מחצית החיים

מארי

צרפת, 1934

עולמי קודר בסוף. עצמותי לאות, לשד העצמות קורס. את כל חיי הקדשתי לעבודה, אבל עכשיו אין בשבילי כל נחמה במדע.

שתי המדליות של פרסי נובל שלי אינן כאן, לא מחממות את גופי, לא אוחזות בידִי. אמבולנס "קירי הקטנה" עם הרנטגן הנייד לא יוכל לשאת אותי אל גן עדן שאיני מאמינה כלל בקיומו, גם לא לרפא את עצמותי כפי ששימש אותי לרפא חיילים בַּמלחמה. אינני מצליחה עוד להבחין בזוהר של מבחנת הרדיום ליד המיטה שלי. אני יודעת שהיא שם, אבל זה לא משפר את הרגשתי. הראייה שלי בוגדת בי עד כדי כך שהכול כמעט שחור לגמרי.

אני בת שישים ושש, שוכבת במיטת חוליי. עצמותי כבר לא נושאות את משקלי מחוץ למיטה הזאת. כמעט כל היום אני ישנה, אבל עדיין חולמת. בעיקר על פּיֵיר, אף שעבר זמן רב כל כך מאז ראיתי אותו. כי כשאני עוצמת את עיני זה יכול להיות גם אתמול, וכל הכאב לופת את חזי ולרגע אני מפסיקה לנשום. אחר כך אני מתעוררת ומתחילה מחדש. עוד לא מַתִי.

אבל אֶו כאן. היא קוראת בשמי בחושך.

אמא, את צריכה משהו?

אני מצליחה לראות את דמותה כשאני פוקחת שוב את עיני, את צל בִּתי יותר מאשר את בתי הצעירה אני רואה. הנערה עם עיני הרדיום. חבל שלא למדתי להבין יותר את נגינתה בפסנתר, כשעוד היה לי סיכוי להבין. מדע הוא לא הכול, אני רוצה לומר לה עכשיו. נגני בכל אולמות הקונצרטים שאת חולמת עליהם, מצאי לך גבר בדמותך ותאהבו זה את זה. אבל המילים לא ממש בוקעות מפי.

בטח, אני אנגן לך שיר, היא אומרת.

אולי זה מה שביקשתי ממנה בִּמקום. כי עכשיו נשמע צליל קלידי הפסנתר, כמו טיפות הגשם על גג המתכת של המעבדה שלנו בבוקר האחרון ההוא עם פייר.

כל כך הרבה קרה מאז; מוזר לחשוב כעת שוב על אותו יום גשום, על הרגע ההוא. אני לא מאמינה בעולם הבא, גם לא באלוהים. אני לא מאמינה שאחרי כל זה פייר יחכה לי היכנשהו. גופי, עצמותי, ייקברו באדמה ויהיו לבסוף לעפר. ומה כל זה משנה בכל מקרה, ברגע שהלב שלי עוצר, המוח שלי משולל חמצן, הנפש שלי איננה עוד? הנפש שלי. כלומר מי שאני ומי שהייתי. אירֶן ופרֶד ימשיכו את העבודה שלי במכון, ומה שעשיתי לא ילך לאיבוד. זה אמור להספיק לי, אני יודעת. אבל זה איכשהו לא מספיק; הנפש שלי משתוקקת לעוד בעיה מדעית אחרונה, לעוד אתגר לפני שאלך.

אמא. זה שוב קולה של אֶו.

עברו שעות, או אולי רק דקות? או אולי ימים? בִּתי היפה היא שוב צל מרחף. לא, עכשיו ישנם שני צללים. הלוואי שהשנייה היא אירן, בתי הבכורה, הלב שלי, חברתי, אשת סודי. אבל הצל גדול מדי, גבוה בהרבה מאֶו.

מישהו בא לבקר אותך, אֶו אומרת. הוא אומר שהייתם פעם מזמן חברים, בפולין.

הוא?

הדמות הופכת לזיכרון, וחוש הריח שלי עדיין לא נטש אותי. אני שואפת ניחוח מֶנטה ועשן מקטרת. ואז נהר קופא בשְצ'וּקי; אצטרובלים ועצי אשוח לאורך הדרך שפסענו בה יחד.

מַרְיָה, הוא אומר עכשיו את שמי, ואני המומה — זה ארבעים שנה קוראים לי מארי. או אולי אני נזכרת איך הוא אמר את שמי פעם ליד הנהר, כשביקש את ידי.

היינו אז צעירים כל כך, דבר לא היה לנו מלבד הרגש ההדדי. עד שגם זה לא נותר ואני עזבתי את שְצ'וקי בלב שבור. קָזימיר זוֹרַבסקי שייך לחיים אחרים.

מריה, הוא אומר עכשיו שוב. ודאי התיישב על כיסא ליד מיטתי, כי כשאני פוקחת שוב את עיני, הצל שלו קטן יותר וקרוב יותר אלי. אני מרגישה משקל כף יד על ידי, ויודעת. פשוט יודעת. זו כף ידו, ומגעה עדיין נותר כשהיה לפני שנים, לפני זמן כה רב. עכשיו אני שוב בת עשרים ושתיים, מחליקה על הנהר, מסוחררת וצוחקת. וזה הלוא מגוחך, בלתי אפשרי מבחינה מדעית. עצמותי כמעט מתפוררות. אינני יכולה לצאת מהמיטה הזאת.

למה אתה כאן? אני חושבת שאני אומרת. או אולי איני אומרת דבר.

הטעות הגדולה של חיי, קזימיר אומר, היתה לתת לך ללכת. הייתי צריך להתחתן איתך.

אך האם זו גם הטעות הגדולה של חיי? איך היו נראים החיים עם קזימיר? במה הם היו שונים?

אני עוצמת את עיני ומדמיינת אותם.

מריה

פולין, 1891

ארזתי את הדברים שלי במהירות, בקושי הצלחתי אפילו לראות את הבגדים שלי מבעד לערפל הדמעות והזעם. המזוודה שלי היתה מונחת פתוחה על מיטתי, וכבר הוצאתי את מעט חפצַי מן השידה הפינתית ותחבתי הכול פנימה. מחיתי בגב כף ידי את הדמעות מלחיי. לא היה לי אכפת שהשמלות שלי יתקמטו. הן היו ממילא מרופטות, ומי כבר יראה אותן עכשיו מלבד אבא והֶלה, כשאחזור אליהם לוורשה? חסרת כול. חסרת ערך. נטושה.

זו היתה ההרגשה הכואבת מכול, שהכאיבה לי פיזית בבטן. אמא וזוֹפְיָה נטשו אותי כבר לפני שנים, אבל לא מתוך בחירה — הן חלו ומתו. אני הייתי אז מרוקנת מרוב עצב, אבל לא כעסתי כמו עכשיו. קזימיר לא מת. הוא היה חי ובועט וגם טען שהוא אוהב אותי. ידעתי שהוא אוהב אותי. אבל הוא בכל זאת עזב אותי.

אין לי ברירה, מריה, תביני, הוא אמר לי כמה שעות קודם לכן. ההורים שלי לא ירשו לנו להתחתן. פסענו אז בשביל אל הנהר, השארנו למנוחת הצהריים את אחיו הצעירים שבהם טיפלתי בבית האחוזה של הוריו בשצ'וקי. קזימיר אחז בידי, כמו תמיד כשפסענו יחד אחרי הצהריים, אבל עכשיו, כשבפיו בשׂורות נוראות, מילים נוראות שלא רציתי לשמוע, הוא לפת את ידי בכוח. מִפְרק ידי החל לכאוב ונחלצתי מאחיזתו. אין לי ברירה, הוא אמר שוב כשנרתעתי ממנו. בבקשה, מריה.

"יש לך ברירה," אמרתי לו אז. "תמיד יש ברירה." בזכות המחשבה הזו בעצם החזקתי מעמד חודשים רבים בתור אומנת בבית משפחת זוֹרַבסקי, לפני שקזימיר הגיע. לא רציתי לטפל בילדים. שלא כמו אחותי הֶלה, גם לא נהניתי מילדים. השתוקקתי רק ללמוד. מאז שהגעתי לשצ'וקי הקדשתי כל ערב ללמידה עצמית, ואף שהגעתי הנה עם אהבה במידה שווה לסִפרות, לסוציולוגיה ולמדע, בשנים האחרונות החלטתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה מדע. אבל בשביל זה אצטרך מספיק כסף כדי לצאת מפולין שבשליטת האימפריה הרוסית, מקום שבו אסור לנשים לעשות כל דבר שהוא בעל ערך, ובטח לא ללמוד באוניברסיטה.

עוד לפני שהתאהבתי בקזימיר תכננתי לעבור לפריז, אל אחותי הגדולה בְּרוֹנְיה. למעשה עשינו עסקה, ברוניה ואני — אני אעבוד כאן ואשלח לה כסף בזמן שהיא תלמד שם רפואה, ואחר כך אעבור לפריז, ואז היא תעבוד בתור רופאה ותעזור לי בתקופת לימודי באוניברסיטה. זו היתה הבחירה שלי: למלא כמה שנים תפקיד של אומנת עד שאוכל להרשות לעצמי לעשות את מה שבאמת רציתי. והנה קזימיר, שהוא גם גבר וגם אינטליגנטי, טוען שאין לו ברירה.

"מה רצית שאעשה, מריה?" הוא שאל אותי ותפס שוב בידי, וכרע על ברכיו כמתחנן לפנַי שאבין אותו, שאסלח לו — מה שכמובן לא בא בחשבון מבחינתי. "אם לא אציית להורי, הם ינשלו אותי, ואז..."

"ואז מה?" התפרצתי והרחקתי שוב את ידו. "נהיה חסרי כול ביחד? או, מה אמרת שאמא שלך אמרה עלי, שאני לא שווה כלום? שלעולם לא אגיע לשום דבר?"

"אבל אני אוהב אותך," הוא אמר חרש.

"באמת?" שאלתי אותו, וכשהוא לא הוסיף עוד דבר, הסתובבתי ורצתי לבדי בחזרה לבית.

כל אחר הצהריים בכיתי במיטתי, לא טרחתי אפילו לטפל בילדים כשהתעוררו משנתם. איך אוכל להמשיך להיות אומנת שלהם, עכשיו שאני יודעת מה פּאני זורבסקה באמת חושבת עלי? ושקזימיר מסכים איתה שהוא ואני לא יכולים להיות יחד.

השלכתי הכול לתוך המזוודה שלי, ואחרי שהבית החשיך, התגנבתי החוצה בדממת הלילה בלי להגיד אפילו שלום למעסיקים שלי. תליתי את התיק שלי על כתפִי והלכתי העירה כדי לשכור מרכבה שתסיע אותי דרך מטעי סלק סוכר שנדמו אינסופיים — נסיעה של חמש שעות עד לתחנת הרכבת הקרובה ביותר. אבל כל הרובלים שנותרו לי ישמשו אותי כדי לשלם לרַכָּב ואחר כך לרכבת בחזרה לוורשה, בחזרה אל אבא ואל הֶלה. וכך אגיע באמת חסרת כול הביתה.

בוורשה פשוט נשארתי במיטה. אבא והלה בטח חשבו, מריה המסכנה, רזה מדי, שברירית מדי, היא לעולם לא תדע אהבה. הלה היתה האחות הקרובה אלי ביותר בגיל — גדולה ממני רק בשנה אחת, ואני תמיד התקדמתי כל כך בלימודים ששיבצו אותנו באותה כיתה בגימנסיה לבנות. כמעט כמו תאומות היינו, ולה גם כתבתי בשנים האחרונות על קזימיר. גיליתי לה אפילו את הסוד שלא סיפרתי לאיש מלבדה, שהתארסנו. אבל כשחזרתי הביתה אמרתי לה תחילה רק שזה נגמר ושאני לא רוצה לדבר על זה.

"מריה," הלה קראה לי מבעד לדלת חדרי, בקול גבוה ומתוק כמו שירת ציפורים. רציתי לגשת אליה, להיצמד אליה כמו בילדותי, כשאחותנו הגדולה זופיה מתה. אבל היעדרו של קזימיר העיק לי בחזה ולא הצלחתי לזוז. העמדתי פנים שאני ישנה, התהפכתי על צדי ועצמתי בכוח את עיני.

הלה פתחה את הדלת, קראה שוב בשמי בחושך. לא עניתי לה ולא זזתי. "את לא היחידה," היא אמרה לבסוף לפני שהרימה ידיים וסגרה אחריה את הדלת.

מצד אחד רציתי לשאול אותה לְמה היא התכוונה; מצד שני רציתי לישון לנצח.

יום אחד, כמה שבועות אחרי שחזרתי לוורשה, אבא דפק על דלת חדרי, ובניגוד להלה נכנס מיד פנימה בלי לחכות שאענה לו. "הגיע הזמן לקום, להתארגן," הוא אמר.

הראש שלי היה מאובן, הגוף שלי היה חסר אנרגיה. הייתי חלשה מרוב רעב או מאכזבה, אבל לא היה בי שום רצון לקום ולאכול או לחיות את חיי. "אין לי בשביל מה להתארגן," גנחתי. הנחתי שבסופו של דבר איאלץ לצאת מהמיטה ולמצוא מִשׂרת אומנת במקום אחר, אבל עדיין לא הייתי מוכנה לזה. ברוניה כבר עמדה לסיים את התואר שלה, ואמרה שאני יכולה לעבור לגור בפריז איתה ועם בעלה החדש, אבל הייתי זקוקה לכסף כדי להירשם ללימודים ולשלם עליהם. ולא היה לי מאומה מלבד שמי. אף לא פרוטה.

"את עוברת בקרוב לפריז," אבא אמר במאור פנים. הוא ניגש לחלון שלי ופתח את הווילונות. "יש הרבה מה לעשות."

"פריז?" התיישבתי במיטה, צמצמתי את עיני כדי להסתגל לאור השמש שחדר פנימה. "עדיין אין לי אפשרות להגיע לפריז. שכחת שעזבתי את משפחת זורבסקי?"

"יש לי קצת כסף שחסכתי, זה יעזור לך בשנת הלימודים הראשונה שלך בסורבון. את יכולה להתחיל ללמוד בנובמבר."

אבל, אבא... אני לא יכולה לקחת ממך. לא ייתכן שיש לך מספיק כסף בשביל זה."

הסורבון. די היה בעצם הרעיון הזה להמתיק את מחשבותי. הגוף שלי רחש וחזר שוב לחיים לראשונה מאז עזבתי את קזימיר ביער, שבועות קודם לכן.

"הלנה ואני נסתדר. את צריכה לנסוע וללמוד באוניברסיטה," אבא אמר. "את מבריקה, מריה. ועבדת הרבה שנים קשה כל כך. את ראויה לזה."

אז מי צדק — אבא, או פּאני זורבסקה? האם הייתי מבריקה, או לא שווה כלום? אבא בכל מקרה התכוון לעזור לי להגיע לפריז. וזה הספיק כדי להוציא אותי מהמיטה.

קמתי ונשקתי לו על לחיו. "תודה," אמרתי לו.

הוא חיבק אותי, נישק את ראשי. "התודה שלך תהיה השלמת תואר בסורבון."

בלילה ההוא לא חלמתי על קזימיר, גם לא על הנשיקות שלו שהיו כמו שמש על עורי כשפסענו יד ביד ביער. בִּמקום זה חלמתי על המעבדות היפהפיות שוודאי ממתינות לי. עם הפנטזיה הזאת גם התעוררתי למחרת בבוקר, וחשתי בפי מתיקות כאילו אכלתי זה עתה מאפה קוֹלאצ'קֶה והריבה שלו עדיין על לשוני. פריז מחכה לי במרחק שתי נסיעות רכבת בלבד: זה כל מה שרציתי אי־פעם.

טוב, כמעט הכול.

בבוקר הנסיעה שלי אבא הציע ללוות אותי בהליכה לתחנת הרכבת ולעזור לי עם הדברים שלי. הלה נפרדה ממני בחיבוק בפתח הדירה שלנו, אמרה שיהיה קשה ורגשני מדי להיפרד ברכבת. היא צדקה. כבר בדרך הקצרה עם אבא, שאת רובּה עשינו בשתיקה, הרגשתי על סף בכי. לא לקחתי איתי הרבה, ולא באמת נזקקתי לעזרה של אבא, אבל בכל מקרה שמחתי בחברתו השקטה. היו לי רק כיסא מתקפל בשביל לשבת עליו ברכבת — כרטיס המחלקה הרביעית שלי לא כלל מקום ישיבה — ומזוודה אחת עם חפצים. המזוודה שלי היתה כבדה, כי הכילה יותר ספרים לנסיעה מאשר בגדים. היו לי רק מעט שמלות, ואת שאר הדברים שלי שלחתי מראש בהובלה.

"תשמרי על עצמך," אבא אמר עכשיו. "ואל תשכחי לאכול." אבא תמיד אמר שאני רזה מדי, והאמת היא שאכן נטיתי לשכוח את האוכל כשראשי היה שקוע במשהו אחר. בין בקזימיר ובין שבלימודים.

"אל תדאג, אבא. ברוניה תדאג לפטם אותי." אם הלה היתה לי אחותי־תאומתי, ברוניה היתה לי אחות־אמא. היא היתה הבכורה, הכי אחראית. וכשהיינו צעירות יותר, אחרי שאמא שלנו מתה, היא זו שנכנסה לתפקיד האימהי בבית שלנו. גם אחרי כל השנים האלה וגם כשהתגוררה רחוק כל כך, הדאגה שלה לי ולהלה ניכרה במכתבים שלה.

"וכל המסמכים שלך מסודרים?" אבא שאל, אף ששאל כבר לפני שיצאנו מהדירה. הוא חשש שהשוטרים הרוסים בביקורת היציאה מפולין ייטפלו אלי — אישה שנוסעת לבדה ושם משפחתה סְקלוֹדוֹבסקה. לפני שנים, לפני שנולדתי, אבא היה מעורב במרד ינואר נגד הצבא הרוסי — ככה בעצם איבדנו את הרכוש ואת הכסף של המשפחה והפכנו לעניים. אבל בשנים שחלפו מאז צצו לרוסים כבר הרבה דאגות אחרות. משפחת סקלודובסקי לא הטרידה אותם יותר. וברוניה עצמה הרי כבר נסעה כמה פעמים בלי בעיה.

"אתה יודע שכן, אבא," הרגעתי אותו. "אתה דואג יותר מדי."

"אני לא יכול אחרת. אני דואג מפני שאני אוהב אותך, מריה מתוקה שלי," הוא אמר כשהגענו לתחנה.

שנינו עצרנו, ואני חיבקתי אותו חזק. לא הצלחתי יותר לעצור את דמעותי, ולרגע טמנתי את לחיי הרטובה בצמר המעופש של הז'קט שלו. כל שנותי בשצ'וקי כבר הייתי רחוקה ממנו ומהלה, אבל הפעם זה היה שונה. פריז רחוקה כל כך — ארבעים שעות נסיעה ברכבת. ואבא השקיע בי את כל כספו, את כל אמונו כדי שאצליח בסורבון — מקום שתמיד חשבנו כי איננו בהישג ידי בתור אישה ענייה שגדלה בוורשה.

מרחוק נשמעה שריקת הרכבת המתקרבת. הרפיתי מחיבוקו של אבי, הרמתי את הדברים שלי וניגשתי למסילה. העיר ורשה, עצומה, אפורה וחונקת, תישאר עכשיו מאחורי. ופתאום הרגשתי קלה יותר, מסוחררת מרוב התרגשות ממה שצופן לי העתיד.

כשהרכבת עצרה בתחנה, חשבתי שאני שומעת מרחוק את שמי, מהיכנשהו מעבר לרחוב. התעלמתי, הייתי בטוחה שאני מדמיינת, כי זה נשמע בדיוק כמו קולו של קזימיר.

אבל שוב שמעתי את זה: "מריה, חכי!"

הסתובבתי, והוא היה שם, חוצה את הרחוב בריצה, מנופף בזרועותיו. קזימיר היה גבוה ונאה, עם פנים ארוכות ועיניים חומות מהורהרות. עכשיו היו פניו אדומות ומיוזעות והוא היה חסר נשימה מן הריצה. האוויר הסתווי הצלול קירר אותי לפתע. עורי הפך כולו לקרח. קולי קפא בתוך גרוני ולא הצלחתי להגיב.

אבא הסתובב אל קזימיר בפנים זעופות. "מה קורה?" הוא שאל, והסתובב שוב אלי. הוא ידע על קזימיר, אבל רק בקווים כלליים. ידע שקָז הוא הגבר ששבר לבתו את הלב, שלא האמין כי היא יכולה להיות ראויה להינשא לו.

"מה אתה עושה כאן?" הנחתי את המזוודה שלי ארצה ואת ידַי על מותני, ודרשתי הסבר משלי.

הוא התייצב מולי בנשימה מקוטעת. "אל תיסעי," אמר והעיף מאחורַי מבט ברכבת שהחלה לקבל נוסעים. "לאן שזה לא יהיה... אל תיסעי. תישארי כאן. תישארי איתי." קולו נשבר והוא נשמע נואש כפי שמעולם לא שמעתי אותו. אהבתי אליו הציפה את גופי בצמרמורת.

"איך בכלל מצאת אותי?" שאלתי. שאלה שנפלטה מפי בזמן שבעצם רציתי לשאול, למה? למה הוא כאן? הוריו לא קיבלו אותי; הוא לעולם לא יאכזב את הוריו ולא ייקח את הסיכון שינשלו אותו ויהפכו אותו לחסר כול כמוני. זה הרי מה שהוא אמר לי.

"הלכתי קודם לדירה שלכם. הלנה אמרה לי שאולי עוד אצליח להשיג אותך לפני שיהיה מאוחר מדי."

"מאוחר מדי?" שאלתי.

אבא התקרב מאחורַי והניח ידו על כתפו של קזימיר. "עדיף שתלך, אני חושב." אבא דיבר בשלווה אבל בתוקף. הוא לא היה גבר מאיים — קזימיר גם היה גבוה ממנו. אבל אבא כמו צָמח ברגע ההוא, וקזימיר נסוג לאחור.

"אני אוהב אותה," הוא אמר עכשיו לאבא, לא לי. "אני רוצה שהיא תהיה אשתי."

"אבל הוריך," אמרתי.

"לא אכפת לי מהורי. אין בכל פולין, אין בכל העולם מישהי חכמה ויפה כמוך, מריה. זוכרת מה אמרת לי ביום ההוא כשהחלקנו פעם אחרונה על הנהר?" אמרתי לו אז שהוא ייצב אותי, שכל חיי לפניו היו נהר ענקי של קרח: רק נפלתי ונפלתי ונפלתי, אומללה ונוטה לעתים קרובות להתקפי קדרות רגשנית, עד שנאחזתי בו וידעתי שלא אפול שוב. "אז גם אני ככה," הוא אמר עכשיו. "נפלתי בשבועות האלה בלעדייך."

"מריה בדרכה לפריז," אבא אמר והחזיר אותי לכאן.

"פריז." קזימיר התנשם ופניו צנחו. הוא ידע על העסקה שלי עם ברוניה, אבל אחרי שהתארסנו הסכמנו שאשאר בִּמקום זה בפולין, אהיה אשתו ואלַמד בגימנסיה לבנות כמו הלה. רציתי ללמוד באוניברסיטה, אבל לא התכוונתי לשבש בגלל זה את חיי כשהיתה לי אהבה, כשהיה לי אותו כאן בפולין.

"תוכלו להתכתב," אבא אמר עכשיו.

חברים כותבים זה לזה מכתבים; אחים כותבים זה לזה מכתבים. בעל ואישה לא חיים במרחק חצי יבשת זה מזה.

קזימיר פנה שוב אלי, אחז בידַי. לא בכוח, רק בעדינות, ואני התרככתי שוב למגעו. "בבקשה, מריה. תישארי כאן איתי. תינשאי לי. האהבה שלנו חשובה לך יותר מהאוניברסיטה. את עצמך אמרת. ואם פריז באמת חשובה לך כל כך, נוכל לנסוע לשם יחד מתישהו, אחרי שאני אסיים את לימודי כאן."

גם את זה אכן אמרתי לו כשהחלקנו על גבי הנהר הקפוא בשצ'וקי: שהאהבה שלו חשובה לי יותר מהאוניברסיטה. אבל אז נדמה היה שהסורבון רחוק כל כך, מחוץ להישג ידי לעד. עכשיו כבר לא הייתי בטוחה כל כך.

העברתי מבטי מקז לאבא. אבא הזעיף פנים; קז חייך. החיוך שלו היה מידבק. לא יכולתי להרפות מידו. רציתי לנסוע לפריז, רציתי להמשיך ללמוד, אבל רציתי גם להיות עם האיש שאהבתי.

ואז עשיתי את הבחירה.