כל מה שאני צריך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל מה שאני צריך
מכר
אלפי
עותקים
כל מה שאני צריך
מכר
אלפי
עותקים

כל מה שאני צריך

4.1 כוכבים (95 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אובל אברמוביץ
  • הוצאה: סקרלט
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'

תקציר

נדרשו לי שנים להתגבר על הבגידה של הארוס שלי.
בדיוק כשחשבתי שמזלי עם גברים השתנה סוף־סוף, צפיתי בארוס החדש שלי שוכב עם השושבינה הראשית.
סיימתי עם גברים לחלוטין. 
אני בוגרת מספיק כדי לדעת טוב יותר ולא לאפשר לזה לקרות לי פעם נוספת. 
אמון הוא משהו שאני לא יכולה לתת... באף אחד. לפחות, לא שוב.
חוץ מזה, גם אם הייתי רוצה להעניק למישהו את כולי, לא נותר בי משהו לתת.               
ועכשיו, אם ווקר יכול היה להיות רק קצת פחות חתיך, ומערכת היחסים עם האחיין שלו הייתה קצת פחות מושלמת, והגוף שלו... ובכן, בלי להגזים, הגוף שלו הוא פשוט מתנה למין הנשי.

ברגע שעיניי נחו על אלי, ידעתי שהיא תהיה מלאה בחוצפה וזעם.
בעצם, למה שהיא לא תהיה? לפני שעות ספורות היא תפסה את הארוס שלה עם השושבינה הראשית, והשניים לא בדיוק דיברו על סידורי הפרחים.
אני לא יכול להימנע מללחוץ על הנקודות הרגישות שלה. היא סקסית בטירוף כשהיא זועמת, או מבשלת ארוחת ערב עם מיס פולי, או... טוב, כל הזמן, למען האמת. 
יכול להיות שהעסקתה במרפאת החיות שלי היא לא הצעד החכם ביותר שעשיתי בהתחשב בכך שאני לא יכול למנוע מגופי להשתוקק אליה.
היא אמרה שהיא סיימה עם גברים לנצח, שהיא שבורה. ובכל זאת, אני לא יכול לאבד את התקווה שהיא תבין – 
היא כל מה שאני צריך.

פרק ראשון

פרק 1

אלי
"אתם בטח צוחקים עליי!" אני צועקת ולא מאמינה שזה קורה לי. שוב.

"הו, פאק," גארי פולט ועיניו מתרחבות כשהוא סוף־סוף מבחין בי עומדת באותו החדר. הוא נדחס חזרה למכנסי הטוקסידו שלו תוך שהוא נחלץ מהשושבינה הראשית שלי, קריסטל.

שמלת השושבינה שלה, זו שבחרנו יחד, אסופה סביב מותניה. היא צווחת ומכסה במהירות את פלג גופה התחתון כשגארי נעמד. אני מביטה מטה בשמלת הכלה שלי, השמלה שחששתי לרכוש משום שנלחצתי כשהכול היה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, ופתאום מרגישה כמו שמיכה כבדה הגוררת את גופי מטה.

אני יורדת על ברכיי באיטיות, בד השמלה נערם סביבי וההבנה לאן נכנסתי מכה בי. קיבתי מאיימת לפלוט את ארוחת הצהריים הקלה שאכלתי קודם לכן ואפי מעקצץ, הסימן הקבוע שאני עומדת לבכות. זה מכעיס אותי כמעט כמו העובדה שממש לפני רגע ראיתי כיצד ארוסי, הגבר שהייתי מרחק רגעים ספורים מלהינשא לו, מזיין את השושבינה שלי. קריסטל ואני הכרנו קרוב לעשר שנים. חלקנו בית, בגדים, לעזאזל, אפילו רכב בתקופות שלא יכולנו להרשות לעצמנו להחזיק רכב פרטי לכל אחת. נראה שהיא חושבת שהשיתוף בחברות שלנו כולל גם גברים.

אין ספק שאני שופטת אופי גרועה מאוד מאחר שזו הפעם השנייה שזה קורה לי.

בפעם הראשונה הנחתי שזה קרה כיוון שהייתי צעירה ונאיבית. אני לא יכולה לומר זאת גם הפעם.

הדמעות מאיימות להישטף החוצה כשאני מזהה את נעליה של קריסטל בפינות שונות של החדר. נדמה שהם לא היו יכולים לחכות כדי לקרוע את הבגדים זה מזה. תיק הבגדים שבו הייתה השמלה שלי עדיין תלוי על הקיר מאחורי הדלת, בדיוק במקום שקריסטל השאירה אותו לפני שעות ספורות.

נייר העטיפה שכיסה את המתנה הקטנה שפתחתי כששתינו הגענו לחדר לראשונה נמצא באותו מקום. גארי וידא שהמתנה תחכה לי כשקריסטל ואני נגיע – שרשרת זהב עם תליון בצורת לב ויהלום קטן במרכזו. הרגשתי כה כפוית טובה כשפתחתי את האריזה והשאלה הראשונה שצצה בראשי הייתה מדוע זו המתנה שהוא בחר עבורי. השרשרת נראתה כאילו הוא מצא אותה בחנות יד שנייה, שאם היו בה מחלקות לפי עשורים אז היא הייתה מוצגת באזור שנות השמונים. היא גם לא התאימה לשאר התכשיטים שענדתי לכבוד החתונה אז החזרתי אותה לקופסה ללא מחשבה נוספת. אני נאנחת ומבינה שזה היה אמור להיות רמז עצום לכמה מעט אכפת לו ממני.

גארי וקריסטל שקטים בזמן שאני עוברת את התמוטטות העצבים הקטנה שלי. בניסיון לארגן את מחשבותיי אני אוחזת בכיסא שלידו התמוטטתי ונעמדת על רגליי הרועדות, מחליקה את ידיי לאורך השמלה וצועדת לכיוון הדלת. אני מציצה למסדרון, ומזהה את אחת השושבינות וקוראת לעברה, "אליסון! אני צריכה שתעזרי לי לצאת מהדבר הזה."

מבט נדהם מופיע על פניה כשהדלת נפתחת לרווחה. היא מסתכלת מעבר לכתפי ורואה את הארוס שלי ואת השושבינה הראשית שנראים כאילו הרגע סיימו מרתון זיונים.

"אלי..."

"עכשיו, אליסון!" אני צועקת, מרגישה שניות מהתקף חרדה כשאני תולשת את ההינומה מראשי וזורקת אותה לרצפה.

היא ממהרת אליי ובאצבעות מהירות מתירה את כפתורי השמלה. עם כל חילוץ פנינה קטנה מהלולאה מגיעה תחושת הקלה מפתיעה.

כשכל הפנינים משוחררות לחלוטין, אני מאפשרת לשמלה ליפול בטִקסיות. הצליל היחיד הנשמע בחדר מלבד הנשימה שלי הוא נשימתו הצורמת של גארי. כשלבשתי הבוקר את חזיית התחרה הלבנה והתחתונים התואמים, היה לי ברור שהוא יאהב אותם. ברור לי שאני נראית סקסית בטירוף כרגע. בגיל שלושים וארבע אני עובדת קשה מאוד כדי לשמור על הקימורים הטבעיים של גופי. אני לא שחצנית אבל בהחלט מודעת לגוף שבו בורכתי, ומשקיעה הרבה מאוד כדי לשמור עליו.

שערי הבלונדיני המעוצב בגלים מחליק על כתפיי ונושק לחזה המלא שלי, בעוד צידיו משוכים לאחור בסיכה משובצת אבני חן. הפילינג בריח הלבנדר שמרחתי על גופי קודם לכן השאיר את עורי רך, אך שמן הקוקוס גרם לו להיראות זוהר. האיפור באחריות צוות הביוטי של החתונה היה מעט כבד מהרגיל אך עדיין מסוגנן ומרשים, ומטרתו להאיר את עיני התכלת שלי הושגה. אני מתכופפת מעט ומרימה את שמלת החתונה שלי, חוצה את החדר לכיוונה של קריסטל ומשליכה את השמלה לרגליה.

"עכשיו אני מבינה למה כל־כך רצית שאבחר בשמלה הזו. רצית אותה לעצמך! בדיוק כמו שרצית את גארי לעצמך!" כשלגופי רק חזייה, תחתונים ונעלי עקב נוצצות, אני עומדת מול שני המזדיינים שידעו טוב מאוד מה עשו ואיך זה ישפיע עליי.

"קריסטל, מה עשית?" אליסון שואלת בלחישה.

"אני לא..."

אני לא מאפשרת לה להשלים את הבולשיט שהתחילה לפלוט ומסתובבת להתעמת עם גארי. "אני מקווה שתקבל נמק בזין!" האצבע שלי מכוונת אל המכנסיים שלו והוא מכסה את אזור המפשעה כאילו שאני באמת יכולה לגרום לזה לקרות. הלוואי. ואז אני מפנה את האצבע המאשימה לקריסטל, "ואת! הלוואי שתקני חזייה ותלבשי אותה לפני שתכבסי והיא תגרום לציצים שלך להיראות כמו תרמיל של פרח הלוטוס!" אני מתייחסת לפוסט ויראלי שפורסם לפני מספר שנים והיא נלחצה ממנו מאוד כי הטריפופוביה שלה עוררה בה פחד מחורים בעור.

המבט האומלל שלה גורם לי לחייך. יכול להיות שאני מתנהגת כמו כלבה אבל המצב מצדיק זאת, ללא ספק.

אליסון מצחקקת מאחוריי. אני מסתובבת להביט בה והיא מכסה במהירות את פיה, עיניה פעורות. היא מרימה את ידה ומנופפת בה. "סליחה, סליחה. זה לא הזמן המתאים, אני יודעת. פשוט... תרמיל פרח הלוטוס! זה הדבר הכי הזוי שראיתי בחיים. זה פשוט מגעיל!" הצחקוק שלה הופך לצחוק של ממש. אני מהדקת את שפתיי כי גם אני חושבת שזה מצחיק בטירוף, אבל ברור לי שאם אתחיל לצחוק אאבד את כל האמינות שלי. אליסון נושמת עמוק ונושפת את האוויר החוצה. "או־קיי. אני בסדר. אבל תודי שזה היה משעשע."

גארי אוחז בכף ידי אך אני מושכת אותה חזרה ומתרחקת ממנו כדי שלא יוכל לגעת בי. "אלי... פאק. אני מצטער כל־כך."

"בגלל שנתפסת?" אני שואלת, ידיי על מותניי. "רק תגיד לי דבר אחד, כמה זמן זה נמשך?"

פניו מחווירות וקריסטל מייבבת.

"אני לא רוצה לדעת, נכון?"

גארי מביט בקריסטל והיא נושכת את שפתיה ומנידה את ראשה באיטיות, מבטה נעוץ ברצפה. היא נושפת בחדות והוא משיב את מבטו אליי. "מגיע לי לדעת," אמרתי לשניהם. "אתם הכרתם את הפחדים שלי. שניכם הייתם שם כשמייקל השאיר אותי לבד בחופה לפני חמש שנים, וזה הופך אתכם למנוולים הרבה יותר."

"מאז ערב השנה החדשה," הוא לוחש ועיניי נעצמות בכאב.

לפני שישה חודשים.

שבוע לאחר שהציע לי נישואים.

"לכו להזדיין, שניכם!"

הקלה מציפה אותי כשאני חושבת על ההחלטה של גארי ושלי לקיים את הטקס בחצר מועדון הקאנטרי של אביו במקום בכנסייה. אני אסירת תודה שהאורחים יושבים באוהל שהוקם מחוץ לבניין המועדון, הרחק מהחדר המיועד לכלה, ואינם מודעים כלל לדרמה המתרחשת מאחורי הקלעים. ככל שאני אוהבת את נעלי העקב שלי, הן רק תזכורת נוספת למצב שאליו נקלעתי. אני חולצת אותן בבעיטה, אוספת אותן ומשליכה על גארי. זו אחר זו הן פוגעות בחזה שלו ונופלות על רגליו.

"אני... מצטערת," קריסטל ממלמלת מבעד לדמעות.

"אני מתארת לעצמי. זה מחורבן להיות הכלבה שאת באמת ולא החברה הטובה שהעמדת פנים שהיית במשך כל הזמן." היא מתכווצת מההאשמה הקשה.

אני ניגשת לתיק עם הבגדים שארזתי הבוקר לפני שהצלם קרא לי לצילומים. צילומים שרק לפני רגע סיימתי לחייך עבורם ונכנסתי לחדר כדי לחדש את השפתון לבקשת הצלם בזמן שהוא יצלם את החתן. איכשהו אני בספק שהתמונה שנחשפה מולי היא מה שהצלם קיווה לתעד. אני לובשת במהירות את מכנסי הג'ינס הקצרים, רוכסת שלושה כפתורים בחולצה הלבנה ומחליקה את כפות רגליי לכפכפים בגון שמפניה שתכננתי לנעול במהלך קבלת הפנים.

"הוא כולו שלך," אני אומרת לקריסטל שעדיין בוכה בשקט.

"אלי, חכי!", גארי מתחנן. החלק העצוב הוא שאני לא יודעת אם הוא מתחנן משום שהוא באמת מצטער או משום שנתפס. למרבה הצער, סביר יותר שהסיבה היא שהוא יודע שההורים שלו יעיפו אותו מקרן הנאמנות שהבטיחו לו גישה מלאה אליה אם יתחתן לפני גיל שלושים וחמש, וזה חיכה לו ממש מעבר לפינה.

"בשביל מה? כדי שתוכל להגיד לי שלא הבנתי את מה שראיתי? או כדי שתבקש סליחה שוב ושוב? אה, אולי אתה רוצה לספר לי שזה לא היה מתוכנן ושזה פשוט קרה, שלעולם לא תעשה את זה שוב. שמור את זה לעצמך, אידיוט."

"אנחנו באמת..."

"באמת מה, קריסטל? באמת לא התכוונתם שזה יקרה? וכשזה קרה, מה אז? חשבת שזה לא סיפור רציני? שתמשיכי עם הדבר הזה ותראי אותי מתחתנת עם הבן אדם שזיינת בחצי השנה האחרונה וזה ימשיך כך לנצח? אני לא יודעת אם זה עושה אותך פתטית או סתם זונה, אבל את יודעת מה? סיימתי עם שניכם. אני לא מאמינה שהרשיתי לעצמי לסמוך על מישהו מכם." פתאום עולה בראשי מחשבה ואני מתקשה לבלוע את הגלולה המרה. אבל, לעזאזל, תודה לאל שלא שכבנו יותר מחודשיים.

"זו הסיבה שרצית שאלך להיבדק. אמרת שזה לטובת משהו שקשור לירושה, ששנינו חייבים להיבדק בדיקה רפואית מקיפה לפני שתוכל לקבל אותה."

לגארי לפחות יש את ההגינות להיראות אשם. אבל קריסטל, היא נראית עצבנית.

"מה לעזאזל, גארי? אתה הכרחת אותה להיבדק? כי... למה? אתה לא סומך עליי?"

"לא, זה לא זה קשור לזה בכלל. זו לא את, זו..." הוא עצר את מה שתכנן לומר והמילים נשארו תלויות באוויר.

אני לא בטוחה אם קריסטל חכמה מספיק כדי להבין את זה בעצמה או לא, אבל לא אכפת לי. גם בלי שהוא יודה בזה ידעתי בלי שמץ של ספק – הוא לא היה נאמן לה. למה היא ציפתה? אם הוא לא היה יכול להיות נאמן לאישה שהוא התחייב לבלות איתה את שארית חייו, למה שיהיה נאמן לזו שחשבה שזה בסדר שהוא בוגד?

אני תולה את התיק על כתפי, בודקת שהארנק והטלפון שלי עדיין בתוכו וצועדת לכיוונו של גארי, כף ידי מושטת. "המפתחות?" אני זוקפת גבה אחת ומאתגרת אותו לסרב לי, אך הוא כמובן נכנע כי הוא בוגד חסר ביצים. גארי מחטט בכיסו, מוציא את המפתחות ומניח אותם בידי. אני פונה ללכת משם ואז חושבת על משהו טוב יותר לעשות לפני שאעזוב.

ידי השמאלית מונחת על החזה שלו, טבעת האירוסים הגדולה – זאת שללא ספק אבא שלו עזר לשלם עליה – נוצצת על האצבע שלי. אני מעיפה בה מבט חטוף ומחזירה את מבטי אליו. עיניו מתרככות וברור לי שהוא חושב שאני מתכוונת לוותר לו.

אני מאגרפת את אצבעותיי, שולחת את ידי לאחור ומחטיפה לו היישר לבטן.

"שיהיו לך חיים נהדרים, גארי."

עוד על הספר

  • תרגום: אובל אברמוביץ
  • הוצאה: סקרלט
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'
כל מה שאני צריך ג'ניפר ואן וויק

פרק 1

אלי
"אתם בטח צוחקים עליי!" אני צועקת ולא מאמינה שזה קורה לי. שוב.

"הו, פאק," גארי פולט ועיניו מתרחבות כשהוא סוף־סוף מבחין בי עומדת באותו החדר. הוא נדחס חזרה למכנסי הטוקסידו שלו תוך שהוא נחלץ מהשושבינה הראשית שלי, קריסטל.

שמלת השושבינה שלה, זו שבחרנו יחד, אסופה סביב מותניה. היא צווחת ומכסה במהירות את פלג גופה התחתון כשגארי נעמד. אני מביטה מטה בשמלת הכלה שלי, השמלה שחששתי לרכוש משום שנלחצתי כשהכול היה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, ופתאום מרגישה כמו שמיכה כבדה הגוררת את גופי מטה.

אני יורדת על ברכיי באיטיות, בד השמלה נערם סביבי וההבנה לאן נכנסתי מכה בי. קיבתי מאיימת לפלוט את ארוחת הצהריים הקלה שאכלתי קודם לכן ואפי מעקצץ, הסימן הקבוע שאני עומדת לבכות. זה מכעיס אותי כמעט כמו העובדה שממש לפני רגע ראיתי כיצד ארוסי, הגבר שהייתי מרחק רגעים ספורים מלהינשא לו, מזיין את השושבינה שלי. קריסטל ואני הכרנו קרוב לעשר שנים. חלקנו בית, בגדים, לעזאזל, אפילו רכב בתקופות שלא יכולנו להרשות לעצמנו להחזיק רכב פרטי לכל אחת. נראה שהיא חושבת שהשיתוף בחברות שלנו כולל גם גברים.

אין ספק שאני שופטת אופי גרועה מאוד מאחר שזו הפעם השנייה שזה קורה לי.

בפעם הראשונה הנחתי שזה קרה כיוון שהייתי צעירה ונאיבית. אני לא יכולה לומר זאת גם הפעם.

הדמעות מאיימות להישטף החוצה כשאני מזהה את נעליה של קריסטל בפינות שונות של החדר. נדמה שהם לא היו יכולים לחכות כדי לקרוע את הבגדים זה מזה. תיק הבגדים שבו הייתה השמלה שלי עדיין תלוי על הקיר מאחורי הדלת, בדיוק במקום שקריסטל השאירה אותו לפני שעות ספורות.

נייר העטיפה שכיסה את המתנה הקטנה שפתחתי כששתינו הגענו לחדר לראשונה נמצא באותו מקום. גארי וידא שהמתנה תחכה לי כשקריסטל ואני נגיע – שרשרת זהב עם תליון בצורת לב ויהלום קטן במרכזו. הרגשתי כה כפוית טובה כשפתחתי את האריזה והשאלה הראשונה שצצה בראשי הייתה מדוע זו המתנה שהוא בחר עבורי. השרשרת נראתה כאילו הוא מצא אותה בחנות יד שנייה, שאם היו בה מחלקות לפי עשורים אז היא הייתה מוצגת באזור שנות השמונים. היא גם לא התאימה לשאר התכשיטים שענדתי לכבוד החתונה אז החזרתי אותה לקופסה ללא מחשבה נוספת. אני נאנחת ומבינה שזה היה אמור להיות רמז עצום לכמה מעט אכפת לו ממני.

גארי וקריסטל שקטים בזמן שאני עוברת את התמוטטות העצבים הקטנה שלי. בניסיון לארגן את מחשבותיי אני אוחזת בכיסא שלידו התמוטטתי ונעמדת על רגליי הרועדות, מחליקה את ידיי לאורך השמלה וצועדת לכיוון הדלת. אני מציצה למסדרון, ומזהה את אחת השושבינות וקוראת לעברה, "אליסון! אני צריכה שתעזרי לי לצאת מהדבר הזה."

מבט נדהם מופיע על פניה כשהדלת נפתחת לרווחה. היא מסתכלת מעבר לכתפי ורואה את הארוס שלי ואת השושבינה הראשית שנראים כאילו הרגע סיימו מרתון זיונים.

"אלי..."

"עכשיו, אליסון!" אני צועקת, מרגישה שניות מהתקף חרדה כשאני תולשת את ההינומה מראשי וזורקת אותה לרצפה.

היא ממהרת אליי ובאצבעות מהירות מתירה את כפתורי השמלה. עם כל חילוץ פנינה קטנה מהלולאה מגיעה תחושת הקלה מפתיעה.

כשכל הפנינים משוחררות לחלוטין, אני מאפשרת לשמלה ליפול בטִקסיות. הצליל היחיד הנשמע בחדר מלבד הנשימה שלי הוא נשימתו הצורמת של גארי. כשלבשתי הבוקר את חזיית התחרה הלבנה והתחתונים התואמים, היה לי ברור שהוא יאהב אותם. ברור לי שאני נראית סקסית בטירוף כרגע. בגיל שלושים וארבע אני עובדת קשה מאוד כדי לשמור על הקימורים הטבעיים של גופי. אני לא שחצנית אבל בהחלט מודעת לגוף שבו בורכתי, ומשקיעה הרבה מאוד כדי לשמור עליו.

שערי הבלונדיני המעוצב בגלים מחליק על כתפיי ונושק לחזה המלא שלי, בעוד צידיו משוכים לאחור בסיכה משובצת אבני חן. הפילינג בריח הלבנדר שמרחתי על גופי קודם לכן השאיר את עורי רך, אך שמן הקוקוס גרם לו להיראות זוהר. האיפור באחריות צוות הביוטי של החתונה היה מעט כבד מהרגיל אך עדיין מסוגנן ומרשים, ומטרתו להאיר את עיני התכלת שלי הושגה. אני מתכופפת מעט ומרימה את שמלת החתונה שלי, חוצה את החדר לכיוונה של קריסטל ומשליכה את השמלה לרגליה.

"עכשיו אני מבינה למה כל־כך רצית שאבחר בשמלה הזו. רצית אותה לעצמך! בדיוק כמו שרצית את גארי לעצמך!" כשלגופי רק חזייה, תחתונים ונעלי עקב נוצצות, אני עומדת מול שני המזדיינים שידעו טוב מאוד מה עשו ואיך זה ישפיע עליי.

"קריסטל, מה עשית?" אליסון שואלת בלחישה.

"אני לא..."

אני לא מאפשרת לה להשלים את הבולשיט שהתחילה לפלוט ומסתובבת להתעמת עם גארי. "אני מקווה שתקבל נמק בזין!" האצבע שלי מכוונת אל המכנסיים שלו והוא מכסה את אזור המפשעה כאילו שאני באמת יכולה לגרום לזה לקרות. הלוואי. ואז אני מפנה את האצבע המאשימה לקריסטל, "ואת! הלוואי שתקני חזייה ותלבשי אותה לפני שתכבסי והיא תגרום לציצים שלך להיראות כמו תרמיל של פרח הלוטוס!" אני מתייחסת לפוסט ויראלי שפורסם לפני מספר שנים והיא נלחצה ממנו מאוד כי הטריפופוביה שלה עוררה בה פחד מחורים בעור.

המבט האומלל שלה גורם לי לחייך. יכול להיות שאני מתנהגת כמו כלבה אבל המצב מצדיק זאת, ללא ספק.

אליסון מצחקקת מאחוריי. אני מסתובבת להביט בה והיא מכסה במהירות את פיה, עיניה פעורות. היא מרימה את ידה ומנופפת בה. "סליחה, סליחה. זה לא הזמן המתאים, אני יודעת. פשוט... תרמיל פרח הלוטוס! זה הדבר הכי הזוי שראיתי בחיים. זה פשוט מגעיל!" הצחקוק שלה הופך לצחוק של ממש. אני מהדקת את שפתיי כי גם אני חושבת שזה מצחיק בטירוף, אבל ברור לי שאם אתחיל לצחוק אאבד את כל האמינות שלי. אליסון נושמת עמוק ונושפת את האוויר החוצה. "או־קיי. אני בסדר. אבל תודי שזה היה משעשע."

גארי אוחז בכף ידי אך אני מושכת אותה חזרה ומתרחקת ממנו כדי שלא יוכל לגעת בי. "אלי... פאק. אני מצטער כל־כך."

"בגלל שנתפסת?" אני שואלת, ידיי על מותניי. "רק תגיד לי דבר אחד, כמה זמן זה נמשך?"

פניו מחווירות וקריסטל מייבבת.

"אני לא רוצה לדעת, נכון?"

גארי מביט בקריסטל והיא נושכת את שפתיה ומנידה את ראשה באיטיות, מבטה נעוץ ברצפה. היא נושפת בחדות והוא משיב את מבטו אליי. "מגיע לי לדעת," אמרתי לשניהם. "אתם הכרתם את הפחדים שלי. שניכם הייתם שם כשמייקל השאיר אותי לבד בחופה לפני חמש שנים, וזה הופך אתכם למנוולים הרבה יותר."

"מאז ערב השנה החדשה," הוא לוחש ועיניי נעצמות בכאב.

לפני שישה חודשים.

שבוע לאחר שהציע לי נישואים.

"לכו להזדיין, שניכם!"

הקלה מציפה אותי כשאני חושבת על ההחלטה של גארי ושלי לקיים את הטקס בחצר מועדון הקאנטרי של אביו במקום בכנסייה. אני אסירת תודה שהאורחים יושבים באוהל שהוקם מחוץ לבניין המועדון, הרחק מהחדר המיועד לכלה, ואינם מודעים כלל לדרמה המתרחשת מאחורי הקלעים. ככל שאני אוהבת את נעלי העקב שלי, הן רק תזכורת נוספת למצב שאליו נקלעתי. אני חולצת אותן בבעיטה, אוספת אותן ומשליכה על גארי. זו אחר זו הן פוגעות בחזה שלו ונופלות על רגליו.

"אני... מצטערת," קריסטל ממלמלת מבעד לדמעות.

"אני מתארת לעצמי. זה מחורבן להיות הכלבה שאת באמת ולא החברה הטובה שהעמדת פנים שהיית במשך כל הזמן." היא מתכווצת מההאשמה הקשה.

אני ניגשת לתיק עם הבגדים שארזתי הבוקר לפני שהצלם קרא לי לצילומים. צילומים שרק לפני רגע סיימתי לחייך עבורם ונכנסתי לחדר כדי לחדש את השפתון לבקשת הצלם בזמן שהוא יצלם את החתן. איכשהו אני בספק שהתמונה שנחשפה מולי היא מה שהצלם קיווה לתעד. אני לובשת במהירות את מכנסי הג'ינס הקצרים, רוכסת שלושה כפתורים בחולצה הלבנה ומחליקה את כפות רגליי לכפכפים בגון שמפניה שתכננתי לנעול במהלך קבלת הפנים.

"הוא כולו שלך," אני אומרת לקריסטל שעדיין בוכה בשקט.

"אלי, חכי!", גארי מתחנן. החלק העצוב הוא שאני לא יודעת אם הוא מתחנן משום שהוא באמת מצטער או משום שנתפס. למרבה הצער, סביר יותר שהסיבה היא שהוא יודע שההורים שלו יעיפו אותו מקרן הנאמנות שהבטיחו לו גישה מלאה אליה אם יתחתן לפני גיל שלושים וחמש, וזה חיכה לו ממש מעבר לפינה.

"בשביל מה? כדי שתוכל להגיד לי שלא הבנתי את מה שראיתי? או כדי שתבקש סליחה שוב ושוב? אה, אולי אתה רוצה לספר לי שזה לא היה מתוכנן ושזה פשוט קרה, שלעולם לא תעשה את זה שוב. שמור את זה לעצמך, אידיוט."

"אנחנו באמת..."

"באמת מה, קריסטל? באמת לא התכוונתם שזה יקרה? וכשזה קרה, מה אז? חשבת שזה לא סיפור רציני? שתמשיכי עם הדבר הזה ותראי אותי מתחתנת עם הבן אדם שזיינת בחצי השנה האחרונה וזה ימשיך כך לנצח? אני לא יודעת אם זה עושה אותך פתטית או סתם זונה, אבל את יודעת מה? סיימתי עם שניכם. אני לא מאמינה שהרשיתי לעצמי לסמוך על מישהו מכם." פתאום עולה בראשי מחשבה ואני מתקשה לבלוע את הגלולה המרה. אבל, לעזאזל, תודה לאל שלא שכבנו יותר מחודשיים.

"זו הסיבה שרצית שאלך להיבדק. אמרת שזה לטובת משהו שקשור לירושה, ששנינו חייבים להיבדק בדיקה רפואית מקיפה לפני שתוכל לקבל אותה."

לגארי לפחות יש את ההגינות להיראות אשם. אבל קריסטל, היא נראית עצבנית.

"מה לעזאזל, גארי? אתה הכרחת אותה להיבדק? כי... למה? אתה לא סומך עליי?"

"לא, זה לא זה קשור לזה בכלל. זו לא את, זו..." הוא עצר את מה שתכנן לומר והמילים נשארו תלויות באוויר.

אני לא בטוחה אם קריסטל חכמה מספיק כדי להבין את זה בעצמה או לא, אבל לא אכפת לי. גם בלי שהוא יודה בזה ידעתי בלי שמץ של ספק – הוא לא היה נאמן לה. למה היא ציפתה? אם הוא לא היה יכול להיות נאמן לאישה שהוא התחייב לבלות איתה את שארית חייו, למה שיהיה נאמן לזו שחשבה שזה בסדר שהוא בוגד?

אני תולה את התיק על כתפי, בודקת שהארנק והטלפון שלי עדיין בתוכו וצועדת לכיוונו של גארי, כף ידי מושטת. "המפתחות?" אני זוקפת גבה אחת ומאתגרת אותו לסרב לי, אך הוא כמובן נכנע כי הוא בוגד חסר ביצים. גארי מחטט בכיסו, מוציא את המפתחות ומניח אותם בידי. אני פונה ללכת משם ואז חושבת על משהו טוב יותר לעשות לפני שאעזוב.

ידי השמאלית מונחת על החזה שלו, טבעת האירוסים הגדולה – זאת שללא ספק אבא שלו עזר לשלם עליה – נוצצת על האצבע שלי. אני מעיפה בה מבט חטוף ומחזירה את מבטי אליו. עיניו מתרככות וברור לי שהוא חושב שאני מתכוונת לוותר לו.

אני מאגרפת את אצבעותיי, שולחת את ידי לאחור ומחטיפה לו היישר לבטן.

"שיהיו לך חיים נהדרים, גארי."