לא עסק לאישה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא עסק לאישה
מכר
מאות
עותקים
לא עסק לאישה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לא עסק לאישה

4.1 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

קורדליה גריי מגיעה למשרדה בבוקר יום ראשון ומגלה שמעסיקהּ מת. הוא מוטל על שולחנו בשלולית דם, ופתק שהשאיר מסתיים במילים אלו: "הורשתי לך את העסק, תודה ובהצלחה".
מה תעשה צעירה בת עשרים ושתיים בסוכנות בילוש? זה לא עסק לאישה, אומרים לה כולם, ואילו היא נחושה לשמור על מפעל חייו של ברני ולהציל את כבוד האיש שבחר למות על שולחן עבודתו.
החקירה הראשונה גדולה על מידותיה; עליה לחקור את נסיבות מותו של סטודנט צעיר מקיימברידג', לשאול מי רצה שימות ומה מסתירים חבריו לכיתה, אביו ואהובתו.
הגבולות מיטשטשים במהירות. קורדליה מזדהה עם הקורבן, מתגוררת בבית שהוא מת בו, חיה מחדש את רגעיו האחרונים. ייתכן שהיא תגלה מי הרוצח, אך האם תצליח לשמור על שפיותה?

"רציתי לכתוב גיבורה אמיצה וחכמה שמתעמתת עם קשיים עצומים ונחושה להצליח בעבודה שאיש לא מאמין שהיא יכולה לה", כתבה פ"ד  ג'יימס על הספר הזה, שבשנת צאתו לאור כבר הייתה ידועה ברחבי העולם.
בזכות סדרת הבלש על המפקח דלגליש היה שמה שֵם שני לספרות הבלשית כולה, ואלפים חיכו לספרה הבא בקוצר רוח. בכל זאת בחרה ג'יימס לכתוב דמות חדשה ולא ידועה, נערה אבודה. קורדליה גריי לא חוגרת אקדח ולא תנצח בקרב אגרופים, אבל היא החלון הבהיר ביותר לנפשה של פיליס דורותי ג'יימס , האישה ששמה חבוי בראשי התיבות המפורסמים שבספרי המתח.

"מרתק עד השורה האחרונה", ניו יורק טיימס

זהו תרגומה האחרון של יעל רנן, מהחשובות במתרגמי ישראל; תרגום מאנגלית

פרק ראשון

לא עסק לאישה
פרק ראשון

בבוקר מותו של בֶּרני פּרַייד — או אולי למחרת בבוקר, כי ברני מת בזמנו החופשי ולא חשב שראוי לציין את המועד המשוער של מותו — הגיעה קורדליה למשרד באיחור של חצי שעה, בגלל תקלה בקו בייקרלוּ על יד תחנת לאמבֶּת'־צפון. היא יצאה מן הרכבת התחתית באוקספורד סירקוּס אל אור השמש של יוּני, מיהרה לחלוף על פני קונים משכימי קום שסרקו את חלונות הראווה של דיקינס וג'ונס, צללה לתוך הרעש הצורם של רחוב קינגלי ופילסה לעצמה דרך בין המדרכה החסומה ובין העומס המנצנץ של מכוניות בכביש הצר. היא מיהרה בלי סיבה הגיונית, כפי שידעה בעצמה, רק מתוך אובססיה לסדר ולדייקנות. לא נקבעו שום פגישות; לא הוזמנו לקוחות לריאיון, לא היה שום תיק בטיפול, אפילו לא דו"ח סיכום שצריך לכתוב. היא וגברת ספארשוֹט, הקלדנית הזמנית, שלחו ביוזמת קורדליה דפי מידע על הסוכנות לכל עורכי הדין בלונדון בתקווה לגייס לקוחות; גברת ספארשוט כנראה מקלידה ברגעים אלה ומגניבה מבט אל שעונה, מפרקת בתקתוק סטָקָטו את התרעומת על כל דקת איחור של קורדליה. היא הייתה אישה לא מרשימה, בעלת שפתיים קמוצות באופן קבוע, כאילו התאמצה למנוע משיניה הבולטות לזנק מתוך פיה, סנטר נסוג עם שערה עבה שצמחה מחדש מיד אחרי כל מריטה ושיער בהיר ומאורגן בשוּרות נוקשות של גלים. הסנטר והפה הזה נראו לקורדליה כהפרכה ניצחת של הטענה כי כל בני האדם נולדים שווים, והיא ניסתה מדי פעם לחבב את גברת ספארשוט ולרחם על חייה בדירות חדר, חיים שנמדדו במטבעות המפעילים את חימום הגז ונתחמו בתפרי קפל ובמכפלות ידניות. גברת ספארשוט הייתה תופרת מיומנת, משתתפת שקדנית בשיעורי הערב של עיריית לונדון. בגדיה היו עשויים היטב אבל חסרי זמן, כך שמעולם לא התאימו לאופנה כלשהי: חצאיות צרות באפור או בשחור, שהדגימו תרגילים בתפירת קיפול או רוכסן; חולצות בעלות צווארון וחפתים גבריים בגוני פסטל דלוחים, שעליהן פיזרה ללא הבחנה את אוסף תכשיטיה הזולים; שמלות בגזרה מסובכת ובאורך המדויק שיבליט את רגליה חסרות הצורה ואת קרסוליה העבים.

קורדליה לא חוותה שום תחושה מוקדמת של אסון כאשר פתחה את דלת הבניין. הדלת הייתה סגורה תמיד מטעמי חשאיות של הדיירים המסתוריים ואורחיהם המסתוריים לא פחות. לוחית הארד החדשה משמאל לדלת הבהיקה באור השמש, ועמדה בניגוד בולט לציפוי הלכלוך של הצבע הדהוי. קורדליה הציצה בשלט במבט מרוצה. 

פּרַייד — סוכנות חקירות פרטיות

(בעלים: ברנרד ג' פּרַייד, קורדליה גרֵיי)

נדרשו לקורדליה כמה שבועות של שכנוע סבלני ועדין כדי להניא את ברני מכוונתו להוסיף לשמו את התיאור ״חוקר פלילי לשעבר במשטרת מטרופולין לונדון״ או להוסיף את הקידומת ״מיס״ לשמה שלה. אלה היו הבעיות היחידות בנוגע לשלט, כי קורדליה התקבלה לשותפות בלי הכשרה מקצועית או ניסיון קודם בתחום, ובלי הון כלשהו מלבד גוף בן עשרים ושתיים, רזה אך קשוח, אינטליגנצייה (שברני הוטרד ממנה יותר מאשר התפעל, כך התרשמה) וחיבה מהולה בחוסר סבלנות וברחמים כלפי ברני עצמו. כבר בשלב מוקדם מאוד היה ברור לקורדליה כי החיים בגדו בו באופן ברור אף כי לא דרמטי; היא זיהתה את הסימנים. ברני לא זכה מעולם במושב הקדמי הנחשק של אוטובוס; הוא לא הצליח להתפעל מן הנוף בחלון הרכבת בלי שרכבת אחרת תסתיר לו מיד; פרוסות הלחם שנשמטו מידו נפלו תמיד על הצד הלא נכון; מכונית ה״מיני", שנסעה בלי בעיות כשהיא נהגה בה, נתקעה לברני בצמתים העמוסים ביותר ועצרה את כל התנועה. קורדליה תהתה לפעמים אם כאשר הסכימה להצטרף אליו כשותפה, בהתקף של דיכאון או של מזוכיזם מעוּות, בחרה להשתתף גם במזלו הרע. לא היו לה אשליות לגבי כוחה לשנות את גורלו.

חדר המדרגות הדיף כתמיד ריחות של זיעה מעופשת, נוזל להברקת רהיטים ותכשיר חיטוי. הקירות היו צבועים ירוק כהה, לחים בכל עונות השנה כאילו הופרשו מהם אדים רעילים של מהוגנוּת נואשת ושל תבוסה. המדרגות, לצד מעקה הברזל המעוצב, היו מכוסות לינולאום סדוק ומוכתם, שהוטלא בצבעים משונים על ידי בעל הבית כאשר אחד הדיירים התלונן. הסוכנות הייתה בקומה השלישית. קול מקשי מכונת הכתיבה לא נשמע כאשר קורדליה נכנסה, היא ראתה כי גברת ספארשוט עסוקה בניקוי המכשיר העתיק, שהיה מקור קבוע לתלונות מוצדקות. גברת ספארשוט הרימה את ראשה, פניה ספוגות טינה וגבה נוקשה כמו מוט המתכת בצד מכונת הכתיבה.

״שאלתי את עצמי מתי תגיעי, גברת גריי. אני דואגת למר פרייד. אני חושבת שהוא במשרד שלו, אבל הוא שקט, מאוד שקט, והדלת נעולה״.

קורדליה, קור מחלחל לליבה, נאבקה בידית הדלת: ״למה לא עשית משהו?״

״מה יכולתי לעשות, גברת גריי? דפקתי על הדלת וקראתי לו. זה לא התפקיד שלי, אני בסך הכול זמנית כאן. אין לי שום סמכויות. אם הוא היה עונה, הייתי מוצאת את עצמי במצב מאוד מביך. אחרי הכול, זכותו להשתמש במשרד שלו, לא? וחוץ מזה, אני אפילו לא בטוחה שהוא שם״.

״הוא חייב להיות בפנים. הדלת נעולה והכובע שלו כאן״.

ה"טרילבי" של ברני, כובע ליצנים זקור שוליים מוכתמים, היה תלוי על הכַּן המפותל, כמו סמל של רפיון נואש. קורדליה גיששה אחר המפתח במעמקי תיק הצד שעל כתפה. כרגיל, הדבר הנחוץ ביותר שקע לתחתית. גברת ספארשוט הקישה על המקלדת כדי להרחיק את עצמה מטראומה שעלולה להגיע מיד. היא אמרה בקול מתגונן: ״יש מכתב על השולחן שלך״.

קורדליה קרעה את המעטפה. המכתב היה קצר ומפורש. ברני תמיד הצליח להתבטא בתמציתיות כאשר היה לו מה להגיד:

״מצטער, שותפה, אמרו לי שזה סרטן, ואני גומר עם זה בדרך הקלה. ראיתי מה הטיפול עושה לאנשים, וזה לא בשבילי. כתבתי צוואה, והיא אצל עורך הדין שלי. תמצאי את שמו במגירה. השארתי לך את העסק. הכול, כולל כל הציוד. בהצלחה ותודה״.

בחוסר התחשבות של נידונים לאבדון הוא הוסיף בקשה לא הוגנת לסיום:

״אם תמצאי אותי בחיים, חכי לפני שאת קוראת לעזרה. אני סומך עלייך, שותפה. ברני״.

היא פתחה את דלת משרדו, נכנסה פנימה וסגרה בזהירות את הדלת מאחוריה.

היא ראתה בתחושת הקלה שאין צורך לחכות. ברני מת. הוא רבץ בכיסא, ראשו על שולחן הכתיבה כאדם מותש עד אפיסת כוחות. ידו הימנית הייתה קפוצה חלקית, ותער שלוף החליק ממנה והותיר על משטח השולחן פס צר של דם כמו שובל של חילזון לפני שנעצר, תלוי על בלימה, בקצה המרוחק של המשטח. בשורש כף ידו השמאלית נחרצו שני חתכים מקבילים, והיד טבלה בקערת אֵמַייל שקורדליה נהגה להשתמש בה לרחיצת כלים. ברני מילא אותה מים, אבל עכשיו גדש את הקערה נוזל ורוד חיוור שריחו מחליא ומתקתַק, והאצבעות הקמורות הבהיקו דרכו כמו בתחינה, לבנות ועדינות כשייכות לילד וחלקות כשעווה. הדם והמים גדשו את השולחן ואת הרצפה ונספגו במלבן השטיח הצעקני, שבֶרני רכש לאחרונה בתקווה להרשים מבקרים ולהפגין מעמד, ושקורדליה חשבה לעצמה שרק הבליט את המראה המוזנח של המשרד כולו. אחד החתכים היה שטחי והססני, אך השני העמיק עד העצם, ושולי הפצע, מרוקנים מדם, נפערו בקווים נקיים כמו איור בספר ללימוד אנטומיה. קורדליה נזכרה איך ברני תיאר פעם מקרה של ניסיון התאבדות שנתקל בו כשהיה שוטר צעיר. הוא מצא זקן שפוף בכניסה למחסן, ורידיו חתוכים בשברי בקבוק, אבל קריש דם גדול חסם את הוורידים, והזקן נגרר בעל כורחו בחזרה לחיים למחצה. ברני זכר את הלקח ונקט אמצעי זהירות כדי להבטיח שדמו לא יתקרש. ליתר ביטחון הוא עשה צעד נוסף, כפי שהבחינה קורדליה: ספל ריק, שבו הייתה מגישה לו תה אחרי הצהריים, ניצב מימינו ובו שיירי אבקה; אספירין או אולי כדור שינה, מרוחים על שפתו; זרזיף קצף יבש, מוכתם גם הוא באבקה, נדבק לשפתיו. הן היו מכווצות אך פעורות למחצה כמו פיו של ילד ישן, לא מרוצה ופגיע. קורדליה הוציאה את ראשה מאחורי דלת המשרד ואמרה בשקט:

״מר פרייד מת; אל תיכנסי. אני אתקשר למשטרה מכאן״.

שיחת הטלפון התנהלה בשלווה מאופקת; מישהו יגיע בקרוב. קורדליה ישבה לחכות ליד הגופה והרגישה צורך לעשות מחווה כלשהי של רחמים וניחום. היא הניחה את ידה בעדינות על ראשו של ברני. המוות עדיין לא פגע בתאים הקרים ונטולי העצבים, והשיער הסתמר למגעה, חי כמו פרווה מחוספסת לא נעימה. היא משכה את ידה במהירות ונגעה ברקתו בהיסוס. העור היה קר מאוד וצמיגי. כך נראה מוות; כך הרגישה כשנגעה באבא. גם איתו, מחוות הרחמים הייתה חסרת משמעות ובלתי רלוונטית. לא הייתה תקשורת במוות יותר מזו שהייתה בחיים לפניו.

היא תהתה מתי בדיוק ברני מת. איש לעולם לא יֵדע. אולי ברני עצמו לא ידע. היא הניחה שחייבת להיות שנייה מסוימת בזמן שבה הוא חדל להיות ברני והפך לגוש בשר ועצמות, חסר חשיבות אבל כבד וקשה להזזה עד להביך. כמה מוזר שרגע כה חשוב יעבור בלי ידיעתו. גברת וילקס, אימהּ במשפחת האומנה השנייה, הייתה אומרת שברני ידע, שהוא חווה רגע של תפארת מופלאה, מגדלים זוהרים, שירה ללא גבולות, רקיע של ניצחון. גברת וילקס המסכנה! אלמנה שבנה היחיד נהרג במלחמה, ביתה הקטן רועש תמיד מהמולת הילדים שבהם טיפלה לפרנסתה. היא הייתה זקוקה לחלומות שלה וניהלה את חייה לפי סיסמאות נוחות לשימוש, היא אגרה אותן כמו גושי פחם לקראת החורף. קורדליה חשבה עליה עכשיו בפעם הראשונה זה שנים, ושמעה את הקול העייף הנחוש להביע שמחה: ״אם אלוהים לא מבקר בדרכו מכאן, הוא יבוא לבקר בדרכו חזרה״. כך או כך, ברור שהוא לא ביקר את ברני.

מוזר, אבל טיפוסי לברני בדרכו, שהוא שמר על אופטימיות עקשנית ובלתי מנוצחת ביחס לעסק, גם כאשר נשארו בקופה רק מטבעות בודדים כדי להזין את מד הגז, אבל התייאש מן החיים בלי שום מאבק. אולי לא לגמרי במודע הוא הכיר בכך שגם לו וגם לסוכנות אין באמת עתיד, והחליט שזאת הדרך לוותר על החיים ועל הפרנסה כאחד תוך כדי שמירה על שרידי כבודו. הוא ביצע את ההחלטה באופן יעיל אך מסורבל, שלא כצפוי משוטר לשעבר הבקיא בענייני מוות. ואז הבינה מדוע בחר בתרופות ובתער. האקדח. הוא לא באמת הסתלק בדרך הקלה. הוא היה יכול להשתמש באקדח, אבל הוא רצה להשאיר לה אותו; הוא הוריש לה אותו עם התיקיות הרעועות, עם מכונת הכתיבה העתיקה, עם מערכת הציוד לזירת הפשע, עם מכונית ה"מיני", עם שעון היד העמיד בפני מים וזעזועים, עם השטיח הספוג בדם, עם המלאי העצום והמביך של ניירות הקידום בעלי הכותרת המצועצעת ״פרייד, סוכנות חקירות. פרייד — משמע גאווה בעבודתנו״. כל הציוד; הוא הדגיש את המילה, הוא ודאי רצה להזכיר לה את האקדח.

היא פתחה את המגירה הנעולה בתחתית שולחן הכתיבה. רק לה היה מפתח. האקדח עדיין היה בתוך תיק זמש קשור בשרוך שהיא עצמה הכינה במיוחד, יחד עם שלוש מחסניות ארוזות בנפרד. אקדח חצי אוטומטי בקוטר 0.38. אמנם קורדליה לא גילתה איך הגיע האקדח לידיו של ברני אבל הייתה בטוחה שלא היה לו רישיון. היא לא חשבה אף פעם על האקדח כעל כלי נשק קטלני, אולי בגלל שהאובססיה התמימה והילדותית של ברני הפכה אותו בעיניה לצעצוע בלתי מזיק. הוא לימד אותה איך לירות — בתאוריה לפחות — כמו צלף אמין. לצורכי אימונים הם נסעו למעבה יער אֶפּינג, וזיכרונותיה מן האקדח היו קשורים בצללים מרצדים ובריח עשיר של עלים נובלים. הוא היה מצמיד לוח מטרה לעץ מתאים ומטעין את האקדח בכדורי סרק. היא עדיין יכלה לשמוע את מטח הפקודות הנרגשות. ״תכופפי קצת את הברכיים. רגליים פשוקות. זרוע ישרה קדימה. עכשיו תניחי יד שמאל על הקנה. עיניים למטרה. זרוע ישרה, שותפה, זרוע ישרה! טוב! לא רע; לא רע בכלל״. ״אבל, ברני״, היא אמרה לו, ״אף פעם לא נוכל להשתמש בו! אין לנו רישיון״. הוא העלה חיוך ערמומי ומרוצה מעצמו של יודעי־כול: ״אם נירה פעם מתוך כעס, נעשה את זה כדי להציל את חיינו. בנסיבות כאלה, שאלת הרישיון היא לא רלוונטית״. הוא נהנה מן הניסוח המעוגל והמלוטש וחזר עליו, נשא את פניו הכבדות אל השמש כמו כלב. מה הוא ראה בדמיונו? שניהם גחונים מאחורי סלע בלב ביצה שוממת, כדורים ניתזים מן הגרָניט, האקדח המעשן עובר מיד ליד?

הוא אמר, ״נצטרך לחסוך בתחמושת. אני יכול כמובן, להשיג עוד...״ חיוכו נעשה מאיים, כנראה כי נזכר באותם אנשי קשר מסתוריים, אין־ספור מכרים שישמחו לעשות לו טובה, אם רק יזַמֵן אותם מעולם הצללים.

הוא השאיר לה אפוא את האקדח. זה היה הרכוש היקר לו ביותר. היא החליקה אותו, עדיין עטוף בתכריכו, לתוך מעמקי התיק שלה. לא היה סביר שהמשטרה תבדוק מגירות במקרה ברור של התאבדות, אבל עדיף לא להסתכן. ברני רצה שהאקדח יעבור אליה, והיא לא התכוונה לוותר עליו בקלות. היא הניחה את התיק לרגליה וחזרה לשבת ליד הגופה. קורדליה נשאה תפילה קצרה, שלמדה מן הנזירות, לאלוהים שהטילה ספק בקיומו, למען הנשמה שברני לא האמין בה אף פעם, וחיכתה בשקט למשטרה.

השוטר שהגיע ראשון היה יעיל אך צעיר, עדיין לא מנוסה דיו כדי להסתיר את ההלם והסלידה ממראה המוות האלים או את מורת רוחו מן השלווה הגמורה של קורדליה. הוא לא השתהה במשרד של ברני. אחרי שיצא ממנו התעמק במכתב ההתאבדות כאילו עיון קפדני יחלץ איזו משמעות נסתרת מגזר דין המוות הישיר. ואז קיפל אותו למשמרת.

״אני צריך לקחת איתי כרגע את המכתב, גברתי. מה הוא בדיוק תכנן כאן?״

״שום דבר. זה היה המשרד שלו. הוא היה חוקר פרטי״.

״ואת עבדת בשביל הפרייד הזה? היית המזכירה שלו?״

״הייתי השותפה שלו. זה כתוב במכתב שקראת. אני בת עשרים ושתיים. ברני היה השותף הבכיר; הוא ייסד את הסוכנות. הוא היה פעם חוקר פלילי במשטרת המטרופולין ועבד עם רב־פקד דַלגליש״.

היא התחרטה על המשפט ברגע שיצא מפיה. היה בו משהו מרַצה מדי, נאיבי מדי, מעין הגנה על ברני המסכן. והשם דלגליש לא אומר לשוטר דבר, כפי שראתה על פניו. מניין לו לדעת? הוא בסך הכול עובד בתחנת המשטרה המקומית. אין לצפות ממנו שיֵדע כמה פעמים שמעה בחוסר סבלנות מוסווה בנימוס את נאומיו הנוסטלגיים של ברני על ימיו במחלקת החקירות הפליליות, לפני שעזב בגלל נכות, או את שירי ההלֵל בשבח מעלותיו וחוכמתו של אדם דלגליש: ״רב־פקד — טוב, אז הוא היה רק מפקח — תמיד לימד אותנו... הרב־פקד תיאר פעם מקרה... אם היה משהו שעִצבן את הרב־פקד...״

לפעמים שאלה את עצמה אם דמות מופת זו באמת קיימת או שמא היא הגיחה ללא פגם, כול־יכולה, מתוך מוחו של ברני, בתפקיד גיבור ומורה דרך נחוץ. היא נדהמה לגלות מאוחר יותר בעיתון תצלום של רב־פקד דלגליש: פנים כהות קמעה בעלות הבעה אירונית, שהתפוררו לאוסף של נקודות זעירות כאשר בחנה אותן מקרוב, בלי להסגיר דבר. לא כל פניני החוכמה שנשרו מפיו של ברני בשטף התקבלו על ידה כתורה שאין עליה עוררין. רובן, כך שיערה, ביטאו את הפילוסופיה של ברני עצמו. באשר לה, היא חיברה מחרוזת פרטית של כינויי גנאי: רב־פקד ראוותן, רבע פקיד רברבן; איזה דבר חוכמה היה שולף עכשיו כדי לנחם את ברני?

השוטר סיים כמה שיחות טלפון דיסקרטיות. עכשיו הוא התהלך כמשחר לטרף בחדר הקדמי בלי מאמץ ניכר להסתיר את הבוז המשתאה שעוררו בו הרהיטים העלובים מיד שנייה, ארון התיקיות החבוט שספלים וקנקן תה הציצו מתוך אחת ממגירותיו, הלינולאום השחוק. גברת ספארשוט, קפואה מעל מכונת הכתיבה העתיקה, נעצה בו מבט של סלידה מהופנטת. לבסוף הוא אמר:

״טוב, אולי תכינו לכן כוס תה בזמן שאני אחכה לרופא של המשטרה. יש כאן מקום להכין תה?״

״יש מטבחון משותף לכל הקומה בקצה המסדרון. אבל בשביל מה נחוץ רופא? ברני מת!״

״הוא לא מת באופן רשמי לפני שאיש מקצוע מוסמך קובע שהוא מת". השוטר עצר והוסיף, ״זה רק אמצעי זהירות״.

זהירות מפני מה? תהתה קורדליה — משפט, גיהינום, ריקבון? — השוטר חזר למשרד האחורי. היא נכנסה בעקבותיו ושאלה בלחש:

״אתה יכול לשחרר את גברת ספארשוט? שולחים לנו אותה מסוכנות של שירותי מזכירות, ואנחנו משלמים לה לפי שעה. היא לא עשתה כלום מאז שהגעתי, ואני לא חושבת שהיא תעבוד עכשיו״.

היא ראתה שהשוטר מזדעזע קלות מחוסר הרגישות של עיסוק בעניין כספי כה קטנוני, כאשר גופתו של ברני נמצאת בטווח מגע, אבל הוא נענה ברצון.

״אני רק אחליף איתה מילה, ואז היא יכולה ללכת. זה לא מקום נעים לאישה״.

נימת קולו רמזה שמקום כזה מעולם לא היה ראוי לנוכחות נשים.

מאוחר יותר, במשרד הקדמי, ענתה קורדליה על השאלות הבלתי נמנעות.

״לא, לא ידוע לי אם הוא היה נשוי. יש לי הרגשה שהוא היה גרוש; הוא אף פעם לא דיבר על בת זוג. הוא גר ברחוב קרֶמוֹנה 15. הוא נתן לי שם חדר, אבל לא נפגשנו בבית הרבה״.

״אני מכיר את רחוב קרמונה; דודה שלי גרה שם כשהייתי ילד — זה אחד הרחובות האלה על יד מוזאון המלחמה״.

העובדה שהוא מכיר את הרחוב הרגיעה אותו, והוא התרכך מעט. הוא שקע לרגע בזיכרונות מענגים.

״מתי ראית את מר פרייד בחיים בפעם האחרונה?״

״אתמול בחמש בערך, כשעזבתי את העבודה מוקדם בשביל לעשות קניות״.

״הוא לא הגיע הביתה בערב?״

״שמעתי אותו מסתובב בבית, אבל לא ראיתי אותו. יש לי כיריים של גז בחדר, ואני מבשלת במטבח שלו רק כשהוא לא בבית. הבוקר לא שמעתי אותו, אבל חשבתי שהוא נשאר במיטה. זה קורה לפעמים, אם יש לו תור בבית החולים לאותו בוקר״.

״היום היה לו תור?״

״לא, הוא היה בבית החולים ביום רביעי שעבר, חשבתי שהם הזמינו אותו לעוד בדיקה. הוא כנראה עזב את הבית בזמן שישנתי, מאוחר מאוד בלילה או מוקדם בבוקר. לא שמעתי אותו יוצא״.

כמעט בלתי אפשרי לתאר את המאמצים, הכמעט אובססיביים, של כל אחד מהם לשמור על פרטיותו של האחר, לא להפריע ולא לפלוש, לא להאזין לצליל הורדת המים בשירותים, ללכת על קצות האצבעות כדי לוודא שהמטבח או חדר האמבטיה פנויים. לא היה גבול לטִרחתם האין־סופית שלא להיות לטורח. אמנם הם גרו באותו בית צר וצפוף, אבל כמעט שלא התראו מחוץ למשרד. היא שאלה את עצמה אם ברני החליט להתאבד במשרד שלו כדי שלא להכתים את הבית הקטן ולהעכיר את שלוותו.

*המשך הפרק בספר המלא*

סקירות וביקורות

העיסקה הכי שווה בעיר ירון פריד מעריב 13/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

העיסקה הכי שווה בעיר ירון פריד מעריב 13/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
לא עסק לאישה פ"ד ג'יימס

לא עסק לאישה
פרק ראשון

בבוקר מותו של בֶּרני פּרַייד — או אולי למחרת בבוקר, כי ברני מת בזמנו החופשי ולא חשב שראוי לציין את המועד המשוער של מותו — הגיעה קורדליה למשרד באיחור של חצי שעה, בגלל תקלה בקו בייקרלוּ על יד תחנת לאמבֶּת'־צפון. היא יצאה מן הרכבת התחתית באוקספורד סירקוּס אל אור השמש של יוּני, מיהרה לחלוף על פני קונים משכימי קום שסרקו את חלונות הראווה של דיקינס וג'ונס, צללה לתוך הרעש הצורם של רחוב קינגלי ופילסה לעצמה דרך בין המדרכה החסומה ובין העומס המנצנץ של מכוניות בכביש הצר. היא מיהרה בלי סיבה הגיונית, כפי שידעה בעצמה, רק מתוך אובססיה לסדר ולדייקנות. לא נקבעו שום פגישות; לא הוזמנו לקוחות לריאיון, לא היה שום תיק בטיפול, אפילו לא דו"ח סיכום שצריך לכתוב. היא וגברת ספארשוֹט, הקלדנית הזמנית, שלחו ביוזמת קורדליה דפי מידע על הסוכנות לכל עורכי הדין בלונדון בתקווה לגייס לקוחות; גברת ספארשוט כנראה מקלידה ברגעים אלה ומגניבה מבט אל שעונה, מפרקת בתקתוק סטָקָטו את התרעומת על כל דקת איחור של קורדליה. היא הייתה אישה לא מרשימה, בעלת שפתיים קמוצות באופן קבוע, כאילו התאמצה למנוע משיניה הבולטות לזנק מתוך פיה, סנטר נסוג עם שערה עבה שצמחה מחדש מיד אחרי כל מריטה ושיער בהיר ומאורגן בשוּרות נוקשות של גלים. הסנטר והפה הזה נראו לקורדליה כהפרכה ניצחת של הטענה כי כל בני האדם נולדים שווים, והיא ניסתה מדי פעם לחבב את גברת ספארשוט ולרחם על חייה בדירות חדר, חיים שנמדדו במטבעות המפעילים את חימום הגז ונתחמו בתפרי קפל ובמכפלות ידניות. גברת ספארשוט הייתה תופרת מיומנת, משתתפת שקדנית בשיעורי הערב של עיריית לונדון. בגדיה היו עשויים היטב אבל חסרי זמן, כך שמעולם לא התאימו לאופנה כלשהי: חצאיות צרות באפור או בשחור, שהדגימו תרגילים בתפירת קיפול או רוכסן; חולצות בעלות צווארון וחפתים גבריים בגוני פסטל דלוחים, שעליהן פיזרה ללא הבחנה את אוסף תכשיטיה הזולים; שמלות בגזרה מסובכת ובאורך המדויק שיבליט את רגליה חסרות הצורה ואת קרסוליה העבים.

קורדליה לא חוותה שום תחושה מוקדמת של אסון כאשר פתחה את דלת הבניין. הדלת הייתה סגורה תמיד מטעמי חשאיות של הדיירים המסתוריים ואורחיהם המסתוריים לא פחות. לוחית הארד החדשה משמאל לדלת הבהיקה באור השמש, ועמדה בניגוד בולט לציפוי הלכלוך של הצבע הדהוי. קורדליה הציצה בשלט במבט מרוצה. 

פּרַייד — סוכנות חקירות פרטיות

(בעלים: ברנרד ג' פּרַייד, קורדליה גרֵיי)

נדרשו לקורדליה כמה שבועות של שכנוע סבלני ועדין כדי להניא את ברני מכוונתו להוסיף לשמו את התיאור ״חוקר פלילי לשעבר במשטרת מטרופולין לונדון״ או להוסיף את הקידומת ״מיס״ לשמה שלה. אלה היו הבעיות היחידות בנוגע לשלט, כי קורדליה התקבלה לשותפות בלי הכשרה מקצועית או ניסיון קודם בתחום, ובלי הון כלשהו מלבד גוף בן עשרים ושתיים, רזה אך קשוח, אינטליגנצייה (שברני הוטרד ממנה יותר מאשר התפעל, כך התרשמה) וחיבה מהולה בחוסר סבלנות וברחמים כלפי ברני עצמו. כבר בשלב מוקדם מאוד היה ברור לקורדליה כי החיים בגדו בו באופן ברור אף כי לא דרמטי; היא זיהתה את הסימנים. ברני לא זכה מעולם במושב הקדמי הנחשק של אוטובוס; הוא לא הצליח להתפעל מן הנוף בחלון הרכבת בלי שרכבת אחרת תסתיר לו מיד; פרוסות הלחם שנשמטו מידו נפלו תמיד על הצד הלא נכון; מכונית ה״מיני", שנסעה בלי בעיות כשהיא נהגה בה, נתקעה לברני בצמתים העמוסים ביותר ועצרה את כל התנועה. קורדליה תהתה לפעמים אם כאשר הסכימה להצטרף אליו כשותפה, בהתקף של דיכאון או של מזוכיזם מעוּות, בחרה להשתתף גם במזלו הרע. לא היו לה אשליות לגבי כוחה לשנות את גורלו.

חדר המדרגות הדיף כתמיד ריחות של זיעה מעופשת, נוזל להברקת רהיטים ותכשיר חיטוי. הקירות היו צבועים ירוק כהה, לחים בכל עונות השנה כאילו הופרשו מהם אדים רעילים של מהוגנוּת נואשת ושל תבוסה. המדרגות, לצד מעקה הברזל המעוצב, היו מכוסות לינולאום סדוק ומוכתם, שהוטלא בצבעים משונים על ידי בעל הבית כאשר אחד הדיירים התלונן. הסוכנות הייתה בקומה השלישית. קול מקשי מכונת הכתיבה לא נשמע כאשר קורדליה נכנסה, היא ראתה כי גברת ספארשוט עסוקה בניקוי המכשיר העתיק, שהיה מקור קבוע לתלונות מוצדקות. גברת ספארשוט הרימה את ראשה, פניה ספוגות טינה וגבה נוקשה כמו מוט המתכת בצד מכונת הכתיבה.

״שאלתי את עצמי מתי תגיעי, גברת גריי. אני דואגת למר פרייד. אני חושבת שהוא במשרד שלו, אבל הוא שקט, מאוד שקט, והדלת נעולה״.

קורדליה, קור מחלחל לליבה, נאבקה בידית הדלת: ״למה לא עשית משהו?״

״מה יכולתי לעשות, גברת גריי? דפקתי על הדלת וקראתי לו. זה לא התפקיד שלי, אני בסך הכול זמנית כאן. אין לי שום סמכויות. אם הוא היה עונה, הייתי מוצאת את עצמי במצב מאוד מביך. אחרי הכול, זכותו להשתמש במשרד שלו, לא? וחוץ מזה, אני אפילו לא בטוחה שהוא שם״.

״הוא חייב להיות בפנים. הדלת נעולה והכובע שלו כאן״.

ה"טרילבי" של ברני, כובע ליצנים זקור שוליים מוכתמים, היה תלוי על הכַּן המפותל, כמו סמל של רפיון נואש. קורדליה גיששה אחר המפתח במעמקי תיק הצד שעל כתפה. כרגיל, הדבר הנחוץ ביותר שקע לתחתית. גברת ספארשוט הקישה על המקלדת כדי להרחיק את עצמה מטראומה שעלולה להגיע מיד. היא אמרה בקול מתגונן: ״יש מכתב על השולחן שלך״.

קורדליה קרעה את המעטפה. המכתב היה קצר ומפורש. ברני תמיד הצליח להתבטא בתמציתיות כאשר היה לו מה להגיד:

״מצטער, שותפה, אמרו לי שזה סרטן, ואני גומר עם זה בדרך הקלה. ראיתי מה הטיפול עושה לאנשים, וזה לא בשבילי. כתבתי צוואה, והיא אצל עורך הדין שלי. תמצאי את שמו במגירה. השארתי לך את העסק. הכול, כולל כל הציוד. בהצלחה ותודה״.

בחוסר התחשבות של נידונים לאבדון הוא הוסיף בקשה לא הוגנת לסיום:

״אם תמצאי אותי בחיים, חכי לפני שאת קוראת לעזרה. אני סומך עלייך, שותפה. ברני״.

היא פתחה את דלת משרדו, נכנסה פנימה וסגרה בזהירות את הדלת מאחוריה.

היא ראתה בתחושת הקלה שאין צורך לחכות. ברני מת. הוא רבץ בכיסא, ראשו על שולחן הכתיבה כאדם מותש עד אפיסת כוחות. ידו הימנית הייתה קפוצה חלקית, ותער שלוף החליק ממנה והותיר על משטח השולחן פס צר של דם כמו שובל של חילזון לפני שנעצר, תלוי על בלימה, בקצה המרוחק של המשטח. בשורש כף ידו השמאלית נחרצו שני חתכים מקבילים, והיד טבלה בקערת אֵמַייל שקורדליה נהגה להשתמש בה לרחיצת כלים. ברני מילא אותה מים, אבל עכשיו גדש את הקערה נוזל ורוד חיוור שריחו מחליא ומתקתַק, והאצבעות הקמורות הבהיקו דרכו כמו בתחינה, לבנות ועדינות כשייכות לילד וחלקות כשעווה. הדם והמים גדשו את השולחן ואת הרצפה ונספגו במלבן השטיח הצעקני, שבֶרני רכש לאחרונה בתקווה להרשים מבקרים ולהפגין מעמד, ושקורדליה חשבה לעצמה שרק הבליט את המראה המוזנח של המשרד כולו. אחד החתכים היה שטחי והססני, אך השני העמיק עד העצם, ושולי הפצע, מרוקנים מדם, נפערו בקווים נקיים כמו איור בספר ללימוד אנטומיה. קורדליה נזכרה איך ברני תיאר פעם מקרה של ניסיון התאבדות שנתקל בו כשהיה שוטר צעיר. הוא מצא זקן שפוף בכניסה למחסן, ורידיו חתוכים בשברי בקבוק, אבל קריש דם גדול חסם את הוורידים, והזקן נגרר בעל כורחו בחזרה לחיים למחצה. ברני זכר את הלקח ונקט אמצעי זהירות כדי להבטיח שדמו לא יתקרש. ליתר ביטחון הוא עשה צעד נוסף, כפי שהבחינה קורדליה: ספל ריק, שבו הייתה מגישה לו תה אחרי הצהריים, ניצב מימינו ובו שיירי אבקה; אספירין או אולי כדור שינה, מרוחים על שפתו; זרזיף קצף יבש, מוכתם גם הוא באבקה, נדבק לשפתיו. הן היו מכווצות אך פעורות למחצה כמו פיו של ילד ישן, לא מרוצה ופגיע. קורדליה הוציאה את ראשה מאחורי דלת המשרד ואמרה בשקט:

״מר פרייד מת; אל תיכנסי. אני אתקשר למשטרה מכאן״.

שיחת הטלפון התנהלה בשלווה מאופקת; מישהו יגיע בקרוב. קורדליה ישבה לחכות ליד הגופה והרגישה צורך לעשות מחווה כלשהי של רחמים וניחום. היא הניחה את ידה בעדינות על ראשו של ברני. המוות עדיין לא פגע בתאים הקרים ונטולי העצבים, והשיער הסתמר למגעה, חי כמו פרווה מחוספסת לא נעימה. היא משכה את ידה במהירות ונגעה ברקתו בהיסוס. העור היה קר מאוד וצמיגי. כך נראה מוות; כך הרגישה כשנגעה באבא. גם איתו, מחוות הרחמים הייתה חסרת משמעות ובלתי רלוונטית. לא הייתה תקשורת במוות יותר מזו שהייתה בחיים לפניו.

היא תהתה מתי בדיוק ברני מת. איש לעולם לא יֵדע. אולי ברני עצמו לא ידע. היא הניחה שחייבת להיות שנייה מסוימת בזמן שבה הוא חדל להיות ברני והפך לגוש בשר ועצמות, חסר חשיבות אבל כבד וקשה להזזה עד להביך. כמה מוזר שרגע כה חשוב יעבור בלי ידיעתו. גברת וילקס, אימהּ במשפחת האומנה השנייה, הייתה אומרת שברני ידע, שהוא חווה רגע של תפארת מופלאה, מגדלים זוהרים, שירה ללא גבולות, רקיע של ניצחון. גברת וילקס המסכנה! אלמנה שבנה היחיד נהרג במלחמה, ביתה הקטן רועש תמיד מהמולת הילדים שבהם טיפלה לפרנסתה. היא הייתה זקוקה לחלומות שלה וניהלה את חייה לפי סיסמאות נוחות לשימוש, היא אגרה אותן כמו גושי פחם לקראת החורף. קורדליה חשבה עליה עכשיו בפעם הראשונה זה שנים, ושמעה את הקול העייף הנחוש להביע שמחה: ״אם אלוהים לא מבקר בדרכו מכאן, הוא יבוא לבקר בדרכו חזרה״. כך או כך, ברור שהוא לא ביקר את ברני.

מוזר, אבל טיפוסי לברני בדרכו, שהוא שמר על אופטימיות עקשנית ובלתי מנוצחת ביחס לעסק, גם כאשר נשארו בקופה רק מטבעות בודדים כדי להזין את מד הגז, אבל התייאש מן החיים בלי שום מאבק. אולי לא לגמרי במודע הוא הכיר בכך שגם לו וגם לסוכנות אין באמת עתיד, והחליט שזאת הדרך לוותר על החיים ועל הפרנסה כאחד תוך כדי שמירה על שרידי כבודו. הוא ביצע את ההחלטה באופן יעיל אך מסורבל, שלא כצפוי משוטר לשעבר הבקיא בענייני מוות. ואז הבינה מדוע בחר בתרופות ובתער. האקדח. הוא לא באמת הסתלק בדרך הקלה. הוא היה יכול להשתמש באקדח, אבל הוא רצה להשאיר לה אותו; הוא הוריש לה אותו עם התיקיות הרעועות, עם מכונת הכתיבה העתיקה, עם מערכת הציוד לזירת הפשע, עם מכונית ה"מיני", עם שעון היד העמיד בפני מים וזעזועים, עם השטיח הספוג בדם, עם המלאי העצום והמביך של ניירות הקידום בעלי הכותרת המצועצעת ״פרייד, סוכנות חקירות. פרייד — משמע גאווה בעבודתנו״. כל הציוד; הוא הדגיש את המילה, הוא ודאי רצה להזכיר לה את האקדח.

היא פתחה את המגירה הנעולה בתחתית שולחן הכתיבה. רק לה היה מפתח. האקדח עדיין היה בתוך תיק זמש קשור בשרוך שהיא עצמה הכינה במיוחד, יחד עם שלוש מחסניות ארוזות בנפרד. אקדח חצי אוטומטי בקוטר 0.38. אמנם קורדליה לא גילתה איך הגיע האקדח לידיו של ברני אבל הייתה בטוחה שלא היה לו רישיון. היא לא חשבה אף פעם על האקדח כעל כלי נשק קטלני, אולי בגלל שהאובססיה התמימה והילדותית של ברני הפכה אותו בעיניה לצעצוע בלתי מזיק. הוא לימד אותה איך לירות — בתאוריה לפחות — כמו צלף אמין. לצורכי אימונים הם נסעו למעבה יער אֶפּינג, וזיכרונותיה מן האקדח היו קשורים בצללים מרצדים ובריח עשיר של עלים נובלים. הוא היה מצמיד לוח מטרה לעץ מתאים ומטעין את האקדח בכדורי סרק. היא עדיין יכלה לשמוע את מטח הפקודות הנרגשות. ״תכופפי קצת את הברכיים. רגליים פשוקות. זרוע ישרה קדימה. עכשיו תניחי יד שמאל על הקנה. עיניים למטרה. זרוע ישרה, שותפה, זרוע ישרה! טוב! לא רע; לא רע בכלל״. ״אבל, ברני״, היא אמרה לו, ״אף פעם לא נוכל להשתמש בו! אין לנו רישיון״. הוא העלה חיוך ערמומי ומרוצה מעצמו של יודעי־כול: ״אם נירה פעם מתוך כעס, נעשה את זה כדי להציל את חיינו. בנסיבות כאלה, שאלת הרישיון היא לא רלוונטית״. הוא נהנה מן הניסוח המעוגל והמלוטש וחזר עליו, נשא את פניו הכבדות אל השמש כמו כלב. מה הוא ראה בדמיונו? שניהם גחונים מאחורי סלע בלב ביצה שוממת, כדורים ניתזים מן הגרָניט, האקדח המעשן עובר מיד ליד?

הוא אמר, ״נצטרך לחסוך בתחמושת. אני יכול כמובן, להשיג עוד...״ חיוכו נעשה מאיים, כנראה כי נזכר באותם אנשי קשר מסתוריים, אין־ספור מכרים שישמחו לעשות לו טובה, אם רק יזַמֵן אותם מעולם הצללים.

הוא השאיר לה אפוא את האקדח. זה היה הרכוש היקר לו ביותר. היא החליקה אותו, עדיין עטוף בתכריכו, לתוך מעמקי התיק שלה. לא היה סביר שהמשטרה תבדוק מגירות במקרה ברור של התאבדות, אבל עדיף לא להסתכן. ברני רצה שהאקדח יעבור אליה, והיא לא התכוונה לוותר עליו בקלות. היא הניחה את התיק לרגליה וחזרה לשבת ליד הגופה. קורדליה נשאה תפילה קצרה, שלמדה מן הנזירות, לאלוהים שהטילה ספק בקיומו, למען הנשמה שברני לא האמין בה אף פעם, וחיכתה בשקט למשטרה.

השוטר שהגיע ראשון היה יעיל אך צעיר, עדיין לא מנוסה דיו כדי להסתיר את ההלם והסלידה ממראה המוות האלים או את מורת רוחו מן השלווה הגמורה של קורדליה. הוא לא השתהה במשרד של ברני. אחרי שיצא ממנו התעמק במכתב ההתאבדות כאילו עיון קפדני יחלץ איזו משמעות נסתרת מגזר דין המוות הישיר. ואז קיפל אותו למשמרת.

״אני צריך לקחת איתי כרגע את המכתב, גברתי. מה הוא בדיוק תכנן כאן?״

״שום דבר. זה היה המשרד שלו. הוא היה חוקר פרטי״.

״ואת עבדת בשביל הפרייד הזה? היית המזכירה שלו?״

״הייתי השותפה שלו. זה כתוב במכתב שקראת. אני בת עשרים ושתיים. ברני היה השותף הבכיר; הוא ייסד את הסוכנות. הוא היה פעם חוקר פלילי במשטרת המטרופולין ועבד עם רב־פקד דַלגליש״.

היא התחרטה על המשפט ברגע שיצא מפיה. היה בו משהו מרַצה מדי, נאיבי מדי, מעין הגנה על ברני המסכן. והשם דלגליש לא אומר לשוטר דבר, כפי שראתה על פניו. מניין לו לדעת? הוא בסך הכול עובד בתחנת המשטרה המקומית. אין לצפות ממנו שיֵדע כמה פעמים שמעה בחוסר סבלנות מוסווה בנימוס את נאומיו הנוסטלגיים של ברני על ימיו במחלקת החקירות הפליליות, לפני שעזב בגלל נכות, או את שירי ההלֵל בשבח מעלותיו וחוכמתו של אדם דלגליש: ״רב־פקד — טוב, אז הוא היה רק מפקח — תמיד לימד אותנו... הרב־פקד תיאר פעם מקרה... אם היה משהו שעִצבן את הרב־פקד...״

לפעמים שאלה את עצמה אם דמות מופת זו באמת קיימת או שמא היא הגיחה ללא פגם, כול־יכולה, מתוך מוחו של ברני, בתפקיד גיבור ומורה דרך נחוץ. היא נדהמה לגלות מאוחר יותר בעיתון תצלום של רב־פקד דלגליש: פנים כהות קמעה בעלות הבעה אירונית, שהתפוררו לאוסף של נקודות זעירות כאשר בחנה אותן מקרוב, בלי להסגיר דבר. לא כל פניני החוכמה שנשרו מפיו של ברני בשטף התקבלו על ידה כתורה שאין עליה עוררין. רובן, כך שיערה, ביטאו את הפילוסופיה של ברני עצמו. באשר לה, היא חיברה מחרוזת פרטית של כינויי גנאי: רב־פקד ראוותן, רבע פקיד רברבן; איזה דבר חוכמה היה שולף עכשיו כדי לנחם את ברני?

השוטר סיים כמה שיחות טלפון דיסקרטיות. עכשיו הוא התהלך כמשחר לטרף בחדר הקדמי בלי מאמץ ניכר להסתיר את הבוז המשתאה שעוררו בו הרהיטים העלובים מיד שנייה, ארון התיקיות החבוט שספלים וקנקן תה הציצו מתוך אחת ממגירותיו, הלינולאום השחוק. גברת ספארשוט, קפואה מעל מכונת הכתיבה העתיקה, נעצה בו מבט של סלידה מהופנטת. לבסוף הוא אמר:

״טוב, אולי תכינו לכן כוס תה בזמן שאני אחכה לרופא של המשטרה. יש כאן מקום להכין תה?״

״יש מטבחון משותף לכל הקומה בקצה המסדרון. אבל בשביל מה נחוץ רופא? ברני מת!״

״הוא לא מת באופן רשמי לפני שאיש מקצוע מוסמך קובע שהוא מת". השוטר עצר והוסיף, ״זה רק אמצעי זהירות״.

זהירות מפני מה? תהתה קורדליה — משפט, גיהינום, ריקבון? — השוטר חזר למשרד האחורי. היא נכנסה בעקבותיו ושאלה בלחש:

״אתה יכול לשחרר את גברת ספארשוט? שולחים לנו אותה מסוכנות של שירותי מזכירות, ואנחנו משלמים לה לפי שעה. היא לא עשתה כלום מאז שהגעתי, ואני לא חושבת שהיא תעבוד עכשיו״.

היא ראתה שהשוטר מזדעזע קלות מחוסר הרגישות של עיסוק בעניין כספי כה קטנוני, כאשר גופתו של ברני נמצאת בטווח מגע, אבל הוא נענה ברצון.

״אני רק אחליף איתה מילה, ואז היא יכולה ללכת. זה לא מקום נעים לאישה״.

נימת קולו רמזה שמקום כזה מעולם לא היה ראוי לנוכחות נשים.

מאוחר יותר, במשרד הקדמי, ענתה קורדליה על השאלות הבלתי נמנעות.

״לא, לא ידוע לי אם הוא היה נשוי. יש לי הרגשה שהוא היה גרוש; הוא אף פעם לא דיבר על בת זוג. הוא גר ברחוב קרֶמוֹנה 15. הוא נתן לי שם חדר, אבל לא נפגשנו בבית הרבה״.

״אני מכיר את רחוב קרמונה; דודה שלי גרה שם כשהייתי ילד — זה אחד הרחובות האלה על יד מוזאון המלחמה״.

העובדה שהוא מכיר את הרחוב הרגיעה אותו, והוא התרכך מעט. הוא שקע לרגע בזיכרונות מענגים.

״מתי ראית את מר פרייד בחיים בפעם האחרונה?״

״אתמול בחמש בערך, כשעזבתי את העבודה מוקדם בשביל לעשות קניות״.

״הוא לא הגיע הביתה בערב?״

״שמעתי אותו מסתובב בבית, אבל לא ראיתי אותו. יש לי כיריים של גז בחדר, ואני מבשלת במטבח שלו רק כשהוא לא בבית. הבוקר לא שמעתי אותו, אבל חשבתי שהוא נשאר במיטה. זה קורה לפעמים, אם יש לו תור בבית החולים לאותו בוקר״.

״היום היה לו תור?״

״לא, הוא היה בבית החולים ביום רביעי שעבר, חשבתי שהם הזמינו אותו לעוד בדיקה. הוא כנראה עזב את הבית בזמן שישנתי, מאוחר מאוד בלילה או מוקדם בבוקר. לא שמעתי אותו יוצא״.

כמעט בלתי אפשרי לתאר את המאמצים, הכמעט אובססיביים, של כל אחד מהם לשמור על פרטיותו של האחר, לא להפריע ולא לפלוש, לא להאזין לצליל הורדת המים בשירותים, ללכת על קצות האצבעות כדי לוודא שהמטבח או חדר האמבטיה פנויים. לא היה גבול לטִרחתם האין־סופית שלא להיות לטורח. אמנם הם גרו באותו בית צר וצפוף, אבל כמעט שלא התראו מחוץ למשרד. היא שאלה את עצמה אם ברני החליט להתאבד במשרד שלו כדי שלא להכתים את הבית הקטן ולהעכיר את שלוותו.

*המשך הפרק בספר המלא*