ארבע הרוחות

1

אֶלזָה ווֹלקוֹט שהתה שנים בבדידות כפויה, בקריאה של ספרי הרפתקאות ובחלומות על חיים אחרים. בחדר השינה המיותם שלה, כשהיא מוקפת ברומנים שהפכו לחבריה הטובים, העזה מפעם לפעם לחלום על הרפתקה משל עצמה, אם כי לא לעיתים קרובות מדי. בני משפחתה אמרו לה שוב ושוב כי המחלה שממנה ניצלה בילדותה היא ששינתה את חייה והפכה אותם שבריריים וגלמודים, ובימים הטובים שלה גם היא עצמה האמינה בזה.

ואולם בימים הרעים ביותר, כמו היום, הבינה היטב שתמיד הייתה ותמיד תהיה נטע זר במשפחתה שלה. עוד למן ההתחלה חשו כולם שמשהו אצלה חסר, הבינו שהיא לא משתלבת.

היה בה מין כאב שמקורו במורת רוח תמידית; הייתה בה מין תחושה של אובדן בלתי מוגדר, לא מזוהה. אלזה נשאה את הכול בדממה, מבלי שדרשה או חיפשה תשומת לב, מתוך השלמה ובידיעה ברורה שאוהבים אותה אבל לא מחבבים אותה. הכאב הפך לשגרת יומה, עד כדי כך שרק לעיתים נדירות היא חשה בו. דחייתה יוחסה בדרך כלל למחלה שממנה סבלה, אך היא ידעה שאין שום קשר בין השתיים.

ועם זאת, כעת, כשישבה בכיסא האהוב עליה, היא סגרה את הספר שנח בחיקה והרהרה בנושא. 'עידן התמימות' העיר משהו בתוכה, המחיש לה במשנה מרץ את חלוף הזמן.

מחר יחול יום הולדתה.

היא תהיה בת עשרים וחמש.

צעירה, על פי רוב הדעות. גיל שבו גברים רבים שתו ג'ין תוצרת בית, נהגו במהירות ובפזיזות, האזינו למוזיקת רגטיים ורקדו עם נשים בשמלות מצויצות ובסרטי ראש.

אצל הנשים, לעומת זאת, המצב היה שונה.

תקוותה של אישה נגוזה לאיטה כבר כשמלאו לה עשרים. בגיל עשרים ושתיים החלו אנשים לרכל סביבה בעיירה ובמיוחד בכנסייה, וללוות אותה במבטים ארוכים ומלאי צער. בגיל עשרים וחמש, לכולם היה ברור שהפור נפל. אישה שלא נישאה הפכה רשמית לרווקה זקנה. ״היא על המדף,״ נהגו כולם לומר, תוך כדי טלטול הראש וצקצוק הלשון על כל אותן הזדמנויות שהחמיצה. רוב האנשים תהו מדוע, או מה הופך אישה רגילה לחלוטין ובת למשפחה טובה לרווקה זקנה. אלא שבמקרה של אלזה כולם ידעו את התשובה. הם בוודאי חשבו שהיא חירשת, כי לא התביישו לדבר גם בנוכחותה. אוי מסכנה. היא צנומה כמו ידית של מגרפה. הלוואי שהייתה יפה כמו אחיותיה.

יפה. אלזה הבינה היטב שזהו שורש הבעיה. היא לא הייתה אישה יפה. ביום המוצלח ביותר, ובמחלצותיה היפות ביותר, ייתכן שאדם זר היה מתאר אותה כחביבה, אך לא יותר מזה. היא פשוט הייתה ״יותר מדי״ — יותר מדי גבוהה, יותר מדי צנומה, יותר מדי חיוורת, יותר מדי חסרת ביטחון.

אלזה השתתפה בחתונותיהן של שתי אחיותיה. אף אחת מהן לא ביקשה ממנה לעמוד לצידה כשושבינה, ואלזה הבינה מדוע. בגובה מטר ושמונים, היא התנשאה מעל ראשי החתנים; זה עלול היה להרוס את כל הצילומים, והתדמית הייתה חזות הכול אצל משפחת ווֹלקוֹט. הוריה העריכו זאת יותר מכל דבר אחר.

לא צריך היה להיות גאון גדול כדי להביט קדימה ולחזות את עתידה של אלזה. היא תישאר כאן, בבית הוריה שברוֹק רואד, ותזכה לטיפולה המסור של מריה, המשרתת שניהלה את משק ביתם מאז ומתמיד. ובבוא היום, כשמריה תפרוש מתפקידה, אלזה תיאלץ לטפל במסירות בהוריה, וכשהשניים ילכו לעולמם היא תישאר גלמודה.

ובמה תוכל להתגאות? מה יישאר מכל הזמן שהעבירה על פני האדמה? מי יזכור אותה, ובזכות מה?

היא עצמה את עיניה, והניחה לחלום ותיק ומוכר לחלחל פנימה: היא דמיינה שהיא חיה במקום אחר. בבית משלה. שהיא שומעת קולות צחוק של ילדים. ילדיה שלה.

היא דמיינה חיים שלמים, מעבר לסתם קיום. זה היה החלום שלה: עולם שבו הקדחת השיגרונית אשר תקפה אותה בגיל ארבע־עשרה לא הגדירה את חייה ואת בחירותיה, עולם שבו גילתה בתוך תוכה כוחות חבויים ובלתי מוכרים, שבו נשפטה לא רק על פי המראה החיצוני שלה.

דלת הכניסה נפתחה בחבטה, ובני משפחתה נכנסו פנימה ברקיעות רמות. הם נעו כהרגלם, חבורה פטפטנית ומצחקקת, כשבראש צועד אביה השמנמן, אדום־לחיים מרוב שתייה, משני עבריו אחיותיה הצעירות והיפות, שרלוט וסוזנה, כמו צמד כנפי ברבור, ומאחוריהם משתרכת אימה האלגנטית, שקועה בשיחה עם חתניה הנאים.

אביה נעצר באחת. ״אלזה,״ אמר האיש. ״למה את עדיין ערה?״

״רציתי לשוחח איתך.״

״בשעה כזאת?״ תהתה אימה. ״את נראית סמוקה. יש לך חום?״

״לא היה לי חום כבר שנים, מאמא. את יודעת את זה טוב מאוד.״ אלזה קמה ממקומה, פכרה את ידיה ובהתה בבני משפחתה.

זה הזמן, אמרה לעצמה. היא חייבת לעשות את זה. לפני שתאבד שוב את קור רוחה.

״פאפא.״ בתחילה היה קולה שקט מכדי להישמע, ולכן ניסתה שנית ואף הרימה את קולה. ״פאפא.״

הוא הפנה את מבטו אליה.

״מחר ימלאו לי עשרים וחמש,״ אמרה אלזה.

נדמה היה שעצם התזכורת מעורר באימה תרעומת. ״אנחנו מודעים לכך, אלזה.״

״כן, כמובן. רק רציתי לומר שהגעתי לכלל החלטה.״

כל בני משפחתה השתתקו למשמע דבריה.

״אני... בשיקגו יש קולג' ללימודי סִפרות שמקבל גם נשים. אני רוצה להירשם ללימודים —״

״אֶלסינוֹר,״ קטע אותה אביה. ״בשביל מה את זקוקה להשכלה נוספת? ממילא היית חולנית מכדי לסיים את התיכון. זה רעיון מגוחך ממש."

קשה היה לה לעמוד מול כולם, לראות את חולשותיה משתקפות בעיניהם. תילחמי על מה שאת רוצה. תהיי אמיצה.

״אבל פאפא, אני אישה בוגרת. ולא הייתי חולה מאז גיל ארבע־עשרה. אני מאמינה שהרופא היה... פזיז מדי באבחנה שלו. אני בריאה לחלוטין. באמת. ואני יכולה להיות מורה. או סופרת...״

״סופרת?״ תמה אביה. ״יש לך איזה כישרון חבוי שאף אחד מאיתנו לא מכיר?״

מבטו המצמית דיכא את רוחה.

״אולי,״ מלמלה חלושות.

פאפא הסתובב ופנה אל אימה של אלזה. ״גברת וולקוט, אולי תיתני לה משהו שירגיע אותה.״

״אני לא היסטרית, פאפא.״

אלזה הבינה היטב שזה נגמר. בין כה וכה לא היה לה שום סיכוי לנצח. נדמה היה שנגזר גורלה להישאר שקטה ונחבאת אל הכלים, ולא לצאת אל העולם. ״אני בסדר גמור. אעלה לחדרי.״

היא פנתה ללכת, ואף אחד מבני משפחתה לא טרח להעיף בה מבט נוסף כעת, לאחר שהרגע חלף. כאילו נגוזה ונעלמה מהחדר, שהרי תמיד נהגה להתמוסס איכשהו, גם כשנותרה במקומה.

היא התחרטה על שהעזה לקרוא את 'עידן התמימות'. במה זה יועיל לה, כל הכמיהה הבלתי־ממומשת הזו? היא לעולם לא תתאהב, לעולם לא תלד ילדים משלה.

היא עלתה במדרגות, ובתוך כך שמעה את הצלילים שעלו מלמטה. הם האזינו לגרמופון החדש שלהם מתוצרת ויקטרוֹלָה.

היא היססה.

רדי למטה, הצטרפי אליהם.

היא טרקה את דלת חדר השינה שלה, התנתקה מהצלילים שריחפו לעברה מלמטה. היא ידעה שלא תתקבל בברכה.

במראה שמעל לכיור הרחצה, הביטה בבבואתה. פניה החיוורות נראו כאילו מתחו אותן ידיים לא עדינות במיוחד, וכך נוצר סנטרה החד. שערה הארוך והבלונדיני היה דקיק וחלק כשערות תירס, בעידן שבו שיער גלי היה הצעקה האחרונה. אימה לא הרשתה לה להסתפר בהתאם לצו האופנה, וטענה ששערה רק ייראה גרוע יותר אם תקצר אותו. כל דבר באלזה נראה חיוור וחסר חיים, פרט לעיניה הכחולות.

היא הדליקה את מנורת הלילה ושלפה מהשידה את אחד הרומנים היקרים ביותר לליבה.

'זיכרונותיה של אשת תענוגות'.

אלזה השתרעה על מיטתה, שקעה בסיפורה השערורייתי של פאני היל, וכשחשה דחף מבהיל ובלתי מוסרי לגעת בעצמה, היא כמעט נכנעה. הכאב שגאה בליבה עם כל מילה היה כמעט בלתי נסבל; כאב פיזי של ערגה.

כשסגרה את הספר הרגישה מנודה עוד יותר מתמיד. חסרת מנוחה. בלתי מסופקת.

אם לא תעשה מעשה בקרוב, אם לא תנקוט צעד דרסטי, עתידהּ עלול להיראות בדיוק כמו ההווה שלה. היא תישאר כלואה בבית הזה עד סוף ימיה, ושני דברים עיקריים ימשיכו להגדיר אותה: מחלה שבאה והלכה לפני עשור, וכיעור מוּלד שאין בכוחה לשנות. היא לעולם לא תדע את להט מגעו של גבר, או את הנחמה הטמונה בשינה באותה מיטה. היא לעולם לא תחבוק ילד משלה. ולעולם לא יהיה לה בית משלה.

באותו לילה נתקפה אלזה כמיהה עזה. ולמחרת בבוקר ידעה שעליה לעשות מעשה ולשנות את חייה.

אבל איך?

לא כל הנשים נולדו יפהפיות, ואפילו לא נאות. היו גם שסבלו בילדותן מקדחת, ובכל זאת חיו בבגרותן חיים מלאים. ככל שהיה ידוע לה, הנזק שנגרם לליבה נותר בגדר השערה רפואית בלבד. הוא מעולם לא החמיץ פעימה, מעולם לא נתן לה סיבה אמיתית לדאגה. היא רצתה להאמין שהחספוס קיים אי־שם בתוכה, גם אם אף פעם לא נבחן או נחשף. ואיך בכלל אפשר לדעת זאת בוודאות? היא מעולם לא הורשתה לרוץ, לשחק או לרקוד. היא אולצה לעזוב את בית הספר כשהייתה בת ארבע־עשרה, כך שאף נער מעולם לא חיזר אחריה. את חלק הארי של חייה בילתה בחדרה, שם קראה ספרי הרפתקאות, המציאה סיפורים משלה, והשלימה את השכלתה בכוחות עצמה.

היא ידעה שההזדמנויות מחכות אי־שם, אבל היכן תמצא אותן?

בספרייה. כי בספרים יש תשובה לכל שאלה.

היא סידרה את מיטתה, ואז ניגשה אל שידת הרחצה, הברישה את השיער הבלונדיני שהגיע עד למותניה, יצרה בו שביל בצד ואז קלעה אותו לצמות, ולבסוף לבשה שמלת קרפּ פשוטה בגוון כחול צי, גרבה גרבי משי ונעלה נעלי עקב שחורות. את המראה השלימו כובע קְלוֹש, כפפות מעור גדי ותיק יד.

היא ירדה במדרגות והודתה בליבה על כך שאימה עדיין ישנה בשעת בוקר מוקדמת זו. מאמא לא אהבה לראות את אלזה מתאמצת יתר על המידה, אלא אם כן הייתה בדרכה לכנסייה ביום ראשון, שם ביקשה תמיד אימה מחברי הקהילה להתפלל למען בריאותה של בתה. אלזה שתתה כוס קפה ויצאה החוצה אל קרני השמש הראשונות של אמצע מאי.

לפניה השתרעה העיירה דָלְהארט, באזור הפֶּנהֶנדֶל שבצפון טקסס, והתעוררה לאיטה תחת שמש עזה. לכל אורכן של מדרכות העץ, דלתות נפתחו ושלטי סגור הפכו לפתוח. מחוץ לעיר, תחת שמיים כחולים ועצומים, נמתחו עד אין קץ המישורים הגדולים והשטוחים, כמו אוקיינוס שלם של אדמות חקלאיות משגשגות.

דלהארט הייתה בירת המחוז, והייתה זו תקופה של פריחה כלכלית. מאז שהונחה כאן מסילת הרכבת, בדרכה מקנזס לניו מקסיקו, הלכה העיירה והתרחבה. מגדל מים חדש חלש על קו הרקיע. המלחמה הגדולה הפכה את מיליוני הדונמים הללו למכרה זהב של חיטה ותירס. חיטה תנצח במלחמה! היה ביטוי שגור שמילא את חקלאי האזור גאווה. הם מילאו את חלקם.

גם הטרקטור הגיע בדיוק בזמן והפך את החיים קלים יותר, ושנות יבול מצוינות — עשירות בגשם ובמחירים גואים — אפשרו לחקלאים לחרוש שטחים נרחבים יותר ולגדל עוד ועוד חיטה. הבצורת של 1908, זו שהזקנים לא הפסיקו לדבר עליה, כמעט נשכחה מן הלב. משקעים נאים ירדו זה שנים, והעשירו את כל תושבי העיירה, בראש ובראשונה את אביה, שהסכים לקבל גם מזומנים וגם שטרות מכר בתמורה לציוד החקלאי שמכר.

כמה חקלאים התכנסו הבוקר מחוץ לדיינר כדי לדון במחירי היבולים, ונשים רעו את ילדיהן לכיוון בית הספר. רק שנים אחדות קודם לכן עוד היו סוסים וכרכרות ברחובות; אבל כעת גדשו אותם מכוניות, שצפרו בצופרים והפריחו עשן בדרכן אל עתיד זהוב וזוהר. דלהארט הייתה עיירה — והפכה במהירות לעיר — של ארוחות קהילתיות וריקודי שורות ולימודי דת בימי ראשון. של עבודה קשה ושותפות גורל, של אנשים שיצרו לעצמם חיים טובים מרגבי האדמה.

אלזה עלתה על מדרכת העץ שנמתחה לאורך הרחוב הראשי. לוחות העץ שלרגליה נכנעו לה קלות על כל צעד ושעל, והעניקו לה תחושה שהיא מקפצת. כמה אדניות פרחים נתלו ממרזבי החנויות, והוסיפו כתמים נחוצים של צבע. אגודת הקישוט של העיירה טיפחה אותן במסירות רבה. היא חלפה על פני הבנק לחיסכון, ולאחר מכן על פני סוכנות הרכב של פורד. המחשבה על כך שאדם יכול להיכנס לסוכנות, לבחור לעצמו מכונית ולנהוג בה הביתה עוד באותו יום, עוררה בה השתאות.

חנות הכולבו שלצידה פתחה את שעריה, והבעלים, מר הֶרסט, יצא מתוכה כשבידו מטאטא. שרוולי חולצתו היו מופשלים וחשפו את זרועותיו הבשרניות. על פניו האדמומיות חלש אף פחוס ועגלגל כמו ברז כיבוי. הוא היה אחד מעשירי העיירה. בבעלותו היו חנות הכולבו, הדיינר, דוכן הגלידה וגם בית המרקחת. רק בני משפחת וולקוט היו ותיקים יותר ממנו. דור שלישי בטקסס, והם היו גאים בזה. וולטר, סבה האהוב של אלזה, אהב לכנות את עצמו ״טקסס ריינג'ר״ עד יום מותו.

״היי, מיס וולקוט,״ אמר בעל החנות, וסילק מפניו הסמוקות את קווצת השיער היחידה שעוד נותרה לו. ״נראה שמצפה לנו יום יפה. את בדרך לספרייה?״

״אכן,״ ענתה לו זו. ״אלא מה?״

״קיבלתי גליל חדש של משי אדום. ספרי לאחיות שלך. זה בד מצוין לשמלה יפה.״

אלזה קפאה במקומה.

משי אדום.

היא מעולם לא לבשה משי אדום. ״תראה לי. בבקשה.״

״אה! כמובן. את יכולה להפתיע אותן בבד חדש.״

מר הרסט הוביל אותה לתוך החנות. אלזה הביטה סביבה וראתה רק שלל צבעים: קופסאות מלאות אפונה ותות שדה, ערימות של סבוני לבנדר, עטופים אחד־אחד בנייר טישו, שקים של קמח וסוכר, צנצנות של חמוצים.

הם חלפו על פני מערכות של כלי כסף וחרסינה, וגם מפות שולחן וסינרים מקופלים בכל צבעי הקשת, ולבסוף הגיעו אל ערימה של גלילי בד. הוא פשפש בהם, ולבסוף שלף גליל מקופל של בד משי בגוון אדום עז.

אלזה פשטה את כפפות עור הגדי, הניחה אותן בצד והושיטה את ידה אל המשי.

היא מעולם לא נגעה בבד רך שכזה. ובכל זאת, זה יום ההולדת שלה...

״זה מתאים מאוד לגוון של שרלוט —״

״אני רוצה אותו,״ מיהרה לומר. הייתכן ששמה דגש מוגזם מדי על המילה אני? נראה שכן, כי מר הרסט נעץ בה מבט מוזר.

בעל החנות עטף את הבד בנייר עטיפה חום, ואז קשר אותו בחוט ומסר לה את הצרור.

רגע לפני שיצאה מהחנות, הבחינה אלזה בסרט ראש מוכסף, נוצץ ועתיר חרוזים. זה היה אחד מאותם קישוטים שהרוזנת אוֹלֶנסקָה הייתה שמחה להתהדר בהם ב'עידן התמימות'.

אלזה חזרה הביתה מהסֹפרייה כשהיא אוחזת בחוזקה בבד המשי האדום, העטוף היטב בנייר חום וצמוד אל חזהּ.

היא פתחה את שער הכניסה השחור המעוטר בסלסולי ברזל, ונכנסה אל ממלכתה של אימה — גן מטופח להפליא, שהדיף ריח של שיחי יסמין ושושנים. בקצה שביל מגודר בגדר חיה עמד בית וולקוט רחב הידיים, שבנה סבה מייד לאחר מלחמת האזרחים, למען אהובתו.

אלזה עדיין התגעגעה לסבה מדי יום ביומו. הוא היה אדם סוער מאוד, וגם שתיין וּוכחן מוּעד, אבל כשאהב, הוא אהב בכל ליבו. הוא התאבל על מותה של אשתו במשך שנים. פרט לאלזה, הוא היה היחיד מבני משפחת וולקוט שאהב לקרוא, ולעיתים קרובות נהג לעמוד לצידה בוויכוחים משפחתיים. אל תפחדי למות, אלזה. תפחדי רק לא לחיות. תהיי אמיצה.

איש לא דיבר אליה ככה מאז שהלך לעולמו, והוא חסַר לה מדי יום ביומו. זיכרונותיה היפים ביותר היו הסיפורים שלו על ימיה הראשונים של טקסס פורעת החוק, על החיים בלארֶדוֹ, בדאלאס ובאוסטין וגם במישורים הגדולים.

הוא בוודאי היה אומר לה לקנות את בד המשי האדום.

מאמא נשאה את מבטה משיחי השושנים שלה, הטתה קלות את המצנפת החדשה שהגנה עליה מהשמש, ואמרה,״אלזה. איפה היית?״

״בספרייה.״

״היית צריכה לתת לפאפא להסיע אותך. הליכה מאומצת אינה טובה לבריאותך.״

״אני בסדר גמור, מאמא.״

נו, באמת. לפעמים נדמה היה כי הם רוצים שתהיה חולה.

אלזה הידקה את אחיזתה בצרור המשי שלה.

״לכי תשכבי קצת. יהיה חם היום. אבקש ממריה להכין לך קנקן לימונדה.״ מאמא המשיכה לקטוף פרחים מהשיחים שלה, ושמטה אותם לתוך הסלסילה הקלועה שלה.

אלזה פנתה אל דלת הבית, ומשם אל חלל הפנים אפוף הצללים. בימים חמים במיוחד, כל התריסים נשארו מוגפים. בחלק זה של המדינה, התוצאה הייתה ימים רבים של אפלולית. אלזה סגרה אחריה את הדלת, ושמעה את מריה שרה לעצמה בספרדית במטבח.

היא חצתה חרישית את הבית, ועלתה במדרגות אל חדר השינה שלה.

רק שם פתחה את נייר העטיפה החום, והביטה בבד המשי הבוהק בגוון אדום עז. היא לא התאפקה וליטפה אותו בידה. רכותו הרגיעה אותה, משום מה, והזכירה לה את הסרט שאהבה להחזיק בילדותה, כשעדיין מצצה את אגודלה.

האם היא מסוגלת לעשות את זה, להגשים את הרעיון הפרוע הזה שהחל מתגבש במוחה? זה התחיל במראה שלה...

תהיי אמיצה.

אלזה חפנה בידה קווצה גדולה מהשיער הארוך שהגיע עד למותניה, וגזרה אותו בגובה סנטרה. היא הרגישה כמעט מטורפת, ובכל זאת המשיכה לגזור עד שלרגליה התפזרו קווצות־קווצות של שיער בלונדיני חיוור וארוך.

נקישה רמה בדלת החרידה אותה כל כך, שאלזה הפילה את המספריים מידה. הם צנחו בחבטה על השידה.

הדלת נפתחה. אימה נכנסה לחדר, הבחינה מייד בשערה השחוט של אלזה וקפאה במקומה. ״מה עשית?״

״רק רציתי —״

״אסור לך לצאת מהבית עד שהוא יצמח בחזרה. מה יגידו אנשים?״

״הרבה צעירות מסתובבות עם קארֶה, אימא.״

״לא המכובדות שבהן, אלסינור. אלך להביא לך כובע.״

״רק רציתי להיות יפה,״ מלמלה אלזה.

הרחמים שראתה בעיני אימה היו קשים מנשוא.