שימי קצת כורכום

החיים בבית

עברנו לבית חדש. התעוררתי ויצאתי אל המרפסת המובילה אל החצר.

עדיין חושך. אני נושמת לתוכי את קצהו של הלילה, עץ האשכולית, הצבעים הרכים והאור הראשון שמהסס פנימה.

פתאום אני מבחינה בחיה קטנה, עומדת ואז רצה ואז שוב עומדת על חוט טלפון או חוט של משהו אחר שמתוח מגגון המרפסת אל אי שם בין העצים. אני לא מעיזה לזוז, כמעט מפסיקה לנשום, באושר נדיר של הרגע בו נגלית לעיניך חיית בר שלא היית אמור לראות, קטנה, חמודה, חומה. אני מודה לאלוהים על כל שניית נצח נוספת שאני זוכה ללטוש בה עיניים בלי שהיא תבחין בי.

ואז פתאום מגיעה ההכרה המבעיתה שאני מסתכלת, מקרוב וממושכות, בחולדה. בארוחת הבוקר אני מחליטה לא לספר לו. למה להגעיל את הבנאדם באמצע האוכל. סוחבת את הסוד המבחיל עד הערב, ובערב חושבת שלא הגיוני להסתיר ממישהו שישן על מזרן על הרצפה שיש כאן חולדה.

חוץ מזה, הוא ממשיך להשאיר הכול פתוח בכיף כמו שאנחנו נוהגים תמיד, אז אין ברירה, חייבת לספר.

אז אני מספרת לו. תכננתי לספר בעדינות, לא לעורר מהומה. סך הכול חולדה, אבל כעבור כמה רגעים של איפוק מתפרצים כל הגועל והדאגה ששמרתי עליהם כל כך יפה, ומוגשים לו במלוא הרעש שלהם. חולדה! חולדות!

והוא, החמוד טוב הלב הזה, אומר לי כך: "זה לא חולדות. זה עכברי עצים. ברור שיש פה עכברי עצים".

כמובן. עכברי עצים. כמה תום וטבע וניחוח עלווה ירוקה יש בשילוב המילים הזה.

***

התובנות עם המעבר לבית הזה הן כמו קרוסלה בהילוך איטי בתוך ענן.

החלומות, המחשבות. אני רואה את הילדות, רואה את הכלבים, רואה אותנו, מבינה שזה היה צעד נכון ומשמח כל כך. מאין מגיעה החרדה הזאת? האם זה מפחיד, להיות מאושרים? אני חולמת שאחת מחיות הבית שלנו היא אריה ענק. שרירי, עם פרווה זיפית כזאת במקומות מסוימים, קטיפתית באחרים.

אריה! משוחרר! בבית על השטיח ובתי הקטנה מתרפקת עליו. אל אלוהים, חייבים להחזיר אותו, זו חיית טרף, חיית בר, היא לא צפויה, זה מסוכן לילדות, איזה חוסר אחריות, מה עשיתי, מה לעזאזל חשבתי כשהכנסתי אותו הביתה, אני חושבת בחלום. וכשערה, במהלך היום, פחד פתאומי, שמישהו יבוא ויראה איך אנחנו באמת.

ככה אנחנו באמת. עם חצר ענקית ופראית, עם ילדות בגרביים ביום רטוב, מכוסות בוץ וצוחקות. עם סיגריות וכיור מלא כלים. בבית קטן וישן ולו גג רעפים ומרפסת, צבע מתקלף מהמשקופים, ריח תנור נפט וריח בישול וכלבה על הספה.

הבית הקטן ריכז אותנו והעמיד לנו את עצמנו מולנו ממש. הנה. זה אנחנו. כמה מביך. כמה נעים. כמה יפהפה.

והילדה הגדולה שלי אומרת לי: "אמא, אני מרגישה שהבית הזה, אפילו שהיינו בו רק יום אחד, כאילו היינו בו כבר הרבה זמן."

***

היום שאלה אותי בתי איפה המציאו את החינוך הביתי.

אמרתי שלא המציאו אותו. הוא פשוט היה. מה שהמציאו זה את בית הספר, וזה לא קרה כל כך מזמן. חינוך ביתי היה תמיד אבל לא קראו לו כך. אנשים פשוט חיו בבית שלהם ועשו את העניינים שלהם. מורים, לעומת זאת, תמיד היו. אנשים שידעו דברים, והיה בהם רצון עז להעביר אותם הלאה, וידעו איך.

לפעמים, ילדים בכלל לא ידעו לקרוא ולכתוב אבל למדו מההורים שלהם אומנות כלשהי וידעו רק אותה, אבל ידעו אותה טוב מאוד.

ואז, לאט לאט, מכל מיני סיבות שלא תמיד היו קשורות לילדים, המציאו את בית הספר, וזה הלך והפך לדבר היחיד שאנשים מכירים, וכולם כבר שכחו שפעם היה חינוך ביתי.

בתי אמרה שהיא חושבת שיש אנשים שלא שכחו, אלא שבכלל לא ידעו אפילו שזה היה, ובגלל זה יש אנשים שחושבים שחינוך ביתי זה לא טוב.

נכון, המשכתי, והם דואגים, שאם ילד לא ילך לגן ולבית ספר הוא לא יידע להתנהג, הוא לא יידע לשוחח וללמוד ולשחק ולהתווכח ולהיות מנומס, הוא לא יידע לספור ולא יידע לכתוב ולא יידע את כל הדברים החשובים שבעולם.

היא מתחילה לצחוק וקוטעת אותי: אבל אמא, זה לא נכון!

כן, זה לא נכון.

אבל אמא, את כן רצית לשים אותי בפעוטון כשהייתי בת שנתיים וחצי.

נכון, כי חששתי. חששתי שהם צודקים, שלא יהיו לך חברים, שלא תדעי לספור, שלא תדעי את כל הדברים ושתהיי בודדה.

והיא אומרת לי בפנים הכי רציניות ומלאות מחשבה בעולם כולו:

אבל אמא, את עשית טוב שחששת לי. כי דאגת לי! (וכשהיא אומרת "לי" היא מצביעה על עצמה במחוות יד עמוקה שמבהירה היטב את הבנתה את מקומה בחיי, באופן כמעט אובייקטיבי) - ואז ראית שטעית ולקחת אותי משם והכל היה בסדר.

נכון, מתוקה שלי.

***

קורים לי כל הדברים שקורים לאמהות מיניקות מתחילות. אני לא זוכרת איך היה בפעם הקודמת, ונכנסת לאותם לופים. והשולחן מרוח בקוטג' והילדה שלי משתעממת והתינוקת שלי רוצה לינוק וממני עולות תנועות עצבניות ויבבות:

עוד לא אכלתי אפילו! ולא התקלחתי! אל תגידי לי בואי! לא רוצה לשמוע את המילה בואי! בכלל!

וחם לי! וחם עם המנשא הזה, קיבינימט.

והוא התקלח ואכל והתלבש ויצא. כאן בבית הוא עוד נראה והתנהג כמוני בהתאמה מתחשבת - עצבני ורעב ופרוע - ומבחוץ, קולו בטלפון נשמע כה מאוורר. קליל. שמח. בדרכו לפגוש אנשים שלא תלוי עליהם תינוק. שישנו בלילה והם שבעים ורעננים.

אני צריכה להיזכר בעצות הטובות והמנחמות שאהבתי לתת לאחרות כשבתי הבכורה גדלה מעט, וחילקתי ממרומי ניסיוני. איפה מרומי ניסיוני? מתנה מתכלה שכזאת.

***

מתעוררת ומשתדלת לא לזוז. שהיא לא תרגיש אותי ותתעורר לינוק. כמו כבולה בכלא קטן וחמים, שוכבת ללא תנועה, צריכה פיפי, צריכה טישו לאף, רוצה להסתדר יותר טוב מתחת לשמיכה, למתוח רגליים, להתהפך על הבטן, אבל לא זזה. עוד שנייה מתוקה כזאת, לפני שהיום מתחיל. המחשבות האלה בדרך כלל כל כך רועשות שהן מעירות אותה.

לכודה מתחת לגוף המתוק שטיפס עליי ומתבונן בי בעיניי דבש וממיס אותי לרצונותיו, אני מרגישה הכרת תודה עצומה ששוטפת אותי. על שאני מצליחה להיניק הפעם, אחרי שבפעם הקודמת לא ידעתי איך. שאני יכולה לשכב כך במיטה, מעוכה בין אהוביי, כמו גוף אחד ענקי של אהבה זרועות רגליים ועיניים עצומות שעוד מעט ייפקחו ופיות מתוקי שינה שעוד מעט יתחילו לספר על החלומות שנחלמו. על שפע הפנאי להאזין לחלומות הללו. על שגופי מפיק את הקסם הזה בלי שאזוז בכלל, ומעלה מהיצור הקטן שעליי קולות גמיעה טהורים. אנחנו כמו מכונת אהבה רבת חלקים. תודה אלוהים, על היצור רב הראשים היפה הזה שהוא אנחנו. אני מסתכלת אל החלון. יום יפה בחוץ. אם לא אקום עכשיו ואגלגל מעליי את כל האיברים האלה ייצא לי פיפי, כאן, במיטה. זהו, קמים.

יצאנו בפיג'מות אל המחצלת שטופת השמש ואמרתי לעצמי: הס! כלום, כלום את לא מתכננת. מה שרוצה לקרות יקרה. בתי הפעוטה כבר עסוקה מאוד. היא מעצבת בית דמיוני מחלקי גרוטאות, שרה לעצמה שירים ומדברת אל הילדים שלה שהושיבה שם ומאכילה אותם בחמצוצים. בתי הגדולה מבקשת שנדליק מדורה. אני נזהרת, הרוח חזקה. אדליק רק מדורה קטנה, שקל לשמור עליה. היא קמה ורצה סביבנו וסביב המדורה במעגלים הולכים וגדלים. הכלבה מצטרפת אליה, הרוח מצטרפת אליה. שערה מתנופף ומכסה את פניה והיא רצה ונעלמת בין העצים וחוזרת. נעמדת מולי מתנשפת ומחייכת.

***

יש לנו שני ארנבונים. הלבן הוא של בתי הפעוטה, והיא קראה לו צבעון.

למה צבעון? שאלתי אותה.

כי הוא גם לבן, וגם העיניים שלו אדומות, וגם הכפה שלו בצבע בננה בהיר.

האפור לא קיבל עדיין שם - מחאה של בתי הגדולה על שהוא כזה פחדן ולא נותן ללטף.

אחרי יומיים בכלוב הבנתי שזה לא עסק והם עוברים הביתה. קראתי שאפשר להרגיל אותם לעשות פיפי וקקי בפינה מסוימת. והם אכן התרגלו מטעם עצמם לעשות הכול בנימוס חמוד, בפינה שלרגלי הכיריים, בדיוק במקום בו עומדים כשמבשלים. כעבור כמה ימים של עמידה בתוך גללים עגולים חביבים כאלה, נשברנו, הרחבנו להם את הכלוב, והוצאנו אותם חזרה אל תוכו.

תוך שעה הם ברחו. אבל לא ממש ברחו, פשוט עברו לגור בגינה, בקרבת הכלוב. החתולים נכנסו לאי שקט אבל התרגלו. הכלבות התרגשו קצת ואיבדו עניין. פתאום הבנתי משהו, ותהיתי איך אסביר לילדות כשיגלו.

ואכן כשהגדולה גילתה שהם חופשיים נכנסה לדאגה גדולה. רצה בבהילות לסגור את השער, וביקשה שכל החיות האחרות יכנסו הביתה ויהיו נעולות בפנים. או שכל החיות האחרות יהיו בכלוב בחצר והארנבונים יהיו חופשיים... רק שלא יהיה מגע בין שאר החיות לארנבונים, כי בטוח יקרה משהו. והשועל! נזכרה פתאום באימה. יש שועל שגר ברחוב שלנו. ונחשים! ועקרבים!

היא דאגה מאוד וביקשה שבכל שעה יהיה מישהו מאיתנו בחוץ לשמור.

ואמרתי לה, שאם השועל או העקרבים או הנחשים יכנסו לכלוב, לארנבונים אין שום סיכוי. אבל אם הם חופשיים לשמור על עצמם בעצמם, וחופשיים להשתמש בכל היכולות שלהם, להריח סכנה מרחוק, לדלג, לרוץ, לחפור, להסתתר, תהיה להם אפשרות להגן על עצמם. בכלוב הם גם לא שמחים, וגם לא יכולים להגן על עצמם.

היא הלכה לישון כועסת ומודאגת מאוד. כל צרות הארנבונים עלי אדמות עברו לנגד עיניה והיא סבלה.

בבוקר, אמרה לי: "חשבתי על זה וזה נכון. רק ככה הם גם יכולים להגן על עצמם, וגם להיות שמחים".

ובאמת ראינו אותם בבוקר בקרבת הבית, ואפילו האפור חסר השם הפסיק להיות פחדן ונתן שילטפו אותו.

***

שוב ושוב אני מוצאת את עצמי עומדת חסרת אונים מול זה. כשאחת מהן אומרת "אמא אני מפחדת".

אני עושה הכל לחסום את דרכו אליהן, אבל הוא, מנוול חמקמק ושנוא, מוצא אותן מבעד לאימהותי הכבדה והסמיכה והמגוננת. הפחד.

היא שוכבת במטה ומסתכלת אל החלון. "אמא, אני מפחדת" .

ומסבירה לי בכובד ראש "אני יודעת שאין שם כלום אבל מפחיד אותי החור שברשת. כי אולי פתאום יבוא משהו וייכנס משם".

אז לקטנה הסברתי איך קרה החור ברשת, וזה הרגיע אותה. אחר כך שוב אמרה "אבל אני מפחדת" במבט קרוע אל החלון. "תכבי את החושך", ביקשה ונרדמה בהנקה.

ואז אמרה בתי הגדולה: אמא, אני מפחדת.

אני שוכבת לידה עד שהיא נרדמת. ולפני שהיא נרדמת היא אומרת לי "אני יודעת שאין כלום ואני בכל זאת מפחדת. אמא! אני לא יודעת איך לא לפחד".

אני מתפקעת מרצון לגונן עליה מפני הפחד, ורק עוזרת לה עוד פחות. בסוף אמרתי לה כך: הפחד, זה כמו ריח של פוק. עומד באוויר ואחר כך נעלם. זה לא נורא לפחד.

יש רגעים שכל העסק הזה גדול עליי. ארנבונים, פחדים, פוקים, עם אלה אני איכשהו מסתדרת.

ואז מגיע יום שישי אחר הצהריים, חדר השינה מוצף באור רך, הסדין מתוח ונקי וקריר ואנחנו שוכבות עליו לנוח. היא יונקת, ואחרי כמה דקות עוצרת, מרימה את הראש ושואלת:

"איך שומרים שלא ימותו?" ומחזירה מיד את הציצי לפה, רק העיניים מופנות אליי בהמתנה לתשובה.

אני מסתכלת למקום אחר. נו, קחי ציצי. את תינוקת. תינוקת!

לא עונה לה.

"אמא! איך שומרים שלא ימותו?"

"איך שומרים?"

"כן."

"שלא ימותו?"

"כן."

"אם שמחים, ואוהבים מישהו, ואוכלים אוכל בריא, וצוחקים, ועושים התעמלות, ועובדים קשה, ונהנים, אז הגוף מרגיש טוב וחזק, ואז חיים ולא מתים."

"אבל מי שזקן מת?"

"כן".

"אז איך מי שזקנים שומרים שלא ימותו?"

"כל מי שזקן מאוד מת בסוף".

"אבל אני לא רוצה להיות מתה. אז איך שומרים שלא ימותו כשזקנים?"

"את יודעת, מי שזקן מאוד מרגיש מתי הוא רוצה כבר למות, ואז הוא מת".

"ואז המֵתּוּת מסכימה לו למות כי הוא רצה?"

"כן."

*המשך הפרק בספר המלא*