אשר תשקוט נפשה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: דנון תקשורת
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

נעמה אסתר ליבסון

שמי נעמה אסתר ליבסון - נעים להכיר! בוגרת תואר ראשון במדעי החיים ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. בעלת תעודת תסריטאות, בימוי והפקה מבי״ס חשיפה של האוניברסיטה הפתוחה. עומרי לוי, צביקה קרצנר ומרקו כרמל הם רק כמה מיני התסריטאים והבימאים הישראלים שלמדתי תחתם. סיימתי מסלול צילום קולנוע (cinematography) בקולג׳ Maine Media פורטלנד, ארה״ב אצל צלמים ובימאים בעלי שם עולמי. לאחר כעשור של כתיבה ומחקר מעמיק בספריה הלאומית וביד ושם השלמתי את כתיבת הרומן ההיסטורי וספר הביכורים שלי : אשר תשקוט נפשה. מיד לאחר השלמת המלאכה הבנתי מהו כוחו העצום של סיפור להביא את הכותב לידי קתרזיס בחייו.

תקציר

״אנחנו לא איבדנו את עצמנו למרות שכל מה שהכרנו ע׳עצמנו׳ נלקח. את מי שאני באמת לא לקחו ואי אפשר לקחת.״

אשר תשקוט נפשה הוא מסע בנבכי הנפש המפגיש שתי דמויות מעבר לזמן ולמקום שבהם התרחשה עלילת חייהן.

סטודנטית צעירה נשלחת לטיפול בלתי שגרתי ודרכו נחשפת לשורש פחדיה המכבידים על חייה כיום. במסעה היא פוגשת בוואלרי החיה ברומא של שנות ה-30. אישה יפה ומרשימה החיה חיי זוהר ונסמכת על בעלה המורה את דרכה וקנאי לצרכיה - יש לה כל שאי פע תזדקק לו, למראית עין לפחות. 

באקציה של ״אוקטובר השחור״ נתפסת ואלרי ונשלחת למחנה אושוויץ-בירקנאו. מופשטת מכל מה שהגדיר אותה ואת חייה, היא נותרת בגפה, נטולת כל הכוונה או הנחיה שאליה היא מורגלת. עד מהרה דועכת רוחה לתהומות הייאוש אך לפתע היא חווה דבר שמעולם לא היה לה - חברות אמת. בזכות מפגשים בלתי צפויים ובדרך חתחתים רווית קשיים, מגלה בתוכה ואלרי רוח חופשייה שלא הכירה עד לרגע שבו הפכה לאסירה במחנה.

בהשראת אינספור עדויות, מחקרים ומאמרים נרקם סיפור נשי אחד המחבר שתי נשים, מסביבות חיים שונות בתכלית, אשר גורלן כרוך זו בזו. זהו סיפור על חציית גבולות היכולת, פריצת התודעה אל מרחבים חדשים ותעוזה אנושית הקובעת כי האור הוא העליון על החושך.

*********

נעמה אסתר ליבסון חקרה במשך כעשור את אופן ההתמודדות הנשית במחנות. בזמן זה נחשפה לסיפורים מצמררים ומעוררי מחשבה על נשים בתקופה בלתי נתפסת בהיסטוריה. מכל אותם רגעים שנגעו לליבה, רקמה סיפור אנושי רב עוצמה הנושא קולותיהן של רבות. 
כתיבתה מושפעת משנים של לימודי חשיבה הכרתית ותורת הנפש ומסע חייה האישיים. בעלת תואר ראשון במדעי החיים ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.
אשר תשקוט נפשה הוא ספר הביכורים שלה .

פרק ראשון

1

״חלמתי שעברתי גלגולים קשים״.

״זה נכון״.

היא ענתה. ואני הופתעתי, 'איך היא יודעת?' אבל החלום היה מטריד כל־כך שלא העסקתי את עצמי הרבה מעבר לרצון לפתור את מה שראיתי. ״לפני כמה ימים קמתי עם דפיקות לב חזקות וסדין ספוג זיעה, לא האמנתי שאני בחדר שלי, במיטה שלי, רחוקה מסכנה. ראיתי מכות, אש, תופת, אימה, סבל, כאב ועינויים... הן היו דמויות שונות שסבלו, אבל היה להן מכנה משותף. אני לא יודעת להסביר את זה, פשוט קמתי בידיעה חד משמעית, כולן היו אני״. היא הנהנה אך עדיין לא אמרה דבר, ״לא סיפרתי לאף אחד על החלום, אני מעדיפה לשמור בפנים ולפתח אולקוס מאשר לחשוף וידוי כזה. יחשבו שאני משוגעת״. התקשיתי לחלוק עימה את פרטי התלאות שראיתי בחלום. זה מסוג הזוועות שקשה לשחזר בעל־פה. ולשמוע את עצמך אומרת משהו בקול רם זה אחרת מאשר רק לחשוב אותו.

כך התחילה הפגישה השבועית שלי עם רחלי, המטפלת שלי. התחלתי ללכת אליה כשתמר, רכזת התרבות הג'ינג'ית של אגודת הסטודנטים, סיפרה לי על סבסוד פגישות עם פסיכולוגים לסטודנטים הסובלים מחרדת בחינות. כיוון שאני מתקשה להתחבר לאנשים שמחים יתר על המידה, אני ותמר אף פעם לא היינו יותר ממכרות. עד לאותו רגע שבו היא ראתה אותי בוכה מתחת לגשר באוניברסיטה, מאחורי גינת הקקטוסים, כשבעצם הייתי אמורה להיות במבחן 'רשתות נוירונים א'. בעדינות היא ניגשה אליי, מתמרנת בין הקקטוסים, התיישבה על־יד הסטודנטית הצעירה שלא מסוגלת לגשת למבחן בלי לסבול מידיים מזיעות, מדופק לב גבוה ומעלטה מוחלטת של הזיכרון. היא חלקה עימי את המידע המועיל, ללא שיפוט או עיקום אף ובאותו הרגע החיוך שלה לא נראה לי מעצבן כלל.

מובן שנמנעתי מלפגוש אותה במסדרונות אחרי אותו היום, אבל אותה היתקלות מקרית בתמר הביאה אותי לרחלי. מטפלת שיודעת בו־בזמן להעמיד אותי אל מול פחדיי בקשיחות של מאמן אולימפיאדה ורגע אחר כך להיות מכילה ומלטפת כאם מסורה, בלי שתהיה סתירה בין השניים. למרות שהגעתי לטיפול אצל רחלי כדי להיפטר מחרדת המבחנים המעיבה על החוויה הסטודנטיאלית שלי, מהר מאוד הגיעו השיחות בינינו למקומות עמוקים יותר ואחרי שנה של טיפול אפילו אובחנה אצלי הנטייה — 'להתאהב בגברים תפוסים' ובגרסה היותר מעודנת של רחלי — 'הניסיון לממש אהבות בלתי אפשריות'. 'הגילוי' של רחלי לא הפתיע אותי, אך יכולתה לפרוס במילים מדויקות את מה שעומד מאחורי הנטייה הזו היה חידוש רציני עבורי.

״את רוצה ולא רוצה בו־בזמן. הגבר התפוס הוא ההזדמנות המושלמת עבורך להרגיש מאוהבת אך לא להתמודד עם ההשלכות הממשיות של מערכת יחסים שמא תתאכזבי, או גרוע מכך — תיפגעי. עדיפים הייסורים של פנטזיה לא ממומשת מאשר היתכנותה של מציאות נושכת״. להלן המאמן האולימפי, ״את מעדיפה להשאיר מצב בגדר 'פוטנציאל' באשליה של 'כל הדרכים פתוחות', ולא שמה לב שאת משועבדת לפחד מהבחירה ומהשלכותיה״.

רוב הפגישה אני מדברת. היא רק מנחה אותי, מילה פה מילה שם, אך תמיד לקראת סוף הטיפול היא מסכמת במונולוג ישיר, עשיר ומלא אנקדוטות ששולח אותי בהרהורים לדירת חדר קטנה בנחלאות, עמוסה בחפצים, בגדים וקומקום תה בצורת פיל שמן ורוד שקיבלתי מדודה ורדה ומדיפה ריח קפה שחור ועובש מהקירות. בקושי יש בה מקום לרדיאטור, שלא לדבר על כל־כך הרבה חומר למחשבה. אבל מה שהכי אהבתי ברחלי הוא הצורה שבה הייתה מסיימת את הפגישה, במה שאני קוראת לו 'משפט הסטיקר'. לרוב לא הבנתי אותו ולכן הדבר הראשון שהייתי עושה עם הגעתי לדירה היה לקפוץ על המיטה, להושיט יד למחברת הצבעונית המונחת על שידת השינה ולרשום בעט מרצד, שאני מסרבת לזרוק, את המשפט שניתן באותו שבוע — ״לצאת מהכוח אל הפועל הוא הרצון העמוק והנסתר ביותר של כל אחד ואחת״.

לאחר שסיפרתי לרחלי על החלום, היא שיתפה אותי שבעברה הרחוק השתתפה בקורס שנקרא ״טיפול ברגרסיה טראנס־פרסונלית״. אומנם היא לא המשיכה ללימודים מהסוג הזה אך גם לא שכחה את הרושם שהותיר בה הקורס. לקראת סוף הטיפול הציעה לי ללכת לאישה בשם ״אליס קליינמן. מטפלת מוסמכת בתחום כבר יותר מעשרים שנה, אני חושבת שהיא הוכשרה בדרום אפריקה... או בצרפת״. 'שני מקומות שונים לגמרי', אני חושבת לעצמי אך אינני מפריעה.

״יש פחדים שהמקור שלהם עמוק יותר ממה שאנחנו יכולים לפגוש באופן תודעתי רגיל״. אני כמובן לא הבנתי על מה היא מדברת ורחלי, שכבר מכירה את קשת הבעות פניי, מסבירה: ״תחשבי על זה כמו פתיחת חסימות בכלי דם בגוף שלנו. הדם זורם באופן חלק בכלי דם נקיים ופתוחים. מצינור אחד עבה שהולך ונהיה צר יותר ויותר, וממנו מסתעפים עוד ועוד צינורות דקים, קטנטנים שדרכם זורם הדם. אבל לפעמים יש חסימות. ניקח פחדים למשל, שעוצרים את הזרימה וככל שהחסימה נמצאת גבוה יותר בהיררכיית הצינורות המסתעפים — כך תשפיע על זרימת החיים בסך המערכת הכללית. או בגישה חיובית יותר — ככל שנשכיל לטפל בחסימות, כך תתאפשר זרימה חופשית בכל חלקי המערכת״.

בתום כמה רגעים של שקט, בניסיון לעכל את דבריה, שמתי לב שמחשבתי עוד עסוקה בנושא הקודם, ״ומה אם אני לא מאמינה בגלגולים קודמים?״ רחלי אינה עונה ולולא החלום שחלמתי, סביר להניח שהייתי מסרבת ללכת לטיפול אצל מישהי שתפקידה לספר לי מה הייתי בגלגול הקודם, או בעגת המקצוע — 'טיפול ברגרסיה'. אבל כיוון שהחלום הרגיש יותר מאשר ניסיון של התת־מודע לעבד את אירועי היום, יוצאת מפי שאלה כאילו מלאך עומד מאחוריי ודוחף בעדינות את כתפיי קדימה, ״מה מספר הטלפון שלה?״

♦ ♦ ♦

לא הפסקתי להרהר בנושא 'חיים ומוות' עד לאותה פגישה מדוברת עם אליס קליינמן, אפילו שאלתי מהספרייה ספר בנושא, דבר שרק הגביר את הביקורת שגם ככה כבר חוגגת בראשי; מספרת לי עד כמה אני בוודאי נואשת אם פניתי לטיפולים מהסוג ההזוי. האוויר הירושלמי מקרר את אפי שהפך אדום, אני סוגרת את הרוכסן במעיל החורף, מתיישבת על הספסל הקר בתחנת האוטובוס ומשלבת את ידיי צמוד לגופי בעודי ממתינה לקו 41 שייקח אותי אליה. לאורך המדרכה עצים עירומים ומעליהם בנייני המעונות הקרים יוצרים מסדרון לרוח פרצים קרה המכה בי ללא רחם. אני מתכווצת במקומי ומקווה שקירות התחנה ייטיבו להגן עליי. כמוני עושה גם אישה זקנה עטופה במעיל פוך ארוך, לראשה כובע צמר צבעוני ולצידה תיק צד גדול שממנו מבצבץ ראשו של כלבלב הנהנה לקבל פיסות נקניק בחטף ונסוג מייד בחזרה פנימה.

אל התחנה מתקרבת נערה מתבגרת לבושה בשחורים, שערה צבוע בגוני כחול ועגיל נתלה על גבתה. את הליכתה המתוסכלת מלווה מוזיקת טראנס רועשת הבוקעת מהטלפון הנייד שבידה. במחשבתי אני משתלחת בה כזוג כלבי רוטוויילר תוקפניים, עם כל צעד שעושה לכיוון התחנה, עד שאני שמה לב לפרט קטן אך לא שולי המושך את תשומת ליבי שהופכת ברגע מזעם להתרגשות. מאחורי נערת העוגיפלצת אני רואה אותו, מתקדם היישר לכיווני. ברגע אחד נהיה לי חם עד כדי פתיחת המעיל. וביום כזה של רוח סערה בשפע, לפתע חסר לי אוויר.

הוא תמיד יושב באותה פינה בספרייה, על הכורסה היחידה בפינת הפופים היכן שסטודנטים מעולפים משלימים שעות שינה. לצידו ספר תרגילי פיזיקה, על ברכיו מחשב נייד ישן שממנו משתרך חוט המוביל לאוזניות גדולות ורועשות המוודאות כי לעולם לא ישים לב אליי. לא משנה כמה פעמים אומר לעצמי להתיישב במקום שלא יאפשר לי לבזבז זמן יקר על תצפיות שווא, תמיד אני מוצאת את עצמי ישובה בעמדת מחשב המאפשרת המשך מבט ישיר מעל למסך המחשב — אליו. אני מתמגנטת לעיניים החומות שלו במבטו המרוכז הבוהה במסך ומתענגת על הקמטים בקצה עיניו החושבות. קווצת שיער נחה על עינו ובתנועה קלה בראשו הוא מניף אותה הצידה. הוא יותר מדי חמוד בשביל להיות סטודנט קלאסי לפיזיקה. מהר מאוד ניתן ללמוד כיצד לזהות את החוג שאליו משתייכים הסטודנטים. כמו בג'ונגל, כך באוניברסיטה, צריך לדעת לקרוא נכון את הסימנים. צבעי אזהרה, התנהגות, טריטוריית מחיה, לבוש וקריאות חיזור. את הסטודנטים לפיזיקה, וגם למתמטיקה לצורך העניין, קל לזהות בעזרת בגדיהם שצועקים 'לא הסתכלתי על מה שאני שולף מהארון הבוקר, או העברתי מסרק בשיער, כי הייתי ער רוב הלילה מול המחשב ועכשיו אני צריך להעביר עשר שעות בגזירת משוואות גלים עם התנהגות דיספרסיבית, אז לא — לא ממש מעניין אותי מה אני לובש'. אבל לבחור שלי יש אלמנט 'דו־חוגי'. אולי פיזיקה ועוד משהו כמו מדעי כדור הארץ או הנדסת מחשבים… עוד לא החלטתי. מצד אחד, הוא לא נראה כמו מוכר בחנות טיולים, כזה שלובש חולצה משובצת, מכנסי דגמ״ח ואותם סנדלים לכל אורך הקיץ וגם בחורף כמו רוב הסטודנטים למדעי כדור הארץ. מצד שני, הוא לא יושב רחוק מספיק מהמזגן, עטוף בקפוצ'ון עבה ובכפפות כמו סטודנט בטראומה מהקירור בחוג להנדסת מחשבים. כבר חודשים שאני מנסה לפצח את חידת החוג שאליו משתייך החתיך מהספרייה ללא תשובה חד־משמעית. כיוון שאין לו כרס קטנטנה בבטן כמו לסטודנטים לרפואה שמנשנשים חטיפים בקבוצות לימוד ומעבירים את הזמן בדיבורים על סדרת טלוויזיה חדשה, מקומות שטיילו בהם או עובדות כמו: ״הידעת? לפיל יש ארבע ברכיים, אם תסתום את האף לא תוכל לזמזם, כאשר אדם העיד במשפט ברומא העתיקה הוא היה צריך להישבע באשכיו״ או בכל עניין אחר המסווג ״לא שייך לחומר למבחן״. עשרות מחזורי רפואה לומדים תמיד מאותו סיכום מושלם שחיברה תלמידה מצטיינת אחת שסיימה את התואר לפני עשור ועדיין סיכומיה עוברים בירושה. מצד שני, לסטודנט החתיך אין מבנה גוף של שיאן חדר כושר ושעון דופק שמנתר את הפעילות היומיומית ושולח נתונים לאפליקציה בפלאפון הכי חדש בשוק, כמו סטודנטים להנדסה מכנית.

הוא מגיע לתחנת האוטובוס, מתיישב על ידי ומבטו טמון בפלאפון. אני מנסה להסדיר את נשימתי ולא לבהות יותר מדי. קו 41 מתקרב לתחנה, אני תולה את התיק על הגב בצער, מגניבה אליו מבט אחרון, עולה על האוטובוס ומתיישבת קרוב לחלון, כדי שיוכל לראות אותי מתרחקת. עיניו לא זזות מהמסך ואני היא זו שמביטה בו מתרחק ממני.

לאחר ארבעים דקות של נסיעה אל מחוץ לעיר ואל תוך הרי ירושלים, אני יורדת בתחנה על הכביש מחוץ למושב השקט והכפרי שבו היא גרה. בין הליכה לצד כבישים משובשים בפנים המושב, למדרכות שזורות בעצי הדר וילדים רכובים על אופניים, מצאתי את ביתה. בית פינתי ולא גדול בקצה המושב, מוקף גדר נמוכה מעץ דהוי המקיפה בין היתר גינה צנועה ולא מטופחת במיוחד. מקום שבו הטבע צומח כראות עיניו, צמחי בר ססגוניים לצד עשבים שוטים, רצויים ולא רצויים, כולם כאחד. אני עומדת בפתח הגינה, חוששת להיכנס שמא פספסתי את השלט 'זהירות כלב בחצר'. מדמיינת כיצד, לאחר כמה צעדים, אשמע נביחות אימתניות ומרחוק ירוץ לקראתי כלב ענק ומרייר. כיוון שאין פעמון מחוץ לגינה, כמו תמיד, איאלץ ללכת יד ביד עם הפחד. אני נכנסת בזהירות ומביטה סביבי, רגלי דורכת בעדינות שלא לעורר את האויב. בצעדים שקטים ומהירים אני מגיעה לדלת ונוקשת עליה בעדינות. בזמן ההמתנה אני נזכרת בתובנה ישנה — זמן ההמתנה לבואו של אדם זר במפתן דלתו הוא זמן טוב לאיסוף רמזים. החל מסוג המכונית החונה בחוץ, נוכחותם של גמדי גינה או הציוד הזרוק מחוץ לבית. מוסיפים את הרמזים החיצוניים לרעשים המגיעים מסלון הבית וכל אלו מתגבשים לכדי תמונה של האדם שעוד רגע אני עומדת לפגוש.

מהיכן השגתי את תובנות הזהב האלו? שאלה טובה עם תשובה בעלת שלוש מילים — התרמות כיתה ו'. התרמות מדלת לדלת עבור מטרה טובה שאין אנו יודעים מהי, מלווה בבן זוג שלא אני בחרתי. יום שלם של כניסה לגינות שייתכן כי יש או אין בהן כלבים רצחניים. יום שלם של המתנה בפתח ביתם של זרים מוחלטים, בשקט מביך לצד אורי, הילד החולמני עם השיער המבולגן, שאוכל את הנזלת שלו, בזמן שהם מחפשים מטבעות במגירת האוסף האקלקטי של גומיות, בטריות, מטבעות ומפתחות יתומים. בדיוק אז הבנתי כמה אני מתעבת רגעי אי־ודאות.

חריקת דלת מצמררת נשמעת כשהיא פותחת את הדלת, ״שלום לך חמודה!״ ובפתח עומדת אישה שלא ציפיתי לה כלל. הילת אורה החמים מסנוור את עיניי ובן רגע הקלסתרון המטריד שבניתי בראשי מתפוגג לנוכח האמת המנחמת. ״ברוכה הבאה! בואי בבקשה, תיכנסי״. חיוך מנומס אחד ואני מוצאת את עצמי הולכת אחריה במסדרון ארוך כשכל שאני רואה הוא את גבה ובאופן מוזר, לא מצליחה להיזכר בפניה. למרות שלא ביקרתי בביתה מעולם, המסדרון מעלה בי תחושה מוכרת.

בהגיענו לסלון ביתה היא מצווה בנחמדות ״בואי שבי״, אני בוחרת בכורסה אישית ורדרדה ולא בספה הפרחונית הרחבה, מתבצרת כאי בודד בכוונה תחילה. סביבנו המון עציצים. חלקם מטפסים, חלקם קקטוסים אבל כולם — ירוקים נטולי פרחים. אני מתיישבת ונשענת לאחור ואת תנועתי ממשיכה הכורסה. נבהלת שמא אני עומדת ליפול אני תופסת בשתי המשענות ועד מהרה מגלה לשמחתי הרבה שזו כורסה מתנדנדת. אליס לא שמה לב לכך בזמן שהיא מתיישבת בספה הגדולה לצידי ולוקחת משולחן הקפה פנקס ועט. חיבתי הגדולה לכיסאות מתנדנדים מקשה עליי להיראות רצינית ובוגרת. אך עד מהרה תופסים את תשומת ליבי המוני הספרים המוצגים לראווה על הספרייה רחבת הידיים הצמודה לקיר שמולי. אני מאלצת את עצמי להחזיר את תשומת ליבי לאישה המחויכת היושבת לימיני. אישה נאה, מבוגרת, שאת גילה קשה לאמוד. אם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שהיא נראית צעירה מכפי גילה. אומנם מאופרת בכבדות אך באופן שאיכשהו החמיא לה. על צווארה נח צעיף צבעוני ובגדיה הרחבים עשויים מפשתן בגוני סגול בהיר ואפור כהה. ״טוב!״ היא מוחאת כף ומחייכת. ״בואי ספרי — למה באת אליי?״ האמת שהדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא — 'כי רחלי אמרה לי לבוא'. אך לפני שהספקתי להוציא מילה היא קמה בבת אחת כנזכרת בדבר מה ששכחה בחדר אחר ונעלמת מהסלון. 'מוזר'. אני חושבת לעצמי ולפתע צעקה נשמעת מהמטבח: ״מה תשתי??״ רק כעת אני מבחינה בגוון הצרפתי שבקולה. ״אה… כלום תודה…״ — ״מה??״ היא צעקה שוב. ״כ־ל־ו־ם ת־ו־ד־ה״.

בזמן שאני ממתינה לאליס קליינמן בעיסוקיה במטבח, אני מביטה סביב, מנסה לקלוט כמה שיותר מידע על האישה שאל מרחבה הפרטי כרגע פלשתי. תקרות גבוהות ועל הקירות מסכות אפריקניות, ציורים קלאסיים, יודאיקה בארון זכוכית מאובק והחלק האהוב עליי ביותר אותו הקיר המכוסה בספרים מכל הסוגים; ספרי טיולים ואלבומי תמונות מהספארי באפריקה, ספרים ישנים בעלי כריכות צהובות ומתפוררות, ספרי פילוסופיה, מאפלטון, דרך אל־פאראבי ועד לקירקגור. על הקיר תלוי שעון קוקייה מתקתק וממנו משתלשלת מטוטלת בצורת אצטרובל מנחושת שנעה ימינה ושמאלה, 'מעניין אם היא משתמשת בשעון להיפנוזה?' אני תוהה בזמן שמתחככים ברגליי שלושה חתולים; ג'ינג'י, שחור ולבן, מבקשים יחס.

יש קופסת טישו על השולחן. אני מביטה בה ותוהה האם הרבה מטופלים בוכים במהלך שחזור הגלגולים שלהם? זה תהליך מרגש? אולי הוא מפחיד? אולי בכלל אין לה מטופלים ואני פה על תקן שפן ניסיונות שנפל במלכודת?

״אֶה ווּאָלָּה!״ היא נכנסת בהכרזה קולנית הקוטעת את רצף המחשבות המבוזר, אוחזת במגש שעליו שתי כוסות תה וצלחת עוגיות. היא מניחה אותו על שולחן הקפה שבינינו, לוקחת כוס תה ונוגסת בעוגיית חמאה שמתפוררת לרצפה, ״אוֹ־קֶה, עכשיו אפשר להתחיל... איפה היינו?״ הפירורים שעל השטיח מפריעים לי אבל עד מהרה מגיעים החתולים לנקותם. 'היא חובבנית', אומר לי הראש. 'תפסיקי עם זה, לא עכשיו', עונה לו הלב. למזלי, קשה להתעלם מהחיוך בעיניה של אליס, גם אם פיה לא זז, חיוך אמת נמצא בעיניים. האמנתי לה, אני רוצה שזה יעבוד. אני באמת רוצה להפסיק לחיות את חיי בפחד. התנועה הטבעית בתוך ראשי נפסקה ולרגע התאפשר לי לוותר על הציניות שמנסה להגן עליי. ״אלור, למה באת אליי יקירה?״

״…האמת היא…״ ובאותו הרגע החלטתי, הפעם בלי פילטרים, ״מאז שאני זוכרת את עצמי, מאוד קשה לי... עם החיים. אני לא קלילה. לא מסתדרת איתם כמו שאר האנשים... הכול מאוד... כבד״.

מבטה של אליס לא מספר הרבה, אני לא יודעת איך לפרש אותו. למרות שאני מתקשה להתבטא, לא הייתי רוצה להישמע כמו צעירונת זחוחה, ״ברור לי שאין מישהו שהחיים באים לו בקלות, אבל איכשהו נדמה לי שאני לוקחת את הדברים יותר קשה משאר האנשים. אני מפחדת מהכול, תמיד דואגת. אם לא לגבי העבר אז לגבי העתיד ואם לא לגבי עצמי אז לגבי אחרים. המון חששות ומחשבות שלא נחות לרגע...״

שקט. אליס לא אומרת דבר. אני מביטה בחתול הג'ינג'י שמשחק עם חוט רופף בשטיח, ״אני רוצה להגיע למצב שאני הולכת ברחוב ואני לא צריכה להזכיר לעצמי לנשום״. אליס עדיין לא מוסיפה מילה ומניסיוני אני כבר מבינה שזה מה שמטפלים עושים. שותקים בזמן שהם מגבשים דעה. ״העניין שהכי מטריד אותי הוא שאין לי באמת סיבה לכבדות ולקושי האלה שאני מרגישה כל הזמן. אין ואף פעם לא היה שום דבר 'בעייתי' בחיי, מעולם לא חוויתי איזו מצוקה או טראומה. לא בבית ולא מחוצה לו. אז כנראה שהבעיה אצלי״. אני מרגישה את קולי נסדק ודמעות מציפות את עיניי. 'אל תבכי', אני חושבת לעצמי, 'בבקשה אל תבכי, זה מוקדם מדי'. אבל אז, בלי שליטה, משתחרר מגרוני החנוק קול נואש לעזרה ״...אני עייפה מהניסיון להבין למה״. השתיקה נמשכת בזמן שאני מנגבת את עיניי בשרוול, 'למה היא לא אומרת כלום?' ואני מרגישה את הכעס מתגבש בפנים. שוב אני צריכה לספר על כל מהלך חיי? שוב להיפתח לאדם זר בציפייה שסוף סוף ארגיש קצת יותר טוב? עשיתי את זה כבר עם רחלי. לחפור בעצמך, בעברך, בנסיבות השונות של חייך — כמה מתיש. אני מושיטה את ידי לעבר קופסת הטישו, תולשת אחד, מקנחת את האף והיא איננה אומרת דבר. לפתע נפתח פיה ובתוכי ציפייה לשמוע מילים מנחמות, ״החיים זה בית ספר״. 'ממש לא מה שקיוויתי לשמוע', אני חושבת לעצמי והיא ממשיכה, ״אנחנו נולדים עם אותן נקודות זכות וחובה שהגיע לנו להיוולד איתן. כך למשל… איך אומרים לזה…״ היא מחפשת את המילה ומקישה אצבע צרדה על אגודל בניסיון להיזכר, ״כישרון! אם את רוצה לדעת במה הצלחת בחיים קודמים תסתכלי על איזה תחומים בא בקלות בחיים אלה. איפה כישרון טבעי, מולד ואז איפה קשה. איפה לא הולך, לא טבעי, איפה יש מאבקים ומלחמות — שם היינו תלמידים, איך אומרים… לא כל־כך טובים בבית ספר״. היא מצחקקת, ״אז צריך ללמוד שוב עד שעוברים את המבחן ועולים כיתה״. למרות שפחות או יותר הבנתי לאן היא חותרת לא הבנתי כיצד זה קשור למה ששיתפתי. ״זה כמו אם תלמיד כיתה ד' לא הבין טוב מתמטיקה, אז בכיתה ה' — מה? לא יהיה קל פתאום מתמטיקה נכון?... איפה צריך להבין עוד — שם מקבלים 'שיעורים אקסטרה'. עושים עוד פעם ועוד פעם עד שעוברים מבחן והופ! עולים כיתה. אבל זה לא לבד, יש עזרה״.

״אז לפי מה שאת אומרת, נכשלתי בזוגיות בכיתה ד'... בגלל זה יש לי קושי בזה — עכשיו?״ עוד התקשיתי להשתמש במילים 'גלגול קודם' או 'גלגול נוכחי' והמחשבה שהקשיים בזוגיות הם אך ורק באשמתי מעוררת בי כעס שאני משתדלת להסתיר. אך היא ממשיכה בהסברה הכללי בלי להתייחס לדבריי, ״אה, כן, וגם לא חייב שרק נושאים שלא למדנו טוב, יחזור. יכול להיות שהיה הרבה מאוד כישרון במשהו אבל עשינו בו רע... כי רק לשמור לעצמי או לנצל אחרים —״ המשכתי להקשיב למרות שרציתי להגיב — ״אם נסתכל מה קרה בפעם קודמת, אז אפשר לחיות פה, ב'עכשיו' יותר טוב. וזה מה אנחנו עושים״.

לא הבנתי אם ב'פה' היא מתכוונת לחדר הטיפולים או 'פה' — בחיים האלה. כך או אחרת, כבר הבנתי שעומדים להיות הרבה דברים ש'יעקצצו לי' במהלך הטיפול עם אליס. אבל אם לא אסכים לשים את הספק בצד לרגע ולשתף פעולה — לא אקבל גמול לארבע מאות השקלים לשעה שאני משלמת. והקמצנות? אל לנו להמעיט מכוחה לתקן נפשות.

״דיברת על פחד? אדם שמגיע עם פוביה — זה קל לעבוד עליו...״ אני עוצרת לרגע וסימן שאלה על פניי, ״איתו״, היא מתקנת וממשיכה: ״מאוד עוזר לעשות רגרסיה במקרה זה כי פוביה בדרך כלל קשור לצורת מוות בחיים הקודמים. ה... חוויה, שבה עזבתי חיים קודמים זה אותו אנרגיה איתו באתי לחיים אלה״. היא ממתינה לרגע לראות אם אני מבינה, ״אם עזבתי חיובי גלגול קודם — נכנסתי לגלגול זה ב... תודעה, חיובי על החיים אלה. ובצד אחר — היה יכול להיות חוויה קשה קשה... אפילו כל־כך טראומה, שקשה לחיות עכשיו. ואז אדם חי כבד ושואל אבל למה? אבל למה? בלי שמבין״. המבט שעל פניי מסגיר הכול והיא נענית לו, ״כן כן, טראומה. אפילו ככה. ואז זה כמו 'טריגר'״, היא שוב מקישה אצבע צרדה על אגודל, ״אפילו קטן, אבל מספיק כי מזכיר בלי להבין למה, את גלגול קודם. מטריגר קטן שקרה פתאום פוביה מפעם חוזר ומציף כל המערכת״.

היא לוגמת מכוס התה המהביל שלה וממשיכה: ״אז טיפול ברגרסיה עושה שאדם ללכת אחורה וכמעט תמיד מגיעים ישר למקום איפה נוצר טראומה ואז אנחנו ביחד... בוחרים? בוחרות?״ היא שואלת אותי, ״בוחרות״, אני מתקנת והיא ממשיכה: ״בוחרות — מחדש. אם בגלגול קודם אדם הרגיש חוסר אונים וקורבן, אז ביחד עושה חוויה מתקנת ממקום של כוח. של בחירה. הוא רואה שנשמה זה מעל לזמן ולמקום ממשיכה קיום״. בלי להבין למה — אני מרגישה ששבריר של תקווה מתחיל להתעורר בי, שום דבר ממה שאליס אמרה לא מתחבר לשכל הישר שלי, אבל באופן בלתי מוסבר, הלב שלי נרגע לנוכח דיבוריה.

ואז, אני מניחה שמחובתה, אליס מסתייגת, ״אבל כל זה רק אם מדובר באדם לא פסיכוטי או גבולי או עושה עם סמים. בשביל זה עושים פגישה ראשונה״, היא מדגישה, ״לראות שמטופל יציב, בריא והכול בסדר להתחיל טיפול רגרסיה. אחר כך פגישה שנייה זה כמו… אני קוראת לזה 'הזמנה למסע'. קודם עושים תפילה להגנה, כמה דקות מדיטציה לשחרר גלים במוח ויוצאים למסע״. הסקרנות תפסה אותי. ״בפגישה שלישית מדברים על מה היה במפגש שני, מזמינים מי שראינו בחיים הקודמים... טוב את כבר תראי. אַלוֹר בוא נתחיל״. הכול נשמע קצת גדול ורחוק ממני. אבל כבר אין מקום להתלבטויות, אליס קמה להדליק נר לבן ועגול המונח על צלחת במבוק שעל שידה בקצה הסלון. נראה שהיא אומרת כמה מילים או מברכת, אני מתקשה להבין מה קורה שכן היא עומדת בגבה אליי. ניחוחות של וניל משתחררים לאוויר מהנר שהדליקה ואני מבינה כי היא נושאת תפילה המבקשת הגנה ודרך צלחה. אם הייתי יכולה באותו הרגע הייתי קמה ומסתלקת מהמקום לנוכח הסיטואציה ההזויה שנקלעתי אליה. אך ללא הצלחה, גופי כבד, לא מאפשר לי לזוז, ספק מסקרנות, ספק מחמת מיאוס בדרכיי הישנות, אני נשארת ישובה, מתנדנדת קדימה ואחורה כתינוק הזקוק להרגעה. אליס חוזרת וכאילו שקראה את מחשבותיי, היא מוסיפה, ״זה לטובה שלך... שמראים לך ששום דבר ואף אחד לא אשם בכאב שלך. עם זמן את תביני שגם את לא אשמה בכאב הזה. זה הכול בא לטהר אמונה פנימית שגויה שיש בכולנו על הקיום. זה מאוד עמוק להבין אבל לאט לאט… מי שממהר להבין לא מבין כלום״. אני מהנהנת בראשי לחיוב, כמבינה שלא מבינה כלום, נכונה להתחיל את התהליך.

כמה דקות נוספות עברו ובהן המשכנו לדבר על חיי, היא שאלה אותי כל מיני שאלות. עניין אותה בעיקר להבין את אופי מערכות היחסים שלי עם אבי, אימי, חברותיי, אנשים שהחשבתי כמורי דרך לאורך חיי. רק לקראת סוף הטיפול הגענו לדבר על זוגיות וממש בקצרה. הצלחתי לשתף ביתר קלות ובחופשיות בחששות שלי, תחילה כלפי עצמי וחיי ובהמשך אפילו לגבי הטיפול, גם אם משמעות הדבר היא להעליב בעקיפין את תחום עיסוקה. כשהוא עלה, תירצתי את הבעת הספק שלי בכך שאני לומדת מדעים מדויקים, שהתרגלתי להאמין רק במה שניתן לראות ולהוכיח אמפירית. למרות שיש שיחלקו עליי, אני אוהבת מדע, יש בו ודאות. בכיתה יש חומר נלמד ויש מרצה שמגדיר את פני הדברים, הנושא 'מה יש ומה אין' אינו פתוח לדיון. אבל היא לא ניסתה להצטדק, רק חייכה והמשיכה ללגום מן התה. נראה שאליס מוטרדת יותר מרמת הסוכר בתה מאשר מהערותיי על טיב העיסוק שלה. זה היה בדיוק התדר שהייתי זקוקה לו. ״את הולכת מפה עם שיעורי בית״. היא אמרה והבנתי שהפגישה עומדת להסתיים למרות שהרגשתי כאילו התחילה רק לפני רגע. ״השבוע את שמה לב לרגשות שלך יותר מבדרך כלל״, 'יותר מבדרך כלל?' אני חושבת לעצמי, 'אני לא מכירה אדם שעסוק יותר ממני במה שהוא מרגיש, אין לי ברירה, פשוט מוצפת תמידית', ״שימי לב הכי הרבה לזמן של פחד. אנחנו רוצים למצוא פוביה בסיסית שהכי עמוק ככה...״ היא מסמנת בידיה הדוחפות דבר מה בלתי נראה כלפי מטה, ״יושב בפנים בפנים וממנו יוצא הכול הדאגה והכול השאר״, אני מחייכת, הפעם לא מנימוס והיא מוסיפה: ״כי פעם הבא שאני שואלת אותך — ממה את מפחדת? את נותנת תשובה אחד — רק אחד. מגיעים לשורש״.

 

הפגישה נגמרה, אני עומדת על המדרכה מחוץ לביתה ומביטה על הגדר המובילה אל הגינה שממנה חששתי. אני נושמת אוויר הרים שממלא את ריאותיי בקרירות מרעננת ונושפת אותו החוצה יחד עם שאריות לחץ אחרונות מהפגישה מלוות עננת אדים. התחלתי ליישם את שיעורי הבית שנתנה אליס, אני מבחינה בהתרגשות המתהפכת בבטני, מתערבבת עם פחד וספקות באשר לתהליך. מתקשה להשתחרר מחשדנות ודאגות, 'אל תתפתי לשרלטנים, את משלמת לה לספר לך סיפורים כדי שתרגישי טוב עם עצמך'. מחשבות על גבי מחשבות נערמות בראשי, שולחות חוטים לליבי. אני מלפפת סביב צווארי את הצעיף המונח על כתפיי וסוגרת את רוכסן מעיל החורף הארוך. כשמבטי מתיישר עם קו האופק אני מבחינה ברכס ההרים הרחוק, נוף פסטורלי של הרים עטופים בירוק ועננים אפורים של חורף ושם, ברגע יחיד של בהירות, כל המחשבות מתפוגגות ורק צלילות של הרגע נוכחת. הלב הדואג חדל והבטן נרגעת. חיוך קל עולה על פניי, אני עושה את דרכי לכיוון תחנת האוטובוס, צעדים ראשונים לקראת דרך חדשה, 'ובעצם למה לא?' אני חושבת לעצמי. ולפתע מקפיצות את ליבי נביחות הכלב של השכנים ומבריחות אותי בריצה לעבר תחנת האוטובוס.

*המשך הפרק בספר המלא*

נעמה אסתר ליבסון

שמי נעמה אסתר ליבסון - נעים להכיר! בוגרת תואר ראשון במדעי החיים ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. בעלת תעודת תסריטאות, בימוי והפקה מבי״ס חשיפה של האוניברסיטה הפתוחה. עומרי לוי, צביקה קרצנר ומרקו כרמל הם רק כמה מיני התסריטאים והבימאים הישראלים שלמדתי תחתם. סיימתי מסלול צילום קולנוע (cinematography) בקולג׳ Maine Media פורטלנד, ארה״ב אצל צלמים ובימאים בעלי שם עולמי. לאחר כעשור של כתיבה ומחקר מעמיק בספריה הלאומית וביד ושם השלמתי את כתיבת הרומן ההיסטורי וספר הביכורים שלי : אשר תשקוט נפשה. מיד לאחר השלמת המלאכה הבנתי מהו כוחו העצום של סיפור להביא את הכותב לידי קתרזיס בחייו.

עוד על הספר

  • הוצאה: דנון תקשורת
  • תאריך הוצאה: 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'
אשר תשקוט נפשה נעמה אסתר ליבסון

1

״חלמתי שעברתי גלגולים קשים״.

״זה נכון״.

היא ענתה. ואני הופתעתי, 'איך היא יודעת?' אבל החלום היה מטריד כל־כך שלא העסקתי את עצמי הרבה מעבר לרצון לפתור את מה שראיתי. ״לפני כמה ימים קמתי עם דפיקות לב חזקות וסדין ספוג זיעה, לא האמנתי שאני בחדר שלי, במיטה שלי, רחוקה מסכנה. ראיתי מכות, אש, תופת, אימה, סבל, כאב ועינויים... הן היו דמויות שונות שסבלו, אבל היה להן מכנה משותף. אני לא יודעת להסביר את זה, פשוט קמתי בידיעה חד משמעית, כולן היו אני״. היא הנהנה אך עדיין לא אמרה דבר, ״לא סיפרתי לאף אחד על החלום, אני מעדיפה לשמור בפנים ולפתח אולקוס מאשר לחשוף וידוי כזה. יחשבו שאני משוגעת״. התקשיתי לחלוק עימה את פרטי התלאות שראיתי בחלום. זה מסוג הזוועות שקשה לשחזר בעל־פה. ולשמוע את עצמך אומרת משהו בקול רם זה אחרת מאשר רק לחשוב אותו.

כך התחילה הפגישה השבועית שלי עם רחלי, המטפלת שלי. התחלתי ללכת אליה כשתמר, רכזת התרבות הג'ינג'ית של אגודת הסטודנטים, סיפרה לי על סבסוד פגישות עם פסיכולוגים לסטודנטים הסובלים מחרדת בחינות. כיוון שאני מתקשה להתחבר לאנשים שמחים יתר על המידה, אני ותמר אף פעם לא היינו יותר ממכרות. עד לאותו רגע שבו היא ראתה אותי בוכה מתחת לגשר באוניברסיטה, מאחורי גינת הקקטוסים, כשבעצם הייתי אמורה להיות במבחן 'רשתות נוירונים א'. בעדינות היא ניגשה אליי, מתמרנת בין הקקטוסים, התיישבה על־יד הסטודנטית הצעירה שלא מסוגלת לגשת למבחן בלי לסבול מידיים מזיעות, מדופק לב גבוה ומעלטה מוחלטת של הזיכרון. היא חלקה עימי את המידע המועיל, ללא שיפוט או עיקום אף ובאותו הרגע החיוך שלה לא נראה לי מעצבן כלל.

מובן שנמנעתי מלפגוש אותה במסדרונות אחרי אותו היום, אבל אותה היתקלות מקרית בתמר הביאה אותי לרחלי. מטפלת שיודעת בו־בזמן להעמיד אותי אל מול פחדיי בקשיחות של מאמן אולימפיאדה ורגע אחר כך להיות מכילה ומלטפת כאם מסורה, בלי שתהיה סתירה בין השניים. למרות שהגעתי לטיפול אצל רחלי כדי להיפטר מחרדת המבחנים המעיבה על החוויה הסטודנטיאלית שלי, מהר מאוד הגיעו השיחות בינינו למקומות עמוקים יותר ואחרי שנה של טיפול אפילו אובחנה אצלי הנטייה — 'להתאהב בגברים תפוסים' ובגרסה היותר מעודנת של רחלי — 'הניסיון לממש אהבות בלתי אפשריות'. 'הגילוי' של רחלי לא הפתיע אותי, אך יכולתה לפרוס במילים מדויקות את מה שעומד מאחורי הנטייה הזו היה חידוש רציני עבורי.

״את רוצה ולא רוצה בו־בזמן. הגבר התפוס הוא ההזדמנות המושלמת עבורך להרגיש מאוהבת אך לא להתמודד עם ההשלכות הממשיות של מערכת יחסים שמא תתאכזבי, או גרוע מכך — תיפגעי. עדיפים הייסורים של פנטזיה לא ממומשת מאשר היתכנותה של מציאות נושכת״. להלן המאמן האולימפי, ״את מעדיפה להשאיר מצב בגדר 'פוטנציאל' באשליה של 'כל הדרכים פתוחות', ולא שמה לב שאת משועבדת לפחד מהבחירה ומהשלכותיה״.

רוב הפגישה אני מדברת. היא רק מנחה אותי, מילה פה מילה שם, אך תמיד לקראת סוף הטיפול היא מסכמת במונולוג ישיר, עשיר ומלא אנקדוטות ששולח אותי בהרהורים לדירת חדר קטנה בנחלאות, עמוסה בחפצים, בגדים וקומקום תה בצורת פיל שמן ורוד שקיבלתי מדודה ורדה ומדיפה ריח קפה שחור ועובש מהקירות. בקושי יש בה מקום לרדיאטור, שלא לדבר על כל־כך הרבה חומר למחשבה. אבל מה שהכי אהבתי ברחלי הוא הצורה שבה הייתה מסיימת את הפגישה, במה שאני קוראת לו 'משפט הסטיקר'. לרוב לא הבנתי אותו ולכן הדבר הראשון שהייתי עושה עם הגעתי לדירה היה לקפוץ על המיטה, להושיט יד למחברת הצבעונית המונחת על שידת השינה ולרשום בעט מרצד, שאני מסרבת לזרוק, את המשפט שניתן באותו שבוע — ״לצאת מהכוח אל הפועל הוא הרצון העמוק והנסתר ביותר של כל אחד ואחת״.

לאחר שסיפרתי לרחלי על החלום, היא שיתפה אותי שבעברה הרחוק השתתפה בקורס שנקרא ״טיפול ברגרסיה טראנס־פרסונלית״. אומנם היא לא המשיכה ללימודים מהסוג הזה אך גם לא שכחה את הרושם שהותיר בה הקורס. לקראת סוף הטיפול הציעה לי ללכת לאישה בשם ״אליס קליינמן. מטפלת מוסמכת בתחום כבר יותר מעשרים שנה, אני חושבת שהיא הוכשרה בדרום אפריקה... או בצרפת״. 'שני מקומות שונים לגמרי', אני חושבת לעצמי אך אינני מפריעה.

״יש פחדים שהמקור שלהם עמוק יותר ממה שאנחנו יכולים לפגוש באופן תודעתי רגיל״. אני כמובן לא הבנתי על מה היא מדברת ורחלי, שכבר מכירה את קשת הבעות פניי, מסבירה: ״תחשבי על זה כמו פתיחת חסימות בכלי דם בגוף שלנו. הדם זורם באופן חלק בכלי דם נקיים ופתוחים. מצינור אחד עבה שהולך ונהיה צר יותר ויותר, וממנו מסתעפים עוד ועוד צינורות דקים, קטנטנים שדרכם זורם הדם. אבל לפעמים יש חסימות. ניקח פחדים למשל, שעוצרים את הזרימה וככל שהחסימה נמצאת גבוה יותר בהיררכיית הצינורות המסתעפים — כך תשפיע על זרימת החיים בסך המערכת הכללית. או בגישה חיובית יותר — ככל שנשכיל לטפל בחסימות, כך תתאפשר זרימה חופשית בכל חלקי המערכת״.

בתום כמה רגעים של שקט, בניסיון לעכל את דבריה, שמתי לב שמחשבתי עוד עסוקה בנושא הקודם, ״ומה אם אני לא מאמינה בגלגולים קודמים?״ רחלי אינה עונה ולולא החלום שחלמתי, סביר להניח שהייתי מסרבת ללכת לטיפול אצל מישהי שתפקידה לספר לי מה הייתי בגלגול הקודם, או בעגת המקצוע — 'טיפול ברגרסיה'. אבל כיוון שהחלום הרגיש יותר מאשר ניסיון של התת־מודע לעבד את אירועי היום, יוצאת מפי שאלה כאילו מלאך עומד מאחוריי ודוחף בעדינות את כתפיי קדימה, ״מה מספר הטלפון שלה?״

♦ ♦ ♦

לא הפסקתי להרהר בנושא 'חיים ומוות' עד לאותה פגישה מדוברת עם אליס קליינמן, אפילו שאלתי מהספרייה ספר בנושא, דבר שרק הגביר את הביקורת שגם ככה כבר חוגגת בראשי; מספרת לי עד כמה אני בוודאי נואשת אם פניתי לטיפולים מהסוג ההזוי. האוויר הירושלמי מקרר את אפי שהפך אדום, אני סוגרת את הרוכסן במעיל החורף, מתיישבת על הספסל הקר בתחנת האוטובוס ומשלבת את ידיי צמוד לגופי בעודי ממתינה לקו 41 שייקח אותי אליה. לאורך המדרכה עצים עירומים ומעליהם בנייני המעונות הקרים יוצרים מסדרון לרוח פרצים קרה המכה בי ללא רחם. אני מתכווצת במקומי ומקווה שקירות התחנה ייטיבו להגן עליי. כמוני עושה גם אישה זקנה עטופה במעיל פוך ארוך, לראשה כובע צמר צבעוני ולצידה תיק צד גדול שממנו מבצבץ ראשו של כלבלב הנהנה לקבל פיסות נקניק בחטף ונסוג מייד בחזרה פנימה.

אל התחנה מתקרבת נערה מתבגרת לבושה בשחורים, שערה צבוע בגוני כחול ועגיל נתלה על גבתה. את הליכתה המתוסכלת מלווה מוזיקת טראנס רועשת הבוקעת מהטלפון הנייד שבידה. במחשבתי אני משתלחת בה כזוג כלבי רוטוויילר תוקפניים, עם כל צעד שעושה לכיוון התחנה, עד שאני שמה לב לפרט קטן אך לא שולי המושך את תשומת ליבי שהופכת ברגע מזעם להתרגשות. מאחורי נערת העוגיפלצת אני רואה אותו, מתקדם היישר לכיווני. ברגע אחד נהיה לי חם עד כדי פתיחת המעיל. וביום כזה של רוח סערה בשפע, לפתע חסר לי אוויר.

הוא תמיד יושב באותה פינה בספרייה, על הכורסה היחידה בפינת הפופים היכן שסטודנטים מעולפים משלימים שעות שינה. לצידו ספר תרגילי פיזיקה, על ברכיו מחשב נייד ישן שממנו משתרך חוט המוביל לאוזניות גדולות ורועשות המוודאות כי לעולם לא ישים לב אליי. לא משנה כמה פעמים אומר לעצמי להתיישב במקום שלא יאפשר לי לבזבז זמן יקר על תצפיות שווא, תמיד אני מוצאת את עצמי ישובה בעמדת מחשב המאפשרת המשך מבט ישיר מעל למסך המחשב — אליו. אני מתמגנטת לעיניים החומות שלו במבטו המרוכז הבוהה במסך ומתענגת על הקמטים בקצה עיניו החושבות. קווצת שיער נחה על עינו ובתנועה קלה בראשו הוא מניף אותה הצידה. הוא יותר מדי חמוד בשביל להיות סטודנט קלאסי לפיזיקה. מהר מאוד ניתן ללמוד כיצד לזהות את החוג שאליו משתייכים הסטודנטים. כמו בג'ונגל, כך באוניברסיטה, צריך לדעת לקרוא נכון את הסימנים. צבעי אזהרה, התנהגות, טריטוריית מחיה, לבוש וקריאות חיזור. את הסטודנטים לפיזיקה, וגם למתמטיקה לצורך העניין, קל לזהות בעזרת בגדיהם שצועקים 'לא הסתכלתי על מה שאני שולף מהארון הבוקר, או העברתי מסרק בשיער, כי הייתי ער רוב הלילה מול המחשב ועכשיו אני צריך להעביר עשר שעות בגזירת משוואות גלים עם התנהגות דיספרסיבית, אז לא — לא ממש מעניין אותי מה אני לובש'. אבל לבחור שלי יש אלמנט 'דו־חוגי'. אולי פיזיקה ועוד משהו כמו מדעי כדור הארץ או הנדסת מחשבים… עוד לא החלטתי. מצד אחד, הוא לא נראה כמו מוכר בחנות טיולים, כזה שלובש חולצה משובצת, מכנסי דגמ״ח ואותם סנדלים לכל אורך הקיץ וגם בחורף כמו רוב הסטודנטים למדעי כדור הארץ. מצד שני, הוא לא יושב רחוק מספיק מהמזגן, עטוף בקפוצ'ון עבה ובכפפות כמו סטודנט בטראומה מהקירור בחוג להנדסת מחשבים. כבר חודשים שאני מנסה לפצח את חידת החוג שאליו משתייך החתיך מהספרייה ללא תשובה חד־משמעית. כיוון שאין לו כרס קטנטנה בבטן כמו לסטודנטים לרפואה שמנשנשים חטיפים בקבוצות לימוד ומעבירים את הזמן בדיבורים על סדרת טלוויזיה חדשה, מקומות שטיילו בהם או עובדות כמו: ״הידעת? לפיל יש ארבע ברכיים, אם תסתום את האף לא תוכל לזמזם, כאשר אדם העיד במשפט ברומא העתיקה הוא היה צריך להישבע באשכיו״ או בכל עניין אחר המסווג ״לא שייך לחומר למבחן״. עשרות מחזורי רפואה לומדים תמיד מאותו סיכום מושלם שחיברה תלמידה מצטיינת אחת שסיימה את התואר לפני עשור ועדיין סיכומיה עוברים בירושה. מצד שני, לסטודנט החתיך אין מבנה גוף של שיאן חדר כושר ושעון דופק שמנתר את הפעילות היומיומית ושולח נתונים לאפליקציה בפלאפון הכי חדש בשוק, כמו סטודנטים להנדסה מכנית.

הוא מגיע לתחנת האוטובוס, מתיישב על ידי ומבטו טמון בפלאפון. אני מנסה להסדיר את נשימתי ולא לבהות יותר מדי. קו 41 מתקרב לתחנה, אני תולה את התיק על הגב בצער, מגניבה אליו מבט אחרון, עולה על האוטובוס ומתיישבת קרוב לחלון, כדי שיוכל לראות אותי מתרחקת. עיניו לא זזות מהמסך ואני היא זו שמביטה בו מתרחק ממני.

לאחר ארבעים דקות של נסיעה אל מחוץ לעיר ואל תוך הרי ירושלים, אני יורדת בתחנה על הכביש מחוץ למושב השקט והכפרי שבו היא גרה. בין הליכה לצד כבישים משובשים בפנים המושב, למדרכות שזורות בעצי הדר וילדים רכובים על אופניים, מצאתי את ביתה. בית פינתי ולא גדול בקצה המושב, מוקף גדר נמוכה מעץ דהוי המקיפה בין היתר גינה צנועה ולא מטופחת במיוחד. מקום שבו הטבע צומח כראות עיניו, צמחי בר ססגוניים לצד עשבים שוטים, רצויים ולא רצויים, כולם כאחד. אני עומדת בפתח הגינה, חוששת להיכנס שמא פספסתי את השלט 'זהירות כלב בחצר'. מדמיינת כיצד, לאחר כמה צעדים, אשמע נביחות אימתניות ומרחוק ירוץ לקראתי כלב ענק ומרייר. כיוון שאין פעמון מחוץ לגינה, כמו תמיד, איאלץ ללכת יד ביד עם הפחד. אני נכנסת בזהירות ומביטה סביבי, רגלי דורכת בעדינות שלא לעורר את האויב. בצעדים שקטים ומהירים אני מגיעה לדלת ונוקשת עליה בעדינות. בזמן ההמתנה אני נזכרת בתובנה ישנה — זמן ההמתנה לבואו של אדם זר במפתן דלתו הוא זמן טוב לאיסוף רמזים. החל מסוג המכונית החונה בחוץ, נוכחותם של גמדי גינה או הציוד הזרוק מחוץ לבית. מוסיפים את הרמזים החיצוניים לרעשים המגיעים מסלון הבית וכל אלו מתגבשים לכדי תמונה של האדם שעוד רגע אני עומדת לפגוש.

מהיכן השגתי את תובנות הזהב האלו? שאלה טובה עם תשובה בעלת שלוש מילים — התרמות כיתה ו'. התרמות מדלת לדלת עבור מטרה טובה שאין אנו יודעים מהי, מלווה בבן זוג שלא אני בחרתי. יום שלם של כניסה לגינות שייתכן כי יש או אין בהן כלבים רצחניים. יום שלם של המתנה בפתח ביתם של זרים מוחלטים, בשקט מביך לצד אורי, הילד החולמני עם השיער המבולגן, שאוכל את הנזלת שלו, בזמן שהם מחפשים מטבעות במגירת האוסף האקלקטי של גומיות, בטריות, מטבעות ומפתחות יתומים. בדיוק אז הבנתי כמה אני מתעבת רגעי אי־ודאות.

חריקת דלת מצמררת נשמעת כשהיא פותחת את הדלת, ״שלום לך חמודה!״ ובפתח עומדת אישה שלא ציפיתי לה כלל. הילת אורה החמים מסנוור את עיניי ובן רגע הקלסתרון המטריד שבניתי בראשי מתפוגג לנוכח האמת המנחמת. ״ברוכה הבאה! בואי בבקשה, תיכנסי״. חיוך מנומס אחד ואני מוצאת את עצמי הולכת אחריה במסדרון ארוך כשכל שאני רואה הוא את גבה ובאופן מוזר, לא מצליחה להיזכר בפניה. למרות שלא ביקרתי בביתה מעולם, המסדרון מעלה בי תחושה מוכרת.

בהגיענו לסלון ביתה היא מצווה בנחמדות ״בואי שבי״, אני בוחרת בכורסה אישית ורדרדה ולא בספה הפרחונית הרחבה, מתבצרת כאי בודד בכוונה תחילה. סביבנו המון עציצים. חלקם מטפסים, חלקם קקטוסים אבל כולם — ירוקים נטולי פרחים. אני מתיישבת ונשענת לאחור ואת תנועתי ממשיכה הכורסה. נבהלת שמא אני עומדת ליפול אני תופסת בשתי המשענות ועד מהרה מגלה לשמחתי הרבה שזו כורסה מתנדנדת. אליס לא שמה לב לכך בזמן שהיא מתיישבת בספה הגדולה לצידי ולוקחת משולחן הקפה פנקס ועט. חיבתי הגדולה לכיסאות מתנדנדים מקשה עליי להיראות רצינית ובוגרת. אך עד מהרה תופסים את תשומת ליבי המוני הספרים המוצגים לראווה על הספרייה רחבת הידיים הצמודה לקיר שמולי. אני מאלצת את עצמי להחזיר את תשומת ליבי לאישה המחויכת היושבת לימיני. אישה נאה, מבוגרת, שאת גילה קשה לאמוד. אם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שהיא נראית צעירה מכפי גילה. אומנם מאופרת בכבדות אך באופן שאיכשהו החמיא לה. על צווארה נח צעיף צבעוני ובגדיה הרחבים עשויים מפשתן בגוני סגול בהיר ואפור כהה. ״טוב!״ היא מוחאת כף ומחייכת. ״בואי ספרי — למה באת אליי?״ האמת שהדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא — 'כי רחלי אמרה לי לבוא'. אך לפני שהספקתי להוציא מילה היא קמה בבת אחת כנזכרת בדבר מה ששכחה בחדר אחר ונעלמת מהסלון. 'מוזר'. אני חושבת לעצמי ולפתע צעקה נשמעת מהמטבח: ״מה תשתי??״ רק כעת אני מבחינה בגוון הצרפתי שבקולה. ״אה… כלום תודה…״ — ״מה??״ היא צעקה שוב. ״כ־ל־ו־ם ת־ו־ד־ה״.

בזמן שאני ממתינה לאליס קליינמן בעיסוקיה במטבח, אני מביטה סביב, מנסה לקלוט כמה שיותר מידע על האישה שאל מרחבה הפרטי כרגע פלשתי. תקרות גבוהות ועל הקירות מסכות אפריקניות, ציורים קלאסיים, יודאיקה בארון זכוכית מאובק והחלק האהוב עליי ביותר אותו הקיר המכוסה בספרים מכל הסוגים; ספרי טיולים ואלבומי תמונות מהספארי באפריקה, ספרים ישנים בעלי כריכות צהובות ומתפוררות, ספרי פילוסופיה, מאפלטון, דרך אל־פאראבי ועד לקירקגור. על הקיר תלוי שעון קוקייה מתקתק וממנו משתלשלת מטוטלת בצורת אצטרובל מנחושת שנעה ימינה ושמאלה, 'מעניין אם היא משתמשת בשעון להיפנוזה?' אני תוהה בזמן שמתחככים ברגליי שלושה חתולים; ג'ינג'י, שחור ולבן, מבקשים יחס.

יש קופסת טישו על השולחן. אני מביטה בה ותוהה האם הרבה מטופלים בוכים במהלך שחזור הגלגולים שלהם? זה תהליך מרגש? אולי הוא מפחיד? אולי בכלל אין לה מטופלים ואני פה על תקן שפן ניסיונות שנפל במלכודת?

״אֶה ווּאָלָּה!״ היא נכנסת בהכרזה קולנית הקוטעת את רצף המחשבות המבוזר, אוחזת במגש שעליו שתי כוסות תה וצלחת עוגיות. היא מניחה אותו על שולחן הקפה שבינינו, לוקחת כוס תה ונוגסת בעוגיית חמאה שמתפוררת לרצפה, ״אוֹ־קֶה, עכשיו אפשר להתחיל... איפה היינו?״ הפירורים שעל השטיח מפריעים לי אבל עד מהרה מגיעים החתולים לנקותם. 'היא חובבנית', אומר לי הראש. 'תפסיקי עם זה, לא עכשיו', עונה לו הלב. למזלי, קשה להתעלם מהחיוך בעיניה של אליס, גם אם פיה לא זז, חיוך אמת נמצא בעיניים. האמנתי לה, אני רוצה שזה יעבוד. אני באמת רוצה להפסיק לחיות את חיי בפחד. התנועה הטבעית בתוך ראשי נפסקה ולרגע התאפשר לי לוותר על הציניות שמנסה להגן עליי. ״אלור, למה באת אליי יקירה?״

״…האמת היא…״ ובאותו הרגע החלטתי, הפעם בלי פילטרים, ״מאז שאני זוכרת את עצמי, מאוד קשה לי... עם החיים. אני לא קלילה. לא מסתדרת איתם כמו שאר האנשים... הכול מאוד... כבד״.

מבטה של אליס לא מספר הרבה, אני לא יודעת איך לפרש אותו. למרות שאני מתקשה להתבטא, לא הייתי רוצה להישמע כמו צעירונת זחוחה, ״ברור לי שאין מישהו שהחיים באים לו בקלות, אבל איכשהו נדמה לי שאני לוקחת את הדברים יותר קשה משאר האנשים. אני מפחדת מהכול, תמיד דואגת. אם לא לגבי העבר אז לגבי העתיד ואם לא לגבי עצמי אז לגבי אחרים. המון חששות ומחשבות שלא נחות לרגע...״

שקט. אליס לא אומרת דבר. אני מביטה בחתול הג'ינג'י שמשחק עם חוט רופף בשטיח, ״אני רוצה להגיע למצב שאני הולכת ברחוב ואני לא צריכה להזכיר לעצמי לנשום״. אליס עדיין לא מוסיפה מילה ומניסיוני אני כבר מבינה שזה מה שמטפלים עושים. שותקים בזמן שהם מגבשים דעה. ״העניין שהכי מטריד אותי הוא שאין לי באמת סיבה לכבדות ולקושי האלה שאני מרגישה כל הזמן. אין ואף פעם לא היה שום דבר 'בעייתי' בחיי, מעולם לא חוויתי איזו מצוקה או טראומה. לא בבית ולא מחוצה לו. אז כנראה שהבעיה אצלי״. אני מרגישה את קולי נסדק ודמעות מציפות את עיניי. 'אל תבכי', אני חושבת לעצמי, 'בבקשה אל תבכי, זה מוקדם מדי'. אבל אז, בלי שליטה, משתחרר מגרוני החנוק קול נואש לעזרה ״...אני עייפה מהניסיון להבין למה״. השתיקה נמשכת בזמן שאני מנגבת את עיניי בשרוול, 'למה היא לא אומרת כלום?' ואני מרגישה את הכעס מתגבש בפנים. שוב אני צריכה לספר על כל מהלך חיי? שוב להיפתח לאדם זר בציפייה שסוף סוף ארגיש קצת יותר טוב? עשיתי את זה כבר עם רחלי. לחפור בעצמך, בעברך, בנסיבות השונות של חייך — כמה מתיש. אני מושיטה את ידי לעבר קופסת הטישו, תולשת אחד, מקנחת את האף והיא איננה אומרת דבר. לפתע נפתח פיה ובתוכי ציפייה לשמוע מילים מנחמות, ״החיים זה בית ספר״. 'ממש לא מה שקיוויתי לשמוע', אני חושבת לעצמי והיא ממשיכה, ״אנחנו נולדים עם אותן נקודות זכות וחובה שהגיע לנו להיוולד איתן. כך למשל… איך אומרים לזה…״ היא מחפשת את המילה ומקישה אצבע צרדה על אגודל בניסיון להיזכר, ״כישרון! אם את רוצה לדעת במה הצלחת בחיים קודמים תסתכלי על איזה תחומים בא בקלות בחיים אלה. איפה כישרון טבעי, מולד ואז איפה קשה. איפה לא הולך, לא טבעי, איפה יש מאבקים ומלחמות — שם היינו תלמידים, איך אומרים… לא כל־כך טובים בבית ספר״. היא מצחקקת, ״אז צריך ללמוד שוב עד שעוברים את המבחן ועולים כיתה״. למרות שפחות או יותר הבנתי לאן היא חותרת לא הבנתי כיצד זה קשור למה ששיתפתי. ״זה כמו אם תלמיד כיתה ד' לא הבין טוב מתמטיקה, אז בכיתה ה' — מה? לא יהיה קל פתאום מתמטיקה נכון?... איפה צריך להבין עוד — שם מקבלים 'שיעורים אקסטרה'. עושים עוד פעם ועוד פעם עד שעוברים מבחן והופ! עולים כיתה. אבל זה לא לבד, יש עזרה״.

״אז לפי מה שאת אומרת, נכשלתי בזוגיות בכיתה ד'... בגלל זה יש לי קושי בזה — עכשיו?״ עוד התקשיתי להשתמש במילים 'גלגול קודם' או 'גלגול נוכחי' והמחשבה שהקשיים בזוגיות הם אך ורק באשמתי מעוררת בי כעס שאני משתדלת להסתיר. אך היא ממשיכה בהסברה הכללי בלי להתייחס לדבריי, ״אה, כן, וגם לא חייב שרק נושאים שלא למדנו טוב, יחזור. יכול להיות שהיה הרבה מאוד כישרון במשהו אבל עשינו בו רע... כי רק לשמור לעצמי או לנצל אחרים —״ המשכתי להקשיב למרות שרציתי להגיב — ״אם נסתכל מה קרה בפעם קודמת, אז אפשר לחיות פה, ב'עכשיו' יותר טוב. וזה מה אנחנו עושים״.

לא הבנתי אם ב'פה' היא מתכוונת לחדר הטיפולים או 'פה' — בחיים האלה. כך או אחרת, כבר הבנתי שעומדים להיות הרבה דברים ש'יעקצצו לי' במהלך הטיפול עם אליס. אבל אם לא אסכים לשים את הספק בצד לרגע ולשתף פעולה — לא אקבל גמול לארבע מאות השקלים לשעה שאני משלמת. והקמצנות? אל לנו להמעיט מכוחה לתקן נפשות.

״דיברת על פחד? אדם שמגיע עם פוביה — זה קל לעבוד עליו...״ אני עוצרת לרגע וסימן שאלה על פניי, ״איתו״, היא מתקנת וממשיכה: ״מאוד עוזר לעשות רגרסיה במקרה זה כי פוביה בדרך כלל קשור לצורת מוות בחיים הקודמים. ה... חוויה, שבה עזבתי חיים קודמים זה אותו אנרגיה איתו באתי לחיים אלה״. היא ממתינה לרגע לראות אם אני מבינה, ״אם עזבתי חיובי גלגול קודם — נכנסתי לגלגול זה ב... תודעה, חיובי על החיים אלה. ובצד אחר — היה יכול להיות חוויה קשה קשה... אפילו כל־כך טראומה, שקשה לחיות עכשיו. ואז אדם חי כבד ושואל אבל למה? אבל למה? בלי שמבין״. המבט שעל פניי מסגיר הכול והיא נענית לו, ״כן כן, טראומה. אפילו ככה. ואז זה כמו 'טריגר'״, היא שוב מקישה אצבע צרדה על אגודל, ״אפילו קטן, אבל מספיק כי מזכיר בלי להבין למה, את גלגול קודם. מטריגר קטן שקרה פתאום פוביה מפעם חוזר ומציף כל המערכת״.

היא לוגמת מכוס התה המהביל שלה וממשיכה: ״אז טיפול ברגרסיה עושה שאדם ללכת אחורה וכמעט תמיד מגיעים ישר למקום איפה נוצר טראומה ואז אנחנו ביחד... בוחרים? בוחרות?״ היא שואלת אותי, ״בוחרות״, אני מתקנת והיא ממשיכה: ״בוחרות — מחדש. אם בגלגול קודם אדם הרגיש חוסר אונים וקורבן, אז ביחד עושה חוויה מתקנת ממקום של כוח. של בחירה. הוא רואה שנשמה זה מעל לזמן ולמקום ממשיכה קיום״. בלי להבין למה — אני מרגישה ששבריר של תקווה מתחיל להתעורר בי, שום דבר ממה שאליס אמרה לא מתחבר לשכל הישר שלי, אבל באופן בלתי מוסבר, הלב שלי נרגע לנוכח דיבוריה.

ואז, אני מניחה שמחובתה, אליס מסתייגת, ״אבל כל זה רק אם מדובר באדם לא פסיכוטי או גבולי או עושה עם סמים. בשביל זה עושים פגישה ראשונה״, היא מדגישה, ״לראות שמטופל יציב, בריא והכול בסדר להתחיל טיפול רגרסיה. אחר כך פגישה שנייה זה כמו… אני קוראת לזה 'הזמנה למסע'. קודם עושים תפילה להגנה, כמה דקות מדיטציה לשחרר גלים במוח ויוצאים למסע״. הסקרנות תפסה אותי. ״בפגישה שלישית מדברים על מה היה במפגש שני, מזמינים מי שראינו בחיים הקודמים... טוב את כבר תראי. אַלוֹר בוא נתחיל״. הכול נשמע קצת גדול ורחוק ממני. אבל כבר אין מקום להתלבטויות, אליס קמה להדליק נר לבן ועגול המונח על צלחת במבוק שעל שידה בקצה הסלון. נראה שהיא אומרת כמה מילים או מברכת, אני מתקשה להבין מה קורה שכן היא עומדת בגבה אליי. ניחוחות של וניל משתחררים לאוויר מהנר שהדליקה ואני מבינה כי היא נושאת תפילה המבקשת הגנה ודרך צלחה. אם הייתי יכולה באותו הרגע הייתי קמה ומסתלקת מהמקום לנוכח הסיטואציה ההזויה שנקלעתי אליה. אך ללא הצלחה, גופי כבד, לא מאפשר לי לזוז, ספק מסקרנות, ספק מחמת מיאוס בדרכיי הישנות, אני נשארת ישובה, מתנדנדת קדימה ואחורה כתינוק הזקוק להרגעה. אליס חוזרת וכאילו שקראה את מחשבותיי, היא מוסיפה, ״זה לטובה שלך... שמראים לך ששום דבר ואף אחד לא אשם בכאב שלך. עם זמן את תביני שגם את לא אשמה בכאב הזה. זה הכול בא לטהר אמונה פנימית שגויה שיש בכולנו על הקיום. זה מאוד עמוק להבין אבל לאט לאט… מי שממהר להבין לא מבין כלום״. אני מהנהנת בראשי לחיוב, כמבינה שלא מבינה כלום, נכונה להתחיל את התהליך.

כמה דקות נוספות עברו ובהן המשכנו לדבר על חיי, היא שאלה אותי כל מיני שאלות. עניין אותה בעיקר להבין את אופי מערכות היחסים שלי עם אבי, אימי, חברותיי, אנשים שהחשבתי כמורי דרך לאורך חיי. רק לקראת סוף הטיפול הגענו לדבר על זוגיות וממש בקצרה. הצלחתי לשתף ביתר קלות ובחופשיות בחששות שלי, תחילה כלפי עצמי וחיי ובהמשך אפילו לגבי הטיפול, גם אם משמעות הדבר היא להעליב בעקיפין את תחום עיסוקה. כשהוא עלה, תירצתי את הבעת הספק שלי בכך שאני לומדת מדעים מדויקים, שהתרגלתי להאמין רק במה שניתן לראות ולהוכיח אמפירית. למרות שיש שיחלקו עליי, אני אוהבת מדע, יש בו ודאות. בכיתה יש חומר נלמד ויש מרצה שמגדיר את פני הדברים, הנושא 'מה יש ומה אין' אינו פתוח לדיון. אבל היא לא ניסתה להצטדק, רק חייכה והמשיכה ללגום מן התה. נראה שאליס מוטרדת יותר מרמת הסוכר בתה מאשר מהערותיי על טיב העיסוק שלה. זה היה בדיוק התדר שהייתי זקוקה לו. ״את הולכת מפה עם שיעורי בית״. היא אמרה והבנתי שהפגישה עומדת להסתיים למרות שהרגשתי כאילו התחילה רק לפני רגע. ״השבוע את שמה לב לרגשות שלך יותר מבדרך כלל״, 'יותר מבדרך כלל?' אני חושבת לעצמי, 'אני לא מכירה אדם שעסוק יותר ממני במה שהוא מרגיש, אין לי ברירה, פשוט מוצפת תמידית', ״שימי לב הכי הרבה לזמן של פחד. אנחנו רוצים למצוא פוביה בסיסית שהכי עמוק ככה...״ היא מסמנת בידיה הדוחפות דבר מה בלתי נראה כלפי מטה, ״יושב בפנים בפנים וממנו יוצא הכול הדאגה והכול השאר״, אני מחייכת, הפעם לא מנימוס והיא מוסיפה: ״כי פעם הבא שאני שואלת אותך — ממה את מפחדת? את נותנת תשובה אחד — רק אחד. מגיעים לשורש״.

 

הפגישה נגמרה, אני עומדת על המדרכה מחוץ לביתה ומביטה על הגדר המובילה אל הגינה שממנה חששתי. אני נושמת אוויר הרים שממלא את ריאותיי בקרירות מרעננת ונושפת אותו החוצה יחד עם שאריות לחץ אחרונות מהפגישה מלוות עננת אדים. התחלתי ליישם את שיעורי הבית שנתנה אליס, אני מבחינה בהתרגשות המתהפכת בבטני, מתערבבת עם פחד וספקות באשר לתהליך. מתקשה להשתחרר מחשדנות ודאגות, 'אל תתפתי לשרלטנים, את משלמת לה לספר לך סיפורים כדי שתרגישי טוב עם עצמך'. מחשבות על גבי מחשבות נערמות בראשי, שולחות חוטים לליבי. אני מלפפת סביב צווארי את הצעיף המונח על כתפיי וסוגרת את רוכסן מעיל החורף הארוך. כשמבטי מתיישר עם קו האופק אני מבחינה ברכס ההרים הרחוק, נוף פסטורלי של הרים עטופים בירוק ועננים אפורים של חורף ושם, ברגע יחיד של בהירות, כל המחשבות מתפוגגות ורק צלילות של הרגע נוכחת. הלב הדואג חדל והבטן נרגעת. חיוך קל עולה על פניי, אני עושה את דרכי לכיוון תחנת האוטובוס, צעדים ראשונים לקראת דרך חדשה, 'ובעצם למה לא?' אני חושבת לעצמי. ולפתע מקפיצות את ליבי נביחות הכלב של השכנים ומבריחות אותי בריצה לעבר תחנת האוטובוס.

*המשך הפרק בספר המלא*