למים אין צבע

פרק ראשון
הנסיעה לכווית — סעידה ופגישתה עם שרה

מימי שַׁט אל־עַרבְּ האפירו כאשר השמש, שהטילה חמתה כל שעות היום על בני האדם, הלכה לעברו השני של העולfם והניחה לנוסעים שיתענגו על החופש מידיה המזיקות. בשעה נדירה זו השתרע הנהר מאופק אל אופק, רגוע ומכיל. אצבעות גליו נעו בקלילות מתחת לכלי השיט. בשעת בין ערביים קסומה ומיוחדת זו נרגעו הכול. גם מרים, בתה השובבה של סעידה, שאימהּ התקשתה לשלוט בתנועותיה, באה וישבה בחיק האם והניחה ראשה על ליבה.

אלה היו שעותיו היפות של היום — רוח קלילה נשבה וליטפה את תלתלי הקטנה, הנהר נח על גבו, ללא רמז לזעף הערב, ונע מעדנות מתחת לאונייה שהחליקה דרכה בין סירות דייגים ואסדות חורקות. נער הסיפון הוריד דלי אל הנהר, העלה אותו שוב ושפך את תכולתו על סיפון העץ שרחש ולחש למגע המים החומים.

לנהר היו חיים משלו, שלא תמיד התאימו לחייהם של בני האדם. לאורך הנסיעה חשה סעידה שאותו נהר יש בליבו עליה. פעמים רבות, כאשר ניסתה להלך ברגלה הפגומה על הסיפון, התפרע הנהר וטלטל את הספינה הקטנה, והיא נאלצה לשוב ולשבת על הספסל. אף על פי שיצחק אמר לה שוב ושוב שהנהר אדיש לשמחתם ולדאבונם של בני האדם, היא חששה שיש בליבו עליה, אם כי בשעת אחר צוהריים שלווה זו, דומה היה לה כי ליבה שלה וליבו של הנהר פועמים בתיאום.

נהר החידקל, שליווה את הנוסעים בימי הנסיעה הראשונים, נותר מאחור. במקומו רעשו מתחת לספינה הזעירה מים אדירים וזועמים. הנהר החדש לא לחש ולא פטפט, אלא צעק את עצמו לכל העברים וחשף פנים מכוערות. שני ספני האונייה הקטנה חזרו וביקשו מהנוסעים שלא לטייל על הסיפון, להתרחק ממעקה המתכת ולשבת בשקט על הספסלים.

מפאת החום לא ניתן היה לרדת אל בטן האונייה בשעות היום. אף על פי שבין הנוסעים היו ארבע נשים בלבד, הן נאלצו, בזמן התפילות, חמש פעמים ביום, לעזוב את האוויר הנקי למעלה, לרדת אל בטן האונייה ולשבת בחדר מעופש. באותו החדר גם עברו עליהן הלילות בשינה טרופה, בשעה שהגברים נמנמו על הסיפון תחת הכוכבים הקרירים. מקצתם ישנו על שטיחי התפילה הזעירים, אחרים השתרעו ישירות על הספסלים. הצעירים שכבו על רצפת העץ, והנהר טלטל מצד אל צד את עריסתם ובקלות הוביל אותם אל השינה.

אף שהאוויר בקיתון עמד מלכת והיה קשה לה להירדם מפאת החום, ולמרות חששהּ שהנהר ישלח את ידיו דרך החלונות הקטנים, סעידה דווקא שמחה לרדת עם ערב ולהסתתר בחדר הצר, משום שלמעלה, בחושך העמוק והאין־סופי, היא חשה שאין לנהר גבולות ושהוא משתרע מאיים מקצה העולם ועד קצהו.

הנהר היה החיים של כולם, ובדיוק כמו בני האדם, צבעו השתנה על פי גחמות הרוח, האדמה, צבירי העננים, קו ההרים, ועל פי העצים והקנים הנטועים לחופיו. הנהר היה אדיש לספינה. הוא היה אדיש לגדות, לעצים או לשיחים שרכנו עליו, מציצים לדעת מה חבוי בתוכו. חשוב היה לו לזרום הלאה, קדימה. הוא נחפז ללכת מכאן לשם ובדרך לקח עימו בולי עץ, גוויות דגים וכלבים, ויחד עימם — ספינות שבתוך בטניהן ועל סיפוניהן נחו נוסעים.

נוסעי האונייה הקטנה החלו לצאת מן הצללים שלתוכם נבלעו בשל החום. רובם היו שיעים וסונים, מקצתם יהודים ונוצרים. מכנה משותף אחד היה לרובם, הם נמלטו מעיראק כדי לתת לבחורים ולנערים סיכוי לחיים. באירופה נלחמו העמים אלו באלו, ולתושבי עיראק לא היה ברור מה היו המאורעות שגרמו למלחמה ומה הייתה תכליתה. למלחמות יש היגיון משלהן, הן לוקחות את שניתן לקחת ומשאירות מאחור שובל של רוחות רפאים. השלטון המקומי בעיראק החליט להצטרף, משום מה, אל הקרבות ושלח אליהם את מיטב בניו, שרבים מהם עתידים היו למות הרחק מן הבית. צעירים נעלמו מבתיהם ולא הותירו זכר. אלו שיכלו לקנות את חירותם בממון עשו זאת, והאחרים, כמו סעידה ויצחק בן זוגה, נמלטו על נפשם.

בזמן שהגברים המוסלמים החלו לפרוש את שטיחי התפילה הזעירים, סעידה וחברותיה לנסיעה שמו פעמיהן אל הקיתון. שתי נשים, אם ובתה, שביושבן מכוסות ברעלה נדמו כשתי אחיות, קמו יחדיו כמו היו גוף אחד. כשישבו תחת סככת העץ שעל הסיפון, הן לא דיברו הרבה. מגיל צעיר למדו לא להיראות ולא להישמע, משום שאישה שמשמיעה את קולה ברבים, אין בה בושה. כאשר היו למטה, נחבאות מעיני הגברים נתנו דרור ללשונן, אך גם שם הן שוחחו בקולות חרישיים, כמו חששו שמא מישהו מאזין להן.

הן נסעו, יחד עם אביה של הילדה בת השתים עשרה, אל בעלה המיועד. הסכם הנישואין נחתם מרחוק, והילדה הייתה בדרך אל בית שדרו בו שתי נשים שקדמו לה. האם והבת לא תהו על הנסיבות שהביאו אותן אל הספינה הקטנה ולא תרו אחר הסברים. שתיהן קיבלו את האירועים שנפלו עליהן ולא ביקשו להבין את הסודות שהסתתרו מאחורי מציאות חייהן. שתיהן היו בריאות וחיות, ובזאת הסתפקו. הן לא תהו על שאלות של מוסר. התשוקה חנקה את המוסר והפכה אותו לבלתי רלוונטי ולאכזרי. הוא היה עניינם של הגברים ולא של הנשים. הזכרים בחייהן דיברו רבות על מוסר, בעיקר בבתי התפילה. היה זה מוסר מן הסוג הדתי שסגר את הנשים במקום שהם הועידו להן. תפקיד הנשים היה לציית ולשמור על עצמן מפני מוסרם של הגברים. הגיהינום היה מצוי מתחת לרגליהן, והאם התעלמה מהסכנה. ולמרות זאת היה בשתיהן הכוח להעניק סליחה מבלי שנתבקשו. מחילה מראש, סליחה רכה שבאה מעידנים קדומים, סליחת ענווים.

סעידה בחנה את הקטנה בשקט ונמלאה הערצה, בתוספת צביטה נסתרת של קנאה, על רוח קבלת הדין ששידרה הילדה הנאה. היא הלכה אל גורלה ללא התנגדות, ללא תלונה, ולא הראתה צער. גורלה היה לחיות הרחק ממשפחתה בביתן של שתי נשים זרות, ומי יודע, תהתה סעידה, כיצד יקבלו שתי הצרות את הקטנה.

יחד עימן, לבושה כמוהן בשמלה ארוכה ושחורה שעטפה את גופה כאוהל, ירדה אל בטן האונייה אם נוצרייה ששני בניה הגיעו לגיל הגיוס והיא נסעה עימם אל אחיה בכווית. האישה לא דיברה הרבה. גם כשהיו לבדן בחדר המעופש היא נותרה מבוצרת בשתיקתה. לסעידה היה נדמה שהדיבור מכאיב לה, לכן נמנעה מלשלח החוצה מילים מגרונה.

צר היה לנטוש את האוויר הצלול ואת הרוח הקרירה. כשהפעוטה המתנגדת אחוזה בידיה והרעלה מסתירה מעיניה את מדרגות העץ, ירדה סעידה, מניחה בזהירות את רגלה הפגומה אחרי הרגל הבריאה. ארבע הנשים היו לבושות בבגדים זהים. פרט לעיניהן ולכפות ידיהן, הן לא חשפו איברים נוספים מגופן. למרות החום המעיק, לסעידה היה נוח להסתתר מאחורי הלבוש הזה. הבגדים הרחיקו מגופה את מבטי הגברים, ובכל זאת, כאשר ירדה לאיטה, חשה שעיני הגברים נעוצות באחוריה. המדרגות הובילו אותה למטה עד שבאה אל שטיח שהיה מכוסה בבד גס, שם מצאה מקום תחת אחד החלונות, ליד סיר הלילה, וניסתה לשווא לצלול אל תוך הרגיעה.

דאגות המחר הטרידו את סעידה ולא הניחו לה להתעטף ברגיעה. היא חששה מכל עצירה של האונייה. בלילות חלמה על בני המשפחה ועל אנשי צבא, שפניהם פני כלבים, הפושטים על הקרובים אליה ומוליכים את הנמלטים מידם הארוכה אל המדבר הגדול, ומשם — אל הקרבות הנוראים. היא לא הכירה מקרוב את זוועות המלחמה. לא את כדורי האש המתעופפים לכל עבר ולוקחים יחד עימם חיים, לא את הרעש הנורא שאי־אפשר להימלט מפניו, לא את התותחים השולחים את זוועתם, ולא את הבוץ, הרפש הזוהמה, זעקות הפצועים וריחות המוות המבחילים. דבר אחד הכירה — האֵימה — ואיתה הזדהתה בקלות.

האישה הצעירה הותירה מאחור את העולם המוכר לה. נשארו בידיה שלוש תמונות מנישואיה ליצחק. הוריו של סחק, כך כינו אותו כולם וכך כינתה אותו גם היא, סירבו להצטלם. אביו חש שהצניעות מחייבת אותו להתרחק מן המצלמות, ואימו הלכה בעקבותיו. יצחק היה תלמיד חכם, ואביו היה רב מכובד, קרוב של חכם יוסף, פוסק ההלכה הגדול, שכונה ״בן איש חי״ על שם ספרו, ספר הלכות ודרשות המבוסס על פרשות השבוע.

אביה של סעידה העריץ את חכם יוסף, שהיה גדול בקבלה, ונהג לומר, ״אם היה אומר לי רבי יוסף, זכר צדיק לברכה, על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, לא הייתי מהרהר אחר דבריו.״

אביה חש קשר אישי עמוק אל החכם, משום שהרב, עליו השלום, כך סיפר בכל הזדמנות, הציל את חייו. כאשר נדבק בדיזנטריה, הרופא שהוזעק לביתו הרים ידיים ואמר שרק האל יוכל להציל את החולה. חלש, שכב במיטתו מתייסר ומצפה למותו. בזמן שנפשו התרחקה מגופו והוא היה במצב של נים לא נים ולא הבחין בין חלום למציאות, מצא עצמו עומד ליד בור פעור ושמע קול האומר: ״הכן עצמך, הקבר הזה הוא עבורך.״ כאשר החל לומר שמע ישראל, מישהו מאחור דחף אותו הלאה מהקבר. הוא פנה לאחור ומצא את הרב בן איש חי, זכר צדיק לברכה, עומד מולו.

״עדיין לא הגיעה שעתך,״ אמר לו המקובל, ״הקבר הזה אינו שלך. יהודי אחר ייכנס אליו.״ באותה השעה ירדו מלמעלה זוג רגליים יחפות ואחריהן גוף עטוף בסדין. החולה עקב בעיניו אחר הגופה, וכשפנה אל הרב לא היה שם איש. באותו הרגע התעורר, ומאותו היום אזר כוח, ולאחר ימים מספר הבריא.

לקראת האירוסין וכניסתה של סעידה אל משפחה כל כך מיוחסת, סיפר לה אביה על קורות המקובל הגדול, שבגיל ארבע עשרה, הגם שהיה צעיר, התקבל לבית מדרש לרבנים. בגיל שבע נפל לבאר עמוקה ונדר נדר בליבו שאם יצא מהסכנה בחיים, יקדיש עצמו ללימוד התורה. בן איש חי הנהיג את הקהילה בעיראק. היהודים, שהעריצו אותו, כינו אותו מלאך ואמרו שלוּ היה חי באותם הזמנים, בית המקדש לא היה נחרב.

ככלל, לא דיברו סרה במתים, במיוחד לא באלה שהיו בני משפחה. היה חשש גדול שרוח המת עדיין משוטטת בעולם ושהיא תפגע בכל מי שיציין את פגמיה. למתים ייחסו גבורה עילאית, מחשבות מקוריות ותפיסה על־חושית, שלא היו להם כאשר היו בין החיים. כשהזכירו את הזכרים שנפטרו במשפחה, הוסיפו לשמם ״עליו השלום״ ו״זכר צדיק לברכה״. כל בני האדם, לאחר מותם, הפכו באחת לצדיקים. הזכרת הנשים המתות הייתה שונה. ״אימא המסכנה עליה השלום״ היה ביטוי רווח, אבל לא הוסיפו לה את הכינוי ״צדיקה״. פעמים, בשעת שיחה, היו הבן או הבת אומרים שהיא נשאה את סבלה כצדקת.

יצחק הביא לשידוך את הכבוד, ומשפחת הכלה הביאה את העושר שבא מן המסחר. סעידה לא הייתה ילדה כשנישאה, היא עברה את גיל העשרים ונחשבה בעיני הבריות לבתולה זקנה. הייתה לה רגל מעוותת והיא צלעה, דבר שהרחיק את אבותיהם של בחורים צעירים, שחששו שהצליעה תעבור דרך רחמה אל נכדיהם. יצחק גם הוא לא היה ילד והתקרב במהירות אל שנת השלושים. כאשר פגשה בו סעידה לראשונה, היא נרתעה, משום שהיה קצר קומה, וברור היה לה מדוע גם הוא לא מצא כלה. לבוש בחליפה שידעה ימים טובים יותר, הרים אליה את מבטו, ונדמה היה לה שנולד כך, בלבושו הצנוע. הוא לא אמר דבר, והניח עצמו תחת מבטה. העירום אינו מתאים לו, חשבה לעצמה. נמוך עמד מולה וזקר אליה את סנטרו, שהכיל גומה קטנה. לא פשוט להביט באחרים כאשר אתה כל כך נמוך, חשבה, ודווקא משום כך הוא מצא חן בעיניה.

נוסף על כך הוא היה שעיר. גופו זעק את הצבע השחור. ראשו הגדול, שהתאים לאדם גבוה יותר, היה גדוש בשיער אפל שמילא את צדעיו ואת לחייו. עיניו גם הן היו שחורות, הצבע השחור עמד בניגוד לחליפה האפורה שעברו בה נימים של חלב. אצבעות ידיו היו דקיקות, כמו אלה של הלמדנים שאינם עוסקים במלאכת כפיים, אך אף שהיו דקות כשל ילד, הייתה בהן הבטחה של חוזק. היה לו הקול הרך ביותר שהכירה מימיה. כשהביטה בעיניו ידעה סעידה שמן האיש העומד מולה יצאו מעשים טובים.

בתמונות החתונה, החתן והכלה עומדים במרכז, הוא לבוש בחליפה הכחולה שאביה קנה עבורו לכבוד האירוסין, והיא בשמלה לבנה בעלת שובל ארוך שנלכד והונח בתלתלי קצף לפני רגליה. בתמונה השנייה, שתי אחיותיה הצעירות עומדות לצידה, ואחיה הבכור עומד ליד החתן. בתמונה השלישית נלכדו היא ואימהּ, שעמדה לידה מחייכת, ומאחור אביה, חגיגי וגאה על כניסתה של בתו אל משפחה בעלת ייחוס.

את שלושת התצלומים האלו צררו הנמלטים במזוודה יחד עם הבגדים והזיכרונות. בכל ערב שלפה אותן סעידה ממחבואן, והדמויות שניבטו מהן הופיעו לאחר מכן בחלומותיה. שם, כמו בתמונות, הן היו צבועות בשחור־לבן. פניהם של קרוביה עטפו אותה בחסד. כשהתעוררה, לא הייתה בטוחה אם היה זה היעדר הצבע שהותיר בה געגוע. ופעמים, כשהייתה במצב רוח ירוד במיוחד, ראתה בתצלומים האלה את העתיד, והוא לא היה משמח.

לאחר לילה טרוף שינה, שבו לא היה בכוחה להתעלם מקולו המאיים של הנהר ולהירדם, העירה מרים הקטנה את סעידה מוקדם. משסיימה להאכיל את בתה בשאריות הארוחה שצררה מבעוד ערב, עלו שתיהן בזהירות אל האור לשאוף אוויר נקי. הן עמדו מוסתרות על מנת שלא להפריע למתפללים. הסיפון היה גדוש בגברים. היו מהם שעדיין ישנו על ספסלים, אחרים הניחו שטיחים קטנים על רצפת העץ והתפללו לאלוהיהם ולמוחמד. יצחק, אבי בתה, עמד בודד בחרטום, ובקול נמוך, כדי לא להעיר את הישנים ולא להעלות את חמת המתפללים האחרים, ובחשש, משום שרשעות עלולה להתפרץ גם אם מחכים לה וגם אם לא, התפלל שחרית.

יצחק היה שונה משאר הנוסעים בלבושו. המוסלמים לבשו דְּשְׁדָּשׁוֹת, שמלות ארוכות מבדי כותנה, המתאימות לחום הנורא, ורק הוא לבדו עמד בחליפה הכחולה מיום חתונתו. שתי הדְּשְׁדָּשׁוֹת שאימו תפרה לו נחו בארגז שלקחו עימם במנוסתם. כאשר נסתיימה התפילה, ניגשו שלושתם אל הקיתון שכונה מטבח, שם שוחחו זה עם זה שני קומקומים בשריקות רכות, באחד מים רותחים ובאחר תה. לאחר שמזגו לעצמם את המשקה החם והמתוק יצאה המשפחה הקטנה אל הסיפון. הבעל והאישה לא החליפו ביניהם הרבה מילים. שפתם הייתה מעט שונה מן הערבית המוסלמית, וכדי שלא למשוך תשומת לב מיוחדת התבצרו בשתיקה. הדבר היה קל משום שגם בביתם בבגדד נהגו סעידה ויצחק לשתוק ביחד, שתיקה שלא הייתה קפואה או דוממת, אלא סוערת וזורמת, ולקחה את סעידה אל מקומות שלפני כן לא חשבה עליהם. באישיותו של בעלה היו שכבות רבות, שאת העמוקות שבהן עדיין לא עלה בידה לחשוף, והיא ציפתה לגלות אותן בעתיד.

היום החדש פרץ אל נוסעי האונייה וחומו עימו. רעשים הגיעו אליהם מכיוון הסיפון. עץ התחכך בעץ, וברזל נשק לברזל. בקולות יגעים, שעומעמו על ידי המים, נכנע העץ למגע המתכת ונאנח. נדמה שהאונייה הישנה לא תשרוד את המסע, אך עלה בידה לצוף על פני המים, להמשיך בדרכה ולהעיף מארובתה ענן עכור אל השמיים. גלים רצו מן האונייה והלאה, האוויר בחוץ היה גדוש בריחות רקב ועשן. האונייה הקטנה החליקה מתחת לגשרים, הגיעה אל מעגן אבן ועצרה.

״זאת בצרה.״

יצחק, בעלה של סעידה, קרא עיתונים וידע על המתרחש בעיראק ומחוצה לה. לעת ערב נהג להקריא לאשתו ידיעות מן העולם, כך התגלה לה דבר המלחמה הגדולה. הוא אמר לה שעם תחילת המאה החדשה, המאה העשרים למניינם, החליטו הנוצרים לאסור מלחמה ולהרוג זה את זה. בכל ערב הרים יצחק עוגן ולקח אותה לתור בארצות רחוקות, דבר שהתאים למזגהּ, משום שלא כמו מגלי העולם, היא לא חיפשה הרפתקאות. נוח היה לה היכן שהיא נמצאת, והיא הסתפקה בטיולים של הדמיון במקום בטיולי גוף. אביה, שהבחין במנהגו של יצחק להקריא לה, הסתייג ואמר שאדם המלמד את אשתו בינה חוטא לעיקר. למדנות אצל אישה תביא אותה אל ההפקרות, נהג לומר, אבל החתן לא שעה אליו ובכל יום לימד את רעייתו דבר מה חדש.

כמו יתר הנשים סביבה, סעידה לא ידעה קרוא וכתוב, לכן סמכה על שליטתו של יצחק בנעשה בארצה ובעולמה. ספרי חולין יצחק לא קרא ואת ספרי הקודש הוא הותיר מאחור, פרט לחמישה חומשי תורה ולסידור התפילה, שנחו בארגז בבטן האונייה. בלונדון יוכל לרכוש מחדש כל מה שהותיר מאחור. לקראת הנסיעה קנה יצחק אטלס קטן ובכל יום נהג לעקוב אחר מסלול הנסיעה ולספר לרעייתו על המקומות שעברו בהם.

סעידה הושיטה מבטה אל עבר העיר. בתי אבן וחומר, כמו בבגדד, נפרשו וטיפסו על הגבעה מולה. חלקם היו חומים, והיו כאלה שכוסו בטיח לבן. חלונות ודלתות זעקו את הצבע הירוק והכחול. צריחי מסגדים התחרו בכיפות התמרים על השליטה בשחקים, ולא היה ברור ידם של מי על העליונה. הנמל השתרע מול עיניה רחב ומלא בפעילות. עגלות רתומות לסוסים הלכו ובאו והעבירו נוסעים ומשאות מכאן לשם. צעקות הרוכלים, שבאו אל הנמל למכור את מרכולתם לנוסעים, התבוללו בקולות שקשוק העגלות ודהרות הסוסים. בין כלי הרכב משך עצמו פושט יד שרגליו היו כרותות למטה מברכיו, והוא נע על לוח עץ שחוברו אליו גלגלים קטנים. הקבצן נשא עיניו אל הנוסעים ושלח אליהם את קולו ואת ידו בתחינה כדי שישליכו אליו מספר פרוטות.

עובדי הנמל — לבושים במכנסיים שחורים הדוקים בקרסול ושופעי קפלים בין הרגליים ובחולצות שהיו בעבר הרחוק צבעוניות, אבל הגלים והשמש נטלו מהן את האור והשמחה — הניחו כבש עץ שחיבר בין האונייה לרציף. המכנסיים הרחבים נועדו מן הסתם לאוורר את גופם, אך יצחק סיפר לאשתו שהם לבושים כך משום שלפי אמונת המוסלמים המשיח ייוולד מגבר, וכדי לאפשר לו מקום נוח לצאת אליו, הזכרים מסתובבים בעולם לבושים במכנסיים היכולים לקלוט את הנולד. על ראשם הניחו הגברים שקי יוטה ובהם מוצרים שונים, ובזריזות עלו והושיטו לספנים את הסחורה. כשהקטנה בזרועותיה הלכה סעידה, שחששה מכל לובש מדים, הצידה והביטה הלאה מהם, כדי לבדוק אם יש אנשי משטרה או צבא בסביבה.

הזוג הצעיר היה, כצעירים רבים אחרים, בעיצומה של מנוסה מפני השלטונות ומפני המלחמה. רובם לא הבינו מדוע נגזר עליהם ליטול בה חלק. יצחק אמר לה שגם באירופה הצעירים אינם יודעים מדוע הם נלחמים. אומרים להם להרוג זה את זה והם עושים זאת בלי לתהות על כך. בעיראק נשמעו צעירים יהודים רבים לחכם באשי שאמר שאין זה חטא לעזוב את הבית ולברוח, משום שהמלחמה הרחוקה היא של הגויים וליהודים אין חלק בה.

כאשר הגיעה השמועה על הגיוס, אביה, שסחר באבנים יקרות ובא במגע עם סוחרים ממדינות שונות, ניסה תחילה, כמו כל אדם אמיד באותם הימים, לקנות בדמים את שחרורם של שאול אחיה ויצחק בעלה. לאחר שהאדם, שהבטיח לו שתמורת סכום הגון שני הבחורים לא יגויסו, שינה את דעתו וביקש סכום נכבד נוסף, החליט להרחיק את שניהם מהבית בדרכו שלו. אירן הייתה יעד קרוב למנוסה, אבל אביה של סעידה החליט שעליהם לעבור לכווית, שם התגורר מכר אנגלי, שעסק כמוהו במסחר, והוא ניאות בטובו, גם אם תמורת סכום לא קטן, לארח את המשפחה הצעירה ולקחת אותה יחד עימו כשייסע לארצו. שאול, אחיה, כבר הגיע ללונדון, ושם ציפה לו קרוב משפחה שעזב את עיראק יחד עם משפחתו שנים אחדות לפני המלחמה.

על הרציף בבצרה, בחום שהחל להעיק, עמדו בחור וילדה. שניהם היו לבושים בבגדים שלא התאימו לחום היום. בידו האחת אחז הצעיר מזוודת עור חדשה, שנקנתה לכבוד הנסיעה, ובידו השנייה אחז בכף ידה של הקטנה, שבחנה בשקט את המתרחש סביבה. הצעיר, נאה, צנום וגבוה, היה לבוש בחליפה אפורה גדולה ממידתו. מן הסתם שאל אותה מאביו או מאחיו הגדול לכבוד הנסיעה. הילדה לבשה שמלת צמר חומה ארוכה, גם היא גדולה ממידתה, ולסעידה נדמה שהשמלה סוגרת על הילדה כמו כלא. תחת שוליה בצבצו רגליים זעירות נעולות בקבקבי עץ. שְׂער הילדה נחבא תחת מטפחת, גם היא חומה. השניים המתינו בסבלנות, וכשהכבש התפנה מן הסבלים, עלו יחד אל האונייה, עברו ונכנסו אל המטבח הקטן ויצאו משם כשבידיהם כוסות מים. הבחור הביט סביבו בעיניים מצומצמות מפאת השמש. אחרי בדיקה זהירה הושיב את הילדה על הספסל שעליו ישבה סעידה והלך להסתובב בין הנוסעים ולחקור את האונייה. ממבטו הבינה סעידה שגם הוא שייך לדת היהודית. היא יכלה להבחין בעיניהם של בני דת משה, הבוחנות בזהירות את הסביבה, אולי כדי לחפש מניין תנחת המכה הבאה. בצעיר הנאה חברו להם יחדיו חשש וזהירות עם יהירות וביטחון גדול, שיוכל להישמר מפני כל אסון שיונחת עליו, ואם הוא לא יוכל, אלוהיו יעזור.

לבושה בשמלת הצמר החומה שלא התאימה ללהט השרב, ישבה הילדה על הספסל, לגמה בזהירות מהמים ובחנה את הסביבה החדשה שנקלעה אליה. מבטה עצר במרים. לא רגילה בכיסוי הראש שנכפה עליה, מרים שלחה יד אל המטפחת שהקיפה את שערה ותלשה אותה. כשראתה זאת הילדה היא חשה אל הקטנה, הרימה את המטפחת, בחיוך הניחה אותה על ראשה וקשרה בקשר יציב מתחת לסנטרה. מרים שלחה יד אל הזרה וגררה אותה לטיול על הסיפון.

סעידה עקבה אחריהן בדאגה משום שלא בטחה בנוסעים. הילדה, שהייתה קשובה לכל בקשה של מרים, נזהרה שלא להניח לה להתקרב אליהם. למרות גילה הצעיר ניכר בה שהיא יודעת שיש להישמר מקרבה יתרה לגברים, כמו קראה בספר בלתי כתוב כיצד בת אמורה להתנהג במקום זר. היא ישבה על רצפת הסיפון, הניחה את מרים על ברכיה ובאצבעות ידיה יצרה עלילות. כשנסתיים הסיפור מחתה הפעוטה. קולות מחאתה גררו קולות רטינה מן הגברים המוסלמים שישבו בין נרגילות מעלות עשן ואגב גלגול חרוזי המִסְבָּחָה שיחקו מי בקלפים ומי בטָאוו'לָה.

סעידה קפצה על רגליה, אחזה בידי השתיים והוליכה אותן בחזרה אל הספסל המוצל. את מרים הושיבה על ברכיה ואת הילדה הזרה משכה לשבת לצידה. לרגע ישבה זו והביטה אל הגלים, ואז, כמו לא היה בכוחה לנתק עצמה ממרים הפעוטה, הפנתה אליה את פניה, לקחה את ידה וליטפה אותה בעדינות. שתיהן חייכו זו אל זו. יצחק, שישב מעברו האחר של הסיפון, שלח אליהן מבט רך. מאחר שאצל המוסלמים נשים וגברים לא ישבו ביחד, ישבו גם בני הזוג הצעירים בנפרד, שלא לבלוט יתר על המידה בהתנהגותם. יצחק קם ממקומו וניגש אל רוכל שעלה על הסיפון. הוא שב אל רעייתו ובידו מגש ועליו ארבע פיתות, גבינה מלוחה, שני מלפפונים, שתי עגבניות וכמה תמרים. כאשר בא אליהן, זינקה הילדה הזרה מן הספסל, עברה לשבת ממול ושלחה אל הגלים חיוכים נבוכים.

הבחור הנאה ניגש אליה, הניח בחיקה דבר מה ואמר בעגת בני ישראל,

״אכלי אותם לאט. זה כל מה שיש לך לאכול היום.״ עיני הילדה נשלחו אל שמלתה שעליה נחו מלפפון וחמישה תמרים. בזהירות לקחה אחד מהם ונגסה בו לאט, מתמהמהת בכל לעיסה. ניכר היה בה שרגילה היא לרעב ויודעת את תחושתו. סעידה בחנה אותה ואחר קראה, ״בואי שבי איתנו.״ בחוסר אמון הפסיקה הילדה את הלעיסה ולא נעה. האישה הצעירה הושיטה יד, ״בואי,״ אמרה, ״יש לי כאן פיתה עם גבינה. בואי לאכול איתי.״

הילדה קמה ממקומה, שלחה מבט חושש אל הבחור הנאה ובאה לשבת לצד מרים.

״בת כמה היא?״ שאלה ושלחה יד לאחוז בידה של מרים שחייכה אליה בשמחה, מתוך קשר של אמון. ״איך קוראים לה?״

״שמה מרים. היא בת שלוש.״

״לי יש אח קטן כמוה. שמו מיכה, ועוד אחד ששמו יאיר והוא גדול יותר.״

״את הבכורה?״

״כן. אני הבת הגדולה.״

״מה הגיל שלך?״

הילדה היססה לרגע, והניפה ידיה כמו ביקשה להשליך את השאלה אל המים. לבסוף לחשה, ״אימא אומרת שאני בת שבע, אבל הדוד שלי,״ הצביעה לכיוונו של הצעיר שישב לשחק טָאוו'לָה, ״הוא אמר לכולם שאני בת שמונה.״

״מה שמך?״

״שרה.״

״שם יפה. את יודעת שזה השם של האימא של כל היהודים?״

״לא יודעת. אימא אמרה שזה השם של סבתא של אבא שלי.״

״באתם מבָּצרה?״

״כן,״ השיבה, ״אני נוסעת עם הדוד למקום שקוראים לו כווית. אבא שלי גר שם.״

״ומה עם אימא שלך?״

החיוך נעלם מפניה. ״אימא אמרה שאני צריכה לנסוע לאבא כי אין בבית מספיק אוכל לכולנו.״

כלי השיט הקטן זע ממקומו, והשלוש נשמו יחד עם תנועתו כדי שלא להפריע לו בדרכו. אדוות זעירות התגלגלו ובאו והפכו לנתזים שנמלטו מן האונייה. דאר אל־יהוד, השכונה של סעידה, מקום מגוריה בבגדד, נעלמה בערפל שעלה מן הנהר. כל מה שהיה מוכר לה כוסה באד ונעלם יחד עם תנועת הגלים. גם שרה השאירה מאחור את כל שבע ואולי שמונה שנות חייה, אם כי היא נראתה קרובה יותר לשש, בלי לדעת לאן מועדות פניה ואילו חיים מצפים לה. לרגע נאנחה, שלחה ידיים מתגעגעות אל מרים והושיבה אותה על ברכיה. שני הראשים המכוסים במטפחות, נעו זה לקראת זה וקולות גרגור רכים עברו מזו אל זו. זאת הייתה הפעם הראשונה שמרים התעלמה לחלוטין מאימהּ ושמה מבטחה בילדה שפגשה זה עתה. מנומנמת הניחה ראש על כתפי הזרה ושלחה אצבע אל פיה. שרה נטלה ברוך את האצבע ושיחקה בה עד שהקטנה נרדמה.

כאשר יצחק שב ועמד לצד הספסל, קמה, כיודעת את מקומה, הניחה את הקטנה בחיק אימה והפנתה פניה אל הגלים. ריצודי המים נשאו אליה את זהב השמש וצבעו את פניה בזהרורי נהר.

״הבחור שם שמו חזקאל, הוא דודהּ של הילדה הזאת,״ אמר יצחק, ״הוא הגיע לגיל הגיוס, לכן גם הוא כמונו נמלט מהמשטרה.״

״אחיו,״ המשיך, ״אביה, ברח לכווית לפני כשנה והשאיר את אשתו לבדה עם שלושה ילדים. יש לאבא מסעדה בכווית, ואחיו הצעיר אמור להצטרף אליו ולעבוד אצלו. הוא סיפר לי שמזה חודשים האבא אינו שולח כספים לאשתו וילדיו, לכן החליטה האם לשלוח את הבכורה לאביה, אולי כדי להזכיר לו שיש לו משפחה ושהוא אמור לדאוג לה.״

רחמים גדולים התעוררו ובאו אל לב האישה הצעירה, רחמים על האם שנותרה לבדה בבצרה ורק שני בניה הקטנים עימה, כאשר בעלה ואחיו נמלטו מאימת הגיוס לצבא. רחמים על הילדה שנעקרה ממקומה ואינה יודעת לאן פניה מועדות. שרה אמרה שלא היה מספיק אוכל בבית, וסעידה ידעה כמה קשה לשרוד בסביבה עוינת בלי תמיכתה של המשפחה.

מה ילדה בגילה מבינה ממה שעובר עליה? חשבה סעידה, אבל הסתבר ששרה הבינה הרבה. היא נשארה לצד האם והבת לכל אורך היום ולא התעניינה בנוסעים האחרים, כמי שמבינה שלא כדאי להתקרב אליהם. סעידה, שהייתה אישה עצורה מטבעה, ושרוחה נטתה לכיוון העצב, שמחה על שיש למרים, למרות הפרשי הגיל, חברה לנסיעה שהקדישה לה את מלוא תשומת הלב. היא ובעלה חלקו עימה את האוכל שהיה להם, וסעידה מצאה בה אוזן קשבת. היא סיפרה לה את האגדות ששמעה בילדותה מפי אימה, ושרה נשאבה בקלילות אל תוך העלילות. כל גופה הצנום נטל חלק בהקשבה, במיוחד עיניה, שנפערו וצומצמו והתאימו עצמן להשתלשלות העלילה. מרים הפעוטה ישבה, פעמים בחיקה של זו ופעמים בחיקה של זו, והקשיבה גם היא.

דודהּ של שרה שמח גם הוא על כך שאחייניתו מצאה אישה יהודית שתשגיח עליה, ובכל משך הנסיעה, עד כווית, התעלם לחלוטין מצורכי הקטנה. ניכר היה בו שאורח חיי המוסלמים סביבו אינו זר לו. הוא שיחק עימם בקלפים ובטָאוו'לָה, ועלה בידו, תוך מספר שעות, ליצור עימם קשרי היתול ומשחק, דבר שהפריע לסעידה משום שהיא הייתה רצינית וכבדת ראש והשחוק היה רחוק ממנה. היא חשה מוגנת כאשר הייתה מוקפת בבני אדם הדומים לה. את בני האדם קלי הדעת לא סבלה והתרחקה מהם ככל האפשר. גם אלוהיה היה אלוהים נוגה שאינו מסוגל להתמודד עם הרשע בעולמו. היא דימתה אותו לרופא שאינו מצליח לרפא את הנוטה למות, ומשום כך הוא נעצב אל ליבו.

משהו בפניו של חזקאל עורר בה אי־שקט. למרות יופיו הייתה בו קלות דעת כוזבת. משהו לא אמיתי יצא מעיניו, ונדמה היה לה שבתוך הגוף הרזה גרו שני בחורים שונים. האחד עליז ומוחצן, והאחר שקרן ועוין. בקלות קשר קשרי רעות עם שאר הנוסעים, בניגוד ליצחק ששמר על ריחוק מדוד מהם. בלי לחשוב הרבה הוא סיפר את סיפור מנוסתו מידיהם של המגייסים, כשהוא מתבל את העלילה במילים מבדחות, וסעידה נמלאה חרדה ודאגה שמא יעבור הדבר הלאה מן הספינה. היא חששה שבשל התנהגות הבחור צפויה סכנה למשפחתה.

מן הנהר עלו ובאו משבי לחות שרבצו על הנוסעים. האוויר הלח והחם התיישב על החזה וסירב לנוע הלאה. תלמים מהבילים, שכמעט היה אפשר לראותם, חגו סביב הנוסעים. הערב ירד וסעידה נטלה בידה האחת את מרים שנרדמה זה מכבר ובידה השנייה את ידה של שרה והוליכה אותן לעבר המדרגות היורדות אל החדר התחתון. שם, למטה, הסירה את המטפחת שכיסתה את ראשה וכתפיה של שרה והניחה לשתי צמות שחורות ורזות ליפול על גבה. תחת שמלת הצמר לבשה הילדה שמלת כותנה פרחונית, ודאי שמלת השבת שלה, תחתונים ארוכים וגופייה. סעידה עזרה לה להשיל את הלבוש המיותר ופינתה לה מקום לנוח לצד החלון ולצד מרים. שרה שכבה לצד הקטנה, מלטפת את ידיה, ופיזמה לעצמה שיר פעוט עד שנרדמה.

במרוצת כל הנסיעה לא היה בכוחה של סעידה לנתק את עצמה מהילדה, שבכל בוקר, כאשר התעוררה, הפנתה פניה אל החלון בחיוך שהתחיל בעיניים והסתיים בגומה זעירה, בלתי נראית כמעט, בלחיה. טובת מזג הייתה, ומרים, שנהגה להתעורר בבוקר רגוזה ורוטנת ולא עלה בידה לראות את הטוב ששחר חדש יודע להעניק, נדבקה גם היא במתנת ההנאה והחלה לשלוח את חיוכיה אל העולם. שרה הייתה נטולת ״ג'ינים״. סעידה, שעוד בילדותה עזרה לטפל באחיה הקטנים, ידעה שילדים עלולים להיות נשלטים בידי שדים, ושהמזיקים האלה יודעים לעשות בקטנים כחפצם ולשתול מכות ומריבות בין בני האדם הקטנים, ואלה — שלא ידעו כיצד להתמודד עימם — השליכו חפצים לכל עבר. דומה כי גם במרים הפעוטה שכן שד קטן, שהשתלט עליה בזמן שישנה וגרם לה לחלות או להתעורר בצרור צרחות, אבל שרה הייתה שונה מכל ילד שסעידה הכירה. היא הייתה חפה מכל רוע.

חדוותה הייתה מאופקת, פונה פנימה. שרה לא הציגה אותה לראווה. היא לא הכריזה עליה בצלצולים ובתופים, אלא במבט תמים של פליאה, בחיוך קטן, כמעט מוסתר, בנגיעת השתאות. הילדה הזאת התנהגה בדיוק כפי שציפו מבת לנהוג. לסעידה נדמה היה ששרה למדה זאת מאיזו תורה שבעל פה עם מצוות עשי ואל תעשי שנועדו לבנות היהודיות בעיראק. בדחף שמקורו באלפי שנים של חיים לצד המים, היא קיבלה את חוקי הנהר ולא נלחמה בהם. בניגוד לסעידה, שבשל רגלה ופחדיה לא עלה בידה לייצב עצמה על הסיפון, הילדה הזאת התנהלה כמי שחייתה כל ימי חייה על הנהר, והיא גם נמשכה אליו. לעיתים חששה סעידה שעוד מעט ותקפוץ אל המים, כמו שעשו בבגדד הנערים שהתחרו בינם לבין עצמם בקפיצות אל החידקל. לסעידה היה הנהר ארץ מסתורית ומפחידה. לא הייתה בה השאיפה לחקור את הדברים המתרחשים באפלת מעמקיו. בלילה הקשיבה לקולות שלא הייתה רגילה בהם, מתוך חשש מתנועתו המתמדת.

ואולם למרות החום, קשיי הנסיעה והחששות ששכנו סביב ושעטפו בשמיכתם המעיקה כמעט את כל הנוסעים, סעידה לא רצתה שהמסע יסתיים. האישה הצעירה נקשרה אל הילדה, שלצערה לא הייתה שלה, ובמרוצת הימים הבאים היו סעידה, מרים ושרה כבנות משפחה אחת. החיים היו פשוטים יותר לצד הילדה הזאת. המורא מפני כל איש לובש מדים נרגע, וסעידה מצאה עצמה מתבוננת פנימה אל תוך רחשי ליבה ולא אל הפחד היונק עצמו מאירועים חיצוניים. היא הייתה מוקפת בטבעת מגוננת של חלקיקי פז שיצאו משרה.

בתוך זוהמת הנסיעה, ריחות הדגים הרקובים והחום הנורא, הילדה הזאת חילקה בקלילות את שפע הטוב שיצא מתוכה. החדר המעופש שהנשים ישנו בו התרחב כאשר נכנסה אליו שרה, כאילו חדר יחד עימה אוויר צח אל הקיתון. גם האישה הנוצרייה, ששמרה על עברה ולא גילתה שמץ מעולמה, הפשירה בחברתה של הילדה והחלה לשלוף סיפורים מחייה. הנשים החלו לבלות למטה חלק נכבד מן הערב והחליפו סיפורים זו עם זו. שרה חלקה עימן את אהבתה לסיפורים, ואלו העניקו לה בתמורה אגדות מן המאגר שאצרו בתוכן. היא השיבה בהקשבה מלאת הנאה והתמסרה אל המילים כמו היו סוכריות מְלַבֵּס. נדמה היה שהיא שואפת לצלול רובּה ככולה אל תוך העלילה.

בערב האחרון לנסיעה, אחזה שרה בידה של סעידה וביקשה שתספר שוב את אגדת החורף והקיץ.

״אני לא יודעת למה,״ אמרה, ״אבל זה הסיפור היפה ביותר מכל הסיפורים שסיפרת לי.״

״את אוהבת אותו כי הסיפור הוא עלייך,״ השיבה סעידה.

״לא, הוא לא עליי. הוא על אישה זקנה.״

״הקשיבי היטב ואחר כך אמרי על מה הוא מספר.״

כָּאן יָה מָכָּאן,

היה הייתה אישה אלמנה. בעלה נפטר והשאיר אותה לבדה ורק בנה הצעיר עימה. הם גרו בחווה קטנה לא רחוק מן העיר הגדולה. האם טיפלה בבית, בתרנגולות שבחצר ובגינת הירק, והבן עבד במטעי עצי הפרי שהקיפו את החווה. שניהם גרו בשובה ונחת עד שהבן גדל ובא זמנו לשאת אישה.

הוא רתם את הסוס לעגלה שהיה מוליך בה את הפירות אל השוק בעיר הקרובה, ונסע הלאה. האם נותרה לבדה וציפתה שישוב. כעבור שבוע חזר הבן אל אימו. כששמעה את רעש הגלגלים יצאה האלמנה החוצה בשמחה וראתה את בנה ולצידו יושבת אישה צעירה. מאחור, בשולי העגלה ישבה עוד אישה. מסתבר שהבן הביא יחד עם כלתו גם את אימה. בעלת הבית שמחה מאוד על התוספת למשפחה. ״כמה שיותר אנשים, יותר שמחה,״ אמרה לבנה ואימצה אל ליבה את שתי הנשים הזרות.

ארבעתם חיו בשלווה. בעלת הבית טיפלה כרגיל בכל עבודות הבית והגינה, ושתי הנשים הגישו לה עזרה. היא הייתה אסירת תודה על שבאו לחיות יחד עימה. לא עבר זמן רב ונוספו פעוטות למשפחה הקטנה, והאם הייתה מאושרת כפי שכל סבתא מאושרת כאשר נולדים לה נכדים. עברו שנים ובעלת הבית הפכה כבדה מחמת הגיל. רגליה לא נשאו אותה באותה קלילות שהייתה בה בעבר. פעמים נשמטו כלים מידיה ונשברו. עיניה קהו והפכו כבדות, ולא עלה בידה לתפור ולהטליא את הדרוש תיקון. גם על הבישולים עבר גל של שינוי. הבשר יצא מבישוליה נוקשה וחסר טעם. הבן לא הבחין כמעט בדבר, אבל אשתו ואימהּ החלו להתלונן.

בוקר אחד, לאחר שהאם שוב שרפה את החביתות שהכינה, ולא היה אפשר לאכול אותן, פנתה האישה אל בעלה.

״אני חושבת שכדאי שנרחיק את אימא שלך מהבית. היא גורמת נזק. אי אפשר להמשיך לחיות איתה.״

״אבל זה הבית שלה,״ השיב הבן, ״איפה היא תגור?״

״יש בחצר מחסן עצים. נפנה לה שם מקום, ננקה אותו, נניח בו מיטה וכמה רהיטים והיא תגור שם.״

הבן לא רצה להרחיק את אימו מביתה, אבל אשתו ואימהּ דיברו בכל יום על ליבו ולבסוף נכנע והעביר את אימו הזקנה אל המחסן. בשל כאבים קשים ברגליה, הזקנה כמעט ולא עזבה את הצריף. בנה, שהביא לה את הארוחות, ישב עימה זמן מה והלך לעבוד במטעים. אף שנותרה לבדה, הזקנה לא התלוננה. היא שוחחה עם היונים ועם התרנגולות שבאו לבקר אותה ופיזרה להן פירורים מלַחמהּ.

לילה אחד, בעודה שוכבת במיטתה, העירו אותה קולות מריבה משנתה. היא פקחה עיניים וממש מולה ראתה שתי דמויות מוזרות עומדות ושולחות זו לזו מילים של חרון.

״מי אתם?״ שאלה הזקנה, ״מה אתם עושים אצלי בצריף?״

״אני הקיץ״ השיב הקיץ, ״וזה שעומד שם הוא החורף.״

״ברוכים הבאים קיץ וחורף. למה אתם רבים?״

״אנחנו לא מצליחים להחליט מי מאיתנו חשוב יותר,״ ענה החורף וישב לצידה על המיטה. ״הקיץ אומר שהוא יותר מוצלח ממני ואני יודע שזה בכלל לא נכון. אני הרבה יותר חשוב! בלי גשם לא יהיו חיים.״

״בעצם,״ אמר הקיץ, ״האם את רוצה לסייע לנו להחליט מי מאיתנו חשוב יותר ועל מי אפשר לוותר? תגידי את מי את אוהבת יותר, האם את הקיץ?״

״ואולי את החורף?״ הוסיף החורף.

״שאלה קשה שאלתם אותי,״ השיבה הזקנה, ״תנו לי לחשוב.״ כעבור רגע אמרה,

״הו, כל כך אני אוהבת את החורף, כאשר יורד גשם בחוץ וריח האדמה מגיע אליי. העצים והצמחים שותים את המים, שהחורף מרעיף עליהם בטובו, ומתחזקים לקראת האביב. בתוך הבית אני מניחה כמה בולי עץ בתנור, מתחממת מול האש ושותה מרק לוהט. אינני יכולה לוותר על החורף הוא מאוד מוצלח בעיניי.״

החורף שלח לשון ארוכה אל רעו שהזעיף פנים. ״ידעתי,״ אמר, ״אי אפשר בלעדיי!״

״רגע... רגע... עדיין לא סיימתי. וכמה אני אוהבת את הקיץ,״ הוסיפה הזקנה, ״לשבת עם ערב בגינה, כאשר השמש השוקעת צובעת את העולם סביבי בזהב. אני אוכלת אבטיח וגבינה מלוחה וזורקת את הגרעינים אל העופות סביבי. רוח קרירה מלטפת את פניי. נעים לי מאוד בקיץ, בלעדיו לא הייתי יכולה לחיות.״

שמח גם הקיץ על המענה. התייעצו שתי העונות ביניהן ומכיוון שאהבו מאוד את תשובתה של הזקנה, אמר החורף,

״כיוון שאת כל כך אוהבת אותנו, אנחנו רוצים לתת לך מתנה. בקשי מאיתנו דבר מה,״

והקיץ הוסיף,

״מה את רוצה? אולי זהב? אולי ארמון? אולי חוכמה?״

״מה יועילו לי כסף וזהב ובתים וחוכמה, ואני כל כך זקנה ואין שיניים בפי?״ השיבה הזקנה, ״אם אתם רוצים באמת לעזור לי הפכו אותי לאישה צעירה. כך אוכל לצאת, לעבוד ולבנות לי חיים חדשים.״

שמחו הקיץ והחורף ונפרדו בשלום מן האישה.

למוחרת בבוקר כאשר הגיע הבן אל המחסן ומצא שם אישה צעירה ונאה, הזעיק את אשתו ואימהּ אל המקום. שלושתם עמדו ולטשו לעברה עיניים.

״מי את ומה עשית לזקנה שגרה בצריף הזה?״ שאלה אם הכלה,

״אני האימא של הגבר הזה.״

״לא יכול להיות. אתמול היית זקנה והיום פתאום הפכת צעירה?״

״איך עשית זאת?״ שאלה האישה.

״זה המחסן הזה,״ השיבה להן הזקנה שהפכה את גילה, ״הוא קסום.״ היא קמה ממקומה, נשקה לבנה ולנכדיה, רתמה את העגלה אל הסוס ונפרדה ממשפחתה. לאן הלכה? הסיפור אינו מגלה, אבל לבטח מצאה חיים חדשים וטובים.

חותנתו של הבן רצתה גם היא להיות צעירה ועל כן ביקשה לעבור לגור במחסן. בתה הביאה לה את המאכלים הטובים ביותר, שהיו שונים ממאכלי הזקנה ששיניים רבות חסרו מפיה.

עברו חודשים, ולילה אחד התעוררה דיירת המחסן החדשה לקול מריבה. היו אלה שוב הקיץ והחורף שבאו אל המקום כדי לשמוע שבחים מהשוכנת במקום. אם הכלה שאלה מיהם ומדוע העירו אותה לתוך מריבה והם השיבו לה, ״אנחנו הקיץ והחורף,״ ושאלו,

״האם תוכלי לעזור לנו ולהחליט מי מאיתנו חשוב יותר?״

״אוי, באמת,״ השיבה האישה ללא היסוס, ״אני כל כך שונאת את החורף. קפוא בחוץ וכמה שאני מתלבשת בבגדים חמים עדיין קר לי. גשם יורד כל הזמן ואי אפשר לצאת מהבית, גם בגלל הקור וגם בגלל הרוח הנוראה שמעיפה ומסחררת את כל העולם. יש בוץ ולכלוך בכל מקום. אני ממש לא בוחרת בחורף.״

שמח הקיץ והוציא לשון ארוכה אל החורף.

״רגע. עדיין לא סיימתי,״ הוסיפה האישה, ״אני גם שונאת את הקיץ. חם כל הזמן ומזיעים. ביום יש זבובים ובלילה היתושים אוכלים אותי, ואין רוח קלה שתרגיע את העולם. האוכל מתקלקל מהר ומסריח. אין ספק, אני ממש לא בוחרת בקיץ.״

הקיץ והחורף כעסו כל כך, עד שהחליטו להעניש את האישה על תשובתה והפכו אותה לזקנה בת תשעים.

כשסיימה סעידה את הסיפור, היא שלחה יד וליטפה את המטפחת החומה שהקיפה את הראש הקטן.

״על מה הסיפור?״ שאלה.

״על אישה טובה ועל אישה שלא כל כך.״ השיבה הילדה.

״זה נכון, אבל יש גם מוסר השכל חשוב בסיפור.״

״מה זה מוסר השכל?״

״משהו שאנחנו לומדים. הסיפור רוצה להגיד לנו איך כדאי לחיות וכיצד עלינו לנהוג.״

״מה המוסר של הסיפור הזה?״

״מוסר ההשכל הוא שמי שאוהב את החיים, החיים מחזירים לו אהבה!״

״ואת,״ אמרה לילדה הקשובה, ״את אוהבת את החיים ולכן החיים יאהבו אותך, גם כשיהיה קשה. עלייך לזכור זאת. יש בך הרבה מה לתת, ובמשך הזמן תוכלי ללמוד לקחת בחזרה את מה שהעולם יודע בטובו להעניק.״

בכל ערב שבת, כאשר יצחק היה שב הביתה מבית הכנסת, נהג לספר לאשתו על מה שלמד באותו היום. יום אחד אמר לה ״הרב לימד שבתוך כל אחד מאיתנו שוכן גם שד וגם אלוהים. השד מסית אותנו אל דרך הרשע, ואלוהים, שאותו אנחנו אמורים למצוא בתוכנו, מביא אותנו אל הטוב. כאשר לנו טוב, גם לאלוהים טוב, וכשאנחנו עושים דברים רעים, אנחנו פוגעים דרכם באלוהים.״

בזוכרה את דבריו של יצחק בעלה, התבוננה סעידה בשרה וחשבה, הילדה הקטנה הזאת מצאה את האלוהים שלה בעצמה בגיל צעיר כל כך. הלוואי שמרים הפעוטה תגדל להיות אוהבת חיים כמוה.

בצער נפרדה המשפחה הקטנה משרה על הרציף בכווית. מי המפרץ התערבלו לרגע ואחר שבו ללכת לדרכם בלי לתת דעת על פרידות, על קרבות, על החום ועל הנמלטים. השמש השליכה רשת של אור על הים. שתי וערב ריצדו בזהב על המים ועל פני הנוסעים. גלים זעירים נעו מתחת לאונייה ובשלווה השיטו אותה אל חוף נטול מלחמות. לפני שהמשפחה הקטנה עלתה אל המרכבה שציפתה להם, שלפה סעידה מתוך תיק הנסיעות מטפחת פרחונית בצבעי הזהב של הסתיו, ניגשה אל שרה, הורידה מראשה את המטפחת החומה וקשרה סביב שערה את המטפחת החדשה. בשובה אל המרכבה אימצה סעידה את מרים אל ליבה בחשש שביום מן הימים תילקח גם זו. שרה החזיקה בידו של דודהּ וללא אומר הסבה מבט מלטף כוסף אחרון אל האם והבת.