בת שבע סלון כלות

פרק ראשון:
זוג־זוג — זוג־פרד

יום ראשון.

בת שבע יוצאת בכבדות ממונית ברחוב תפארת 18 באשדוד. היא מושיטה רגל ימין ומניחה על הכביש, מעבירה אליה את משקל גופה, מוציאה ישבן גדול החוצה, מעבירה רגל שמאל ומתרוממת. מחזיקה תיק עור אפור על כתף שמאל, ביד ימין שומרת שלא יישמט, מנמיכה קומתה לעבר החלון ואומרת: "לא, מה פתאום היום. אמרו יבואו בשישי. אני יגיד לך לפני, יאללה." עולה על המדרכה, מעיפה מבט אל הוויטרינה. היום אולי תחליף שמלה על הבובה. תגיד ללימור לנקות, החלון נראה עייף. היא שולפת צרור מפתחות, שומעת שני צפצופים קצרים, מפנה את הראש למונית. איציק נוסע מטר אחורה, מטה את גופו לעבר המושב הימני, מנסה לשרבב את ראשו מהחלון. אומר לה, "בתשי, אל תשכחי לדבר עם לימור למה נגמרת לי הסבלנות."

היא מניעה את ידה בביטול, מתרחקת מן המונית ופותחת את דלת הסלון. שני סיבובים לימין במפתח הגדול ועוד סיבוב שמאלה במפתח הקטן. המונית נוסעת. עוד פעם הכלב של רחמים חירבן על המדרכה. אתמול ראתה איך הוא נעמד בפתח הסלון, קראה לרחמים שייקח אותו, שינקה, אמר מה פתאום אני, הנה עכשיו עוד הפעם. נמאס לה, היא תגיד לו אם לא ינקה היא תתקשר לעירייה. אולי לא. לא תתקשר, למה שתריב איתו, הוא יצעק, יפריע. תגיד לו בשקט. אולי תשלח את לימור, למה הוא רואה צעירות ונהיה לו דיבור נחמד. עכשיו איך ייכנסו לקוחות, אין ברירה, היא חייבת לנקות. נכנסת לסלון, מדליקה את האור, אוספת את הז'ורנלים ועורמת על שולחן זכוכית בכניסה. תולה את התיק על קולב צדדי. מעמידה קומקום, רחש חימום המים מלווה את תנועותיה. המראה הגדולה ליד דלת הכניסה לוכדת את מבטה. היא מקרבת את פניה, מזיזה קווצת שיער מהמצח, מלקקת עם הלשון את טור שיניה העליונות, מוחקת מהן פס אדום שהשתרבב מהשפתון, מעבירה אצבע על סימני העייפות בתחתית ארובות העיניים. רבו על לימור, למה היא לא מתחתנת. איציק נכנס למיטה, והיא באה רק אחרי שנגמר מאסטר שף. שינחר ויעזוב אותה, למה, היא מחליטה עליה? הלב שלה כבד, ואפילו שהיום אמר לה "מאמי" בבוקר, הכבד ממשיך לה. היא פותחת דלת מתחת לכיור ושולפת שקית ניילון, נאנחת, יוצאת ואוספת את הקקי ליד דלת הכניסה לסלון, זורקת בפח ברחוב. שושנה חוצה את הכביש לעברה, עדיין אין כמעט תנועת מכוניות.

"בתשי, את ואני הכי מוקדם פה, אה? מה שלומך? מתי את באה לעשות תסרוקת?"

הן מתחבקות, מרפרפות נשיקה בלחי ימין, בלחי שמאל ושוב בימין. שושנה מושיטה יד, נוגעת בקצות שערה של בת שבע.

"את צריכה גם צבע, רק תגידי אני עושה לך מקום."

"טוב, טוב," בת שבע אומרת, והכבד בלב ממשיך לה.

היא נכנסת לסלון, סוגרת את הדלת. נושמת עמוק, הגוף שלה מרגיש שבא הביתה, איך היא אוהבת פה, יכולה לשכוח מכל הצרות. היא לוקחת מטאטא וניגשת למטבח, שוטפת כלים שהושארו בכיור, מנגבת את השיש, מטאטאה את הרצפה כולה. מבחינה בכוסות מלוכלכות על שולחן העבודה בחדר הצדדי, היא שוב תעיר לבנות, אין דבר כזה מלוכלך בסלון כלות, שהכול לבן. היא מתפיחה את הכריות שעל הספה בפינה, מנגבת אבק מהתמונות כלות שתלויות מעל, מזיזה את הכיסאות לצד הספה, מעבירה מטלית לחה על השולחנות. התנועה מפוגגת את הגוש של הכבד, איזה סלון יש לה, כמו הגוף שלה בעצמה, כאילו היא מתאפרת ושמה ליפסטיק ומסתרקת, ככה היא מרגישה כשהסלון נקי. היא באה לפני כולם כדי להתחבר עם הנשמה.

נכנסת למשרד, עוברת על ההזמנות שלימור רשמה, חייבים להתקדם עם השמלה של כוכי, יש עוד הזמנה מתל אביב. היא פותחת ארון, מסתכלת על הבדים המקופלים, נוגעת בקצות האצבעות, צריך שוב לנסוע לחנות בדים ב"נחלת" לראות לבד, שלא ישלחו לה מה שנשאר בסטוק. גלילי בד לאורך הקיר בלבן לגווניו, בטקסטורות רקומות, חלקות, מבריקות, היא מיישרת ומעמידה את הגלילים בפינת החדר, חלקם עורמת בארון.

דלת הסלון נפתחת, יפה ולימור נכנסות, ממשיכות שיחה מאתמול כאילו הלילה לא חצה אותה לשתיים.

***

כוכי, הבת של ניסו, עומדת על המפתן.

"מה זה, הוא לא נורמלי, מי מביא כלב לחנות, מה זה נבהלתי," היא אומרת ומרימה כף יד ללב. בת שבע אומרת שעל הבוקר היתה צריכה לנקות. לא בא לה לריב עם רחמים והלוואי שיבוא פקח למה הנביחות משגעות את כל המתחם. גם שושנה אומרת, רק אף אחד לא רוצה לריב.

"זה מה זה לא מתאים הרעש הזה, בתשי. אני גם ככה לחוצה. כמה סידורים יש לנו, אללה יוסטור," אומרת כוכי ומתיישבת על הספה.

"קומי־קומי, אין זמן, אני רוצה שתלבשי את השמלה ונראה מה עוד צריך לעשות. תחליפי בגדים ותעמדי פה מול המראה, נסתכל על הכול. הוא לא בא איתך היום?"

"לא, הלך לראות את האולם, אמא שלו והוא. גם כן זותי נדחפת."

"שלא תחשבי, אימהות גם נלחצות. עכשיו תחליפי, נראה."

כוכי נכנסת לתא המדידה, יוצאת עם השמלה, מחזיקה באזור החזה. בת שבע מסמנת עם סיכות. "את שומעת, אתמול, איזה סיפור היה לי עם ברכה."

"זאת משיכון ד'? שפותחת בקפה?"

"כן, כן, זותי. היה מה זה לא נעים. אני כועסת על לימור בחיי. היא לא סיפרה לי שברכה רצתה את השמלה מוכנה למדידה לבת שלה. באה, ראתה שהשמלה לא מוכנה, כולה עם סיכות, התחילה לצעוק."

"יו, איזה פדיחה, מה עשית?"

"באתי אליה אמרתי לה סליחה, אני מצטערת, לא הבנתי שלימור סיכמה איתך מדידה. בואי, שבי, אני יכין לך כוס קפה. היא לא נרגעה, להפך, התחילה לדבר בקול. בדיוק באו זוג, ראו יש צעקות, ברחו. שושנה מהמספרה באה, ראתה ככה, הלכה."

"רגע, בתשי, את דוקרת אותי. אולי נוריד את הכתפיות? מה את אומרת?" כוכי מסובבת את כתפיה, מתבוננת אל אחוריה, מניחה כפות ידיים על המותניים.

"את תהיי בשקט, תני לי לעבוד, בסוף תגידי לי מה ומה."

כוכי משתתקת. בת שבע מסתובבת סביבה ומסמנת עם סיכות.

"את שומעת? ברכה זותי התחילה לצעוק, היא לא רוצה את הקפה שלי, היא פינתה את האחרי צהריים לבוא לקחת את השמלה למדידה. אמרתי לה, החתונה רק עוד חודש, אל תפחדי, זה יהיה מושלם. היא לא נרגעה, אני לא יודעת מה נכנס בה. אמרה שהכול לא מסתדר להם והיא פוחדת שזה מזל מנחוס. אמרתי לה שתפסיק עם המחשבות, שהיא תראה, השמלה תהיה בזמן. לא רק בזמן, לפני הזמן! וגם כולם יגידו איזה שמלה מיוחדת ומאיפה יש לבת שלה אותה. גם לך ישאלו, תראי איזה יפה את, תעמדי, אל תזוזי כל רגע." בת שבע ממקדת את מבטה בטליה של כוכי, מסמנת פנסים בסיכות. "בקיצור, איך שהיא קצת נרגעה נכנסת לימור, אומרת שלום, שוב הפעם ברכה התחילה מההתחלה. טוב, חאלס, אמרתי לה, לא צריך לצעוק. והיא, מה זה נפגעה, נהייתה אדומה."

"על מה?"

"על זה שאמרתי לה חאלס. אמרה שתגיד לכולם שאין אצלנו ביטחון, שלא יבואו לתפור אצלנו. נו, ראית דבר כזה? החלטתי בלב זהו, תגיד מה תגיד, אני לא כועסת. אני מכירה את אלו, מאיימות. אמרתי לה לא כדאי. למה לקלקל את השמחה, תיקח בקלות, הכול בסדר. פתאום התחילה לבכות, אמרה סליחה שהיא הוציאה עלי את הדאגה. הבת שלה אמרה אתמול לא בטוח שהיא רוצה להתחתן והיא מה זה בלחץ. אמרתי לה אל תעשי עניין, ככה כלות. לא רוצות, לא רוצות, בסוף רוצות. אמרה לי, מה באמת? איך הרגעת אותי."

"כן... גם אני בלחץ, בתשי. מה את חושבת. עוד חודש הכול נסגר. אבל מה, אין על נירו, אין, איזה נשמה הוא. רק שאמא שלו..."

"מה."

"אל תיתני לי לדבר. אני לא מסתדרת איתה. מה זה נדחפת. ראית? בלעדיה הוא לא יכול להחליט על המנות. למה מה קרה, שנינו לא יכולים לבד? מה הוא אומר לי? אמא שלי מבינה באוכל." כוכי מאנפפת. "כאן לוחץ לי, בתשי. עם איזה חזייה ללכת?"

"תבואי עם כמה ונמדוד. חכי, תני לי לגמור לך את הסיפור."

"חשבתי נגמר."

"תשמעי את הסוף לא תאמיני. אמרה לי זה מזכיר לה מה קרה אצלה בפעם הראשונה שהתחתנה, שהכריחו אותה להתחתן עם אלמליח הזקן משיכון ד' שהיה אלמן והיו לו ארבע ילדים ואבא שלה היה חייב לו כסף ובמקום זה חיתן אותה איתו. לא האמנתי לה שקרה לה ככה. שאלתי אותה מה עשתה, אמרה אחרי החתונה ברחה וכל ההתחלה של החיים שלה היה על הפנים. שמזל בדיוק היתה המלחמה, נפתרה לה הבעיה."

"יו, אני לא מאמינה..."

"בחיי, ככה אמרה. הסתכלתי עליה, אמרתי לה הבת שלה זה משהו אחר לגמרי. היא בעצמה בחרה את החתן שלה ותראי איזה זוג יפים הם. היא אמרה, אז למה זותי מתחרטת? אולי שמעה ממך מה קרה לך, אמרתי לה. שמתי קפה והיא אמרה בואי אני אפתח לך אותו. אני לא אוהבת את זה, אבל הרשיתי לה כי לא רציתי להמשיך לבאס אותה. שתינו ואז היא הפכה לי את הכוס. ומה אני יגיד לך, כוכי? אני מה זה מצטערת."

"למה, מה אמרה?"

"אמרה, אמרה. לא על זה, על מה שלא אמרה אני מצטערת."

"שמה?"

"שירדנה ואביחי יתחתנו."

"טוב, זה גם אני יכולה להגיד."

"שלימור תמצא חתן, שלא נדאג ולא צריך לטחון לה את המוח. זה אני אומרת לאיציק כל הזמן. וגם על רננה אמרה שתתחתן. לא עכשיו, עוד קצת."

"טוב, אז אמרה מילים טובות, לא?"

"כן, אבל על איציק לא אמרה כלום. שאלתי, היא לא אמרה. רק על הסלון שיגדל ושנצליח."

"איזה יופי. למה את דואגת, בתשי, אמרה דברים טובים, לא?"

"אלו תמיד אומרות דברים טובים. אחרת מי ייתן לה לפתוח בקפה, תגידי. איך שלא אמרה על איציק, נהיה לי כבד בלב, תאמיני לי, כוכי. בלילה התעוררתי ולא נרדמתי. הוא חשב בגלל לימור. גם כן חמור."

"אל תגידי ככה, בתשי, אתם זוג־זוג."

"נו, בסדר, שמענו. גם שזוג־זוג, רגע לא מסתכלים מתהפך נהיה זוג־פרד. בואי עכשיו תסתובבי, נוריד לך את השמלה, רק שלא תתקמט. תתאפקי עם העוגיות תשימי בצד שלא יתלכלך, אין לנו עוד מהבד הזה. את יודעת, זה הבד מפריז, זה שהבאתי לפני חודש. מה את חושבת, סתם אני לוקחת לך יקר? איזה יפה זה, אה? לימור! לימור! בואי תראי איזה יופי השמלה. בואי תמשיכי פה עם כוכי, אני כבר מתה מרעב. יאללה, כוכי, לימור תטפל בך, אני עוד מעט חוזרת."

***

כוכי עומדת ליד המראה, מחכה שיעזרו לה להוריד את השמלה, לימור נכנסת, מנגבת את הפה בכף היד. בת שבע מורידה צמיד בד משובץ סיכות משורש כף ידה השמאלית, מניחה על שולחן זכוכית מוארך ליד דלת הכניסה, נזהרת לא להפיל כוס קפה שחור קר שנשתה למחצה והשאיר כתם עגול תחתיו.

"תשטפי את הידיים, לימור, שלא יהיו כתמים," אומרת בת שבע, מפנה את ראשה שוב לכוכי.

"הנה היא עוזרת לך, תבואי עוד יומיים — נמשיך. תמסרי לאבא הפיצוחים שלו הכי טובים באשדוד, טעימים, אי אפשר להפסיק. בחיי."

מעיפה שוב מבט במראה, מרימה יד ימין לעבר שערה ותופחת על קצותיו כלפי פנים, אוספת את אמרות העליונית האפורה שעל כתפיה ומיישרת מאחור בשתי ידיים מעל ישבן גדול, מסובבת את פלג גופה התחתון מול המראה, מתבוננת בפרופיל, מיישרת את השמלה מהמותניים כלפי מטה, מחליקה בחטף על הבטן, לוקחת את התיק מהמתלה, מחטטת, נזכרת שהשאירה את האוטו ללימור. פונה אליה ביד מושטת. "המפתחות."

"לאן את נוסעת, אמא, את לא אוכלת אצל נחמיאס?" שואלת לימור. "בניתי על האוטו, הבטחתי ליוסי שנאכל יחד צהריים."

"מה פתאום, לימור, חייבים לסיים את השמלה של כוכי. תגידי לו הוא שיבוא לקחת. איזה עולם הפוך. טוב, יאללה, תביאי־תביאי, אני מאחרת. ביי. תיזהרי עם השמלה, שעות עבדנו עליה. את יודעת עכשיו מה לעשות."

היא מנשקת את המזוזה ויוצאת.

***

בת שבע מחנה את האוטו ליד בית הכנסת. שמה מטפחת על הראש, יוצאת מהרכב, קבעה עם הרב סוויסה שיברך אותה, ברכה טובה טובה. יותר עדיף מהקפה החארטה הזה. הוא בעצמו אמר לה, רק אמונה באלוהים עוזרת. יברך אותה שהיא ואיציק יחזרו להיות כמו פעם. לא רוצה להגיד כלום לבנות למה שזה בנפרד.

***

בת שבע לוקחת את רננה לבית ספר. הקטנה הזאת כבר בגובה שלה ושל איציק, איך גדלה שאין דברים כאלה. היום יש לה בגרות בהיסטוריה, זותי לומדת כאילו כלום, בא לה בלי שמתאמצת. תיקח אותה היום לשושנה תעשה לה פן למה שהשיער שלה בלגן, עוד לא התחילה להקפיד עליו. איך הולכת זקוף, כאילו יודעת את הדרך בלי לשאול והעיניים שלה מסתכלות קדימה. כשמחייכת יש לה את הגומה כמו של איציק ורואים את השיניים שלה יהלומים. אין עליה. בדרך אוספים חברה שלה מהיסודי. אתמול לא רבה עם איציק למה רננה למדה עם החברה לבחינה אצלה בחדר ולא עושים פדיחה לפני זרים. היא כבר מזמן החליטה את זה. אצלה אבא שלה היה מחטיף רק כשלבד. עם חברות היה צוחק כאילו כל הזמן שמח. שתקה אבל בלב כעסה על איציק. איך לא אומר לה שאחותו נחמה תבוא לבקר, לוקח אותה כאילו סתם, כאילו לא חשוב אם היא בא לה. אמרה תבוא לסלון, זה מה שחסר עכשיו, אין לה ראש לזה. התרגז אמר לה, "בתשי, גם עלי היא נפלה, אז אל תחפשי סיבות." למה זותי לא מתקשרת אליה להודיע, אה?

***

"לימור, בואי רגע. אבא שלך הודיע אתמול, נזכר, היום דודה נחמה תבוא תגיד שלום. אולי בצהריים. את ויפה צריכות להתלבש על הניקיון, אם לא, כל המשפחה תחשוב הסלון מלוכלך. הנה, כאן במדפים של הבדים ושם ושם. מה איזה דודה, נחמה, זאת נו, שהיינו בבר מצווה של הנכד שלה, הבן של אשר. מה קורה לך, לימור, לא מתאים לגיל שלך. אל תפהקי לי מול העיניים. איפה היית בלילה, בילית? אותי זה לא מעניין. אם הדודה מגיעה ולא מרוצה, אנחנו בפה של כל המשפחה. האשכנזים האלה, אם משהו לא נראה להם... וגם תחייכי אליה, אל תשכחי. בשביל מה עשינו לך שיניים כאלה יפות. אולי תמצא לך חתן אשכנזי."

"די, אמא."

"אל תגידי די. חתן אשכנזי זה אחלה. אל תראי ככה, לא כולם כמו אבא שלך. אשכנזים עוזרים בבית. מבשלים, מנקים, עושים קניות, שואלים את האישה מה נשמע. לא יודעת איך התקלקל אצלו, תאמיני לי. תשאלי את החברה שלך מה היא אומרת, נו, זותי מהכיתה שלך. למה נלך רחוק, תראי את ירדנה איך טוב לה."

"אבא מבשל, שכחת? וחוץ מזה מה קשור אשכנזי ספרדי?"

"כן קשור, בטח קשור. אל תעני לי למה אני חמה עליו. טוב, יאללה, לעבודה. אני בינתיים יגמור את השמלה של זותי מתל אביב, היום תבוא לקחת ואין זמן לברבורים. רק את, תתלבשי פה על הסלון. תפסיקי כבר לפהק. בטח אני יעיר לך, למה שאני אמא שלך, זה למה. אז מה אם את כבר בת עשרים ושבע. תמצאי חתן, נראה אותך כבר מסודרת, יאללה, טוב, לא אמרתי כלום."

***

בת שבע נשענת על שולחן העבודה. ערב, החנות ריקה מאדם. אמרו מחר יהיה חמסין, תגיד לאיציק לסדר את המזגן שלא יטרטר יעשה רעש למה ככה אי אפשר לעבוד. לימור נסעה להקפיץ את הדודה נחמה לתחנת האוטובוס לירושלים. הכול נקי, הז'ורנלים מסודרים בערימות על המדף התחתון של שולחן הזכוכית, צובעים אותו בחיוכי נערות לבושות לבן, הכלים מאורגנים במטבחון, נקיים משאריות קפה. יפה מיהרה לשטוף אחרי שסיימו לאכול מהעוגה שקנתה אצל חזי, מזל יש אצלו במאפייה חותמת כשר למהדרין. דודה נחמה הביאה עוגת "ליקח" והן התפעלו, כמו שאמרה להן לעשות.

"או או או, כמה נקי ומסודר פה," נחמה אמרה והתיישבה בחצי טוסיק על הכורסה בפינה.

"תנוחי," בת שבע אמרה לה שידעה על הקשה שיש לה בבית. הקטנה שלה לא בסדר אפילו שהיא כבר גדולה, ועכשיו באה לראות שידוך לבן כי בירושלים כבר יודעים יותר מדי, גם שהיום מה זה אשדוד ירושלים, כאילו כאן. רננה באה אחרי בית ספר, אמרה זהו, עכשיו נשאר רק בחינה בגיאוגרפיה. יאללה, עוד רגע גם זאתי תגדל, תהיה חיילת. הלכה עם איציק לאכול אצל "בני הדייג" למה הוא אוהב לפנק שמה. אמרה, אמא תבואי. לא בא לה. איך השמינה.

בת שבע ניגשת למראה. היא לבד, בחנויות לידה התחילו לסגור. הכלב של רחמים שוב נובח בכל הכוח, אין לה סבלנות. היא מכבה את האור הגדול ומתבוננת בעצמה, שוב. היא חייבת להסתפר, לצבוע, משהו. אולי תלך מחר תברר על שומרי משקל. ראתה תוכנית בטלוויזיה, אמרו על דיאטה. איציק אומר לה די. זה מרגיז אותה. אולי בגלל זה כבר חודשיים, אולי שלוש, מתי נפגשו במיטה? מתי התחבקו, עשו אהבה? אולי היום תבוא עם הבושם שהוא אוהב, תפתיע אותו בלילה? לא היום. אין לה כוח. מחר, תעשה תסרוקת אצל שושנה, תעשה אמבטיה. היא מקרבת את פניה למראה, חשוך מכדי לראות קמטים. היא לוקחת את התיק, יוצאת ונועלת את הדלת.

***

איציק יוצא מוקדם, הוא בנסיעה לתל אביב. איך שחוזר משם נהיה הפוך, מעיר לה למה אין גבינה תשעה אחוז, למה אין מלפפונים. "תקנה אתה בעצמך, מה קשה לך?" היא אומרת. "אתה בנסיעות. תעצור תקנה שיהיה לך מה אתה רוצה." מעיר לה שלא מסודר. "תסדר אתה, איציק, בחיאת, תעזוב אותי. אתה לא רואה שאני הרוגה?" בת שבע יודעת, יום תל אביב עושה את איציק הפוך. "תפסיק עם הנסיעות האלו, כבר לא בשבילך. תיקח בתוך העיר, גם מספיק לנו," אומרת לו בת שבע. איציק מסתכל עליה, אומר, "לא, זה כיף, קצת לצאת החוצה. רק מה, תל אביב זה בלגן, קשה להיכנס, קשה לצאת." היום אמר הוא לוקח את נחמיאס, החבר הכי טוב שלו, לסידורים. ראתה הוא מסתכל במראה. מה יש לו שהוא לא יודע כבר. הלך הסתפר אצל החדש בפינה ברובע ט', עשה לו קוצים בראש עוד הפעם, כמו כשהיו צעירים. זה נשארו לו השערות בראש כאילו לא עובר עליו החיים.

***

איציק לוקח את נחמיאס למלון "שרתון" בתל אביב, יש לו פגישת עסקים. למדו יחד בתיכון עירוני "הגפן" אשדוד מערב, שירתו ביחד בג'וליס. אחרי הצבא נחמיאס הסתובב, ראה עולם, חזר מלוס אנג'לס לפני עשר שנים, הביא משם את שולי, ישראלית אבל מה, לא שייכת. אחרי שהתחתנו אולי חמש שנים, רק אז הביאו ילד, אפילו עוד לא בבית ספר. מאיפה עשה את הכסף? לא ברור. חזר לאשדוד, הקים בית מלון "פנינת הים" קרוב, ליד החוף, את כל האורחים שלהם הם שולחים אליו. הם עצמם אוכלים הרבה פעמים צהריים במלון, ואם הוא בנסיעות, בת שבע הולכת לבד.

בהתחלה כשנחמיאס ושולי חזרו לאשדוד ארבעתם היו יוצאים ביחד, עד שבתשי אמרה לו, "תעזוב אותי ממנה זאת מנחוסה," מאז רק הוא ונחמיאס יושבים על בירה, שותים קפה בבוקר. כשהתחיל לנסוע לתל אביב, איזה פעם־פעמיים בשבוע, נחמיאס בא, עושה סידורים. הוא לא מספר לנחמיאס מה עובר עליו בזמן האחרון, אף מילה על מריה, שום כלום. שלא ידע, שלא יבוא לו גם, שלא יצא לו מהפה בטעות. הוא בעצמו רוצה לגמור עם זה לפני שהכול יסתבך.

***

"אני רואה שבאת מדוגם, איציק..."

איציק שותק, מרים אל נחמיאס את עיניו ומבטיהם מצטלבים.

"אתה חושב שבת שבע יודעת?"

"מה?" שואל איציק.

שתיקה. איציק שולף חפיסת סיגריות ומצית מהכיס הקדמי של המכנס, מוציא מן הקופסה סיגריה, מדליק אותה, שואף ניקוטין, מרים ראשו כלפי מעלה ונושף בבת אחת את העשן. משתהה לעוד דקה או שתיים ואומר, "רואים?"

"אני רואה. מכיר אותך."

"אני שקוף, אה? ככה?" אומר איציק ופניו מרצינות.

"תיזהר, איציק, דיר בלקום."

"זה עושה לי בלגנים בראש, חבל לך על הזמן."

"אז איך קרה?"

"תאמין לי לא ביד שלי. עשתה לי עיניים כאלו, אפילו ברזל היה מתכופף."

"שלא תפרק לך את המשפחה."

"מפחיד. תאמין לי," אומר איציק ושוב משתתק. לאחר רגע ארוך אומר, "שתהיה בריאה, בתשי, מזניחה את עצמה. ראית איך השמינה? איזה תחת נהיה לה? אני בא לסלון כל פעם ורואה פיצוחים מניסו. לא לעניין. רואה עוגות מחזי. כל היום היא עובדת, בערב באה מאוחר אין לה כוח לכלום. סתם בולעת מה שיש, בלי סדר. אני אומר לה תפסיקי, מושך לה את הצלחת, היא רוצה להרוג אותי. זה כבר לא... יאללה, תעזוב," איציק מביט החוצה. "אולי היא כן מרגישה משהו," הוא אומר מהורהר.

***

בת שבע ויפה ליד שולחן העבודה בחדר הצדדי, שותקות, תופרות בחוט ומחט גימור לכתפיות. רדיו מנגן שירים בצרפתית, בת שבע לא מזמזמת, תנועותיה איטיות מתמיד.

"מה יש לך, בתשי, את חולה? תני לי להרגיש."

יפה מושיטה יד למצחה של בת שבע, זו מרחיקה את ראשה.

"לא־לא, תעזבי. מה פתאום חולה. אני יש לי מצב רוח על הפנים."

"שמעתי בבוקר את ולימור דיברתם. מה, עוד הפעם הרגיזה אותך?"

"על הבוקר שאלות, היא לא מרוכזת. שאלה אותי אם אני זוכרת איפה שמנו את השמלה של כוכי. איפה שמנו. מול העיניים! ואני היום על הפנים, כל הלילה לא ישנתי מרוב שחשבתי. בבוקר היא אומרת לי אני נראית כמו הצרות שלה. תודה רבה. ביאסה אותי. אין לי סבלנות, תאמיני לי."

יפה מפסיקה לרגע את התפירה, מרימה מבט אל בת שבע.

"אחר כך באה, שאלה מה קרה לך, אמא. אמרתי לה אבא ואני רבנו, כל הלילה לא ישנתי. היא לא אוהבת לשמוע את זה. אמרה לי די, אמא, תפסיקו כבר. גם בגיל שלכם אתם עוד רבים? איך לא למדתם כבר לחיות ביחד."

יפה שוב עוצרת את התפירה, מהנהנת, מקשיבה.

"שהוא ילמד, אמרתי לה. כזה מדרוב. תראי אותה, שואלת אותי מה זה מדרוב. תאמיני לי, יפה, כאילו לא גדלה אצלי. גם זותי לא חסר לה, בחיי דומה לו. מזל יש לו עיניים כחולות שלקחה משהו טוב מהאשכנוזי הזה."

"את חמה עליו, אה?"

"אתמול בערב עוד פעם העיר לי על המשקל, מה זה העליב אותי, יפה. אמר לי את פרה. תגידי את, ככה ללכת איתו למיטה? הלכתי לישון במיטה של ירדנה. מאז התיכון שלה, אולי תגידי עשר שנים? לא ישנו על המיטה. סידרתי שמיכה וכרית ולא באתי לאיציק. עכשיו אני עייפה רצח, הגב שלי כואב, אין לי סבלנות לאף אחד."

יפה עוצרת את התפירה, תולה מבט המום בבת שבע. "איך אמר לך ככה, יו..."

"אני לא מדברת איתו, בלילה רציתי להרוג אותו. נשרף לי הלב ולא נרדמתי. למה למי הוא קורא ככה? שיסתכל על עצמו, גם אצלו גדל לו הכרס, חושב הוא מלך. בטח מלך, למה אני שמה לו כתר, בכוח של הלב. אבל הוא? לא נזהר עם המילים שלו."

"בא לי להרוג אותו גם כן. איך אמר לך ככה."

"אבל מה, יפה, ת'אמת? הבוקר הסתכלתי במראה. בחיי הוא צודק. מה זה, כל הבטן והתחת. אף פעם לא הייתי ככה. זהו, אני מחליטה די, אני לא זוללת יותר את הפיצוחים של ניסו. חושב נוריד לו מהמחיר של השמלה של הבת שלו. גמרנו. והעוגות מחזי שיאכל הוא בעצמו. אם לימור רוצה משהו שתקנה לבד. את בטח לא נוגעת, יימח שמך, איזה רזה את. אני גמרתי. החלטתי. לימור! לימור! בואי רגע! קחי מפה את כל הפיצוחים והבייגלך ותעיפי אותם למטבח. מהיום, את שומעת? מהיום אין יותר, רק ירקות. מי שרוצה תאכל מלפפון, גזר, אנא עארף."

בת שבע מתיישבת בכבדות על הכורסה בפינת החדר, מורידה נעליים. גוררת הדום שעומד ליד הוויטרינה ומניחה עליו את רגליה. נאנחת.

"ואת יודעת מה הכי משגע אותי?" פונה שוב ליפה, "הוא לא מתנצל. אף פעם. זה עם הכבוד שלו, חושב המציא את העולם."

משעינה את ראשה על מסעד הכיסא ועוצמת עיניים. "איך נתן לי ללכת, לא בא אמר סליחה, לא אמר בואי. פעם היה אומר לי, היום כלום."

יפה שותקת. בידיה אוחזת רצועת בד שאליה תופרת פרח ורוד, אצבעותיה אוחזות במחט ומעבירות את חודה בזריזות מצידו האחד של הבד אל צידו האחר. היא מסובבת את החוט סביב הפרח מספר פעמים, נועצת שוב את המחט, מלפפת וקורעת את החוט בשיניה. בת שבע, עיניה עצומות, מתחילה לנשום בכבדות. יפה מניחה את הרצועה עם הפרח על השולחן, תוקעת את המחט בכרית סיכות, מתרוממת ונכנסת למשרד.

"אמא שלך הרוגה," אומרת ללימור. "אולי תלכו הביתה, אני כבר יגמור את השמלה של כוכי. המילים של אבא שלך הורגות אותה. תאמיני לי," אומרת ומזיזה את ראשה מצד לצד.