רומן קיץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רומן קיץ
מכר
אלפי
עותקים
רומן קיץ
מכר
אלפי
עותקים

רומן קיץ

4 כוכבים (179 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Beach Read
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 348 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 48 דק'
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 53 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

גאס אוורט הוא סופר עטור שבחים שמתמחה בספרות יפה וקודרת. ג'נוארי אנדרוז כותבת רומנים רומנטיים רבי־מכר. המבקרים מהללים אותו בעוד הקוראות מעריצות אותה. הגיבורים שלה חיים באושר ועושר, ואילו הוא הורג את כל הדמויות שלו. בקיצור, הפכים מוחלטים.
למעשה, יש להם רק שני דברים במשותף: ראשית, שניהם סובלים ממחסום כתיבה, ושנית, הם עתידים לבלות את הקיץ הקרוב בשכנות. ערב אחד, אחרי ויכוח סוער, גאס וג'נוארי מחליטים לפצוח באתגר שמטרתו לחלץ את שניהם ממחסום הכתיבה שלהם: הם פשוט יחליפו מקומות. גאס יקדיש את הקיץ לכתיבת סיפור שמח עם סוף טוב, ואילו ג'נוארי תחבר רומן אפל ורציני. היא תיקח אותו לטיולים פסטורליים שימלאו אותו השראה חיובית, והוא ייקח אותה לראיין אנשים שניצלו מכת קטלנית. מצוין. כולם מרוויחים ואף אחד לא מתאהב. כן, בטח.

פרק ראשון

1
הבית

יש לי פגם קריטי אחד.

הייתי רוצה להאמין שלכולנו יש. לפחות זה מקל עליי בזמן הכתיבה — אני בונה את דמויות הגיבורות והגיבורים שלי סביב תכונת ההרס העצמי האחת הזאת, תולה את כל מה שקורה להם במאפיין המסוים הזה: הדבר שהם עושים כדי להגן על עצמם ולא מסוגלים להיפטר ממנו גם כשהוא מפסיק לשרת אותם.

למשל, אולי לא הייתה לכם שליטה מרובה על חייכם כילדים. משום כך אתם משתדלים להימנע מאכזבות ולומדים לעולם לא לשאול את עצמכם מה באמת אתם רוצים. וזה פועל במשך זמן רב. ורק עכשיו, אחרי שהבנתם שלא קיבלתם את מה שלא ידעתם שאתם רוצים, אתם טסים על הכביש המהיר במכונית של משבר אמצע החיים עם מזוודה מלאה כסף ואדם ששמו סטן בתא המטען.

ואולי הפגם הקריטי שלכם הוא שאינכם מפעילים את האיתות בזמן הפנייה.

ואולי אתם רומנטיקנים חסרי תקנה כמוני. אתם פשוט לא יכולים להפסיק לספר לעצמכם את הסיפור. הסיפור הזה על החיים שלכם, שכולל פסקול מלודרמטי ואורות זהובים החודרים מבעד לחלונות המכונית.

הכול התחיל כשהייתי בת שתים־עשרה. ההורים שלי הושיבו אותי לספר לי את החדשות. אימא קיבלה את האבחון הראשון שלה — תאים חשודים בשד השמאלי — ופעמים רבות כל כך היא חזרה ואמרה לי לא לדאוג, שחששתי שתעניש אותי בריתוק לבית אם תתפוס אותי דואגת. אימא שלי היא אישה מעשית, צחקנית ואופטימית, לא דאגנית, אבל יכולתי לראות שהיא מפוחדת, אז גם אני פחדתי, קפאתי על הספה ולא ידעתי איך אוכל לומר משהו, לא משנה מה, בלי להחמיר את המצב.

אבל אז אבא, תולעת הספרים הביתית שלי, עשה משהו בלתי צפוי. הוא נעמד ואחז בידינו — בידי ובידה של אימא — ואמר, אתן יודעות מה אנחנו צריכים לעשות כדי להיפטר מהרגשות הרעים האלה? אנחנו צריכים לרקוד!

בפרוור שלנו לא היו מועדוני לילה, רק סטיקייה ברמה בינונית עם להקת קאבֵרים בערבי שישי, אבל פניה של אימא אורו כאילו הציע לה לטוס במטוס סילון פרטי לקופקבנה.

היא לבשה את שמלתה הצהובה וענדה עגילים ממתכת מרוקעת שהתנצנצו עם כל תנועה שלה. אבא הזמין וויסקי בן עשרים שנה בשבילם וקוקטייל שירלי טמפל נטול אלכוהול בשבילי, ושלושתנו חגנו וקיפצנו עד שהראשים שלנו הסתחררו, וצחקנו והשתוללנו. צחקנו עד שבקושי הצלחנו לעמוד, ואבא שלי, הידוע כאדם מאופק מטבעו, שר Brown Eyed Girl בקולי קולות כאילו כל החדר לא הסתכל עלינו.

בסוף נכנסנו מותשים למכונית ונסענו הביתה בתוך השקט, ואימא ואבא החזיקו ידיים בין המושבים, ואני השענתי את ראשי על חלון המכונית וצפיתי באורות פנסי הרחוב המהבהבים על השמשה, וחשבתי, יהיה בסדר. אנחנו תמיד נהיה בסדר.

וזה היה הרגע שבו הבנתי: כשהעולם ייראה קודר ומפחיד, האהבה תוכל לשאת אותי אל הריקודים; הצחוק יוכל לשכך במעט את הכאב; היופי יוכל לחורר את הפחדים. החלטתי אז שחיי יהיו מלאים בשלושת הדברים האלה. לא רק למען עצמי, אלא גם למען אימא ולמענו של כל אחד אחר מהסובבים אותי.

ותהיה לזה תכלית. יהיה בזה יופי. יהיה אור נרות ולהקת פליטווד מק תנגן חרש ברקע.

העניין הוא שהתחלתי לספר לעצמי סיפור יפה על חיי, על עתידי ועל האופן שבו הדברים יתנהלו, ועל כך שבגיל עשרים ושמונה הסיפור שלי יהיה מושלם.

יהיו לי הורים מושלמים (נקיים מסרטן) שיקפצו לביקור כמה פעמים בשבוע, שיכורים מיין וזה מזה. בן זוג מושלם (ספונטני, רב־לשוני, מטר תשעים) שעובד בחדר מיון ויודע לבשל עוף ביין. דירה מושלמת בקווינס, ישנה אבל מעוצבת בטוב טעם. עבודה מושלמת בכתיבת רומנים רומנטיים — בהשראת ההורים ובן הזוג המושלמים שלי — בשביל הוצאת הספרים סנדי לוֹאוּ בּוּקס.

חיים מושלמים.

אבל זה היה רק סיפור, וכאשר נוצר חור גדול בעלילה, כל העסק התפרק. ככה זה בסיפורים.

עכשיו, בגיל עשרים ותשע, הייתי אומללה, חסרת פרוטה, הומלסית למחצה, רווקה לגמרי, ובדרכי אל בית מקסים על חוף אגם שעצם קיומו עשה לי בחילה. הרומנטיזציה המפוארת של חיי הפסיקה לשרת אותי, אבל הפגם הקריטי שלי עדיין ישב לידי במושב הנוסע של הקיה החבוטה ותיאר את הדברים בזמן שהם קורים:

ג'נוארי אנדרוז משקיפה מבעד לחלון המכונית על האגם הסוער שגליו מתנפצים אל החוף המאפיל. היא מתאמצת לשכנע את עצמה שזאת לא הייתה טעות לבוא הנה.

זאת בהחלט הייתה טעות, אבל לא הייתה לי אפשרות טובה יותר. כשאין לך כסף את לא דוחה הצעה למגורים חינם.

החניתי את המכונית ברחוב ובחנתי את חזית הקוטג' הגדול מדי, את חלונותיו המבהיקים ואת המרפסת מהאגדות, את עשב החולות המדובלל הנע ברוח החמה.

בדקתי את הכתובת בג'י־פי־אס שלי והשוויתי עם זאת שרשומה בכתב יד על הפתק הצמוד למפתח הבית. כן, זהו זה.

התעכבתי עוד רגע, כאילו בתקווה שאסטרואיד ישים קץ לעולם ויחסל אותי לפני שאיאלץ להיכנס לבית. לאחר מכן נשמתי נשימה עמוקה והורדתי את מזוודתי העמוסה לעייפה מהמושב האחורי, יחד עם תיבת הקרטון המלאה בקבוקי ג'ין.

סילקתי קווצה של שיער כהה מעיניי ובחנתי את הרעפים התכולים ואת המסגרות הצחורות של החלונות. פשוט תעמידי פנים שאת בדירת נופש.

באותו רגע עלה בראשי מפרט מדומיין של אייר־בי־אנד־בי: קוטג' עם שלושה חדרי שינה ושלושה חדרי אמבטיה על שפת אגם, מלא קסם והוכחה לכך שאביך היה שמוק והחיים שלך היו שקר אחד גדול.

התחלתי לעלות במדרגות החצובות בצלע המדושאת של הגבעה, הדם זרם באוזניי כמו מים בזרנוק ורגליי כשלו, וציפיתי שבכל רגע תפער השאול את פיה והעולם יישמט מתחת לרגליי.

זה כבר קרה. בשנה שעברה. וזה לא הרג אותך, אז זה לא יהרוג גם הפעם.

על מרפסת הכניסה כל חושיי התחדדו. העקצוצים בפניי, ההתכווצויות בבטן, הזיעה הניגרת על צווארי. השענתי את תיבת הג'ין על מותני ותחבתי את המפתח לחור המנעול. חלק ממני קיווה שהוא ייתקע. שיתברר שכל זה אינו אלא מתיחה שאבא הכין לנו לפני מותו.

או, מה שיהיה טוב עוד יותר, שלמעשה הוא בכלל לא מת. הוא יקפוץ מאחורי השיחים ויצעק, "סידרתי אותך! לא באמת חשבת שחייתי חיים כפולים סודיים, נכון? לא ייתכן שחשבת שהיה לי בית נוסף עם איזו אישה שאינה אימא שלך."

המפתח הסתובב בלי שום קושי. הדלת נפתחה פנימה.

הבית היה דומם.

כאב חד פילח את גופי. אותו כאב שחשתי לפחות פעם ביום מאז התקשרה אימא לספר לי על השבץ ושמעתי אותה אומרת בבכי את המילים ההן. הוא מת, ג'אני.

אבא איננו. לא כאן, לא בשום מקום. ולאחר מכן הגיע הכאב הנוסף, החותך כסכין: האבא שהכרת ממילא לא היה קיים.

אף פעם הוא לא היה שלי באמת. בדיוק כמו שז'אק או תבשיל העוף ביין שלו לא היה שלי.

זה היה סתם סיפור שסיפרתי לעצמי. מעתה ואילך, זאת רק האמת המכוערת או לא כלום. אימצתי את ליבי ונכנסתי לבית.

המחשבה הראשונה שלי הייתה שהאמת המכוערת אינה מכוערת כלל. קן האהבים של אבא עוצב כחלל פתוח: סלון שגובל במטבח מגניב עם אריחים כחולים ופינת אוכל נוחה, וקיר שכולו חלונות, המשקיף על דק צבוע בצבע כהה.

אילו המקום היה שייך לאימא, כולו היה שילוב של צבעים טבעיים בהירים ושקטים. החדר הבוהמי שאליו נכנסתי דמה לבית הקודם של ז'אק ושלי יותר מאשר לביתם של הוריי. נתקפתי בחילה קלה כשדמיינתי את אבא שלי כאן, בין החפצים האלה שאימא לעולם לא הייתה בוחרת: שולחן האוכל הפשוט והצבוע ביד, כוננית העץ הכהה, הספה השקועה המכוסה בכריות לא תואמות.

לא היה כאן סימן לשום גרסה שלו שהייתה מוכרת לי.

הטלפון צלצל בכיסי. הנחתי את תיבת הג'ין על דלפק הגרניט במטבח ועניתי.

"הלו?" קולי נשמע חלוש וצרוד.

"נו, איך זה?" אמר מייד הקול בקצה האחר של הקו. "יש שם צינוק סקס אפל?"

"שאדי?" ניחשתי. החזקתי את הטלפון בין האוזן לכתף, פתחתי את הפקק של אחד מבקבוקי הג'ין ולגמתי ממנו כדי לחזק את רוחי.

"זה ממש מדאיג אותי שאני האדם היחיד שיכול להתקשר אלייך לשאול את זה," ענתה שאדי.

"את האדם היחיד שבכלל יודע על קיומה של בקתת האהבים הזאת," ציינתי.

"אני לא היחידה שיודעת את זה," התווכחה שאדי.

טכנית זה היה נכון. אמנם לי נודע על בית האגם הסודי של אבא רק בשנה שעברה, בלוויה שלו, אבל אימא ידעה על קיומו הרבה קודם. "בסדר," אמרתי, "את האדם היחיד שאני סיפרתי לו עליה. ובכל מקרה, תני לי קצת זמן. כרגע הגעתי הנה."

"באמת?" שאדי התנשמה בכבדות, סימן שהלכה ברגל למשמרת שלה במסעדה. בגלל הבדלי השעות בינינו, רוב השיחות שלנו התקיימו כשהייתה בדרכה לעבודה.

"לא בדיוק. בפועל אני נמצאת כאן עשר דקות, אבל רק עכשיו אני מרגישה שבאמת הגעתי."

"כמה חכם," אמרה שאדי. "כמה עמוק."

"ששש," אמרתי. "אני עוד מנסה לעכל את הכול."

"תחפשי את צינוק הסקס האפל!" מיהרה שאדי לומר, כאילו התכוונתי לנתק את השיחה.

לא התכוונתי. פשוט הצמדתי את הטלפון לאוזני, עצרתי את נשימתי, כלאתי בחזי את ליבי הפועם במהירות מטורפת וסקרתי את החיים הנוספים של אבא.

ובדיוק כשהצלחתי לשכנע את עצמי שבשום אופן לא ייתכן שאבא שהה במקום הזה, הבחנתי במשהו ממוסגר תלוי על הקיר. גזיר מהעיתון 'ניו יורק טיימס' מלפני שלוש שנים, עם רשימת רבי־המכר שלו, זהה לזה שתלוי מעל לאח בבית שלנו. אני מופיעה במקום החמישה־עשר, בתחתית הרשימה. ובאותה רשימה, שלושה מקומות מעליי — בתעלול מחליא של הגורל — מופיע היריב שלי מהקולג', גאס (אם כי כיום הוא נקרא אוגוסטוס, בגלל סרטם של האחים כהן 'יהודי טוב'), עם ספר הביכורים המלומד שלו 'ההתגלויות'. הוא נשאר ברשימה במשך חמישה שבועות (לא שספרתי [דווקא כן ספרתי]).

"נו?" המריצה אותי שאדי. "מה דעתך?"

הסבתי את עיניי, ומבטי נח על שטיח הקיר בדוגמת המַנדָלָה התלוי מעל לספה.

"אני מתחילה לתהות אם אבא עישן מריחואנה." פניתי לעבר החלונות בצד הבית, המסודרים בשורה בדיוק מול חלונותיו של הבית השכן, פגם תכנוני שאין סיכוי שאימא הייתה פוסחת עליו בזמן חיפוש בית לרכישה.

אבל הבית הזה לא היה שלה, ויכולתי לראות בבירור את מדפי הספרים המכסים מרצפה עד תקרה את קיר חדר העבודה של השכן.

"אוי, אלוהים — אולי זאת חממה לגידול מריחואנה, לא בקתת אהבים!" שאדי נשמעה עליזה. "את צריכה לקרוא את המכתב, ג'נוארי. זאת סתם אי הבנה. אבא שלך הוריש לך את העסק המשפחתי. האישה ההיא הייתה השותפה העסקית שלו, לא המאהבת."

האם זה נורא מצידי לקוות שהיא צודקת?

כך או כך, בהחלט התכוונתי לקרוא את המכתב. רק חיכיתי לזמן המתאים, בתקווה שעד אז רוב הכעס שלי יעבור ואוכל למצוא נחמה במילים האחרונות האלה של אבא. אבל מאז עברה שנה שלמה, והפחד שלי מפתיחת המעטפה רק גבר מיום ליום. זה היה כל כך לא הוגן, שהוא יאמר את המילה האחרונה ולי לא תהיה כל דרך לענות לו. לצעוק ולבכות ולדרוש עוד תשובות. ומרגע שאפתח אותה, לא תהיה לי אפשרות לחזור בי. וזה יהיה הסוף. הפרידה האחרונה.

אז עד להודעה חדשה, המכתב חי באושר, אם כי בבדידות מזהרת, בתחתית תיבת הג'ין שהבאתי איתי מקווינס.

"זאת לא חממה לגידול מריחואנה," אמרתי לשאדי. פתחתי את דלת ההזזה האחורית ויצאתי לדק. "אלא אם כן הצמחים נמצאים במרתף."

"אין מצב," טענה שאדי. "שם נמצא צינוק הסקס האפל."

"מספיק לדבר על החיים המדכאים שלי," אמרתי. "מה חדש אצלך?"

"את מתכוונת לכובע הרפאים," אמרה שאדי. אילו היו לה פחות מארבעה שותפים לדירה הקטנטנה שלה בשיקגו, אולי הייתי גרה איתה עכשיו. לא שהייתי מצליחה לעשות משהו אילו גרתי עם שאדי. ומצבי הכספי היה עגום מכדי שאוכל להרשות לעצמי לא לעשות כלום. וכיוון שכך, אצטרך לסיים את כתיבת הספר הבא שלי בגיהינום החינמי הזה. לאחר מכן אולי אוכל להרשות לעצמי לשכור מקום נטול ז'אק משלי.

"אם את רוצה לדבר על כובע הרפאים," אמרתי, "אז כן. תתחילי."

"הוא עדיין לא דיבר אליי." שאדי נאנחה בעגמומיות. "אבל אני יכולה, כאילו, להרגיש שהוא מסתכל עליי בזמן ששנינו נמצאים במטבח. כי יש בינינו חיבור."

"את לא חוששת שאולי החיבור הוא לא עם הבחור שחובש את הכובע הישן, אלא עם רוחו של הבעלים המקורי של הכובע? מה תעשי אם יתברר לך שאת מאוהבת ברוח רפאים?"

"הממ." שאדי הרהרה רגע. "אני מניחה שאצטרך לעדכן את הביוגרפיה שלי בטינדר."

רוח קלה יצרה אדוות על פני המים שבתחתית הגבעה ובידרה את גלי השיער החומים שגלשו על כתפיי, והשמש השוקעת שלחה לכל עבר חניתות אור זהובות, זוהרות וחמות כל כך, שהייתי צריכה לצמצם את עיניי כדי לראות את הצבעים הכתומים והאדומים שהציפו את החוף. אילו זה היה סתם איזה בית שכור, הוא היה מקום מושלם לכתיבת סיפור האהבה המקסים שהבטחתי לסנדי לואו לפני חודשים רבים.

שאדי, קלטתי לפתע, עוד המשיכה לדבר על כובע הרפאים. שמו היה ריקי, אבל אף פעם לא קראנו לו בשם הזה. תמיד דיברנו על חיי האהבה של שאדי במילות קוד. היה הגבר המבוגר שניהל מסעדה מדהימה של פירות ים (אדון הדגים), ואחריו היה סתם בחור שקראנו לו מארק כי הוא היה דומה למארק אחר, מפורסם, ועכשיו זה חבר לעבודה, ברמן שחובש בכל יום כובע ששאדי מתעבת אבל לא יכולה לעמוד בפניו.

התנערתי מהרהוריי וחזרתי לשיחה כששאדי אמרה, "אני יכולה לבוא לבקר? בסוף השבוע של 4 ביולי?"

"זה בעוד יותר מחודש." רציתי לומר לה שכבר לא אהיה כאן, אבל ידעתי שזה לא נכון. יידרש לי לפחות כל הקיץ בשביל לסיים את כתיבת הספר, לרוקן את הבית ולמכור את שניהם, ואז אוכל (אני מקווה) לחזור לחיות בנוחיות יחסית. לא בניו יורק אלא במקום אחר, פחות יקר.

חשבתי שאוכל להרשות לעצמי לגור בעיר דוּלוּת' שבמינסוטה. אימא לא תבוא לבקר אותי שם, אבל ממילא לא הרבינו לבקר זו את זו בשנה החולפת, מלבד הנסיעה שלי הביתה לשלושה ימים בחג המולד. היא סחבה אותי לארבעה שיעורי יוגה, לשלושה ברי־מיצים צפופים ולהופעה 'מפצח האגוזים' — של איזו ילדה שלא הכרתי, כאילו אם נישאר רגע לבדנו הנושא של אבא יעלה ושתינו נתלקח.

כל חיי החברים שלי קינאו ביחסים שהיו לי איתה. בתכיפות ובחופשיות שבהן דיברנו (או כך חשבתי), בהנאה שלנו מלהיות יחד. ועכשיו היחסים שלנו הם התחרות הכי לא תחרותית בהשארת הודעות במענה הקולי.

במקום שיהיו לי שני הורים אוהבים ומגורים משותפים עם בן זוג, נשארתי בעיקרו של דבר רק עם שאדי, החברה הכי טובה שלי בשלט רחוק מדי. הדבר הטוב היחיד במעבר שלי מניו יורק לנורת' בֶּר שוֹרס שבמישיגן הוא שאני קרובה עכשיו יותר לשיקגו, מקום מגוריה.

"4 ביולי בעוד זמן רב מדי," התלוננתי. "ואת במרחק שלוש שעות בלבד."

"כן, ואני לא יודעת לנהוג."

"אז אולי את צריכה להחזיר את רישיון הנהיגה שלך," אמרתי.

"תאמיני לי, אני מחכה שהתוקף שלו יפוג. ואז אני ארגיש חופשייה. אני שונאת שאנשים חושבים שאני יכולה לנהוג רק כי מבחינה חוקית מותר לי לעשות את זה."

שאדי הייתה נהגת איומה. היא צרחה בכל פעם שפנתה שמאלה.

"וחוץ מזה, את יודעת איך הולך סידור העבודה בענף הזה. יש לי מזל שהבוס שלי הסכים לתת לי חופש ב-4 ביולי. עד כמה שאני יודעת, הוא מצפה עכשיו שאמצוץ לו."

"בשום אופן לא. מציצות הן רק בשביל החגים הגדולים. את יכולה לעשות לו עיסוי רגליים בנוסח הישן והטוב."

לגמתי עוד לגימה מבקבוק הג'ין, ואז פניתי לאחור מקצה הדק וכמעט צרחתי בבהלה. על הדק במרחק שלושה מטרים מימיני הציץ מעל כיסא נוח ראש מכוסה תלתלים חומים. התפללתי בליבי שהאיש ישן — שלא אצטרך להעביר קיץ שלם בשכנות למישהו ששמע אותי צועקת עיסוי רגליים בנוסח הישן והטוב.

כאילו קרא את מחשבותיי, הזדקף האיש בכיסאו, לקח את בקבוק הבירה שהיה מונח על השולחן לידו, לגם לגימה וחזר להישען לאחור.

"נכון מאוד. אני אפילו לא אצטרך לחלוץ את כפכפי הקרוקס שלי," אמרה שאדי. "בכל אופן, בדיוק הגעתי לעבודה. אבל תודיעי לי אם במרתף יש סמים או אביזרי עור."

הפניתי את גבי לדק של השכן. "אני לא אבדוק עד שתבואי לבקר."

"לא יפה מצידך," אמרה שאדי.

"קלף מיקוח," אמרתי. "אני אוהבת אותך."

"אני אוהבת אותך יותר," היא ענתה לי וניתקה את השיחה.

פניתי אל הראש המתולתל והתלבטתי אם לחכות שיכיר בנוכחותי או לגשת אליו ולהציג את עצמי.

לא ממש הכרתי את שכניי בניו יורק, אבל פה זה מישיגן, ומסיפוריו של אבא על ילדותו בנורת' בר שורז, ציפיתי לגמרי שאצטרך מתישהו להלוות לשכן הזה כוס סוכר (הערה לעצמי: לקנות סוכר).

כחכחתי בגרוני והתאמצתי להעלות על פניי חיוך ידידותי. האיש התיישב לעוד לגימת בירה, ואני קראתי מעל לרווח בין הבתים, "מצטערת אם הפרעתי לך."

הוא נופף בידו בביטול ולאחר מכן הפך דף בספר המונח על ברכיו. "מה כבר יכול להפריע בעיסוי רגליים כצורה של תשלום?" אמר בקול צרוד ומשועמם כשהוא מושך את המילים.

עיוויתי את פניי וחיפשתי תשובה — תשובה כלשהי. ג'נוארי הישנה הייתה יודעת מה לומר, אבל המוח שלי היה אטום כמו בכל פעם שפתחתי את הוורד של מיקרוסופט.

בסדר, אז אולי קצת הסתגרתי בעצמי בשנה האחרונה. אולי לא היה ברור לי לגמרי מה עשיתי עם עצמי בשנה הזאת, כי לא ביקרתי את אימא ולא כתבתי, ולא השתדלתי להתחבב על שכניי.

"בכל אופן," קראתי, "אני גרה כאן עכשיו."

וכאילו קרא שוב את מחשבותיי, הוא נופף לי בידו באדישות ונהם, "תודיעי לי אם תצטרכי קצת סוכר." אבל מנימת קולו זה נשמע כאילו אמר, אל תדברי אליי יותר אלא אם כן תראי שהבית שלי עולה באש, וגם אז תחכי עד שתשמעי קודם את הסירנות.

אז כך נראית הסברת פנים במערב התיכון. לפחות בניו יורק השכנים הביאו לנו עוגיות כשבאנו לגור לידם (אלו היו עוגיות ללא גלוטן מתובלות באל־אס־די, אבל העיקר הכוונה).

"או אם תצטרכי הדרכה איך להגיע למחסן הקרוב ביותר של אביזרי סקס," הוסיף מר זעפני.

לחיי התלהטו ממבוכה ומכעס. המילים יצאו מפי לפני שהספקתי לשקול אותן: "אני פשוט אחכה עד שהמכונית שלך תזוז ואז אסע אחריה." הוא פרץ בצחוק, צליל מופתע ומחוספס, אבל עדיין לא הואיל בטובו להתייצב בפניי.

"שמחתי להכיר אותך," הוספתי בעוקצנות ולאחר מכן הסתובבתי ומיהרתי לשוב מבעד לדלת הזכוכית אל המחסה הבטוח של הבית, היכן שקרוב לוודאי אצטרך להסתתר במשך כל הקיץ.

"שקרנית," שמעתי אותו נוהם לפני שסגרתי את הדלת.

 

עוד על הספר

  • שם במקור: Beach Read
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 348 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 48 דק'
  • קריינות: יעל אהרונוב
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 53 דק'
רומן קיץ אמילי הנרי

1
הבית

יש לי פגם קריטי אחד.

הייתי רוצה להאמין שלכולנו יש. לפחות זה מקל עליי בזמן הכתיבה — אני בונה את דמויות הגיבורות והגיבורים שלי סביב תכונת ההרס העצמי האחת הזאת, תולה את כל מה שקורה להם במאפיין המסוים הזה: הדבר שהם עושים כדי להגן על עצמם ולא מסוגלים להיפטר ממנו גם כשהוא מפסיק לשרת אותם.

למשל, אולי לא הייתה לכם שליטה מרובה על חייכם כילדים. משום כך אתם משתדלים להימנע מאכזבות ולומדים לעולם לא לשאול את עצמכם מה באמת אתם רוצים. וזה פועל במשך זמן רב. ורק עכשיו, אחרי שהבנתם שלא קיבלתם את מה שלא ידעתם שאתם רוצים, אתם טסים על הכביש המהיר במכונית של משבר אמצע החיים עם מזוודה מלאה כסף ואדם ששמו סטן בתא המטען.

ואולי הפגם הקריטי שלכם הוא שאינכם מפעילים את האיתות בזמן הפנייה.

ואולי אתם רומנטיקנים חסרי תקנה כמוני. אתם פשוט לא יכולים להפסיק לספר לעצמכם את הסיפור. הסיפור הזה על החיים שלכם, שכולל פסקול מלודרמטי ואורות זהובים החודרים מבעד לחלונות המכונית.

הכול התחיל כשהייתי בת שתים־עשרה. ההורים שלי הושיבו אותי לספר לי את החדשות. אימא קיבלה את האבחון הראשון שלה — תאים חשודים בשד השמאלי — ופעמים רבות כל כך היא חזרה ואמרה לי לא לדאוג, שחששתי שתעניש אותי בריתוק לבית אם תתפוס אותי דואגת. אימא שלי היא אישה מעשית, צחקנית ואופטימית, לא דאגנית, אבל יכולתי לראות שהיא מפוחדת, אז גם אני פחדתי, קפאתי על הספה ולא ידעתי איך אוכל לומר משהו, לא משנה מה, בלי להחמיר את המצב.

אבל אז אבא, תולעת הספרים הביתית שלי, עשה משהו בלתי צפוי. הוא נעמד ואחז בידינו — בידי ובידה של אימא — ואמר, אתן יודעות מה אנחנו צריכים לעשות כדי להיפטר מהרגשות הרעים האלה? אנחנו צריכים לרקוד!

בפרוור שלנו לא היו מועדוני לילה, רק סטיקייה ברמה בינונית עם להקת קאבֵרים בערבי שישי, אבל פניה של אימא אורו כאילו הציע לה לטוס במטוס סילון פרטי לקופקבנה.

היא לבשה את שמלתה הצהובה וענדה עגילים ממתכת מרוקעת שהתנצנצו עם כל תנועה שלה. אבא הזמין וויסקי בן עשרים שנה בשבילם וקוקטייל שירלי טמפל נטול אלכוהול בשבילי, ושלושתנו חגנו וקיפצנו עד שהראשים שלנו הסתחררו, וצחקנו והשתוללנו. צחקנו עד שבקושי הצלחנו לעמוד, ואבא שלי, הידוע כאדם מאופק מטבעו, שר Brown Eyed Girl בקולי קולות כאילו כל החדר לא הסתכל עלינו.

בסוף נכנסנו מותשים למכונית ונסענו הביתה בתוך השקט, ואימא ואבא החזיקו ידיים בין המושבים, ואני השענתי את ראשי על חלון המכונית וצפיתי באורות פנסי הרחוב המהבהבים על השמשה, וחשבתי, יהיה בסדר. אנחנו תמיד נהיה בסדר.

וזה היה הרגע שבו הבנתי: כשהעולם ייראה קודר ומפחיד, האהבה תוכל לשאת אותי אל הריקודים; הצחוק יוכל לשכך במעט את הכאב; היופי יוכל לחורר את הפחדים. החלטתי אז שחיי יהיו מלאים בשלושת הדברים האלה. לא רק למען עצמי, אלא גם למען אימא ולמענו של כל אחד אחר מהסובבים אותי.

ותהיה לזה תכלית. יהיה בזה יופי. יהיה אור נרות ולהקת פליטווד מק תנגן חרש ברקע.

העניין הוא שהתחלתי לספר לעצמי סיפור יפה על חיי, על עתידי ועל האופן שבו הדברים יתנהלו, ועל כך שבגיל עשרים ושמונה הסיפור שלי יהיה מושלם.

יהיו לי הורים מושלמים (נקיים מסרטן) שיקפצו לביקור כמה פעמים בשבוע, שיכורים מיין וזה מזה. בן זוג מושלם (ספונטני, רב־לשוני, מטר תשעים) שעובד בחדר מיון ויודע לבשל עוף ביין. דירה מושלמת בקווינס, ישנה אבל מעוצבת בטוב טעם. עבודה מושלמת בכתיבת רומנים רומנטיים — בהשראת ההורים ובן הזוג המושלמים שלי — בשביל הוצאת הספרים סנדי לוֹאוּ בּוּקס.

חיים מושלמים.

אבל זה היה רק סיפור, וכאשר נוצר חור גדול בעלילה, כל העסק התפרק. ככה זה בסיפורים.

עכשיו, בגיל עשרים ותשע, הייתי אומללה, חסרת פרוטה, הומלסית למחצה, רווקה לגמרי, ובדרכי אל בית מקסים על חוף אגם שעצם קיומו עשה לי בחילה. הרומנטיזציה המפוארת של חיי הפסיקה לשרת אותי, אבל הפגם הקריטי שלי עדיין ישב לידי במושב הנוסע של הקיה החבוטה ותיאר את הדברים בזמן שהם קורים:

ג'נוארי אנדרוז משקיפה מבעד לחלון המכונית על האגם הסוער שגליו מתנפצים אל החוף המאפיל. היא מתאמצת לשכנע את עצמה שזאת לא הייתה טעות לבוא הנה.

זאת בהחלט הייתה טעות, אבל לא הייתה לי אפשרות טובה יותר. כשאין לך כסף את לא דוחה הצעה למגורים חינם.

החניתי את המכונית ברחוב ובחנתי את חזית הקוטג' הגדול מדי, את חלונותיו המבהיקים ואת המרפסת מהאגדות, את עשב החולות המדובלל הנע ברוח החמה.

בדקתי את הכתובת בג'י־פי־אס שלי והשוויתי עם זאת שרשומה בכתב יד על הפתק הצמוד למפתח הבית. כן, זהו זה.

התעכבתי עוד רגע, כאילו בתקווה שאסטרואיד ישים קץ לעולם ויחסל אותי לפני שאיאלץ להיכנס לבית. לאחר מכן נשמתי נשימה עמוקה והורדתי את מזוודתי העמוסה לעייפה מהמושב האחורי, יחד עם תיבת הקרטון המלאה בקבוקי ג'ין.

סילקתי קווצה של שיער כהה מעיניי ובחנתי את הרעפים התכולים ואת המסגרות הצחורות של החלונות. פשוט תעמידי פנים שאת בדירת נופש.

באותו רגע עלה בראשי מפרט מדומיין של אייר־בי־אנד־בי: קוטג' עם שלושה חדרי שינה ושלושה חדרי אמבטיה על שפת אגם, מלא קסם והוכחה לכך שאביך היה שמוק והחיים שלך היו שקר אחד גדול.

התחלתי לעלות במדרגות החצובות בצלע המדושאת של הגבעה, הדם זרם באוזניי כמו מים בזרנוק ורגליי כשלו, וציפיתי שבכל רגע תפער השאול את פיה והעולם יישמט מתחת לרגליי.

זה כבר קרה. בשנה שעברה. וזה לא הרג אותך, אז זה לא יהרוג גם הפעם.

על מרפסת הכניסה כל חושיי התחדדו. העקצוצים בפניי, ההתכווצויות בבטן, הזיעה הניגרת על צווארי. השענתי את תיבת הג'ין על מותני ותחבתי את המפתח לחור המנעול. חלק ממני קיווה שהוא ייתקע. שיתברר שכל זה אינו אלא מתיחה שאבא הכין לנו לפני מותו.

או, מה שיהיה טוב עוד יותר, שלמעשה הוא בכלל לא מת. הוא יקפוץ מאחורי השיחים ויצעק, "סידרתי אותך! לא באמת חשבת שחייתי חיים כפולים סודיים, נכון? לא ייתכן שחשבת שהיה לי בית נוסף עם איזו אישה שאינה אימא שלך."

המפתח הסתובב בלי שום קושי. הדלת נפתחה פנימה.

הבית היה דומם.

כאב חד פילח את גופי. אותו כאב שחשתי לפחות פעם ביום מאז התקשרה אימא לספר לי על השבץ ושמעתי אותה אומרת בבכי את המילים ההן. הוא מת, ג'אני.

אבא איננו. לא כאן, לא בשום מקום. ולאחר מכן הגיע הכאב הנוסף, החותך כסכין: האבא שהכרת ממילא לא היה קיים.

אף פעם הוא לא היה שלי באמת. בדיוק כמו שז'אק או תבשיל העוף ביין שלו לא היה שלי.

זה היה סתם סיפור שסיפרתי לעצמי. מעתה ואילך, זאת רק האמת המכוערת או לא כלום. אימצתי את ליבי ונכנסתי לבית.

המחשבה הראשונה שלי הייתה שהאמת המכוערת אינה מכוערת כלל. קן האהבים של אבא עוצב כחלל פתוח: סלון שגובל במטבח מגניב עם אריחים כחולים ופינת אוכל נוחה, וקיר שכולו חלונות, המשקיף על דק צבוע בצבע כהה.

אילו המקום היה שייך לאימא, כולו היה שילוב של צבעים טבעיים בהירים ושקטים. החדר הבוהמי שאליו נכנסתי דמה לבית הקודם של ז'אק ושלי יותר מאשר לביתם של הוריי. נתקפתי בחילה קלה כשדמיינתי את אבא שלי כאן, בין החפצים האלה שאימא לעולם לא הייתה בוחרת: שולחן האוכל הפשוט והצבוע ביד, כוננית העץ הכהה, הספה השקועה המכוסה בכריות לא תואמות.

לא היה כאן סימן לשום גרסה שלו שהייתה מוכרת לי.

הטלפון צלצל בכיסי. הנחתי את תיבת הג'ין על דלפק הגרניט במטבח ועניתי.

"הלו?" קולי נשמע חלוש וצרוד.

"נו, איך זה?" אמר מייד הקול בקצה האחר של הקו. "יש שם צינוק סקס אפל?"

"שאדי?" ניחשתי. החזקתי את הטלפון בין האוזן לכתף, פתחתי את הפקק של אחד מבקבוקי הג'ין ולגמתי ממנו כדי לחזק את רוחי.

"זה ממש מדאיג אותי שאני האדם היחיד שיכול להתקשר אלייך לשאול את זה," ענתה שאדי.

"את האדם היחיד שבכלל יודע על קיומה של בקתת האהבים הזאת," ציינתי.

"אני לא היחידה שיודעת את זה," התווכחה שאדי.

טכנית זה היה נכון. אמנם לי נודע על בית האגם הסודי של אבא רק בשנה שעברה, בלוויה שלו, אבל אימא ידעה על קיומו הרבה קודם. "בסדר," אמרתי, "את האדם היחיד שאני סיפרתי לו עליה. ובכל מקרה, תני לי קצת זמן. כרגע הגעתי הנה."

"באמת?" שאדי התנשמה בכבדות, סימן שהלכה ברגל למשמרת שלה במסעדה. בגלל הבדלי השעות בינינו, רוב השיחות שלנו התקיימו כשהייתה בדרכה לעבודה.

"לא בדיוק. בפועל אני נמצאת כאן עשר דקות, אבל רק עכשיו אני מרגישה שבאמת הגעתי."

"כמה חכם," אמרה שאדי. "כמה עמוק."

"ששש," אמרתי. "אני עוד מנסה לעכל את הכול."

"תחפשי את צינוק הסקס האפל!" מיהרה שאדי לומר, כאילו התכוונתי לנתק את השיחה.

לא התכוונתי. פשוט הצמדתי את הטלפון לאוזני, עצרתי את נשימתי, כלאתי בחזי את ליבי הפועם במהירות מטורפת וסקרתי את החיים הנוספים של אבא.

ובדיוק כשהצלחתי לשכנע את עצמי שבשום אופן לא ייתכן שאבא שהה במקום הזה, הבחנתי במשהו ממוסגר תלוי על הקיר. גזיר מהעיתון 'ניו יורק טיימס' מלפני שלוש שנים, עם רשימת רבי־המכר שלו, זהה לזה שתלוי מעל לאח בבית שלנו. אני מופיעה במקום החמישה־עשר, בתחתית הרשימה. ובאותה רשימה, שלושה מקומות מעליי — בתעלול מחליא של הגורל — מופיע היריב שלי מהקולג', גאס (אם כי כיום הוא נקרא אוגוסטוס, בגלל סרטם של האחים כהן 'יהודי טוב'), עם ספר הביכורים המלומד שלו 'ההתגלויות'. הוא נשאר ברשימה במשך חמישה שבועות (לא שספרתי [דווקא כן ספרתי]).

"נו?" המריצה אותי שאדי. "מה דעתך?"

הסבתי את עיניי, ומבטי נח על שטיח הקיר בדוגמת המַנדָלָה התלוי מעל לספה.

"אני מתחילה לתהות אם אבא עישן מריחואנה." פניתי לעבר החלונות בצד הבית, המסודרים בשורה בדיוק מול חלונותיו של הבית השכן, פגם תכנוני שאין סיכוי שאימא הייתה פוסחת עליו בזמן חיפוש בית לרכישה.

אבל הבית הזה לא היה שלה, ויכולתי לראות בבירור את מדפי הספרים המכסים מרצפה עד תקרה את קיר חדר העבודה של השכן.

"אוי, אלוהים — אולי זאת חממה לגידול מריחואנה, לא בקתת אהבים!" שאדי נשמעה עליזה. "את צריכה לקרוא את המכתב, ג'נוארי. זאת סתם אי הבנה. אבא שלך הוריש לך את העסק המשפחתי. האישה ההיא הייתה השותפה העסקית שלו, לא המאהבת."

האם זה נורא מצידי לקוות שהיא צודקת?

כך או כך, בהחלט התכוונתי לקרוא את המכתב. רק חיכיתי לזמן המתאים, בתקווה שעד אז רוב הכעס שלי יעבור ואוכל למצוא נחמה במילים האחרונות האלה של אבא. אבל מאז עברה שנה שלמה, והפחד שלי מפתיחת המעטפה רק גבר מיום ליום. זה היה כל כך לא הוגן, שהוא יאמר את המילה האחרונה ולי לא תהיה כל דרך לענות לו. לצעוק ולבכות ולדרוש עוד תשובות. ומרגע שאפתח אותה, לא תהיה לי אפשרות לחזור בי. וזה יהיה הסוף. הפרידה האחרונה.

אז עד להודעה חדשה, המכתב חי באושר, אם כי בבדידות מזהרת, בתחתית תיבת הג'ין שהבאתי איתי מקווינס.

"זאת לא חממה לגידול מריחואנה," אמרתי לשאדי. פתחתי את דלת ההזזה האחורית ויצאתי לדק. "אלא אם כן הצמחים נמצאים במרתף."

"אין מצב," טענה שאדי. "שם נמצא צינוק הסקס האפל."

"מספיק לדבר על החיים המדכאים שלי," אמרתי. "מה חדש אצלך?"

"את מתכוונת לכובע הרפאים," אמרה שאדי. אילו היו לה פחות מארבעה שותפים לדירה הקטנטנה שלה בשיקגו, אולי הייתי גרה איתה עכשיו. לא שהייתי מצליחה לעשות משהו אילו גרתי עם שאדי. ומצבי הכספי היה עגום מכדי שאוכל להרשות לעצמי לא לעשות כלום. וכיוון שכך, אצטרך לסיים את כתיבת הספר הבא שלי בגיהינום החינמי הזה. לאחר מכן אולי אוכל להרשות לעצמי לשכור מקום נטול ז'אק משלי.

"אם את רוצה לדבר על כובע הרפאים," אמרתי, "אז כן. תתחילי."

"הוא עדיין לא דיבר אליי." שאדי נאנחה בעגמומיות. "אבל אני יכולה, כאילו, להרגיש שהוא מסתכל עליי בזמן ששנינו נמצאים במטבח. כי יש בינינו חיבור."

"את לא חוששת שאולי החיבור הוא לא עם הבחור שחובש את הכובע הישן, אלא עם רוחו של הבעלים המקורי של הכובע? מה תעשי אם יתברר לך שאת מאוהבת ברוח רפאים?"

"הממ." שאדי הרהרה רגע. "אני מניחה שאצטרך לעדכן את הביוגרפיה שלי בטינדר."

רוח קלה יצרה אדוות על פני המים שבתחתית הגבעה ובידרה את גלי השיער החומים שגלשו על כתפיי, והשמש השוקעת שלחה לכל עבר חניתות אור זהובות, זוהרות וחמות כל כך, שהייתי צריכה לצמצם את עיניי כדי לראות את הצבעים הכתומים והאדומים שהציפו את החוף. אילו זה היה סתם איזה בית שכור, הוא היה מקום מושלם לכתיבת סיפור האהבה המקסים שהבטחתי לסנדי לואו לפני חודשים רבים.

שאדי, קלטתי לפתע, עוד המשיכה לדבר על כובע הרפאים. שמו היה ריקי, אבל אף פעם לא קראנו לו בשם הזה. תמיד דיברנו על חיי האהבה של שאדי במילות קוד. היה הגבר המבוגר שניהל מסעדה מדהימה של פירות ים (אדון הדגים), ואחריו היה סתם בחור שקראנו לו מארק כי הוא היה דומה למארק אחר, מפורסם, ועכשיו זה חבר לעבודה, ברמן שחובש בכל יום כובע ששאדי מתעבת אבל לא יכולה לעמוד בפניו.

התנערתי מהרהוריי וחזרתי לשיחה כששאדי אמרה, "אני יכולה לבוא לבקר? בסוף השבוע של 4 ביולי?"

"זה בעוד יותר מחודש." רציתי לומר לה שכבר לא אהיה כאן, אבל ידעתי שזה לא נכון. יידרש לי לפחות כל הקיץ בשביל לסיים את כתיבת הספר, לרוקן את הבית ולמכור את שניהם, ואז אוכל (אני מקווה) לחזור לחיות בנוחיות יחסית. לא בניו יורק אלא במקום אחר, פחות יקר.

חשבתי שאוכל להרשות לעצמי לגור בעיר דוּלוּת' שבמינסוטה. אימא לא תבוא לבקר אותי שם, אבל ממילא לא הרבינו לבקר זו את זו בשנה החולפת, מלבד הנסיעה שלי הביתה לשלושה ימים בחג המולד. היא סחבה אותי לארבעה שיעורי יוגה, לשלושה ברי־מיצים צפופים ולהופעה 'מפצח האגוזים' — של איזו ילדה שלא הכרתי, כאילו אם נישאר רגע לבדנו הנושא של אבא יעלה ושתינו נתלקח.

כל חיי החברים שלי קינאו ביחסים שהיו לי איתה. בתכיפות ובחופשיות שבהן דיברנו (או כך חשבתי), בהנאה שלנו מלהיות יחד. ועכשיו היחסים שלנו הם התחרות הכי לא תחרותית בהשארת הודעות במענה הקולי.

במקום שיהיו לי שני הורים אוהבים ומגורים משותפים עם בן זוג, נשארתי בעיקרו של דבר רק עם שאדי, החברה הכי טובה שלי בשלט רחוק מדי. הדבר הטוב היחיד במעבר שלי מניו יורק לנורת' בֶּר שוֹרס שבמישיגן הוא שאני קרובה עכשיו יותר לשיקגו, מקום מגוריה.

"4 ביולי בעוד זמן רב מדי," התלוננתי. "ואת במרחק שלוש שעות בלבד."

"כן, ואני לא יודעת לנהוג."

"אז אולי את צריכה להחזיר את רישיון הנהיגה שלך," אמרתי.

"תאמיני לי, אני מחכה שהתוקף שלו יפוג. ואז אני ארגיש חופשייה. אני שונאת שאנשים חושבים שאני יכולה לנהוג רק כי מבחינה חוקית מותר לי לעשות את זה."

שאדי הייתה נהגת איומה. היא צרחה בכל פעם שפנתה שמאלה.

"וחוץ מזה, את יודעת איך הולך סידור העבודה בענף הזה. יש לי מזל שהבוס שלי הסכים לתת לי חופש ב-4 ביולי. עד כמה שאני יודעת, הוא מצפה עכשיו שאמצוץ לו."

"בשום אופן לא. מציצות הן רק בשביל החגים הגדולים. את יכולה לעשות לו עיסוי רגליים בנוסח הישן והטוב."

לגמתי עוד לגימה מבקבוק הג'ין, ואז פניתי לאחור מקצה הדק וכמעט צרחתי בבהלה. על הדק במרחק שלושה מטרים מימיני הציץ מעל כיסא נוח ראש מכוסה תלתלים חומים. התפללתי בליבי שהאיש ישן — שלא אצטרך להעביר קיץ שלם בשכנות למישהו ששמע אותי צועקת עיסוי רגליים בנוסח הישן והטוב.

כאילו קרא את מחשבותיי, הזדקף האיש בכיסאו, לקח את בקבוק הבירה שהיה מונח על השולחן לידו, לגם לגימה וחזר להישען לאחור.

"נכון מאוד. אני אפילו לא אצטרך לחלוץ את כפכפי הקרוקס שלי," אמרה שאדי. "בכל אופן, בדיוק הגעתי לעבודה. אבל תודיעי לי אם במרתף יש סמים או אביזרי עור."

הפניתי את גבי לדק של השכן. "אני לא אבדוק עד שתבואי לבקר."

"לא יפה מצידך," אמרה שאדי.

"קלף מיקוח," אמרתי. "אני אוהבת אותך."

"אני אוהבת אותך יותר," היא ענתה לי וניתקה את השיחה.

פניתי אל הראש המתולתל והתלבטתי אם לחכות שיכיר בנוכחותי או לגשת אליו ולהציג את עצמי.

לא ממש הכרתי את שכניי בניו יורק, אבל פה זה מישיגן, ומסיפוריו של אבא על ילדותו בנורת' בר שורז, ציפיתי לגמרי שאצטרך מתישהו להלוות לשכן הזה כוס סוכר (הערה לעצמי: לקנות סוכר).

כחכחתי בגרוני והתאמצתי להעלות על פניי חיוך ידידותי. האיש התיישב לעוד לגימת בירה, ואני קראתי מעל לרווח בין הבתים, "מצטערת אם הפרעתי לך."

הוא נופף בידו בביטול ולאחר מכן הפך דף בספר המונח על ברכיו. "מה כבר יכול להפריע בעיסוי רגליים כצורה של תשלום?" אמר בקול צרוד ומשועמם כשהוא מושך את המילים.

עיוויתי את פניי וחיפשתי תשובה — תשובה כלשהי. ג'נוארי הישנה הייתה יודעת מה לומר, אבל המוח שלי היה אטום כמו בכל פעם שפתחתי את הוורד של מיקרוסופט.

בסדר, אז אולי קצת הסתגרתי בעצמי בשנה האחרונה. אולי לא היה ברור לי לגמרי מה עשיתי עם עצמי בשנה הזאת, כי לא ביקרתי את אימא ולא כתבתי, ולא השתדלתי להתחבב על שכניי.

"בכל אופן," קראתי, "אני גרה כאן עכשיו."

וכאילו קרא שוב את מחשבותיי, הוא נופף לי בידו באדישות ונהם, "תודיעי לי אם תצטרכי קצת סוכר." אבל מנימת קולו זה נשמע כאילו אמר, אל תדברי אליי יותר אלא אם כן תראי שהבית שלי עולה באש, וגם אז תחכי עד שתשמעי קודם את הסירנות.

אז כך נראית הסברת פנים במערב התיכון. לפחות בניו יורק השכנים הביאו לנו עוגיות כשבאנו לגור לידם (אלו היו עוגיות ללא גלוטן מתובלות באל־אס־די, אבל העיקר הכוונה).

"או אם תצטרכי הדרכה איך להגיע למחסן הקרוב ביותר של אביזרי סקס," הוסיף מר זעפני.

לחיי התלהטו ממבוכה ומכעס. המילים יצאו מפי לפני שהספקתי לשקול אותן: "אני פשוט אחכה עד שהמכונית שלך תזוז ואז אסע אחריה." הוא פרץ בצחוק, צליל מופתע ומחוספס, אבל עדיין לא הואיל בטובו להתייצב בפניי.

"שמחתי להכיר אותך," הוספתי בעוקצנות ולאחר מכן הסתובבתי ומיהרתי לשוב מבעד לדלת הזכוכית אל המחסה הבטוח של הבית, היכן שקרוב לוודאי אצטרך להסתתר במשך כל הקיץ.

"שקרנית," שמעתי אותו נוהם לפני שסגרתי את הדלת.