורק, ובחלון הייתה אדנית שופעת פטוניות סגולות ולבנות. בהתבסס על מה שכתבה גברת ותרפורד, זה היה הבית שלה, ללא ספק.

ועכשיו יהיה זה ביתן החדש.

ויו עלתה במהירות במדרגות, ותלתליה קיפצו עם כל צעד. היא הקישה על הדלת, וגרייס הצטרפה אליה בציפייה שוצפת שהפיחה בה מרץ. אחרי הכול, גברת ותרפורד הייתה חברתה הטובה ביותר של אימה, החברה שביקרה אותן בדרייטון פעמים אחדות כשגרייס הייתה נערה צעירה.

החברות ביניהן החלה עוד בימים שבהם התגוררה גברת ותרפורד בדרייטון, ונמשכה גם אחרי שעברה משם, בשנות המלחמה הגדולה שגזלה מהשתיים את בעליהן, ובימי המחלה שגזלה מגרייס לבסוף את אימה.

הדלת נפתחה, ועל הסף הופיעה גברת ותרפורד, שנראתה מבוגרת מכפי שגרייס זכרה. תמיד הייתה לה גזרה עגלגלה ונעימה למראה, לחיים אדומות כתפוחים ועיניים כחולות זוהרות, אך כעת היא הרכיבה משקפיים עגולים, ובשערה הכהה נשזרו קווצות שיער כסוף ומבהיק. מבטה ננעץ בגרייס.

היא השתנקה חרש וכיסתה בידה את פיה. "גרייס, את דומה לאימא שלך כמו שתי טיפות מים. ביאטריס הייתה תמיד כל כך יפה, עם העיניים האפורות האלו." היא פתחה את הדלת לרווחה, וכעת הן ראו את שמלת הכותנה שלה, המעוטרת בדוגמת פרחים כחולה, עם כפתורים כחולים תואמים. מאחוריה נגלתה לעין מבואה צרה, אבל נקייה ומסודרת, שאת רוב שטחה תפס גרם המדרגות שהוביל אל הקומה העליונה. "תיכנסו בבקשה."

גרייס מלמלה מילות תודה על המחמאה, והשתדלה לא לחשוף עד כמה השבח הזה נגע בנקודה רגישה בתוכה שעדיין התאבלה על מות אימה.

היא הרימה את המזוודה ונכנסה לבית. באוויר החמים עמד ריח נעים של בשר וירקות. רוק עלה בפיה.

מאז מות אימה היא לא אכלה ארוחה ביתית ראויה לשמה. לא ארוחה טובה, על כל פנים. דודתה לא הצטיינה בבישול, וגרייס העבירה שעות כה רבות מזמנה בניהול חנותו של דודה, עד שלא נותר לה זמן להכין ארוחה הגונה.

את צעדיה החריש שטיח בצבע שמנת, מקושט בפרחים בגוני פסטל. אף שהיה נקי, הוא נראה בלוי מעט בכמה מקומות.

"ויוויאן," אמרה גברת ותרפורד כשוויו הצטרפה אל גרייס במבואה.

"כל החברים שלי קוראים לי ויו." היא חייכה אל גברת ותרפורד בקסם האישי היחיד והמיוחד שלה.

"שתיכן הפכתן ליפהפיות אמיתיות. נראה לי שהבן שלי יסמיק כשהוא יראה אתכן." גברת ותרפורד הורתה להן בתנועת יד להניח את מזוודותיהן על הרצפה. "קוֹלין," קראה לעבר מדרגות העץ הממורקות. "בוא תיקח את התיקים של הבנות, ואני אלך לשפות לנו קומקום."

"מה שלום קולין?" שאלה גרייס בנימוס.

גם קולין, כמוה, היה בן יחיד שהתייתם מאביו במלחמה הגדולה. אף שהיה צעיר ממנה בשנתיים, הם שיחקו יחד בילדותם. היא נצרה את הזיכרונות האלה בחיבה רבה. תמיד הייתה בו עדינות, וטוב לב אמיתי ניבט מאחורי התבונה החריפה שבעיניו.

גברת ותרפורד הניפה את ידיה בייאוש. "מנסה להציל את כל החיות שבעולם ומביא אותן הביתה." הצחקוק הנעים שהתלווה לדבריה רמז על כך שכעסה פחות מכפי שטענה.

בזמן שחיכו לקולין השתהתה גרייס כדי לסקור במבטה את המבואה. ליד המדרגות ניצב שולחן, ועליו מכשיר טלפון שחור ומבהיק. הטפט היה עשוי מברוקד, בצבעי כחול־לבן עליזים ודהויים מעט, תואמים לדלתות ולמשקופים הצבועים בלבן. אמנם העיצוב היה פשוט, אבל הכול נראה נקי ללא רבב. למעשה, גרייס הייתה בטוחה שתתקשה למצוא אפילו גרגיר אבק יחיד על כל אחד מהרהיטים שבבעלות חברתה של אימה.

נשמעה חריקה, ומייד לאחר מכן קול צעדים שירדו במדרגות, ובמבואה הופיע בחור צעיר, גבוה ודק גזרה. שערו הכהה היה מסורק יפה, והוא לבש מכנסיים חומים וחולצה מכופתרת.

הוא חייך חיוך מבויש שריכך את תווי פניו ושיווה לו מראה צעיר מעשרים ואחת שנותיו. "שלום, גרייס."

"קולין?" שאלה בתדהמה. הוא היה גבוה ממנה כמעט בשלושים סנטימטרים, והיתמר מעליה כפי שהיתמרה מעליו בעבר.

הוא הסמיק.

תגובתו הייתה מלבבת, ונעם לה לראות שהוא לא איבד את מתיקותו בשנים שחלפו מאז ראתה אותו לאחרונה.

היא הרימה אליו את מבטה. "אתה בהחלט גבהת מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה."

הוא משך בכתפיו הצנומות ונראה נבוך לחלוטין. לאחר מכן הניד קלות בראשו לעבר ויו, שגם איתה שיחק בילדותו, מאחר ששתי הבנות היו תמיד בלתי נפרדות. "ויו. ברוכות הבאות ללונדון. אימא ואני חיכינו שתבואו." הוא המתיק חיוך לעבר גרייס ורכן כדי להרים את שתי המזוודות שהבנות הניחו בצד. הוא היסס. "אפשר להעלות אותן בשבילכן?"

"בבקשה," ענתה ויו. "תודה, קולין."

הוא הנהן, הרים מזוודה אחת בכל יד ונשא אותן בקלות במדרגות.

"אתן זוכרות שביקרתי אצלכן עם קולין?" שאלה גברת ותרפורד.

"אנחנו זוכרות," ענתה גרייס. "הוא נראה נחמד כמו שהיה תמיד."

"רק הרבה יותר גבוה," הוסיפה ויו.

גברת ותרפורד שלחה מבט לעבר המדרגות, וההערצה זהרה בעיניה, כאילו עדיין ראתה אותו. "הוא בחור טוב. קדימה. בואו נשתה תה, ואחרי זה אעשה לכן סיור בבית."

היא הורתה להן בתנועת יד לפסוע אחריה ופתחה לרווחה את הדלת המובילה למטבח. אור נהר מהחלון שמעל הכיור ומהחלון הקבוע בדלת האחורית, והסתנן אל המטבח מבעד לווילונות תחרה לבנים שהוסטו לצדדים. הכול היה נקי ומסודר במטבחה הצר של גברת ותרפורד, ממש כמו במבואה. השמש זהרה מהמשטחים הצחורים והנקיים, וצלחות אחדות היו מונחות בצורה מסודרת על המתקן לייבוש כלים. מגבות צהובות כלימונים היו פרושות על הקולב, וריח התבשיל שבישלה היה מגרה אפילו יותר.

היא החוותה בידה אל גרייס וּויו והזמינה אותן להתיישב ליד שולחן קטן, מוקף בארבעה כיסאות לבנים, ונטלה את הקומקום מהכיריים. "הדוד שלך בחר עיתוי מוצלח לטעון לבעלות על הבית, בדיוק כשעומדת לפרוץ מלחמה." היא לקחה את הקומקום אל הכיור ופתחה את הברז. "כל כך אופייני להוֹראס," אמרה בסלידה לא מוסווית, לקול המים הזורמים. "ביאטריס חששה שהוא ינסה לעשות דבר כזה, אבל המחלה שלה הייתה כל כך פתאומית..."

גברת ותרפורד שלחה מבט חטוף לעבר גרייס והמשיכה להתבונן במפלס המים שבקומקום. "אני לא צריכה לדבר ככה ברגע שהגעת מהנסיעה. אני ממש שמחה לראות אותך כאן. רק חבל לי שזה לא נעשה בנסיבות נעימות יותר."

גרייס נשכה את שפתה התחתונה ולא ידעה מה לומר.

"יש לך בית מקסים, גברת ותרפורד," נחפזה ויו לומר.

גרייס שלחה אליה מבט אסיר תודה, וויו השיבה עליו בקריצה ערמומית.

"תודה." גברת ותרפורד סגרה את הברז וסקרה בחיוך את מטבחה שטוף השמש. "הבית הזה שייך כבר כמה דורות למשפחה של תומס שלי. הוא לא יפה כמו שהיה בעבר, אבל הוא בסדר גמור."

גרייס וויו התיישבו כל אחת בכיסא. הכרית עם ההדפס הצהוב הייתה דקה, והן חשו במושב העץ הנוקשה שמתחתיה. "אנחנו מעריכות מאוד את זה שהרשית לנו לשהות אצלך. זה נדיב מאוד מצידך."

"בשמחה רבה." גברת ותרפורד הניחה את הקומקום על הכיריים וסובבה את המצית כדי להדליק את הלהבה. "אין דבר שלא אעשה בשביל הבת של החברה הכי טובה שלי."

"את חושבת שיהיה קשה למצוא עבודה?" שאלה ויו. אף על פי שוויו הקפידה לדבר בנעימת קול קלילה, גרייס ידעה שחברתה משתוקקת להיות זבנית בחנות.

לאמיתו של דבר, הרעיון קסם גם לגרייס. זה נראה זוהר כל כך, לעבוד בחנות כולבו, משהו ענקי ומפואר כמו ווּלְווֹרְת, חנות המשתרעת לאורך גוש בניינים שלם, וקומותיה עמוסות במגוון פריטים.

גברת ותרפורד המתיקה אליה חיוך חשאי. "רצה המקרה ויש לי כמה מכרים בקרב בעלי החנויות בלונדון. אני בטוחה שאוכל לעזור במשהו. וקולין עובד בהרוֹדְס. גם הוא יוכל להשחיל מילה טובה."

עיניה של ויו אורו, והיא לחשה את שם החנות באוזני גרייס בהתלהבות שבקושי הצליחה לכבוש.

גברת ותרפורד נטלה את אחת המגבות הצהובות, הרימה צלחת ממתקן הייבוש וניגבה טיפות אחדות שנותרו עליה. "אני חייבת לציין שלשתיכן אין בכלל מבטא של דרייטון."

ויו זקרה קלות את סנטרה. "תודה רבה. אנחנו בהחלט משתדלות. אנחנו מקוות שזה יעזור לנו למצוא עבודה."

"נהדר." גברת ותרפורד פתחה את אחד הארונות והכניסה את הצלחת לתוכו. "ואני משערת שכבר השגתן מכתבי המלצה."

את היום הקודם לנסיעתן ללונדון בילתה ויו עם מכונת כתיבה שאולה, והדפיסה בקפידה מכתב המלצה לעצמה. היא הציעה להדפיס מכתב כזה גם לגרייס, אבל היא סירבה.

גברת ותרפורד המשיכה לייבש את הכלים. ויו זקפה את גבותיה לעבר גרייס לאות שהיה עליה להסכים להצעתה.

"יש לנו מכתבי המלצה," אמרה ויו בביטחון בשם שתיהן. ללא ספק כבר תכננה במוחה כיצד תוכל להדפיס מכתב כזה בשביל גרייס.

"לוויו יש," תיקנה אותה גרייס. "לי אין, לצערי. הדוד שלי סירב לכתוב בשבילי מכתב המלצה על העבודה שעשיתי בחנות שלו."

זה היה העלבון האחרון, הנקמה שלו על כך ש"נטשה את החנות" שעבדה בה כמעט כל חייה. הוא לא נראה מוטרד מכך שאשתו התעקשה שגרייס תמצא לה מקום מגורים אחר, רק מהעובדה שגרייס כבר לא תהיה מוכנה ומזומנה לשרת אותו.

הקומקום פלט שריקה צווחנית, ועננת אדים התפרצה מזרבוביתו. גברת ותרפורד הרימה אותו מהכיריים, וכך קטעה מייד את הצווחה, והניחה אותו על המעמד.

היא צקצקה בלשונה בכעס בעת שדחסה חופן עלי תה לתוך התיון הכדורי ומזגה את המים הרותחים לקנקן התה. "חבל. חבל מאוד." היא מלמלה בלחש משהו על הוראס, והניחה את קנקן התה על טס כסף, בתוספת שלושה ספלים, מִסכֶּרֶת וכד קטן לחלב. היא קימטה את מצחה בדאגה. "בלי מכתב המלצה לא יקבלו אותך לעבוד בכולבו."

קיבתה של גרייס התהפכה. אולי היא הייתה צריכה להרשות לוויו לזייף מכתב המלצה גם עבורה.

"מצד שני," הוסיפה גברת ותרפורד לאיטה כשנשאה את המגש אל השולחן ומזגה ספל תה מהביל לכל אחת מהן. "יש איזושהי חנות שאני חושבת שתוכלי לעבוד בה שישה חודשים כדי להשיג מכתב המלצה ראוי לשמו."

"גרייס תהיה מושלמת בכל חנות." ויו נטלה מהקערית קוביית סוכר ושמטה אותה לתה שלה. "היא תמיד קיבלה את הציונים הכי טובים בבית הספר. בייחוד במתמטיקה. למעשה, היא ממש ניהלה לבדה את החנות של הדוד שלה והכניסה בה המון שיפורים."

"אז אני חושבת שזה יסתדר על הצד הטוב ביותר." גברת ותרפורד לגמה מהתה שלה.

משהו התחכך בקרסולה של גרייס. היא השפילה את מבטה וראתה גור חתולים מנומר שנעץ בה מבט מתחנן בעיניו הגדולות והענבריות.

גרייס ליטפה את הפרווה הרכה שמאחוריו אוזניו, והוא התחיל לגרגר בקול. "אני רואה שיש לך חתול."

"רק לכמה ימים. אני מקווה שלא אכפת לכן." גברת ותרפורד הניפה את ידה כדי לגרש את החתול, אבל הוא נותר בעקשנות לצידה של גרייס.

"כשהחצוף הזה מריח אוכל, הוא לא מסכים לצאת מהמטבח שלי." גברת ותרפורד שלחה מבט עגום לעבר הגור, שהשיב לה במבט נטול אשמה או בושה. "קולין פשוט נפלא עם בעלי חיים. אם הייתי מרשה לו להשאיר אצלנו כל יצור פצוע שהוא הביא הביתה, היה לנו כאן גן חיות שלם." צחקוקה פיזר את האדים שהיתמרו מהתה שלה.

החתול התהפך על גבו וחשף כוכב לבן קטן על החזה. גרייס גירדה את הכוכב וחשה ברטט גרגורו הקצוב תחת קצות אצבעותיה. "איך אתם קוראים לו?"

"חתולי." גברת ותרפורד גלגלה את עיניה בהבעה משועשעת. "הבן שלי מצטיין בהצלת בעלי חיים, לא במציאת שמות בשבילם."

כאילו נקרא אל המקום, נכנס קולין למטבח באותו רגע ממש. חתולי זינק על רגליו ופסע לעבר מושיעו, וקולין הרים את הגור בכפות ידיו הגדולות ונגע בעדינות ביצור הזעיר שהתחכך בו בחיבה.

הפעם גירשה גברת ותרפורד את קולין. "צא איתו מהמטבח שלי."

"סליחה, אימא." קולין שלח חיוך מתנצל חטוף לעבר גרייס וויו ועזב את החדר עם החתול המתרפק על חזהו.

גברת ותרפורד נדה בראשה בהבעה מבודחת ומלאת חיבה כשמבטה מלווה את בנה בצאתו. "אני אקפוץ לביקור אצל מר אֶוֶונְס כדי לסדר לך את העבודה בחנות שלו." היא נשענה לאחור בכיסאה, נעצה את עיניה בגינה ונאנחה.

גם גרייס הציצה בעד החלון. באדמה נפער בור גדול, לצד ערימה עגומה של פרחים עקורים וערימה נוספת של מה שנראה כמשטחי אלומיניום. קרוב לוודאי שמישהו החל להתקין שם מקלט אנדרסון.

גרייס לא ראתה מקלט כזה בעיירה הכפרית דרייטון, שלא היו סיכויים רבים שתסבול מהפצצות, אבל היא שמעה על ערים אחדות שבהן סופקו המקלטים הללו לתושבים, ואלה נדרשו לטמון אותם בגינותיהם, כדי שיוכלו לתפוס בהם מחסה אם היטלר יתקוף את בריטניה.

רטט של אי שקט עבר בגבה. מכל המועדים שבהם היו יכולות להשתקע בלונדון, הן עשו זאת דווקא בתחילתה של מלחמה. וכעת שהו בעיר שתהיה המטרה המרכזית של ההפצצות.

אבל השיבה לדרייטון לא הייתה אפשרות שעמדה על הפרק. היא העדיפה להתמודד עם הסכנות במקום שהיא רצויה בו מאשר להתמודד עם עוינותו של דודה.

ויו הציצה מהחלון בסקרנות והפנתה את מבטה במהירות. אחרי שעבדה בעבודות חקלאיות כל חייה, היא "גמרה עם עבודת האדמה אחת ולתמיד," כפי שנהגה לנסח את זה.

גברת ותרפורד נאנחה שוב ולגמה מספל התה שלה. "פעם זו הייתה גינה יפה."

"היא תחזור להיות יפה," הבטיחה לה גרייס בביטחון רב יותר משהרגישה. הלוא אם יהיו הפצצות, האם יהיה גן שייראה שוב כפי שנראה בעבר? האם מישהו מהם ייראה שוב כפי שנראה בעבר?

מחשבות מעין אלו כססו בנבכי מוחה והטילו את צילן המפחיד. "גברת ותרפורד," אמרה בפתאומיות, כי לא רצתה לחשוב יותר על מלחמה והפצצות. "אפשר לשאול איזו מין חנות מנהל מר אוונס?"

"בוודאי, חביבתי." גברת ותרפורד הניחה בחבטה קלה את ספל התה על הצלוחית, ועיניה אורו בהתלהבות. "חנות ספרים."

גרייס הסתירה נקיפת אכזבה. אחרי הכול, ידיעותיה על ספרים היו מועטות מאוד. כל ניסיונותיה לקרוא נקטעו באינספור הפרעות. היא תמיד הייתה עסוקה מדי בחנות של דודה, בניסיון להרוויח מספיק כסף לפרנסתן הדלה, ולא יכלה להתעסק בקריאה. ואחר כך אימא שלה חלתה...

את חנותו של דוד הוראס היה קל יחסית לנהל, בעיקר מפני שכלי בית היו מוצרים שהיא עצמה השתמשה בהם. מכירת קומקומי תה, מגבות, אגרטלים ושאר פריטים מוכרים הייתה לה טבע שני, אבל על ספרות היא לא ידעה דבר וחצי דבר.

אף שזה לא היה נכון לחלוטין.

היא עדיין זכרה את 'מעשיות האחים גרים', הספר שהיה ברשות אימה, עם הציור של הנסיכה היפהפייה על הכריכה הקדמית. כמה אהבה לשוטט במבטה על האיורים הצבעוניים בזמן שאימה סיפרה את המעשיות הנהדרות והדמיוניות האלו וקולה טווה קסמים. אבל מלבד 'מעשיות האחים גרים', אף פעם לא היה לה זמן לקרוא.

"נהדר." גרייס חייכה במאור פנים כדי להסתיר את דאגתה. היא תיאלץ להתמודד. כל דבר יהיה טוב יותר מאשר לעבוד בחנות של דודהּ.

אבל איך היא אמורה למכור משהו שהיא כמעט לא יודעת עליו דבר?