בעין הסערה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעין הסערה

בעין הסערה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

יש רגעים מטלטלי חיים שלא אשכח לעולם:
* את מבטה של אמי כששופט בית הדין הצבאי הכריז על גזר דינה: מוות בתלייה בעוון ריגול לטובת ישראל.
* את זעקתו לעזרה של קצין הביטחון בשגרירות ישראל בקהיר, המודיע לי שהמון מצרי מוסת פרץ לתוך השגרירות ומאיים על הצוות הישראלי הנצור בה.
* את הגאווה כאשר תזמורת ארמון הנשיאות בקהיר ניגנה לכבודי את ״התקווה״ ביום שבו הגשתי את כתב האמנתי לנשיא מובארק כשגריר ישראל במצרים.
* את ההתרגשות כשראיתי לראשונה את דגל ישראל מתנופף מעל שגרירות ישראל בקפריסין, ולא נרמס ולא נשרף. זה היה ביום שבו עזבתי לצמיתות את ביירות ואת לבנון.
***
יצחק לבנון הוא דיפלומט מסוג אחר. הסערות שפקדו אותו כנער בביירות הטביעו בו חותם. לאחר שעלה עם משפחתו לישראל, בעקבות מלחמת ששת הימים ושחרורה של אמו כחלק מהסכם לחילופי שבויים בין ישראל ללבנון, השתלב בחיים הדיפלומטיים והגשים חלום ילדות: לייצג את ישראל בפני אומות העולם.
בספרו בעין הסערה חושף לבנון לראשונה סודות דיפלומטיים ומגעים חשאיים שנולדו מחוץ לקופסה ומומשו בתעוזה בלתי-שגרתית. זהו סיפורו האישי המרתק של נער משכונת היהודים בביירות, אשר דרך פעילותו הדיפלומטית זכה בבגרותו ללוות את סיפורה הנפלא של מדינת ישראל המתהווה והמתעצמת.
***
״לא רבים יכולים להתגאות לא רק בעלילות מרשימות כל כך משל עצמם במאמץ לייצוגה של מדינת ישראל בכל קצוות העולם, אלא גם בגבורתה של אמא, שולמית כהן קישיק, אשר פעלה בלבנון בשירות מדינת ישראל והצליחה להביא לעלייתם ארצה של רבים מבני הקהילות היהודיות בסוריה ובלבנון״.
יצחק (בוז'י) הרצוג, נשיא המדינה

פרק ראשון

פרק 1
"מאטה הארי של המזרח התיכון"

הייתי רק בן שלוש כשאמי החלה בפעילות החשאית שלה, שעליה כמובן לא ידעתי דבר עד שבגרתי, ודבר משנות ילדותי המאושרות לא הכין אותי למה שאירע באותו בוקר בבית המשפט הצבאי ולגזר הדין שהוטל על אמי ואבי.

נולדתי בביירות, בשכונת ואדי אבו ג'מיל, שכונת היהודים, ב-5 בנובמבר 1944, בלידה טבעית בבית כיאה לבני המעמד הגבוה בקהילה היהודית בביירות. אמי סיפרה לי לימים שאכן נולדתי בביירות, אבל הרו אותי בירושלים... שם אמי עברה טיפולי פוריות אצל פרופ' סדובסקי, שהקים בעיר את בית היולדות סדובסקי והשמועות על מחקריו בתחום המיילדות ופוריות האישה חצו גבולות והגיעו עד אל ביירות שבצפון.

הרובע היהודי, ואדי אבו ג'מיל, שבו נולדתי וגדלתי עד העזיבה את לבנון בשנת 1967, הוא רחוב ארוך יחסית. בקצה האחד שלו הוא נושק לביתו הפרטי של ראש הממשלה חרירי; בקצהו האחר חנות הכלבו המפורסמת "אורוזדי באק" השייכת ליהודי ממצרים, שם אמא נהגה לפנק אותנו בקניות.

לאורך הרחוב מספר בתי כנסת ובתי מדרש, לידם בית הספר "תלמוד תורה" ובאחת מהסתעפויותיו בית הספר "אליאנס". במרכז הרחוב ניצב בית הכנסת "מגן אברהם" שנבנה ב-1926. במתחם בית הכנסת היו מוסדות צדקה ועזרה כגון ביקור חולים, טיפת חלב, מתן בסתר ועוד. במתחם היו גם שני מועדונים: "מכבי" ו"הצופים". עם הזמן נבנה שם מועדון תרבות לצעירי הקהילה, שבו, בעיקר במוצאי שבת, אפשר היה לשמוע מוזיקה ולרקוד.

זה היה שטח המחיה שלי בביירות... לעתים ביליתי גם בחוף הים המרהיב, באתרי סקי, במועדונים, במסעדות ובמקומות בילוי נוספים.

הייתי הילד החמישי במשפחה. קדמו לי אחותי הבכורה יפה, שנולדה בשנת 1937, שני אחַי, ברטי שנולד שנה אחריה, מאיר שנולד בשנת 1940, ואחותי ארלט שנולדה בשנת 1942. לאבי ז'וזף, יחד עם אחיו חיים, היתה חנות בדים גדולה בשוק סרסוק בביירות. הם ייבאו בדים שמהם הכינו תלבושות לתלמידים בבתי ספר בעיר. היתה להם בלעדיות לאספקת הבדים לתלבושות בתי הספר והחנות פִּרנסה יפה את שתי המשפחות. אמי, שולה, היתה עקרת בית. לפחות כך זה נראה כלפי חוץ, עד שלמדנו על עיסוקיה הנוספים...

אבי ז'וזף כהן קישיק, יליד ביירות, היה איש מאמין, מסורתי, לא קיצוני באמונה הדתית שלו אבל הקפיד כל בוקר להיות בין הראשונים שהגיעו אל בית הכנסת ומשם הלך ישר לפתוח את חנות הבדים בשוק. אמי נולדה הרחק מביירות ומהמזרח התיכון, ועברה דרך ארוכה עד שהגיעה בסופו של דבר לרובע היהודי בבירת לבנון.

אמי, שולה קישיק, נולדה בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, לשם הגיע אביה מירושלים בעקבות שני אחיו הגדולים. שלושת האחים עשו חיל בעסקים והקימו רשת חנויות בגדים מצליחה, אבל הגעגועים לירושלים, בעיקר של סבתי, אמה של שולה, הכריעו בסופו של דבר והמשפחה חזרה אל עיר הקודש, לשכונת מקור ברוך. באותן שנים קשה היה להתפרנס בירושלים מעסקי טקסטיל וסבי נאלץ לחלק את זמנו בין שתי הערים: ירושלים ובואנוס איירס.

אמא למדה בירושלים בבית הספר לבנות "אוולינה דה רוטשילד", תלמידה בולטת ומצטיינת שפעמיים קפצה כיתה ושמה צוין שוב ושוב ברשימת התלמידות המצטיינות של בית הספר. נערה פעילה בשבט הצופים בעיר וסולנית מקהלת בית הספר בזכות הקול הייחודי שלה. ילדות ירושלמית רגילה באותם ימים עד שיום אחד בישרה לה אמה על השינוי הגדול שבפתח: הוחלט לשדך אותה לסוחר יהודי אמיד מביירות שנהג להגיע מפעם לפעם בסופי שבוע אל ירושלים.

אבי לא מצא כלה מתאימה בביירות. באותם ימים היו לו חברים בירושלים, ואחת לכמה שבועות הגיע לבקר אותם. הגבולות היו פתוחים. אפשר היה לעלות על אוטובוס או מונית בביירות ולרדת כעבור ארבע שעות בירושלים. באחד הביקורים, החברים הירושלמים סיפרו לו על נערה בלונדינית מחוננת ומיוחדת, עם עיניים כחולות וחיוך שלא נגמר, שיכולה להתאים לו לאישה. הוא הגיע אל הורי הנערה, והשידוך יצא לדרך. כמה ימים לאחר מכן התבשרה אמי שהיא עומדת להתארס ושתצטרך לעזוב את ירושלים לביירות.

החתונה המפוארת התקיימה זמן קצר לאחר מכן בבירת לבנון. הורי הכלה הגיעו מירושלים ועזבו לאחר האירוע. שולה נשארה בביירות והחלה להסתגל לחיים החדשים ולמעמדה החדש כאשת איש. בתוך זמן קצר התקבעה חלוקת התפקידים בבית. אבי, ז'וזף, הוא המפרנס ואמי, שולה, עקרת בית, אבל מאוד דומיננטית. גם בבית וגם מחוצה לו. אישה מאוד פעלתנית. לא אחת שיושבת על הספה בבית או מבלה את כל שעות היום במטבח כפי שהיה מקובל אז בין הנשים היהודיות בעיר. תשעה חודשים לאחר החתונה, בשנת 1937 נולדה הבת הבכורה, יפה, שנקראה על שם סבתי מצד אבי, ג'מילה, שפירושו יפה. כשנה אחריה נולד הילד השני והפעם בן, אברהם, שכונה ברטי ונקרא על שם אביו של ז'וזף. לאחר לידת בן זכר ראשון, אמי זכתה לכינוי "אום איברהים". עד ללידה של ברטי, הורי גרו עם סבי וסבתי ומשפחת דודי חיים, שותפו של אבי לחנות. לאחר הלידה הם עברו לגור בשכירות בדירה משלהם, גם היא ברובע היהודי, בבניין בן שש קומות, שהיה בבעלות משפחת שוארי הנוצרית ורוב הדיירים בו היו יהודים.

אמא הסתגלה לחיי הנוחות בביירות ולעושר שאבא עטף אותה. כל מה שביקשה, קיבלה מיד. אחד הטלפונים הראשונים בשכונה היה אצלנו בבית. כשרצתה מקרר אבא מיד דאג לקנות לה מהפירמה הכי טובה שהיתה אז בחנויות. יום אחד הפתיע אותה ברדיו רהיט חדש, שאִפשר לה לשמוע גם מה קורה בירושלים. אבא, כך סיפרה לי, היה נדיב מאוד גם מול משפחתה שנשארה בירושלים, וכל בקשה שלה לעזור להוריה נענתה בלב חפץ ובארנק פתוח.

אבא היה משועי הקהילה היהודית בביירות. חווג'ה ז'וזף. חכם, מכובד, אמיד. איש עסקים ישר שמילה שלו שווה יותר מכסף. כשנכנסתי יחד איתו אל בית הכנסת, ראיתי איך כולם קיבלו את פניו בקימה. "שלום, חווג'ה יוסף..." בירכו אותו. ואמא? - היא אשתו של חווג'ה ז'וזף. כשיצאה לקניות, היא מעולם לא נזקקה לכסף. חווג'ה ז'וזף ישלם, ומי לא מכיר את חווג'ה ז'וזף ויודע שאין דבר יותר בטוח מזה. כולם סמכו עליו. יהודים, נוצרים ומוסלמים. כשאבא עשה עסקה גדולה לחנות, המוכר ידע שהכסף שלו בטוח. "בכל יום שישי אני משלם לך כך וכך", סיכם איתו אבי ובכל יום שישי, עם כיסים מלאים שטרות, אבא שלח אותי אל אותו מוכר. בדיוק כפי שהבטיח. מעולם לא איחר בתשלום. מעולם לא נותר חייב לאיש.

▪▪▪

הגעגועים לארץ ולעיר שאמא השאירה מאחור לא פסקו. היא בביירות, אבל לבה בציון ובירושלים. שני אלה, ציון וירושלים, הפכו בתוך זמן קצר למרכז החיים בבית שלנו. חיינו בביירות, אבל ערגנו לירושלים ולארץ ישראל.

במתחם בית הכנסת הגדול "מגן אברהם", לא רחוק מבית המשפחה, היה מועדון של תנועת "מכבי". משם נשמעו בערבים הדי ויכוחים וקולות שירה רמה, ובאחד הימים אמא החליטה להיכנס לשם ומיד נשאבה כולה לפעילות. היא היתה צעירה, כמעט בת גילם של הצעירים היהודים שהגיעו למועדון, אבל העובדה שהיא כבר אמא לילדים קטנים, והגיעה מירושלים, הקנתה לה מעמד מיוחד. היא החלה לספר להם על ארץ ישראל, על התנועה הציונית, שבתה את דמיונם בשירי ובריקודי ארץ ישראל, לימדה עברית והכינה אותם לעלייה לארץ.

לצד הטיפול בבית ובילדים - יפה, ברטי, מאיר, ארלט ואני אייזיק - הפעילות ב"מכבי" סייעה לה להתגבר על הגעגועים הרבים לעבר. מילאה את כולה. וכשחמותה וגיסתה העירו לה בבית על פעילות היתר שלה, היא רק חייכה בשמחה ומיהרה לעוד ערב שירה וריקוד ב"מכבי". מז'וזף, בעלה, לא שמעה מילה רעה. הוא כיבד אותה וסמך עליה לכל אורך הדרך.

"לאט לאט מילאתי את כל ימות השבוע בתכנים", סיפרה לי לאחר שנים רבות, "המועדון שקק חיים והשפה העברית פרחה בשירה ובריקודים, בשיחה, בקריאה ובכתיבה. לא חלף זמן רב ושמי נודע ברובע. אנשים באו לשאול בעצתי בנושאים שונים, הוזמנתי לשמחות, ביקרתי חולים וניחמתי אבלים".

▪▪▪

לא פעם שאלתי את עצמי אם באותן שנים ראשונות שלה בביירות אמי היתה מודעת לאיזה מסלול חיים היא נכנסת ולאילו סכנות היא חושפת את עצמה ואת משפחתה. ממנה לא קיבלתי מעולם תשובה חד־משמעית, כך שקשה לי לענות על כך. מבחינתי - מדובר באניגמה. קשה לדעת כיצד ומתי הלהט הציוני, ההטפה לעלייה לארץ ישראל, התעוזה לפעול בארץ אויב והדאגה לגורלה של מדינת ישראל, הובילו אותה למסלול חיים מיוחד שזיכה אותה, לפחות בעיתוני לבנון, לכינוי "מאטה הארי של המזרח התיכון". הייתי ילד קטן כשאמא החלה בפעילות המיוחדת שלה. מובן שלא ידעתי על כך דבר באותן שנים, וכל המידע שאספתי ואני מספר עליו, הגיע אלי בהמשך: מדברים שהייתי עד להם - אפילו שותף; מדברים ששמעתי כעבור שנים רבות ממנה ומאבי; מדברים שפורסמו בתקשורת, בעיקר הערבית, ומחומרים ומסמכים שקיבלתי מגופים מודיעיניים בישראל, מהסוכנות היהודית, מההסתדרות הציונית ומעוד מוסדות שאמא עבדה איתם באותה תקופה. מהחומר שנחשפתי אליו ראיתי שרב הנסתר על הגלוי. הסקרנות עדיין לא מניחה לי ואני ממשיך לנבור ולחפש כדי להבין איך אשת־איש, שלא חסר לה דבר, נכנסת בחושים מלאים להרפתקה מסוכנת.

עוד על הספר

בעין הסערה אייזיק יצחק לבנון

פרק 1
"מאטה הארי של המזרח התיכון"

הייתי רק בן שלוש כשאמי החלה בפעילות החשאית שלה, שעליה כמובן לא ידעתי דבר עד שבגרתי, ודבר משנות ילדותי המאושרות לא הכין אותי למה שאירע באותו בוקר בבית המשפט הצבאי ולגזר הדין שהוטל על אמי ואבי.

נולדתי בביירות, בשכונת ואדי אבו ג'מיל, שכונת היהודים, ב-5 בנובמבר 1944, בלידה טבעית בבית כיאה לבני המעמד הגבוה בקהילה היהודית בביירות. אמי סיפרה לי לימים שאכן נולדתי בביירות, אבל הרו אותי בירושלים... שם אמי עברה טיפולי פוריות אצל פרופ' סדובסקי, שהקים בעיר את בית היולדות סדובסקי והשמועות על מחקריו בתחום המיילדות ופוריות האישה חצו גבולות והגיעו עד אל ביירות שבצפון.

הרובע היהודי, ואדי אבו ג'מיל, שבו נולדתי וגדלתי עד העזיבה את לבנון בשנת 1967, הוא רחוב ארוך יחסית. בקצה האחד שלו הוא נושק לביתו הפרטי של ראש הממשלה חרירי; בקצהו האחר חנות הכלבו המפורסמת "אורוזדי באק" השייכת ליהודי ממצרים, שם אמא נהגה לפנק אותנו בקניות.

לאורך הרחוב מספר בתי כנסת ובתי מדרש, לידם בית הספר "תלמוד תורה" ובאחת מהסתעפויותיו בית הספר "אליאנס". במרכז הרחוב ניצב בית הכנסת "מגן אברהם" שנבנה ב-1926. במתחם בית הכנסת היו מוסדות צדקה ועזרה כגון ביקור חולים, טיפת חלב, מתן בסתר ועוד. במתחם היו גם שני מועדונים: "מכבי" ו"הצופים". עם הזמן נבנה שם מועדון תרבות לצעירי הקהילה, שבו, בעיקר במוצאי שבת, אפשר היה לשמוע מוזיקה ולרקוד.

זה היה שטח המחיה שלי בביירות... לעתים ביליתי גם בחוף הים המרהיב, באתרי סקי, במועדונים, במסעדות ובמקומות בילוי נוספים.

הייתי הילד החמישי במשפחה. קדמו לי אחותי הבכורה יפה, שנולדה בשנת 1937, שני אחַי, ברטי שנולד שנה אחריה, מאיר שנולד בשנת 1940, ואחותי ארלט שנולדה בשנת 1942. לאבי ז'וזף, יחד עם אחיו חיים, היתה חנות בדים גדולה בשוק סרסוק בביירות. הם ייבאו בדים שמהם הכינו תלבושות לתלמידים בבתי ספר בעיר. היתה להם בלעדיות לאספקת הבדים לתלבושות בתי הספר והחנות פִּרנסה יפה את שתי המשפחות. אמי, שולה, היתה עקרת בית. לפחות כך זה נראה כלפי חוץ, עד שלמדנו על עיסוקיה הנוספים...

אבי ז'וזף כהן קישיק, יליד ביירות, היה איש מאמין, מסורתי, לא קיצוני באמונה הדתית שלו אבל הקפיד כל בוקר להיות בין הראשונים שהגיעו אל בית הכנסת ומשם הלך ישר לפתוח את חנות הבדים בשוק. אמי נולדה הרחק מביירות ומהמזרח התיכון, ועברה דרך ארוכה עד שהגיעה בסופו של דבר לרובע היהודי בבירת לבנון.

אמי, שולה קישיק, נולדה בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, לשם הגיע אביה מירושלים בעקבות שני אחיו הגדולים. שלושת האחים עשו חיל בעסקים והקימו רשת חנויות בגדים מצליחה, אבל הגעגועים לירושלים, בעיקר של סבתי, אמה של שולה, הכריעו בסופו של דבר והמשפחה חזרה אל עיר הקודש, לשכונת מקור ברוך. באותן שנים קשה היה להתפרנס בירושלים מעסקי טקסטיל וסבי נאלץ לחלק את זמנו בין שתי הערים: ירושלים ובואנוס איירס.

אמא למדה בירושלים בבית הספר לבנות "אוולינה דה רוטשילד", תלמידה בולטת ומצטיינת שפעמיים קפצה כיתה ושמה צוין שוב ושוב ברשימת התלמידות המצטיינות של בית הספר. נערה פעילה בשבט הצופים בעיר וסולנית מקהלת בית הספר בזכות הקול הייחודי שלה. ילדות ירושלמית רגילה באותם ימים עד שיום אחד בישרה לה אמה על השינוי הגדול שבפתח: הוחלט לשדך אותה לסוחר יהודי אמיד מביירות שנהג להגיע מפעם לפעם בסופי שבוע אל ירושלים.

אבי לא מצא כלה מתאימה בביירות. באותם ימים היו לו חברים בירושלים, ואחת לכמה שבועות הגיע לבקר אותם. הגבולות היו פתוחים. אפשר היה לעלות על אוטובוס או מונית בביירות ולרדת כעבור ארבע שעות בירושלים. באחד הביקורים, החברים הירושלמים סיפרו לו על נערה בלונדינית מחוננת ומיוחדת, עם עיניים כחולות וחיוך שלא נגמר, שיכולה להתאים לו לאישה. הוא הגיע אל הורי הנערה, והשידוך יצא לדרך. כמה ימים לאחר מכן התבשרה אמי שהיא עומדת להתארס ושתצטרך לעזוב את ירושלים לביירות.

החתונה המפוארת התקיימה זמן קצר לאחר מכן בבירת לבנון. הורי הכלה הגיעו מירושלים ועזבו לאחר האירוע. שולה נשארה בביירות והחלה להסתגל לחיים החדשים ולמעמדה החדש כאשת איש. בתוך זמן קצר התקבעה חלוקת התפקידים בבית. אבי, ז'וזף, הוא המפרנס ואמי, שולה, עקרת בית, אבל מאוד דומיננטית. גם בבית וגם מחוצה לו. אישה מאוד פעלתנית. לא אחת שיושבת על הספה בבית או מבלה את כל שעות היום במטבח כפי שהיה מקובל אז בין הנשים היהודיות בעיר. תשעה חודשים לאחר החתונה, בשנת 1937 נולדה הבת הבכורה, יפה, שנקראה על שם סבתי מצד אבי, ג'מילה, שפירושו יפה. כשנה אחריה נולד הילד השני והפעם בן, אברהם, שכונה ברטי ונקרא על שם אביו של ז'וזף. לאחר לידת בן זכר ראשון, אמי זכתה לכינוי "אום איברהים". עד ללידה של ברטי, הורי גרו עם סבי וסבתי ומשפחת דודי חיים, שותפו של אבי לחנות. לאחר הלידה הם עברו לגור בשכירות בדירה משלהם, גם היא ברובע היהודי, בבניין בן שש קומות, שהיה בבעלות משפחת שוארי הנוצרית ורוב הדיירים בו היו יהודים.

אמא הסתגלה לחיי הנוחות בביירות ולעושר שאבא עטף אותה. כל מה שביקשה, קיבלה מיד. אחד הטלפונים הראשונים בשכונה היה אצלנו בבית. כשרצתה מקרר אבא מיד דאג לקנות לה מהפירמה הכי טובה שהיתה אז בחנויות. יום אחד הפתיע אותה ברדיו רהיט חדש, שאִפשר לה לשמוע גם מה קורה בירושלים. אבא, כך סיפרה לי, היה נדיב מאוד גם מול משפחתה שנשארה בירושלים, וכל בקשה שלה לעזור להוריה נענתה בלב חפץ ובארנק פתוח.

אבא היה משועי הקהילה היהודית בביירות. חווג'ה ז'וזף. חכם, מכובד, אמיד. איש עסקים ישר שמילה שלו שווה יותר מכסף. כשנכנסתי יחד איתו אל בית הכנסת, ראיתי איך כולם קיבלו את פניו בקימה. "שלום, חווג'ה יוסף..." בירכו אותו. ואמא? - היא אשתו של חווג'ה ז'וזף. כשיצאה לקניות, היא מעולם לא נזקקה לכסף. חווג'ה ז'וזף ישלם, ומי לא מכיר את חווג'ה ז'וזף ויודע שאין דבר יותר בטוח מזה. כולם סמכו עליו. יהודים, נוצרים ומוסלמים. כשאבא עשה עסקה גדולה לחנות, המוכר ידע שהכסף שלו בטוח. "בכל יום שישי אני משלם לך כך וכך", סיכם איתו אבי ובכל יום שישי, עם כיסים מלאים שטרות, אבא שלח אותי אל אותו מוכר. בדיוק כפי שהבטיח. מעולם לא איחר בתשלום. מעולם לא נותר חייב לאיש.

▪▪▪

הגעגועים לארץ ולעיר שאמא השאירה מאחור לא פסקו. היא בביירות, אבל לבה בציון ובירושלים. שני אלה, ציון וירושלים, הפכו בתוך זמן קצר למרכז החיים בבית שלנו. חיינו בביירות, אבל ערגנו לירושלים ולארץ ישראל.

במתחם בית הכנסת הגדול "מגן אברהם", לא רחוק מבית המשפחה, היה מועדון של תנועת "מכבי". משם נשמעו בערבים הדי ויכוחים וקולות שירה רמה, ובאחד הימים אמא החליטה להיכנס לשם ומיד נשאבה כולה לפעילות. היא היתה צעירה, כמעט בת גילם של הצעירים היהודים שהגיעו למועדון, אבל העובדה שהיא כבר אמא לילדים קטנים, והגיעה מירושלים, הקנתה לה מעמד מיוחד. היא החלה לספר להם על ארץ ישראל, על התנועה הציונית, שבתה את דמיונם בשירי ובריקודי ארץ ישראל, לימדה עברית והכינה אותם לעלייה לארץ.

לצד הטיפול בבית ובילדים - יפה, ברטי, מאיר, ארלט ואני אייזיק - הפעילות ב"מכבי" סייעה לה להתגבר על הגעגועים הרבים לעבר. מילאה את כולה. וכשחמותה וגיסתה העירו לה בבית על פעילות היתר שלה, היא רק חייכה בשמחה ומיהרה לעוד ערב שירה וריקוד ב"מכבי". מז'וזף, בעלה, לא שמעה מילה רעה. הוא כיבד אותה וסמך עליה לכל אורך הדרך.

"לאט לאט מילאתי את כל ימות השבוע בתכנים", סיפרה לי לאחר שנים רבות, "המועדון שקק חיים והשפה העברית פרחה בשירה ובריקודים, בשיחה, בקריאה ובכתיבה. לא חלף זמן רב ושמי נודע ברובע. אנשים באו לשאול בעצתי בנושאים שונים, הוזמנתי לשמחות, ביקרתי חולים וניחמתי אבלים".

▪▪▪

לא פעם שאלתי את עצמי אם באותן שנים ראשונות שלה בביירות אמי היתה מודעת לאיזה מסלול חיים היא נכנסת ולאילו סכנות היא חושפת את עצמה ואת משפחתה. ממנה לא קיבלתי מעולם תשובה חד־משמעית, כך שקשה לי לענות על כך. מבחינתי - מדובר באניגמה. קשה לדעת כיצד ומתי הלהט הציוני, ההטפה לעלייה לארץ ישראל, התעוזה לפעול בארץ אויב והדאגה לגורלה של מדינת ישראל, הובילו אותה למסלול חיים מיוחד שזיכה אותה, לפחות בעיתוני לבנון, לכינוי "מאטה הארי של המזרח התיכון". הייתי ילד קטן כשאמא החלה בפעילות המיוחדת שלה. מובן שלא ידעתי על כך דבר באותן שנים, וכל המידע שאספתי ואני מספר עליו, הגיע אלי בהמשך: מדברים שהייתי עד להם - אפילו שותף; מדברים ששמעתי כעבור שנים רבות ממנה ומאבי; מדברים שפורסמו בתקשורת, בעיקר הערבית, ומחומרים ומסמכים שקיבלתי מגופים מודיעיניים בישראל, מהסוכנות היהודית, מההסתדרות הציונית ומעוד מוסדות שאמא עבדה איתם באותה תקופה. מהחומר שנחשפתי אליו ראיתי שרב הנסתר על הגלוי. הסקרנות עדיין לא מניחה לי ואני ממשיך לנבור ולחפש כדי להבין איך אשת־איש, שלא חסר לה דבר, נכנסת בחושים מלאים להרפתקה מסוכנת.