חלומות תוססים 4 - האמת שבינינו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חלומות תוססים 4 - האמת שבינינו
מכר
מאות
עותקים
חלומות תוססים 4 - האמת שבינינו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חלומות תוססים 4 - האמת שבינינו

4.3 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מולי מקאדמס

מולי מקאדמס כיכבה ברשימות רבי המכר של הניו־יורק טיימס. היא מתגוררת בטקסס עם בעלה ובתה ואוהבת להתכרבל על הספה מתחת לשמיכה צמרירית בזמן סופות רעמים או להתחבא באמבטיה כאשר מכה טורנדו, כך היא יכולה להעמיד פנים שהוא לא אמיתי.

תקציר

אני הדיקסון הבכור.
כן, המשפחה הזאת.
וכן, הדיקסון הזה. עם המזג הידוע לשמצה והאגרופים ההרסניים.
המשפחה שלי ניסתה הכול מלבד לוותר עליי, אבל יש רק אדם אחד שיכול להרגיע אותי.
סוואנה ריילי דיקסון.
הבחורה מהבית השכן. החברה הכי טובה שלי.
מתוקה יותר מדבש וחזקה יותר מוויסקי. התשובה לנפשי הזועמת.

מהרגע שהיא הופיעה בדילוגים בחווה שלנו כשהיינו ילדים, ידעתי שהיא העתיד שלי. היא הכול בשבילי.
נגיעה אחת, האש שבי מתקררת.
נשיקה אחת, הזעם בתוכי נמס.
היא עמדה לצידי כשהסתבכתי בקטטות ובתקריות עם המשטרה, היא הפכה לאם ילדיי, והיא גם הזהירה אותי לפני שנים: עוד קרב אחד, והיא הולכת.
בשבילה, הייתי עושה הכול.
הייתי מוריד את אגרופיי. הייתי מרסן את הכעס. הייתי הופך עולמות.
עד שמישהו מאיים על הנישואים שלנו, וכל מה שאני רואה זה אדום.


האמת שבינינו הוא הספר הרביעי בסדרת "חלומות תוססים" המתארת את סיפוריהם של ארבעת האחים לבית דיקסון. כל ספר בסדרה מתאר את סיפורו של זוג אחר.

פרק ראשון

פרולוג

בו
לפני שבועיים
רכנתי לנגוס בחטיף אחר הצהריים של ווייאט והעמדתי פנים שאני עומד לחטוף לו אותו מידו שהתרוממה.

"אבא!" הוא קרא שוב תוך כדי צחוק ודחף את פניי בשעשוע. "זה שלי."

"שלי," התווכחתי והצבעתי על שאריות החטיף שנשארו על הצלחת מולו. "השם שלי כתוב שם."

קְוִוין צחקקה בשקט מעברי השני כשבני הגדול שחרר עוד צחוק מתגלגל.

"לא כתוב שם כלום דבר," הוא אמר במבטא דרומי.

"שום דבר," תיקנתי אותו בעדינות. "לא כתוב שם שום דבר."

ווייאט חייך כמו החזרזיר הקטן שהיה ולקח ביס גדול.

פרעתי את שערו כשקמתי מהשולחן העגול הענק במטבח, התכופפתי כדי לנשק את ראשה של קווין, ואז ניגשתי לסוואנה שעמדה ליד אחד האיים. גופה הקטן התנועע לצלילי המוזיקה השקטה שמילאה את המטבח. על פניה נפרש חיוך עדין כשהיא לשה בצק למה שתכננה להכין, למרות העוגה שכבר התקררה בצד השני של האי.

"אשתי," מלמלתי כשמשכתי אותה לזרועותיי והשענתי אותה לאחור כדי ללכוד את שפתיה שהיו מתקתקות עם רמז קל של לימון.

"התגעגעתי אליך," היא לחשה כשהתרחקתי, ועיניה הזהובות נצצו כשבחנו את פניי. "איך היה בעבודה?"

"עבודה," עניתי כרגיל.

אהבתי את העבודה שלי. באמת שאהבתי.

לאמן את קבוצות הספורט בתיכון עשה לי טוב והיה הכרחי מבחינה כלכלית למען המשפחה שלי. אמבר הייתה קטנה כל כך, שבקושי הגיעו אנשים ללון אצלנו באכסניה, כך שהיא לא כיסתה אפילו את החשבונות. אבל בגלל העבודה שלי נאלצתי להשאיר את סוואנה לנהל את בלוסום לבדה במשך חצי יום, וזה ממש הטריד אותי שלא הייתי שם כדי לעזור לה.

אז לא משנה כמה נהניתי מהעבודה. התשובה תמיד הייתה רק עבודה.

"איך היה פה?" שאלתי כשתשומת ליבי עברה לתינוק שלנו, ליוואיי, שישן על משטח הפעילות.

"די שקט למען הא –"

ראשי זז במהירות הצידה כשדפיקה קולנית נשמעה בדלת הכניסה. מבט מהיר על הגבות המכווצות של סוואנה גרם לי לשחרר אותה ולגשת לשם, לא לפני שסרקתי את המטבח כדי לוודא שהילדים שלי במקום שבו השארתי אותם.

אילו היינו מצפים לאורח חדש, סוואנה הייתה אומרת לי.

אילו אורח היה מתקשר ברגע האחרון, היא לא הייתה נראית מופתעת.

אילו זה היה סוייר? הוא היה נכנס בלי לדפוק.

ומשהו בדפיקה הזאת הכניס אותי ללחץ – היא נשמעה מלאת כעס. כעס שהשפיע עליי, כי הוא גרם גם לי לכעוס.

האצתי את צעדיי כששמעתי את דלת הכניסה נפתחת. אותה אפלה מוכרת התחילה לחלחל פנימה באיטיות עד שפניתי מהמטבח למבואה והרגשתי כאילו נתקלתי בקיר לבנים מזדיין.

כי באמצע המבואה עמד האנטר.

אחי.

גבר שלא ראיתי כמעט עשר שנים הודות לחטאים רבים מדי.

"מה לעזאזל –" ההלם מהמפגש איתו התפוגג מייד כשהבנתי מי עומדת לצידו.

מדיסון בלאק.

מבטי חזר במהירות להאנטר, והבחנתי לבסוף בזעם ובבגידה שהוא הקרין כשנעץ בי מבט, והבטן שלי צנחה. היישר לרצפה המזדיינת.

כי הייתה להאנטר רק סיבה אחת להסתכל עליי ככה, והיה לזה קשר לאישה שעמדה לידו. האישה שעמדה לידו ולידי.

ואשתי הייתה בחדר הסמוך.

אלוהים אדירים, סוואנה...

הפחד הנורא ממה שהם עמדו לעשות – ממה שהם עמדו להגיד – התערבב עם השנאה שלי כלפי מדיסון. על כל מה שהיא עשתה. על כל מה שהיא הכריחה אותי להסכים לו. ועכשיו היא שינתה את דעתה וניסתה להרוס את חיי.

אבל לא יכולתי לאפשר לה.

לא יכולתי לתת לזה לקרות.

האנטר נשף בחדות כאילו התגובה שלי אישרה את הכול. "כן."

לא שמתי לב שהוא זז בכלל עד שראשי עף לאחור מהעוצמה של המכה שלו. ולפני שהספקתי להגיב, הוא היה שם, אחז בחולצה שלי ומשך אותי אליו כשהאגרוף שלו פגע בלסת שלי.

ואז ראיתי רק אדום בעיניים. הרגשתי רק את הזעם ההוא בוער בוורידים שלי.

ובפעם הראשונה קיבלתי בברכה את אותה אפלה מחליאה והנחתי לה להשתמש בי.

אבל בכל זאת הכול קרה כמו תמיד. לא יותר מרסיסים ושברים שהתגבשו לגוש מטושטש. אותו ערפל סמיך שדפק את המוח שלי כששחררתי את כל הפחד והזעם שלי עליו.

הטחתי אותו בקיר בצידו השני של החדר.

נתתי לו אגרוף... ועוד אגרוף.

ראשו פגע בקיר בעוצמה.

האנטר היה מהיר. שכחתי מזה. אבל ברגע שהתחלתי, הוא לא יכול היה לעצור אותי. כמעט שום דבר לא יכול היה.

אפילו לא האימה שלי כשהדבר הבא שראיתי היה את הידיים שלי על אישה. מדיסון הייתה צמודה לקיר, ואני החזקתי אותה בכל הכוח. רעדתי כשסובבתי את ידה בינינו ואחזתי בלסת שלה.

כי הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע היה שהכול באשמתה. היא סיכנה את הכול בשנייה שהתעלמה מההסכם בינינו וכף רגלה דרכה בעיירה שלי. ועכשיו היא איימה ממש על הנישואים שלי. "מה עשית, מדיסון?" שאלתי בשיניים חשוקות. "מה לעזאזל עשית –"

נשיפה כואבת התפרצה מפי כשצנחתי על הרצפה עם האנטר מעליי. הוא הניף את ידו, והאגרוף שלו פגע בלחי שלי כשהוא אמר בזעם, "זה כי זיינת את החברה שלי."

לא!

פחד וזעם פרצו מתוכי כשהאנטר הכה אותי שוב. הוא הטיח בי עוד האשמות כשהשתמשתי במשקל שלו כדי להעיף אותו לרצפה. התפתלתי ודחפתי את הרגל שלי לתוך החזה שלו, העפתי אותו לאחור ומיהרתי להתרומם על הברכיים ולהניף את האגרוף שלי בדיוק כמו שהוא עשה. פגעתי באף שלו והרגשתי שהוא נשבר מתחת לאצבעותיי.

ידעתי שזה לא מספיק.

זה לעולם לא יהיה מספיק.

הזעם והערפל גרמו לי לא לראות דבר מלבד האיום שמולי.

"בו."

הקול הזה... הבחורה הזו... עצרו את הכול.

שמי לא היה יותר מלחישה, אבל זה הספיק, הרגיע את האש ומילא אותי מייד בבושה עמוקה.

העולם שלי, העולם שלי, העולם שלי.

אוי אלוהים.

התיישבתי על ברכיי ובהיתי ברצפה כשפחד התפשט שוב בוורידיי כמו רעל. בפעם הראשונה בחיי לא הייתי מסוגל לפגוש במבטה כי ידעתי – ידעתי שהיא שמעה.

לפי הדרך שבה היא אמרה את שמי.

לפי תחושת הבגידה שיכולתי להרגיש מזדחלת לעברי, מושיטה את ידיה ואוחזת בי.

לפי ההלם שנותר תלוי באוויר והפך את השתיקה שהקיפה אותנו לרועמת כל כך.

שתיקה... זו הייתה שתיקה.

שיט.

"איפה הילדים?" שאלתי דרך הגוש בגרוני.

"מה אמרת?" שאלה סוואנה, והיה ברור שהשאלה המקפיאה לא הופנתה אליי.

ובכל זאת חזרתי על עצמי, "סוואנה, איפה הילדים?"

קולה התעוות סביב המילים כשהיא התעלמה מהתחינה שלי. "האנטר, מה אמרת?"

"סוואנה," שמה נפלט מפי בכאב כשהתיישבתי לאחור לבסוף כדי להסתכל עליה. העולם הזדעזע מתחת לרגליי כשראיתי את הכאב שהיא ניסתה כל כך להסתיר. "איפה הילדים שלי?"

"אני לא מדברת אליך," היא צעקה והסתובבה אליי בכעס. בגידה והאשמה זעקו ממנה. "אתה יודע – הבטחת. ו..." ראשה התנדנד בתנועות חדות כשהיא הפנתה את מבטה ממני, ועיניה דילגו במהירות בין שלושתנו. "שמישהו יגיד לי מה האנטר אמר ולמה."

שתיקה נוקבת מילאה את המבואה שוב כשהיא חיכתה. כשהחיים שלי איתה חלפו לנגד עיניי. כשנאבקתי להחזיק בהם אף שידעתי שלא אוכל.

החרדה המקפיאה שאחזה בליבי גילתה לי את זה.

האנטר קם, ניגב את הדם מפניו ואמר, "זה הסיפור שלהם."

עיניה של סוואנה חזרו שוב לשלי. צער איום השתולל בתוכן עם תחינה אליי שאגיד לה שכל זה היה טעות. שהיא לא שמעה נכון.

"סוואנה –"

"מדיסון," אמרתי בקול מאיים כדי לעצור את מה שהיא עמדה להגיד.

היא עשתה מספיק. אמרה יותר מדי.

סוואנה מצמצה במהירות כשעיניה הפכו מזוגגות מדמעות שהיא סירבה לתת להן לזלוג. קולה היה שקט וקרע את ליבי כשהיא אמרה, "אני יודעת מה אני חושבת ששמעתי, ואני חייבת לדעת שאני טועה. אל תגרום לי לבקש ממך, בו."

הריאות שלי כאבו והתחננו לאוויר כשהסתכלתי עליה.

בחנתי אותה.

כמו שעשיתי מדי יום כל החיים. התפללתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה.

"אני –" הרמתי יד והחוויתי לעברה של מדיסון לפני שהורדתי אותה בכבדות על החזה שלי, על הכאב המייסר שהרגשתי שם.

איך אתה אמור לספר לאשתך שבגדת בה, גם בלי להתכוון? איך אתה אמור לספר לאישה שהיית מוכן לעקור את ליבך למענה, שפגעת בה בדרכים שאין עליהן סליחה? איך אתה אמור להרוס אותה?

"שכבת עם מדיסון, כן או לא?" היא שאלה כשלא המשכתי, מבטה היה נעול עליי כשהיא ניסתה לשמור על קול יציב.

"סוואנה, את לא –"

"כן או לא?" היא שאלה, ועוצמת הכעס שלה התנגשה בי.

ידי נאחזה בחזה שלי בניסיון נואש להקל את הכאב, כשמבטי עבר למדיסון. שנאה וזעם התפרצו בשנייה שפגשתי במבטה לפני שנעלתי את עיניי על עיניה של סוואנה.

על הכאב בהן. על הידיעה. על התחינה שזה לא יהיה נכון...

הייתי מוכן למות כדי להעלים את זה.

"בו," היא לחשה. התחננה.

"כן." ההודאה נפלטה תוך כדי נשיפה, אבל מיהרתי להוסיף, "אבל זה לא היה –"

"תסתלק מפה."

לא.

מעדתי כשהתרוממתי על רגליי, והרגשתי ששתי המילים האלה גרמו לי לדמם על הרצפה. "זה לא מה שאת חושבת." היא הייתה חייבת לדעת מה קרה. שלעולם לא הייתי בוגד בה במודע.

סוואנה הניפה את ידה בביטול כשהיא זזה לאחור. "תסתלק מפה!"

"סוואנה, את חייבת לתת לי להסביר."

"תסתלק מהבית שלי, לעזאזל," היא צרחה כשדמעותיה זלגו לבסוף, מהירות וכבדות. השילוב קורע הלב הקפיא אותי במקום.

היא בהתה בי בשנאה כאילו הייתי זר, במבט שהיה מספיק כדי להוריד אותי שוב על ברכיי אילו הייתי מסוגל לזוז.

אני עשיתי את זה... אני גרמתי למבט הזה שעל פניה. לכאב הזה בעיניה.

מדיסון עשתה את זה.

נראה לי שידעתי שהרגע הזה עמד להגיע, כבר מאותו היום שבו הגעתי הביתה לפני כמה שבועות ומצאתי את מדיסון יושבת במטבח שלנו. היה בלתי אפשרי לעצור את זה, ובכל זאת הייתי מוכן להקריב את כל העולם כדי להצליח.

הייתי מוכן לתת כל דבר כדי להעלים את הכאב של סוואנה.

מבטה עבר ממני, הבעתה התעוותה מתחושת הבגידה, ועיניה לא משו ממדיסון כשהיא עזבה.

"סאוו –"

"תעוף לי מהעיניים," היא אמרה בכעס ונעצה בי מבט זועם ומקפיא.

היססתי לרגע לפני שהתרחקתי צעד לאחור. מצאתי את הכוח לזוז רק כי זו הייתה סוואנה וזה מה שהיא הייתה זקוקה לו. ותמיד אעשה כל מה שהיא צריכה.

נעצתי בהאנטר מבט מאיים כשהסתובבתי. הסתכלתי על הבעתו הזועמת ועל הדם המרוח, על הסימן האדום בלסת שלו ועל הפנסים השחורים שהתחילו להופיע מתחת לעיניו.

החלק האפל בתוכי התעורר לחיים בשאגה, בכמיהה עוצמתית יותר. השתוקק לתת עוד אגרוף בפניו. השתוקק לגרום לו – לכל אחד – להרגיש אלפית מהכאב שקרע אותי באיטיות כשהכרחתי את עצמי לצאת מהבית שלי ולהתרחק ממשפחתי. לגרום למישהו לשלם על מה...

פאקינג מדיסון.

התגובה שלי כשראיתי אותה הייתה מיידית. אדום בעיניים. גופי התחיל לרעוד מהזעם שפעם בוורידיי.

חציתי את המרפסת והשגתי אותה בתוך פחות משנייה. אחזתי בזרועה ומשכתי אותה לאחור. התבוננתי בה כשההלם והכאב על פניה התחלפו בפחד.

"בו –"

"מה עשית?" שאלתי, וקולי התעוות מהכאב ומהשנאה שהרגשתי.

שנאה כלפיה.

כלפיי.

כלפי מה שעשינו.

שפתיה נפערו, אבל שום קול לא נשמע. ראשה התנועע במהירות כשהיא בהתה בי.

אבל רציתי לשמוע אותה אומרת את זה. רציתי שהיא תאשר את מה שעשתה – את מה שהרסה. שתודה בכך שהיא התעלמה באדישות מוחלטת מכל מה שדרשה ממני לפני כל אותן שנים, גם במחיר של החיים שלי ושל האושר של סוואנה.

"חזרת לעיר והכול התחיל להתפרק," אמרתי בכעס. "אם כרגע קרעת ממני את הילדים שלי? את אשתי?"

ליבי צנח כשהמילים שכרגע אמרתי נחתו עליי בהבנה מקפיאה.

"בו," אמר האנטר בקול מאיים כשניגש לעמוד לידנו. אצבעותיו נכרכו סביב מפרק כף ידי ולחצו על אותה נקודה שבה אחזתי במדיסון, בניסיון לגרום לי לשחרר אותה.

מתוך אינסטינקט נאחזתי בה חזק יותר.

לא כדי להחזיק במדיסון. היא ממש לא עניינה אותי.

אלא בגלל אותה הבנה – אותו פחד שהתפשט בעמוד השדרה שלי והקפיא את נשמתי. כי מה שקרה כרגע עלול להסתיים לא רק במשהו קשה כמו להילחם על ליבה ועל האמון של סוואנה שוב, אלא גם כי הייתה אפשרות ממשית שאיבדתי אותה כרגע לנצח.

ולאבד את סוואנה?

זה לא משהו שאצליח לשרוד. לעולם.

"תוריד את הידיים הארורות שלך ממנה." מילותיו של האנטר היו איום טהור וניערו אותי מהסבל הפנימי שלי.

מצמצתי.

התמקדתי בבחורה שמולי.

בפחד ובצער שלה. בשקרים שלה.

למה לא יכולת להתרחק, מדיסון?

"תחזרי לחור שממנו הגעת, לפני שתוכלי לעשות יותר נזקים." שחררתי את אחיזתי בה והתנערתי מאחיזתו של האנטר כשהסתובבתי וצעדתי לעבר הטנדר שלי שחנה בצידו השני של הבית.

עם כל צעד גופי התחנן אליי להיכנס. לעשות כל מה שצריך עד שסוואנה תדע את האמת. להתחנן לסליחתה.

וככל שנחלשתי, ליבי הפועם, החלש והמתייסר והדם שזרם בוורידיי זעקו אליה.

העולם שלי, העולם שלי, העולם שלי.

אני מצטער, אני מצטער.

אני כל כך מצטער לעזאזל.

פרק 1

בו
הווה
בהיתי בבית שבו גדלתי כשגשם ירד עליי. תהיתי כמה זמן עבר מאז שעמדתי מולו.

כמעט עשר שנים? זה היה יכול להימשך עוד, אלמלא כל האנשים בפנים לא היו הורסים את חיי. לוקחים את כל מה שאהבתי ותולשים אותו ממני בלי שיהיה להם אכפת. רק כדי להמשיך בחייהם כאילו כלום לא קרה, אם כל המכוניות שחנו מול הבית היו אינדיקציה כלשהי לכך.

עשיתי את דרכי על שביל הגישה ובמעלה מדרגות המרפסת. נשימותיי האיצו עם כל צעד. אצבעותיי נסגרו לאגרופים ונפתחו שוב ושוב, פעם אחר פעם. הדם שלי רתח, וליבי השתולל בקצב בלתי נסבל ככל שהלכתי והתקרבתי לדלת... בדיוק כשהיא נפתחה.

והדבר היחיד שחצץ ביני לבין האנטר היה דלת הזכוכית הנוספת.

אבל לא רק האנטר.

הוא אחז בידה של בתה הקטנה של מדיסון ודחף אותה מאחוריו.

הסתיר אותה. ומצידו השני עמדה מדיסון.

פאקינג מדיסון. הסיבה מאחורי כל הצער והסבל שלי.

והם נראו כמו משפחה קטנה בזמן שלקחו ממני את שלי.

הושטתי יד לדלת הזכוכית, ומדיסון הגיבה. היא צעדה לאחור ולקחה את הילדה מהאנטר לפני שזזה במהירות – לעבר שאר האחים שלי ובנות הזוג שלהם.

"בו."

"חמישה־עשר ימים," אמרתי בקול קר וקודר כשתשומת ליבי חזרה להאנטר. "לא ראיתי את אשתי ואת הילדים שלי חמישה־עשר ימים בגללך."

"אני מצטער," הוא אמר בניסיון להישמע מפייס. "אני מצטער. אבל מה שאתה מתכוון לעשות לא ישנה את זה. אתה יודע את זה יותר טוב מכולם."

"תתקן את זה," אמרתי בכעס.

"בו –"

"פאקינג תתקן את זה," צעקתי בדיוק כשמדיסון חזרה לבדה. היא ניגשה לעמוד ליד האנטר ונעצה בי מבט כאילו סירבה לסגת למרות הרעד הברור שלה. אף שהאנטר ניסה לדחוף אותה לאחור כמו שעשה לבת שלה.

אבל היא עמדה במקומה ונאחזה בזרועו של האנטר. אולי כדי לייצב את עצמה או כדי להגיד לו בדממה שהיא לא עוזבת, לא הייתי בטוח.

זה לא היה משנה.

רק המראה של שניהם יחד גרם לי לראות שוב אדום ואיים לטשטש את הראייה שלי, כשכל מה שאיבדתי עכשיו התערבב עם המילים שלה שנאמרו לפני כל כך הרבה שנים.

 

"אתה לא מבין מה תעשה לכולנו!" זעקה מדיסון. "אתה חושב שתסכן את מערכת היחסים שלך אם לא תגלה לסוואנה? בו, כל מערכות היחסים שלנו ייהרסו אם כן תספר."

 

"להרוס את כולם?" אמרתי בבוז כשהטחתי בה את המילים שלה, וראשי התנדנד בתנועות חדות. "רק את סוואנה. רק אותי."

"בו, אני מצטערת," לחשה מדיסון בניסיון להישמע כנה, אבל כל מה שיצא מפיה נשמע כמו קשקוש. כל מה שהיא הייתה עשויה להגיד לא יכול היה לשנות שום דבר.

אשתי זרקה אותי מהבית. מנעה ממני לראות את ילדיי.

והכול בגלל האישה שמולי. כי היא אהבה להציב דרישות ואז לחזור בה כשהיה לה נוח.

"זה לא היה קשור רק אליכם," אמר האנטר במהירות כשהרגיש כנראה לאן המחשבות שלי נדדו – בכעס המתגבר שלי – אבל באותו רגע ראיתי את זה,

את ידה של מדיסון שעדיין אחזה בהאנטר. את האצבע שלה. את טבעת היהלומים.

חרקתי שיניים. נשמתי נשימות רדודות כשהדם בוורידיי פעם מהר יותר ויותר. מבטי עבר בכעס להאנטר כששאלתי, "אתה בטוח בזה?"

האחים הצעירים שלנו, סוייר וקייסון, הגיעו ונעמדו לידם. הם נראו כאילו התכוננו לעמוד לצידו של האנטר. מאוחדים נגדי.

כל האפשרויות התרוצצו במוחי וגרמו לליבי לפעום מהר יותר כשגם ככה נאבקתי להרגיע אותו. נלחמתי בשדים שחזרו לאחרונה בגלל אותו מראה שקרע אותי – האחים שלי מאוחדים נגדי. הפחד התגבר והתחלף בן־רגע בזעם בלתי נשלט כשכבר הרגשתי שהכול מתמוטט סביבי.

הלסת שלי כאבה מהלחץ שהפעלתי עליה כשניסיתי להדחיק את אותו ערפל אדום וזועם.

כשנלחמתי בכעס ובאפלה שהתפשטו במהירות בוורידיי.

אבל אז סוייר שעמד ליד מדיסון, נשען על הדלת הפתוחה ואמר, "בו, אתה חייב להבין שגם אתה אשם בדבר הזה."

ואיבדתי את זה.

את האחיזה הרופפת בשליטה העצמית שלי.

את ההיגיון שלי.

אני לא זוכר שזזתי. רק ידעתי שניסיתי להגיע לסוייר כשהאנטר החזיק אותי, ושצעקתי, "ניסיתי!"

באמת שניסיתי. הייתי מוכן להודות בכול לפני שנים, וסתמתי את הפה בשביל מדיסון. בגללה. ואז היא חזרה לתוך חיינו לפני חודש והרסה הכול, בדיוק כמו שהתחננה בפניי לא לעשות לפני יותר משתים־עשרה שנים.

הכול בגלל מדיסון.

אחזתי באחת מזרועותיו של האנטר כשהוא נאבק לדחוף אותי לאחור, ונעצתי בו מבט זועם. "למה לעזאזל אתה חושב שמדיסון עזבה? כי רציתי להתוודות."

קולו של האנטר נשאר שקט ורגוע כשהוא אמר, "אני יודע את זה כבר."

"התכוונתי למה שאתה עושה עכשיו," סוייר נאנח והסתכל עליי כאילו כבר איבד עניין בעימות. "מה שאתם עשיתם היה רק חלק ממה שפגע בסוואנה."

חץ. ישירות לליבי הארור.

זה מה שאִזכור שמה עשה לי.

"מה שאתה עושה עכשיו?" המשיך סוייר. "זה –"

"דיברת איתה?" שאלתי, והחזה שלי עלה וירד כשחשבתי על כך שמישהו דיבר עם אשתי. מישהו ראה אותה.

העולם שלי.

התשובה לכל חלק דפוק שבי.

סוייר זז, כאילו הבין סוף־סוף מה זה עושה לי. הוא הזדקף, וההבעה הכעוסה שלו התפוגגה כשהוא הנהן. "כן. כולנו דיברנו," הוא אמר. "נהיה שם בשבילה בדיוק כמו שנהיה פה בשבילך. אבל גבר, אתה לא שומע אותי. זה, מה שאתה עושה כרגע, זה חלק גדול מאוד ממה שפוגע בה. הכעס שלך. המריבות שלך..."

כשהוא לא המשיך, קייסון דיבר מעברו השני של האנטר. "בגלל זה אתה לא רואה אותם."

הזעם והצורך בנקמה השתחררו ממני בנשימה מקוטעת והתחלפו בכאב עמוק ומייסר.

כאב שקרע אותי. איטי וקטלני.

סוייר וקייסון דיברו בשקט. ברכות. כאילו ניסו לרכך את המכה הקשה. אבל אי אפשר להפחית מההבנה שמונעים ממך לראות את המשפחה שלך בגללך. בגלל משהו עמוק כל כך בתוכך שכמעט אי אפשר לשלוט בו.

משהו אפל ומחליא ורעיל.

התרחקתי מהאנטר, וראשי זז באיטיות כשחיי עם סוואנה והילדים שלנו התרוצצו במוחי.

הייתה לי בעיה עם הכעס שלי – מאז שהייתי ילד. אבל סוואנה תמיד הייתה הרוגע שלי. הקרח לאש שלי.

מבט אחד בה. מגע אחד. אפילו רק לשמוע את קולה, והזעם שלי נרגע. נעלם.

אבל היה קשה להתמודד עם אותו זעם תמידי מבעבע. ידעתי את זה. והיא אמרה לי לפני שנים שאם עוד פעם אחת אלך מכות, היא תיפרד ממני.

מעולם לא פחדתי ממשהו יותר מאשר לאבד אותה. ואז, כשנולדו הילדים שלנו, פחדתי לאבד גם אותם.

מעולם לא נלחמתי כל כך במשהו כמו לשלוט בעצמי, מדי יום, עד שהאנטר ומדיסון איימו לפגוע בנישואים שלי.

"סוואנה... הילדים שלי... מעולם לא פגעתי בהם," אמרתי מבעד לצער שחנק אותי.

"אני יודע. היא יודעת שלא תעשה דבר כזה," אמר האנטר באותו קול שקט כמו שאר האחים שלי. ניצוץ קטן ביותר של תקווה ניצת בליבי עד שהוא הוסיף, "אבל הגעת לנקודה..."

הכרחתי את עצמי להסתכל עליו. הוא נראה מתלבט בנוגע למה שעמד להגיד לי.

וזה הפחיד אותי כל כך.

"בו," האנטר התחיל להגיד בקול מהוסס, "היא מפחדת שהיא לא תוכל לעצור אותך יותר."

כל האוויר התרוקן מריאותיי בנשימה כואבת כשמילותיו קרעו אותי לגזרים. אישרו את מה שהתייסרתי בגללו בחודשים האחרונים – אותם שדים שנאבקתי בהם. הסיבה שבגללה כל אחיי התאחדו נגדי. אותה סיבה שבגללה התרחקתי מהם כשהם התחילו להתפייס.

כי לא רציתי לראות את המבט בעיניהם כשהם יבינו שהייתי כמו אבא שלנו – את החשש שאהפוך להיות כמוהו יום אחד. גבר שהתעלל פיזית ומילולית בילד שלו במשך שנים.

ועוד יותר גרוע... שאשתי תבין שאני לא יותר טוב ממנו. שהיא באמת תפחד ממני.

הברכיים שלי פגעו ברצפת העץ של המרפסת.

אצבעותיי ננעצו בחזה שלי בניסיון לתלוש אותו. להקל את הכאב הנורא. לקחת את ליבי ולהציע אותו לסוואנה, כי לא רציתי אותו אם אין לי אותה.

לא היה לי שום דבר אלמלא היה לי אותה או את הילדים שלנו.

זה היה דבר אחד כשחשבתי שהיא מנעה ממני לראות אותם בגלל האנטר ומדיסון. בגלל הבגידה והשקרים. הייתי מגיע עד קצה העולם כדי לתקן את זה. כדי ליישר את ההדורים.

אבל לקחת את הילדים שלי כדי להגן עליהם ממני?

כשהיא אמרה שהיא יודעת שלא אפגע בהם אבל באותו זמן אמרה שהיא מפחדת שהיא לא תוכל לעצור אותי?

היה בלתי אפשרי לתקן את זה.

סוואנה הכירה אותי רוב חיי. היא ידעה יותר טוב מכולם איך פעלתי. יותר טוב ממני. והיא הייתה עדה לעשר השנים האחרונות שבהן דאגתי לשלוט בכעס שלי.

אם היא פחדה, הייתה לה סיבה טובה.

ואני אשם בפחד הזה שלה.

"למה אתה עצוב?"

"אוולי."

אילצתי את עצמי להרים את ראשי וראיתי את מדיסון מצמידה את בתה אליה. מגינה עליה. עוצרת אותה מלהתקרב אליי.

"אוולי, תחזרי למטבח," אמרה מדיסון בקול שנשמע כמו תחינה חרישית.

אבל בתה רק הטתה את ראשה ובחנה אותי. "ראיתי אותך פעם אחת כשהייתי עם החברים שלי, ווייאט וקווין, והיית כועס. אבל עכשיו אתה עצוב. ממש, ממש עצוב. עצוב ככה," היא אמרה ופרשה ידיים לצדדים.

ליבי נקרע כששמעתי את שמותיהם של שני ילדיי, וההלם לנוכח הכאב גרם לי להחסיר פעימה.

"אני מצטערת," לחשה מדיסון כשזזה לאחור עם בתה.

"בו," האנטר התחיל לומר בקול מהוסס אחרי שהן עזבו, אבל קטעתי אותו.

"אני כמו אבא?" פגשתי במבטם ההמום של כל אחד מאחיי, אבל הם לא הגיבו, והחזה שלי רעד מנשימותיי הקטועות שהלכו והתעצמו. "אני כמו אבא?" דרשתי לדעת בכעס.

מבטו של האנטר עבר לקייסון לרגע לפני שפגש שוב בשלי. "בוא תיכנס, גבר. תתייבש ונדבר," הוא הושיט יד לכתפי, אבל נרתעתי לאחור.

קמתי ברגליים רועדות והמשכתי לזוז לאחור כשהוא הלך אחריי.

"בו –"

"תענה לי," צעקתי כשהגעתי לקצה המדרגה העליונה.

"בוא ניכנס פנימה ונדבר," הוא אמר בקול רגוע והתקרב אליי.

אחת מידיי זינקה קדימה במהירות כדי לדחוף אותו, אבל הוא אחז בזרועי וסובב אותה הצידה לפני שהספקתי לגעת בו. וברגע הבא אחזתי בחוזקה בידי השנייה בצווארון חולצתו ומשכתי אותו אליי.

הלסת שלי זעקה מכאב כשרתחתי. "תהיה גבר ותענה לי, לעזאזל."

הנחיריים שלו התרחבו כשהוא ראה אותי נכנע בהדרגה לאותו ערפל של זעם. "אתה רוצה תשובה כנה? אז אתה צריך לדבר עם כולנו," הוא אמר בשיניים חשוקות. "סוייר היה שם כמעט מדי יום – הוא ראה אותך עם הילדים שלך. קייסון עבר את כל החרא עם אבא – הוא היחיד שראה את הצד הזה בו. אני הייתי החבר הכי טוב שלך לפני שהרסת לי את החיים." אחיזתו בזרועי התהדקה כשנלחמתי להימלט מהזעם שהקיף אותי. "אבל עברו עשר שנים מאז שהתראינו, בו. אני לא יכול לענות על זה."

"אתה יכול. אתה לא רוצה," דחפתי אותו לאחור והעברתי ידיים רועדות בשערי כשאותו כאב המשיך לקרוע אותי כמו להב משונן וקהה.

הסתובבתי וירדתי במדרגות כשהאנטר קרא בשמי.

קולו הלך והתקרב כשצעדתי בגשם, אף שרגליי זזו במהירות כשהגעתי לחניה.

"בו, תעצור," הוא צעק, אחז בזרועי וגרם לי לקפוא על מקומי.

בשנייה הבאה ידי נכרכה סביב צווארו של האנטר והצמדתי אותו לאחד הטנדרים.

כל הגוף שלי רעד מהזעם שתמיד היה שם מתחת לפני השטח. מוכן להתפוצץ. משתולל בוורידיי ומכלה אותי.

הגבות שלו היו מכווצות ועיניו הצטמצמו. אחת מידיו נצמדה לחזה שלי כדי לדחוף אותי לאחור, והשנייה נכרכה סביב מפרק כף ידי הרטובה מהגשם, ולחצה בניסיון לגרום לי לשחרר את אחיזתי בו.

הידקתי את האחיזה שלי.

"קיבלת את מה שרצית," רתחתי מזעם. "קיבלת את החיים שלך בחזרה במחיר החיים שלי."

"בו, זה לא –" הלסת שלו התהדקה כשהצמדתי אותו חזק יותר לשמשה.

"אנחנו גמרנו," אמרתי לאט ווידאתי שהוא שמע אותי. "לנצח. הבנת?"

"כן."

דחפתי אותו וצעדתי במהירות לאורך שביל הגישה, לא עצרתי גם כשחלפתי על פני הטנדר שלי. נאבקתי לראות דרך הערפל האדום והגשם השוטף. נאבקתי לנשום כשהצער והפחד והשנאה העצמית התעצמו כל כך, עד שהרגשתי שאני נחנק.

וכשעליתי לכביש הראשי שהוביל לחווה, כבר ברחתי.

ברחתי מהשדים שלי.

ברחתי מהסיוט שחייתי בו.

ניסיתי לברוח מהגבר שהפכתי להיות – הגבר שהרס כל דבר טוב וטהור בחיי – בידיעה שלעולם לא אוכל.

מולי מקאדמס

מולי מקאדמס כיכבה ברשימות רבי המכר של הניו־יורק טיימס. היא מתגוררת בטקסס עם בעלה ובתה ואוהבת להתכרבל על הספה מתחת לשמיכה צמרירית בזמן סופות רעמים או להתחבא באמבטיה כאשר מכה טורנדו, כך היא יכולה להעמיד פנים שהוא לא אמיתי.

חלומות תוססים 4 - האמת שבינינו מולי מקאדמס

פרולוג

בו
לפני שבועיים
רכנתי לנגוס בחטיף אחר הצהריים של ווייאט והעמדתי פנים שאני עומד לחטוף לו אותו מידו שהתרוממה.

"אבא!" הוא קרא שוב תוך כדי צחוק ודחף את פניי בשעשוע. "זה שלי."

"שלי," התווכחתי והצבעתי על שאריות החטיף שנשארו על הצלחת מולו. "השם שלי כתוב שם."

קְוִוין צחקקה בשקט מעברי השני כשבני הגדול שחרר עוד צחוק מתגלגל.

"לא כתוב שם כלום דבר," הוא אמר במבטא דרומי.

"שום דבר," תיקנתי אותו בעדינות. "לא כתוב שם שום דבר."

ווייאט חייך כמו החזרזיר הקטן שהיה ולקח ביס גדול.

פרעתי את שערו כשקמתי מהשולחן העגול הענק במטבח, התכופפתי כדי לנשק את ראשה של קווין, ואז ניגשתי לסוואנה שעמדה ליד אחד האיים. גופה הקטן התנועע לצלילי המוזיקה השקטה שמילאה את המטבח. על פניה נפרש חיוך עדין כשהיא לשה בצק למה שתכננה להכין, למרות העוגה שכבר התקררה בצד השני של האי.

"אשתי," מלמלתי כשמשכתי אותה לזרועותיי והשענתי אותה לאחור כדי ללכוד את שפתיה שהיו מתקתקות עם רמז קל של לימון.

"התגעגעתי אליך," היא לחשה כשהתרחקתי, ועיניה הזהובות נצצו כשבחנו את פניי. "איך היה בעבודה?"

"עבודה," עניתי כרגיל.

אהבתי את העבודה שלי. באמת שאהבתי.

לאמן את קבוצות הספורט בתיכון עשה לי טוב והיה הכרחי מבחינה כלכלית למען המשפחה שלי. אמבר הייתה קטנה כל כך, שבקושי הגיעו אנשים ללון אצלנו באכסניה, כך שהיא לא כיסתה אפילו את החשבונות. אבל בגלל העבודה שלי נאלצתי להשאיר את סוואנה לנהל את בלוסום לבדה במשך חצי יום, וזה ממש הטריד אותי שלא הייתי שם כדי לעזור לה.

אז לא משנה כמה נהניתי מהעבודה. התשובה תמיד הייתה רק עבודה.

"איך היה פה?" שאלתי כשתשומת ליבי עברה לתינוק שלנו, ליוואיי, שישן על משטח הפעילות.

"די שקט למען הא –"

ראשי זז במהירות הצידה כשדפיקה קולנית נשמעה בדלת הכניסה. מבט מהיר על הגבות המכווצות של סוואנה גרם לי לשחרר אותה ולגשת לשם, לא לפני שסרקתי את המטבח כדי לוודא שהילדים שלי במקום שבו השארתי אותם.

אילו היינו מצפים לאורח חדש, סוואנה הייתה אומרת לי.

אילו אורח היה מתקשר ברגע האחרון, היא לא הייתה נראית מופתעת.

אילו זה היה סוייר? הוא היה נכנס בלי לדפוק.

ומשהו בדפיקה הזאת הכניס אותי ללחץ – היא נשמעה מלאת כעס. כעס שהשפיע עליי, כי הוא גרם גם לי לכעוס.

האצתי את צעדיי כששמעתי את דלת הכניסה נפתחת. אותה אפלה מוכרת התחילה לחלחל פנימה באיטיות עד שפניתי מהמטבח למבואה והרגשתי כאילו נתקלתי בקיר לבנים מזדיין.

כי באמצע המבואה עמד האנטר.

אחי.

גבר שלא ראיתי כמעט עשר שנים הודות לחטאים רבים מדי.

"מה לעזאזל –" ההלם מהמפגש איתו התפוגג מייד כשהבנתי מי עומדת לצידו.

מדיסון בלאק.

מבטי חזר במהירות להאנטר, והבחנתי לבסוף בזעם ובבגידה שהוא הקרין כשנעץ בי מבט, והבטן שלי צנחה. היישר לרצפה המזדיינת.

כי הייתה להאנטר רק סיבה אחת להסתכל עליי ככה, והיה לזה קשר לאישה שעמדה לידו. האישה שעמדה לידו ולידי.

ואשתי הייתה בחדר הסמוך.

אלוהים אדירים, סוואנה...

הפחד הנורא ממה שהם עמדו לעשות – ממה שהם עמדו להגיד – התערבב עם השנאה שלי כלפי מדיסון. על כל מה שהיא עשתה. על כל מה שהיא הכריחה אותי להסכים לו. ועכשיו היא שינתה את דעתה וניסתה להרוס את חיי.

אבל לא יכולתי לאפשר לה.

לא יכולתי לתת לזה לקרות.

האנטר נשף בחדות כאילו התגובה שלי אישרה את הכול. "כן."

לא שמתי לב שהוא זז בכלל עד שראשי עף לאחור מהעוצמה של המכה שלו. ולפני שהספקתי להגיב, הוא היה שם, אחז בחולצה שלי ומשך אותי אליו כשהאגרוף שלו פגע בלסת שלי.

ואז ראיתי רק אדום בעיניים. הרגשתי רק את הזעם ההוא בוער בוורידים שלי.

ובפעם הראשונה קיבלתי בברכה את אותה אפלה מחליאה והנחתי לה להשתמש בי.

אבל בכל זאת הכול קרה כמו תמיד. לא יותר מרסיסים ושברים שהתגבשו לגוש מטושטש. אותו ערפל סמיך שדפק את המוח שלי כששחררתי את כל הפחד והזעם שלי עליו.

הטחתי אותו בקיר בצידו השני של החדר.

נתתי לו אגרוף... ועוד אגרוף.

ראשו פגע בקיר בעוצמה.

האנטר היה מהיר. שכחתי מזה. אבל ברגע שהתחלתי, הוא לא יכול היה לעצור אותי. כמעט שום דבר לא יכול היה.

אפילו לא האימה שלי כשהדבר הבא שראיתי היה את הידיים שלי על אישה. מדיסון הייתה צמודה לקיר, ואני החזקתי אותה בכל הכוח. רעדתי כשסובבתי את ידה בינינו ואחזתי בלסת שלה.

כי הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע היה שהכול באשמתה. היא סיכנה את הכול בשנייה שהתעלמה מההסכם בינינו וכף רגלה דרכה בעיירה שלי. ועכשיו היא איימה ממש על הנישואים שלי. "מה עשית, מדיסון?" שאלתי בשיניים חשוקות. "מה לעזאזל עשית –"

נשיפה כואבת התפרצה מפי כשצנחתי על הרצפה עם האנטר מעליי. הוא הניף את ידו, והאגרוף שלו פגע בלחי שלי כשהוא אמר בזעם, "זה כי זיינת את החברה שלי."

לא!

פחד וזעם פרצו מתוכי כשהאנטר הכה אותי שוב. הוא הטיח בי עוד האשמות כשהשתמשתי במשקל שלו כדי להעיף אותו לרצפה. התפתלתי ודחפתי את הרגל שלי לתוך החזה שלו, העפתי אותו לאחור ומיהרתי להתרומם על הברכיים ולהניף את האגרוף שלי בדיוק כמו שהוא עשה. פגעתי באף שלו והרגשתי שהוא נשבר מתחת לאצבעותיי.

ידעתי שזה לא מספיק.

זה לעולם לא יהיה מספיק.

הזעם והערפל גרמו לי לא לראות דבר מלבד האיום שמולי.

"בו."

הקול הזה... הבחורה הזו... עצרו את הכול.

שמי לא היה יותר מלחישה, אבל זה הספיק, הרגיע את האש ומילא אותי מייד בבושה עמוקה.

העולם שלי, העולם שלי, העולם שלי.

אוי אלוהים.

התיישבתי על ברכיי ובהיתי ברצפה כשפחד התפשט שוב בוורידיי כמו רעל. בפעם הראשונה בחיי לא הייתי מסוגל לפגוש במבטה כי ידעתי – ידעתי שהיא שמעה.

לפי הדרך שבה היא אמרה את שמי.

לפי תחושת הבגידה שיכולתי להרגיש מזדחלת לעברי, מושיטה את ידיה ואוחזת בי.

לפי ההלם שנותר תלוי באוויר והפך את השתיקה שהקיפה אותנו לרועמת כל כך.

שתיקה... זו הייתה שתיקה.

שיט.

"איפה הילדים?" שאלתי דרך הגוש בגרוני.

"מה אמרת?" שאלה סוואנה, והיה ברור שהשאלה המקפיאה לא הופנתה אליי.

ובכל זאת חזרתי על עצמי, "סוואנה, איפה הילדים?"

קולה התעוות סביב המילים כשהיא התעלמה מהתחינה שלי. "האנטר, מה אמרת?"

"סוואנה," שמה נפלט מפי בכאב כשהתיישבתי לאחור לבסוף כדי להסתכל עליה. העולם הזדעזע מתחת לרגליי כשראיתי את הכאב שהיא ניסתה כל כך להסתיר. "איפה הילדים שלי?"

"אני לא מדברת אליך," היא צעקה והסתובבה אליי בכעס. בגידה והאשמה זעקו ממנה. "אתה יודע – הבטחת. ו..." ראשה התנדנד בתנועות חדות כשהיא הפנתה את מבטה ממני, ועיניה דילגו במהירות בין שלושתנו. "שמישהו יגיד לי מה האנטר אמר ולמה."

שתיקה נוקבת מילאה את המבואה שוב כשהיא חיכתה. כשהחיים שלי איתה חלפו לנגד עיניי. כשנאבקתי להחזיק בהם אף שידעתי שלא אוכל.

החרדה המקפיאה שאחזה בליבי גילתה לי את זה.

האנטר קם, ניגב את הדם מפניו ואמר, "זה הסיפור שלהם."

עיניה של סוואנה חזרו שוב לשלי. צער איום השתולל בתוכן עם תחינה אליי שאגיד לה שכל זה היה טעות. שהיא לא שמעה נכון.

"סוואנה –"

"מדיסון," אמרתי בקול מאיים כדי לעצור את מה שהיא עמדה להגיד.

היא עשתה מספיק. אמרה יותר מדי.

סוואנה מצמצה במהירות כשעיניה הפכו מזוגגות מדמעות שהיא סירבה לתת להן לזלוג. קולה היה שקט וקרע את ליבי כשהיא אמרה, "אני יודעת מה אני חושבת ששמעתי, ואני חייבת לדעת שאני טועה. אל תגרום לי לבקש ממך, בו."

הריאות שלי כאבו והתחננו לאוויר כשהסתכלתי עליה.

בחנתי אותה.

כמו שעשיתי מדי יום כל החיים. התפללתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה.

"אני –" הרמתי יד והחוויתי לעברה של מדיסון לפני שהורדתי אותה בכבדות על החזה שלי, על הכאב המייסר שהרגשתי שם.

איך אתה אמור לספר לאשתך שבגדת בה, גם בלי להתכוון? איך אתה אמור לספר לאישה שהיית מוכן לעקור את ליבך למענה, שפגעת בה בדרכים שאין עליהן סליחה? איך אתה אמור להרוס אותה?

"שכבת עם מדיסון, כן או לא?" היא שאלה כשלא המשכתי, מבטה היה נעול עליי כשהיא ניסתה לשמור על קול יציב.

"סוואנה, את לא –"

"כן או לא?" היא שאלה, ועוצמת הכעס שלה התנגשה בי.

ידי נאחזה בחזה שלי בניסיון נואש להקל את הכאב, כשמבטי עבר למדיסון. שנאה וזעם התפרצו בשנייה שפגשתי במבטה לפני שנעלתי את עיניי על עיניה של סוואנה.

על הכאב בהן. על הידיעה. על התחינה שזה לא יהיה נכון...

הייתי מוכן למות כדי להעלים את זה.

"בו," היא לחשה. התחננה.

"כן." ההודאה נפלטה תוך כדי נשיפה, אבל מיהרתי להוסיף, "אבל זה לא היה –"

"תסתלק מפה."

לא.

מעדתי כשהתרוממתי על רגליי, והרגשתי ששתי המילים האלה גרמו לי לדמם על הרצפה. "זה לא מה שאת חושבת." היא הייתה חייבת לדעת מה קרה. שלעולם לא הייתי בוגד בה במודע.

סוואנה הניפה את ידה בביטול כשהיא זזה לאחור. "תסתלק מפה!"

"סוואנה, את חייבת לתת לי להסביר."

"תסתלק מהבית שלי, לעזאזל," היא צרחה כשדמעותיה זלגו לבסוף, מהירות וכבדות. השילוב קורע הלב הקפיא אותי במקום.

היא בהתה בי בשנאה כאילו הייתי זר, במבט שהיה מספיק כדי להוריד אותי שוב על ברכיי אילו הייתי מסוגל לזוז.

אני עשיתי את זה... אני גרמתי למבט הזה שעל פניה. לכאב הזה בעיניה.

מדיסון עשתה את זה.

נראה לי שידעתי שהרגע הזה עמד להגיע, כבר מאותו היום שבו הגעתי הביתה לפני כמה שבועות ומצאתי את מדיסון יושבת במטבח שלנו. היה בלתי אפשרי לעצור את זה, ובכל זאת הייתי מוכן להקריב את כל העולם כדי להצליח.

הייתי מוכן לתת כל דבר כדי להעלים את הכאב של סוואנה.

מבטה עבר ממני, הבעתה התעוותה מתחושת הבגידה, ועיניה לא משו ממדיסון כשהיא עזבה.

"סאוו –"

"תעוף לי מהעיניים," היא אמרה בכעס ונעצה בי מבט זועם ומקפיא.

היססתי לרגע לפני שהתרחקתי צעד לאחור. מצאתי את הכוח לזוז רק כי זו הייתה סוואנה וזה מה שהיא הייתה זקוקה לו. ותמיד אעשה כל מה שהיא צריכה.

נעצתי בהאנטר מבט מאיים כשהסתובבתי. הסתכלתי על הבעתו הזועמת ועל הדם המרוח, על הסימן האדום בלסת שלו ועל הפנסים השחורים שהתחילו להופיע מתחת לעיניו.

החלק האפל בתוכי התעורר לחיים בשאגה, בכמיהה עוצמתית יותר. השתוקק לתת עוד אגרוף בפניו. השתוקק לגרום לו – לכל אחד – להרגיש אלפית מהכאב שקרע אותי באיטיות כשהכרחתי את עצמי לצאת מהבית שלי ולהתרחק ממשפחתי. לגרום למישהו לשלם על מה...

פאקינג מדיסון.

התגובה שלי כשראיתי אותה הייתה מיידית. אדום בעיניים. גופי התחיל לרעוד מהזעם שפעם בוורידיי.

חציתי את המרפסת והשגתי אותה בתוך פחות משנייה. אחזתי בזרועה ומשכתי אותה לאחור. התבוננתי בה כשההלם והכאב על פניה התחלפו בפחד.

"בו –"

"מה עשית?" שאלתי, וקולי התעוות מהכאב ומהשנאה שהרגשתי.

שנאה כלפיה.

כלפיי.

כלפי מה שעשינו.

שפתיה נפערו, אבל שום קול לא נשמע. ראשה התנועע במהירות כשהיא בהתה בי.

אבל רציתי לשמוע אותה אומרת את זה. רציתי שהיא תאשר את מה שעשתה – את מה שהרסה. שתודה בכך שהיא התעלמה באדישות מוחלטת מכל מה שדרשה ממני לפני כל אותן שנים, גם במחיר של החיים שלי ושל האושר של סוואנה.

"חזרת לעיר והכול התחיל להתפרק," אמרתי בכעס. "אם כרגע קרעת ממני את הילדים שלי? את אשתי?"

ליבי צנח כשהמילים שכרגע אמרתי נחתו עליי בהבנה מקפיאה.

"בו," אמר האנטר בקול מאיים כשניגש לעמוד לידנו. אצבעותיו נכרכו סביב מפרק כף ידי ולחצו על אותה נקודה שבה אחזתי במדיסון, בניסיון לגרום לי לשחרר אותה.

מתוך אינסטינקט נאחזתי בה חזק יותר.

לא כדי להחזיק במדיסון. היא ממש לא עניינה אותי.

אלא בגלל אותה הבנה – אותו פחד שהתפשט בעמוד השדרה שלי והקפיא את נשמתי. כי מה שקרה כרגע עלול להסתיים לא רק במשהו קשה כמו להילחם על ליבה ועל האמון של סוואנה שוב, אלא גם כי הייתה אפשרות ממשית שאיבדתי אותה כרגע לנצח.

ולאבד את סוואנה?

זה לא משהו שאצליח לשרוד. לעולם.

"תוריד את הידיים הארורות שלך ממנה." מילותיו של האנטר היו איום טהור וניערו אותי מהסבל הפנימי שלי.

מצמצתי.

התמקדתי בבחורה שמולי.

בפחד ובצער שלה. בשקרים שלה.

למה לא יכולת להתרחק, מדיסון?

"תחזרי לחור שממנו הגעת, לפני שתוכלי לעשות יותר נזקים." שחררתי את אחיזתי בה והתנערתי מאחיזתו של האנטר כשהסתובבתי וצעדתי לעבר הטנדר שלי שחנה בצידו השני של הבית.

עם כל צעד גופי התחנן אליי להיכנס. לעשות כל מה שצריך עד שסוואנה תדע את האמת. להתחנן לסליחתה.

וככל שנחלשתי, ליבי הפועם, החלש והמתייסר והדם שזרם בוורידיי זעקו אליה.

העולם שלי, העולם שלי, העולם שלי.

אני מצטער, אני מצטער.

אני כל כך מצטער לעזאזל.

פרק 1

בו
הווה
בהיתי בבית שבו גדלתי כשגשם ירד עליי. תהיתי כמה זמן עבר מאז שעמדתי מולו.

כמעט עשר שנים? זה היה יכול להימשך עוד, אלמלא כל האנשים בפנים לא היו הורסים את חיי. לוקחים את כל מה שאהבתי ותולשים אותו ממני בלי שיהיה להם אכפת. רק כדי להמשיך בחייהם כאילו כלום לא קרה, אם כל המכוניות שחנו מול הבית היו אינדיקציה כלשהי לכך.

עשיתי את דרכי על שביל הגישה ובמעלה מדרגות המרפסת. נשימותיי האיצו עם כל צעד. אצבעותיי נסגרו לאגרופים ונפתחו שוב ושוב, פעם אחר פעם. הדם שלי רתח, וליבי השתולל בקצב בלתי נסבל ככל שהלכתי והתקרבתי לדלת... בדיוק כשהיא נפתחה.

והדבר היחיד שחצץ ביני לבין האנטר היה דלת הזכוכית הנוספת.

אבל לא רק האנטר.

הוא אחז בידה של בתה הקטנה של מדיסון ודחף אותה מאחוריו.

הסתיר אותה. ומצידו השני עמדה מדיסון.

פאקינג מדיסון. הסיבה מאחורי כל הצער והסבל שלי.

והם נראו כמו משפחה קטנה בזמן שלקחו ממני את שלי.

הושטתי יד לדלת הזכוכית, ומדיסון הגיבה. היא צעדה לאחור ולקחה את הילדה מהאנטר לפני שזזה במהירות – לעבר שאר האחים שלי ובנות הזוג שלהם.

"בו."

"חמישה־עשר ימים," אמרתי בקול קר וקודר כשתשומת ליבי חזרה להאנטר. "לא ראיתי את אשתי ואת הילדים שלי חמישה־עשר ימים בגללך."

"אני מצטער," הוא אמר בניסיון להישמע מפייס. "אני מצטער. אבל מה שאתה מתכוון לעשות לא ישנה את זה. אתה יודע את זה יותר טוב מכולם."

"תתקן את זה," אמרתי בכעס.

"בו –"

"פאקינג תתקן את זה," צעקתי בדיוק כשמדיסון חזרה לבדה. היא ניגשה לעמוד ליד האנטר ונעצה בי מבט כאילו סירבה לסגת למרות הרעד הברור שלה. אף שהאנטר ניסה לדחוף אותה לאחור כמו שעשה לבת שלה.

אבל היא עמדה במקומה ונאחזה בזרועו של האנטר. אולי כדי לייצב את עצמה או כדי להגיד לו בדממה שהיא לא עוזבת, לא הייתי בטוח.

זה לא היה משנה.

רק המראה של שניהם יחד גרם לי לראות שוב אדום ואיים לטשטש את הראייה שלי, כשכל מה שאיבדתי עכשיו התערבב עם המילים שלה שנאמרו לפני כל כך הרבה שנים.

 

"אתה לא מבין מה תעשה לכולנו!" זעקה מדיסון. "אתה חושב שתסכן את מערכת היחסים שלך אם לא תגלה לסוואנה? בו, כל מערכות היחסים שלנו ייהרסו אם כן תספר."

 

"להרוס את כולם?" אמרתי בבוז כשהטחתי בה את המילים שלה, וראשי התנדנד בתנועות חדות. "רק את סוואנה. רק אותי."

"בו, אני מצטערת," לחשה מדיסון בניסיון להישמע כנה, אבל כל מה שיצא מפיה נשמע כמו קשקוש. כל מה שהיא הייתה עשויה להגיד לא יכול היה לשנות שום דבר.

אשתי זרקה אותי מהבית. מנעה ממני לראות את ילדיי.

והכול בגלל האישה שמולי. כי היא אהבה להציב דרישות ואז לחזור בה כשהיה לה נוח.

"זה לא היה קשור רק אליכם," אמר האנטר במהירות כשהרגיש כנראה לאן המחשבות שלי נדדו – בכעס המתגבר שלי – אבל באותו רגע ראיתי את זה,

את ידה של מדיסון שעדיין אחזה בהאנטר. את האצבע שלה. את טבעת היהלומים.

חרקתי שיניים. נשמתי נשימות רדודות כשהדם בוורידיי פעם מהר יותר ויותר. מבטי עבר בכעס להאנטר כששאלתי, "אתה בטוח בזה?"

האחים הצעירים שלנו, סוייר וקייסון, הגיעו ונעמדו לידם. הם נראו כאילו התכוננו לעמוד לצידו של האנטר. מאוחדים נגדי.

כל האפשרויות התרוצצו במוחי וגרמו לליבי לפעום מהר יותר כשגם ככה נאבקתי להרגיע אותו. נלחמתי בשדים שחזרו לאחרונה בגלל אותו מראה שקרע אותי – האחים שלי מאוחדים נגדי. הפחד התגבר והתחלף בן־רגע בזעם בלתי נשלט כשכבר הרגשתי שהכול מתמוטט סביבי.

הלסת שלי כאבה מהלחץ שהפעלתי עליה כשניסיתי להדחיק את אותו ערפל אדום וזועם.

כשנלחמתי בכעס ובאפלה שהתפשטו במהירות בוורידיי.

אבל אז סוייר שעמד ליד מדיסון, נשען על הדלת הפתוחה ואמר, "בו, אתה חייב להבין שגם אתה אשם בדבר הזה."

ואיבדתי את זה.

את האחיזה הרופפת בשליטה העצמית שלי.

את ההיגיון שלי.

אני לא זוכר שזזתי. רק ידעתי שניסיתי להגיע לסוייר כשהאנטר החזיק אותי, ושצעקתי, "ניסיתי!"

באמת שניסיתי. הייתי מוכן להודות בכול לפני שנים, וסתמתי את הפה בשביל מדיסון. בגללה. ואז היא חזרה לתוך חיינו לפני חודש והרסה הכול, בדיוק כמו שהתחננה בפניי לא לעשות לפני יותר משתים־עשרה שנים.

הכול בגלל מדיסון.

אחזתי באחת מזרועותיו של האנטר כשהוא נאבק לדחוף אותי לאחור, ונעצתי בו מבט זועם. "למה לעזאזל אתה חושב שמדיסון עזבה? כי רציתי להתוודות."

קולו של האנטר נשאר שקט ורגוע כשהוא אמר, "אני יודע את זה כבר."

"התכוונתי למה שאתה עושה עכשיו," סוייר נאנח והסתכל עליי כאילו כבר איבד עניין בעימות. "מה שאתם עשיתם היה רק חלק ממה שפגע בסוואנה."

חץ. ישירות לליבי הארור.

זה מה שאִזכור שמה עשה לי.

"מה שאתה עושה עכשיו?" המשיך סוייר. "זה –"

"דיברת איתה?" שאלתי, והחזה שלי עלה וירד כשחשבתי על כך שמישהו דיבר עם אשתי. מישהו ראה אותה.

העולם שלי.

התשובה לכל חלק דפוק שבי.

סוייר זז, כאילו הבין סוף־סוף מה זה עושה לי. הוא הזדקף, וההבעה הכעוסה שלו התפוגגה כשהוא הנהן. "כן. כולנו דיברנו," הוא אמר. "נהיה שם בשבילה בדיוק כמו שנהיה פה בשבילך. אבל גבר, אתה לא שומע אותי. זה, מה שאתה עושה כרגע, זה חלק גדול מאוד ממה שפוגע בה. הכעס שלך. המריבות שלך..."

כשהוא לא המשיך, קייסון דיבר מעברו השני של האנטר. "בגלל זה אתה לא רואה אותם."

הזעם והצורך בנקמה השתחררו ממני בנשימה מקוטעת והתחלפו בכאב עמוק ומייסר.

כאב שקרע אותי. איטי וקטלני.

סוייר וקייסון דיברו בשקט. ברכות. כאילו ניסו לרכך את המכה הקשה. אבל אי אפשר להפחית מההבנה שמונעים ממך לראות את המשפחה שלך בגללך. בגלל משהו עמוק כל כך בתוכך שכמעט אי אפשר לשלוט בו.

משהו אפל ומחליא ורעיל.

התרחקתי מהאנטר, וראשי זז באיטיות כשחיי עם סוואנה והילדים שלנו התרוצצו במוחי.

הייתה לי בעיה עם הכעס שלי – מאז שהייתי ילד. אבל סוואנה תמיד הייתה הרוגע שלי. הקרח לאש שלי.

מבט אחד בה. מגע אחד. אפילו רק לשמוע את קולה, והזעם שלי נרגע. נעלם.

אבל היה קשה להתמודד עם אותו זעם תמידי מבעבע. ידעתי את זה. והיא אמרה לי לפני שנים שאם עוד פעם אחת אלך מכות, היא תיפרד ממני.

מעולם לא פחדתי ממשהו יותר מאשר לאבד אותה. ואז, כשנולדו הילדים שלנו, פחדתי לאבד גם אותם.

מעולם לא נלחמתי כל כך במשהו כמו לשלוט בעצמי, מדי יום, עד שהאנטר ומדיסון איימו לפגוע בנישואים שלי.

"סוואנה... הילדים שלי... מעולם לא פגעתי בהם," אמרתי מבעד לצער שחנק אותי.

"אני יודע. היא יודעת שלא תעשה דבר כזה," אמר האנטר באותו קול שקט כמו שאר האחים שלי. ניצוץ קטן ביותר של תקווה ניצת בליבי עד שהוא הוסיף, "אבל הגעת לנקודה..."

הכרחתי את עצמי להסתכל עליו. הוא נראה מתלבט בנוגע למה שעמד להגיד לי.

וזה הפחיד אותי כל כך.

"בו," האנטר התחיל להגיד בקול מהוסס, "היא מפחדת שהיא לא תוכל לעצור אותך יותר."

כל האוויר התרוקן מריאותיי בנשימה כואבת כשמילותיו קרעו אותי לגזרים. אישרו את מה שהתייסרתי בגללו בחודשים האחרונים – אותם שדים שנאבקתי בהם. הסיבה שבגללה כל אחיי התאחדו נגדי. אותה סיבה שבגללה התרחקתי מהם כשהם התחילו להתפייס.

כי לא רציתי לראות את המבט בעיניהם כשהם יבינו שהייתי כמו אבא שלנו – את החשש שאהפוך להיות כמוהו יום אחד. גבר שהתעלל פיזית ומילולית בילד שלו במשך שנים.

ועוד יותר גרוע... שאשתי תבין שאני לא יותר טוב ממנו. שהיא באמת תפחד ממני.

הברכיים שלי פגעו ברצפת העץ של המרפסת.

אצבעותיי ננעצו בחזה שלי בניסיון לתלוש אותו. להקל את הכאב הנורא. לקחת את ליבי ולהציע אותו לסוואנה, כי לא רציתי אותו אם אין לי אותה.

לא היה לי שום דבר אלמלא היה לי אותה או את הילדים שלנו.

זה היה דבר אחד כשחשבתי שהיא מנעה ממני לראות אותם בגלל האנטר ומדיסון. בגלל הבגידה והשקרים. הייתי מגיע עד קצה העולם כדי לתקן את זה. כדי ליישר את ההדורים.

אבל לקחת את הילדים שלי כדי להגן עליהם ממני?

כשהיא אמרה שהיא יודעת שלא אפגע בהם אבל באותו זמן אמרה שהיא מפחדת שהיא לא תוכל לעצור אותי?

היה בלתי אפשרי לתקן את זה.

סוואנה הכירה אותי רוב חיי. היא ידעה יותר טוב מכולם איך פעלתי. יותר טוב ממני. והיא הייתה עדה לעשר השנים האחרונות שבהן דאגתי לשלוט בכעס שלי.

אם היא פחדה, הייתה לה סיבה טובה.

ואני אשם בפחד הזה שלה.

"למה אתה עצוב?"

"אוולי."

אילצתי את עצמי להרים את ראשי וראיתי את מדיסון מצמידה את בתה אליה. מגינה עליה. עוצרת אותה מלהתקרב אליי.

"אוולי, תחזרי למטבח," אמרה מדיסון בקול שנשמע כמו תחינה חרישית.

אבל בתה רק הטתה את ראשה ובחנה אותי. "ראיתי אותך פעם אחת כשהייתי עם החברים שלי, ווייאט וקווין, והיית כועס. אבל עכשיו אתה עצוב. ממש, ממש עצוב. עצוב ככה," היא אמרה ופרשה ידיים לצדדים.

ליבי נקרע כששמעתי את שמותיהם של שני ילדיי, וההלם לנוכח הכאב גרם לי להחסיר פעימה.

"אני מצטערת," לחשה מדיסון כשזזה לאחור עם בתה.

"בו," האנטר התחיל לומר בקול מהוסס אחרי שהן עזבו, אבל קטעתי אותו.

"אני כמו אבא?" פגשתי במבטם ההמום של כל אחד מאחיי, אבל הם לא הגיבו, והחזה שלי רעד מנשימותיי הקטועות שהלכו והתעצמו. "אני כמו אבא?" דרשתי לדעת בכעס.

מבטו של האנטר עבר לקייסון לרגע לפני שפגש שוב בשלי. "בוא תיכנס, גבר. תתייבש ונדבר," הוא הושיט יד לכתפי, אבל נרתעתי לאחור.

קמתי ברגליים רועדות והמשכתי לזוז לאחור כשהוא הלך אחריי.

"בו –"

"תענה לי," צעקתי כשהגעתי לקצה המדרגה העליונה.

"בוא ניכנס פנימה ונדבר," הוא אמר בקול רגוע והתקרב אליי.

אחת מידיי זינקה קדימה במהירות כדי לדחוף אותו, אבל הוא אחז בזרועי וסובב אותה הצידה לפני שהספקתי לגעת בו. וברגע הבא אחזתי בחוזקה בידי השנייה בצווארון חולצתו ומשכתי אותו אליי.

הלסת שלי זעקה מכאב כשרתחתי. "תהיה גבר ותענה לי, לעזאזל."

הנחיריים שלו התרחבו כשהוא ראה אותי נכנע בהדרגה לאותו ערפל של זעם. "אתה רוצה תשובה כנה? אז אתה צריך לדבר עם כולנו," הוא אמר בשיניים חשוקות. "סוייר היה שם כמעט מדי יום – הוא ראה אותך עם הילדים שלך. קייסון עבר את כל החרא עם אבא – הוא היחיד שראה את הצד הזה בו. אני הייתי החבר הכי טוב שלך לפני שהרסת לי את החיים." אחיזתו בזרועי התהדקה כשנלחמתי להימלט מהזעם שהקיף אותי. "אבל עברו עשר שנים מאז שהתראינו, בו. אני לא יכול לענות על זה."

"אתה יכול. אתה לא רוצה," דחפתי אותו לאחור והעברתי ידיים רועדות בשערי כשאותו כאב המשיך לקרוע אותי כמו להב משונן וקהה.

הסתובבתי וירדתי במדרגות כשהאנטר קרא בשמי.

קולו הלך והתקרב כשצעדתי בגשם, אף שרגליי זזו במהירות כשהגעתי לחניה.

"בו, תעצור," הוא צעק, אחז בזרועי וגרם לי לקפוא על מקומי.

בשנייה הבאה ידי נכרכה סביב צווארו של האנטר והצמדתי אותו לאחד הטנדרים.

כל הגוף שלי רעד מהזעם שתמיד היה שם מתחת לפני השטח. מוכן להתפוצץ. משתולל בוורידיי ומכלה אותי.

הגבות שלו היו מכווצות ועיניו הצטמצמו. אחת מידיו נצמדה לחזה שלי כדי לדחוף אותי לאחור, והשנייה נכרכה סביב מפרק כף ידי הרטובה מהגשם, ולחצה בניסיון לגרום לי לשחרר את אחיזתי בו.

הידקתי את האחיזה שלי.

"קיבלת את מה שרצית," רתחתי מזעם. "קיבלת את החיים שלך בחזרה במחיר החיים שלי."

"בו, זה לא –" הלסת שלו התהדקה כשהצמדתי אותו חזק יותר לשמשה.

"אנחנו גמרנו," אמרתי לאט ווידאתי שהוא שמע אותי. "לנצח. הבנת?"

"כן."

דחפתי אותו וצעדתי במהירות לאורך שביל הגישה, לא עצרתי גם כשחלפתי על פני הטנדר שלי. נאבקתי לראות דרך הערפל האדום והגשם השוטף. נאבקתי לנשום כשהצער והפחד והשנאה העצמית התעצמו כל כך, עד שהרגשתי שאני נחנק.

וכשעליתי לכביש הראשי שהוביל לחווה, כבר ברחתי.

ברחתי מהשדים שלי.

ברחתי מהסיוט שחייתי בו.

ניסיתי לברוח מהגבר שהפכתי להיות – הגבר שהרס כל דבר טוב וטהור בחיי – בידיעה שלעולם לא אוכל.