אבודה בהודו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבודה בהודו
מכר
מאות
עותקים
אבודה בהודו
מכר
מאות
עותקים

אבודה בהודו

2 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

רות מגד

ילידת הארץ, את דרכה המקצועית כעיתונאית החלה רות מגד בגיל 24 בעיתון הארץ. לאורך השנים עברה לכתוב בעיתונים לאישה, ידיעות אחרונות ועולם - האישה.
בין היתר פרסמה בעיתון "עולם האישה" טור חברה קבוע בשם: "מפגשים עם רות מגד". אחרי 20 שנות קרירה עיתונאית פתחה משרד לייעוץ בתחום יחסי - הציבור. 

תקציר

"אבודה בהודו'" הוא רומן קסום, מרתק ומותח המתרחש על רקע נופיה הקסומים והאקזוטיים של הודו. הספר מעניין ומומלץ כרומן הנקרא בנשימה עצורה, המשלב טוויסט של המתח שהושתל בו, כשאחת הגיבורות נעלמת במסתוריות אי שם בתת היבשת הענקית, מותירה את חברותיה למסע בחרדה לגורלה מבלי יכולת לעשות דבר. שילוב של סיפור ודוקומנטציה ופרטים מחוויות הטיול הטרנדי, שסוחף בעיקר נשים בשנים שאינן תרמילאיות, שחוו בחייהן דבר או שניים, ויש בו גם את ה'סינדרום ההודי'. אותו סינדרום שפוגע בתרמילאים צעירים. זהו ספר על קבוצה של דמויות שהזדמנו יחד, בצחוק ובדמע, כהרפתקה אישית וקבוצתיות. מומלץ לכולם ובמיוחד לאלה שהיו בהודו או מתכוונים לנסוע לשם, משום שהוא מאפשר לקורא לטעום מהמסתוריות והאקזוטיות, מהצבעוניות והריחות, מהתבלינים והטעמים. הכותבת רות מגד בקרה בהודו מספר פעמים, חקרה את תרבותה ושילבה תובנות אישיות רבות, הן כבוגרת סוציולוגיה והן כעיתונאית לשעבר.

מהביקורת:"הודו מושכת אליה בכבלי קסם מבוגרים וצעירים כאחד. הארץ הגדולה המלאה בכל טוב וגם בסמים לכלוך ועוני מביאה אנשים רבים להיכנס אליה כדי לנקות את הראש, לברוח מעבר בעייתי או סתם להביט וליהנות מהקסם ומהיופי שהיא מציעה לבאים בשעריה. הסיפור שמגוללת המחברת רות מגד עונה לתופעה העכשווית של נשים ישראליות היוצאות לחפש חוויות אישיות בהודו".  ד"ר ענת ברנשטין רייך נשיאת אגודת ידידות ישראל הודו.

פרק ראשון

הענן

'בן-אדם אינו סיכת ראש זעירה שהולכת לאיבוד, כך סתם. בן-אדם אינו יכול להעלם לפתע ולהתנדף בחלל כענן חולף'.

היא ניצבה שם, אפופת הרהורים, תוך שהיא סוקרת במבטה המזוגג את תהליך העמסת המזוודות לתוך בטן המיניבוס הממוזג. עוד מעט, עוד מספר דקות, הן תעלנה בזו אחר זו וכל אחת מבנות קבוצתה תתפוס את מקומה. שאקטי, מדריכתן, תנחית כדרכה בקודש הוראות אחרונות בעוד שהנהג יתניע את רכבו ויצא בדרכו היישר לשדה התעופה. היא מזהה את העצב בפניהן של הבנות, עצב הפרידה. היא מזהה בהן את חוסר ההתלהבות, להשאיר מאחוריהן את העולם המופלא שזה מקרוב התוודעו אליו. אבל הנה, תם הטיול המרתק ורב-התהפוכות ולה ברור שאין מה לצפות ושאיילה כבר לא תשוב...

בעודה עומדת כך, מתחוללת מלחמה בקרבה, שמא עליה להישאר בכל זאת ולחכות לאיילה? שמא עליה לצאת לחפש אחריה? לה הרי אין מה למהר. ואולי עליה להניח לאיילה, שהרי לו רצתה, יכלה לשתף אותה בתכנית ההיעלמות שלה. בעניין סודות אפשר לסמוך עליה והיא גם לא היתה מגלה זאת לאיש.

כבר בשעות הבוקר תקפה אותה אי-נוחות כשפתחה לרווחה את תריס העץ הפונה אל הנוף הקסום. העיירה הקטנה, מחוז ביקורם האחרון במסע, היתה מוקפת בהרים גבוהים ובקתותיה הקטנות כמו תלויות על צלע ההר. המקדש הקטן לאל שיווה ניצב ממש על סף הקניון שבמורדו צמחה עשביה גבוהה וירוקה. הנוף נפרש לפניה מן העמק הצר שלמטה, עד לפסגות הירוקות, הרחוקות, שהענן המתכתי האפור כיסה אותן לאט לאט. 'ענן זה מאיים לכסות את ההר וגם את העיירה', התחלחלה. ואכן, הזהירו אותן אתמול שלא לעלות למקדש, כי מסוכן. אמרו שעומד לרדת מבול.

מה הפלא שליבה ניבא לה רעות, כי הרי מבול וחושך חד הם, ואילנית זכרה היטב איך השפיע עליה אותו סיפור על נח והתיבה, כשלמדו בבית הספר את פרשת נח וכשהמורה קראה: "וחושך על פני תהום", היא נבהלה מאוד ולמחרת אף סירבה ללכת לבית הספר. גם עכשיו אוחז בה פחד דומה, אך לא הפחד שמא יתכסה העולם בחשיכה והמבול ירד אלא פחד סתום מהלא-נודע המצפה לה. פחד מהריק ומהידיעה שאין מה ומי שמצפה לה. מה הפלא שליבה הולם בקצב מטורף? מה הפלא שהיא חשה איך היא מאבדת שליטה ונדמה לה שמשהו תמיר ונעלם מוריד ומעלה את המתג חליפות ומשבש את זרם החשמל המוזרם לליבה? אין ספק, משהו שיבש אכן את האנרגיות שלה, האנרגיות שאגרה כאן בהודו בהתלהבות כה רבה.

היא היתה זו שגילתה ראשונה כי החדר ריק, שהחפצים נעלמו, שאיילה התנדפה לה, אבל לא אמרה דבר. היתה חייבת לצעוק, לשאוג: "איילה נעלמה", אך כאילו לא קלטה את המצב והחרישה כאחד שתקף אותו שיתוק במפתיע.

אחר כך קראה להן ואף אחת לא באה, בטוחות שחמדה לצון, וזמן יקר בוזבז עד שיצאו לחפשה. איילה, סיפרו הצליינים, קמה עם שחר, נראתה לאחרונה יוצאת לכיוון ההר ובוודאי כבר הספיקה להתרחק.

בית ההארחה היה מוצף בהם, בצליינים. היא סקרה בתיעוב את הנוף האנושי של המון-אדם שעלה לכאן לרגל הפסטיבל. מדובללי שיער ומדובללי זקן, עירומים למחצה, על אזור החלציים כרוך בד לבן או צהוב והחזה משוח כולו בצבע לבן שהזכיר רק מוות. פניהם מעוטרים בציורים בגוונים בוהקים. קשה היה להבדיל בין קשישים לצעירים, שגם הם נראו קשישים מגילם. ברקע השתרכה חבורה של מתופפים מאחורי פיל אפור כבד גוף.

הפיל עצמו היה מקושט בפרחים וגם גופו היה מרוח בצבעים עזים. הנער שרכב על עורפו היה צעיר מאוד ולראשו חבש תרבוש אדום בעל ציצית. הפיל פסע בנינוחות והיה ממושמע להפליא. שכרו, אשכולות גדולים של בננות צהובות וליטופי הערצה. "הם רואים בו אל", הסבירה שאקטי המדריכה לאילנית המשתאה. "האל האהוב גנשה, שחציו אדם וחציו פיל".

אילנית חשה אי-נוחות מול מבטם היוקד של כמה מהצליינים. מה הם רוצים, מסריחים אלה? אולי צפו בה כשרקדה בגשם וערכה להם מופע חינם אין כסף? היא אכן רקדה בגשם. כן, אז מה? טיפות של המטר הכבד גלשו על שיערה והרטיבו את חולצתה. היא רקדה בגשם, נכון. היא התגרתה בגורל, שם על פני התהום הפעורה לרגליה כאילו שאפה למות.

לא היה איכפת לה שכולם סביבה צרחו וצעקו בהיסטריה בדרישה שתרד מהסלע. היה איכפת לה רק שקולה של איילה לא נשמע. לו היה נשמע, היתה מזהה אותו מיד ומתנחמת. היא זוכרת איך נדמה היה לה שהמוח שלה הופך לעיסת בצק דביקה, כזו שמכינים לילדים מקמח מעורב במים. היא היתה צריכה לשאול את איילה מה זו הרגשה זו, האם באמת המוח מרגיש? אבל איילה איננה ואילנית העיתונאית כבר רואה בעיני רוחה את הכותרת הצעקנית של יום המחרת בעיתונים: "מדענית מרחובות נעלמה בהודו. נראה ש..." נראה מה? מה יש לה לחפש בהודו? הבטן מתהפכת לה. עיניה מתרוצצות ופוגשות בעיניה של תמי. הן רכות ותומכות. תמי גוחנת אליה. "אינך חשה בטוב?" היא מושיטה לה גלולה זעירה. "את בודאי מתרגשת. יותר מדי אירועים ביום אחד ודווקא ביום האחרון, נכון? קחי, זה ירגיע אותך", ומיד הוסיפה: "הכל יהיה בסדר. ימצאו אותה",

אילנית נטלה את הגלולה. "מה זה?" שאלה. "זה בסדר", הרגיעה אותה תמי, "אני לוקחת אותה באופן קבוע. זה עוזר מאוד. תתאוששי. תיכף יגיע המיניבוס ועוד קצת והטיול היפה שלנו יהפוך לנחלת ההיסטוריה". היא עוזרת לאילנית לקום, "קומי, מחר כבר תהיי בבית".

בבית?! אילנית נושאת מבט אחרון אל העמק שהערפילים כבר כיסוהו. בבית? הרי זה המקום האחרון שהיתה רוצה להימצא בו.

למן תחילת המסע חיבבה אילנית את איילה ובסקרנות העצומה שבערה בה לחשוף נושאים מעניינים, התיידדה אִתה מיד, אם כי זו נראתה לה מרוחקת מיתר הנשים שבקבוצה, נחבאת לה מאחורי משקפי שמש גדולים, לא אופנתיים בעליל, מאפילה על עצבותה הזועקת ממה שלא הצליחה להסתיר באמצעות כובעה הגדול. אילנית, בחושיה החדים של עיתונאית פרובינציאלית, החולמת לתפקד כתחקירנית בטלביזיה, שאבה המון מהמסתורין שאפף את חברתה למסע. טיפין-טיפין נבנתה ביניהן מערכת של יחסי אמון, ומחיצת הכובע הוסרה מפניה וחשפה עור פנים חלבי, כמעט נקי מקמטים... 'איילה', דיברה אילנית אל עצמה, 'מה עובר עלייך...? האם בלעה אותך האדמה?' והיא נזכרה באחת משיחות ההיכרות הראשונות שלהן:

"את מדענית! שמעתי נכון?"

"אה, כן. עובדת במכון", הנהנה איילה בחוסר רצון בולט...

"מה הכוונה בהגדרה של 'חוקרת מוח'?"

איילה חייכה והתפתלה באי-נוחות, מתחמקת מלהשיב.

"היכן את עובדת? ומה מצאת במחקרייך? איך נעשית אחת כזו? האם חשפת ממצאים מעניינים?"

"אני ד"ר לכימיה. מגדלת עכברים לבנים במעבדה ומשחקת בנוירונים. עוקבת אחר התנהגות נרכשת או מוּלדת וחוקרת את היכולות שלהם".

"האם הגעת גם למסקנות? לממצאים חשובים? פרסמת מחקרים בעיתוני רפואה? אפשר לקרוא עלייך באינטרנט? מעניין... מאוד מעניין. אני לא מכירה הרבה חוקרות מוח. בעצם, לא מכירה בכלל".

"יש מסקנות, יש ממצאים, ברור", משיבה איילה, "ואת? שמעתי שאת בתחום העיתונות?"

"כן, עיתונאית", משכה בכתפיה כמתנצלת.

"מקצוע מבוקש, אבל אינך נראית מרוצה משום-מה, או שזה רק נדמה לי?" היא הוציאה ממחטת נייר לחה וניגבה את פניה ואף הושיטה אחת לאילנית: "רוצה? קחי, זה מרענן. מאוד חם כאן. שאלתי חברה איזה בגדים רצוי לקחת לטיול בהודו והיא אמרה: 'בכלל לא צריך שם בגדים. רק מגבונים לנגב באמצעותם את הזיעה'. היא לא טעתה, הלחות כאן משגעת".

הן ישבו והמתינו ליתר הבנות ביציאה מהארמון, בצלו של העץ הגדול, עץ ענק ורחב צמרת שחגורת בטון נבנתה סביבו ושימשה להן כספסל. היה זה אתר הביקור הראשון שלהן בהודו. תחנתן הראשונה, ניו דלהי. הארמון בניו דלהי, שזה עתה סיימו את הסיור בו עם שאקטי מדריכתן ומדריכה מקומית נוספת, היה ארמון רחב-ידיים, אופייני לארמונות שבנו לעצמם המהרג'ות. היה זה מבנה ענק, די מרוחק מההמון שגדש את הרחובות. קילומטרים של אולמות מפוארים ומושקעים, מרשימים באיורי פסיפס, בעמודי שיש מעוטרים בדמויות מיתולוגיות, מוקף גנים ובריכות נוי, וסביבו מזדקרת לה חומה גבוהה.

היא אהבה את עבודתה כעיתונאית ונהנתה ממעמדה ככתבת בכירה שכל הדלתות היו פתוחות בפניה. את חלומה על קריירה נכבדה יותר דחקה כבר מזמן אל מתחת לשטיח. מקומון הקריה סיפק לה את לחמה, כפי שנוהגים לומר. טוב, לא רק את הלחם, גם את החמאה, אך לא יותר מזה. לשאר כבר דאג מויש'ה, כי זה מה שהוא ידע לעשות הכי טוב, לדאוג שלא יחסר לה דבר, מאומה. הוא דאג להבטיח לה חיים נוחים, מרופדים. ידע היטב לפנק וגם להשתיק אותה כשרצה ובלבד שלא תבקש ממנו את מה שרצתה יותר מכל... את מה שעליו חלמה. רק שלא תבקש ממנו ילד.

אבל זהו. עד כאן. היא מאסה בכלוב הזהב שמויש'ה שיכן אותה בתוכו. היא כבר תסתדר בעצמה...

"ואת, באת לעשות עלינו כתבה?" לגמה איילה מהמים באריכות ובאיטיות של גמל, תוך שהיא מנתקת את אילנית מהרהוריה.

"לא, מה פתאום? מה יש לכתוב על טיול-העצמה לנשים? מה כבר יכול להיות מעצים נשים חוץ מגברים?" היא פרצה בצחוק, "אני לא מתכוונת, באמת לא. יצאתי לכאן דווקא כדי לנוח מהגבר שלי. פשוט פיטרתי אותו". צחוקה התגלגל, צלול וצעיר. הוא התגלגל כצליל ענוג של פעמונים, העיר ציפורים מנומנמות והחריד זוג קופים אפורים שהביטו בה בסקרנות. אחר כך ניערה את עטרת תלתליה השחורים כשהיא מגלגלת את עיניה לשמים וחושפת טור שיניים צחורות.

'חמודה. מצחיקה', חשבה לעצמה איילה. "יש לך צחוק נהדר. מדבק. אני מזמינה אותך לצחוק לידי במהלך כל הטיול... כלל לא תזיק לי קצת שמחת חיים..."

היא הניחה את ידה הרכה על זרועה של אילנית ולזו נמס הלב, כאילו הציעו לה זה עתה הצעת נישואין מאוד מיוחלת...

רות מגד

ילידת הארץ, את דרכה המקצועית כעיתונאית החלה רות מגד בגיל 24 בעיתון הארץ. לאורך השנים עברה לכתוב בעיתונים לאישה, ידיעות אחרונות ועולם - האישה.
בין היתר פרסמה בעיתון "עולם האישה" טור חברה קבוע בשם: "מפגשים עם רות מגד". אחרי 20 שנות קרירה עיתונאית פתחה משרד לייעוץ בתחום יחסי - הציבור. 

עוד על הספר

אבודה בהודו רות מגד

הענן

'בן-אדם אינו סיכת ראש זעירה שהולכת לאיבוד, כך סתם. בן-אדם אינו יכול להעלם לפתע ולהתנדף בחלל כענן חולף'.

היא ניצבה שם, אפופת הרהורים, תוך שהיא סוקרת במבטה המזוגג את תהליך העמסת המזוודות לתוך בטן המיניבוס הממוזג. עוד מעט, עוד מספר דקות, הן תעלנה בזו אחר זו וכל אחת מבנות קבוצתה תתפוס את מקומה. שאקטי, מדריכתן, תנחית כדרכה בקודש הוראות אחרונות בעוד שהנהג יתניע את רכבו ויצא בדרכו היישר לשדה התעופה. היא מזהה את העצב בפניהן של הבנות, עצב הפרידה. היא מזהה בהן את חוסר ההתלהבות, להשאיר מאחוריהן את העולם המופלא שזה מקרוב התוודעו אליו. אבל הנה, תם הטיול המרתק ורב-התהפוכות ולה ברור שאין מה לצפות ושאיילה כבר לא תשוב...

בעודה עומדת כך, מתחוללת מלחמה בקרבה, שמא עליה להישאר בכל זאת ולחכות לאיילה? שמא עליה לצאת לחפש אחריה? לה הרי אין מה למהר. ואולי עליה להניח לאיילה, שהרי לו רצתה, יכלה לשתף אותה בתכנית ההיעלמות שלה. בעניין סודות אפשר לסמוך עליה והיא גם לא היתה מגלה זאת לאיש.

כבר בשעות הבוקר תקפה אותה אי-נוחות כשפתחה לרווחה את תריס העץ הפונה אל הנוף הקסום. העיירה הקטנה, מחוז ביקורם האחרון במסע, היתה מוקפת בהרים גבוהים ובקתותיה הקטנות כמו תלויות על צלע ההר. המקדש הקטן לאל שיווה ניצב ממש על סף הקניון שבמורדו צמחה עשביה גבוהה וירוקה. הנוף נפרש לפניה מן העמק הצר שלמטה, עד לפסגות הירוקות, הרחוקות, שהענן המתכתי האפור כיסה אותן לאט לאט. 'ענן זה מאיים לכסות את ההר וגם את העיירה', התחלחלה. ואכן, הזהירו אותן אתמול שלא לעלות למקדש, כי מסוכן. אמרו שעומד לרדת מבול.

מה הפלא שליבה ניבא לה רעות, כי הרי מבול וחושך חד הם, ואילנית זכרה היטב איך השפיע עליה אותו סיפור על נח והתיבה, כשלמדו בבית הספר את פרשת נח וכשהמורה קראה: "וחושך על פני תהום", היא נבהלה מאוד ולמחרת אף סירבה ללכת לבית הספר. גם עכשיו אוחז בה פחד דומה, אך לא הפחד שמא יתכסה העולם בחשיכה והמבול ירד אלא פחד סתום מהלא-נודע המצפה לה. פחד מהריק ומהידיעה שאין מה ומי שמצפה לה. מה הפלא שליבה הולם בקצב מטורף? מה הפלא שהיא חשה איך היא מאבדת שליטה ונדמה לה שמשהו תמיר ונעלם מוריד ומעלה את המתג חליפות ומשבש את זרם החשמל המוזרם לליבה? אין ספק, משהו שיבש אכן את האנרגיות שלה, האנרגיות שאגרה כאן בהודו בהתלהבות כה רבה.

היא היתה זו שגילתה ראשונה כי החדר ריק, שהחפצים נעלמו, שאיילה התנדפה לה, אבל לא אמרה דבר. היתה חייבת לצעוק, לשאוג: "איילה נעלמה", אך כאילו לא קלטה את המצב והחרישה כאחד שתקף אותו שיתוק במפתיע.

אחר כך קראה להן ואף אחת לא באה, בטוחות שחמדה לצון, וזמן יקר בוזבז עד שיצאו לחפשה. איילה, סיפרו הצליינים, קמה עם שחר, נראתה לאחרונה יוצאת לכיוון ההר ובוודאי כבר הספיקה להתרחק.

בית ההארחה היה מוצף בהם, בצליינים. היא סקרה בתיעוב את הנוף האנושי של המון-אדם שעלה לכאן לרגל הפסטיבל. מדובללי שיער ומדובללי זקן, עירומים למחצה, על אזור החלציים כרוך בד לבן או צהוב והחזה משוח כולו בצבע לבן שהזכיר רק מוות. פניהם מעוטרים בציורים בגוונים בוהקים. קשה היה להבדיל בין קשישים לצעירים, שגם הם נראו קשישים מגילם. ברקע השתרכה חבורה של מתופפים מאחורי פיל אפור כבד גוף.

הפיל עצמו היה מקושט בפרחים וגם גופו היה מרוח בצבעים עזים. הנער שרכב על עורפו היה צעיר מאוד ולראשו חבש תרבוש אדום בעל ציצית. הפיל פסע בנינוחות והיה ממושמע להפליא. שכרו, אשכולות גדולים של בננות צהובות וליטופי הערצה. "הם רואים בו אל", הסבירה שאקטי המדריכה לאילנית המשתאה. "האל האהוב גנשה, שחציו אדם וחציו פיל".

אילנית חשה אי-נוחות מול מבטם היוקד של כמה מהצליינים. מה הם רוצים, מסריחים אלה? אולי צפו בה כשרקדה בגשם וערכה להם מופע חינם אין כסף? היא אכן רקדה בגשם. כן, אז מה? טיפות של המטר הכבד גלשו על שיערה והרטיבו את חולצתה. היא רקדה בגשם, נכון. היא התגרתה בגורל, שם על פני התהום הפעורה לרגליה כאילו שאפה למות.

לא היה איכפת לה שכולם סביבה צרחו וצעקו בהיסטריה בדרישה שתרד מהסלע. היה איכפת לה רק שקולה של איילה לא נשמע. לו היה נשמע, היתה מזהה אותו מיד ומתנחמת. היא זוכרת איך נדמה היה לה שהמוח שלה הופך לעיסת בצק דביקה, כזו שמכינים לילדים מקמח מעורב במים. היא היתה צריכה לשאול את איילה מה זו הרגשה זו, האם באמת המוח מרגיש? אבל איילה איננה ואילנית העיתונאית כבר רואה בעיני רוחה את הכותרת הצעקנית של יום המחרת בעיתונים: "מדענית מרחובות נעלמה בהודו. נראה ש..." נראה מה? מה יש לה לחפש בהודו? הבטן מתהפכת לה. עיניה מתרוצצות ופוגשות בעיניה של תמי. הן רכות ותומכות. תמי גוחנת אליה. "אינך חשה בטוב?" היא מושיטה לה גלולה זעירה. "את בודאי מתרגשת. יותר מדי אירועים ביום אחד ודווקא ביום האחרון, נכון? קחי, זה ירגיע אותך", ומיד הוסיפה: "הכל יהיה בסדר. ימצאו אותה",

אילנית נטלה את הגלולה. "מה זה?" שאלה. "זה בסדר", הרגיעה אותה תמי, "אני לוקחת אותה באופן קבוע. זה עוזר מאוד. תתאוששי. תיכף יגיע המיניבוס ועוד קצת והטיול היפה שלנו יהפוך לנחלת ההיסטוריה". היא עוזרת לאילנית לקום, "קומי, מחר כבר תהיי בבית".

בבית?! אילנית נושאת מבט אחרון אל העמק שהערפילים כבר כיסוהו. בבית? הרי זה המקום האחרון שהיתה רוצה להימצא בו.

למן תחילת המסע חיבבה אילנית את איילה ובסקרנות העצומה שבערה בה לחשוף נושאים מעניינים, התיידדה אִתה מיד, אם כי זו נראתה לה מרוחקת מיתר הנשים שבקבוצה, נחבאת לה מאחורי משקפי שמש גדולים, לא אופנתיים בעליל, מאפילה על עצבותה הזועקת ממה שלא הצליחה להסתיר באמצעות כובעה הגדול. אילנית, בחושיה החדים של עיתונאית פרובינציאלית, החולמת לתפקד כתחקירנית בטלביזיה, שאבה המון מהמסתורין שאפף את חברתה למסע. טיפין-טיפין נבנתה ביניהן מערכת של יחסי אמון, ומחיצת הכובע הוסרה מפניה וחשפה עור פנים חלבי, כמעט נקי מקמטים... 'איילה', דיברה אילנית אל עצמה, 'מה עובר עלייך...? האם בלעה אותך האדמה?' והיא נזכרה באחת משיחות ההיכרות הראשונות שלהן:

"את מדענית! שמעתי נכון?"

"אה, כן. עובדת במכון", הנהנה איילה בחוסר רצון בולט...

"מה הכוונה בהגדרה של 'חוקרת מוח'?"

איילה חייכה והתפתלה באי-נוחות, מתחמקת מלהשיב.

"היכן את עובדת? ומה מצאת במחקרייך? איך נעשית אחת כזו? האם חשפת ממצאים מעניינים?"

"אני ד"ר לכימיה. מגדלת עכברים לבנים במעבדה ומשחקת בנוירונים. עוקבת אחר התנהגות נרכשת או מוּלדת וחוקרת את היכולות שלהם".

"האם הגעת גם למסקנות? לממצאים חשובים? פרסמת מחקרים בעיתוני רפואה? אפשר לקרוא עלייך באינטרנט? מעניין... מאוד מעניין. אני לא מכירה הרבה חוקרות מוח. בעצם, לא מכירה בכלל".

"יש מסקנות, יש ממצאים, ברור", משיבה איילה, "ואת? שמעתי שאת בתחום העיתונות?"

"כן, עיתונאית", משכה בכתפיה כמתנצלת.

"מקצוע מבוקש, אבל אינך נראית מרוצה משום-מה, או שזה רק נדמה לי?" היא הוציאה ממחטת נייר לחה וניגבה את פניה ואף הושיטה אחת לאילנית: "רוצה? קחי, זה מרענן. מאוד חם כאן. שאלתי חברה איזה בגדים רצוי לקחת לטיול בהודו והיא אמרה: 'בכלל לא צריך שם בגדים. רק מגבונים לנגב באמצעותם את הזיעה'. היא לא טעתה, הלחות כאן משגעת".

הן ישבו והמתינו ליתר הבנות ביציאה מהארמון, בצלו של העץ הגדול, עץ ענק ורחב צמרת שחגורת בטון נבנתה סביבו ושימשה להן כספסל. היה זה אתר הביקור הראשון שלהן בהודו. תחנתן הראשונה, ניו דלהי. הארמון בניו דלהי, שזה עתה סיימו את הסיור בו עם שאקטי מדריכתן ומדריכה מקומית נוספת, היה ארמון רחב-ידיים, אופייני לארמונות שבנו לעצמם המהרג'ות. היה זה מבנה ענק, די מרוחק מההמון שגדש את הרחובות. קילומטרים של אולמות מפוארים ומושקעים, מרשימים באיורי פסיפס, בעמודי שיש מעוטרים בדמויות מיתולוגיות, מוקף גנים ובריכות נוי, וסביבו מזדקרת לה חומה גבוהה.

היא אהבה את עבודתה כעיתונאית ונהנתה ממעמדה ככתבת בכירה שכל הדלתות היו פתוחות בפניה. את חלומה על קריירה נכבדה יותר דחקה כבר מזמן אל מתחת לשטיח. מקומון הקריה סיפק לה את לחמה, כפי שנוהגים לומר. טוב, לא רק את הלחם, גם את החמאה, אך לא יותר מזה. לשאר כבר דאג מויש'ה, כי זה מה שהוא ידע לעשות הכי טוב, לדאוג שלא יחסר לה דבר, מאומה. הוא דאג להבטיח לה חיים נוחים, מרופדים. ידע היטב לפנק וגם להשתיק אותה כשרצה ובלבד שלא תבקש ממנו את מה שרצתה יותר מכל... את מה שעליו חלמה. רק שלא תבקש ממנו ילד.

אבל זהו. עד כאן. היא מאסה בכלוב הזהב שמויש'ה שיכן אותה בתוכו. היא כבר תסתדר בעצמה...

"ואת, באת לעשות עלינו כתבה?" לגמה איילה מהמים באריכות ובאיטיות של גמל, תוך שהיא מנתקת את אילנית מהרהוריה.

"לא, מה פתאום? מה יש לכתוב על טיול-העצמה לנשים? מה כבר יכול להיות מעצים נשים חוץ מגברים?" היא פרצה בצחוק, "אני לא מתכוונת, באמת לא. יצאתי לכאן דווקא כדי לנוח מהגבר שלי. פשוט פיטרתי אותו". צחוקה התגלגל, צלול וצעיר. הוא התגלגל כצליל ענוג של פעמונים, העיר ציפורים מנומנמות והחריד זוג קופים אפורים שהביטו בה בסקרנות. אחר כך ניערה את עטרת תלתליה השחורים כשהיא מגלגלת את עיניה לשמים וחושפת טור שיניים צחורות.

'חמודה. מצחיקה', חשבה לעצמה איילה. "יש לך צחוק נהדר. מדבק. אני מזמינה אותך לצחוק לידי במהלך כל הטיול... כלל לא תזיק לי קצת שמחת חיים..."

היא הניחה את ידה הרכה על זרועה של אילנית ולזו נמס הלב, כאילו הציעו לה זה עתה הצעת נישואין מאוד מיוחלת...