הגולם והג'יני

1

 

חייה של הגולם החלו בבטן ספינת קיטור. השנה היתה 1899; שמה של הספינה היה בַּלטיקה, והיא הפליגה מדַנציג לניו יורק. אדונה של הגולם, בחור ששמו אוטו רוֹטפֶלד, הבריח אותה בתוך תיבת עץ והחביא אותה בין חפציו בתא המטען.

רוטפלד היה יהודי פּרוּסי מהעיירה קוֹנין שמדרום לדנציג. כבנו היחיד של יצרן רהיטים אמיד ירש רוטפלד את העסק המשפחתי מוקדם מן הצפוי, כשהוריו מתו בטרם עת ממחלת השָנית. אבל רוטפלד היה אדם יהיר ועצל, בלי טיפת שכל ישר, וכעבור פחות מחמש שנים כבר החריב את העסק עד היסוד.

רוטפלד עמד בין ההריסות וערך ספירת מלאי. הוא היה בן שלושים ושש. הוא רצה לשאת אישה ולהגר לאמריקה.

האישה היתה הבעיה הקשה מבין השתיים. נוסף על התנהגותו היהירה היה רוטפלד ארוך כמו שרוך וחסר כל חן ונטה לנעוץ מבטים תאוותניים, עד כדי כך שנשים סירבו להישאר איתו ביחידות. כשזכה בירושה פנו אליו כמה שדכנים, אך הוא דחה אותם מעליו כי לקוחותיהם היו ממשפחות נחותות לטעמו, וכאשר התבררו כישוריו כאיש עסקים, נעלמו גם ההצעות המעטות האלה.

כעבור זמן־מה, כשבדידותו גברה על יהירותו, עלה על דעתו לגשת אל יהודה שָלמַן הזקן.

סיפורים רבים סופרו על שלמן, וכל אחד מהם היה שונה במקצת: שפעם היה רב, אך גורש מקהילתו בעקבות שערורייה כלשהי; שדיבוק נכנס בו והעניק לו כוחות על־טבעיים; ואפילו שהוא בן מאה ויותר, ומזדווג עם שֵדה. אך בעניין מסוים היתה הסכמה מלאה בין כל הסיפורים: שלמן אהב להשתעשע בתחומיה המסוכנים ביותר של תורת הנסתר, והציע את שירותיו לכל המרבה במחיר. עקרות באו אליו באישון לילה והרו כעבור זמן קצר; בנות איכרים, שחפצו בחיבתו של גבר זה או אחר, קנו את שקיקי האבקה של שלמן וערבבו אותה בכוס הבירה של אהובן.

אך רוטפלד לא היה מעוניין בכשפים או בשיקויי אהבה. רעיון אחר לגמרי עלה על דעתו.

הוא ניגש אל הבקתה הרעועה של הזקן, עמוק ביער שבפאתי קונין. השביל שבחזית הבקתה לא היה אלא נתיב עשבים רמוסים, קירות הבקתה נטו לעבר ערוץ סמוך, שנחל זִרזף בו, ואות החיים היחיד היה עשן שמנוני וצהבהב שעלה מן הארובה.

רוטפלד נקש על הדלת והמתין. כעבור כמה רגעים נשמע קול צעדים מדשדשים. הדלת נפתחה קצת, ובמרווח הצר נראה גבר כבן שבעים. ראשו היה קירח, מלבד ציצות שיער קלושות מעל עורפו ואוזניו, וקמטים עמוקים נראו בלחייו, מעל זקנו הסבוך. הוא נעץ ברוטפלד מבט נוקשה והמתין.

"אתה שלמן?" שאל רוטפלד.

שום תגובה, מלבד המבט הנוקב.

רוטפלד כחכח בגרונו בעצבנות. "אני רוצה שתכין לי גולם שייראה כמו בן אדם," אמר. "ושהוא יהיה אישה."

סוף־סוף הפר הזקן את שתיקתו ופלט נביחת צחוק נוקשה. "אתה יודע מה זה גולם?" שאל.

"בן אדם שעשוי מחומר," אמר רוטפלד בהיסוס.

"לא. גולם הוא בהמת משא. עבד מגושם, יצור חסר שכל. גולם יוצרים בשביל הגנה, בשביל כוח גס, לא בשביל להתענג במיטה."

רוטפלד הסמיק. "זאת אומרת שאתה לא יכול לעשות את זה?"

"זאת אומרת שהרעיון מגוחך. כמעט בלתי־אפשרי ליצור גולם שייראה כמו בן אדם. קודם כול, הוא יצטרך מודעות עצמית מסוימת, אפילו בשביל לנהל שיחה. שלא לדבר על הגוף שלו - מפרקים אמיתיים, מערכת שרירים..."

קולו של הזקן גווע. הוא הביט אל מעבר לאורח שלו, כמהרהר במשהו. פתאום הפנה את גבו אל רוטפלד ונעלם בחשכת הבקתה. מבעד לפתח ראה רוטפלד שהוא מעלעל בזהירות בצרור דפים, ואחר כך מרים ספר בכריכת עור ומדפדף בו. הוא הריץ את אצבעו במורד העמוד ועיין בכתוב. לבסוף הרים את מבטו אל רוטפלד.

"תחזור מחר," אמר.

למחרת שב רוטפלד ונקש על הדלת, והפעם פתח לו שלמן בלי שום דיחוי. "כמה אתה יכול לשלם?" שאל.

"אז אפשר לעשות את זה?"

"תענה לי על השאלה. התשובה שלי תלויה בשלך."

רוטפלד נקב בסכום. הזקן גיחך. "תוסיף לפחות עוד חצי."

"אבל אז לא יישאר לי כמעט כלום!"

"אתה יכול לראות בזה עסקה מוצלחת," אמר שלמן. "הרי מה כתוב על אשת חיל - רחוק מפנינים מִכרָהּ, נכון? וככה גם לא יהיה לך ספק שהיא אשת חיל בתולה," הוסיף בחיוך דק.

כעבור שלושה ימים הביא רוטפלד את הכסף בתיק גדול. משהו השתנה בגדת הנחל: פיסת קרקע באורך אדם נחפרה מתוכה, ואֵת חפירה מוכתם בבוץ נשען על קיר הבקתה.

שלמן פתח לו את הדלת בהיסח הדעת, כאילו הפריע לו ברגע מכריע. עקבות בוץ קרוש נראו על בגדיו ועל זקנו. הוא הבחין בתיק וחטף אותו מידו של רוטפלד.

"יפה," אמר. "תחזור בעוד שבוע."

הדלת נסגרה מיד בטריקה, אבל רוטפלד עוד הספיק להציץ לתוך הבקתה ולהבחין בדמות כהה, מונחת חלקים־חלקים על השולחן: גו דק, גפיים נוקשים וכף יד מעוקלת אחת.

 

***

 

"איזו אישה אתה רוצה?" שאל שלמן כעבור שבוע.

הפעם הרשה לרוטפלד להיכנס. את רוב הבקתה מילא השולחן הגדול שראה בפעם הקודמת, ובעל כורחו הגניב מבטים חטופים אל המטען המונח עליו: דמות אדם עטופה בסדין. הוא אמר, "מה זאת אומרת איזו אישה?"

"אני יוצר לך אישה. חשבתי שתרצה להביע דעה בעניין."

רוטפלד קימט את מצחו. "אישה עם גוף יפה, אני מניח..."

"לא מהבחינה הגופנית, עוד לא. אני מדבר על האופי שלה. על האישיות."

"אתה מסוגל לעצב דבר כזה?"

"כן, אני חושב שכן," אמר הזקן בגאווה. "או לפחות לקבוע נטיות מסוימות."

רוטפלד אימץ את מוחו. "אני רוצה שהיא תהיה צייתנית."

"צייתנית היא תהיה בכל מקרה," אמר שלמן בקוצר רוח. "זה הטבע של גולם - להיות כפוף לרצון האדון שלו. מה שתצווה עליה, היא תעשה. היא אפילו לא תרצה לעשות משהו אחר."

"טוב מאוד," אמר רוטפלד. אבל עדיין לא ידע מה לומר. אחרי שהחזוּת והצייתנות ירדו מהפרק, לא היה לו מושג מה הוא רוצה. כמעט אמר לשלמן שיעשה כמיטב הבנתו, אבל פתאום נזכר באחותו הצעירה - הנערה היחידה שזכה להכיר באמת. היא היתה מלאת סקרנות, ותמיד העיקה על אמם כשהסתובבה סביבה ושאלה אותה עוד ועוד שאלות. אוטו הצעיר, באחת ממחוות הנדיבות המעטות שעשה בחייו, לקח אותה תחת חסותו. יחד שוטטו שעות ארוכות בשדות וביערות, והוא ענה על שאלותיה בכל נושא ועניין. כשמתה פתאום בגיל שתים־עשרה - טבעה בנהר באחר צהריים קֵיצי - אבד לו האדם המשמעותי היחיד בחייו.

"אני רוצה שהיא תהיה סקרנית," אמר לשלמן. "וחכמה. אני לא סובל נשים טיפשות. ועוד משהו," אמר בהתלהבות גוברת, "שתהיה אישה מהוגנת, לא... תאוותנית. אישה שמתאימה לאדון מכובד."

גבותיו של הזקן התרוממו בתמיהה. הוא ציפה שהלקוח יבקש חביבות אימהית, להיטות מינית או שתיהן גם יחד. (שנים של ייצור שיקויי אהבה לימדו אותו מה גברים כמו רוטפלד חושבים שהם רוצים באישה.) אבל סקרנות? חוכמה? הוא תהה אם האיש מבין מה הוא מבקש.

אבל הוא רק חייך ופשט את ידיו. "אני אנסה," אמר. "אני לא יודע אם התוצאה תהיה בדיוק כמו שאתה מבקש. יש גבול למה שאפשר לעשות מחומר." ואז קדרו פניו. "ודבר אחד אתה צריך לזכור. אי־אפשר לנתק יצור מהטבע הבסיסי שלו. בכל מקרה היא עדיין תהיה גולם. היא תהיה חזקה כמו עשרה גברים, היא תגן עליך בלי לחשוב פעמיים, ובמקרה כזה היא תפגע באחרים. מעולם לא היה גולם שלא יצא מכלל שליטה בסופו של דבר. תמיד תצטרך להיות מוכן לרגע שבו תיאלץ להשמיד אותה."

 

***

 

המשימה נשלמה יום לפני שרוטפלד יצא לרציף בדנציג. את מסעו האחרון אל שלמן עשה בעגלה רתומה לסוס, וכשהגיע לבקתה פרק מעליה תיבת עץ גדולה ובה שמלה חומה צנועה וזוג נעלי נשים.

שלמן נראה כמי שלא ישן לילות רבים. כתמים כהים הקיפו את עיניו, ופניו היו חיוורים כאילו חיוניות עמוקה נסחטה ממנו. הוא הדליק את העששית שהיתה תלויה מעל שולחן העבודה, ולראשונה ראה רוטפלד את המיועדת לו.

היא היתה גבוהה, כמעט כמו רוטפלד עצמו, וגופה היה נאה - גו ארוך, שדיים קטנים ומוצקים ומותניים חסונים. האגן היה קצת רבוע אולי, אבל התאים לה ואפילו נראה מצודד. למרות האפלולית הבחין בצל האפל בין רגליה, אך מיהר להסיט את מבטו כאילו אין לו עניין בכך, מודע להלמות הדם בעורקיו ולעיניו הלגלגניות של שלמן.

פניה הרחבים העלו על הדעת צורת לב, ועיניה היו רחוקות זו מזו. הן היו עצומות, ולכן לא ידע מה צבען. אפה היה קטן ומעוקל קצת כלפי מטה, מעל שפתיה המלאות. שערה החום היה גלי קצת, והגיע עד כתפיה.

בהיסוס, כלא מאמין, הניח יד על כתפה הצוננת. "העור נראה ממש אמיתי. וגם המגע כמו של עור."

"הכול אדמה," אמר הזקן.

"איך עשית את זה?"

הזקן רק חייך ולא אמר כלום.

"והשיער, והעיניים? והציפורניים? גם הם מאדמה?"

"לא, הם אמיתיים," אמר שלמן בפשטות. רוטפלד נזכר בכסף הרב שהעביר לו ותהה אילו חומרים היה על הזקן לקנות. חלחלה עברה בו, והוא החליט לא לחשוב על זה שוב.

הם הלבישו את אשת החומר, ובזהירות הרימו את גופה הכבד והניחו אותו בתיבה. שערה נשמט על פניה כשהניחו אותה, ורוטפלד חיכה עד שהזקן הפנה את גבו ורק אז סידר אותו בלטיפה עדינה.

שלמן מצא פיסת נייר קטנה וכתב עליה את שתי הפקודות הנחוצות - האחת כדי להעיר אותה לחיים, והשנייה כדי להשמיד אותה. הוא קיפל את הנייר פעמיים והניח אותו במעטפת שעוונית קטנה. על המעטפה כתב "פקודות לגולם" ומסר אותה לרוטפלד. הלקוח היה להוט להעיר אותה, אבל הזקן התנגד. "היא עלולה להיות מבולבלת בהתחלה," אמר. "ובספינה יהיה צפוף מדי. אם מישהו יבין מה היא, יזרקו את שניכם למים." באי־רצון הסכים רוטפלד לחכות עד שיגיע לאמריקה, והם מִסמרו את מכסה התיבה וסגרו את הגולם בתוכה.

הזקן מזג לשניהם קצת שנאפּס מבקבוק מאובק. "לחיי הגולם שלך," אמר והרים את כוסו.

"לחיי הגולם שלי," ענה רוטפלד וגמע את השנאפס בלגימה אחת. הרגע המאושר נפגם רק בגלל כאב בטן שלא הרפה ממנו זמן־מה. מצבו הגופני מעולם לא היה שפיר במיוחד, והמתח בשבועות האחרונים העיק על מערכת העיכול שלו. אך הוא התעלם מהכאב ועזר לזקן להרים את התיבה ולהניח אותה בעגלה, ואחר כך דרבן את הסוס ויצא לדרך. הזקן נופף אחרי רוטפלד המתרחק, כמלווה זוג צעיר שזה עתה נישא. "תיהנה ממנה!" קרא, וצחקוקו הדהד בין העצים.

 

***

 

הספינה הפליגה מדנציג והגיעה בלי שום תקלה לתחנת הביניים בהמבורג. רוטפלד שכב על דרגשו הצר במחלקה השלישית, ובכיסו היתה תחובה המעטפה הקטנה שעליה המילים "פקודות לגולם". הוא הרגיש כמו ילד שקיבל מתנה אבל הצטווה לא לפתוח אותה. הכול היה קל יותר אילו היה יכול לישון, אך הכאב בבטנו נהפך לגוש מייסר בצד ימין של גופו. הוא הרגיש שיש לו חום קל. הרעש באולם הנוסעים אפף אותו מכל עבר: נחירות, שיהוקי תינוקות בוכים וקול הקאה אקראי, כשהספינה היטלטלה מראש גל אל תחתיתו.

כשהתהפך מצד לצד כדי להקל את הכאב חשב בלבו: הזקן בוודאי הגזים באזהרתו. אם הגולם אכן צייתנית כמו שהובטח לו, לא יקרה כלום אם יעיר אותה רק כדי לראות. ואז יצווה עליה לחזור ולשכב בתיבה עד שיגיעו לאמריקה.

אבל אולי זה לא יפעל? אולי היא לא תתעורר אלא רק תשכב לה כמו גוש עפר בצורת אישה? לראשונה עלה על דעתו שלא ראה שום הוכחה ליכולתו של שלמן לקיים את מה שהבטיח. בבהלה דלה את המעטפה מכיסו ושלף מתוכה את פיסת הנייר. מילים חסרות משמעות, גיבוב סתמי של אותיות עבריות! איזו טיפשות מצדו!

במהירות הוריד את רגליו מהדרגש ולקח עששית נפט מאחד הווים. ידו אחזה בבטנו כשעבר בחיפזון במבוך הדרגשים, מיהר אל המדרגות וירד אל תא המטען.

כמעט שעתיים חלפו עד שמצא את התיבה, שעתיים שבהן פילס את דרכו בין ערימות של מזוודות וארגזים קשורים בחבל. בטנו בערה, וזיעה קרה נטפה לתוך עיניו. לבסוף הזיז הצדה שטיח מגולגל, והנה היא: התיבה שלו, ובתוכה כלתו.

הוא מצא מוט מחודד, שלף את המסמרים מהתיבה והסיר במשיכה את המכסה. בלב הולם הוציא את הנייר מכיסו והגה בזהירות את הברות הפקודה שהיתה רשומה מתחת למילים "להעיר את הגולם".

הוא עצר את נשימתו והמתין.

 

***

 

אט־אט התעוררה הגולם לחיים.

ראשית התעוררו חושיה. היא חשה את חספוס העץ מתחת לקצות אצבעותיה ואת האוויר הקר והלח על עורה. היא חשה את תנועת הספינה. היא הריחה טחב ומליחות מי ים.

כשהתעוררה עוד קצת, הבינה שיש לה גוף. האצבעות שממששות את העץ הן שלה. העור שחש בצינה הוא עורה. היא הניעה אצבע כדי לבדוק אם היא מסוגלת לכך.

היא שמעה גבר לידה, נושם. היא ידעה מה שמו ומי הוא: הוא האדון שלה, תכלית קיומה; היא הגולם שלו, כבולה לרצונו. וכרגע הוא רצה שתפקח את עיניה.

הגולם פקחה את עיניה.

אדונה כרע מעליה באור העמום. פניו ושערו היו ספוגי זיעה. ביד אחת נשען על שפת התיבה; ידו השנייה היתה לחוצה אל בטנו.

"שלום," לחש רוטפלד, וביישנות מגוחכת חנקה את קולו. "את יודעת מי אני?"

"אתה האדון שלי. קוראים לך אוטו רוטפלד." קולה היה צלול וטבעי, אם כי נמוך קצת.

"נכון מאוד," אמר כפונה אל ילד. "ואת יודעת גם מי את?"

"גולם." היא שתקה וחשבה רגע. "אין לי שֵם."

"עדיין לא," אמר רוטפלד וחייך. "אני אצטרך למצוא לך שם."

פתאום התעוות. הגולם לא היתה צריכה לשאול למה, כי גם היא חשה כאב עמום, כהד לכאבו. "כואב לך," אמרה בדאגה.

"שום דבר רציני," אמר רוטפלד. "שבי."

היא התיישבה בתיבה והביטה סביבה. העששית הטילה אור קלוש, שהתנדנד עם טלטול הספינה. צללים ארוכים התקרבו והתרחקו על ערימות המטען והארגזים. "איפה אנחנו?" שאלה.

"על ספינה, אנחנו חוצים את האוקיינוס," אמר רוטפלד. "בדרך לאמריקה. אבל את צריכה להיזהר. יש הרבה אנשים בספינה הזאת, והם ייבהלו אם הם ידעו מה את. אולי אפילו ינסו לפגוע בך. תצטרכי לשכב כאן בשקט עד שנגיע ליבשה."

הספינה נטתה בחדות, והגולם לפתה את שולי התיבה.

"הכול בסדר," לחש רוטפלד. הוא הרים יד רועדת ללטף את שערה. "שום סכנה לא נשקפת לך כאן, כשאת איתי," אמר. "גולם שלי."

פתאום התנשף, הרכין את ראשו אל הרצפה והחל להקיא. הגולם הביטה בו בצער. "הכאב שלך מחמיר," אמרה.

רוטפלד השתעל וניגב את פיו בגב כף ידו. "אמרתי לך," אמר, "זה שום דבר." הוא ניסה לעמוד, אבל מעד ונפל על ברכיו. גל בהלה אחז בו כשהחל להבין שהבעיה אכן חמורה מכפי שחשב.

"תעזרי לי," לחש.

הפקודה פגעה בגולם כמו חץ. במהירות קמה מהתיבה, התכופפה מעל רוטפלד והרימה אותו בקלילות, כאילו הוא ילד. כך, כשאדונה בזרועותיה, עשתה את דרכה בין הארגזים, עלתה במדרגות הצרות ויצאה מתא המטען.

 

***

 

מהומה פרצה בקצה המחלקה השלישית, פשטה באולם והעירה את הישנים, אשר רטנו והתהפכו על דרגשיהם. קהל החל להתקבץ סביב הדרגש שליד הפתח, שעליו שכב גבר על סף עילפון, ופניו אפורים באור העששית. קריאה עברה משורה לשורה: "יש רופא בסביבה?"

כעבור זמן קצר צץ רופא מבין הנוסעים, בפיג'מה ובמעיל. הקהל נחצה לשניים כשעשה את דרכו אל הדרגש ובידו תיק עור. ליד החולה ניצבה אישה גבוהה בשמלה חומה והביטה ברופא בעיניים קרועות לרווחה כשפתח את חולצתו של הבחור והפשיל אותה. בזהירות לחץ הרופא על נקודות שונות בבטנו של רוטפלד, ונענה בצרחה קצרה.

הגולם זינקה קדימה, לפתה את ידו של האיש והזיזה אותה. הרופא נרתע, מזועזע.

"לא, זה בסדר," לחש האיש על הדרגש. "הוא רופא. הוא רוצה לעזור." הוא הושיט את ידו והחזיק בידה.

בחשש חזר הרופא למשש את בטנו של רוטפלד, ומזווית עינו הביט ליתר ביטחון באישה. "התוספתן שלו," הכריז. "חייבים להביא אותו אל רופא האונייה, מהר."

הרופא החזיק באחת מזרועותיו של רוטפלד והקים אותו על רגליו. אחרים מיהרו לעזור, ויחד עברו בפתח כגוש אחד ורוטפלד תלוי ביניהם, חצי הוזה. האישה פסעה בעקבותיהם.

 

***

 

רופא הספינה היה מהאנשים שלא מתלהבים כשמעירים אותם באמצע הלילה, בוודאי לא כדי לחתוך את בטנו של איכר אלמוני מהמחלקה השלישית. הוא העיף מבט אחד באיש, שהתפתל חלושות על שולחן הניתוחים, ותהה אם כדאי לטרוח בכלל. על פי השלב הדלקתי המתקדם והחום הגבוה, יש לשער שהתוספתן כבר התפוצץ והציף ברעלים את בטנו של האיש. עצם הניתוח עלול לחסל אותו. הנוסעים שהביאו את האיש התגודדו בהיסוס בפתח המרפאה לאחר שפרקו את משאם, ולבסוף הלכו לדרכם בלי לומר מילה. בלאו הכי איש מהם לא דיבר אנגלית.

טוב, בלית ברירה הוא ייאלץ לנתח. הוא שלח מישהו להעיר את העוזר שלו והתחיל להכין את הכלים. בדיוק חיפש את צנצנת האֶתֶר כשהדלת שבה ונפתחה מאחוריו. בפתח עמדה אישה גבוהה, כהת שיער, שלבשה רק שמלה חומה דקה למרות מזג האוויר הקר. בבהלה התייצבה לצדו של האיש המונח על השולחן. אשתו או אהובתו, הניח הרופא.

"אני מניח שיהיה מוגזם מצדי לקוות שאת מדברת אנגלית," אמר. הגולם הביטה בו בלי להבין. "מצטער, אבל את לא יכולה להישאר כאן. אסור לנשים להיות בחדר הניתוח. תצטרכי לצאת." הוא הצביע על הדלת.

לפחות את המסר הזה הצליח להעביר: היא הנידה את ראשה בלהט והתחילה למחות ביידיש. "תשמעי," אמר הרופא ואחז במרפקה כדי להוביל אותה החוצה. אבל באותה מידה היה יכול לאחוז בפנס רחוב: האישה לא זזה, ורק התנשאה מעליו, מוצקה וענקית פתאום, כמו וַלקיריָה נוֹרדית שקמה לתחייה.

הוא הרפה מזרועה כאילו חרכה את ידו. "כרצונך," מלמל בתסכול. הוא חזר לטפל בצנצנת האתר והשתדל להתעלם מהנוכחות המשונה שמעבר לכתפו.

הדלת נפתחה שוב, ובחור דידה פנימה כמי שטולטל משנתו. "דוקטור, אני... אלוהים ישמור!"

"אל תתייחס אליה," אמר הרופא. "היא לא מוכנה לצאת מכאן. אם היא תתעלף, זה רק יעזור לנו. מהר, אחרת הוא ימות לנו לפני שנספיק לפתוח אותו." והם הרדימו מיד את החולה וניגשו למלאכה.

אילו ידעו השניים איזה מאבק איתנים משתולל באישה שמאחוריהם, היו נוטשים את המרפאה ונמלטים על נפשם. כל ברייה נחותה יותר היתה חונקת את שניהם ברגע שסכיניהם נגעו בעורו של רוטפלד. אך הגולם זכרה את הרופא באולם הנוסעים ואת דבריו המפייסים של אדונה, שהסביר את כוונתו הטובה; והרי הרופא הזה הוא שהביא אותו לכאן. ובכל זאת, כשהפשילו את עורו של רוטפלד ופשפשו בקרביו, התעוותו ידיה והתאגרפו מאליהן לצדי גופה. בנבכי נפשה גיששה אחר אדונה ולא מצאה שום תודעה, שום צרכים או רצונות. אט־אט הוא הלך ואבד לה.

המנתח הוציא משהו מגופו של רוטפלד ושמט אותו לתוך קערית. "טוב, הדבר המחורבן הזה בחוץ," אמר. הוא העיף מבט מעבר לכתפו. "עדיין עומדת? ילדה טובה."

"אולי היא מפגרת," מלמל העוזר.

"לא בהכרח. לאיכרים האלה יש קיבות מברזל. סיימון, תחזיק את זה כמו שצריך!"

"סליחה, אדוני."

אבל האיש שעל השולחן נאבק על חייו. הוא שאף פעם אחת ועוד פעם; ואז, באנחה ארוכה ומטלטלת, נפלטה נשימתו האחרונה של אוטו רוטפלד.

הגולם כמעט איבדה את שיווי משקלה כששרידיו האחרונים של הקשר ביניהם ניתקו לבסוף ונמוגו.

הרופא הצמיד את ראשו אל חזהו של רוטפלד. לרגע אחז במפרק ידו של האיש ולבסוף הניח אותו בחזרה בעדינות. "שעת המוות, בבקשה," אמר.

העוזר בלע את רוקו והעיף מבט בשעון. "אפס שתיים ארבעים ושמונה."

המנתח רשם, וצער כן נראה בפניו. "לא היה מה לעשות," אמר בקול מריר. "הוא דחה את זה יותר מדי זמן. כנראה סבל כאבים כבר כמה ימים."

הגולם לא יכלה להתיק את מבטה מהגוף הדומם שעל השולחן. עד לפני רגע הוא היה האדון שלה, תכלית קיומה, ואילו עכשיו היה לא כלום. היא חשה שהעולם מסתחרר סביבה, שאין לה נקודת אחיזה. היא פסעה קדימה, וידה נגעה בפניו, בלסתו הרפויה, בעפעפיו השמוטים. החמימות הלכה והתפוגגה מעורו.

בבקשה תעצרו את זה, חשבה בלבה.

היא משכה את ידה והביטה בשני הגברים, שהתבוננו במתרחש בסלידה מבועתת. איש משניהם לא פצה פה.

"אני מצטער," אמר המנתח לבסוף, בתקווה שתבין את נימת קולו. "עשינו כמיטב יכולתנו."

"אני יודעת," אמרה הגולם, ורק אז נוכחה שהבינה את דברי האיש והשיבה לו באותה שפה.

המנתח קימט את מצחו והחליף מבט עם עוזרו. "גברת... סליחה, מה היה שמו?"

"רוטפלד," אמרה הגולם. "אוטו רוטפלד."

"גברת רוטפלד, תנחומינו הכנים. אולי..."

"אתה רוצה שאני אלך," אמרה. לא ניחוש וגם לא הבנה פתאומית הבהירו לה שנוכחותה מפריעה לו. היא פשוט ידעה את זה באותה ודאות שראתה את גופת אדונה על השולחן והריחה את אדי האתר המחליאים. רצונו של המנתח, שתלך משם למקום אחר, נשמע בבירור בתוך מוחה.

"אה, כן, אולי עדיף," אמר. "סיימון, בבקשה תלווה את הגברת רוטפלד בחזרה לאולם הנוסעים."

היא הניחה לאיש הצעיר לכרוך את זרועו סביבה ולהוביל אותה אל מחוץ למרפאה. היא רעדה. חלק ממנה עדיין הביט סביב וחיפש את רוטפלד. מבוכתו של העוזר הצעיר ולהיטותו להיפטר מהתפקיד שהוטל עליו העיבו גם הן על מחשבותיה. מה קורה לה?

בפתח המחלקה השלישית לחץ הצעיר את ידה בתחושת אשם והסתלק. מה עליה לעשות? להיכנס לאולם ולהתייצב מול כל האנשים האלה? היא הניחה יד על הדלת, היססה ופתחה אותה.

רצונות ופחדים של חמש מאות נוסעים נחבטו בה כמו נחשול אימתני.

הלוואי שיכולתי להירדם. אוף, שהיא תפסיק להקיא כבר. הנחירות האלה מוציאות אותי מדעתי. אני חייבת כוס מים. עוד כמה זמן נגיע לניו יורק? מה אם האונייה תטבע? אם היינו לבד, היינו יכולים להתעלס. אוי אלוהים, אני רוצה לחזור הביתה.

הגולם הרפתה מידית הדלת, הסתובבה וברחה.

למעלה, על הסיפון העליון השומם, מצאה ספסל וישבה שם עד הבוקר. גשם קר החל לרדת והרטיב לגמרי את שמלתה, אך היא התעלמה ממנו. בשום אופן לא הצליחה להתמקד במשהו אחר מלבד הרעש שבראשה. כאילו ברגע שנעלמו פקודותיו של רוטפלד חיפש מוחה משהו אחר שידריך אותו ונתקל בכל נוסעי הספינה שמתחתיה. אמנם לא היתה משועבדת להם כמו לאדונה, ולכן משאלותיהם וחששותיהם לא היו פקודות שהניעו אותה לפעול, ובכל זאת שמעה אותם וחשה את בהילותם, ורטט עבר בגפיה מן הצורך הכפייתי להיענות להם. כל אחד מהקולות היה כמו יד קטנה שמושכת בשרוולה: בבקשה, תעשי משהו.

 

***

 

למחרת בבוקר עמדה ליד המעקה כשהורידו את גופתו של רוטפלד אל המים. הים היה סוער, והגלים הרוגשים היו לבנים בקצותיהם. גופתו של רוטפלד נחבטה במים בלי כל נתז כמעט, ובן רגע הותירה אותו הספינה מאחור. אולי עדיף, חשבה הגולם, שתשליך את עצמה אל המים בעקבות רוטפלד. היא גחנה מעבר למעקה וניסתה לאמוד את עומקם; אבל שני גברים ניגשו אליה במהירות, והיא הניחה להם למשוך אותה לאחור.

קהל הצופים הקטן החל להתפזר. גבר במדי האונייה הושיט לה שקיק עור והסביר לה שאלה הפריטים שנמצאו על גופו של רוטפלד בשעת מותו. בשלב כלשהו ניגש אליה נער סיפון רחום והניח מעיל צמר על כתפיה, והיא תחבה את השקיק לכיס המעיל.

כמה נוסעים מהמחלקה השלישית התגודדו לא הרחק משם ותהו מה לעשות בה: ללוות אותה אל אולם הנוסעים שמתחת לסיפון, או פשוט להניח לה לנפשה? כל הלילה חגו שמועות סביב הדרגשים. אחד הנוסעים טען בתוקף שראה אותה נושאת את הנפטר בזרועותיה כשהביאה אותו לאולם. ואחת הנשים מלמלה שראתה את רוטפלד בנמל דנציג, גוער בנערי הסיפון שטיפלו בגסות בתיבה כבדה שהביא איתו, ולטענתה עלה לספינה לבדו. הם נזכרו כיצד לפתה האישה את ידו של הרופא, כמו חיית פרא. ומעל לכול, היא היתה משונה באופן שלא הצליחו להסביר אפילו לעצמם. היא עמדה במקום אחד, בלי לזוז, כאילו היא נטועה בסיפון, ואילו הסובבים אותה היטלטלו עם הספינה ורעדו מקור. היא כמעט לא מצמצה, גם כשרסס האוקיינוס הצליף בפניה. ועד כמה שראו, עדיין לא הזילה אפילו דמעה אחת.

העומדים על הסיפון החליטו לפנות אליה, אבל הגולם כבר חשה בפחדים ובחשדות שלהם, ולכן התנתקה מן המעקה, חלפה על פניהם והלכה הלאה, וגבה הנוקשה שידר בקשה ברורה להיוותר לבדה. כשחלפה על פניהם חשו משב קר שהדיף ריח קבר. נחישותם התערערה. הם הניחו לה לנפשה.

הגולם עשתה את דרכה אל גרם המדרגות המוביל לתא המטען. היא חלפה על פני המחלקה השלישית והמשיכה למטה, אל בטן האונייה - המקום היחיד בקיומה הקצר שבו לא חשה סכנה. היא מצאה את התיבה הפתוחה, נכנסה לתוכה וסגרה את המכסה מעליה. אפופת חשכה שכבה שם וסקרה את העובדות המעטות שהיו ברורות לה. היא גולם, ואדונה מת. היא נמצאת על ספינה בלב ים. אם הנוסעים האחרים יֵדעו מה היא, הם יפחדו ממנה. היא חייבת להמשיך להסתתר.

כך שכבה שם, והרצונות העזים ביותר נסחפו מטה והגיעו אליה מהסיפונים שמעל. ילדה באולם הנוסעים איבדה את סוס הצעצוע שלה, בכתה בגעגועיה אליו ומיאנה להתנחם. אחד הנוסעים במחלקה השנייה החליט לפתוח דף חדש, וכבר שלושה ימים נמנע מכל משקה חריף; עכשיו פסע הלוך ושוב בתאו הקטן, אצבעותיו הרועדות לפתו את שערו, ובשום אופן לא הצליח לחשוב על שום דבר מלבד כוסית ברנדי. כל אחד מאלה, ורבים אחרים, משכו בה לסירוגין, גאו ושככו, ודחקו בה לצאת מתא המטען ולעזור באופן כלשהו. אבל היא זכרה את חשדותיהם של הנוסעים על הסיפון, ונשארה בתיבה.

כך שכבה שם כל היום וכל הלילה, והאזינה לרחשי הארגזים שזזו וגנחו סביבה. היא חשה חסרת תועלת, חסרת תכלית. לא היה לה מושג מה לעשות ולאן הם מפליגים. הרמז היחיד היה אחת המילים שאמר רוטפלד: אמריקה. אבל מה זה יכול להיות?

 

***

 

למחרת בבוקר התעוררו נוסעי הספינה למזג אוויר חמים יותר ולמראה מלבב - קו אפור דקיק שנמתח בין האוקיינוס לשמים. הם עלו על הסיפון והשקיפו מערבה, וראו איך הקו מתעבה ומתארך. הוא צפן הבטחה להגשמת כל משאלותיהם, ופחדיהם נשכחו ולו לרגע. בתא המטען חשה הגולם הקלה מבורכת, בלתי־צפויה.

טרטורם התמידי של מדחפי הספינה דעך לגרגור שקט. הספינה האטה. ואז נשמע מרחוק בליל קולות - צעקות ותרועות. לבסוף הניעה הסקרנות את הגולם, והיא קמה מהתיבה והגיחה אל הסיפון, אל שמש הצהריים.

הסיפון היה גדוש באנשים, ובהתחלה לא ראתה אל מי הם מנפנפים. אבל אז הבחינה בה: אישה אפורה־ירקרקה עמדה באמצע הים, ביד אחת אחזה לוח מוארך ובידה השנייה הניפה לפיד. עיניה לא מצמצו, והיא עמדה בלי ניע: גם היא גולם? ואז ראתה איזה מרחק מפריד ביניהן והבינה כמה ענקית היא האישה הזאת. אם ככה, היא לא אישה חיה; ובכל זאת היה שמץ הבנה בעיניה חסרות ההבעה, והנוסעים נופפו וקראו אליה בחדווה, ובכו וחייכו בו בזמן. גם זאת אישה שנוצרה בידי אדם, חשבה הגולם, ומשום־מה האנשים אוהבים אותה ורוחשים לה כבוד. לראשונה מאז מותו של רוטפלד חשה הגולם משהו דומה לתקווה.

צופר הספינה הרטיט את האוויר. הגולם פנתה לחזור אל תא המטען, ורק אז הבחינה בעיר עצומה המתנשאת בקצה אי. הבניינים הגבוהים והרבועים כאילו זזו בינם לבין עצמם, רקדו בשוּרות ככל שהספינה התקרבה. היא ראתה עצים, רציפים ונמל שוקק ובו ספינות קטנות - גוררות וסירות מפרש, שרפרפו כמו חרקים על פני המים. גשר אפור ארוך, תלוי ברשת כבלים, נמתח מזרחה אל חוף אחר. היא חשבה שאולי יעברו מתחתיו, אך הספינה הגדולה פנתה מערבה והתקרבה אל הרציפים. הים נהפך לנהר צר.

גברים במדים התהלכו על הסיפון וקראו: נא לקחת את החפצים האישיים. בקרוב נעגון בניו יורק, ומעבורת תיקח אתכם לאליס איילנד. החפצים שבתא המטען יימסרו לכם שם. רק לאחר ששמעה את ההודעות כמה וכמה פעמים, הבינה פתאום הגולם שהדברים נאמרו בשפות שונות, ושכולן היו מובנות לה.

כעבור דקות ספורות כבר היה הסיפון ריק מנוסעים. הגולם עמדה בצל תא ההיגוי וניסתה לחשוב. לא היו לה חפצים מלבד המעיל שנתנו לה. הצמר הכהה התחיל להתחמם בשמש. היא הכניסה את ידה אל הכיס ומצאה את שקיק העור. לפחות חפץ אחד.

אט־אט שבו הנוסעים והגיחו מפתחי המדרגות, בתחילה בזרזיף קל ולבסוף במבול של ממש. כולם היו לבושים לנסיעה ונשאו תיקים ומזוודות. לובשי המדים החלו לצעוק שוב: נא לעמוד בטור מסודר. יש למסור שם פרטי, שם משפחה ולאום. לא לדחוף. לא להצטופף. נא לשמור על הילדים. הגולם עמדה בצד, מהססת. להצטרף אליהם או למצוא מקום מחבוא? מחשבותיהם געשו סביבה - כולם השתוקקו לעבור במהירות את אליס איילנד ולקבל אישור בריאות מפקיד ההגירה.

אחד מלובשי המדים הבחין בגולם, שעמדה לבדה, מהוססת, והתקדם לעברה. אך נוסע עיכב אותו, הניח יד על כתפו והחל לומר לו משהו בשקט. הרופא מאולם הנוסעים. איש הצוות עלעל במסמכים שבידיו וקימט את מצחו, והרופא התרחק וחזר ונעלם בתוך התור.

"גברתי," קרא הקצין והביט בגולם. "גשי לכאן, בבקשה." כולם השתתקו סביבם כשהגולם התקרבה. "את האישה שבעלה מת, נכון?"

"כן."

"אני משתתף בצערך, גברתי. כנראה זאת רק טעות, אבל את לא מופיעה ברשימת הנוסעים. אפשר לראות את הכרטיס שלך?"

הכרטיס שלה? אין לה כרטיס, כמובן. היא יכלה לשקר ולהגיד שאיבדה אותו, אבל מעולם לא שיקרה, ועכשיו לא סמכה על עצמה שתצליח לשקר. היא הבינה שיש לה רק שתי אפשרויות - להמשיך לשתוק או לומר את האמת.

"אין לי כרטיס," אמרה וחייכה, בתקווה שזה יעזור.

הקצין נאנח בלאות ולפת את זרועה של הגולם, כמבקש למנוע את בריחתה. "תצטרכי לבוא איתי, גברתי."

"לאן אנחנו הולכים?"

"את תשבי בתא המעצר עד שנמיין את הנוסעים, ואז נשאל אותך כמה שאלות."

מה נותר לה לעשות? היא לא תוכל לענות על שאלותיהם בלי לחשוף את עצמה. כולם כבר החלו לנעוץ בה מבטים. בבהלה הסתובבה, למרות לפיתתו העיקשת של האיש, וחיפשה מפלט כלשהו. הספינה המשיכה בדרכה, מפלחת את המים באמצע הנהר, וכלי שיט קטנים יותר גלשו משני צדיה. מעבר לרציפים ההומים הבהיקה העיר, מסבירת פנים.

הקצין הידק את אחיזתו בזרועה. "גברתי. אל תכריחי אותי לקחת אותך בכוח."

הוא באמת לא רוצה לקחת אותה בכוח, ראתה. הוא מצטער שהוא נאלץ לטפל בה בכלל. יותר מכול הוא משתוקק שהיא פשוט תיעלם.

קצה חיוך הרים את זווית פיה של הגולם. הנה סוף־סוף משאלה שהיא יכולה למלא.

במשיכת מרפק השתחררה מהקצין המבוהל ורצה אל המעקה. לפני שהספיק מישהו להרים קול צעקה, כבר קפצה מעל הסיפון, זינקה בקשת לתוך ההדסון המנצנץ וצללה כמו אבן.

 

כעבור כמה שעות ראה סוור שעישן סיגריה בפינת הרחובות וֶסט וגַנזֶווֹרט אישה מגיעה מכיוון הנהר. כשחלפה על פניו ראה שהיא רטובה לגמרי. היא לבשה מעיל צמר גברי ושמלה חומה שנצמדה לגופה והבליטה את חמוקיה. שערה נדבק לצווארה. מדהימה במיוחד היתה שכבת הבוץ הסמיך שכיסתה את שמלתה ונעליה.

"היי, מותק," קרא אליה, "שחית קצת, מה?"

האישה שילחה אליו חיוך מוזר והמשיכה הלאה. "לא," אמרה. "הלכתי."