מולטיפוקל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מולטיפוקל
הוספה למועדפים

מולטיפוקל

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דורית קלנר

דורית קלנר (1959) היא סופרת ישראלית בעלת תואר דוקטור בכימיה אורגנית מהטכניון בחיפה. לאחר השתלמות פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אלברטה בקנדה שימשה כמנהלת מפעל, כסמנכ"ל מחקר ופיתוח וכסמנכ"ל שיווק בחברות תעשייתיות בתחומי הכימיה, הפלסטיק וההתקנים הרפואיים בישראל.
בשנת 2014 יצא לאור ספרה הראשון, 'עמקפלסט', העוסק בחייהם של עובדים במפעל פלסטיק בעמק יזרעאל. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס משרד התרבות ליצירה ספרותית ונכלל ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.
בשנת 2017 יצא לאור ספרה השני, 'עונות מעבר', רומן בלשי שעלילתו ממוקמת באזור כפר ורדים ומעלות-תרשיחא, בגליל המערבי. הספר זכה בציון לשבח בפרס ברנר. השופטים ציינו כי הספר כתוב "בעברית עכשווית עגולה, מלאה, מעובה, עשירה בשכבות של ספרות, שפה שסגנונות יזהריים קנוניים שזורים בתוכה."

ראיון "ראש בראש"

תקציר

באמצע חייה, כשהיא בין עבודות ולאחר משבר פרידה, מקבלת דפנה משרת ניהול בכירה במפעל "ישראלנס" לייצור עדשות. המפעל הקיבוצי המנומנם הוקם אי-אז כדי לספק עבודה לחברים, אבל כיום ישנם הרואים בו הזדמנות לרווחים גדולים. דפנה ניצבת בצומת שבין הכרעות ובין חזון, בין מומחי רפואה ובין אנשי עסקים, שהאמת איננה נר לרגליהם. חיי העבודה של דפנה הם מסע הרפתקאות סוער, שאינו נוגע רק לעניינים מקצועיים, אלא גם לכינון, למימוש ולאישוש חוזר של העצמי הנשי, שמהדהד מתוך תשוקות אסורות ויחסי חניכה לנשים צעירות ושאפתניות. הסיפור נע בין שני זמנים, כאילו שאפשר, כמו בתוכנית עסקית, ללמוד מן העבר, לסכם פרקים משמעותיים בחיינו וליישם את המסקנות לרווחים עתידיים. נדמה שעמדה של התבוננות היא היחידה האפשרית, אבל אולי בעצם רצף של החלטות קטנות, שמתרחשות בהווה, הן אלה שבונות את העבר שממנו נוכל ללמוד ולתכנן את העתיד.
זהו סיפור מותח ומסועף, הכתוב במבנה מתעתע, כמופע של התגלויות וסודות, צללים ואורות. רופאים ופציינטים, יועצים תדמיתיים, כנסים מקצועיים והצעות פרישה – כל אלה הם רק חלק מגורמי ההנעה של העלילה הבלתי תמימה המוצגת בו, וחושפת טפח מתוך מרחב העבודה הישראלי, זה שהספרות העברית לא הרבתה להפוך אותו לשגרה מיוצגת. זהו סיפור על אודות אישה עובדת, שמבקשת שלא לאבד את עצמה בעבודה.
דורית קלנר היא סופרת ודוקטור לכימיה. שני ספריה הקודמים: "עמקפלסט" (2014) ו"עונות מעבר" (2017) זיכו אותה בפרס משרד התרבות, במועמדות ברשימה הארוכה לפרס ספיר, בפרס שולמית אלוני ליצירה עברית, בציון לשבח בפרס ברנר ובפרס היצירה לסופרים עבריים על-שם לוי אשכול. 

פרק ראשון

גם כך אפשר לומר — שום דבר שנורא באמת לא קרה. דברים הסתדרו לי. ובכלל, ועכשיו, כבר מוטב שאשתוק. שלא אעשה גלים, שלא אעורר מהומה. שסתם. שאהנה מהחיים (מונח מעורפל, שפירושו לא ברור לי).

די ומספיק כבר עם זה. אני מחוץ למשחק, ויתרתי. ומוטב, באמת, שאתרכז בכאן ועכשיו, במה שקורה, בהווה. יש היום כל מיני סדנאות וגם קורסים שבהם מלמדים את זה בדיוק, אולי כדאי לי. זה מאוד פופולרי. תכף אברר את כל הפרטים, אבדוק מה ומי, אתעניין במחירים. אני בהחלט שוקלת את האפשרות, עם כל הזמן הפנוי שיש לי פתאום כאשת רופא.

אשת רופא — צמד המילים הללו מתגלגל לי במחשבה, על הלשון, אני מנסה את הטעם. אני חושבת חבל, איך אמא שלי הייתה נהנית שסוף סוף, אחרי כל השנים, גם אם הבת שלה לא — אז לפחות החתן. ד״ר עמירם מלאך, מומחה למיקרוכירורגיה של העין, מכריזה השקופית הראשונה בהרצאה שהוא נותן היום, עכשיו, ממש ברגע הזה, בשעה שאני יושבת פה על המרפסת, הודפת את המחשבות האלה על החיים ובכלל, שהרי אין בהן טעם. די, אני אומרת לעצמי ולוגמת לאט, בתנועות מדודות ובלי הרבה חשק, מהקפה האמריקאי שהוא, כרגיל, תפל ודלוח. יש לי זמן, שום דבר לא מחכה לי. אבל עמירם — הוא מיהר, הוא חשש לאחר, ועל השולחן עוד מונחים החביתה שלו שכבר התקררה, זו עם הבייקון, הוופל שלו, נחנק תחת הקצפת, מתבוסס ברוטב המייפל. זה רק טבעי, כמובן, ומובן, ובכל זאת מתעוררת בי אותה תערובת של קוצר רוח ולעג מהול בחיבה וגם צער שאני כובשת, בכוח, כי זה לא מגיע לו, לעמירם. הוא ראוי ליותר. ואמרתי לו גם — תירגע, עמירם, תאמין לי זה ממש מיותר. למה אתה ממהר? ובכלל, אין לך פה שום סיבה להיות מתוח. מי כבר מגיע להרצאות הראשונות, אלו של שמונה בבוקר? אולי איזה רופא זקן, ממש לפני פרישה, שהתעורר מוקדם מדי הבוקר, מכוח ההרגל. ואם יהיה לך מזל — כמה סטודנטים חרוצים שרושמים רשימות; מתמחה לפני בחינות, שיצלם כל שקופית על הלוח; מנתח צעיר, מאלו מכורי השאפתנות, שאורבים לכל הזדמנות להתבלט, להתווכח, שרק רוצים לקרוא תיגר על הפרוצדורות המקובלות.

כי ממש עכשיו, כשבחדר ההרצאות של הכנס (זה־הבין־לאומי־השנתי־של־האגודה־האמריקאית־לרפואת־עיניים) מפהק הקהל הדליל שמול עמירם בנימוס ובחסות האפלולית, אוחז כוס קפה חד־פעמית ולוגם מבעד לחריץ הדק במכסה, נזהר שלא להכתים את העניבה או את המכנסיים, הדברים החשובים באמת מתרחשים במקומות אחרים לגמרי — סביב שולחנות ארוחת הבוקר שבמלונות הפאר; במרפסות הקומות הגבוהות של סוויטות אירוח רחבות ידיים, הצופות על סן־דייגו מלמעלה; בכמה יאכטות גדולות העוגנות בנמל, קשורות אל החוף. שם — ולא בהרצאת־שמונה־בבוקר המשמימה — נמצאים עכשיו כל מי שקובעים: בכירי חברות התרופות הגדולות. רופאים חשובים, מובילי הדעה. מנהלי מחלקות. בעלי מרפאות. נציגי קרנות הון סיכון, משקיעים. מומחים מטעמם, או בשם אחרים, לכל מיני דברים משונים. יועצי סתרים מאוד מסתוריים. שם, תוך כדי לעיסות ובליעות ולגימות, לחיצות ידיים איתנות ומעוררות אמון וטפיחות על כתף וחיוכים צחורי שיניים, שם חורצים גורלות. לטוב ולרע. מחלקים תארים. כיבודים. את הכסף, הכוח. שם טווים תוכניות ועתיד. מעלים על נס. מפילים מגדולה. מקעקעים אמיתות. קושרים קשרים מאחורי הגב וגם ישר בפנים. מפרקים בזעם חברויות של שנים. מרכלים־מסכמים־מבטיחים־מפרים־מגלגלים־סכומים־טווים־חוזים. סוגרים וחותמים.

פתאום אני שמה לב שנשארתי לבד, כל כך שקט פה על המרפסת. כולם מסביב כבר גמרו לאכול ועזבו, ובכלל, מה השעה? אני מציצה בשעון — בעוד דקה, אולי שתיים, יקרין עמירם את השקופית הראשונה על המסך הלבן. ובה, מתחת לתואר ולשם, כרגיל וכנדרש לפי כל הכללים ובשם האתיקה הרפואית והשקיפות הנאותה, מופיעה תמיד רשימה של הגופים והחברות התומכים, המממנים, רשימה שרופאים מתהדרים בה ומציגים לראווה כמין זנב טווס מרהיב, צבעוני ומרשרש ומתנופף, וכמוהו נועדה לעורר תאווה וחשק וגם קנאת עמיתים ולחשושי חשבונות, לנקר עיניים. אבל אצל עמירם — ובשעות הקשות אני נאחזת בזה כבקרש הצלה — הרשימה הזו הלוא אפורה לגמרי, רגילה וישרה כמוהו ממש, והיא בת שורה אחת בלבד, המציינת את קרן המחקרים של בית החולים, שהתקציב שלה משלם עבור ארוחת הבוקר הזו שעמירם בקושי נגע בה ועבור החדר בקומה השנייה, שחוץ מזה שעשינו בו סקס — עד עכשיו פעמיים — הכול בו סטנדרטי כל כך, קשה למצוא משהו טוב להגיד עליו. על החדר, כוונתי. לא על הסקס. שהוא בסדר, אני ממהרת לומר. טוב, אפילו. אלו החיים, אני שבה ואומרת לעצמי. תסתכלי מסביב. תלמדי כבר, תפנימי. אף אחד לא באמת מקבל את מה שהוא רוצה.

"עוד קפה?"

טוב, אני מסכימה. שיהיה.

"באמת, זה יום נחמד כל כך לקניות! או אולי את מתכוונת לרדת לחוף?", היא מוזגת, "קרם, או חלב?"

"כן, תודה לך. עוד לא החלטתי, נראה..."

וכך, משתקפת בעיניה של המלצרית, אני מקבלת אישור למי שאני עכשיו. ומתברר שלהיות מי שאני זה לא קל וזה בכלל לא פשוט, כמו שחשבתי פעם. איך להיות אישה, שהאתמול שלה מתמשך ונינוח ודומה בדיוק להיום וגם למחר? אני מופתעת, לרגע — פעם, הדברים נראו לי לגמרי אחרת. זו הייתי אני, האחרת. ובגלל שזה לא קל כמו שנדמה אני צריכה פה תוכנית פעולה. להתחיל ללמוד, להתאמן, לתרגל איך להיות מתלווה ונספחת. מטופחת. מתפנקת. מתענגת אבל גם מענגת. רכה, משפחתית או זוגית והכי חשוב — תומכת. נו, כבר בנית לך תוכנית, כבר מצאת לך עיסוק, אני מגחכת. תראי איך את לא יכולה להתאפק. והגיע הזמן שתכניסי לראש ותביני — עכשיו שום דבר לא חשוב באמת. לא משנה. לא דחוף. לא בוער. לא צריך להחליט. אני מפהקת. המלצרית צודקת. זה באמת יום חמים ונעים ומתאים לקניות, או לחוף, בהחלט. ובכלל, עצם העובדה שאני יכולה לעשות, בפשטות, מה שמתחשק. כל החופש הזה, זה מרגיש משונה. זה מעיק ומכביד ומוזר. פתאום קשה לי לנשום. אני סגורה בסוגר.

תירגעי, אני אומרת לעצמי. במאמץ, אני מחייכת אל המלצרית. וכי למה להמשיך להעמיד פנים שיש לנו איזו שליטה על העולם, על החיים? והלוא אנחנו חסרי אונים, נבחשים, נסחפים, מתערבלים, מטלטלים מפה ולשם. כל מה שאפשר, שנותר לעשות זה לנשום עמוקות. פנימה. החוצה. לא לחשוב, להניח. לשכוח. להפסיק לחטט ולנבור בעבר, זה הרי לא ייתן שום דבר. שום דבר.

אבל, אני תוהה, אולי זה דווקא הפוך, והגיעה השעה וזה בדיוק הזמן? הנה שוב, אני כאן, בסן־דייגו — מין סימן, אולי אות, לניקוי האורוות. לחיסול חשבונות. הלוא לגיל יש גם יתרונות, מקבלים פרספקטיבה, ואפשר לנסות, להתחיל, בזהירות. להתבונן אל העומק. לבחון זוויות, לבדוק ממדים. להפריד — בין קרוב לרחוק, מה עיקר מה טפל. להכיר בעובדות. להעז להודות ולומר בקול רם, לעצמי וגם באוזני כולם, שנכשלתי. וכי מה כבר יקרה? ובכלל, מה אכפת לי? הנה, אמרתי! שרפו ידיי. שהפסקתי להתאמץ, להתמודד, להילחם ולהיאחז בציפורניים, כמו שמספרים על כל מיני אנשים שנוהגים להציב על במות, שעושים עליהם כתבות, שנושאים על נס, סמל ודוגמה לכולנו — תראו איך שהם מתגברים! ככה צריך להתנהג בחיים!

אני לוקחת לי את הזמן, נשענת לאחור, מתמתחת, מתרווחת, טומנת בזמן שכחה את ארוחות הבוקר ההן שהיו — אלו הטרופות, הממהרות, להספיק, כוס קפה לפחות ורק לא לאחר ויומן הפגישות, תבדקי מה עכשיו, מה אחר כך. מיילים דחופים והיום שמתחיל בנייד מצלצל מצלצל מצלצל תעני כבר. הדוקה בזמן. לחוצה בחצאית. רכוסה במקטורן. מכופתרת בחולצת השרוולים. נוקשת עקבים. כמה נרתעתי אז ממני — מנשים שכמוני עכשיו, כוונתי. ובה בשעה גם נמשכתי, כי ככל שהבטתי עליהן מלמעלה, בהשתאות, בזלזול וגם ברחמים, יש להודות שנכספתי להיות כמותן בדיוק והייתי אכולת קנאה וחלמתי בהקיץ איך יקרה לי ככה פתאום, ממש כמו באגדות או בסרטים. איך הומר באחת, במגע הקסמים, לאחרת, איך אתהפך ואשתנה. איך ארגיש אז ואיך יהיה. ובקצה החלום המתין תמיד החשש האורב — הייתי נחרדת, פוחדת, שמא באמת יגיע פעם, היום הזה.

על כל הדברים האלה אני חושבת בבוקר. בערב, כשעמירם עומד בדלת החדר ועוד לפני שהוא נכנס, אני מוצאת את עצמי מכריזה ואומרת, "זו הייתה טעות, שבאתי".

עמירם מעביר מבט על הערמה המוטלת בערבוביה על המיטה, על השקיות, על קופסאות הנעליים. חיכיתי לו. אמרתי לעצמי, תכף, תכף עמירם יבוא, ובינתיים וכדי להעביר את הזמן שבתי ובחנתי את שלל הקניות שערכתי היום, פשפשתי בשקיות סאקס פיפת' אווניו, מדדתי שוב ומול המראה את הג'ימי צ'ו החדשות. "אולי את צודקת", הוא מגחך.

"אני בכלל לא רציתי! זה היה הרעיון שלך, שאבוא!".

לא נוח לו, לעמירם, עם הטון שלי וגם בחליפה הזו, שתמיד רק תלויה אצלו בארון וחוץ מלכנסים והרצאות הוא לא לובש אף פעם. העניבה המפוספסת, שקשרתי לו הבוקר בקשר רחב, ישר ויפה, התעקמה בינתיים. כל אלו — החליפה, העניבה, ובייחוד הסרט המבריק, האדום, סרט המרצה המצטיין, שהוא עונד על הדש בגאווה מתריסה כנגדי, כך נדמה לי, לא מתאימים לעמירם ומשווים לו חזות מרוחקת, רשמית, זרה. בכלל מבלי להתאמץ וכמעט בלי להעמיד פנים אני לא מכירה אותו, זה לא הוא! זה הרופא האחר שעומד לי פתאום בחדר המלון. לרגע הלב מתדפק, מתרפק ואני נבהלת. אני מתגוננת. אני עוינת.

"הכול יהיה בסדר, אמרת לי! בואי ונעשה חיים ובכלל סן־דייגו זו עיר גדולה כל כך ואין סיכוי... אין סיכוי, אמרת, עמירם! ובסוף מה? בחיי שהתרחקתי כמה שיכולתי, נסעתי עד הקצה השני של העיר, לקניון הכי רחוק שמצאתי ודווקא שם — את מי אתה חושב שפגשתי?"

הוא מחכה,

"את נאוה סגול!"

"מותק, אני מצטער". כשהוא פושט את הז'קט נעלם הרופא האחר ושוב עומד שם עמירם. אני צונחת אחורה, אל המיטה, ישר אל תוך בלגן שקיות הקניות לא אכפת לי והוא אחריי. אנחנו נצמדים, מתחבקים.

"היא אמרה לך משהו?", עמירם שואל, ובגלל שאכפת לו ובגלל הריח שלו הטוב, המנחם, אני מוכרחה להודות,

"לא... אני לא בטוחה... אולי בכלל זו לא הייתה היא... ראיתי אותה ככה, די מרחוק...".

עמירם נאנח. "דפנה", הוא אומר, "מותק, כולם כבר שכחו מכל העניין חוץ ממך. כבר עבר מספיק זמן. זה היה, ונגמר. את צריכה להשאיר את זה מאחור, ללכת הלאה".

שכחו? לא נראה לי שנאוה סגול שכחה את מי ששכבה לה עם בעלה. רק גבר מסוגל להגיד את זה. או אולי רק גבר כמו עמירם, שלא מבין בכלל, אני יודעת. אני, בכל אופן, לא יכולה לשכוח, וכדי להסיח את הדעת וכדי להתפייס אני מנשקת לעמירם את הצוואר, נושכת את התנוך, נדחפת לו שם, למקום הרך, החלק, שמאחורי האוזניים, פותחת כפתור ושולחת יד הישר לתוך המכנסיים. ומשום שההתרגשות שלו מדביקה גם אותי אני לא חושבת בכלל על הסחרחורת, על הבחילה, על הרגליים הרועדות, על חצי השעה שביליתי חבויה בתא השירותים. האישה בקניון הייתה נאוה סגול — אין לי כל ספק. אני בטוחה.

אחר כך דלת חדר האמבטיה נסגרת מאחוריו, רחש המים עולה מהמקלחת. עמירם מזייף לו איזה פזמון עד כדי כך שאי אפשר לזהות מה הוא שר. אני נשארת לשכב לי פרקדן, רק עוצמת עיניים ומיד מופיעים העבר, החרטות, הלבטים. איך זה קרה לי? צריך להבין. איך טיפסתי ועליתי, איך התגלגלתי ונפלתי. מה השתבש לי ואיך ניצלתי. איך הגעתי ומה בכלל אני עושה כאן?

 

1

את אבנר המשכיר פגשתי, מכל המקומות, בלוויה דווקא. אז עוד לא ידעתי שקוראים לו המשכיר, או למה. אחר כך התברר לי שלא רק את זה - עוד הרבה דברים לא ידעתי, למרות שבאותו הקיץ הייתי כמעט בת ארבעים ושלוש ובגיל הזה את בטוחה שאת כבר יודעת הכול. והרי כבר הספקת לעשות, ויש מאחורייך דבר אחד או שניים. אבל, דווקא בשעה שנדמה שאנחנו מבינים, סוף סוף, את העולם, איך שעניינים מתנהלים, כשנמצאה לנו איזו חוקיות, כשניתן לצקת מעט היגיון בדברים, די בסטייה, קטנה ככל שתהיה, מהאזור הבטוח שבראנו וכבשנו לנו, וכבר טופחת המציאות על פנינו והנה אנחנו כושלים ונופלים בחבטה, מדשדשים בביצת הלא נודע, שולים בכבדות, במאמץ, רגל אחרי רגל ובכל זאת תקועים במקום, מחפשים איזה שביל מוכר או דרך, מסיטים הצידה צמחי פרא, מתחמקים בעור שינינו ממי שעוקץ או אפילו טורף, תנינים, יתושים.

אולי קצת נסחפתי. בכל אופן, אם נחזור לאותו הבוקר, כשקראתי את העיתון ועברתי, כרגיל, על מודעות האבל, שואבת סיפוק מזה שהם שם אני עוד כאן ובה בשעה מתעדכנת, ראיתי שיהושפט בן־ארצי מת - אי אפשר היה להחמיץ את זה, חצי עמוד של מסגרות שחורות הוא תפס שם - אבל לא עלה בדעתי ללכת. סתם ישבתי לי אל שולחן המטבח, שותה קפה, מכרסמת, בלי חשק, פריכית של אורז מרוחה בגבינה לבנה, כשלפניי משתרע הבוקר, ארוך ומשמים. עוד חיכו לי מילוי הסודוקו ופתרון התשבץ, שבשלב הזה, אחרי שישה חודשים של בטלה, או אבטלה - איך שאתם רוצים לקרוא לזה - כבר היו ידועים וצפויים ולגמרי בלי איזה עניין או טעם. אבל אז צלצל הנייד.

״שמעת?״, שאלה שרה, ״בן־ארצי מת. התקפת לב״.

״אני יושבת פה עם העיתון״, עניתי.

את שרה אי אפשר להדוף סתם ככה, ״לא, אל תגידי לי שאת לא מתכוונת ללכת! כ־ו-ל־ם יהיו שם!״

לא טרחתי להתווכח. שרה היא היחידה שעוד מתעקשת וממשיכה להתקשר, לעדכן מה קורה, מי עזב, מי קודם, מי מפשל. מזכירות נקשרות אלייך, מפתחות מין נאמנות כזו. כמו כלב הן ממשיכות לשבת ליד הקבר, מייללות, מסרבות להיפרד.

אני מתנצלת בפני המזכירות על הדימויים האלה. אבל הם צצים ועולים, מעצמם, כשעומדים בבית הקברות לפני שורות ארוכות של מצבות לבנות, נמשכות עד בלי סוף, עד האופק ממש, בשמש של יולי הקופחת. אפילו עץ אחד לרפואה לא היה שם, ובאמת גם האלמנה בן־ארצי, בשחור ובמשקפי השמש, נראתה על סף מכת חום ומיובשת, מחכה שיקברו אותו, שייגמר כבר, בעוד כל מיני נציגים ממשיכים לנאום ולהפריח דברי תשבחות, הלל וחנופת המת, שאי אפשר להכחיש שאכן היה, כמו שחזרו ואמרו שם, איש חזק ויד ברזל ומעמודי התווך של התעשייה.

בלוויות יש נטייה להרהר על ארעיותם של החיים, על תהילת העולם שעברה וחלפה לה. אמנם רק שישה חודשים אבל, ממש כמו יהושפט בן־ארצי, גם אני, באותו היום, כבר הייתי חשובה כמתה, קבורה תחת תלולית עפר ותכף ומיד נשכחת. אמנם שרה צדקה, כרגיל, ובאמת כולם היו שם, כל המי ומי של התעשייה, אבל ממי שהייתי אני כבר לא נשאר כלום. המקסימום שקיבלתי היה איזה מבט שמשתהה לרגע, מנסה להיזכר מי זאת, הנהון זהיר של הכרה, אולי - וכבר נגמר הטקס וכבר התפלג הקהל לאלו שניגשו לאלמנה בן־ארצי ולאלו הממהרים, שפנו לאחור בשבילי החצץ המעלים אבק וגם אני ביניהם, מקללת את כל הרעיון ואת שרה. רציתי כבר להיות הרחק מכאן, לחזור אל הסודוקו, שנתקעתי בו הבוקר - אולי היה קשה מהרגיל או שדעתי הייתה מוסחת. ואולי בגלל זה גם נעלתי, בטיפשותי, את סנדלי העקב שעכשיו דידיתי בהם, כמעט צולעת, וייתכן שהייתי מסובבת את הקרסול או אפילו נופלת אלמלא שלח יד ואחז בי מישהו שהלך לצדי,

״תזהרי״.

בסרטים זה אולי נראה רומנטי. אבל אני שונאת כשמתנהגים אליי בפטרונות, כשמניחים שאני צריכה עזרה. בכלל, גברים זרים שאוחזים בי כך, בלי לבקש רשות, מעוררים אצלי איזו רתיעה. התקשחתי. אמרתי,

״תודה, אני מסתדרת״.

קרירות בדרך כלל עובדת. וגם עכשיו, חלקית. הוא אמנם הסיר את היד, חזקה ושחומה, אבל המשיך ללכת לצדי, מתאם את קצב הצעדים,

״את דפנה שפירא, כן?״

״כן״, לא זיהיתי אותו, ואני לא מאלה ששוכחים פרצופים, ״אנחנו מכירים?״,

״לא, לא״, ומיהר והוסיף, ״אבל שמעתי הרבה עלייך״.

לא היה לי אכפת וגם לא כוח להיענות, לומר, כמצופה - אני מקווה שדברים טובים. השמש המשיכה לקפוח עלינו מלמעלה וכל הלבן בהק מלמטה. לא היה שום מפלט ושום צל.

״הייתי רוצה לדבר אתך״, אמר האיש. ״יש לי... איזו הצעה. מתי את פנויה? אולי אפילו עכשיו?״.

וככה, אחרי הלוויה של בן־ארצי, מצאתי את עצמי יושבת על כיסא פלסטיק כתום ודביק במזנון של איזו תחנת דלק, שותה קודם מים קרים ואחר כך הפוך בכוס של זכוכית ובוחנת את כרטיס הביקור של אבנר הרלב, יועץ ארגוני ומשאבי אנוש - הכול בגלל שהייתי פנויה. מעבודה זה שישה חודשים אבל גם מהבעל. כבר יותר משנה.

״יש לי איזו הצעה בשבילך״, חזר אבנר ואמר. משהו התעורר בי, משהו ישן־חדש, נרגש. זה בכלל לא מצא חן בעיניי אבל המשהו התנגד וסירב לציית ולדעוך אפילו כאן, במקום שמן המטבח עלו סלסולי מוזיקה מזרחית וריח של משהו מטוגן. היושב מולי התהפך, השתנה, נעשה גבר. ואני הייתי, לפתע, אישה. ופתאום שמתי לב שלא רק היד - כל כולו נראה שחום וחזק ואתלטי. אולי הוא מתאמן שלוש פעמים בשבוע בחדר כושר או רוכב כל שבת בבוקר על אופני שטח, או שרץ חצי מרתון. ייתכן - בחנתי אותו - שמרתון שלם, אפילו. ״עבודה. הצעת עבודה״.

כשלא מצפים אז לא מתאכזבים. להפך, נדמה שהוקל לי. שבתי ושקעתי בכיסא הפלסטיק הכתום. לא הייתי צריכה אפילו להתאמץ ולהיות יצירתית, רק לשלוף את התירוץ מן המוכן,

״אני... בסוג של שבתון עכשיו. בכל אופן אני לא מחפשת עבודה בכלל. לא כרגע״.

כל עניין השבתון היה רעיון של מיכאל. וכי אפשר לבוא אליי בטענות שהתקשרתי אל מיכאל? הרי מהרגלים ישנים אי אפשר להיפטר סתם ככה ובבת אחת, וגם לא מהלשעבר שלך. להצדקתי אני יכולה להגיד שהייתי אובדת עצות - מצב שלא הורגלתי בו, מוזר וחדש לי. ומה כבר יכולתי להשיב לכל מי ששאל, והרי התפטרתי במפתיע ובלי כל אזהרה - אני, שתמיד אמרתי שזו עבודת החלומות שלי, לעצמי וגם לכל מי שרק רצה לשמוע?

מיכאל, כרגיל, שמר על קור רוח. תגידי שבתון, הוא אמר. כל מורה בישראל לוקחת לה אז מה יש, גם לך מגיע. ובאמת זה עבד על כולם, והרגיע - את הבנים התאומים, את המזכירה שלי שרה. בשלב הזה אפילו אני בעצמי כבר התחלתי להאמין שאני בשבתון כרגע.

אבל לא הבחור הזה אבנר. הוא לא קנה את הסיפור הזה.

״שבתון? את? תעשי לי טובה...״,

משהו מהאני הישן שלי התעורר. התרגזתי.

״מאיפה אתה יודע? אתה לא מכיר אותי בכלל!״.

אבל כנראה שפרץ האנרגיה הזה היה כל מה שיכולתי לתת. החום הזה של יולי, הלוויה, עכשיו האבנר - במצבי כבר לא הייתי בנויה לכל כך הרבה ריגושים. והקפה לא עזר בכלל, שום דבר. איזו מין לאות תקפה אותי, התפשטה באיברים, ככה שבקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות מאחורי משקפי השמש הכהים. דרך מסך של אדישות קהה שמעתי את אבנר מדבר, מספר איפה ועם מי בירר עליי, איך שמע ואיזה סיפורים. מנהלת בחסד, הוא אמר, דוחפת, מזיזה הרים, כאילו התעוור, או הסתנוור ולא ראה, לא הסתכל בכלל במי שיושבת מולו, סחוטה וגמורה לגמרי וסרוחת איברים.

אחר כך יישבע לי אבנר שכבר אז, בתחנת הדלק, כשהוא יושב מולי מעבר לשולחן המתנדנד, סיפר ואמר וחשף את ה־כ—ו־ל. שפירט ותיאר את התסבוכות, החולשות, את מצב המאזן ובעייתיות הדו״חות, את הסדקים ואת הנזקים ואת ההתקוטטויות, את התלונות ואת בעיות הלקוחות, את הביקורות, את אלו שתוקעים מקלות בגלגלים ואת עושי הצרות. הוא יטען שאמר שהם מחפשים שם בולדוזר. אולי הרקולס, שיבנה עולם חדש, ינער את הרדומים, ינקה את האורוות. ייתכן שאמר. אני לא בטוחה. אולי כן, אולי לא, ובין כה אז כבר יהיה מאוחר מדי. כבר אהיה שם, מעורבת ועמוק ובפנים. בכל אופן, דבר אחד אני בהחלט זוכרת ובאופן ברור - הוא אמר,

״זה מפעל בקיבוץ. מקום מאוד מנומנם ורדום״. והוסיף, ״כבר שנים״.

או שמא אמר, ״משכנות שאננים״?

דברים היטשטשו והתעוותו מבעד לעייפות שנפלה עליי, לטרטור המזגן וקצב המוזיקה ורחשי הטיגון והאיש שליד שדיבר בנייד ונהמת המכוניות בכביש המהיר. בכל אופן, מה זה חשוב. מנומנם ורדום נשמע לי מתאים בהחלט. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

דורית קלנר

דורית קלנר (1959) היא סופרת ישראלית בעלת תואר דוקטור בכימיה אורגנית מהטכניון בחיפה. לאחר השתלמות פוסט-דוקטורט באוניברסיטת אלברטה בקנדה שימשה כמנהלת מפעל, כסמנכ"ל מחקר ופיתוח וכסמנכ"ל שיווק בחברות תעשייתיות בתחומי הכימיה, הפלסטיק וההתקנים הרפואיים בישראל.
בשנת 2014 יצא לאור ספרה הראשון, 'עמקפלסט', העוסק בחייהם של עובדים במפעל פלסטיק בעמק יזרעאל. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס משרד התרבות ליצירה ספרותית ונכלל ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר.
בשנת 2017 יצא לאור ספרה השני, 'עונות מעבר', רומן בלשי שעלילתו ממוקמת באזור כפר ורדים ומעלות-תרשיחא, בגליל המערבי. הספר זכה בציון לשבח בפרס ברנר. השופטים ציינו כי הספר כתוב "בעברית עכשווית עגולה, מלאה, מעובה, עשירה בשכבות של ספרות, שפה שסגנונות יזהריים קנוניים שזורים בתוכה."

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מולטיפוקל דורית קלנר

גם כך אפשר לומר — שום דבר שנורא באמת לא קרה. דברים הסתדרו לי. ובכלל, ועכשיו, כבר מוטב שאשתוק. שלא אעשה גלים, שלא אעורר מהומה. שסתם. שאהנה מהחיים (מונח מעורפל, שפירושו לא ברור לי).

די ומספיק כבר עם זה. אני מחוץ למשחק, ויתרתי. ומוטב, באמת, שאתרכז בכאן ועכשיו, במה שקורה, בהווה. יש היום כל מיני סדנאות וגם קורסים שבהם מלמדים את זה בדיוק, אולי כדאי לי. זה מאוד פופולרי. תכף אברר את כל הפרטים, אבדוק מה ומי, אתעניין במחירים. אני בהחלט שוקלת את האפשרות, עם כל הזמן הפנוי שיש לי פתאום כאשת רופא.

אשת רופא — צמד המילים הללו מתגלגל לי במחשבה, על הלשון, אני מנסה את הטעם. אני חושבת חבל, איך אמא שלי הייתה נהנית שסוף סוף, אחרי כל השנים, גם אם הבת שלה לא — אז לפחות החתן. ד״ר עמירם מלאך, מומחה למיקרוכירורגיה של העין, מכריזה השקופית הראשונה בהרצאה שהוא נותן היום, עכשיו, ממש ברגע הזה, בשעה שאני יושבת פה על המרפסת, הודפת את המחשבות האלה על החיים ובכלל, שהרי אין בהן טעם. די, אני אומרת לעצמי ולוגמת לאט, בתנועות מדודות ובלי הרבה חשק, מהקפה האמריקאי שהוא, כרגיל, תפל ודלוח. יש לי זמן, שום דבר לא מחכה לי. אבל עמירם — הוא מיהר, הוא חשש לאחר, ועל השולחן עוד מונחים החביתה שלו שכבר התקררה, זו עם הבייקון, הוופל שלו, נחנק תחת הקצפת, מתבוסס ברוטב המייפל. זה רק טבעי, כמובן, ומובן, ובכל זאת מתעוררת בי אותה תערובת של קוצר רוח ולעג מהול בחיבה וגם צער שאני כובשת, בכוח, כי זה לא מגיע לו, לעמירם. הוא ראוי ליותר. ואמרתי לו גם — תירגע, עמירם, תאמין לי זה ממש מיותר. למה אתה ממהר? ובכלל, אין לך פה שום סיבה להיות מתוח. מי כבר מגיע להרצאות הראשונות, אלו של שמונה בבוקר? אולי איזה רופא זקן, ממש לפני פרישה, שהתעורר מוקדם מדי הבוקר, מכוח ההרגל. ואם יהיה לך מזל — כמה סטודנטים חרוצים שרושמים רשימות; מתמחה לפני בחינות, שיצלם כל שקופית על הלוח; מנתח צעיר, מאלו מכורי השאפתנות, שאורבים לכל הזדמנות להתבלט, להתווכח, שרק רוצים לקרוא תיגר על הפרוצדורות המקובלות.

כי ממש עכשיו, כשבחדר ההרצאות של הכנס (זה־הבין־לאומי־השנתי־של־האגודה־האמריקאית־לרפואת־עיניים) מפהק הקהל הדליל שמול עמירם בנימוס ובחסות האפלולית, אוחז כוס קפה חד־פעמית ולוגם מבעד לחריץ הדק במכסה, נזהר שלא להכתים את העניבה או את המכנסיים, הדברים החשובים באמת מתרחשים במקומות אחרים לגמרי — סביב שולחנות ארוחת הבוקר שבמלונות הפאר; במרפסות הקומות הגבוהות של סוויטות אירוח רחבות ידיים, הצופות על סן־דייגו מלמעלה; בכמה יאכטות גדולות העוגנות בנמל, קשורות אל החוף. שם — ולא בהרצאת־שמונה־בבוקר המשמימה — נמצאים עכשיו כל מי שקובעים: בכירי חברות התרופות הגדולות. רופאים חשובים, מובילי הדעה. מנהלי מחלקות. בעלי מרפאות. נציגי קרנות הון סיכון, משקיעים. מומחים מטעמם, או בשם אחרים, לכל מיני דברים משונים. יועצי סתרים מאוד מסתוריים. שם, תוך כדי לעיסות ובליעות ולגימות, לחיצות ידיים איתנות ומעוררות אמון וטפיחות על כתף וחיוכים צחורי שיניים, שם חורצים גורלות. לטוב ולרע. מחלקים תארים. כיבודים. את הכסף, הכוח. שם טווים תוכניות ועתיד. מעלים על נס. מפילים מגדולה. מקעקעים אמיתות. קושרים קשרים מאחורי הגב וגם ישר בפנים. מפרקים בזעם חברויות של שנים. מרכלים־מסכמים־מבטיחים־מפרים־מגלגלים־סכומים־טווים־חוזים. סוגרים וחותמים.

פתאום אני שמה לב שנשארתי לבד, כל כך שקט פה על המרפסת. כולם מסביב כבר גמרו לאכול ועזבו, ובכלל, מה השעה? אני מציצה בשעון — בעוד דקה, אולי שתיים, יקרין עמירם את השקופית הראשונה על המסך הלבן. ובה, מתחת לתואר ולשם, כרגיל וכנדרש לפי כל הכללים ובשם האתיקה הרפואית והשקיפות הנאותה, מופיעה תמיד רשימה של הגופים והחברות התומכים, המממנים, רשימה שרופאים מתהדרים בה ומציגים לראווה כמין זנב טווס מרהיב, צבעוני ומרשרש ומתנופף, וכמוהו נועדה לעורר תאווה וחשק וגם קנאת עמיתים ולחשושי חשבונות, לנקר עיניים. אבל אצל עמירם — ובשעות הקשות אני נאחזת בזה כבקרש הצלה — הרשימה הזו הלוא אפורה לגמרי, רגילה וישרה כמוהו ממש, והיא בת שורה אחת בלבד, המציינת את קרן המחקרים של בית החולים, שהתקציב שלה משלם עבור ארוחת הבוקר הזו שעמירם בקושי נגע בה ועבור החדר בקומה השנייה, שחוץ מזה שעשינו בו סקס — עד עכשיו פעמיים — הכול בו סטנדרטי כל כך, קשה למצוא משהו טוב להגיד עליו. על החדר, כוונתי. לא על הסקס. שהוא בסדר, אני ממהרת לומר. טוב, אפילו. אלו החיים, אני שבה ואומרת לעצמי. תסתכלי מסביב. תלמדי כבר, תפנימי. אף אחד לא באמת מקבל את מה שהוא רוצה.

"עוד קפה?"

טוב, אני מסכימה. שיהיה.

"באמת, זה יום נחמד כל כך לקניות! או אולי את מתכוונת לרדת לחוף?", היא מוזגת, "קרם, או חלב?"

"כן, תודה לך. עוד לא החלטתי, נראה..."

וכך, משתקפת בעיניה של המלצרית, אני מקבלת אישור למי שאני עכשיו. ומתברר שלהיות מי שאני זה לא קל וזה בכלל לא פשוט, כמו שחשבתי פעם. איך להיות אישה, שהאתמול שלה מתמשך ונינוח ודומה בדיוק להיום וגם למחר? אני מופתעת, לרגע — פעם, הדברים נראו לי לגמרי אחרת. זו הייתי אני, האחרת. ובגלל שזה לא קל כמו שנדמה אני צריכה פה תוכנית פעולה. להתחיל ללמוד, להתאמן, לתרגל איך להיות מתלווה ונספחת. מטופחת. מתפנקת. מתענגת אבל גם מענגת. רכה, משפחתית או זוגית והכי חשוב — תומכת. נו, כבר בנית לך תוכנית, כבר מצאת לך עיסוק, אני מגחכת. תראי איך את לא יכולה להתאפק. והגיע הזמן שתכניסי לראש ותביני — עכשיו שום דבר לא חשוב באמת. לא משנה. לא דחוף. לא בוער. לא צריך להחליט. אני מפהקת. המלצרית צודקת. זה באמת יום חמים ונעים ומתאים לקניות, או לחוף, בהחלט. ובכלל, עצם העובדה שאני יכולה לעשות, בפשטות, מה שמתחשק. כל החופש הזה, זה מרגיש משונה. זה מעיק ומכביד ומוזר. פתאום קשה לי לנשום. אני סגורה בסוגר.

תירגעי, אני אומרת לעצמי. במאמץ, אני מחייכת אל המלצרית. וכי למה להמשיך להעמיד פנים שיש לנו איזו שליטה על העולם, על החיים? והלוא אנחנו חסרי אונים, נבחשים, נסחפים, מתערבלים, מטלטלים מפה ולשם. כל מה שאפשר, שנותר לעשות זה לנשום עמוקות. פנימה. החוצה. לא לחשוב, להניח. לשכוח. להפסיק לחטט ולנבור בעבר, זה הרי לא ייתן שום דבר. שום דבר.

אבל, אני תוהה, אולי זה דווקא הפוך, והגיעה השעה וזה בדיוק הזמן? הנה שוב, אני כאן, בסן־דייגו — מין סימן, אולי אות, לניקוי האורוות. לחיסול חשבונות. הלוא לגיל יש גם יתרונות, מקבלים פרספקטיבה, ואפשר לנסות, להתחיל, בזהירות. להתבונן אל העומק. לבחון זוויות, לבדוק ממדים. להפריד — בין קרוב לרחוק, מה עיקר מה טפל. להכיר בעובדות. להעז להודות ולומר בקול רם, לעצמי וגם באוזני כולם, שנכשלתי. וכי מה כבר יקרה? ובכלל, מה אכפת לי? הנה, אמרתי! שרפו ידיי. שהפסקתי להתאמץ, להתמודד, להילחם ולהיאחז בציפורניים, כמו שמספרים על כל מיני אנשים שנוהגים להציב על במות, שעושים עליהם כתבות, שנושאים על נס, סמל ודוגמה לכולנו — תראו איך שהם מתגברים! ככה צריך להתנהג בחיים!

אני לוקחת לי את הזמן, נשענת לאחור, מתמתחת, מתרווחת, טומנת בזמן שכחה את ארוחות הבוקר ההן שהיו — אלו הטרופות, הממהרות, להספיק, כוס קפה לפחות ורק לא לאחר ויומן הפגישות, תבדקי מה עכשיו, מה אחר כך. מיילים דחופים והיום שמתחיל בנייד מצלצל מצלצל מצלצל תעני כבר. הדוקה בזמן. לחוצה בחצאית. רכוסה במקטורן. מכופתרת בחולצת השרוולים. נוקשת עקבים. כמה נרתעתי אז ממני — מנשים שכמוני עכשיו, כוונתי. ובה בשעה גם נמשכתי, כי ככל שהבטתי עליהן מלמעלה, בהשתאות, בזלזול וגם ברחמים, יש להודות שנכספתי להיות כמותן בדיוק והייתי אכולת קנאה וחלמתי בהקיץ איך יקרה לי ככה פתאום, ממש כמו באגדות או בסרטים. איך הומר באחת, במגע הקסמים, לאחרת, איך אתהפך ואשתנה. איך ארגיש אז ואיך יהיה. ובקצה החלום המתין תמיד החשש האורב — הייתי נחרדת, פוחדת, שמא באמת יגיע פעם, היום הזה.

על כל הדברים האלה אני חושבת בבוקר. בערב, כשעמירם עומד בדלת החדר ועוד לפני שהוא נכנס, אני מוצאת את עצמי מכריזה ואומרת, "זו הייתה טעות, שבאתי".

עמירם מעביר מבט על הערמה המוטלת בערבוביה על המיטה, על השקיות, על קופסאות הנעליים. חיכיתי לו. אמרתי לעצמי, תכף, תכף עמירם יבוא, ובינתיים וכדי להעביר את הזמן שבתי ובחנתי את שלל הקניות שערכתי היום, פשפשתי בשקיות סאקס פיפת' אווניו, מדדתי שוב ומול המראה את הג'ימי צ'ו החדשות. "אולי את צודקת", הוא מגחך.

"אני בכלל לא רציתי! זה היה הרעיון שלך, שאבוא!".

לא נוח לו, לעמירם, עם הטון שלי וגם בחליפה הזו, שתמיד רק תלויה אצלו בארון וחוץ מלכנסים והרצאות הוא לא לובש אף פעם. העניבה המפוספסת, שקשרתי לו הבוקר בקשר רחב, ישר ויפה, התעקמה בינתיים. כל אלו — החליפה, העניבה, ובייחוד הסרט המבריק, האדום, סרט המרצה המצטיין, שהוא עונד על הדש בגאווה מתריסה כנגדי, כך נדמה לי, לא מתאימים לעמירם ומשווים לו חזות מרוחקת, רשמית, זרה. בכלל מבלי להתאמץ וכמעט בלי להעמיד פנים אני לא מכירה אותו, זה לא הוא! זה הרופא האחר שעומד לי פתאום בחדר המלון. לרגע הלב מתדפק, מתרפק ואני נבהלת. אני מתגוננת. אני עוינת.

"הכול יהיה בסדר, אמרת לי! בואי ונעשה חיים ובכלל סן־דייגו זו עיר גדולה כל כך ואין סיכוי... אין סיכוי, אמרת, עמירם! ובסוף מה? בחיי שהתרחקתי כמה שיכולתי, נסעתי עד הקצה השני של העיר, לקניון הכי רחוק שמצאתי ודווקא שם — את מי אתה חושב שפגשתי?"

הוא מחכה,

"את נאוה סגול!"

"מותק, אני מצטער". כשהוא פושט את הז'קט נעלם הרופא האחר ושוב עומד שם עמירם. אני צונחת אחורה, אל המיטה, ישר אל תוך בלגן שקיות הקניות לא אכפת לי והוא אחריי. אנחנו נצמדים, מתחבקים.

"היא אמרה לך משהו?", עמירם שואל, ובגלל שאכפת לו ובגלל הריח שלו הטוב, המנחם, אני מוכרחה להודות,

"לא... אני לא בטוחה... אולי בכלל זו לא הייתה היא... ראיתי אותה ככה, די מרחוק...".

עמירם נאנח. "דפנה", הוא אומר, "מותק, כולם כבר שכחו מכל העניין חוץ ממך. כבר עבר מספיק זמן. זה היה, ונגמר. את צריכה להשאיר את זה מאחור, ללכת הלאה".

שכחו? לא נראה לי שנאוה סגול שכחה את מי ששכבה לה עם בעלה. רק גבר מסוגל להגיד את זה. או אולי רק גבר כמו עמירם, שלא מבין בכלל, אני יודעת. אני, בכל אופן, לא יכולה לשכוח, וכדי להסיח את הדעת וכדי להתפייס אני מנשקת לעמירם את הצוואר, נושכת את התנוך, נדחפת לו שם, למקום הרך, החלק, שמאחורי האוזניים, פותחת כפתור ושולחת יד הישר לתוך המכנסיים. ומשום שההתרגשות שלו מדביקה גם אותי אני לא חושבת בכלל על הסחרחורת, על הבחילה, על הרגליים הרועדות, על חצי השעה שביליתי חבויה בתא השירותים. האישה בקניון הייתה נאוה סגול — אין לי כל ספק. אני בטוחה.

אחר כך דלת חדר האמבטיה נסגרת מאחוריו, רחש המים עולה מהמקלחת. עמירם מזייף לו איזה פזמון עד כדי כך שאי אפשר לזהות מה הוא שר. אני נשארת לשכב לי פרקדן, רק עוצמת עיניים ומיד מופיעים העבר, החרטות, הלבטים. איך זה קרה לי? צריך להבין. איך טיפסתי ועליתי, איך התגלגלתי ונפלתי. מה השתבש לי ואיך ניצלתי. איך הגעתי ומה בכלל אני עושה כאן?

 

1

את אבנר המשכיר פגשתי, מכל המקומות, בלוויה דווקא. אז עוד לא ידעתי שקוראים לו המשכיר, או למה. אחר כך התברר לי שלא רק את זה - עוד הרבה דברים לא ידעתי, למרות שבאותו הקיץ הייתי כמעט בת ארבעים ושלוש ובגיל הזה את בטוחה שאת כבר יודעת הכול. והרי כבר הספקת לעשות, ויש מאחורייך דבר אחד או שניים. אבל, דווקא בשעה שנדמה שאנחנו מבינים, סוף סוף, את העולם, איך שעניינים מתנהלים, כשנמצאה לנו איזו חוקיות, כשניתן לצקת מעט היגיון בדברים, די בסטייה, קטנה ככל שתהיה, מהאזור הבטוח שבראנו וכבשנו לנו, וכבר טופחת המציאות על פנינו והנה אנחנו כושלים ונופלים בחבטה, מדשדשים בביצת הלא נודע, שולים בכבדות, במאמץ, רגל אחרי רגל ובכל זאת תקועים במקום, מחפשים איזה שביל מוכר או דרך, מסיטים הצידה צמחי פרא, מתחמקים בעור שינינו ממי שעוקץ או אפילו טורף, תנינים, יתושים.

אולי קצת נסחפתי. בכל אופן, אם נחזור לאותו הבוקר, כשקראתי את העיתון ועברתי, כרגיל, על מודעות האבל, שואבת סיפוק מזה שהם שם אני עוד כאן ובה בשעה מתעדכנת, ראיתי שיהושפט בן־ארצי מת - אי אפשר היה להחמיץ את זה, חצי עמוד של מסגרות שחורות הוא תפס שם - אבל לא עלה בדעתי ללכת. סתם ישבתי לי אל שולחן המטבח, שותה קפה, מכרסמת, בלי חשק, פריכית של אורז מרוחה בגבינה לבנה, כשלפניי משתרע הבוקר, ארוך ומשמים. עוד חיכו לי מילוי הסודוקו ופתרון התשבץ, שבשלב הזה, אחרי שישה חודשים של בטלה, או אבטלה - איך שאתם רוצים לקרוא לזה - כבר היו ידועים וצפויים ולגמרי בלי איזה עניין או טעם. אבל אז צלצל הנייד.

״שמעת?״, שאלה שרה, ״בן־ארצי מת. התקפת לב״.

״אני יושבת פה עם העיתון״, עניתי.

את שרה אי אפשר להדוף סתם ככה, ״לא, אל תגידי לי שאת לא מתכוונת ללכת! כ־ו-ל־ם יהיו שם!״

לא טרחתי להתווכח. שרה היא היחידה שעוד מתעקשת וממשיכה להתקשר, לעדכן מה קורה, מי עזב, מי קודם, מי מפשל. מזכירות נקשרות אלייך, מפתחות מין נאמנות כזו. כמו כלב הן ממשיכות לשבת ליד הקבר, מייללות, מסרבות להיפרד.

אני מתנצלת בפני המזכירות על הדימויים האלה. אבל הם צצים ועולים, מעצמם, כשעומדים בבית הקברות לפני שורות ארוכות של מצבות לבנות, נמשכות עד בלי סוף, עד האופק ממש, בשמש של יולי הקופחת. אפילו עץ אחד לרפואה לא היה שם, ובאמת גם האלמנה בן־ארצי, בשחור ובמשקפי השמש, נראתה על סף מכת חום ומיובשת, מחכה שיקברו אותו, שייגמר כבר, בעוד כל מיני נציגים ממשיכים לנאום ולהפריח דברי תשבחות, הלל וחנופת המת, שאי אפשר להכחיש שאכן היה, כמו שחזרו ואמרו שם, איש חזק ויד ברזל ומעמודי התווך של התעשייה.

בלוויות יש נטייה להרהר על ארעיותם של החיים, על תהילת העולם שעברה וחלפה לה. אמנם רק שישה חודשים אבל, ממש כמו יהושפט בן־ארצי, גם אני, באותו היום, כבר הייתי חשובה כמתה, קבורה תחת תלולית עפר ותכף ומיד נשכחת. אמנם שרה צדקה, כרגיל, ובאמת כולם היו שם, כל המי ומי של התעשייה, אבל ממי שהייתי אני כבר לא נשאר כלום. המקסימום שקיבלתי היה איזה מבט שמשתהה לרגע, מנסה להיזכר מי זאת, הנהון זהיר של הכרה, אולי - וכבר נגמר הטקס וכבר התפלג הקהל לאלו שניגשו לאלמנה בן־ארצי ולאלו הממהרים, שפנו לאחור בשבילי החצץ המעלים אבק וגם אני ביניהם, מקללת את כל הרעיון ואת שרה. רציתי כבר להיות הרחק מכאן, לחזור אל הסודוקו, שנתקעתי בו הבוקר - אולי היה קשה מהרגיל או שדעתי הייתה מוסחת. ואולי בגלל זה גם נעלתי, בטיפשותי, את סנדלי העקב שעכשיו דידיתי בהם, כמעט צולעת, וייתכן שהייתי מסובבת את הקרסול או אפילו נופלת אלמלא שלח יד ואחז בי מישהו שהלך לצדי,

״תזהרי״.

בסרטים זה אולי נראה רומנטי. אבל אני שונאת כשמתנהגים אליי בפטרונות, כשמניחים שאני צריכה עזרה. בכלל, גברים זרים שאוחזים בי כך, בלי לבקש רשות, מעוררים אצלי איזו רתיעה. התקשחתי. אמרתי,

״תודה, אני מסתדרת״.

קרירות בדרך כלל עובדת. וגם עכשיו, חלקית. הוא אמנם הסיר את היד, חזקה ושחומה, אבל המשיך ללכת לצדי, מתאם את קצב הצעדים,

״את דפנה שפירא, כן?״

״כן״, לא זיהיתי אותו, ואני לא מאלה ששוכחים פרצופים, ״אנחנו מכירים?״,

״לא, לא״, ומיהר והוסיף, ״אבל שמעתי הרבה עלייך״.

לא היה לי אכפת וגם לא כוח להיענות, לומר, כמצופה - אני מקווה שדברים טובים. השמש המשיכה לקפוח עלינו מלמעלה וכל הלבן בהק מלמטה. לא היה שום מפלט ושום צל.

״הייתי רוצה לדבר אתך״, אמר האיש. ״יש לי... איזו הצעה. מתי את פנויה? אולי אפילו עכשיו?״.

וככה, אחרי הלוויה של בן־ארצי, מצאתי את עצמי יושבת על כיסא פלסטיק כתום ודביק במזנון של איזו תחנת דלק, שותה קודם מים קרים ואחר כך הפוך בכוס של זכוכית ובוחנת את כרטיס הביקור של אבנר הרלב, יועץ ארגוני ומשאבי אנוש - הכול בגלל שהייתי פנויה. מעבודה זה שישה חודשים אבל גם מהבעל. כבר יותר משנה.

״יש לי איזו הצעה בשבילך״, חזר אבנר ואמר. משהו התעורר בי, משהו ישן־חדש, נרגש. זה בכלל לא מצא חן בעיניי אבל המשהו התנגד וסירב לציית ולדעוך אפילו כאן, במקום שמן המטבח עלו סלסולי מוזיקה מזרחית וריח של משהו מטוגן. היושב מולי התהפך, השתנה, נעשה גבר. ואני הייתי, לפתע, אישה. ופתאום שמתי לב שלא רק היד - כל כולו נראה שחום וחזק ואתלטי. אולי הוא מתאמן שלוש פעמים בשבוע בחדר כושר או רוכב כל שבת בבוקר על אופני שטח, או שרץ חצי מרתון. ייתכן - בחנתי אותו - שמרתון שלם, אפילו. ״עבודה. הצעת עבודה״.

כשלא מצפים אז לא מתאכזבים. להפך, נדמה שהוקל לי. שבתי ושקעתי בכיסא הפלסטיק הכתום. לא הייתי צריכה אפילו להתאמץ ולהיות יצירתית, רק לשלוף את התירוץ מן המוכן,

״אני... בסוג של שבתון עכשיו. בכל אופן אני לא מחפשת עבודה בכלל. לא כרגע״.

כל עניין השבתון היה רעיון של מיכאל. וכי אפשר לבוא אליי בטענות שהתקשרתי אל מיכאל? הרי מהרגלים ישנים אי אפשר להיפטר סתם ככה ובבת אחת, וגם לא מהלשעבר שלך. להצדקתי אני יכולה להגיד שהייתי אובדת עצות - מצב שלא הורגלתי בו, מוזר וחדש לי. ומה כבר יכולתי להשיב לכל מי ששאל, והרי התפטרתי במפתיע ובלי כל אזהרה - אני, שתמיד אמרתי שזו עבודת החלומות שלי, לעצמי וגם לכל מי שרק רצה לשמוע?

מיכאל, כרגיל, שמר על קור רוח. תגידי שבתון, הוא אמר. כל מורה בישראל לוקחת לה אז מה יש, גם לך מגיע. ובאמת זה עבד על כולם, והרגיע - את הבנים התאומים, את המזכירה שלי שרה. בשלב הזה אפילו אני בעצמי כבר התחלתי להאמין שאני בשבתון כרגע.

אבל לא הבחור הזה אבנר. הוא לא קנה את הסיפור הזה.

״שבתון? את? תעשי לי טובה...״,

משהו מהאני הישן שלי התעורר. התרגזתי.

״מאיפה אתה יודע? אתה לא מכיר אותי בכלל!״.

אבל כנראה שפרץ האנרגיה הזה היה כל מה שיכולתי לתת. החום הזה של יולי, הלוויה, עכשיו האבנר - במצבי כבר לא הייתי בנויה לכל כך הרבה ריגושים. והקפה לא עזר בכלל, שום דבר. איזו מין לאות תקפה אותי, התפשטה באיברים, ככה שבקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות מאחורי משקפי השמש הכהים. דרך מסך של אדישות קהה שמעתי את אבנר מדבר, מספר איפה ועם מי בירר עליי, איך שמע ואיזה סיפורים. מנהלת בחסד, הוא אמר, דוחפת, מזיזה הרים, כאילו התעוור, או הסתנוור ולא ראה, לא הסתכל בכלל במי שיושבת מולו, סחוטה וגמורה לגמרי וסרוחת איברים.

אחר כך יישבע לי אבנר שכבר אז, בתחנת הדלק, כשהוא יושב מולי מעבר לשולחן המתנדנד, סיפר ואמר וחשף את ה־כ—ו־ל. שפירט ותיאר את התסבוכות, החולשות, את מצב המאזן ובעייתיות הדו״חות, את הסדקים ואת הנזקים ואת ההתקוטטויות, את התלונות ואת בעיות הלקוחות, את הביקורות, את אלו שתוקעים מקלות בגלגלים ואת עושי הצרות. הוא יטען שאמר שהם מחפשים שם בולדוזר. אולי הרקולס, שיבנה עולם חדש, ינער את הרדומים, ינקה את האורוות. ייתכן שאמר. אני לא בטוחה. אולי כן, אולי לא, ובין כה אז כבר יהיה מאוחר מדי. כבר אהיה שם, מעורבת ועמוק ובפנים. בכל אופן, דבר אחד אני בהחלט זוכרת ובאופן ברור - הוא אמר,

״זה מפעל בקיבוץ. מקום מאוד מנומנם ורדום״. והוסיף, ״כבר שנים״.

או שמא אמר, ״משכנות שאננים״?

דברים היטשטשו והתעוותו מבעד לעייפות שנפלה עליי, לטרטור המזגן וקצב המוזיקה ורחשי הטיגון והאיש שליד שדיבר בנייד ונהמת המכוניות בכביש המהיר. בכל אופן, מה זה חשוב. מנומנם ורדום נשמע לי מתאים בהחלט. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.