לרקוד עם דמעות בעיניים

1
הפושטקים באים
דו־קרב לילי: בן גוריון והנוער הסלוני, הציונות והדיסקוטקים

ב-25 במרץ 1939 העביר אדולף היטלר חוק רשמי שלפיו כל נער גרמני בגילאי 14 עד 18 יהיה מחויב להצטרף לתנועת הנוער ההיטלראי, ה-Hitlerjugend. נערות באותה שכבת גיל נדרשו להצטרף לתנועת "העלמות הצעירות", ה-Bund Deutscher Mädel. תנועות הנוער ההיטלראיות ביקשו לחנך את צעירי גרמניה על ברכיה של האידיאולוגיה הנאצית ולאכוף באופן מוחלט את ערכיה על צעירי האומה. לכשסיימו את שלב החניכה ב-Hitlerjugend וב-Bund Deutscher Mädel, היו אמורים הבוגרים והבוגרות להפוך לאזרחים ארים גאים ולכלים משמעותיים במכונה שמניעה את גלגלי המלחמה.

באותה תקופה היו אלה שתי המסגרות היחידות שבהן מותר היה לבני נוער בגרמניה להתאגד. כל פעילות מאורגנת אחרת נאסרה על פי חוק. אולם האיסור פעל רק באופן חלקי. במקביל לפעילותן של ה Hitlerjugend-וה-Bund Deutscher Mädel קמה בעיר המבורג התארגנות חלופית שזכתה לכינוי "נערי הסווינג" (Swing Jugend) וכללה קבוצות ספורדיות של בני נוער שהתאגדו בצורה חופשית וספונטנית על מנת להתנגד, באמצעים תרבותיים, לחוק הדרקוני שהעביר היטלר ולצורת החינוך הנוקשה שנכפתה על בני נוער ברחבי המדינה. עד מהרה התפשטה התופעה לערים רבות ברחבי גרמניה.

נערי הסווינג השתייכו ברובם למעמד הבינוני־גבוה. הם היו א־מפלגתיים במובהק, והעדיפו להפנות את כל מרצם לכל מה שהוא אופנתי ועדכני. שערם של בני התנועה היה ארוך, בניגוד מוחלט לשיער הקצוץ של הנוער ההיטלראי, ומשוך לאחור בבריליינטין או במי סוכר. הם לבשו בגדים מצועצעים — חליפות מהודרות, צעיפים, כובעים רחבי שוליים. נערות הסווינג היו גנדרניות לא פחות — הן עטו איפור, משחו לכה צבעונית על ציפורניהן והתהדרו בשיער ארוך, גולש וסקסי. תלבושתם של נערי ונערות הסווינג, שהייתה בבחינת מדי חובה אחידים, הושפעה ישירות מהקולנוע ההוליוודי הנוצץ של שנות ה-30. השלטון הנאצי לא היה מרוצה מקיומם של נערי הסווינג ובוודאי לא מהעדפותיהם האופנתיות. הוא ראה בקבוצה סמל לניוון, התרת כל רסן וקריאת תיגר ברורה על האסתטיקה המיליטריסטית שנכפתה על העם הגרמני. המוחצנות ושמחת החיים של נערי הסווינג עמדו בסתירה מובהקת לחינוך הספרטני של ה— Hitlerjugendוה-Bund Deutscher Mädel.

מה שהיה שערורייתי אף יותר מסגנון האופנה של נערי הסווינג הוא המוזיקה שהאזינו לה. הנאצים העניקו לה את התואר המזלזל "מוזיקה של כושים מהג'ונגל".² הפסקול של תנועת צעירים זו הורכב מקטעי ג'אז וסווינג שנכתבו ברובם על ידי יוצרים ממוצא אפריקאי־אמריקאי. קטעים אלו נאסרו להאזנה על ידי לשכת התרבות של הרייך, בראשותו של יוסף גבלס. הם נחשבו למופקרים, בעלי השפעה זרה והרסנית על מוחם של בני הנוער בגרמניה. הקצב של מוזיקת הסווינג והג'אז היה מיני, סוער ואינטנסיבי. נערי הסווינג הואשמו על ידי הנאצים בהתנגדות ובאדישות למאמץ המלחמתי, ובכך שבילו בריקודים בזמן שגרמניה נאבקה על חייה; הם הוקעו על כך שנמשכו לכל דבר שהנו אמריקאי, ולא גרמני. זהותם של נערי הסווינג הייתה בבסיסה מוזיקלית; המוזיקה העניקה לתנועה את התוקף התרבותי, החברתי ובוודאי החתרני שלה. צעירי התנועה בילו ערב ערב, בזהירות ובחשאי, בברים ובמועדוני לילה; הם הניחו למוזיקה לסחוף אותם עד אובדן חושים. צורת הריקוד שלהם הייתה יוצאת דופן ופרועה: נערי הסווינג נופפו בזרועותיהם, קפצו מעלה ומטה והשתוללו בשיכרון חושים. הריקודים היו מעורבים. המראה של נערה אחת רוקדת בו זמנית עם שני נערים לא היה נדיר כלל.

האווירה הפרועה הזו לא נעלמה מעיניהם של פקידים מטעם הלשכה של גבלס, אשר רדפו אחר כל מי שהאזין לג'אז ולסווינג אמריקאיים. באופן טבעי, נערי הסווינג היו הראשונים לעלות על הכוונת. בכל ערב עברו הפקידים בברים ברחבי גרמניה במטרה להחרים את התקליטים האסורים. לכשהגיעו לבר שבו אכן הושמעה מוזיקה כזו, הם קראו מיד לאנשי הגסטפו כדי לעצור את הפעילות הלא חוקית. אבל פשיטות אלו לא הצליחו לעצור את המנגינה האמריקאית שהתנגנה ברחבי גרמניה. כדי להחמיר את האכיפה החליט ראש האס־אס, היינריך הימלר, לאסור על הימצאותם של בני נוער במקומות שמשמיעים מוזיקה כלשהי אחרי השעה תשע בערב. ההתאגדויות של נערי הסווינג הפכו, אם כן, להיות חשאיות לחלוטין. הן אורגנו בכל מקום מסתור שניתן היה להביא אליו גרמופון נייד וכמה תקליטים טובים. חבורות חבורות התאספו בהיחבא; מי שנבחר להיות האחראי על הגרמופון היה בורר את המוזיקה לפי טעמם של הנוכחים, ומביא אותם לכדי ריקודים יצריים ומשולהבים. מפגשים אלו סימנו את אחת הפעמים הראשונות בתולדות המוזיקה המודרנית שבהן השמיע אדם כלשהו מוזיקה שנבחרה במיוחד עבור קהל מסוים ובסביבה לא ביתית. אנשים אמנם רקדו לצלילי מוזיקה מוקלטת שנים לפני כן, בערים ברחבי ארצות הברית, בברים מקומיים ובפונדקי דרכים; אבל המוזיקה לא הייתה נתונה לבחירה. היא הוכתבה מראש, בתוך ג'וקבוקס (מכונת תקליטים אוטומטית) או פסנתרים אלקטרוניים, על ידי האנשים שסיפקו מכונות אלו למקומות הבילוי.

ב-1941 פשטו שוטרי הגסטפו על המקומות המחתרתיים שבהם חגגו בני נוער אלו, עצרו רבים מהם ושלחו אותם, ובמקרים רבים גם את הוריהם, לחינוך מחדש במחנות ריכוז.³ אולם התופעה לא דוכאה לחלוטין. בתחילת 1944 סיכם דו"ח של משרד המשפטים של הרייך (Reichsjustizministerium) את פעילותם של בני הנוער המרדניים: "על פי הדיווחים, 'נוער הסווינג' מתקיים בחלקים שונים של המדינה [...] חבורות אלו החלו את פעילויותיהן מתוך דחף אנוכי לשעשע את עצמן, אבל הידרדרו במהרה לכדי כנופיות פשע אנטי־סוציאליות. גם לפני המלחמה נאספו יחדיו בנות ובני האליטה החברתית הממוקמת בהמבורג, לבושים בביגוד מופקר, והופנטו על ידי כישופם של המוזיקה האמריקאית ושל הריקוד האמריקאי [...] 'נוער הסווינג' מהמבורג ארגן מסיבות ריקודים פרטיות שבהן נכחו 600-500 בני נוער במהלך חורף 1940-1939. פעילות גסה זו כללה ריקודי סווינג בלתי מרוסנים. הרשויות אסרו, ובצדק, מסיבות ריקודים ביתיות מסוג זה, אך החבורות הללו התמכרו לקצב האמריקאי והמשיכו לארגן מסיבות לא חוקיות שמלאו במעשים מיניים לא מוסריים. מיותר לומר כי משיכתם לחיים פרועים, ראוותניים ומרוכזים בעצמם במועדונים, ברים, בתי קפה ובתים פרטיים באה על חשבון תמיכתם במאמץ המלחמתי הנאצל שלנו. אין הם מעריכים את הצלחת כוחותינו בשדה הקרב, ואפילו ממעיטים בערך הקורבן שמקריבים גברינו לובשי המדים".⁴

במהלך מלחמת העולם השנייה השתכפל אורח החיים של נערי הסווינג עד לווינה ומשם לפריז, שנודעה, עד לכיבוש הנאצי ב-14 ביוני 1940, כאחד המרכזים העולמיים של תנועת הג'אז האמריקאית. נערי הסווינג הפריזאים נודעו בכינוי Les Zazouz. כמו חבריהם הגרמנים, גם הצעירים הצרפתים היו בני המעמד הבינוני־גבוה והקפידו על אופנה ייחודית. בימי הכיבוש הנאצי של צרפת ומשטר וישי הם נהגו להציב נגני תקליטים ניידים במסעדות ובבתי קפה ברחבי פריז, משמיעים את מוזיקת הסווינג האהובה עליהם ורוקדים לצליליה.

באותה תקופה דווקא עודד היטלר את קיומם הרציף של חיי הלילה הפריזאיים מהזרם המרכזי, מכיוון שחשב שליקוי המאורות הלילי יעסיק את האזרחים המקומיים בהתהוללות וריקודים ובכך עשוי למנוע מרידות שעשויות לצוץ לאחר התבוסה הצרפתית. אבל זה לא היה המקרה של ה-Zazouz. הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם בקרב השלטון הצרפתי החלו לרדוף אחריהם בשיטתיות. בשנים 1943-1942 נשלחו רבים מנערי הסווינג הצרפתים למחנות עבודה, משום שהתעקשו להמשיך בחגיגות. חלק מה-Zazouz אפילו ענדו על בגדיהם טלאי צהוב שהמילים "סווינג" או "Zazou" משורבטות עליו, כהצדעה אירונית למה שנתפס בעיניהם כקיטש נאצי.

כדי לנסות ולהתמודד עם הרדיפות החליטו ה-Zazouz וחבריהם לרדת למחתרת ולארגן את מסיבותיהם מתחת לאדמה. אחד המקומות הללו היה מרתף קטן בשם "La Discotheque". מקורה של המילה "דיסקוטק" הוא במילה Bibliotheque; באופן מילולי הכוונה לספריית מוזיקה או תקליטים, אך באופן מעשי התכוונו בעלי "La Discotheque" להצדיע למלחים שפקדו באותה תקופה את נמל העיר מרסיי. אלו נהגו להותיר את אוספי התקליטים שלהם במרתפי בתי הקפה והברים בעיר לפני שיצאו לים. כששבו, נהגו להגיע אל כל אותם מקומות שבהם הותירו את תקליטיהם מאחור, ולהאזין להם בצוותא עם כל הנוכחים.

"La Discotheque" היה המקום הראשון בהיסטוריה שנעשה בו שימוש במונח "דיסקוטק" במובן שאנו מכירים כיום — מועדון ריקודים שבו מושמעת מוזיקה מוקלטת להנאת הקהל במקום מוזיקה חיה. המקום קם מתוך הכרח בהול. רדיפות הנאצים הביאו לכך שכל האולמות הגדולים שבהם הופיעו הרכבים שניגנו מוזיקת ג'אז נסגרו לאלתר. לפיכך לא נותרה ברירה אלא להשמיע מוזיקה מתוך תקליטים. הרכבי הג'אז חוסלו — הם היו גדולים מדי ומסורבלים מדי, וקל היה לעלות על עקבותיהם. האזנה לתקליטים הייתה פתרון חמקני ונייד, פעילות גרילה מוזיקלית ומרד אזרחי. ככל שנמשכה המלחמה צצו עוד ועוד מקומות שהעתיקו את דרך הפעולה של "La Discotheque": מישהו היה מסדר מערכת הגברה מאולתרת, פטפון וכמה תקליטים במרתף פנוי. השמועה על המועדונים המחתרתיים עברה מפה לאוזן. מי שביקש להיכנס נדרש לומר שם וסיסמה סודית דרך חרך בדלת. מרגע שנכנסת, יכולת לרקוד עד אור הבוקר לצלילי מוזיקת ג'אז וסווינג פרועה, לצדם של לוחמי רזיסטנס וסתם חובבי מוזיקה מסורים.

עם תום המלחמה הפכו מועדוני המרתפים הללו לאב־טיפוס שעל פיו קוממו חיי הלילה ברחבי אירופה. דיסקוטקים החלו לצוץ בכל מקום. היסוד המחתרתי שהוכיח את עצמו בימי הנאצים הפך לצורת בילוי פופולרית, מה גם שלכל העניין היה היבט כלכלי: השתלם יותר להשמיע תקליטים מאשר להעסיק תזמורת שלמה. המקום הראשון שנפתח, בכוונה תחילה כדיסקוטק, היה ה"ויסקי אה גו־גו" (Whisky A Go-Go), שפתח את דלתותיו ב-1947 בפריז. מיד אחריו נפתח ה—"Chez Castel", דיסקוטק ליודעי ח"ן שמשך קהל בוהמי והיווה מוקד משיכה לאקזיסטנציאליסטים של אותה תקופה, כמו בני הזוג ז'אן־פול סארטר וסימון דה בובואר. במהלך השנים הבאות תהפוך פריז לאבן השואבת של תרבות הדיסקוטקים, וערים מרכזיות כמו לונדון וניו יורק תאמצנה את העיקרון שנהגה לראשונה במרתפים החשוכים של המבורג: פטפון אחד, כמה תקליטים, תקליטן שבוחר ומשמיע מוזיקה מוקלטת להנאתם של אנשים אחרים וריקודים עד אור הבוקר. סגנון בילוי אירופאי זה — דיסקוטקים המושתתים על מוזיקה מוקלטת — יאומץ בהמשך גם בישראל, אבל עד שזה יקרה תעבורנה עוד כמה שנים. בינתיים הסתפקו היהודים בחיי הפנאי שהציעה להם תל אביב הצעירה, וגם אלו היו עשירים, רוויי ריקודים ומוזיקה.

המרד הסלוני

בתקופת טרום מלחמת העולם השנייה הפכה העיר העברית הראשונה למרכז התרבותי של היישוב היהודי בארץ ישראל ולמוקד שאליו התנקזה הבורגנות האירופאית הזעירה של העליות הרביעית (1928-1924) והחמישית (1939-1931). אנשי עליות אלו הגיעו מערים גדולות במרכז אירופה. הם ציפו להגשים בישראל את כלל הרגלי הפנאי שלהם באופן שבו התקיימו בארצות מוצאם. משמעות הדבר בפועל הייתה פריחה תרבותית עירונית: פעילות ענפה של התיאטראות בעיר, הקמת התזמורת הארץ־ישראלית, פתיחת מוזיאון תל אביב, ייסוד של שלל עיתונים חדשים, הקמתם של עשרות בתי קפה ברחובות העיר ותקומה משמעותית של חיי הלילה התל אביביים.⁵

בהתאמה מדויקת למה שהתרחש באירופה של אותן שנים, אנשי היישוב הצעירים אהבו ונהנו לרקוד. כבר בתחילת 1923 נפתח על חוף הים בתל אביב ה"קאזינו", בית קפה מפואר אשר במרכזו רחבת ריקודים. לצלילי תזמורת גדולה פצחו המבלים בריקודי התקופה — פוקסטרוט וצ'רלסטון — בעוד מלצרים מהודרים, לבושי מקטורנים ועניבות פרפר, משרתים אותם במסירות. בסוף שנות ה-20 נפתח בתל אביב בית ספר לריקודים סלוניים. העיר התמלאה בנשפי ריקודים, שהתקיימו בבתי קפה ובבתי מלון, ובהם נפגשה החברה הגבוהה עם הפקידות המקומית של השלטון הבריטי ועם קציני הצבא. בשנים 1936-1935 נערכו בתל אביב כארבעים מסיבות בחודש בממוצע באולמות שונים. המידע עליהן התפרסם בעיתונים. עוד מספר רב של מסיבות התקיים בבתים פרטיים⁶ (בירושלים נהגה הבורגנות לבלות בבתי קפה כמו קפה "אירופה" שבו ניגנה דרך קבע תזמורת, ואילו בחיפה — היה זה בניין הקזינו המקומי, בחוף בת גלים, שריכז סביבו את חיי הלילה בעיר).

תל אביב של שנות ה-20 וה-30 הייתה עולצת ושמחה, מלאה באווירה האופטימית שפשתה בקרב המעמד הזעיר־בורגני חסר הדאגות. אחת הקבוצות שנטלו על עצמן לרומם את מצב הרוח התל אביבי הייתה קבוצת צעירים בשם "חברה טראסק", חבורה עליזה של בוהמיינים — נוודים, אמנים, שחקנים ובטלנים — שפעלה בשלוש תקופות שונות: שנות העשרה, תחילת שנות ה-20 ושנות ה-30. אנשי הקבוצה השתמשו בכוח המוזיקה והריקוד כדי לרומם את רוחם של תושבי תל אביב. ב-1917, כשגורשו אנשי היישוב היהודי בתל אביב בידי השלטונות הטורקיים, זעם אחד העסקנים המקומיים בעיר על שמחת החיים של "חברה טראסק" וקרא: "בשעה שדברים נוראיים כאלה קורים סביב לנו וסכנות מן היותר גדולות מאיימות להכחידנו הולכים הבחורים האלה ועוסקים בעליצות".⁷ מובאה זו היא אחת העדויות המוקדמות ביותר — אשר תשכפל את עצמה באופן קבוע לאורך הדורות הבאים — להתנגשות בין ערכי הבסיס של התנועה הציונית ובין רוחם המשוחררת של אנשים צעירים אשר לא מיהרו לקבל על עצמם את העול החלוצי.

אנשי "חברה טראסק" נהגו ללכת ברחובות ולשיר בקול רם, אבל תחום הפעילות הבולט שלהם היה חיי הלילה התל אביביים. עד מלחמת העולם הראשונה הם נחשבו למלכי הלילה של תל אביב. המסיבות שארגנו היו הרועשות ביותר בעיר. הם היו הראשונים שרקדו טנגו צמוד בפומבי, בנשפים השונים ברחבי העיר. הגלגול השני של "חברה טראסק", בשנות ה-20, עסק גם בפעילות חברתית. אנשי הקבוצה המשיכו להתהולל כשוטים בנשפי הריקודים, אך במקביל נטלו חלק פעיל בחיי התרבות והפנאי של תל אביב, וארגנו ערבי שירה ונשפי פורים.

הקצב של תל אביב לא פסק מלפעום גם בסוף שנות ה-30. ב-1937 ציינה לראשונה עיריית תל אביב, יחד עם הצבא הבריטי, את ראש השנה האזרחית, הסילבסטר, במסיבה המונית. חיילים בריטים ואוסטרלים שהוצבו בישראל נהגו לבלות עד השעות הקטנות של הלילה במועדונים שנפתחו במיוחד עבורם; תזמורות חיות ניגנו למענם את מיטב המוזיקה העדכנית של אותה תקופה. רחוב הירקון, הטיילת ושפת הים הפכו למוקד הבילוי של אלפי חיילים שפקדו את העיר בכל שבוע. נשפי ריקודים התקיימו בבתי קפה מרכזיים ברחובות אלנבי ובן יהודה לאורך שנות ה-30 וה-40, בהשפעתם של יוצאי מרכז אירופה שנהגו לרקוד בבתי הקפה בארצות מוצאם. תזמורות ג'אז ליוו את הנשפים, והרוקדים התלבשו בבגדים מהודרים: "קניתי לכבוד המאורע מעיל שחור. בעצם לא שיערתי לנפשי את המתרחש שם. נכנסנו. קול מוסיקת רקע מלא את חלל האולם וזוגות רבים רקדו את ריקוד הטנגו והסלואו פוקס טרוט. מצאנו לנו מושב, ולאחר רגעים מספר קם ארווין, סגר את מקטרונו, השתחווה לעומתי והזמינני לרקוד. נאלצתי להשיב את פניו ריקם כי מעולם לא רקדתי בבר והריקודים הללו טרם היו ידועים לי. אני הכרתי אז רק את ההורה הישראלית, פולקה וקרקוביאק".⁸ גם נשפי ריקודים אלו זכו למנת ביקורת. חיים נחמן ביאליק התרגז למראה הרוקדים באחד מבתי הקפה: "איזו ריקנות! איזה חוסר טעם! [...] נביבות וריקנות הנפש!".⁹

עם ההכרזה על מדינת ישראל נאלצו כל אותם חפצי בילויים וריקודים להתמודד עם מציאות חדשה. מלחמת השחרור ותחילתו של משטר הצנע שעליו הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון במאי 1949 בישרו עידן חדש שבו האתוס הציוני אמנם הוגשם מבחינה מדינית, אך עדיין עמד בפני אתגרים בהולים. הערכים שליוו את היישוב העברי לפני קום המדינה — חלוציות, הפרחת השממה, קליטת עלייה — הפכו כעת למשימות לאומיות לכל דבר. לא היה זה זמן למשחקים. בני הנוער נתפסו כחומר הגלם האנושי אשר באמצעותו תיבנה המדינה הצעירה. נוער תש"ח המיתולוגי ודמותו החסונה של הצבר יפה הבלורית והתואר היו המופת והדוגמה לאופן שבו אמור אדם צעיר בישראל לנהל את חייו — במסירות, בנחישות, בהגשמה. החזון הסוציאליסטי של בן גוריון ביקש לאחד את כלל אזרחי המדינה תחת מטרייתה של אידיאולוגיה אחת. הפרט גויס לטובתו של הכלל. נאמר לו כיצד עליו להתנהג (בצניעות), להתלבש (בחאקי), לחשוב (בקולקטיביות) ולשמוח (בריקודי הורה).

מבני הנוער, גילאי 18-10, היה מצופה להצטרף לאחת מתנועות הנוער הקיימות — "הצופים העבריים", "התנועה המאוחדת", "הנוער העובד והלומד", "בני עקיבא", "השומר הצעיר", "מחנות העולים", "מכבי צעיר" או "הנוער הלאומי". ההבדלים בין התנועות היו מהותיים, אך עקרונותיהן הבסיסיים היו דומים ונקבעו מראש על ידי הממסד: אהבת הארץ, נאמנות למולדת, עבודה עברית, מסורת ישראל, נפש בריאה בגוף בריא, חקלאות, סוציאליזם וחלוציות. חניכי התנועות נדרשו להתחייב לאורח החיים הלאומי אשר נגזר מהמחויבות למטרותיה של האומה הציונית, ומשם — היישר לצבא ההגנה לישראל. מנהיגי המדינה לא ציפו שיהיו יוצאים מן הכלל, אך תחת אפם החלה לצמוח תנועה ערה של צעירים ובני נוער שלא ששו להצטרף למסגרות הממלכתיות שהוצעו להם. להבדיל, אך בדומה לנערי הסווינג שסירבו בשנות ה-30 לשתף פעולה עם שיטות החניכה האחידות של ה-Hitlerjugend וה-Bund Deutscher Mädel והקימו קבוצות מקבילות אשר הציעו סדר יום וסגנון חיים חלופיים, כך גם בישראל קמה לה תת־תרבות שמחתה — או לכל הפחות הייתה אדישה — כלפי היומרות החינוכיות והלאומיות של תנועות הנוער הממוסדות והקולקטיביזם התרבותי. צעירים אלו ביטאו את העייפות מהאידיאלים, מהמטרות הגדולות. הם רצו להיות ולחיות, לא פחות ולא יותר: "הנוער העירוני המתבגר אינו מאורגן ברובו בתנועות נוער. בצדק או שלא בצדק אין רוב הנוער בגיל 17 אוהד את תנועת הנוער. אולם הנוער הזה 'מאורגן' בכל זאת. הוא יוצר לעצמו צורה ארגונית מיוחדת במינה: ה'חברה'. אין לה מטרה כל שהיא, אין היא מחייבת את חבריה לדבר. היא מבוססת רק על התחייבות אחת: לספק לחבריה מקום באחת הדירות הפרטיות, לפי התור, בו יוכלו לרקוד, 'להשתגע', לתת פורקן לחדוות־חיים שלא באה על סיפוקה".¹⁰

עם תחילת שנות ה-50 ובמהלכן, עד אמצע שנות ה-60 בקירוב, החלו לצוץ בצפון תל אביב — ומשם התפשטו אל מעוזיה של הבורגנות האשכנזית ברחבי הארץ, אם כי בהיקפים קטנים בהרבה — חבורות של צעירים, "בני טובים", צברים ממשפחות מבוססות, תלמידים בבתי ספר עיוניים, אשר זכו לתואר "סלוניים". לבני נוער אלו היה מכנה משותף אחד: הם אהבו לרקוד יחדיו בסלונים המרווחים בדירות הוריהם. לא הייתה להם אידיאולוגיה משותפת, פרט לאידיאולוגיית ההנאה, הבילוי והכיף. הם היו "נגד עיסוק בפוליטיקה, נגד הקיבוצים, נגד יישובי הספר, נגד הצבא".¹¹ בני הנוער הסלוניים ברובם לא הצטרפו למסגרות המקובלות של תנועות הנוער או שמרו על חברות פסיבית במסגרות אלו; תחת זאת הם התאגדו בחברות סלוניות (חלקם אף נותרו בלתי מאוגדים לחלוטין, לא בתנועת נוער ולא בחברה סלונית, וזכו לכינוי "מתבודדים"). בצפון תל אביב היו אלה חבורות שנשאו שמות כמו "קאדילק", "פלאמינגו", "אלביס", "גזית", "טנגו", "רות", "חרמון", "ארמון", "ארמון־דוד", "ירון", "חן", "איילה", "הבימה", "ירקון", וכמובן — "הכיף", שם שהגדיר את המטרה המרכזית שלשמה נוצרו החברות הסלוניות. הנערים בחבורת הללו ניהלו אורח חיים אזרחי, חילוני, שלא נתמך על ידי דור ההורים. הם התמקדו בצריכה מוגברת של בידור — קולנוע, ריקוד והאזנה למוזיקה — ובפעילות ארוטית ומינית.

בעבור הצעירים שהיו חברים בתנועות הנוער הציוניות, החברות הסלוניות של בני גילם נחשבו למוקצות. "יש הרבה מחלות שאינן ניתנות לריפוי", אמר יורם נוסבאום בן ה-17, חניך בתנועת הצופים, "ביניהן גם 'החברה הסלונית'".¹² צעירי תנועות הנוער הפנימו את ערכי דור ההורים, וראו בבני גילם, הסלוניים, מי שסטו מדרך הישר הציונית, בהתמכרם לאורח חיים אמריקאי, מופקר ודקדנטי. בבתי ספר ברחבי תל אביב נחצו כיתות הלימוד לשניים. מהצד האחד של המתרס עמדו צעירים חברי תנועות הנוער השונות, ומצדו האחר — בני הנוער הסלוניים. חוסר חיבה הדדי שרר בין שני המחנות. אילה דילדובסקי, חברה בגרעין "התנועה המאוחדת" בתל אביב, כתבה: "כל נער ונערה דורשים את הבילוי שהוא חלק ניכר מהווי החיים, ולשם כך נוצרה החברה. ישנן חברות אשר נוצרו לשם מטרות מסוימות כדוגמת תנועות הנוער, ואלם לצערנו הרב החברות הסלוניות, המהוות אחוז די ניכר באופן יחסי, נוצרו פשוט לבילוי הזמן. לחברה הסלונית אין עקרונות כל שהם, אין בה תוכן ומטרה. היא רק מחקה את האמריקניזם ועוד תרבויות חוץ, אשר אינן מתאימות לחיי הארץ. בצורה זו משתרשת בחלק ניכר מהנוער הנטייה להתמכר לחיים זולים. במקום שהנוער ילך ליצור עבודה פרודוקטיבית, הוא מבזבז את זמנו לריק. למעשה מהותם היא אפסית וכל תועלת אינה צומחת מהם למדינה. זה לא נוער העתיד".¹³ מנחם ובר, בן 18, תלמיד תיכון "גבע" ביפו, הוסיף: "מעולם לא ביקרתי בחברה סלונית, אך חברי המשתתפים בחברות אלה אינם מצטיינים בהכרה לאומית כנה. הם משתדלים לחקות בכל את גיבור הסרטים האמריקניים המתגנדר בלבושו הצעקני שאינו הולם מדינה עניה כמדינתנו. כן מרבים הם לקרוא ספרות קלוקלת (הרומן הזעיר) ולבקר בסרטים תוצרת הוליבוד ולהתענג על יפהפיותיהן (מרילין מונרו)".¹⁴

דוגמה פופולרית הממחישה את הווי החברות הסלוניות הוא הסרט אסקימו לימון שביים בועז דוידזון ב-1978, בהתבססו בצורה חופשית על חוויותיו הפרטיות כנער, כעשרים שנה קודם לכן. הסרט, שמשקף את התקופה שבה הוסרט לא פחות מאשר את זו שאליה הוא מתייחס, לרבות שחזורים תקופתיים אותנטיים של לבוש, עגת דיבור ותפאורת רחוב ובית, הוא סיפור חניכה המלווה את קורותיהם של שלושה בני נוער — בנצי, יודל'ה ומומו — בחתירתם הבלתי פוסקת לאיבוד בתוליהם, תוך כדי בילוי במסיבות סלוניות בבתי הוריהם של חבריהם וליקוק גלידה לצדה של מכונת התקליטים האוטומטית בגלידריית "מונטנה" שבנמל תל אביב. הרקע הפוליטי בישראל באותה תקופה, שנות ה-50, לא קיים באסקימו לימון. את בנצי, יודל'ה ומומו, כנציגיה הקולנועיים המדומיינים של החברה הסלונית, לא מעניינים המדינה ומוסדותיה. כל מעייניהם נתונים לסיפוק מאווייהם. המפגש המיני של כל השלושה עם "סטלה המגמרת", בגילומה של השחקנית אופליה שטרהאל — דמות קריקטורית, מבוגרת, ממוצא הונגרי, גלותית, פרועה — טומן בחובו את זרע הפורענות לכל מה שנתפס כא־מוסרי בחברה הישראלית: צריכה של אלכוהול, האזנה למוזיקה מערבית רומנטית ומין חפוז וחסר עכבות. כשהשלישייה מתגייסת, בעל כורחה, לצה"ל, בסרט הרביעי בסדרה, ספיחס, היא מביאה עמה את ערכיהן המפוקפקים של החברות הסלוניות היישר אל קודש הקודשים של החברה הישראלית, ויוצאת כשידה על העליונה. זהו הסיוט הגדול של בן גוריון ומפא"י — הרגע שבו הנוער לא הולך לצבא בשביל להילחם על המולדת, אלא בשביל הבחורות.

כמו חניכי תנועות הנוער הציוניות וחיילי צה"ל, גם צעירי החברה הסלונית התהדרו ב"מדים": "הנערות לבשו חצאיות תפוחות ונעלי סירה או מכנס שבע שמיניות צמוד עם חולצה גברית הנקשרת מקדימה, והנערים לבשו למסיבות מכנסי 'טרילין' מגוהצים בצבע 'מרנגו' (אפור כהה) או מכנסי 'דונגריז' (ג'ינס) צמודים עם חולצת 'דיאולן' לבנה. שערותיהם של הנערים היו משוחות ב'בריליאנטן' שמנוני, ושער הנערות אסוף לזנב סוס קופצני".¹⁵ בתחילת דרכם, בראשית שנות ה-50, רקדו בני הנוער בחברות הסלוניות ריקודי צ'ה צ'ה צ'ה, טנגו וממבו. היו אלו ריקודים זוגיים אשר ביטאו את רוח המערב ואף סימלו במידה רבה את ההלכות האירופאיות מתקופת המנדט הבריטי ואת המעמד שניסה להתחבב על נציגי הממשל הבריטי.¹⁶ לעומתם נחשבו ריקודי העם למייצגיו של כור ההיתוך הישראלי — קצב רוסי בסגנון תימני. הם ביטאו את קיבוץ הגלויות של הארץ הזו. ריקוד ההורה המסורתי, שהתפתח בימי העלייה השנייה בקרב חלוצים שעלו ממזרח אירופה, היה הריקוד המושלם ללוות את ימיה הראשונים של המדינה הציונית: במעגל אחד גדול, אחיד ומאוחד, המוחק את ייחודו של הרוקד לטובת פיזוז קבוצתי. ההורה נועדה להיות חלק מהזהות הישראלית. היא מִשטְרה את המיניות של הריקוד ומסגרה אותה לטובת צרכיה התנועתיים. אולם בני הנוער הסלוניים היו תאבים לאינטראקציה מזן שונה, ששמה דגש על מגע זוגי, ארוטי.

ואז, באמצע שנות ה-50, הגיע הרוקנרול. העיתון רימון, שיצא במימון מפא"י החל משנת 1956, דיווח על "מהפכה מיזמוזיקאלית"^,17 שמאיימת להשתלט על הצעירים: "שנת 1956 תירשם, מן הסתם, בספרי ההיסטוריה העתידיים לבוא כשנת מפנה במאה העשרים, לא פחות מאשר יום הטלת הפצצה האטומית הראשונה או מותו של סטאלין. הסיבה לכך אינה נעוצה במאורעות האחרונים בגוש המזרחי, וכמובן שלא בהתפתחויות המקומיות המפתיעות במזרח הקרוב. היא נעוצה בסוג נשק חדש, אשר מוכיח מיום ליום, כי עוצמתו גדולה בהרבה מפצצות אטומיות, ממשלות, אידיאות פוליטיות, קשרי משפחה, ומסורת. עדיפותו של נשק זה גדולה פי־כמה, ומשום שאין הוא נתון לכל סודיות. זהו נשק לכול, המשתלט על החושים והשרירים כאחד, באמצעים פשוטים וזולים ביותר, כגון תופים, חצוצרות, תזמורות קטנות, תקליטים וזמרי ג'אז חושניים. אחד מאביזריו של הטירוף החדש, המעורר את הגוף והמשתק את המוח, הוא פרחח אמריקני בן 21 בשם אלוויס פריזלי, אשר במשך פחות משנתיים העמיד את הנוער האמריקני כולו על רגליו, באמצעות סיגנון זמרה חדש, המהווה מיזוג מסעיר של ה'רו'קן רול' וטכניקה מיוחדת של תנועות גוף מיניות".¹⁸

הופעת הרוקנרול שינתה את הלך הרוח בקרב החברות הסלוניות, והן מיהרו לאמץ את הקודים החדשים בתאווה: מכנסי ג'ינס צמודים, ז'קטים איטלקיים בעלי צווארון רחב, נעליים שחורות מחודדות, חגורה כסופה. הפטפון הפך לכלי המרכזי של החברות הסלוניות — הוא נתן את הטון בכל מסיבה. הריקודים הפכו קצביים יותר, משולחים, כשברקע מתנגנים להיטים של קליף ריצ'רד, אלביס פרסלי, פול אנקה, "Rock Around the Clock" של ביל היילי, "Tutti Frutti" של ליטל ריצ'רד, "Blue Suede Shoes" של קרל פרקינס, "Speedy Gonzales" של פאט בון ועוד.

נושא החברות הסלוניות העסיק את החברה הישראלית בקרב העיתונות, הפוליטיקה והמחקר האקדמי. דמותו של הנוער והירידה במחויבות הלאומית שלו, בד בבד עם העיסוק הגובר בתרבויות הזרות — הדאיגו את ישראל. "אין לדור הזה תחושה שהוא נישא על כנפי ההיסטוריה", טען סגן שר החינוך אהרון ידלין.¹⁹ עבור המנהיגות המזדקנת של המדינה היה זה שבר עמוק, ששיקף מצוקה עמוקה באשר להווה של המדינה הציונית, וכן באשר לעתידה הלוט בערפל. הנוער נחשב למין ישות נשגבת, שעליה תתבסס המדינה היהודית. כשהחל לסטות אל עבר ההנאה הבורגנית, עורר הדבר ספקות בדבר הדרך שבה צועדת הציונות. הסוציולוגיה השמרנית, שבחנה את החברות הסלוניות לאורך שנות קיומן, נתנה בהן סימנים ברורים אשר הדגישו את אובדן הערכים ואת האדישות הלאומית שאפיינה אותן: "הקבוצות הסאלוניות מורכבות בדרך כלל מנערים ונערות בני אותה קבוצת גיל בערך, ועיקר בילוין בנשפיות פרטיות ובפעולות חברתיות, העומדות בניגוד רב למקובל בקבוצות הנוער שעודן בעלות אוריינטציה על ערכים חלוציים [...] מבחינת הגיבוש עומדת תנועת נוער זו בקוטב השלילי, אין קשר ממשי בין החבורות השונות וגם בתוך כל חבורה אין השתייכות קבועה ויציבה. התרבות הסאלונית היא קונפורמיות בחברה אינדיבידואליסטית. בדרך כלל שוררת בתוכה אפאטיה מסוימת לערכים (אם כי קיימת כמובן השפעה ערכית סמויה) ומודגשים היסודות של הפגת מתח, בידור ופעילות מינית מוגבלת".²⁰

יסודות אלו, בקרב החברות הסלוניות, עמדו בסתירה לכל מה שנחשב למכובד וציוני. חבריהן ביקשו ליהנות, כאן ועכשיו, והניחו בצד, לפחות בשנות התבגרותם, את מערכת הערכים שתבעו מהם מערכת החינוך הממלכתית והוריהם מבית. הם הביעו "אי נכונות להיכנס לתפקידי אדם מבוגר (בעיקר לתפקיד כלכלי). חוסר יכולת לדחות סיפוקים ולכן דגש חזק על הנאה מידית. סטייה 'לשם ספורט' ולא לשם השגת מטרות חומריות. אפאטיה כוללת לערכים, המתבטאת בסלידה מפני תביעות ערכיות בכלל, ולאו דווקא מערכי החברה הקיימת בלבד".²¹ אנחנו — עיתון הנוער המתבגר בישראל הקדיש לתופעת החברות הסלוניות מאמר מערכת חריף: "אין לשלול כל צורת בילוי שהיא של הנוער — במידה שהיא מתאימה לגילו, ובמידה שהיא רק אמצעי לבידור והתרעננות חברתית. אך אם צורת בילוי מסויימת הופכת למרכז התעניינותו של חלק מהנוער, איננה מתאימה לגילו, ומסיחה את דעתו מחובות יסוד שלו בהווה ולקראת העתיד — הרי שצפויה סכנה חמורה של התהוות אידיאולוגיה של צורת חיים עירונית מסויימת, המתעלמת מעקרונות הברזל של עצם קיומנו".²²

העולם הזה היה העיתון היחיד שהכיר בצורה עקבית בהפיכתה של התרבות הסלונית לתרבות פנאי נפוצה. הוא סיקר אותה בהרחבה, ומיקם אותה לצד האפשרויות הלגיטימיות האחרות שעמדו בפניהם של בני הנוער הישראלים בבחירת עיסוקיהם האישיים. ב-1957 פרסם העיתון סקר מקיף של "תכונות בנות הדור הצעיר בארץ". במסגרת הסקר נשאלה השאלה "מה עיסוקך החביב ביותר בשעות הפנאי?". לצד "פעולה בתנועה", "טיולים בארץ", "ספורט", ו"משק בית" הוצגו גם אפשרויות חתרניות יותר כמו "מסיבות ריקודים", "ביקור בקולנוע" ו"התבטלות". שאלה אחרת שנשאלה הייתה "מה הריקוד החביב עליך ביותר?". גם כאן בחר העיתון להציע אפשרויות מגוונות לתשובה. לצד "ריקודי עם ישראלים", ריקודי עם זרים" ו"שום ריקוד", יכולה הייתה הנערה לבחור בתשובה הגונה פחות כמו "ריקודים סלוניים מתונים", "סווינג", "סמבה, רומבה" או "ממבו".²³ סקר זה הדגיש ביתר שאת כי התרבות הסלונית הסתננה אל הרגלי הפנאי של הצעירים בישראל וכבשה לה מקום צדי, ועם זאת מהותי, בחייהם.

אולם מרבית הזמן, העיתונות ברובה — בכלל זאת העולם הזה — אימצה לעצמה נימה סנסציונית בכל הנוגע לבני הנוער הסלוניים: "היו ימים, בהם היתה סיסמת הנוער 'הגשמה עצמית'. היו ימים, שבהם דגלו אחדים בסיסמת 'רק כך!' ואחרים בסיסמת 'ראשונים תמיד אנחנו'. כיום סיסמת הנוער העברי על כל חלקיו היא: 'הולכים לבלות!'".²⁴ באותה כתבה מסביר אחיה שטופפר, טכנאי רדיו תל אביבי בן 22, את העקרונות האקזיסטנציאליסטיים של החברה הסלונית: "לבלות? זה הכל וזה לא כלום [...] זה דבר שנהנים ממנו בשעת עשייתו ולמחרת מנסים להיזכר בו ומגלים כי, למעשה, לא היה כלום. זו הרגשה נפלאה!".²⁵

עיתונים כמו העולם הזה וידיעות אחרונות לא הסתפקו בכותרות סנסציוניות בלבד. הם החליפו את התדהמה על הפקרותם של בני הנוער הסלוניים באזהרות על הפיכתם של אלו מסתם שובבים לפושעים של ממש. כך נולד ה"פושטק" (שפירושו ריקני, ביידיש), כפי שהגדיר אותו כתב רימון הצעיר, דוד אבידן: "בשלב מסוים של תהליך התבגרותם ושל התפתחותם החינוכית והחברתית מגיעים נציגי בני הנוער אל צומת אחת, שממנה מובילות שתי דרכים בלבד. הדרך האחת [...] היא דרך ההשתבצות הנורמלית בחיי החברה המודרנית. הדרך השנייה [...] היא דרך ההשתבצות הבלתי נורמאלית בחיי החברה המודרנית [...] פושטאק [הוא] נער רחוב, טיפוס הבז לנימוסים המקובלים ושהתנהגותו מחוספסת ותוקפנית. משמש כאמצעי גינוי גם בין הפושטקים עצמם, המפנים אותו איש כלפי חברו. שימוש אפשרי בנסיבות כאלה: 'איך יכולתי לקחת אותך למסיבה ההיא? אתה סתם פושטק...'".²⁶ העיתון אף דיווח על "פרשת השישה": שישה בני נוער, תלמידי שמינית בני טובים, הואשמו בשורה של 22 "גניבות והתפרצויות" שהסעירו את המדינה והעלו את התהייה מה היה הרקע הנפשי לפשעים. התשובה הייתה ברורה: כל השישה לא היו חברים במסגרות המאורגנות שהציעה להם המדינה, ולכן הידרדרו לפשיעה. על פי התפיסה הממסדית, כפי שהתגלמה בקרב רשויות החוק, צעירים שהשתייכו לאחת החברות הסלונית היו בגדר עבריינים פוטנציאליים. אי־הציות שלהם לערכי המוסר המפא"יניקים הפך אותם לחשודים מידיים, ובאשר לחלקם היה החשד הזה מוצדק. היו בקרב הצעירים הסלוניים מי שתרגמו את ההאזנה והריקוד לצלילי הרוקנרול, לצד ישיבה בטלנית "על הברזלים" בקרנות הרחוב, לפעילויות לא חוקיות כמו פריצה למקומות ציבוריים, גנבת מכוניות וקטטות. אחד הפורצים הסביר: "לא היה לי מה לעשות. לא היה לי סיפוק מהלימודים. העומס היה גדול. הייתי שייך פעם לתנועת נוער, אך הגרעין התפורר. נשארתי בלי מסגרת של חברה ולא היה לי תוכן. לכן נמשכתי לזה [...] נמשכנו לפשע. לא חשבנו שזה פשע. זה היה ספורט, לא חשבנו שזה גניבה, לא חשבנו על המעשה הפלילי של הדבר. עכשיו אני מתחרט. עכשיו אני מבין מה עשיתי. אני רוצה ללכת לצבא, להחליף את האווירה ולתקן את עצמי".²⁷ יעקב הורבך, תלמיד שמינית מתל אביב, לא היה חבר בכנופיה, אך דבריו העידו כי תנועות הנוער נתפסו בעיני הדור הצעיר כמשעממות וממלכתיות מדי על רקע הפוטנציאל המיני והמוזיקלי המסעיר של החברות הסלוניות והרוקנרול: "מעשיהם של ה-6 הם תוצאה של שעמום, שאפשר להפיגו באמצעים שונים. לדאבוני הרב, תנועות הנוער אינן פועלות בכיוון זה. אני חבר 'הנוער העובד' ואיני מוצא שם כל סיפוק. הפעולות שיגרתיות, ומוכנסת בהן תעמולה מפלגתית".²⁸ פסיכיאטר אלמוני דיבר אף הוא על השעמום כגורם משפיע: "הנוער מתמרד מטבעו, והוא מתפרק מיסודות הבנין של קודמו. גם המדריך בתנועת הנוער לא תמיד מסוגל להעניק לחניכו את החמימות והאבהה הדרושים. אותו דבר מתייחס גם למורים בבתי הספר. לפיכך מתפתחת הציוניות כמסוה לחוסר אידיאלים. מבטלים הכל, מגדירים כ'ציונות'. מתפתח ניהליזם. השיעמום הוא דחף נשי ונוצר מחוסר אידאל. מפתח מתח נפשי הדוחף לקיצוניות. זהו 'מרד הנעורים'".²⁹ בספרו תל אביב: חולות שהיו לכרך מתאר נתן דונביץ את הטדי־בויז (Teddy boys), צעירים חובבי רוקנרול שלובשים חליפות מגונדרות, מרכיבים משקפי שמש כהים, ונקראים על שם תת־תרבות שרווחה בתחילת שנות ה-50 בבריטניה, ואשר חבריה נהגו לעתים להסתבך בקטטות עם חבורות יריבות. הטדי־בויז הישראלים נהגו לבלות בטיילת שעל שפת הים של תל אביב ועל פי עדותו של החובש המתנדב זאב לרנמן מבני ברק, "הולכים מכות. זורקים בקבוקים, מכניסים מכות יבשות".³⁰

העולם הזה הביא את סיפורו של זאב אקשטיין, צעיר לאומני קיצוני, אשר ב-4 במרץ 1957 התנקש בד"ר ישראל קסטנר שהואשם שלוש שנים קודם לכן בשיתוף פעולה עם הנאצים. העיתון רמז בעקיפין כי הידרדרותה המוסרית של החברה הסלונית הביאה את אקשטיין לידי המעשה הנורא. הקישור בין הרצח הפוליטי שזעזע את המדינה והפך לאחת הפרשות הטראומטיות בתולדותיה לבין אורח החיים של בני הנוער הסלוניים מעיד כי ה"סלוניות" נתפסה כסטייה חברתית חמורה, אנטי־ממסדית ובעלת פוטנציאל הרסני. הכתבה, שנשאה את השם שאינו משתמע לשתי פנים "מסיבה גועלית", כללה תיאורים עסיסיים במיוחד של מסיבה סלונית טיפוסית: "בינתיים התנהלה המסיבה בקצב ער ביותר. מפעם לפעם נשמע צלצול נוסף בדלת, וזוג חדש הופיע; עד שלבסוף היה החדר הגדול וההומה דחוס באנשים, שהתגודדו קבוצות קבוצות, יחידים וזוגות שרעשו ושתו. לאט לאט, כשכולם תורמים במכוון ליצירת האווירה של קאבארט זול, נתחממו הרוחות, ועם לגימות היין הרבות, והורקת בקבוקי הקוניאק, הלכו הנאספים ונהיו נועזים יותר ויותר [...] והנה כבר הופיעה הראשונה הנועזת שפתחה את פתח חולצתה והניחה לחזייתה השופעת להתגלות בצבעה הוורוד, כשהיא הולכת ומתחככת בבחורים שלידה, שלא חסכו ממנה צביטות ולטיפות שהרבה מן הצניעות לא היתה בהן [...] מבטו תר אחרי הנערה עד שתפסהּ רוקדת, חבוקה בידי בחור שמן שהיטיב לרקוד. אף היא רקדה יפה ונעה בגמישות ובחן. לא נשאה חן בעיניו עובדת היותם צמודים, אם כי בהשוואה לאחרים לא היה באחיזתם משום התקרבות מיוחדת. שערה הבהיר והרך היה מסופר בתספורת קצרה. שדיה, שבלטו היטב מבעד לשמלה הצרה, זעו בגמישות מדי בצעם סיבוב או תנועה חפוזה".³¹

ב-1960 פרסם רם אורן בידיעות אחרונות סדרת כתבות תחת הכותרת "האם בני הנוער הם בריונים?". הפרק הראשון עסק, בהתאם לרוח התקופה, בנוער הסלוני. בכתבה האשים אורן כי "חברות סלוניות הפכו בחלקן לכנופיות בריונים ענפות. כנופיות אלו עסקו בשיטוט ברחובות באפס מעשה, סחיבת מכוניות ואופנועים והתפרעות בחוצות". אורן הביא את דבריו המאיימים של מפקח שמואל פוגלבאום, מפקד מפלג הנוער בתל אביב: "יש לנו על הכוונת 29 חברות סלוניות בתל אביב בלבד. השגנו את שמות חבריהם, גילם וכתובותיהם. אנחנו שומרים שמות אלה לשעת צורך. בין החברות הסלוניות השונות אליהן הופנתה תשומת לב מיוחדת נמצאות, בין השאר, החברות הבאות: 'קרן קיימת', 'הפנס האדום', 'הבלוז', 'סופרמרקט', 'דינמיט', 'השמנים', 'רולי רולי' ואחרות".³²

בכתבה נוספת תיאר העולם הזה את דמותו של דני, "גברבר" צעיר, בנו של עורך דין, שהידרדר אל זרועותיה של החברה הסלונית: "הוא נשען על ג'וק בוקס נוצץ, ובזווית פיו היתה תקועה סיגריה. מעיל קצר בעל צווארון פרווה, בלוג'ינס אמריקאיים מקוריים, שיער חום ארוך, עינים אפורות רעבתניות. הגברבר, בן 17-16, עמד ללא תנועה וספג בהנאה מרוכזת את צלילי הרוק המחרישים, שבקעו מתוך הפטיפון האוטומטי הענקי. התקליט נגמר. הכנסתי מטבע לג'וק בוקס ולחצתי על כפתור כלשהו. יללת גיטרה חשמלית רטטה בהיסטריה".³³ דני עצמו העיד בכתבה כי השתדל להשתלב בתנועות הנוער הממוסדות, אך ללא הצלחה יתרה: "דווקא ניסיתי. היתי כמה חודשים בקן השומר הצעיר ברחוב בוגרצ'וב. אבל ראיתי מהר מאוד שהם חיים בעולם אחר. ציונות, מלחמת מעמדות, הגשמה חלוצית".³⁴ דני היה פעיל במשך כמה חודשים בתנועת נוער, אבל הוסיף להימשך אל המסיבות הסלוניות: "פעם־פעמיים קרא לי המדריך לבירור, וניסה להסביר לי שאלה דרכים לא טובות, ושזה מוביל לשחיתות. הריקודים העממיים, לדבריו, הם ביטוי לאומה צעירה והצ'א־צ'א־צ'א הוא סימן להתנוונות. אבל מה אני יכול לעשות? ריקוד עממי בשבילי הוא מלאכותי. רוקנ'רול — זהו קצב החיים של היום".³⁵

דבריו של דני מעידים על השבר האידיאולוגי שפקד את בני הנוער הסלוניים. אלה נולדו היישר אל תוך מדינה חדשה, וכבר מימיה הראשונים מאסו בניסיון לכפות עליהם את ערכיה האתנוצנטריים מצד מנהיגים שהיו כבר אז בגיל הזהב. עבורם, אורח החיים הציוני, ואתו משטר הצנע המגביל, לא ייצגו את מיטב האפשרויות שהיו גלומות עבור אדם צעיר בעולם הרחב. החברות הסלוניות נוסדו במציאות שבה הנער המתבגר, ה-Teenager, הפך למוקד של תרבות שלמה. אחרי ה"בייבי בום" בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו צעירים, עם השתנותה של המפה הדמוגרפית בארצות הברית ובאירופה, לבעלי כוח קנייה רב (בעזרת ההורים), וקנו להם אחיזה בכל תחומי החיים. השפעתם על מוזיקה, קולנוע ואופנה הייתה מכרעת. ה-Teenager הפך לדימוי שגור. סרטים כמו "מרד הנעורים" מ-1955 בכיכובו של ג'יימס דין, הג'ינס של ליווייס, נענועי האגן של אלביס — כל אלה כוונו לקהל של בני נוער, שבתורו יצר את אליליו החדשים מאותו חומר גלם. באווירה כזאת התקשו גם חלק מבני הנוער הישראלים להישאר אדישים לשינויים שחלו באותה העת בעמיתיהם ביתר העולם המערבי. למרות המצב הכלכלי הקשה ינקו צעירים רבים בישראל — אלו שיכלו להרשות לעצמם — את התרבות האמריקאית, והשתמשו בה ככלי מחאה כנגד דור ההורים.

אבל דווקא מתוך המיאוס מעולמם השמרני של המבוגרים מצאו לעצמם דני וחבריו הסלוניים סנגור בדמותו של עורך העולם הזה, אורי אבנרי. אבנרי האופוזיציונר אימץ אל חיקו את הערכים המרדניים שעמדו בבסיסן של החברות הסלוניות, ורתם אותן למאבקו המתמשך במפא"י ובבן גוריון, כשטען כי חברות אלו "הן הביטוי המקורי והאותנטי היחיד של הדור הצעיר בארץ. זוהי תנועת מחאה גדולה — תת הכרתית וסתומה אך רבת משמעות. זוהי תנועת המחאה של דור שנגזל ממנו נכס שאין לו תחליף: האמונה בעולם הקשישים, בדבריהם ובמצוותיהם".³⁶ על הנוער הסלוני הצהיר אבנרי כי "הוא שומע כי הקיבוצים הם כליל השלמות, החברה האידיאלית, המבוססת על הצדק המוחלט, בו איש אינו מנצל את זולתו. והנה הוא רואה קיבוצים אלה מתנפלים כעדת זאבים טורפים על האדמות אשר בעליהן גורשו בכוח וללא פיצוי. הוא רואה מטוסים מפציצים מין האוויר כפר ידידותי, כדי למסור את אדמותיו לקיבוץ השכן. הוא רואה ומשהו נשבר בקרבו".³⁷ באותו גיליון ממש, באופן מקרי או שמא לא מקרי, התנוססה פרסומת לנשק המרכזי של התנועה הסלונית: "פטיפון 'אמישפון': מוצר עולמי במחיר עממי".

ואולם אף על פי שהתייחס באהדה לחברות הסלוניות, אדם כמו אבנרי לא יכול היה לעמוד מנגד כאשר בני הנוער שנמנו עמן סירבו לגלות אפילו רמז קלוש של פעלתנות שאינה אינדיווידואליסטית ונהנתנית. דעותיו הלא קונפורמיסטיות של אבנרי קירבו אותו לחברות הסלוניות, אך נטייתו לאקטיביזם פוליטי הרחיקה אותו מהן וגרמה לו לזלזל באורח חייהן ובמניעיהן. כאשר ס' יזהר העניק לבני נוער אלו את הכינוי "דור האספרסו" ("חריף, מהיר וזול", כמו המשקה השחור והמר שנלגם בבתי הקפה של תל אביב), יצא אבנרי להגנתו של אותו דור, שעיקר מעלתו, בעיניו, היה סירובו לקבל את הערכים של האבות המייסדים. בד בבד, הוא לא חסך ממנו את שבט ביקורתו: "אחת לשבועיים, בליל שבת, נערכת במרפסת שמול דירתי 'מסיבה' של נוער. מדי פעם אני נדהם נוכח ריח הריקנות והשממון הנודף ממסיבות אלה [...] לא להגן על דור האספרסו אני בא. אין הוא מוצא חן בעיניי. נכונות כל ההשמצות המוטחות בפניהם של בני דור זה: הם קונפורמיסטים ופורקי עול, נטולי אישיות ואופי, בורגנים זעירים ושוחרי נוחיות, חסרי שאיפות לאומיות ופרטיות, בעלי השכלה ירודה וכוח יצירה מדולדל. נכון שנדמה להם כי הכל מגיע להם. ונכון שכל שאיפתם בחיים היא להסתדר במהירות האפשרית בקן קטן ועלוב וסטנדרטי. כל זה נכון, ובכל זאת — מוטב כך מאשר אילו היה זה דור של חקיינים, חקייני העליה השניה או חקייני הפלמ"ח. איננו זקוקים לצעירים המחופשים למייבשי ביצות או פרטיזנים. כי החיקוי אין בו כוח ואין בו אמת. ודור המקבל בעיניים עצומות את ערכי אבותיו, דור עקר הוא. טוב שדור זה קטל את הערכים ואת המושגים הישנים, את האידיאלים הישנים ואת הסיסמאות הישנות".³⁸

התגובה לא איחרה לבוא. במכתב שהגיע למערכת העולם הזה בשבוע לאחר מכן, קם הנער שבתאי ירושלמי מתל אביב והשמיע את צעקת הנוער הסלוני בעקבות מאמרו של אבנרי: "מדוע לנוער הישראלי אסור לצעוק ברחובות? ללבוש ג'ינס? לרקוד רוקנ'רול? מדוע אסור לו, לנוער הישראלי, לעשות ככל העולה על רוחו, בשעה שמבוגרים ממנו עושים דברים גרועים הרבה יותר ממה שהוא, הנוער, עושה?".³⁹

באותה שנה שבה כתב אבנרי את כתב ההגנה־תביעה שלו ביקר העיתונאי אלי תבור, שכתב את התסריטים לחמישה סרטים בסדרת אסקימו לימון, באחת מהמסיבות הסלוניות הרבות שהתקיימו בתל אביב בכל סוף שבוע. תבור פתח בעוד אחד מאותם תיאורים ציוריים של ההתרחשויות: "מחליף התקליטים האוטומטי הניח אל מתחת למחט הפטיפון מנות עגולות של קצב מרקיד: ריקי נלסון, קליף ריצ'רדסון, פול אנקה ודלידה. רגליים שזופות התפתלו וקיפצו על רצפת החדר בכל הצורות הבלתי אפשריות הקיימות. מבעדן נראו העיניים הנוצצות של היושבים ליד קירות החדר, עיניים הנעוצות ברוקדים, עיניים בעלות מבטי הערצה או ביטול. תמונה שגרתית של אחת מאותן מסיבות ליל שבת רגילות, חדגוניות ותמימות: הסאלון המהודר והמרוהט בצורה יקרה אך בחוסר כל טעם; שני תריסר הזוגות הצעירים בגילאי 15-16; והאח הצעיר של בעל המסיבה המציץ בהתפעלות מבעד לדלת".⁴⁰

אולם בניגוד לתפיסה הכמעט דמונית של המסיבות הסלוניות, תבור נקלע כנראה לאירוע מאופק יותר, אשר לא כלל את המרכיבים הרגילים — מזמוזים, אלכוהול ורוקנרול — אלא דווקא התנהל יחסית על מי מנוחות. הנוכחים במקום לא תאמו את הפרופיל הסלוני הרווח. תמונת המצב שנתקבלה הייתה שונה לחלוטין מהמתואר בעיתונים. השד לא היה נורא כל כך. תבור גילה שלא רק עבריינים צעירים ופוחזים נמשכים אל התרבות הסלונית, אלא גם צעירים מהוגנים: "כולם היו נערי גימנסיות. לרובם היה ניסיון ארעי בתנועת נוער. הנערים לא שתו ולא עשנו. הנערות לא התפרכסו ונעלו נעליים נמוכות עקבים. היה בהם שמץ של שחצנות טבעית, אבל בגדר הטעם הטוב. ומתוך שיחה קצרה איתם ניתן היה להיווכח שרמת האינטליגנציה שלהם מעל לממוצע. הם התייחסו ברצינות ללימודים, התמצאו בבעיות העולם, ומסיבת הריקודים שלהם שימשה להם כאפשרות בילוי בלבד ולא כהזדמנות להתפרק".⁴¹

בהתאם להלך המחשבה של אותה תקופה, נדמה היה לעיתונות הכתובה שגם החברות הסלוניות, כמו תנועות הנוער הציוניות, נושאות קווי מתאר ומאפיינים משותפים — שכן כל תופעה נמדדה לפי אמת מידה קולקטיבית. אבל בזאת בדיוק היה טמון ההבדל: בעוד שבתנועה כמו "הנוער העובד והלומד", לדוגמה, נדרשו הצעירים להתאחד תחת השקפות דומות ושאיפות קהילתיות, בחברה הסלונית נמדד כל אדם כשלעצמו. הניסיון להכליל את בני הנוער הסלוניים, לאחד אותם תחת אידיאולוגיה אחת, דעה אחת, רצון אחד, היה מופרך. הוא בעיקר נועד להקל את עבודתו של הממסד, שהרי פשוט הרבה יותר להתמודד עם גוף קוהרנטי. לחברות הסלוניות היו אמנם הרגלי פנאי משותפים, אך רובן לא היו מאורגנות בקבוצות מסודרות אלא הורכבו מערב רב של בני נוער בעלי אינטרסים שונים. תבור זיהה את הכשל: "הייתי מאוכזב, משום שחרף כל מאמצי לא הצלחתי למצוא כמעט כל מכנה משותף בין בני חבורה זו לבין עצמם, ובינם לבין חבורות נוער אחרות שראיינתי. למרות שהיו להם כמה דפוסי חיים חברתיים משותפים המקובלים כיום בנוער בן גילם, לא היה בכך כדי לראות בהם גוף חברתי שניתן להגדרה. הם היו אוסף של אינדיבידואלים. לכל אחד מהם היתה צורת מחשבה שונה, השקפה שונה לגבי בעיה זו או אחרת. בכל אחד מהם פעמו שאיפות אחרות, כל אחד מצא בעיה שהטרידה אותו באופן אישי, שהיתה שונה לחלוטין מהבעיה של חברו. אי אפשר היה להכליל אותם במסגרת שאפשר לומר עליה שהיא 'חושבת כך' או פועלת בדרך מסוימת. אי אפשר היה אפילו להכליל הכללות לגבי דעותיהם ומעשי הרוב שבהם: עד כדי כך נראו צעירים אלה כטיפוסים המיוחדים כל אחד לעצמו".⁴²

תבור סיים בהציעו זווית שונה לגבי המהות השלילית של החברות הסלוניות. לדידו, לאו דווקא הנטישה ההדרגתית של הערכים הציוניים היא זו שהופכת את בני הנוער האלו לנוראים כל כך; הדבר הגרוע ביותר הוא שהצעירים הסלוניים בסך הכול משכפלים את התנהגות הדורות הקודמים ושואפים למימוש עצמי ובורגני בגבולות האינדיווידואליים שסימנו לעצמם. הריהו הפשע הגדול בישראל הסוציאליסטית של אותה תקופה — הרצון לעשות לביתך, ולא לקהילתך: "ישנם כאלה הרואים את שיא השלילה שבנוער הישראלי בדור זה בכך, שגוועה בו רוח החלוציות וההתנדבות למשימות חברתיות־לאומיות, שהיתה אופיינית לדורות הקודמים, שגדלו בארץ. אך השלילה האמיתית מתחילה ומסתיימת במקום אחר לגמרי — בעובדה שהצעירים הגדלים בישראל, שהגיעו לגיל 14-15, אינם נוער אמיתי אלא סתם מבוגרים צעירים. המטרה העליונה הניצבת לעיניהם היא אותה המטרה המנחה את הדורות המבוגרים מהם, בחברה הישראלית — השאיפה להסתדר, לעשות חיים, להסתגר בתחומים הצרים של החיים הפרטיים".⁴³

עם תחילת שנות ה-60 גילה הנוער הסלוני את שיגעון הטוויסט, שהסעיר את העולם החל מ-1960 עם צאת הלהיט "Let's Twist Again" של צ'בי צ'אקר. "ריקוד זה לא משחק", אמרה אז מוניק בירשטיין בת ה-18, עולה חדשה מצרפת, "כשאני רוקדת — אני נוהגת להוריד את הנעליים. הריקוד, לדעתי, נוצר לעירום. צריך להתפרק".⁴⁴ הטוויסט היה הריקוד הפופולרי הראשון שבו לא נדרשו בני הזוג לגעת זה בזה בשעה שרקדו, אלא היו חופשיים לחלוטין להתנועע כרצונם. תנועותיו היו פרועות, ופנו לכל הצדדים והכיוונים. עבור ריקוד שכזה לא היה עוד די בסלון שבבית ההורים. עתה הגיעה השעה להתפשט גם למקומות אחרים.

*המשך הפרק בספר המלא*