אל תעני לי

מאי 2015

שיווה

לוויות בסרטים זרים תמיד נראות שקטות ומכובדות. קומץ של אנשים בחליפות מגוהצות למשעי יושבים על כיסאות מסודרים על כר דשא ירוק ומטופח, שנחפר בו קבר טרי הקוטע את רצף הירוק בעיניים. נשים לבושות בשמלות שחורות מחזיקות ביד פרח אדום, מתייפחות באלגנטיות.

הלוויה של חן, לעומת זאת, רחוקה מלהיות שקטה.

מאות אנשים לבושים בגדי יום־יום גודשים את החלקה הצפופה, מנסים לתמרן בין הקברים הטריים, תילי עפר חומים שערמת זרים עם פרחים שכבר קמלו מעט מונחים עליהם, לבין מצבות שיש קרות וישנות המספרות במספר מילים סיפור חיים שנקטע.

הצרחות של שולה, אימא של חן, בזמן שמורידים את הגופה הקטנה לקבר, מאיימות לקרוע את שערי השמיים וגורמות לי לקפוא במקומי. המילים שלה ננעצות בי כסכינים חדות, "חן, אל תעזבי אותי! אלוהים, איך נתת לזה לקרות, למה לא לקחת אותי במקומה?" היא מביטה אל השמיים רגע לפני שמשתטחת על הקבר הטרי. "חן שלי, אני מבטיחה לך שהוא ישלם על זה." בגדיה מלאים עפר, עיניה הנפוחות כבויות וחסרות חיים.

ליבי מחסיר פעימה. כאב חד מפלח את גופי, מזדחל לכיוון ראשי כמו נחש ארסי הנועץ שיניים חדות ולא מניח. עיניי נעוצות בשולה השרועה עדיין על האדמה. כבר לא ניתן להבין מה היא אומרת, כשעיניה מתרוצצות במהירות מצד לצד, כמו חיה מבוהלת. על פניה חרושות הקמטים משתלט ריק גדול איום. היא מפסיקה למלמל, וכתפיה נשמטות. ניכר שלא נשאר בה כוח לבכות עוד.

אביה של חן מתכופף להרים אותה, פניו קפואות. לרגע אחד העיניים שלנו נפגשות, עיניים מוכות צער מביטות בי בחוסר אונים, ואני מורידה מהר את עיניי לרצפה.

"הכתובת הייתה על הקיר," ממלמלת בקול חנוק הגברת שעומדת לידי, מחזיקה בזרועו של בעלה בחוזקה. "חבל שלא ידענו קודם. למה היא שתקה? למה לא אמרה כלום? הייתה לי הרגשה," ממשיכה האישה לידי לקונן. המילים שלה מסתובבות סביב ראשי הכואב והמסוחרר. גוש מתהווה וגדל בגרוני, מאיים לחנוק אותי בכל רגע. אני מוחה בידי את הדמעות השוטפות את פניי. אני עומדת להתעלף, עיניי מתרוצצות בבהלה, מחפשות את מיכלי, אך ללא הצלחה.

איפה את, מיכלי? אני פוחדת. אני מסתובבת לאחור, מנסה לפלס מעבר דרך ההמון. אני מרשה לעצמי להתפרק בבכי היסטרי רק ברכב. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, אבל אני לא עונה. אני לא בטוחה כמה זמן אני יושבת ברכב המחניק. זה נראה לי כנצח. קשה לי לנשום. בראשי רצות מיליון תוכניות ומחשבות.

שיווה, תשלטי בעצמך, אל תאבדי את הראש עכשיו. צאי מכאן. עופי מהמקום הנוראי הזה!

ידיי רועדות, ואני מתניעה את הרכב. מדליקה מזגן ומנסה לנשום את האוויר הצונן לריאותיי.

תנשמי, שיווה, תנשמי.

מבטי נשלח אל הטלפון הרוטט, על הצג תשע שיחות שלא נענו ומספר רב של הודעות.

איפה את?

למה את לא עונה לי?

איפה את, לעזאזל?

את תשלמי על זה ביוקר!

בחילה עולה בי. מתחשק לי לצרוח עד שכל העולם ישמע אותי, אבל אף קול לא יוצא מפי.

תעני לו. את יודעת מה יקרה אם לא תעני. זעם עוטף אותי, מאיים לגרום לי לאיבוד עשתונות. אני זורקת את הטלפון על המושב לידי ונוסעת הביתה.

הדרך אורכת שעה ארוכה. אני מצליחה ממש בנס לנהוג בלי לעשות תאונה. תמונות של חן היפה רצות בראשי, כמו בסרט אימה. חן הקטנה, העדינה, שותפתי לחדר בצבא. כמה פעמים רציתי לשאול אותה לפשר הסימנים על גופה. כמה פעמים חששתי שישאלו אותי.

פניה היפות והעצובות עולות מולי. היא מושיטה לי יד. שיווה, תעזרי לי! אני עוצמת עיניים בחוזקה, ידיי מונחות על פניי המיוזעות, אבל המראות לא עוזבים אותי.

די! בבקשה, די! אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.

שיווה

אני עומדת מול המראה בחדר הרחצה בדירה התל־אביבית שלנו ברחוב ירמיהו. בחורה רזה ועצובה משתקפת בה. עיניה הירוקות עייפות ונפוחות מבכי, היא מביטה בי בייאוש. הנמשים המעטרים את אפה אדומים מאוד עכשיו. רעמת תלתלים כתומה ומרשימה מגיעה כמעט עד המותן, משווה לה מראה של אריה.

אריה? את אפילו לא חתולה! אני צורחת בפנים.

אני לוקחת מספריים מהמגירה, ובהחלטה ספונטנית מתחילה לגזור את השיער. הלב שלי נשבר לרסיסים עם כל תנועה של המספריים.

מה אני עושה?

רעמת תלתלים מפוארת נופלת על הכיור ועל הרצפה, מכסה הכול בשטיח כתום בוהק. אני מושיטה יד למראה הקרה ומלטפת את הדמות המבוהלת קצוצת השיער. היא מביטה בי מבוהלת עד עמקי נשמתה בעיניים קרועות לרווחה. אני מורידה מבט לערמת השיער שאני כל כך אוהבת. כאב מציף אותי, מאיים לשבור את ליבי.

איך הגעתי למצב הזה?

המראה קשה מנשוא, אני עוצמת עיניים. תחושת מחנק עוטפת אותי. אלוהים, תעשה שיפסיק לכאוב לי. בבקשה! איך נתת לזה לקרות? איך הגעתי למצב הזה?

תמונות חולפות במהירות בראשי. אני שוכבת על ערסל מול הים בגואה, מחייכת, מאושרת. הינה אני על בית העץ באלפי קורצת למיכלי שמצלמת אותי. חיוך ענק על שפתיי.

צפצוף של הודעה חדשה מקפיץ אותי, מחזיר אותי למציאות העגומה שלי. אני לא נשארת פה יותר. אני חייבת לברוח מפה. אני אוספת במהירות מספר בגדים מהארון, לפני שהוא יבוא, דוחפת אותם במהירות למזוודה אפורה, לא שוכחת לקחת את אלבום התמונות.

רגע! מה את עושה? את נורמלית? לאן תלכי? הרי הוא מצא אותך אפילו בהודו. את יודעת טוב מאוד מה יקרה אם תברחי ממנו ככה. הרי כבר ניסית בעבר.

מה יהיה איתי? מה אעשה?

את חייבת לברוח, שיווה, זה עכשיו או לעולם לא! חן צועקת בתוך ראשי. תברחי, שיווה, תברחי!

אוי, חן, אני לא מאמינה. איך זה קרה לך? הדמעות שבות להרטיב את פניי. לאן אלך?

אני חוזרת במהירות לחדר האמבטיה, נחושה להיעלם בלי עקבות אחריי, אוספת את ערמת התלתלים הכתומה מהרצפה ומצמידה אותה לאפי. ריח השמפו העדין ממלא את אפי, וליבי נשבר. צמרמורת חולפת בגופי מראש עד רגליים. השיער שלי. השיער שכל כך אהבתי מונח בידיים שלי. רעמה כתומה של שמש שכבתה.

"החיים שלך בזבל," אני אומרת לעצמי בקול צרוד ועייף ומנגבת במהירות דמעות מלוחות. בוכה על חן, בוכה עליי.

אני מכניסה במאמץ עילאי את השיער לשקית אשפה גדולה. ממאנת להשאיר ראיות מאחור. את תהיי בסדר. שיער צומח מחדש, העיקר לחיות.

אני מלטפת בדרכי לדלת את הספה החדשה, מעיפה מבט אחרון על הדירה היפה והמטופחת. נפרדת ממנה, נפרדת ממני.

"ביי, שיווה," אני לוחשת וטורקת את הדלת.