ילדה א'

1. 
לֶקס (ילדה א')

אתם לא מכירים אותי, אבל ראיתם את פניי. בתמונות המוקדמות טישטשו אותנו בפיקסלים עד קו המותניים; אפילו את השיער המפליל הסתירו מחשש שיזהו אותנו. אבל הסיפור ואלה שהגנו עליו התעייפו, ובפינות האפלות של האינטרנט הצליחו למצוא אותנו בקלות. התמונה הפופולרית ביותר צולמה בחזית הבית במוּר ווּדס רוֹד, בשעת ערב מאוחרת של חודש ספטמבר. יצאנו, שישה במספר, ונעמדנו על פי ההוראות של אבא: בשורה מהגבוה לנמוך, נוֹאה בזרועותיו של אית'ן. רוחות רפאים קטנות ולבנות מתפתלות מהלם השמש. מאחורינו נח הבית בשאריות האור האחרונות, וצללים התפשטו מהחלונות והדלת. שתקנו והבטנו למצלמה. זה היה אמור להיות מושלם. אבל רגע לפני שאבא לחץ על הכפתור, אִיווי מעכה את ידי והרימה את ראשה לעברי; בתצלום היא עומדת לדבר, והשפתיים שלי מעוקלות בתחילת חיוך. אני לא זוכרת מה היא אמרה, אבל אני די בטוחה ששילמנו ביוקר אחר כך.
הגעתי לבית הסוהר בשעת אחר צהריים. בזמן הנסיעה הקשבתי לפלייליסט ישן של ג'יי־פי, "שיהיה יום נפלא", וכשצלילי המנוע והמוזיקה נעלמו, המכונית השתתקה פתאום. פתחתי את הדלת. התנועה בכביש המהיר גברה, והרעש נשמע כמו אוקיינוס.
בית הסוהר פירסם הצהרה קצרה ואישר שאמא מתה. בערב הקודם קראתי את הכתבות ברשת, שהיו תמציתיות והסתיימו כולן בכי טוב. מצבם של ילדי משפחת גרייסי, שאחדים מהם ויתרו על זכותם לאנונימיות, ככל הנראה טוב. ישבתי על מיטת המלון, עטופה במגבת ומוקפת שירות חדרים, וצחקתי. בארוחת הבוקר הייתה ערימה של עיתונים מקומיים ליד הקפה; אמא הופיעה בעמוד הראשון, מתחת לידיעה על דקירה בסניף של "וימפי ברגר". יום שקט.
הזמנתי חדר עם ארוחת בוקר של בופה חם, ואכלתי ממנו עד שהמלצרית אמרה שהמטבח צריך להתכונן לארוחת צהריים.
"אנשים אוכלים פה צהריים?" שאלתי.
"תתפלאי," היא אמרה בהתנצלות. "אבל זה לא כלול במחיר."
"זה בסדר," אמרתי. "תודה. היה ממש טעים."
כשהתחלתי לעבוד המנטורית שלי, ג'וליה דֶוולין, אמרה שיום יבוא ואתעייף מכל האוכל והאלכוהול החופשי; שהסיפוק שאני שואבת ממגשים מלאים מתאבנים מושלמים ילך וידעך; שבשלב מסוים אפסיק לכוון את השעון המעורר כדי שאספיק להגיע לארוחת הבוקר. דוולין צדקה בדברים רבים, אבל לא בזה.
מעולם לא הייתי בבית סוהר, אבל הוא דמה למה שדמיינתי. בקצה החניון היו חומות לבנות מכותרות בחוטי תיל, כמו אתגר לאבירים באגדת ילדים. מאחוריו התנשאו ארבעה מגדלים מעל תעלת בטון, ובמרכזם רבץ מבצר אפור. חייה הקטנים של אמא. חניתי רחוק מדי ונאלצתי לחצות ים של מקומות חניה ריקים. עקבתי אחרי הפסים הלבנים העבים כמיטב יכולתי. הייתה רק מכונית אחת נוספת בחניון, וישבה בה אישה זקנה שלפתה את ההגה. כשראתה אותי היא הרימה את ידה כאילו אנחנו מכירות, ונופפתי לה בחזרה.
האספלט נדבק לסוליות שלי. כשהגעתי לכניסה, החזייה ושֹער העורף שלי היו ספוגים מים. בגדי הקיץ שלי נחו בארון בניו יורק. זכרתי את הקיץ האנגלי כמבויש, ובכל פעם שיצאתי הופתעתי מהשמיים הכחולים הנועזים. באותו בוקר התלבטתי מה ללבוש ונתקעתי עירומה למחצה מול מראת הארון; הרי אין מלתחה מתאימה לאירוע כזה. בסופו של דבר הסתפקתי בחולצה לבנה, מכנסי ג'ינס רפויים, נעלי התעמלות מצוחצחות מהחנות ומשקפי שמש מגעילים. עליז מדי? שאלתי את אוליביה אחרי ששלחתי לה תמונה בטלפון הנייד, כי היא השתתפה בחתונה על חומות ווֹלטֶרה באיטליה, אבל היא לא ענתה.
הייתה שם פקידת קבלה, כמו בכל משרד. "קבעת פגישה?" היא שאלה.
"כן," אמרתי. "עם המנהלת."
"המפקדת?"
"בדיוק. המפקדת."
"אלכסנדרה?"
"זאת אני."
המפקדת הסכימה לפגוש אותי באולם הכניסה. "ביום ראשון אחר הצהריים הצוות מצומצם," היא אמרה כשדיברנו בטלפון. "ואין ביקורים אחרי שלוש. אמור להיות שקט."
"טוב לדעת," אמרתי. "תודה."
"אסור לי להגיד את זה," היא אמרה, "אבל זה הזמן המתאים לברוח."
עכשיו היא התקדמה לעברי במסדרון, ונוכחותה מילאה אותו. קראתי עליה ברשת. היא הייתה המפקדת הראשונה במדינה שמונתה לפקד על בית סוהר ברמת אבטחה גבוהה, והתראיינה כמה פעמים בעקבות המינוי. היא רצתה להיות קצינה בתקופה שבה המגבלות עדיין היו חמורות, והייתה נמוכה בחמישה סנטימטרים מהסף התחתון. אבל אז גילתה שתוכל לשרת כקצינה בבית סוהר — לא הגיוני, אבל זה לא הפריע לה. היא לבשה חליפה בצבע כחול מזעזע — זכרתי אותה מהתמונות שנלוו לריאיון — ונעלה נעליים מוזרות, עדינות, כאילו מישהו אמר לה שהן ירככו את הרושם שהיא יוצרת. היא האמינה — בכל לבה — בכוחו של השיקום. ונראתה עייפה יותר מאשר בתמונות.
"אלכסנדרה," היא אמרה ולחצה את ידי. "אני משתתפת בצערך."
"אני לא מצטערת," אמרתי. "אז אל תדאגי."
היא הצביעה לאחור. "המשרד שלי נמצא ליד אולם הביקורים," אמרה. "בבקשה."
המסדרון היה צהוב מלוכלך, הפאנלים משופשפים, ועל הקירות היו תלויות כרזות על היריון ומדיטציה. בקצה עמד סורק גוף, ולידו מתקן בידוק לתיקים. ארוניות פלדה התנשאו מרצפה עד תקרה. "נהלים," היא אמרה. "לפחות לא עמוס היום."
"כמו בשדה תעופה," אמרתי. חשבתי על השירות שקיבלתי יומיים קודם לכן בניו יורק: המחשב הנייד והטלפון במגש האפור, תיק האיפור השקוף המסודר שהנחתי לצידו. היו תורים מיוחדים לנוסעים מתמידים, ולא נאלצתי לחכות אפילו באחד מהם.
"ממש ככה," היא אמרה. "את צודקת."
היא רוקנה את הכיסים על הסרט הנע ועברה בסורק. על הסרט נחו אישור מעבר, מניפה ורודה וקרם הגנה לילדים. "משפחה של ג'ינג'ים," אמרה. "אנחנו לא בנויים לימים כאלה." בתצלום על תג הזיהוי היא נראתה כמו נערה, להוטה לקראת היום הראשון בעבודה. הכיסים שלי היו ריקים. חלפתי בסורק מיד אחריה.
גם בפנים לא היה אף אחד. חצינו את אולם הביקורים, ששולחנות פלסטיק וכיסאות מאובטחים חיכו שם לסבב המפגשים הבא. בקצה האולם הייתה דלת ברזל ללא חלונות; הנחתי שאמא נמצאת מאחוריה, והתא שבו העבירה את ימיה הקטנים. נגעתי באחד הכיסאות וחשבתי על האחים שלי, מחכים בחדר המעופש הזה עד שאמא תוצג בפניהם. דליילה בטח התרווחה כאן פעמים רבות, ואית'ן ביקר פעם אחת אבל רק מתוך אצילות. אחר כך הוא כתב על זה טור לסאנדיי טיימס תחת הכותרת "הבעיות הכרוכות בסליחה", שהיו רבות וצפויות.
משרד המפקדת נמצא מאחורי דלת נוספת. היא הצמידה את התג שלה לקיר וטפחה על כיסיה. היא מצאה את המפתח האחרון בכיס שמעל הלב, מחובר לתמונה מנוילנת של ילדים ג'ינג'ים. "טוב," אמרה. "הגענו."
המשרד היה פשוט, עם קירות מצולקים ונוף לכביש הראשי. היא כנראה הבינה איך זה נראה והחליטה שזה לא מספק. לכן ריהטה אותו בשולחן עץ כבד וכיסא משרדי, ואף מצאה תקציב לשתי ספות עור, בשביל שיחות רגישות. על הקירות היו תלויות תעודות ומפת בריטניה.
"אני יודעת שאנחנו לא מכירות," אמרה המפקדת, "אבל אני רוצה להגיד לך משהו לפני שעורך הדין יצטרף."
היא החוותה בידה לעבר הספות. אני שונאת פגישות רשמיות שמתקיימות על רהיטים נוחים; אף פעם אי־אפשר לדעת איך לשבת. על השולחן היו קופסת קרטון ומעטפה חומה דקה ששְמה של אמא התנוסס עליה.
"אני מקווה שלא תחשבי שזה לא מקצועי," אמרה המפקדת, "אבל אני זוכרת אותך ואת המשפחה שלך מהחדשות. הילדים שלי היו תינוקות. חשבתי הרבה על הכותרות ההן, עוד לפני שנכנסתי לתפקיד. בתחום שלי רואים כל מיני דברים, כאלה שמגיעים לעיתונים וכאלה שלא. אפילו עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, יש דברים — מעטים מאוד — שעדיין מפתיעים אותי. אנשים שואלים, איך יכול להיות שאת עדיין מופתעת? התשובה היא שאני מסרבת להפסיק להיות מופתעת."
היא הוציאה את המניפה מכיס החליפה. מקרוב נראה שילד הכין אותה, או אסיר. "ההורים שלך הפתיעו אותי," היא אמרה.
הסתכלתי מעבר לה. השמש התנודדה על סף החלון ועמדה ליפול לתוך החדר.
"קרה לכם דבר נורא," היא אמרה. "כולנו מקווים שתמצאו קצת שלווה."
"אולי נדבר על הסיבה שבגללה הזמנת אותי?" אמרתי.
עורך הדין כבר עמד מחוץ למשרד, כמו שחקן שמחכה לסימן לעלות לבמה. הוא לבש חליפה אפורה עם עניבה עליזה, והזיע. ריפוד העור חרק כשהוא התיישב. "ביל," הוא אמר וקם ללחוץ את ידי. החלק העליון של הצווארון שלו היה מוכתם, וגם הוא היה אפור. "אני מבין," הוא אמר מיד, "שגם את עורכת דין." הוא היה צעיר משציפיתי, אולי צעיר ממני; סביר להניח שלמדנו באותה תקופה.
"דיני חברוֹת," אמרתי כדי לשפר את הרגשתו. "אין לי מושג בצוואות."
"בשביל זה אני כאן," אמר ביל.
חייכתי בעידוד.
"או־קיי!" אמר ביל והקיש על קופסת הקרטון. "אלה החפצים האישיים," אמר. "וזה המסמך."
הוא החליק את המעטפה על פני השולחן, ואני פתחתי אותה בתנועה חדה. בכתב ידה הרועד של אמא נכתב כי דֶבּרה גרייסי ממַנָה את בתה, אלכסנדרה גרייסי, למוציאה לפועל של הצוואה; ששארית רכושה של דברה גרייסי כוללת, ראשית, את הרכוש שהוחזק בבית הסוהר המלכותי נורת'ווד; שנית, כעשרים אלף פאונד שירשה מבעלה, צ'רלס גרייסי, עם מותו; ושלישית, את הנכס שנמצא במור וודס רוד, הולופילד. את הנכס יש לחלק שווה בשווה בין ילדיה החיים של דברה גרייסי.
"מוציאה לפועל," אמרתי.
"היא הייתה בטוחה שאת הכי מתאימה לתפקיד," אמר ביל. צחקתי.
תראו את אמא בתאה, משחקת בשערה הבלונדי, המגיע עד ברכיה; היא יכלה לשבת עליו ולשעשע אורחים במסיבה. היא בוחנת את הצוואה בהשגחתו של ביל, שמרחם עליה, ששמח לעזור, ושמזיע גם אז. הוא רוצה לשאול כל כך הרבה שאלות. אמא מחזיקה את העט בידה ורועדת בייאוש מוקפד. מוציא לפועל של הצוואה, מסביר ביל, הוא מעין אות כבוד. אבל זה גם נטל אדמיניסטרטיבי, וצריך לעמוד בקשר עם כל המוטבים. אמא, שהסרטן מבעבע בבטנה ונותרו לה חודשים ספורים בלבד לדפוק אותנו, יודעת בדיוק את מי למַנות.
"את לא חייבת לקבל עלייך את התפקיד," אמר ביל, "אם את לא רוצה."
"אני יודעת," אמרתי, וכתפיו של ביל זזו.
"אוכל להנחות אותך בשלבים ההתחלתיים," הוא אמר. "תיק ההשקעות שלה קטן מאוד. זה לא יגזול ממך הרבה זמן. הדבר המרכזי — הדבר שהכי חשוב לזכור — הוא לערב את המוטבים. לא משנה איך תחליטי לנהל את הנכסים, את חייבת לקבל אישור מהאחים שלך."
היה לי כרטיס טיסה חזרה לניו יורק אחר הצהריים. חשבתי על האוויר הקר במטוס, על התפריטים היפים שמחלקים אחרי ההמראה. ראיתי את עצמי מתמקמת לקראתה, שלושת הימים הקודמים מטושטשים בזכות משקאות ששתיתי בטרקלין, ומתעוררת אל ערב חמים ומכונית שחורה שמחכה לקחת אותי הביתה.
"אני צריכה לחשוב על זה," אמרתי. "זה לא זמן טוב."
ביל הושיט לי פיסת נייר ששמו ומספרו נכתבו עליה ביד על שורות אפורות בהירות. לבית הסוהר אין תקציב לכרטיסי ביקור. "אחכה לשמוע ממך," הוא אמר. "ואם לא תהיי מעוניינת בתפקיד, אשמח לשמוע הצעות. אולי אחד המוטבים האחרים."
שקלתי להציע את אית'ן או גבריאל או דליילה. "אולי," אמרתי.
"קודם כול," אמר ביל, שהחזיק את הקופסה בידו, "אלה החפצים האישיים שלה מנורת'ווד. אני יכול לתת לך אותם כבר עכשיו."
הקופסה הייתה קלה.
"הערך שלהם זניח, אני חושש," הוא אמר. "היא קיבלה כמה נקודות זכות — על התנהגות טובה וכדומה — אבל הם לא שווים הרבה בחוץ."
"חבל," אמרתי.
"ועוד דבר אחד," אמרה המפקדת. "הגופה."
היא ניגשה לשולחן ושלפה קלסר מלא שקיות ניילון, שבכל אחת מהן מודעה או קטלוג. היא פתחה אותו לפניי כמו מלצרית, והבטתי בפונטים הקודרים ובפרצופים המתנצלים.
"אלה האפשרויות," היא אמרה והפכה דף. "אם תרצי. בתי לוויות. חלקם מספקים כל מיני שירותים, ארונות וכולי. וכולם מקומיים — ברדיוס של שמונים קילומטר."
"נראה לי שהייתה אי־הבנה," אמרתי. המפקדת סגרה את הקלסר על פרסומת למכונית לוויות מנומרת.
"אנחנו לא לוקחים את הגופה," אמרתי.
"אה," אמר ביל. אם המפקדת הייתה נבוכה, היא הסתירה זאת היטב.
"אם ככה," אמרה, "נקבור את אמא שלך בקבר לא מסומן, בהתאם לנהלים. יש לך התנגדות?"
"לא," אמרתי. "אין לי שום התנגדות."
הפגישה השנייה שלי הייתה עם הכומרה, שרצתה לדבר איתי. היא ביקשה שאבוא לקפלת המבקרים בחניון. אחת העוזרות של המפקדת ליוותה אותי לבניין הנמוך הרחב. מישהו הציב צלב עץ מעל הדלת והדביק ממחטות נייר צבעוניות על החלון. ויטראז' לילדים. שש שורות של ספסלים פנו אל בימה מאולתרת ועליה מאוורר, עמוד קריאה ופסל של ישו בעיצומה של הצליבה.
הכומרה חיכתה על הספסל השני מאחור. היא קמה לקראתי. הכול בה היה מעוגל ולח: הפנים המואפלות, הגלימה הלבנה, שתי הידיים שאחזו בידיי.
"אלכסנדרה," היא אמרה.
"שלום."
"את בטח תוהה," היא אמרה, "למה ביקשתי לראות אותך."
העדינות שלה הייתה מתורגלת. דמיינתי אותה בחדר ישיבות של בית מלון זול, נושאת תג־שם וצופה במצגת על חשיבות השתיקה — לתת לאנשים מרחב לדבר.
חיכיתי.
"ישבתי הרבה עם אמא שלך בשנותיה האחרונות," היא אמרה. "עבדתי איתה עוד קודם לכן, אבל בשנים האחרונות ראיתי את השינויים שחלו בה, וקיוויתי שתוכלי להתנחם בהם היום."
"שינויים?" אמרתי. הרגשתי שאני מתחילה לחייך.
"היא כתבה לך הרבה בשנים האלה," אמרה. "לך ולאית'ן ולדליילה. שמעתי על כולכם. גם על גבריאל ונואה. לפעמים היא כתבה לדניאל ואיווי. אמא שמאבדת ילד, ולא משנה כמה חטאים היא חטאה — מאבדת המון. היא הייתה מביאה לי את המכתבים האלה, כדי שאחפש שגיאות כתיב ואוודא את הכתובות. היא חשבה שהן שגויות כי לא עניתם."
הממחטות הטילו אור בשרני על המעבר. הנחתי שהאסירים קישטו את החלונות במסגרת פעילויות הפנאי שלהם, אבל עכשיו דמיינתי את הכומרה עומדת בזהירות על כיסא ומעטרת את ממלכתה במשך שעות.
"רציתי לראות אותך," היא אמרה, "בגלל המחילה. אם את מוחלת לזולת כשהוא חוטא נגדך, אלוהים מוחל גם לך."
היא הניחה את כף ידה על ברכי. החמימות חילחלה היישר מבעד לג'ינס שלי, כמו נוזל חם שנשפך. "אם את לא מוחלת לזולת על חטאיו," היא אמרה, "האל לא מוחל לך."
"מחילה," אמרתי, וצורת המילה נתקעה בגרוני. החיוך לא מש משפתיי.
"קיבלת אותם?" שאלה הכומרה. "את המכתבים?"
קיבלתי אותם. ביקשתי מאבא — אבי האמיתי כמובן, לא הרקב החקוק בעצמותי — שישמיד כל אחד ואחד מהם כשהוא הגיע. היה קל לזהות אותם; הם הגיעו אטומים, עם חותמת שהזהירה שמדובר במכתב מבית הסוהר נורת'ווד. זמן קצר אחרי יום הולדתי העשרים ואחד, כשחזרתי מהאוניברסיטה, אבא התוודה בפניי ונתן לי את הקופסה המלאה במכתבים המזוינים שלה. "חשבתי," הוא אמר, "שבעתיד אולי תהיי סקרנית —" זה כנראה היה בחופשת החורף, כי הגריל היה במחסן; הוא עזר לי לגלגל אותו החוצה, לגינה, ועמדנו במעילים, הוא עם מקטרת ואני עם כוס תה, ושילחנו אותם לאש.
"נראה לי שאת לא בסיפור הנכון," אמרתי לכומרה. "יש נרטיב קבוע — נתקלים בו הרבה — שנבנה לקראת ביקור בבית סוהר. מישהו יושב בפנים ומחכה שמישהו אחר יבוא לבקר אותו, שיסלח לו. המבקר מתלבט במשך שנים ולא מצליח להחליט אם לבוא או לא לבוא. בסופו של דבר הוא בא. בדרך כלל זה הורה וילד, או פושע וקורבן — תלוי. בכל אופן, הוא בא. הם מנהלים שיחה. וגם אם האורח לא בדיוק סולח, לפחות הוא לוקח משהו מכל העסק הזה. אבל את צריכה להבין — אמא שלי מתה, ומעולם לא ביקרתי אותה."
פתאום נחרדתי למחשבה שאני עלולה לפרוץ בבכי והורדתי את משקפי השמש מהמצח חזרה לאף. הכומרה הפכה לרוח רפאים גבשושית בעלטה. "אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור לך," אמרתי למרבה האבסורד, וכשלתי חזרה במעבר. השמש סוף־סוף התחילה להתרכך, והגיע הזמן לשתות. חשבתי על בר המלון ועל הכוס הראשונה, משקלה הלך והתפשט בגופי. עוזרת המפקדת חיכתה לי.
"גמרנו?" היא שאלה. הצללים שלנו היו ארוכים ושחורים על האספלט, וכשהושטתי לה את היד, הם הפכו למין חיה אחת מוזרה. המשמרת שלה כנראה נגמרה.
"כן," אמרתי. "אני צריכה לזוז."
במכונית בדקתי את הטלפון. יש דבר כזה, כתבה אוליביה, עליז מדי?

המשך הפרק בספר המלא