סיבוב המפתח

3 בספטמבר 2017 

מר רֵקְסְהאם הנכבד, 

אני יודעת שאתה לא מכיר אותי, אבל בבקשה, בבקשה, בבקשה ממך, אתה חייב לעזור לי

3 בספטמבר 2017

בית הסוהר של הוד מלכותה בצַ'ארְנְווֹרְת

מר רקסהאם הנכבד,

אתה לא מכיר אותי, אבל אולי קראת את סיקור הפרשה שלי בעיתונים. הסיבה שאני כותבת אליך היא לבקש ממך בבקשה

4 בספטמבר 2017

בית הסוהר של הוד מלכותה בצ'ארנוורת

מר רקסהאם הנכבד,

אני מקווה שזאת הדרך הנכונה לפנות אליך. אף פעם לא כתבתי קודם לפרקליט שמומחה בפלילים.

הדבר הראשון שאני חייבת לומר הוא שאני יודעת שזה לא מקובל. אני יודעת שהייתי צריכה לפנות אליך באמצעות עורך הדין שמונה לי, אבל הוא

5 בספטמבר 2017

מר רקסהאם הנכבד,

אתה אבא? דוד? אם כן, תן לי לפנות

מר רקסהאם הנכבד,

אנא עזור לי. לא הרגתי אף אחד.

7 בספטמבר, 2017

בית הסוהר של הוד מלכותה בצ'ארנוורת

מר רקסהאם הנכבד,

אין לך מושג כמה פעמים התחלתי לכתוב את המכתב הזה, והכול הסתבך לי. אבל אני מבינה שאין כאן שום נוסחת פלאים. אין שום דרך שבה אוכל לגרום לך להקשיב למקרה שלי, ולכן איאלץ להשתדל כמיטב יכולתי להעלות את הדברים על הכתב. לא משנה כמה זמן יידרש ממני, ולא משנה כמה אסבך את הסיפור, אני מתכוונת להמשיך לכתוב ולספר את האמת.

שמי הוא... וכאן אני נעצרת ורוצה לקרוע שוב את הדף.

כי אם אומר לך את השם שלי, אתה תדע למה אני כותבת אליך. הפרשה שלי הייתה מרוחה בכל העיתונים, השם שלי הופיע בכל כותרת, הפרצוף המיוסר שלי בהה מכל עמוד ראשי — וכל אחת מהכתבות רמזה על האשמה שלי בצורה שגובלת בביזיון בית המשפט. אם אגיד לך את השם שלי, יש לי הרגשה נוראית שאתה עלול לראות בי מקרה אבוד ולזרוק את המכתב שלי. לגמרי לא אאשים אותך, אבל בבקשה ממך, לפני שתעשה את זה בוא ותשמע מה יש לי להגיד.

אני בת עשרים ושבע, וכמו שתראה במען שבראש המכתב, אני נמצאת כרגע בבית הסוהר הסקוטי לנשים שבצ'ארנוורת. אף פעם לא קיבלתי מכתב ממישהו שיושב בכלא, אז אני לא יודעת איך המכתבים נראים כשהם יוצאים מכאן, אבל אני מתארת לעצמי שסידורי החיים הנוכחיים שלי יהיו די ברורים לך עוד לפני שתפתח את המעטפה.

מה שאתה אולי לא יודע זה שאני במעצר עד תום ההליכים.

ומה שאתה לא יכול לדעת זה שאני חפה מפשע.

אני יודעת, אני יודעת. כולם אומרים את זה. כל אישה שפגשתי כאן היא חפה מפשע — לטענתה, בכל אופן. אבל במקרה שלי זה נכון.

אולי ניחשת מה אני עומדת לכתוב עכשיו. אני כותבת אליך כדי לבקש ממך לייצג אותי כסנגור שלי במשפט.

אני מבינה שזה לא מקובל, שלא כך נאשמים אמורים לפנות לעורכי דין (באחת הטיוטות המוקדמות של המכתב הזה קראתי לך פרקליט — אני לא מבינה שום דבר במשפטים, ועוד פחות במערכת המשפט הסקוטית. כל מה שאני יודעת למדתי מהנשים שאני נמצאת איתן בכלא. כולל את השם שלך).

יש לי כבר עורך דין — מר גֵייטְס, ולמיטב הבנתי הוא זה שאמור למנות את מי שיגן עליי בבית המשפט, אבל הוא גם זה שבגללו התחלתי להסתבך כאן. לא אני בחרתי בו — המשטרה מינתה אותו בשבילי כשהתחלתי לפחד, וכשסוף־סוף קיבלתי שכל וסתמתי את הפה וסירבתי לענות על שאלות עד שהם ימנו לי עורך דין.

חשבתי שהוא יטפל בכול, שהוא יעזור לי לשטוח את הטענות שלי. אבל כשהוא הגיע... אני לא יודעת, אני לא מסוגלת להסביר את זה. הוא פשוט החמיר הכול. הוא לא נתן לי לדבר. בכל פעם שהתחלתי לומר משהו, הוא קטע את דבריי במילים "למרשתי אין תגובה הפעם", וזה רק גרם לי להיראות אשמה הרבה יותר. אני מרגישה שלו רק יכולתי להסביר בצורה מסודרת, זה לא היה מגיע לאן שזה הגיע. אבל משום מה העובדות המשיכו להתעוות על הלשון שלי, והשוטרים גרמו לכול להישמע כל כך נורא, כל כך מפליל.

לא שמר גייטס לא שמע בדיוק את הצד שלי בסיפור. ברור שהוא שמע אותו. אבל משום מה — אלוהים, כל כך קשה להסביר את זה בכתב. הוא יושב ומדבר איתי, אבל הוא לא מקשיב. ואם הוא כן מקשיב, הוא לא מאמין לי. בכל פעם שאני מנסה לספר לו מה קרה, בכל פעם שאני מתחילה מההתחלה, הוא קוטע אותי בשאלות האלו שמבלבלות אותי, והסיפור שלי מתחיל להסתבך לגמרי, ומתחשק לי לצרוח עליו שפשוט יסתום את הפה.

והוא לא מפסיק לדבר איתי על מה שאמרתי בדוחות הכתובים מהלילה הזוועתי ההוא בתחנת המשטרה, כשהשוטרים עשו לי חקירה צולבת, ואני אמרתי — אלוהים, אני לא יודעת מה אמרתי. אני מצטערת, אני בוכה עכשיו. אני כל כך מצטערת שיש כתמים על הנייר. אני מקווה שאתה מצליח לקרוא את כתב היד שלי למרות כל הכתמים.

מה שאמרתי, מה שאמרתי אז — את הנעשה אין להשיב. הכול מוקלט. וזה נורא. זה ממש נורא. אבל זה יצא לא נכון. אני מרגישה שאם רק היו נותנים לי הזדמנות להעביר את ההגנה בתיק שלי למישהו שבאמת יקשיב לי... אתה מבין למה אני מתכוונת?

אוי, אלוהים, אולי אתה לא מבין. הרי אף פעם לא היית כאן. אף פעם לא ישבת מול השולחן והרגשת כל כך מותש עד שרצית ליפול ארצה, והיית כל כך מפוחד עד שרצית להקיא, והשוטרים שאלו אותך עוד ועוד שאלות עד שכבר לא ידעת מה אתה אומר.

אני מתארת לעצמי שהגיע הזמן להגיד דברים בשם אומרם.

אני האומנת מפרשת אֶלינְקוֹרְט, מר רקסהאם.

ולא הרגתי את הילדה.

אתמול בלילה התחלתי לכתוב לך, מר רקסהאם, וכשהתעוררתי הבוקר והסתכלתי בדפים המקומטים שמכוסים בשרבוטים המתחננים שלי, האינסטינקט הראשוני שלי היה לקרוע אותם ולהתחיל לכתוב מחדש, כמו שעשיתי כבר עשר פעמים. התכוונתי להיות קרת רוח, רגועה ושלווה — התכוונתי להעלות את הכול על הכתב בצורה ברורה ולגרום לך להבין, ובסוף התחלתי לבכות על הדף ולהטיח האשמות בעצמי.

אבל אז קראתי שוב את מה שכתבתי וחשבתי: לא. אני לא יכולה להתחיל מחדש. אני איאלץ פשוט להמשיך.

כל הזמן אני אומרת לעצמי שאם מישהו ירשה לי להשליט סדר בראש שלי ולהציג בצורה מסודרת את הצד שלי בסיפור, בלי שיקטעו אותי, אולי תיפתר כל התסבוכת המחרידה הזאת.

אז זהו זה. זאת ההזדמנות שלי, נכון?

בסקוטלנד אפשר להחזיק אותך במעצר מאה וארבעים ימים עד המשפט. אם כי יש כאן אישה שמחכה כבר כמעט עשרה חודשים. עשרה חודשים! אתה יודע כמה זמן זה, מר רקסהאם? אתה בטח חושב שאתה יודע, אבל תן לי להגיד לך. במקרה שלה מדובר במאתיים תשעים ושבעה ימים. היא החמיצה את חג המולד עם הילדים שלה. היא החמיצה את כל ימי ההולדת שלהם. היא החמיצה את יום האם ואת חג הפסחא ואת הימים הראשונים בבית הספר.

מאתיים תשעים ושבעה ימים, והם עדיין ממשיכים לדחות את תאריך המשפט שלה.

מר גייטס אומר שהוא חושב שבגלל כל הפרסום זה לא ייקח כל כך הרבה זמן במקרה שלי, אבל אני לא מבינה איך הוא יכול להיות כל כך בטוח.

בכל אופן, מאה ימים, מאה וארבעים ימים, מאתיים תשעים ושבעה ימים... זה הרבה זמן לכתיבה, מר רקסהאם. הרבה זמן בשביל לחשוב ולהיזכר ולנסות להבין מה קרה באמת. כי יש המון דברים שאני לא מבינה, אבל יש דבר אחד שאני יודעת. אני לא הרגתי את הילדה הזאת. לא הרגתי אותה. עד כמה שהשוטרים מתאמצים לסלף את העובדות ולהפליל אותי, הם לא יכולים לשנות את העובדה הזו.

לא הרגתי אותה. וזה אומר שמישהו אחר עשה את זה. ושהאדם הזה מסתובב חופשי.

בזמן שאני נרקבת כאן.

אני אסיים עכשיו, כי אני יודעת שאני לא יכולה להאריך יותר מדי במכתב הזה — אתה אדם עסוק. אתה פשוט תפסיק לקרוא.

אבל בבקשה ממך, אתה חייב להאמין לי. אתה האדם היחיד שיכול לעזור.

בבקשה ממך, מר רקסהאם, בוא לבקר אותי כאן. תן לי להסביר לך את המצב שאני נמצאת בו, ואיך שהסתבכתי בסיוט הזה. אם מישהו יוכל לגרום לחבר המושבעים להבין, זה אתה.

כתבתי את השם שלך כדי שייתנו לך אישור מבקר — או שאתה יכול לכתוב לי לכאן אם יש לך שאלות נוספות. זה לא שאני הולכת לאנשהו. חה־חה־חה.

מצטערת, לא התכוונתי לסיים בבדיחה. זה לא עניין לצחוק, אני יודעת. אם אמצא חייבת בדין, אני עומדת...

אבל לא. אני לא מסוגלת לחשוב על זה. לא ברגע זה. לא ימצאו אותי חייבת בדין, כי אני חפה מפשע. אני פשוט חייבת לאלץ את כולם להבין את זה. ולהתחיל בך.

בבקשה ממך, מר רקסהאם, בבקשה תגיד לי שאתה תעזור. בבקשה ממך, ענה על המכתב שלי. אני לא רוצה להיות מלודרמטית, אבל אני מרגישה שאתה התקווה היחידה שלי.

מר גייטס לא מאמין לי. אני רואה את זה בעיניים שלו.

אבל אני חושבת שאתה אולי תאמין.