ועכשיו אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ועכשיו אהבה
מכר
מאות
עותקים
ועכשיו אהבה
מכר
מאות
עותקים

ועכשיו אהבה

4.8 כוכבים (40 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אורלי סיגל

סופרת, מרצה ומנחה סדנאות כתיבה, פסיכולוגית ארגונית, מושבניקית ואמא. ספריה ״ניסויים פתוחים״ (2018) ו״בואי״ (2019) ראו אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בכביש המהיר אבי מדבר. "אם הוא יצליח ממש לכתוב,״ הוא מחזיק את ההגה ביד ימין ומשעין מרפק שמאל על החלון הפתוח. ״מה את חושבת שהוא יגיד?״
הוא מציץ על אורלי ורואה את החרדה בין קמטי המצח והכתפיים המכונסות. עכשיו היא שותקת. 
הם עוברים את מחלף קריית גת ונחל לכיש מתפתל תחתם. נחשים חומים, עכורים, של בוץ וסחף. אבי אומר בשקט: ״אולי היה כותב, אני רוצה הביתה.״

שלושה ירושלמים, שני סודות ותקווה אחת קטנה.
עשר שנים הצליחו אורלי ואבי להדחיק את הסוד ההורי שלהם, עד שמשא האשמה מאיים לפרק את כל מה שבנו יחד.
בגיל 36 מאמינה נעמי, רווקה כבדת שמיעה, שהתפייסה עם שגרת חייה, עד שמכתב מאימה הביולוגית מאלץ אותה לבחון את בחירותיה מחדש.

ועכשיו אהבה הוא ספר על הצדדים הלא מדוברים בהורות, על צלקות ועל שאלות שבין בני אדם, אלה שמוטב להשאיר אותן ללא מענה ואלה שאסור להרפות מהן.

אורלי סיגל היא סופרת, מרצה ומנחה סדנאות כתיבה, פסיכולוגית ארגונית, מושבניקית ואמא. ספריה ״ניסויים פתוחים״ (2018) ו״בואי״ (2019) ראו אור בהוצאת כנרת זמורה, היו לרבי מכר וזכו בשבחי הביקורת. מן הביקורות על ספריה הקודמים:

״הגיבורים של סיגל הולכים עד הסוף... הכתיבה זורמת ונעימה לקריאה...
משרתת את העלילה ואינה מנסה להרשים את הקורא.״
-צליל אברהם, הארץ

״ישיר, אמיץ ואמיתי. אי אפשר לעזוב את הספר לרגע.״
-מאירה גולדברג ברנע, מקומוני שוקן

פרק ראשון

בעבוע

עורבים על גג בית הכנסת משגיחים מלמעלה על חטאי השכונה. מעויני הסורגים בחלונות הקטנים אוסרים את החוץ פנימה. דרך התריסים אורלי מציצה בשמיים של ינואר. העננים לטובתה. בבית הכנסת הרב יורד בכבדות את המדרגות והרוח פורעת את הזקן. היא מחכה עד שהוא נעלם בסמטה ואז משחררת את הסוגר ודוחפת את דלת התריס בכוח, נזהרת שלא ייתפס בכבל הכחול הגדול שנשרך מהגג, זה שהיה שם עוד לפני שהיא ואבי קנו את הדירה של עמידר.

האלומיניום המכופף של מסגרת התריס נתפס במסילה והיא מקללת. כבר חודש היא מנדנדת לאבי שיתקן. מעליה, בסורגים של השכנה מלמעלה, שני חתולים ג׳ינג׳ים מתכרבלים. בחלון השני, היא מצליחה להושיט ידיים לחבלי הכביסה. גרב אחד נופל למטה, בדיוק על קורת העץ, והיא מתכעסת על השכנים בקומה הראשונה בגלל הפרגולה הלא־חוקית. הלך הגרב. את המגבות הצבעוניות היא תולה בחבל החיצוני ואת התחתונים והחזיות בחבל הפנימי. ״חס וחלילה שלא יראו בָּבֵּיתכנסת.״

את הקפה היא שותה בעמידה ליד השיש. היא מרוקנת חצי כיכר לחם לבן שנשאר וממלאה בקציצות, לאבי לקחת. ברבע לשבע היא מעירה את הבנות ומתעכבת איתן עד שהן מתלבשות.

״היום פיתות,״ היא מכריזה כשהן נכנסות למטבח. היא מפשירה מהפריזר וחותכת את הפיתה לשתיים. פס השוקולד נמרח על השוליים. את קופסת האוכל היא מנקה ומייבשת לפני שהיא מניחה בפנים את הכריך. ״אם האלמנה תוסיף לי שעתיים, את תצטרכי להכין סנדוויצ׳ים לבד בבוקר לך ולאחותך, למה אני יֵצא מוקדם,״ היא מצביעה על הגדולה. ״שומעת?״

בת אל לוגמת מהשוקו החם וצליל השאיבה מערבל את האוויר במטבח הקטן כמו הוריקן. ״בסדר, בסדר.״

כשהיא מחזירה את החלב, הבוהן נחבטת בזווית המקרר והיא מתעצבנת. אם היה מאיפה, היתה מחליפה למטבח אינטגרלי חדש. כמו בבית של האמריקאית של ימי שני.

״חמש דקות אתם יוצאים,״ היא מניפה אצבע מול אבי ועוטפת את שירן במעיל.

השיער נתפס ברוכסן המעיל. ״הקוקו, הקוקו,״ שירן צועקת.

אבי יורד את גרם המדרגות העלוב. על המכסה של בלוני הגז מישהו ריסס: ״אין עוד מלבדו״. פגרי סיגריות מונחים בכניסה, צפופים, כמו כתב סתרים. אבי מעשן מהר, וזורק.

אורלי מותחת את המצעים במיטה של הבנות, עם הכריות המודפסות שתפרה לבד ויוצאת מהבית אחריהן. הכניסה המטונפת לבניין מכעיסה אותה. פרינציפ היא לא מנקה שם, אחרי שהפוסטמה מקומה שלוש פתחה עליה עיניים עם הניקיון והתשלומים לוועד הבית. כבר מזמן היו מוכרים את הבית ועוברים לגילֹה, ליד אחותה, אבל החובות אוכלים את הפרנסה. מאתים שמונים אלף שקלים היו צריכים לשים מקדמה על הילד ועוד ארבעת אלפים שקלים תשלום חודשי. וכל השנים אבי זכר את הקצבה שלקחו להם והרכב, כמו שעץ זוכר ענף כרות. דווקא הסתובבו לחפש את המוסדות שהמדינה מממנת, אבל במקום הראשון ראו ילדים קשורים לכיסא והחולצות רטובות מהרוק והחליטו שעדיף מהכיס שלהם. בשביל השקט הנפשי.

״ארבע־עשרה שנה ייקח לחסל את ההלוואה הזאת,״ אבי אמר לה כשחתם. ״ארבע־עשרה שנה.״ מאז, כל מה שהיא מכניסה הולך להלוואות. היא חושבת על זה באוטובוס בבקרים, בדרך לבית של האלמנה בטלביה שריח הנפטלין שבו, עקשן ומטריד, לא עוזב את אורלי אחר כך גם כשהיא מתקלחת. היא חושבת על זה כשהיא שולפת שער אישה שחור סבוך מהביוב של המשפחה האמריקאית בעמק רפאים. היא חושבת על זה כשהיא משפשפת צואה במברשת המעצבים בשירותים של הקונסול הספרדי. את החרא הזה אני משפשפת בשביל הילד, בשביל כל יום שהוא שם, היא משננת, ואבי לא שואל אותה: ״בשביל כל יום שהוא שם, או בשביל כל יום שאת לא רוצה אותו בבית?״

בשישי היא לוקחת את העגלה מהמרתף של הבניין ונוסעת לשוק.

״סתם את בַּארְדַה,״ אבי אומר לפני שהוא יוצא לאתר להתקין צילינדרים והצרידות מסגירה קופסה של סיגריות ביום. ״ראש קשה. שני אוטובוסים בשביל מה? בדרך חזרה אני יעצור בשוק ויביא לך.״

״או־הו הפירות שאתה קונה בשוק,״ היא מנופפת בכף היד והאגודל נשאר במקומו כציר. ״מעוכות עוד לפני שקטפו אותם. כשאני הולכת אני יודעת לבחור.״

באוטובוס היא מהדקת אליה את הארנק עם המזומן שנתן לה הפרופסור. תשע תחנות היא נוסעת וביניהן פקקי הבוקר של שישי. אחר כך, ברכבת הקלה, העיר מתקצרת לה. כל תחנה מתקרבת לזו האחרונה. אמא שלה לא מסכימה לנסוע בה עדיין. ״קודם נראה שאין אסונות, חס וחלילה.״ כשהרכבת מתרחקת בתחנת השוק היא מביטה על האספלט שהתחלף במסילה.

עגלות שוק בשורה דוקרות את העוברים ושבים בקצותיהן הבולטים, ליד הדוכן של השרוף. אורלי מושכת את העגלה שלה. מבלי משים היא מעבירה כרית אצבע על הקרע, סיבי הבד שמאסו זה בזה. עגלה חדשה תעלה חמישים. עדיף שתתקן עם טלאי בגיהוץ. ובכל זאת היא נכנסת לשָֹרוף ובוחרת שלוש סלסילות קש קטנות לחדר האמבטיה של ספי. כל פעם שהיא מנקה שם היא מתעצבנת שהוא זורק על השיש את הקיסמים של האוזניים והחוט של השיניים.

היא עוצרת אצל אלישבע הדתייה ולוקחת תחתוני כותנה לבנים. את החוטיני והתחרה אלישבע מצניעה מתחת לגופיות ולפיג'מות. "הבת של ריימונד," אלישבע מחייכת. "הרבה זמן אמא לא באה," היא מתקדמת לאורלי מצידו של הדוכן והאף הנשרי מקדם את פניה. תר אחר הזדמנויות, מרחרח במרקם השמנוני, האדמומי שלו.

"בגלל הרגליים לא באה," אורלי טופחת על השוקיים שלה להדגים ומכניסה את התחתונים שבחרה לילדות לשקית שאלישבע מושיטה לה.

"והגדולה?" אלישבע מסדרת את השביס ומקערת את כפות הידיים השמנמנות להדגים, "לא צריכה כבר חזייה?"

בפינה אצל מנחם אורלי בוחרת ירקות. עם בקבוק ליטר וחצי מחורר, מנחם משפריץ מים לרענן את הפטרוזיליה. הזָקָן של החודש כמעט ונוגע בקצה העלים. על מי הוא מתאבל? אורלי מעדיפה לא לשאול.

"למי את קונה היום? לפרופסור?" הוא שואל וכשהוא מגרד את הזקן שמציק לו, חצי עלה של פטרוזיליה נתלה בקצהו.

"כן," היא מצביעה על ארגזי העגבניות בתוך החנות, "תוציא לי את הרכות בשביל המטבוחה."

"בזהירות איתם," הוא מצביע על הפלפלים הקטנים שהיא בוחרת ומניח לה שקית עגבניות על המשקל. "שלא ייחנק האשכנזי."

בפתח הסמטה היא ממהרת. רק בקצה העין היא מציצה בהם, בקלפנים, ישובים בקצה החמארה, בקבוקי ערק מתנדנדים בכל פעם שהם מכים בשולחן. גם אבא שלה היה ככה, בחמארות השש־בש והקלפים. קיטר שאין עבודה, שהבנייה מתה, שהביאו רומנים בזול. ולמרות שהתהלך עם ריח ערק ובטלנות שלא הסתיר, אמא שלה אף פעם לא אמרה עליו מלה רעה. גם אחרי שמת.

אם אבי היה יושב ככה בבית, היתה ממררת לו את החיים.

היא נעצרת ליד פיצוחי כהנא ומסתובבת אל הממתקים. ויטראז' מסחרר של מניפת צבעים מסוכרים על פלטות עץ מסתיר את הבוץ והביוב של הסמטה. היא לוקחת חצי קילו מתוקים לבנות מהכסף של הפרופסור. גם ככה הוא לא מבקש קבלות. בקצה הסמטה פנחס הגרוזיני של הזיתים כבר הכין לה שקית לקחת. "בשביל אבי," הוא מושיט לה. "המלוחים שהוא אוהב."

פעמיים הוא מסדר את הכיפה לפני שהוא נותן בידיה את העודף והיא סופרת אחריו את המטבעות, מההרגל.

אם לאבי היתה איזו קריאה למנעול במרכז העיר, היו יושבים לקובה חמוסטה אצל רחמו. ריח הלחם מהמאפייה של חבה מחלל את דרכה אליו. היא קונה ומכרסמת מחצית מהחלה עוד לפני שהגיעה לפינת השוק. טוב שלקחה עוד שתיים לשבת.

ליד הפלאפל של לוי היא פוגשת את הזקנה מהקומה הראשונה בבית הקודם. זה שגרו בו לפני שהילד הלך למוסד. אורלי רוצה ללכת. לא התכוונה להתעכב באזור האוכל, אבל הזקנה מחזיקה אותה במרפק ושואלת אותה על הבנות ועל הילד. "ווי ווי," היא נזכרת, "זה היה נורא ככה, עם הרוק והצעקות. פעם אחד ליד הכניסה לבניין, הוריד את המכנסיים שלו ורצה לעשות קקי. ככה," היא מחקה ישיבה ולא מרפה מהמרפק של אורלי. "מחזיק ביד שלך ומתיישב על האדמה." התור ליד הדוכן מתארך והזקנה המתחרשת כמעט צועקת, "יא חסרא, באמת ילד יפה."

בכל פעם שנופל כדור ירקרק אל תוך השמן הרותח, אורלי מבעבעת יחד איתו. וגם אחרי שהיא נפרדת ממנה, נשארת לה בבטן הכווייה הזו, הרותחת, יחד עם מיצי הקיבה והרעב.

אורלי סיגל

סופרת, מרצה ומנחה סדנאות כתיבה, פסיכולוגית ארגונית, מושבניקית ואמא. ספריה ״ניסויים פתוחים״ (2018) ו״בואי״ (2019) ראו אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

ועכשיו אהבה אורלי סיגל

בעבוע

עורבים על גג בית הכנסת משגיחים מלמעלה על חטאי השכונה. מעויני הסורגים בחלונות הקטנים אוסרים את החוץ פנימה. דרך התריסים אורלי מציצה בשמיים של ינואר. העננים לטובתה. בבית הכנסת הרב יורד בכבדות את המדרגות והרוח פורעת את הזקן. היא מחכה עד שהוא נעלם בסמטה ואז משחררת את הסוגר ודוחפת את דלת התריס בכוח, נזהרת שלא ייתפס בכבל הכחול הגדול שנשרך מהגג, זה שהיה שם עוד לפני שהיא ואבי קנו את הדירה של עמידר.

האלומיניום המכופף של מסגרת התריס נתפס במסילה והיא מקללת. כבר חודש היא מנדנדת לאבי שיתקן. מעליה, בסורגים של השכנה מלמעלה, שני חתולים ג׳ינג׳ים מתכרבלים. בחלון השני, היא מצליחה להושיט ידיים לחבלי הכביסה. גרב אחד נופל למטה, בדיוק על קורת העץ, והיא מתכעסת על השכנים בקומה הראשונה בגלל הפרגולה הלא־חוקית. הלך הגרב. את המגבות הצבעוניות היא תולה בחבל החיצוני ואת התחתונים והחזיות בחבל הפנימי. ״חס וחלילה שלא יראו בָּבֵּיתכנסת.״

את הקפה היא שותה בעמידה ליד השיש. היא מרוקנת חצי כיכר לחם לבן שנשאר וממלאה בקציצות, לאבי לקחת. ברבע לשבע היא מעירה את הבנות ומתעכבת איתן עד שהן מתלבשות.

״היום פיתות,״ היא מכריזה כשהן נכנסות למטבח. היא מפשירה מהפריזר וחותכת את הפיתה לשתיים. פס השוקולד נמרח על השוליים. את קופסת האוכל היא מנקה ומייבשת לפני שהיא מניחה בפנים את הכריך. ״אם האלמנה תוסיף לי שעתיים, את תצטרכי להכין סנדוויצ׳ים לבד בבוקר לך ולאחותך, למה אני יֵצא מוקדם,״ היא מצביעה על הגדולה. ״שומעת?״

בת אל לוגמת מהשוקו החם וצליל השאיבה מערבל את האוויר במטבח הקטן כמו הוריקן. ״בסדר, בסדר.״

כשהיא מחזירה את החלב, הבוהן נחבטת בזווית המקרר והיא מתעצבנת. אם היה מאיפה, היתה מחליפה למטבח אינטגרלי חדש. כמו בבית של האמריקאית של ימי שני.

״חמש דקות אתם יוצאים,״ היא מניפה אצבע מול אבי ועוטפת את שירן במעיל.

השיער נתפס ברוכסן המעיל. ״הקוקו, הקוקו,״ שירן צועקת.

אבי יורד את גרם המדרגות העלוב. על המכסה של בלוני הגז מישהו ריסס: ״אין עוד מלבדו״. פגרי סיגריות מונחים בכניסה, צפופים, כמו כתב סתרים. אבי מעשן מהר, וזורק.

אורלי מותחת את המצעים במיטה של הבנות, עם הכריות המודפסות שתפרה לבד ויוצאת מהבית אחריהן. הכניסה המטונפת לבניין מכעיסה אותה. פרינציפ היא לא מנקה שם, אחרי שהפוסטמה מקומה שלוש פתחה עליה עיניים עם הניקיון והתשלומים לוועד הבית. כבר מזמן היו מוכרים את הבית ועוברים לגילֹה, ליד אחותה, אבל החובות אוכלים את הפרנסה. מאתים שמונים אלף שקלים היו צריכים לשים מקדמה על הילד ועוד ארבעת אלפים שקלים תשלום חודשי. וכל השנים אבי זכר את הקצבה שלקחו להם והרכב, כמו שעץ זוכר ענף כרות. דווקא הסתובבו לחפש את המוסדות שהמדינה מממנת, אבל במקום הראשון ראו ילדים קשורים לכיסא והחולצות רטובות מהרוק והחליטו שעדיף מהכיס שלהם. בשביל השקט הנפשי.

״ארבע־עשרה שנה ייקח לחסל את ההלוואה הזאת,״ אבי אמר לה כשחתם. ״ארבע־עשרה שנה.״ מאז, כל מה שהיא מכניסה הולך להלוואות. היא חושבת על זה באוטובוס בבקרים, בדרך לבית של האלמנה בטלביה שריח הנפטלין שבו, עקשן ומטריד, לא עוזב את אורלי אחר כך גם כשהיא מתקלחת. היא חושבת על זה כשהיא שולפת שער אישה שחור סבוך מהביוב של המשפחה האמריקאית בעמק רפאים. היא חושבת על זה כשהיא משפשפת צואה במברשת המעצבים בשירותים של הקונסול הספרדי. את החרא הזה אני משפשפת בשביל הילד, בשביל כל יום שהוא שם, היא משננת, ואבי לא שואל אותה: ״בשביל כל יום שהוא שם, או בשביל כל יום שאת לא רוצה אותו בבית?״

בשישי היא לוקחת את העגלה מהמרתף של הבניין ונוסעת לשוק.

״סתם את בַּארְדַה,״ אבי אומר לפני שהוא יוצא לאתר להתקין צילינדרים והצרידות מסגירה קופסה של סיגריות ביום. ״ראש קשה. שני אוטובוסים בשביל מה? בדרך חזרה אני יעצור בשוק ויביא לך.״

״או־הו הפירות שאתה קונה בשוק,״ היא מנופפת בכף היד והאגודל נשאר במקומו כציר. ״מעוכות עוד לפני שקטפו אותם. כשאני הולכת אני יודעת לבחור.״

באוטובוס היא מהדקת אליה את הארנק עם המזומן שנתן לה הפרופסור. תשע תחנות היא נוסעת וביניהן פקקי הבוקר של שישי. אחר כך, ברכבת הקלה, העיר מתקצרת לה. כל תחנה מתקרבת לזו האחרונה. אמא שלה לא מסכימה לנסוע בה עדיין. ״קודם נראה שאין אסונות, חס וחלילה.״ כשהרכבת מתרחקת בתחנת השוק היא מביטה על האספלט שהתחלף במסילה.

עגלות שוק בשורה דוקרות את העוברים ושבים בקצותיהן הבולטים, ליד הדוכן של השרוף. אורלי מושכת את העגלה שלה. מבלי משים היא מעבירה כרית אצבע על הקרע, סיבי הבד שמאסו זה בזה. עגלה חדשה תעלה חמישים. עדיף שתתקן עם טלאי בגיהוץ. ובכל זאת היא נכנסת לשָֹרוף ובוחרת שלוש סלסילות קש קטנות לחדר האמבטיה של ספי. כל פעם שהיא מנקה שם היא מתעצבנת שהוא זורק על השיש את הקיסמים של האוזניים והחוט של השיניים.

היא עוצרת אצל אלישבע הדתייה ולוקחת תחתוני כותנה לבנים. את החוטיני והתחרה אלישבע מצניעה מתחת לגופיות ולפיג'מות. "הבת של ריימונד," אלישבע מחייכת. "הרבה זמן אמא לא באה," היא מתקדמת לאורלי מצידו של הדוכן והאף הנשרי מקדם את פניה. תר אחר הזדמנויות, מרחרח במרקם השמנוני, האדמומי שלו.

"בגלל הרגליים לא באה," אורלי טופחת על השוקיים שלה להדגים ומכניסה את התחתונים שבחרה לילדות לשקית שאלישבע מושיטה לה.

"והגדולה?" אלישבע מסדרת את השביס ומקערת את כפות הידיים השמנמנות להדגים, "לא צריכה כבר חזייה?"

בפינה אצל מנחם אורלי בוחרת ירקות. עם בקבוק ליטר וחצי מחורר, מנחם משפריץ מים לרענן את הפטרוזיליה. הזָקָן של החודש כמעט ונוגע בקצה העלים. על מי הוא מתאבל? אורלי מעדיפה לא לשאול.

"למי את קונה היום? לפרופסור?" הוא שואל וכשהוא מגרד את הזקן שמציק לו, חצי עלה של פטרוזיליה נתלה בקצהו.

"כן," היא מצביעה על ארגזי העגבניות בתוך החנות, "תוציא לי את הרכות בשביל המטבוחה."

"בזהירות איתם," הוא מצביע על הפלפלים הקטנים שהיא בוחרת ומניח לה שקית עגבניות על המשקל. "שלא ייחנק האשכנזי."

בפתח הסמטה היא ממהרת. רק בקצה העין היא מציצה בהם, בקלפנים, ישובים בקצה החמארה, בקבוקי ערק מתנדנדים בכל פעם שהם מכים בשולחן. גם אבא שלה היה ככה, בחמארות השש־בש והקלפים. קיטר שאין עבודה, שהבנייה מתה, שהביאו רומנים בזול. ולמרות שהתהלך עם ריח ערק ובטלנות שלא הסתיר, אמא שלה אף פעם לא אמרה עליו מלה רעה. גם אחרי שמת.

אם אבי היה יושב ככה בבית, היתה ממררת לו את החיים.

היא נעצרת ליד פיצוחי כהנא ומסתובבת אל הממתקים. ויטראז' מסחרר של מניפת צבעים מסוכרים על פלטות עץ מסתיר את הבוץ והביוב של הסמטה. היא לוקחת חצי קילו מתוקים לבנות מהכסף של הפרופסור. גם ככה הוא לא מבקש קבלות. בקצה הסמטה פנחס הגרוזיני של הזיתים כבר הכין לה שקית לקחת. "בשביל אבי," הוא מושיט לה. "המלוחים שהוא אוהב."

פעמיים הוא מסדר את הכיפה לפני שהוא נותן בידיה את העודף והיא סופרת אחריו את המטבעות, מההרגל.

אם לאבי היתה איזו קריאה למנעול במרכז העיר, היו יושבים לקובה חמוסטה אצל רחמו. ריח הלחם מהמאפייה של חבה מחלל את דרכה אליו. היא קונה ומכרסמת מחצית מהחלה עוד לפני שהגיעה לפינת השוק. טוב שלקחה עוד שתיים לשבת.

ליד הפלאפל של לוי היא פוגשת את הזקנה מהקומה הראשונה בבית הקודם. זה שגרו בו לפני שהילד הלך למוסד. אורלי רוצה ללכת. לא התכוונה להתעכב באזור האוכל, אבל הזקנה מחזיקה אותה במרפק ושואלת אותה על הבנות ועל הילד. "ווי ווי," היא נזכרת, "זה היה נורא ככה, עם הרוק והצעקות. פעם אחד ליד הכניסה לבניין, הוריד את המכנסיים שלו ורצה לעשות קקי. ככה," היא מחקה ישיבה ולא מרפה מהמרפק של אורלי. "מחזיק ביד שלך ומתיישב על האדמה." התור ליד הדוכן מתארך והזקנה המתחרשת כמעט צועקת, "יא חסרא, באמת ילד יפה."

בכל פעם שנופל כדור ירקרק אל תוך השמן הרותח, אורלי מבעבעת יחד איתו. וגם אחרי שהיא נפרדת ממנה, נשארת לה בבטן הכווייה הזו, הרותחת, יחד עם מיצי הקיבה והרעב.