עוזרת בית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוזרת בית
מכר
מאות
עותקים
עוזרת בית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עוזרת בית

4 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ענבל מלכה
  • הוצאה: 22 אותיות
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים

תקציר

מקום ראשון ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס
הספר שבהשראתו הופקה "עוזרת בית" – הסדרה בנטפליקס שזכתה להצלחה עולמית  

"הכינו את הממחטות, זוהי יצירה חשובה וגדולה." 
-רולינג סטון
"סטפני לנד מפליאה בתיאור האימה הצרופה שמלווה את החיים בעוני." 
-בוסטון גלוב
"מסע פוקח עיניים שאינו מרפה מהקורא לרגע." 
-פיפל מגזין
"סיפור יפהפה ומעורר השראה על כוח עמידה והישרדות." 
- פבלישר'ס וויקלי

***

בגיל 28, חלומה של סטפני לנד ללמוד באוניברסיטה ולהפוך לסופרת התפוגג במהירות, כשסטוץ קיצי לוהט הפך להיריון לא מתוכנן. תוך זמן קצר, סטפני נקלעה למצב שבו היא אם יחידנית הנאבקת לשרוד בעבודת משק בית.
עוזרת בית הוא יצירה מרהיבה וחשופה, אשר מתארת את השנים שהעבירה סטפני בתור מנקה ואשת שירות של בני המעמד הבינוני־גבוה באמריקה, רוח רפאים חסרת שם שהתערתה במהירות בניצחונות, בטרגדיות ובסודות הכמוסים ביותר של לקוחותיה. 
מתוך נחישותה לבנות חיים טובים יותר לבתה ולה, היא ניקתה בימים ולמדה בלילות, ולאורך כל הדרך אל התואר האקדמי שלה, לא הפסיקה לכתוב. 
סטפני משמיעה את קולם של הסיפורים האמיתיים שלא סופרו: על חיים המושתתים על תלושי מזון, על תוכניות ממשלתיות שבקושי מספקות מגורים, על עובדי מדינה מתנשאים שביישו אותה בגלל מעט הסיוע שקיבלה, אך מעל לכול, היא כותבת על המרדף אחר המיתוס של החלום האמריקאי מתחת לקו העוני, תוך שהיא מנתצת סטיגמות לגבי עניים שעובדים למחייתם.

***

עוזרת בית הוא הסיפור של סטפני לנד, אבל לא שלה בלבד. זהו סיפור מלא השראה על האומץ, הנחישות והכוח של הנפש האנושית לשרוד.

נקודת מבטה האישית והנוקבת של אם יחידנית על פער המעמדות באמריקה, תיאור החבל הדק שמשפחות רבות מהלכות עליו רק כדי לשרוד, ותזכורת לכך שכל עבודה מכבדת את בעליה.  
- הנשיא ברק אובמה

פרק ראשון

1

הבקתה

הבת שלי למדה ללכת בבית מחסה לחסרי בית.

זה קרה אחר צהריים אחד ביוני, יום לפני יום הולדת שנה שלה. ישבתי על הספה המרופטת בבית המחסה, והחזקתי מצלמה דיגיטלית ישנה כדי לתעד את צעדיה הראשונים. שערה הסבוך של מיה והפיג'מה עם הפסים הדקים שלבשה לא הלמו את הנחישות בעיניה החומות בזמן שמתחה וכיווצה את אצבעות הרגליים כדי לאזן את עצמה. ממקומי מאחורי המצלמה התבוננתי בקפלים שעל קרסוליה וירכיה ובבטן העגולה שלה. היא פטפטה בזמן שהתקדמה אליי בכפות רגליים יחפות על פני המרצפות. שנים של לכלוך היו חקוקות במרצפות האלו. לא משנה כמה קרצפתי, מעולם לא הצלחתי לנקות אותן.

זה היה השבוע האחרון שלנו בשהות בת תשעים ימים בבקתה בקצה הצפוני של העיר, שמשרד השיכון סיפק לחסרי בית. מכאן נמשיך לדירת מעבר במתחם מגורים ישן ובלוי עם רצפות בטון, שסיפקה פתרון דיור זמני. אומנם ידעתי שנגור בה רק תשעים יום, אבל עשיתי כל מה שיכולתי כדי להפוך את הבקתה לבית בשביל הבת שלי. פרשתי סדין צהוב על הספה, לא רק כדי להכניס חמימות אל הקירות הלבנים הגבוהים והמרצפות האפורות, אלא כדי להחדיר אור ועליזות לתקופה אפלה.

על הקיר ליד דלת הכניסה תליתי לוח שנה קטן. הוא היה מלא תזכורות לפגישות עם נציגים בארגונים שבהם הייתי יכולה לקבל עזרה. הפכתי כל אבן, הצצתי מבעד לחלון של כל משרד ממשלתי שמגיש סיוע, ונעמדתי בתורים ארוכים של אנשים עם תיקיות מסמכים מבולגנות שמוכיחות שאין להם כסף. נדהמתי לגלות כמה עבודה כרוכה בניסיון להוכיח שאני ענייה.

היה אסור לנו לקבל אורחים, או בכלל, לקבל יותר מדי. הייתה לנו שקית חפצים אחת. למיה הייתה סלסילת צעצועים בודדת. לי הייתה ערמת ספרים קטנה שהנחתי על המדפים שהפרידו בין המטבח לסלון. היה שם שולחן עגול שאליו חיברתי את כיסא האוכל של מיה, וכיסא שעליו הייתי יושבת ומסתכלת עליה אוכלת, ובדרך כלל שותה קפה כדי להקהות את הרעב.

בזמן שהסתכלתי על מיה עושה את הצעדים הראשונים שלה, ניסיתי להתעלם מהארגז הירוק שמאחוריה, שבו שמרתי את מסמכי בית המשפט שפירטו את מאבק המשמורת ביני לבין אבא שלה. התאמצתי להתמקד רק בה, ולחייך אליה כאילו הכול בסדר. אם הייתי מסובבת את המצלמה, לא הייתי מזהה את עצמי. מעט התמונות שבהן הופעתי הציגו מישהי אחרת, כנראה הגרסה הכי רזה שלי אי פעם. עבדתי במשרה חלקית כגננית, משרה שבה הקדשתי כמה שעות בשבוע לקיצוץ שיחים, למלחמה בענפי אוכמניות ארוכים מדי, ולתלישת אניצי עשב קטנים ממקומות שבהם הם לא היו אמורים להיות. לפעמים ניקיתי רצפות ושירותים בבתים של אנשים שהכרתי, חברים ששמעו שאני חייבת להשיג כסף. הם לא היו עשירים, אבל הייתה להם רשת ביטחון כלכלית, דבר שלא היה לי. בשבילם, אובדן של משכורת היה קושי, לא תחילתה של שרשרת אירועים שתסתיים בבית מחסה לחסרי בית. היו להם הורים או בני משפחה אחרים שהיו יכולים להופיע עם כסף ולהציל אותם מכל זה. אף אחד לא הופיע כדי להציל אותי. היינו רק מיה ואני.

במסמכי הקליטה של משרד השיכון, כשנשאלתי לגבי המטרות האישיות שלי בחודשים הקרובים, כתבתי שאני מתכוונת לנסות לתקן את המצב עם אבא של מיה, ג'יימי. חשבתי שאם אנסה מספיק, נמצא דרך לחזור להיות יחד. לפעמים הייתי מדמיינת רגעים שבהם היינו משפחה אמיתית — אימא, אבא, תינוקת יפהפייה. הייתי נאחזת בחלומות בהקיץ האלה, כאילו זה חוט שקשור אל בלון ענקי. הבלון היה נושא אותי מעבר להתעללות של ג'יימי ומעבר לקשיים של אם יחידנית. אם הייתי נאחזת בחוט הזה, הייתי יכולה לרחף מעל הכול. אם הייתי מתמקדת בדיוקן המשפחה שרציתי שנהיה, הייתי יכולה להעמיד פנים שהחלקים הרעים לא אמיתיים. כאילו החיים האלה הם מצב זמני, ולא קיום חדש.

מיה קיבלה נעליים חדשות ליום ההולדת. חסכתי כסף במשך חודש. הן היו חומות עם ציפורים ורודות־כחולות רקומות. שלחתי הזמנות ליום ההולדת כמו אימא רגילה, והזמנתי את ג'יימי כאילו אנחנו בני זוג רגילים שחולקים בגידול הבת שלהם. חגגנו לה ליד שולחן פיקניק שהשקיף אל האוקיינוס, על גבעת עשב בפארק צ'צמוקה בפורט טאונסנד, העיר בוושינגטון שבה גרנו. אנשים ישבו מחויכים על שמיכות שהביאו איתם. קניתי לימונדה ומאפינס בשארית תלושי המזון שלי לאותו חודש. אבא שלי וסבא שלי הגיעו בנסיעה של שעתיים משני כיוונים מנוגדים כדי להשתתף בחגיגה. אחי וכמה חברים הגיעו. אחד מהם הביא גיטרה. ביקשתי מחברה שתצלם תמונות של מיה, ג'יימי ושלי, כי זה היה נדיר כל כך, ששלושתנו ישבנו ככה יחד. רציתי שיהיה למיה זיכרון טוב מהאירוע. אבל הפנים של ג'יימי בתמונות הראו חוסר עניין וכעס.

אימא שלי הגיעה בטיסה עם בעלה ויליאם, כל הדרך מלונדון או מצרפת או מאיפה שזה לא היה, המקום שבו הם גרו באותה תקופה. יום אחרי המסיבה של מיה הם באו — והפרו את החוק שאוסר לקבל אורחים בבית המחסה לחסרי בית — כדי לעזור לי לעבור אל דירת המעבר. נענעתי את הראש כשראיתי את הלבוש שלהם — ויליאם בסקיני ג'ינס שחורים, סוודר שחור ומגפיים שחורים, אימא בשמלה מפוספסת בשחור ולבן שהייתה הדוקה מדי סביב האגן הרחב שלה, גרבונים שחורים, ונעלי אולסטאר נמוכות. הם נראו מוכנים ללגום אספרסו, לא להעביר דירה. לא אפשרתי לאף אחד לראות איפה אנחנו גרות, ככה שהפלישה שלהם, עם המבטא הבריטי והתלבושות האירופאיות, גרמה לבקתה, לבית שלנו, להיראות עוד יותר מלוכלכת.

ויליאם נראה מופתע לגלות שיש לנו רק קיטבג אחד לקחת. הוא הרים אותו ויצא איתו מהבקתה, ואימא יצאה בעקבותיו. הסתובבתי להביט בפעם האחרונה ברצפה הזאת, בדמות הרפאים שלי קוראת ספרים על הספה, במיה שחופרת בסלסילת הצעצועים שלה, יושבת בתוך המגירה של המיטה. שמחתי לעזוב את המקום. אבל זה היה רגע קצרצר שבו יכולתי להפנים מה שרדתי, פרידה מרירה־מתוקה מנקודת ההתחלה השברירית שלנו.

חצי מהדיירים במתחם המגורים החדש שלנו, "תוכנית נורתווסט לדיור משפחתי בהשמה זמנית", היו אנשים כמוני שיצאו מבתי מחסה לחסרי בית, אבל המחצית השנייה הייתה אנשים שבדיוק השתחררו מהכלא. זאת הייתה אמורה להיות התקדמות ביחס לבית המחסה, אבל כבר התגעגעתי לפרטיות שהייתה בבקתה. כאן, בבניין הזה, הרגשתי שהמציאות שלי חשופה כך שכולם יכולים לראות אותה, כולל אני.

אימא וויליאם חיכו מאחוריי כשניגשתי אל הדלת של הבית החדש שלנו. התקשיתי לפתוח אותה, הנחתי את הארגז על הרצפה והמשכתי להיאבק במנעול, עד שלבסוף הצלחנו להיכנס. "טוב, לפחות היא מוגנת," אמר ויליאם בצחוק.

נכנסנו למבואה צרה — דלת הכניסה ניצבה מול חדר האמבטיה. מייד שמתי לב אל האמבטיה, שבה מיה ואני נוכל להתרחץ יחד. כבר הרבה זמן לא היו לנו מותרות כמו אמבטיה. שני חדרי השינה היו מימין. בשניהם היה חלון שפנה אל הכביש. במטבח הקטנטן, דלת המקרר התחככה בארונות שממול. הלכתי על המרצפות הלבנות הגדולות, שהיו דומות למרצפות שבבית המחסה, ופתחתי את הדלת למרפסת קטנה. היה בה מספיק מקום כדי שאוכל לשבת ברגליים מתוחות קדימה.

ג'ולי, העובדת הסוציאלית שלי, הראתה לי את המקום בסיור זריז לפני שבועיים. המשפחה הקודמת שגרה בדירה נשארה בה במשך שנתיים, פרק הזמן המקסימלי. "יש לך מזל שהדירה הזאת התפנתה," היא אמרה. "במיוחד מאחר שהתקופה שלכן בבית המחסה הסתיימה."

בפעם הראשונה שפגשתי את ג'ולי, ישבתי מולה וגמגמתי בניסיון לענות על שאלות ביחס לתוכניות שלי, ואיך התכוונתי לספק לבת שלי מחסה. איך תיראה הדרך שלי ליציבות כלכלית. אילו עבודות אני יכולה לעשות. נראה שג'ולי הבינה את הבלבול שהרגשתי, והיו לה כמה הצעות לגבי המשך דרכי. נראה שהאפשרות היחידה שלי הייתה מעבר לפרויקט מגורים למעוטי יכולת. הקושי היה למצוא משהו פנוי. היו כמה חדרים במרכז השירות לנפגעות אלימות במשפחה ותקיפה מינית, שסיפק מחסה לקורבנות שלא היה להן לאן ללכת, אבל למזלי משרד השיכון הציע לי דירה משלי ודרך להשגת יציבות.

באותה פגישה ראשונה, ג'ולי ואני עברנו על רשימה באורך ארבעה עמודים של חוקים תמציתיים. הייתי חייבת להסכים לכל החוקים כדי להיכנס אל הדירה.

הדיירים מבינים שזה בית מחסה לשעת חירום.
זה לא הבית שלכם.
בכל שלב ייתכנו בדיקות שתן אקראיות.
אורחים לא מורשים להיכנס אל בית המחסה.
ללא יוצאים מהכלל.

ג'ולי הבהירה לי שעדיין יתקיימו בדיקות אקראיות כדי לוודא שתנאי מחיה מינימליים נשמרים, למשל שאני שוטפת כלים, שאני לא משאירה אוכל על השיש ושאני שומרת על רצפה נקייה. הסכמתי שוב לבדיקות שתן אקראיות, לבדיקות דירה אקראיות, ולשעת עוצר בעשר בלילה. היה אסור לארח אורחים ללילה בלי אישור מיוחד, ולמשך לא יותר משלושה ימים. הייתי חייבת לדווח מייד על כל שינוי בהכנסה. הייתי צריכה להגיש הצהרות חודשיות ולפרט כמה כסף נכנס, ואיך ולמה בזבזתי אותו.

ג'ולי תמיד הייתה נחמדה וחייכה בזמן שדיברה. הערכתי את העובדה שלא הייתה לה הבעה מותשת ומיואשת כמו שיש לפקידים ממשלתיים אחרים. היא התייחסה אליי כמו אל בן אדם, ותחבה מאחורי האוזן את שערה הקצר בגון הנחושת בזמן שדיברה. אבל המחשבות שלי נתקעו בנקודה שבה היא אמרה שיש לי מזל. לא הרגשתי שיש לי מזל. אסירת תודה, כן. בהחלט. אבל בת־מזל — זה לא. לא כשעברתי לגור במקום שהחוקים בו רמזו שאני מכורה לסמים, מלוכלכת, או פשוט שהחיים שלי כל כך דפוקים, שאני צריכה שעת עוצר ובדיקות שתן.

העוני, החיים בעוני, נראו דומים מאוד לתקופת מבחן — כשהפשע הוא חוסר יכולת לשרוד.

ויליאם, אימא ואני העברנו חפצים בקצב סביר מהטנדר ששאלתי אל המדרגות שהובילו אל הדלת שלי בקומה השנייה. הוצאנו את החפצים שלי ממחסן שאבא שלי השיג לי לפני שעברתי אל הבקתה. אימא וויליאם היו לבושים בצורה כל כך לא מתאימה והצעתי להם טי־שירטים, אבל הם סירבו. אימא סבלה מעודף משקל מאז שאני זוכרת, חוץ מהתקופה שבה התגרשה מאבא שלי. היא קישרה את הירידה שלה במשקל לדיאטת אטקינס. מאוחר יותר אבא גילה שהדחף הפתאומי שלה ללכת למכון הכושר לא היה קשור לכושר אלא לרומן, שהביא איתו תשוקה חדשה להתחמק מהמגבלות בחיי רעיה ואימא. המטמורפוזה של אימא הייתה מין יציאה מהארון או התעוררות אל החיים שהיא תמיד רצתה אבל הקריבה לטובת המשפחה שלה. בשבילי, זה היה כאילו היא נהפכה פתאום לאישה זרה.

באביב שבו אחי טיילר סיים את התיכון, ההורים שלי התגרשו, ואימא עברה לגור בדירה. בחג ההודיה היא כבר הצטמצמה לחצי מהמידה שלבשה לפני כן והאריכה את השיער. הלכנו לבר, והסתכלתי עליה מתנשקת עם גברים בגילי, ואז מתעלפת בתא ישיבה בדיינר. הייתי נבוכה, אבל אחר כך התחושה הזאת הפכה לאובדן שלא ידעתי איך להתאבל עליו. רציתי את אימא שלי בחזרה.

גם אבא נעלם במשך תקופה מסוימת לתוך משפחה חדשה. האישה שאיתה הוא יצא אחרי הגירושים הייתה קנאית והיו לה שלושה בנים. היא לא אהבה שבאתי לבקר. "תשמרי על עצמך," הוא אמר לי פעם אחרי ארוחת בוקר בדיינר ליד הבית שלהם.

ההורים שלי המשיכו בחייהם, והשאירו אותי יתומה מבחינה רגשית. נשבעתי שאני לעולם לא אצור מרחק גופני ורגשי כזה בין מיה לביני.

עכשיו, כשבהיתי באימא שהייתה נשואה לגבר בריטי שמבוגר ממני רק בשבע שנים, ראיתי שהיא התנפחה בכמה מידות מעבר לממדים שהיו לה אי פעם, עד שלא נראה שנוח לה בגוף שלה. לא יכולתי שלא לבהות בה כשעמדה לצידי ודיברה במבטא בריטי מזויף. עברו אולי שבע שנים מאז שהיא עברה לאירופה, אבל מאז ראיתי אותה רק כמה פעמים בודדות.

כשהעברנו בערך חצי מארגזי הספרים הרבים שלי, היא התחילה לדבר על כמה שמתחשק לה המבורגר טוב. "וגם בירה," היא הוסיפה בפעם הבאה שעברנו זו מול זו במדרגות. השעה הייתה בקושי שתים־עשרה בצהריים, אבל היא הרגישה שהיא בחופשה, ככה שהיא התחילה לשתות מוקדם. היא הציעה שנלך ל"סיירנס", בר במרכז העיר שיש בו מקומות ישיבה בחוץ. הפה שלי התמלא בריר. לא יצאתי לאכול כבר חודשים.

"אני צריכה לעבוד אחרי זה, אבל אני יכולה ללכת," אמרתי. הייתי מנקה את הגן של חברה שלי פעם בשבוע תמורת ארבעים וחמישה דולר. הייתי צריכה גם להחזיר את הטנדר ולאסוף את מיה מהבית של ג'יימי.

באותו יום אימא פינתה גם כמה ארגזים ענקיים משלה — תמונות ישנות וכל מיני שטויות שהיא אחסנה בחניה המקורה של חבר. היא הביאה הכול אל הדירה החדשה שלי בתור מתנה. קיבלתי את החפצים בשמחה נוסטלגית, כראיה לחיים הקודמים שלנו יחד. היא שמרה כל צילום מבית הספר, כל תמונה מליל כל הקדושים. אני עם הדג הראשון שלי. מחזיקה זר פרחים אחרי המחזמר בבית הספר. אימא ישבה בקהל והריעה לי, עם חיוך על הפנים ועם מצלמה ביד. עכשיו, בדירה, היא הסתכלה עליי כעל עוד אדם מבוגר בחדר, שוות ערך, ואני עמדתי שם והרגשתי אבודה יותר מאי פעם. הייתי זקוקה למשפחה שלי. הייתי זקוקה לראות אותם מהנהנים, מחייכים, מרגיעים אותי ואומרים שאהיה בסדר.

כשוויליאם נכנס אל השירותים, התיישבתי ליד אימא על הרצפה. "היי," אמרתי.

"כן?" היא ענתה, כאילו עמדתי לבקש ממנה משהו. תמיד הייתה לי תחושה שהיא חוששת שאבקש ממנה כסף, אבל אף פעם לא ביקשתי. היא וויליאם חיו חיים חסכניים באירופה, השכירו את הדירה של ויליאם בלונדון ובינתיים חיו בקוטג' בצרפת, לא רחוק מבורדו, ותכננו להפוך אותו למלון קטן.

"חשבתי שאולי את ואני נוכל להיות קצת יחד?" שאלתי. "רק שתינו?"

"סטף, אני פשוט לא חושבת שזה יהיה בסדר."

"למה?" שאלתי והזדקפתי במקומי.

"כאילו, אם את רוצה להיות איתי, תצטרכי לקבל את זה שגם ויליאם יהיה שם," היא אמרה.

באותו רגע, ויליאם התקרב אלינו וקינח את האף בממחטה שלו בקולניות. היא אחזה בידו והסתכלה עליי בגבות מורמות, כאילו היא גאה בעצמה שהציבה את הגבול הזה.

זה לא היה סוד שלא חיבבתי את ויליאם. כשנסעתי לבקר אותם בצרפת כמה שנים לפני כן, ויליאם ואני נכנסנו לוויכוח קשה שציער את אימא שלי עד כדי כך שהיא יצאה אל הרכב ובכתה. בביקור הנוכחי, קיוויתי לבנות מחדש את הקשר עם אימא שלי, אבל לא רק בתור מישהי שיכולה לעזור לי לטפל במיה. השתוקקתי לאימא, למישהי שתקבל אותי כמו שאני למרות העובדה שאני גרה בבית מחסה לחסרי בית. אם הייתה לי אימא שיכולתי לדבר איתה, אולי היא הייתה יכולה להסביר מה קורה לי, או להקל עליי, ולעזור לי לא לראות בעצמי כישלון. זה היה קשה, להודות ברמה כזאת של ייאוש, להתחרות על תשומת ליבה של אימא שלי. ולכן צחקתי בכל פעם שוויליאם התבדח. חייכתי כשהוא צחק על הדקדוק האמריקאי. לא הערתי שום דבר על המבטא החדש של אימא שלי או על העובדה שהיא התחילה להתנהג ביהירות, כאילו סבתא לא הייתה מכינה סלט מפירות משומרים וממכלי קצפת.

אימא ואבא גדלו בחלקים שונים של מחוז סקג'יט, אזור שידוע בשדות הצבעונים שלו, בערך שעה נסיעה צפונית לסיאטל. המשפחות של שניהם חיו בעוני במשך דורות. המשפחה של אבא השתקעה במדרונות המיוערים שמעל קליר לייק. השמועות אמרו שקרובי משפחה רחוקים שלו עדיין מכינים אלכוהול לא חוקי. אימא גדלה בתוך העמק, באזור שבו גידלו שדות של אפונה ותרד.

סבתא וסבא היו נשואים כמעט ארבעים שנה. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הם מהקרוואן שבו גרו ביערות, ליד נחל קטן. נשארתי איתם לאורך היום בזמן שההורים שלי עבדו. סבא היה מכין לנו לארוחת צהריים כריכי מיונז וחמאה מלחם פרוס. לא היה להם הרבה כסף, אבל הזיכרונות שלי מסבא וסבתא מצד אימא מלאים חום ואהבה: סבתא מחממת מרק עגבניות של קמפבל על הכירה, מחזיקה בקבוק סודה ביד, עומדת על רגל אחת ומניחה את הרגל השנייה על הירך כמו פלמינגו, וסיגריה בוערת תמיד במאפרה לצידה.

הם עברו לגור בעיר, בבית ישן ליד מרכז העיר אנקורטס, שנהיה מוזנח כל כך לאורך השנים עד שכבר כמעט לא התאים למגורים. סבא היה סוכן נדל"ן, והוא היה קופץ לביקור בין פגישות עם לקוחות ומתפרץ פנימה עם צעצועים קטנים שמצא בשבילי או שזכה בהם במכונת הצעצועים באולם הבאולינג.

בתור ילדה, כשלא הייתי בבית שלהם, הייתי מתקשרת אל סבתא. העברתי כל כך הרבה זמן בשיחות איתה, שבארגז התמונות היו כמה תצלומים שלי מגיל ארבע או חמש, עומדת במטבח עם שפופרת טלפון צהובה וגדולה צמודה לאוזן.

סבתא סבלה מסכיזופרניה פרנואידית, ועם הזמן נהיה בלתי אפשרי לנהל איתה שיחה. היא שקעה בהזיות. בפעם האחרונה שמיה ואני באנו לבקר, הבאתי לה פיצה שקניתי בתלושי המזון שלי. סבתא הייתה מאופרת באייליינר שחור ועבה ובאודם ורוד־לוהט, ועמדה בחוץ ועישנה לאורך רוב הביקור. חיכינו שסבא יגיע הביתה כדי שנוכל לאכול. כשהוא הגיע, סבתא אמרה פתאום שהיא כבר לא רעבה והאשימה את סבא שהוא מנהל רומן, ואפילו מפלרטט איתי.

אבל זיכרונות הילדות שלי היו נעוצים באנקורטס. אומנם הקשרים שלי עם משפחתי הלכו ונפרמו, אבל תמיד סיפרתי למיה על מפרץ בומן, אזור בפארק דיספשן פאס, שמפריד בין האיים פידאלגו ווידבִּי, לשם אבא שלי היה לוקח אותי לטייל כשהייתי קטנה. הכיס הקטן הזה במדינת וושינגטון, עם עצי הקטלב וירוקי־העד המתנשאים, היה המקום היחיד שבו הרגשתי בבית. חקרתי כל פינה, הכרתי את כל השבילים ואת הדקויות של תנועת האוקיינוס, וחרתִּי את ראשי התיבות של שמי בגזע המפותל הכתום־אדמדם של עץ קטלב שיכולתי להצביע על מיקומו המדויק. בכל פעם שחזרתי אל אנקורטס כדי לבקר את המשפחה שלי, מצאתי את עצמי מטיילת על החופים שמתחת לגשר בדיספשן פאס, הולכת הביתה בדרך הארוכה של רוזריו רוד, על פני הבתים הגדולים שעל הצוקים.

התגעגעתי למשפחה שלי, אבל התנחמתי בידיעה שאימא וסבתא עדיין מדברות בכל יום ראשון. אימא הייתה מתקשרת אליה מכל מקום שבו הייתה באירופה. זה הקל עליי, כאילו לא לגמרי איבדתי את אימא, כאילו חלק ממנה נשאר עדיין בתוך האנשים שהיא השאירה מאחור.

אימא הזמינה בירה נוספת כשקיבלנו את החשבון על ארוחת הצהריים שלנו ב"סיירנס". בדקתי מה השעה. הייתי צריכה להשאיר לעצמי שעתיים לנקות את הגן לפני שאאסוף את מיה. אחרי שהקשבתי לאימא ולוויליאם משעשעים את עצמם באנקדוטות על השכנים שלהם בצרפת במשך רבע שעה נוספת, הודיתי שאני חייבת ללכת.

"אה," אמר ויליאם בגבות מורמות. "את רוצה שאני אקרא למלצרית כדי שתוכלי לשלם על הארוחה?"

בהיתי בו. "לא," אמרתי. נעצנו זה בזה מבטים, בסוג של דו־קרב. "אין לי כסף לשלם."

היה אפשר לצפות ממני להזמין אותם לארוחה, מאחר שהם הגיעו לביקור ועזרו לי לעבור דירה, אבל הם היו אמורים להיות ההורים שלי. רציתי להזכיר לו שרק כרגע הוא עזר לי לעבור דירה מבית מחסה לחסרי בית, אבל לא עשיתי את זה, אלא פניתי אל אימא שלי בעיניים מפצירות. "אני יכולה לחייב את הבירה על כרטיס האשראי שלי," היא הציעה.

"יש לי רק עשרה דולר בחשבון," אמרתי. הגוש בגרון שלי הלך וגדל.

"זה בקושי מכסה את ההמבורגר שלך," פלט ויליאם.

הוא צדק. ההמבורגר שלי עלה 10.59 דולר. הזמנתי מנה שעלתה בדיוק עשרים ושמונה סנט פחות ממה שהיה לי בחשבון הבנק. הבושה הלמה לי בתוך החזה. תחושת ההצלחה שהייתה לי לאורך היום בזכות היציאה מבית המחסה התנפצה לרסיסים. לא יכולתי להרשות לעצמי אפילו המבורגר דפוק.

העברתי את המבט בין אימא שלי לבין ויליאם, ואז ביקשתי סליחה והלכתי לשירותים. לא הייתי צריכה להשתין. הייתי חייבת לבכות.

הסתכלתי במראה וראיתי דמות רזה כמו שלד, שלבשה טי־שירט של ילדים ומכנסי ג'ינס צמודים שקיפלתי בשוליים כדי שלא יראו שהם קצרים מדי. ראיתי במראה את האישה הזאת, המותשת מרוב עבודה אבל בלי שום כסף, מישהי שלא מסוגלת לשלם על המבורגר מזוין. הרבה פעמים הייתי לחוצה מכדי לאכול, וברבות מהארוחות עם מיה פשוט הסתכלתי עליה מכניסה כפיות של אוכל לפה, והרגשתי אסירת תודה על כל דבר שהיא אכלה. הגוף שלי נראה מגויד ומדולדל, והדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות היה לבכות על הכול בשירותים של הדיינר.

לפני שנים, כשחשבתי על העתיד שלי, עוני נראה בלתי מתקבל על הדעת, רחוק כל כך מהמציאות שלי. מעולם לא חשבתי שאני אגיע לכאן. אבל עכשיו, אחרי ילדה אחת ופרידה, הייתי תקועה עמוק בתוך מציאות שלא היה לי מושג איך אוכל לצאת ממנה.

כשחזרתי, ויליאם עדיין ישב בפנים כעוסות, כמו מין דרקון מיניאטורי. אימא רכנה אליו ולחשה לו משהו, והוא נענע בראשו בתנועה נמרצת.

"אני יכולה לשלם עשרה דולר," אמרתי והתיישבתי.

"בסדר," אמרה אימא.

לא ציפיתי שהיא תקבל את ההצעה. יעברו כמה ימים עד שאקבל את המשכורת שלי. גיששתי בתוך התיק עד שמצאתי את הארנק, ואז הושטתי את הכרטיס שלי וצירפתי אותו לכרטיס שלה. אחרי שחתמתי על החשבונית, קמתי והכנסתי את הכרטיס לכיס האחורי, ובקושי חיבקתי אותה לשלום לפני שיצאתי. התרחקתי רק כמה צעדים מהשולחן כשוויליאם אמר, "וואו, בחיים לא ראיתי מישהי כל כך מרוכזת בעצמה!"

סקירות וביקורות

הספר שמאחורי סדרת הטלוויזיה מנפץ לא מעט מיתוסים על עוני צליל אברהם הארץ 26/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: ענבל מלכה
  • הוצאה: 22 אותיות
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

הספר שמאחורי סדרת הטלוויזיה מנפץ לא מעט מיתוסים על עוני צליל אברהם הארץ 26/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
עוזרת בית סטפני לנד

1

הבקתה

הבת שלי למדה ללכת בבית מחסה לחסרי בית.

זה קרה אחר צהריים אחד ביוני, יום לפני יום הולדת שנה שלה. ישבתי על הספה המרופטת בבית המחסה, והחזקתי מצלמה דיגיטלית ישנה כדי לתעד את צעדיה הראשונים. שערה הסבוך של מיה והפיג'מה עם הפסים הדקים שלבשה לא הלמו את הנחישות בעיניה החומות בזמן שמתחה וכיווצה את אצבעות הרגליים כדי לאזן את עצמה. ממקומי מאחורי המצלמה התבוננתי בקפלים שעל קרסוליה וירכיה ובבטן העגולה שלה. היא פטפטה בזמן שהתקדמה אליי בכפות רגליים יחפות על פני המרצפות. שנים של לכלוך היו חקוקות במרצפות האלו. לא משנה כמה קרצפתי, מעולם לא הצלחתי לנקות אותן.

זה היה השבוע האחרון שלנו בשהות בת תשעים ימים בבקתה בקצה הצפוני של העיר, שמשרד השיכון סיפק לחסרי בית. מכאן נמשיך לדירת מעבר במתחם מגורים ישן ובלוי עם רצפות בטון, שסיפקה פתרון דיור זמני. אומנם ידעתי שנגור בה רק תשעים יום, אבל עשיתי כל מה שיכולתי כדי להפוך את הבקתה לבית בשביל הבת שלי. פרשתי סדין צהוב על הספה, לא רק כדי להכניס חמימות אל הקירות הלבנים הגבוהים והמרצפות האפורות, אלא כדי להחדיר אור ועליזות לתקופה אפלה.

על הקיר ליד דלת הכניסה תליתי לוח שנה קטן. הוא היה מלא תזכורות לפגישות עם נציגים בארגונים שבהם הייתי יכולה לקבל עזרה. הפכתי כל אבן, הצצתי מבעד לחלון של כל משרד ממשלתי שמגיש סיוע, ונעמדתי בתורים ארוכים של אנשים עם תיקיות מסמכים מבולגנות שמוכיחות שאין להם כסף. נדהמתי לגלות כמה עבודה כרוכה בניסיון להוכיח שאני ענייה.

היה אסור לנו לקבל אורחים, או בכלל, לקבל יותר מדי. הייתה לנו שקית חפצים אחת. למיה הייתה סלסילת צעצועים בודדת. לי הייתה ערמת ספרים קטנה שהנחתי על המדפים שהפרידו בין המטבח לסלון. היה שם שולחן עגול שאליו חיברתי את כיסא האוכל של מיה, וכיסא שעליו הייתי יושבת ומסתכלת עליה אוכלת, ובדרך כלל שותה קפה כדי להקהות את הרעב.

בזמן שהסתכלתי על מיה עושה את הצעדים הראשונים שלה, ניסיתי להתעלם מהארגז הירוק שמאחוריה, שבו שמרתי את מסמכי בית המשפט שפירטו את מאבק המשמורת ביני לבין אבא שלה. התאמצתי להתמקד רק בה, ולחייך אליה כאילו הכול בסדר. אם הייתי מסובבת את המצלמה, לא הייתי מזהה את עצמי. מעט התמונות שבהן הופעתי הציגו מישהי אחרת, כנראה הגרסה הכי רזה שלי אי פעם. עבדתי במשרה חלקית כגננית, משרה שבה הקדשתי כמה שעות בשבוע לקיצוץ שיחים, למלחמה בענפי אוכמניות ארוכים מדי, ולתלישת אניצי עשב קטנים ממקומות שבהם הם לא היו אמורים להיות. לפעמים ניקיתי רצפות ושירותים בבתים של אנשים שהכרתי, חברים ששמעו שאני חייבת להשיג כסף. הם לא היו עשירים, אבל הייתה להם רשת ביטחון כלכלית, דבר שלא היה לי. בשבילם, אובדן של משכורת היה קושי, לא תחילתה של שרשרת אירועים שתסתיים בבית מחסה לחסרי בית. היו להם הורים או בני משפחה אחרים שהיו יכולים להופיע עם כסף ולהציל אותם מכל זה. אף אחד לא הופיע כדי להציל אותי. היינו רק מיה ואני.

במסמכי הקליטה של משרד השיכון, כשנשאלתי לגבי המטרות האישיות שלי בחודשים הקרובים, כתבתי שאני מתכוונת לנסות לתקן את המצב עם אבא של מיה, ג'יימי. חשבתי שאם אנסה מספיק, נמצא דרך לחזור להיות יחד. לפעמים הייתי מדמיינת רגעים שבהם היינו משפחה אמיתית — אימא, אבא, תינוקת יפהפייה. הייתי נאחזת בחלומות בהקיץ האלה, כאילו זה חוט שקשור אל בלון ענקי. הבלון היה נושא אותי מעבר להתעללות של ג'יימי ומעבר לקשיים של אם יחידנית. אם הייתי נאחזת בחוט הזה, הייתי יכולה לרחף מעל הכול. אם הייתי מתמקדת בדיוקן המשפחה שרציתי שנהיה, הייתי יכולה להעמיד פנים שהחלקים הרעים לא אמיתיים. כאילו החיים האלה הם מצב זמני, ולא קיום חדש.

מיה קיבלה נעליים חדשות ליום ההולדת. חסכתי כסף במשך חודש. הן היו חומות עם ציפורים ורודות־כחולות רקומות. שלחתי הזמנות ליום ההולדת כמו אימא רגילה, והזמנתי את ג'יימי כאילו אנחנו בני זוג רגילים שחולקים בגידול הבת שלהם. חגגנו לה ליד שולחן פיקניק שהשקיף אל האוקיינוס, על גבעת עשב בפארק צ'צמוקה בפורט טאונסנד, העיר בוושינגטון שבה גרנו. אנשים ישבו מחויכים על שמיכות שהביאו איתם. קניתי לימונדה ומאפינס בשארית תלושי המזון שלי לאותו חודש. אבא שלי וסבא שלי הגיעו בנסיעה של שעתיים משני כיוונים מנוגדים כדי להשתתף בחגיגה. אחי וכמה חברים הגיעו. אחד מהם הביא גיטרה. ביקשתי מחברה שתצלם תמונות של מיה, ג'יימי ושלי, כי זה היה נדיר כל כך, ששלושתנו ישבנו ככה יחד. רציתי שיהיה למיה זיכרון טוב מהאירוע. אבל הפנים של ג'יימי בתמונות הראו חוסר עניין וכעס.

אימא שלי הגיעה בטיסה עם בעלה ויליאם, כל הדרך מלונדון או מצרפת או מאיפה שזה לא היה, המקום שבו הם גרו באותה תקופה. יום אחרי המסיבה של מיה הם באו — והפרו את החוק שאוסר לקבל אורחים בבית המחסה לחסרי בית — כדי לעזור לי לעבור אל דירת המעבר. נענעתי את הראש כשראיתי את הלבוש שלהם — ויליאם בסקיני ג'ינס שחורים, סוודר שחור ומגפיים שחורים, אימא בשמלה מפוספסת בשחור ולבן שהייתה הדוקה מדי סביב האגן הרחב שלה, גרבונים שחורים, ונעלי אולסטאר נמוכות. הם נראו מוכנים ללגום אספרסו, לא להעביר דירה. לא אפשרתי לאף אחד לראות איפה אנחנו גרות, ככה שהפלישה שלהם, עם המבטא הבריטי והתלבושות האירופאיות, גרמה לבקתה, לבית שלנו, להיראות עוד יותר מלוכלכת.

ויליאם נראה מופתע לגלות שיש לנו רק קיטבג אחד לקחת. הוא הרים אותו ויצא איתו מהבקתה, ואימא יצאה בעקבותיו. הסתובבתי להביט בפעם האחרונה ברצפה הזאת, בדמות הרפאים שלי קוראת ספרים על הספה, במיה שחופרת בסלסילת הצעצועים שלה, יושבת בתוך המגירה של המיטה. שמחתי לעזוב את המקום. אבל זה היה רגע קצרצר שבו יכולתי להפנים מה שרדתי, פרידה מרירה־מתוקה מנקודת ההתחלה השברירית שלנו.

חצי מהדיירים במתחם המגורים החדש שלנו, "תוכנית נורתווסט לדיור משפחתי בהשמה זמנית", היו אנשים כמוני שיצאו מבתי מחסה לחסרי בית, אבל המחצית השנייה הייתה אנשים שבדיוק השתחררו מהכלא. זאת הייתה אמורה להיות התקדמות ביחס לבית המחסה, אבל כבר התגעגעתי לפרטיות שהייתה בבקתה. כאן, בבניין הזה, הרגשתי שהמציאות שלי חשופה כך שכולם יכולים לראות אותה, כולל אני.

אימא וויליאם חיכו מאחוריי כשניגשתי אל הדלת של הבית החדש שלנו. התקשיתי לפתוח אותה, הנחתי את הארגז על הרצפה והמשכתי להיאבק במנעול, עד שלבסוף הצלחנו להיכנס. "טוב, לפחות היא מוגנת," אמר ויליאם בצחוק.

נכנסנו למבואה צרה — דלת הכניסה ניצבה מול חדר האמבטיה. מייד שמתי לב אל האמבטיה, שבה מיה ואני נוכל להתרחץ יחד. כבר הרבה זמן לא היו לנו מותרות כמו אמבטיה. שני חדרי השינה היו מימין. בשניהם היה חלון שפנה אל הכביש. במטבח הקטנטן, דלת המקרר התחככה בארונות שממול. הלכתי על המרצפות הלבנות הגדולות, שהיו דומות למרצפות שבבית המחסה, ופתחתי את הדלת למרפסת קטנה. היה בה מספיק מקום כדי שאוכל לשבת ברגליים מתוחות קדימה.

ג'ולי, העובדת הסוציאלית שלי, הראתה לי את המקום בסיור זריז לפני שבועיים. המשפחה הקודמת שגרה בדירה נשארה בה במשך שנתיים, פרק הזמן המקסימלי. "יש לך מזל שהדירה הזאת התפנתה," היא אמרה. "במיוחד מאחר שהתקופה שלכן בבית המחסה הסתיימה."

בפעם הראשונה שפגשתי את ג'ולי, ישבתי מולה וגמגמתי בניסיון לענות על שאלות ביחס לתוכניות שלי, ואיך התכוונתי לספק לבת שלי מחסה. איך תיראה הדרך שלי ליציבות כלכלית. אילו עבודות אני יכולה לעשות. נראה שג'ולי הבינה את הבלבול שהרגשתי, והיו לה כמה הצעות לגבי המשך דרכי. נראה שהאפשרות היחידה שלי הייתה מעבר לפרויקט מגורים למעוטי יכולת. הקושי היה למצוא משהו פנוי. היו כמה חדרים במרכז השירות לנפגעות אלימות במשפחה ותקיפה מינית, שסיפק מחסה לקורבנות שלא היה להן לאן ללכת, אבל למזלי משרד השיכון הציע לי דירה משלי ודרך להשגת יציבות.

באותה פגישה ראשונה, ג'ולי ואני עברנו על רשימה באורך ארבעה עמודים של חוקים תמציתיים. הייתי חייבת להסכים לכל החוקים כדי להיכנס אל הדירה.

הדיירים מבינים שזה בית מחסה לשעת חירום.
זה לא הבית שלכם.
בכל שלב ייתכנו בדיקות שתן אקראיות.
אורחים לא מורשים להיכנס אל בית המחסה.
ללא יוצאים מהכלל.

ג'ולי הבהירה לי שעדיין יתקיימו בדיקות אקראיות כדי לוודא שתנאי מחיה מינימליים נשמרים, למשל שאני שוטפת כלים, שאני לא משאירה אוכל על השיש ושאני שומרת על רצפה נקייה. הסכמתי שוב לבדיקות שתן אקראיות, לבדיקות דירה אקראיות, ולשעת עוצר בעשר בלילה. היה אסור לארח אורחים ללילה בלי אישור מיוחד, ולמשך לא יותר משלושה ימים. הייתי חייבת לדווח מייד על כל שינוי בהכנסה. הייתי צריכה להגיש הצהרות חודשיות ולפרט כמה כסף נכנס, ואיך ולמה בזבזתי אותו.

ג'ולי תמיד הייתה נחמדה וחייכה בזמן שדיברה. הערכתי את העובדה שלא הייתה לה הבעה מותשת ומיואשת כמו שיש לפקידים ממשלתיים אחרים. היא התייחסה אליי כמו אל בן אדם, ותחבה מאחורי האוזן את שערה הקצר בגון הנחושת בזמן שדיברה. אבל המחשבות שלי נתקעו בנקודה שבה היא אמרה שיש לי מזל. לא הרגשתי שיש לי מזל. אסירת תודה, כן. בהחלט. אבל בת־מזל — זה לא. לא כשעברתי לגור במקום שהחוקים בו רמזו שאני מכורה לסמים, מלוכלכת, או פשוט שהחיים שלי כל כך דפוקים, שאני צריכה שעת עוצר ובדיקות שתן.

העוני, החיים בעוני, נראו דומים מאוד לתקופת מבחן — כשהפשע הוא חוסר יכולת לשרוד.

ויליאם, אימא ואני העברנו חפצים בקצב סביר מהטנדר ששאלתי אל המדרגות שהובילו אל הדלת שלי בקומה השנייה. הוצאנו את החפצים שלי ממחסן שאבא שלי השיג לי לפני שעברתי אל הבקתה. אימא וויליאם היו לבושים בצורה כל כך לא מתאימה והצעתי להם טי־שירטים, אבל הם סירבו. אימא סבלה מעודף משקל מאז שאני זוכרת, חוץ מהתקופה שבה התגרשה מאבא שלי. היא קישרה את הירידה שלה במשקל לדיאטת אטקינס. מאוחר יותר אבא גילה שהדחף הפתאומי שלה ללכת למכון הכושר לא היה קשור לכושר אלא לרומן, שהביא איתו תשוקה חדשה להתחמק מהמגבלות בחיי רעיה ואימא. המטמורפוזה של אימא הייתה מין יציאה מהארון או התעוררות אל החיים שהיא תמיד רצתה אבל הקריבה לטובת המשפחה שלה. בשבילי, זה היה כאילו היא נהפכה פתאום לאישה זרה.

באביב שבו אחי טיילר סיים את התיכון, ההורים שלי התגרשו, ואימא עברה לגור בדירה. בחג ההודיה היא כבר הצטמצמה לחצי מהמידה שלבשה לפני כן והאריכה את השיער. הלכנו לבר, והסתכלתי עליה מתנשקת עם גברים בגילי, ואז מתעלפת בתא ישיבה בדיינר. הייתי נבוכה, אבל אחר כך התחושה הזאת הפכה לאובדן שלא ידעתי איך להתאבל עליו. רציתי את אימא שלי בחזרה.

גם אבא נעלם במשך תקופה מסוימת לתוך משפחה חדשה. האישה שאיתה הוא יצא אחרי הגירושים הייתה קנאית והיו לה שלושה בנים. היא לא אהבה שבאתי לבקר. "תשמרי על עצמך," הוא אמר לי פעם אחרי ארוחת בוקר בדיינר ליד הבית שלהם.

ההורים שלי המשיכו בחייהם, והשאירו אותי יתומה מבחינה רגשית. נשבעתי שאני לעולם לא אצור מרחק גופני ורגשי כזה בין מיה לביני.

עכשיו, כשבהיתי באימא שהייתה נשואה לגבר בריטי שמבוגר ממני רק בשבע שנים, ראיתי שהיא התנפחה בכמה מידות מעבר לממדים שהיו לה אי פעם, עד שלא נראה שנוח לה בגוף שלה. לא יכולתי שלא לבהות בה כשעמדה לצידי ודיברה במבטא בריטי מזויף. עברו אולי שבע שנים מאז שהיא עברה לאירופה, אבל מאז ראיתי אותה רק כמה פעמים בודדות.

כשהעברנו בערך חצי מארגזי הספרים הרבים שלי, היא התחילה לדבר על כמה שמתחשק לה המבורגר טוב. "וגם בירה," היא הוסיפה בפעם הבאה שעברנו זו מול זו במדרגות. השעה הייתה בקושי שתים־עשרה בצהריים, אבל היא הרגישה שהיא בחופשה, ככה שהיא התחילה לשתות מוקדם. היא הציעה שנלך ל"סיירנס", בר במרכז העיר שיש בו מקומות ישיבה בחוץ. הפה שלי התמלא בריר. לא יצאתי לאכול כבר חודשים.

"אני צריכה לעבוד אחרי זה, אבל אני יכולה ללכת," אמרתי. הייתי מנקה את הגן של חברה שלי פעם בשבוע תמורת ארבעים וחמישה דולר. הייתי צריכה גם להחזיר את הטנדר ולאסוף את מיה מהבית של ג'יימי.

באותו יום אימא פינתה גם כמה ארגזים ענקיים משלה — תמונות ישנות וכל מיני שטויות שהיא אחסנה בחניה המקורה של חבר. היא הביאה הכול אל הדירה החדשה שלי בתור מתנה. קיבלתי את החפצים בשמחה נוסטלגית, כראיה לחיים הקודמים שלנו יחד. היא שמרה כל צילום מבית הספר, כל תמונה מליל כל הקדושים. אני עם הדג הראשון שלי. מחזיקה זר פרחים אחרי המחזמר בבית הספר. אימא ישבה בקהל והריעה לי, עם חיוך על הפנים ועם מצלמה ביד. עכשיו, בדירה, היא הסתכלה עליי כעל עוד אדם מבוגר בחדר, שוות ערך, ואני עמדתי שם והרגשתי אבודה יותר מאי פעם. הייתי זקוקה למשפחה שלי. הייתי זקוקה לראות אותם מהנהנים, מחייכים, מרגיעים אותי ואומרים שאהיה בסדר.

כשוויליאם נכנס אל השירותים, התיישבתי ליד אימא על הרצפה. "היי," אמרתי.

"כן?" היא ענתה, כאילו עמדתי לבקש ממנה משהו. תמיד הייתה לי תחושה שהיא חוששת שאבקש ממנה כסף, אבל אף פעם לא ביקשתי. היא וויליאם חיו חיים חסכניים באירופה, השכירו את הדירה של ויליאם בלונדון ובינתיים חיו בקוטג' בצרפת, לא רחוק מבורדו, ותכננו להפוך אותו למלון קטן.

"חשבתי שאולי את ואני נוכל להיות קצת יחד?" שאלתי. "רק שתינו?"

"סטף, אני פשוט לא חושבת שזה יהיה בסדר."

"למה?" שאלתי והזדקפתי במקומי.

"כאילו, אם את רוצה להיות איתי, תצטרכי לקבל את זה שגם ויליאם יהיה שם," היא אמרה.

באותו רגע, ויליאם התקרב אלינו וקינח את האף בממחטה שלו בקולניות. היא אחזה בידו והסתכלה עליי בגבות מורמות, כאילו היא גאה בעצמה שהציבה את הגבול הזה.

זה לא היה סוד שלא חיבבתי את ויליאם. כשנסעתי לבקר אותם בצרפת כמה שנים לפני כן, ויליאם ואני נכנסנו לוויכוח קשה שציער את אימא שלי עד כדי כך שהיא יצאה אל הרכב ובכתה. בביקור הנוכחי, קיוויתי לבנות מחדש את הקשר עם אימא שלי, אבל לא רק בתור מישהי שיכולה לעזור לי לטפל במיה. השתוקקתי לאימא, למישהי שתקבל אותי כמו שאני למרות העובדה שאני גרה בבית מחסה לחסרי בית. אם הייתה לי אימא שיכולתי לדבר איתה, אולי היא הייתה יכולה להסביר מה קורה לי, או להקל עליי, ולעזור לי לא לראות בעצמי כישלון. זה היה קשה, להודות ברמה כזאת של ייאוש, להתחרות על תשומת ליבה של אימא שלי. ולכן צחקתי בכל פעם שוויליאם התבדח. חייכתי כשהוא צחק על הדקדוק האמריקאי. לא הערתי שום דבר על המבטא החדש של אימא שלי או על העובדה שהיא התחילה להתנהג ביהירות, כאילו סבתא לא הייתה מכינה סלט מפירות משומרים וממכלי קצפת.

אימא ואבא גדלו בחלקים שונים של מחוז סקג'יט, אזור שידוע בשדות הצבעונים שלו, בערך שעה נסיעה צפונית לסיאטל. המשפחות של שניהם חיו בעוני במשך דורות. המשפחה של אבא השתקעה במדרונות המיוערים שמעל קליר לייק. השמועות אמרו שקרובי משפחה רחוקים שלו עדיין מכינים אלכוהול לא חוקי. אימא גדלה בתוך העמק, באזור שבו גידלו שדות של אפונה ותרד.

סבתא וסבא היו נשואים כמעט ארבעים שנה. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הם מהקרוואן שבו גרו ביערות, ליד נחל קטן. נשארתי איתם לאורך היום בזמן שההורים שלי עבדו. סבא היה מכין לנו לארוחת צהריים כריכי מיונז וחמאה מלחם פרוס. לא היה להם הרבה כסף, אבל הזיכרונות שלי מסבא וסבתא מצד אימא מלאים חום ואהבה: סבתא מחממת מרק עגבניות של קמפבל על הכירה, מחזיקה בקבוק סודה ביד, עומדת על רגל אחת ומניחה את הרגל השנייה על הירך כמו פלמינגו, וסיגריה בוערת תמיד במאפרה לצידה.

הם עברו לגור בעיר, בבית ישן ליד מרכז העיר אנקורטס, שנהיה מוזנח כל כך לאורך השנים עד שכבר כמעט לא התאים למגורים. סבא היה סוכן נדל"ן, והוא היה קופץ לביקור בין פגישות עם לקוחות ומתפרץ פנימה עם צעצועים קטנים שמצא בשבילי או שזכה בהם במכונת הצעצועים באולם הבאולינג.

בתור ילדה, כשלא הייתי בבית שלהם, הייתי מתקשרת אל סבתא. העברתי כל כך הרבה זמן בשיחות איתה, שבארגז התמונות היו כמה תצלומים שלי מגיל ארבע או חמש, עומדת במטבח עם שפופרת טלפון צהובה וגדולה צמודה לאוזן.

סבתא סבלה מסכיזופרניה פרנואידית, ועם הזמן נהיה בלתי אפשרי לנהל איתה שיחה. היא שקעה בהזיות. בפעם האחרונה שמיה ואני באנו לבקר, הבאתי לה פיצה שקניתי בתלושי המזון שלי. סבתא הייתה מאופרת באייליינר שחור ועבה ובאודם ורוד־לוהט, ועמדה בחוץ ועישנה לאורך רוב הביקור. חיכינו שסבא יגיע הביתה כדי שנוכל לאכול. כשהוא הגיע, סבתא אמרה פתאום שהיא כבר לא רעבה והאשימה את סבא שהוא מנהל רומן, ואפילו מפלרטט איתי.

אבל זיכרונות הילדות שלי היו נעוצים באנקורטס. אומנם הקשרים שלי עם משפחתי הלכו ונפרמו, אבל תמיד סיפרתי למיה על מפרץ בומן, אזור בפארק דיספשן פאס, שמפריד בין האיים פידאלגו ווידבִּי, לשם אבא שלי היה לוקח אותי לטייל כשהייתי קטנה. הכיס הקטן הזה במדינת וושינגטון, עם עצי הקטלב וירוקי־העד המתנשאים, היה המקום היחיד שבו הרגשתי בבית. חקרתי כל פינה, הכרתי את כל השבילים ואת הדקויות של תנועת האוקיינוס, וחרתִּי את ראשי התיבות של שמי בגזע המפותל הכתום־אדמדם של עץ קטלב שיכולתי להצביע על מיקומו המדויק. בכל פעם שחזרתי אל אנקורטס כדי לבקר את המשפחה שלי, מצאתי את עצמי מטיילת על החופים שמתחת לגשר בדיספשן פאס, הולכת הביתה בדרך הארוכה של רוזריו רוד, על פני הבתים הגדולים שעל הצוקים.

התגעגעתי למשפחה שלי, אבל התנחמתי בידיעה שאימא וסבתא עדיין מדברות בכל יום ראשון. אימא הייתה מתקשרת אליה מכל מקום שבו הייתה באירופה. זה הקל עליי, כאילו לא לגמרי איבדתי את אימא, כאילו חלק ממנה נשאר עדיין בתוך האנשים שהיא השאירה מאחור.

אימא הזמינה בירה נוספת כשקיבלנו את החשבון על ארוחת הצהריים שלנו ב"סיירנס". בדקתי מה השעה. הייתי צריכה להשאיר לעצמי שעתיים לנקות את הגן לפני שאאסוף את מיה. אחרי שהקשבתי לאימא ולוויליאם משעשעים את עצמם באנקדוטות על השכנים שלהם בצרפת במשך רבע שעה נוספת, הודיתי שאני חייבת ללכת.

"אה," אמר ויליאם בגבות מורמות. "את רוצה שאני אקרא למלצרית כדי שתוכלי לשלם על הארוחה?"

בהיתי בו. "לא," אמרתי. נעצנו זה בזה מבטים, בסוג של דו־קרב. "אין לי כסף לשלם."

היה אפשר לצפות ממני להזמין אותם לארוחה, מאחר שהם הגיעו לביקור ועזרו לי לעבור דירה, אבל הם היו אמורים להיות ההורים שלי. רציתי להזכיר לו שרק כרגע הוא עזר לי לעבור דירה מבית מחסה לחסרי בית, אבל לא עשיתי את זה, אלא פניתי אל אימא שלי בעיניים מפצירות. "אני יכולה לחייב את הבירה על כרטיס האשראי שלי," היא הציעה.

"יש לי רק עשרה דולר בחשבון," אמרתי. הגוש בגרון שלי הלך וגדל.

"זה בקושי מכסה את ההמבורגר שלך," פלט ויליאם.

הוא צדק. ההמבורגר שלי עלה 10.59 דולר. הזמנתי מנה שעלתה בדיוק עשרים ושמונה סנט פחות ממה שהיה לי בחשבון הבנק. הבושה הלמה לי בתוך החזה. תחושת ההצלחה שהייתה לי לאורך היום בזכות היציאה מבית המחסה התנפצה לרסיסים. לא יכולתי להרשות לעצמי אפילו המבורגר דפוק.

העברתי את המבט בין אימא שלי לבין ויליאם, ואז ביקשתי סליחה והלכתי לשירותים. לא הייתי צריכה להשתין. הייתי חייבת לבכות.

הסתכלתי במראה וראיתי דמות רזה כמו שלד, שלבשה טי־שירט של ילדים ומכנסי ג'ינס צמודים שקיפלתי בשוליים כדי שלא יראו שהם קצרים מדי. ראיתי במראה את האישה הזאת, המותשת מרוב עבודה אבל בלי שום כסף, מישהי שלא מסוגלת לשלם על המבורגר מזוין. הרבה פעמים הייתי לחוצה מכדי לאכול, וברבות מהארוחות עם מיה פשוט הסתכלתי עליה מכניסה כפיות של אוכל לפה, והרגשתי אסירת תודה על כל דבר שהיא אכלה. הגוף שלי נראה מגויד ומדולדל, והדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות היה לבכות על הכול בשירותים של הדיינר.

לפני שנים, כשחשבתי על העתיד שלי, עוני נראה בלתי מתקבל על הדעת, רחוק כל כך מהמציאות שלי. מעולם לא חשבתי שאני אגיע לכאן. אבל עכשיו, אחרי ילדה אחת ופרידה, הייתי תקועה עמוק בתוך מציאות שלא היה לי מושג איך אוכל לצאת ממנה.

כשחזרתי, ויליאם עדיין ישב בפנים כעוסות, כמו מין דרקון מיניאטורי. אימא רכנה אליו ולחשה לו משהו, והוא נענע בראשו בתנועה נמרצת.

"אני יכולה לשלם עשרה דולר," אמרתי והתיישבתי.

"בסדר," אמרה אימא.

לא ציפיתי שהיא תקבל את ההצעה. יעברו כמה ימים עד שאקבל את המשכורת שלי. גיששתי בתוך התיק עד שמצאתי את הארנק, ואז הושטתי את הכרטיס שלי וצירפתי אותו לכרטיס שלה. אחרי שחתמתי על החשבונית, קמתי והכנסתי את הכרטיס לכיס האחורי, ובקושי חיבקתי אותה לשלום לפני שיצאתי. התרחקתי רק כמה צעדים מהשולחן כשוויליאם אמר, "וואו, בחיים לא ראיתי מישהי כל כך מרוכזת בעצמה!"